Ramban on Exodus 12

Ramban on Exodus 12:1

החדש הזה לכם ראש חדשים זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר לכם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור: ולפי מדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה:) ולכך לא נאמר בתחלה "דברו אל כל עדת ישראל", שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (שמות י״ט:א׳), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם: וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (רמב"ן על שמות כ׳:ח׳), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות ל״ד:כ״ב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו: וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד-טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

“Este mes será para vosotros cabeza de los meses.” Esta es la primera mitzvá que el Santo, bendito sea, ordenó a Israel por medio de Moshé. Por eso dijo “en la tierra de Egipto”, porque las demás mitzvot de la Torá fueron dadas en el monte Sinaí. O bien vino a decir “en la tierra de Egipto”, no en la ciudad de Egipto, como dijeron nuestros Sabios: fuera de la ciudad. Habría sido apropiado que dijera primero: “Hablad a toda la congregación de Israel, diciendo: este mes será para vosotros...”, y continuara toda la sección. Pero Moshé y Aharón están aquí en lugar de Israel, y dijo “para vosotros” frente a Israel para sus generaciones. Luego volvió y dijo: “Hablad a toda la congregación de Israel”, para ordenarles la mitzvá temporal de tomar el Pésaj de Egipto desde el día diez. Según su midrash, “para vosotros” enseña que la santificación del mes requiere un beit din de expertos. Por eso al principio no se dijo: “Hablad a toda la congregación de Israel”, porque en la santificación del mes solo participan Moshé, Aharón y quienes son como ellos. El sentido de “este mes será para vosotros cabeza de los meses” es que Israel debe contarlo como el primer mes, y desde él contará todos los demás meses: segundo, tercero, hasta completar el año en doce meses. Así esto será recuerdo del gran milagro, porque cada vez que mencionemos los meses, el milagro será recordado. Por eso los meses no tienen nombre en la Torá, sino que dice: “en el tercer mes” (Éxodo 19:1), y dice: “en el segundo año, en el segundo mes, se elevó la nube” (Números 10:11), “y en el séptimo mes, el primero del mes...” (Números 29:1), y así todos. Así como el recuerdo del día de Shabat se da al contar desde él “primero en la semana” y “segundo en la semana”, como explicaré, así el recuerdo de la salida de Egipto se da al contar el primer mes, el segundo mes y el tercer mes de nuestra redención. Este conteo no es para el año, pues el inicio de nuestros años es desde Tishrei, como está escrito: “la fiesta de la cosecha, al giro del año” (Éxodo 34:22), y está escrito: “al salir el año” (Éxodo 23:16). Por tanto, cuando llamamos a Nisán “primero” y a Tishrei “séptimo”, su explicación es: primero de la redención y séptimo respecto a ella. Este es el sentido de “primero es para vosotros”: no es primero del año, sino primero por el nombre que recibe para recordar nuestra redención. Nuestros Sabios ya mencionaron este asunto y dijeron: los nombres de los meses subieron con nosotros de Babilonia, porque al principio no tenían nombres entre nosotros. La razón es que, al principio, su conteo era recuerdo de la salida de Egipto. Pero cuando subimos de Babilonia y se cumplió lo que dijo el versículo: “Ya no se dirá: vive Hashem, que hizo subir a los hijos de Israel de la tierra de Egipto, sino: vive Hashem, que hizo subir y trajo a los hijos de Israel de la tierra del norte” (Jeremías 16:14-15), volvimos a llamar los meses con los nombres con los que se llamaban en la tierra de Babilonia, para recordar que allí estuvimos y de allí nos hizo subir Hashem, bendito sea. Estos nombres, Nisán, Iyar y los demás, son nombres persas, y solo se encuentran en los libros de los profetas de Babilonia y en la Meguilat Ester. Por eso dijo el versículo: “en el primer mes, que es el mes de Nisán”, como “echó pur, que es la suerte”. Y hasta hoy los pueblos en las tierras de Persia y Media los llaman así: Nisán, Tishrei y todos los demás, como nosotros. Así, en los meses recordamos la segunda redención, tal como hasta ahora hacíamos con la primera.

Ramban on Exodus 12:2

איש שה לבית אבות טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:

“Cada hombre un cordero por casa paterna.” El sentido de esta mitzvá es que el signo zodiacal de Aries, el cordero, está en el mes de Nisán en su gran fuerza, porque es el signo del crecimiento. Por eso ordenó degollar un cordero y comerlo, para hacer saber que no salimos de allí por el poder del signo zodiacal, sino por decreto del Altísimo. Y según la opinión de nuestros Sabios, que los egipcios lo adoraban, con mayor razón esta mitzvá hizo saber que Él humilló a sus dioses y a su fuerza cuando este estaba en su nivel más alto. Así dijeron: “Tomad para vosotros ganado menor y degollad”, es decir, los dioses de Egipto.

Ramban on Exodus 12:3

בין הערבים משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לצד מבואו לערוב. ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה. עריבת היום בתחלת שבע, כי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב, לשון נשף וחשך, כמו ערבה כל שמחה (ישעיה כד יא). לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:ו׳) ור"א השיב מן הכתוב שאמר (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, כי שם כתוב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (שמות כ״ז:כ״א), ועוד מן הכתוב בפסח עצמו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), כי בבא השמש שקיעת החמה. ואין זה תשובה על הרב, שכבר אמרו רבותינו (ברכות ט.) בערב אתה זובח, כבא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף. וכבר כתב הרב זה: והנכון בעיני בזה, כי הלילה נקרא "ערב", כמו שנאמר (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות, והוא בלילה, שנאמר (שמות י״ב:ח׳) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות וכן ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א ה), על תחלת הלילה כצאת הכוכבים, וכן בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה (משלי ז ט). ויקרא ג"כ סוף היום "ערב" כמו שאמרו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום (בראשית יט א). וכן ויהי בערב ותעל השלו (שמות ט״ז:י״ג), ולא בא השלו בלילה. וכן רבים. וכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה (תהלים נה יח): והנה אלה השלשה עתים כוללים כל היום אם כן אחרי הצהרים יקרא ערב מיד. וכעלות השמש, וכל עת היותו במזרח, יקרא בקר, והוא ארבע שעות, כמו שהעידו על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (עדיות ו א), ואחר הבקר יקרא העת צהרים, כמו שנאמר מהבקר ועד הצהרים (מלכים א י״ח:כ״ו), והן שתי השעות החמישית והשישית, והוא מלשון צוהר תעשה לתיבה (בראשית ו טז), כענין זוהר. ויזכיר בהן לשון רבים, בעבור שהן שתים. והנה הם שני צהרים, או מפני שיצהירו כל הצדדין, כי בבקר האור במזרח, ובערב הוא במערב, ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין. וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדין יקרא "ערבים" מפני שיערוב השמש משני הצדדין ההם, והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע. אבל בשקיעת החמה, והוא כמו שעה ורביע על דעת רבותינו (פסחים נח:), אינו זמן השחיטה ואינו נקרא ערבים, אבל הוא ערב יום: ואמר בין הערבים, כי בין במקום הזה איננו מבדיל, אבל הוא כענין בתוכם, והוא כמו בינותינו בינינו וביניך (בראשית כו כח), ביני ובינך מה היא (שם כג טו), על בין עבותים (יחזקאל יט יא), מבינות לגלגל (שם י ו), כמו בתוכם מבין השריפה (במדבר יז ב), מתוכה, כענין שנאמר ותקם בעוד לילה (משלי לא טו), בתוך לילה, וכן בין הערבים ולא נאמר בערבים, שלא יהיה במשמע ערב ימים רבים. והנה אמר הכתוב שנשחט את הפסח בתוך הערבים, כי זמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת שקיעת החמה, וכן אמר בארבעה עשר לחדש בן הערבים פסח לה' (ויקרא כג ה), שהוא זמן השחיטה, וכן בין הערבים תעשו אותו (במדבר ט ג), על תחלת העשייה שהיא השחיטה, וכן בין הערבים תאכלו בשר (שמות ט״ז:י״ב), הם השעות הנזכרות, כי היה להם לאכילת הבשר זמן גדול ואמר (שם יג) ויהי בערב ותעל השלו, כי עלה ביום הראשון לשעה אחת בערב: ויתכן שיהיה הלשון כדברי רש"י, שני ערבים, ערב בקר וערב יום, כי כן יאמר הכתוב מנחת הבקר ומנחת הערב, שנאמר (מלכים ב ג׳:כ׳) ויהי בבקר כעלות המנחה, ואומר (עזרא ט ד-ה) עד למנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ומנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, כדמתרגמינן למנח יומא (בראשית ג ח), והן מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים (ברכות כו:). והנה כל הזמן הזה להדלקת הנרות ולקטרת שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו, ולזה יטה דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ב:ו׳) שאמר בין שמשיא, שמש המזרח ושמש המערב, ואמר הכתוב (שמות כ״ז:כ״א) יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, שתהיינה דולקות כל הלילה: והנה נוכל לפרש שם תזבח את הפסח בערב (דברים טז ו), בזמן הנזכר, כי נקרא ערב, ויהיה כבא השמש מועד צאתך ממצרים מחובר עם ובשלת ואכלת, וכן רבים אבל על דעתי אין "תזבח את הפסח" על השחיטה, אבל יאמר במקום אשר יבחר ה' אלהיך, שם תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש שהוא מועד צאתך ממצרים, כמו שנאמר (שם טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. ואמר על זו העשייה ובשלת ואכלת במקום ההוא הנזכר, והפסח עצמו יקרא זבח, לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), פסחי: וזה טעם כל הפרשה (דברים טז א) שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וגו' לא תאכל עליו חמץ, הזכיר העשייה והלילה, וצוה איך יאכלוהו, והזכיר שבעת הימים (פסוק ג-ד), ואין בכל הפרשה ההיא זכר ליום ארבעה עשר והשחיטה בו וכן אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דברים טז ד). והנה בערב ביום הראשון, יום חמשה עשר, הראשון בשבעת הימים הנזכרים. כי יום ארבעה עשר לא הוזכר כאן כלל, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (שמות י״ב:י״ח) הוא ליל חמשה עשר. והנה פירוש אשר תזבח בערב שלא ילין לבקר מן הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב יום הראשון:

Ramban on Exodus 12:4

ומצות על מרורים יאכלוהו שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו וכן על מצות ומרורים (במדבר ט יא), כמו עם, וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב), וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות י״ב:ט׳). ולא אמר "עם", ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי"ת, כמו ירחצו מים (שמות ל׳:כ׳), וימת סלד לא בנים (דהי"א ב ל). וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות, אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (פסחים קכ.): ויותר נכון שנאמר כי ומצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה:

“Y matzot con hierbas amargas lo comerán.” Su medida es: comerán la carne en esta noche, asada al fuego; y con matzot, junto con hierbas amargas, la comerán. Así también “con matzot y hierbas amargas” (Números 9:11), como “con”. Y semejante es: “vinieron los hombres junto con las mujeres” (Éxodo 35:22), y también “su cabeza con sus patas y con sus entrañas” (Éxodo 12:9). No dijo “con” para enseñar que no es obligación envolverlos juntos y comerlos de una vez. Al versículo le falta una bet, como “lavarán agua” (Éxodo 30:20), “murió Séled no hijos” (I Crónicas 2:30). La Escritura enseña que no hay mitzvá en las hierbas amargas sino junto con la comida de la carne; pero respecto a las matzot volvió y ordenó: “por la tarde comeréis matzot” (Éxodo 12:18), incluso por sí solas, como la opinión de nuestros Sabios. Más correcto es decir que “y matzot” se arrastra desde arriba: “comerán la carne y matzot”; y luego volvió a ordenar: “con hierbas amargas lo comerán”, refiriéndose a la carne mencionada. Así, ordenó comer la carne y comer las matzot, pero no ordenó comer las hierbas amargas; solo dijo que comieran la carne con hierbas amargas. Esto insinúa que no hay mitzvá en las hierbas amargas sino comer la carne con ellas, y cuando no hay carne no hay mitzvá en las hierbas amargas, y tampoco impiden cumplir con la carne. Si comió Pésaj y no comió hierbas amargas, cumplió con la obligación de Pésaj, porque la mitzvá del Pésaj es como la mitzvá de la matzá: cada una es un mandamiento independiente.

Ramban on Exodus 12:5

אל תאכלו ממנו נא ובשל' זו מצוה לדורות, שכל המצות בכאן בגוף הפסח מצוה לדורות, אבל המצוה באוכלים, כגון מתניכם חגורים (שמות י״ב:י״א), והדם על המשקוף (שמות י״ב:ז׳), איננו רק בפסח מצרים. וכן אמר הכתוב בפסח שני (במדבר ט יא יב) על מצות ומרורים יאכלוהו, לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו, שהן צלי אש, לא נא ולא מבושל:

“No comeréis de él crudo ni cocido.” Esta es una mitzvá para las generaciones, porque todas las mitzvot aquí relacionadas con el cuerpo del Pésaj son mitzvot para las generaciones. Pero las mitzvot relacionadas con quienes lo comen, como “vuestros lomos ceñidos” (Éxodo 12:11), y la sangre sobre el dintel, son solo para el Pésaj de Egipto. Así también dijo la Escritura sobre el segundo Pésaj: “con matzot y hierbas amargas lo comerán; no dejarán nada de él hasta la mañana y no quebrarán hueso de él; conforme a toda la ley del Pésaj lo harán” (Números 9:11-12). Esto incluye que sea asado al fuego, no crudo ni cocido.

Ramban on Exodus 12:6

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים של עץ היתה נרקבת ושל מתכת היתה נתכת. ולא פירש הכתוב בשפטים האלה, בעבור כי מוסר הבלים עץ הוא. וכן בשעת מעשה כתוב (שמות י״ב:כ״ט) וה' הכה כל בכור אדם וכל בכור בהמה, ולא הזכיר השפטים באלהיהם, כי למיתת הבכורות חרדו, שנאמר (שם פסוק ל) ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, והשפטים באלהיהם לא נודעו עד הבקר שהלכו לבית תועבותם. וכתיב ומצרים מקברים אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד). ועל דעתי ירמוז הכתוב לשרי מעלה, אלהי מצרים, כענין יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד כא) והנה השפיל מזלם ושרי המזלות שעליהם. והכתוב ירמוז ויקצר בנעלם:

“Y contra todos los dioses de Egipto haré juicios.” Los de madera se pudrían y los de metal se derretían. La Escritura no explicó estos juicios porque “la enseñanza de vanidades es madera”. Así también en el momento de la acción está escrito: “Hashem golpeó a todo primogénito de hombre y a todo primogénito de animal” (Éxodo 12:29), y no mencionó los juicios contra sus dioses, porque por la muerte de los primogénitos se estremecieron, como se dice: “Faraón se levantó de noche, él, todos sus siervos y todo Egipto” (Éxodo 12:30). Los juicios contra sus dioses no se conocieron hasta la mañana, cuando fueron a la casa de sus abominaciones. Y está escrito: “Los egipcios enterraban a los que Hashem había golpeado entre ellos, a todo primogénito; y contra sus dioses Hashem hizo juicios” (Números 33:4). Según mi opinión, el versículo alude a los príncipes celestiales, los dioses de Egipto, como: “Hashem castigará al ejército de las alturas en las alturas y a los reyes de la tierra sobre la tierra” (Isaías 24:21). Así, humilló su signo zodiacal y los príncipes de los astros que estaban sobre ellos. La Escritura alude y abrevia en lo oculto.

Ramban on Exodus 12:7

אעשה שפטים אני ה' אני בעצמי ולא על ידי השליח. זה לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:י״ב) ומדרש חכמים אינו כן, אלא ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך והכיתי כל בכור, אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח אני ה', אני הוא ולא אחר ופירושו, כי בעבור שהפרשה דבר משה עם ישראל, היה ראוי שיאמר "ועבר ה' בארץ מצרים, והכה כל בכור", ולכך ידרשו כי ועברתי אני בעצמי, לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות, כענין בדוד (שמואל ב כ״ד:ט״ז) ובסנחריב (מלכים ב י״ט:ל״ה) והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, לומר כי גם המכה תהיה על יד הקב"ה, לא כמלך שיעשה נקמה בשונאיו לפניו על ידי ספקלטורים שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו, כענין אליהו בשרי החמשים: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ, והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון. כי פירוש המלה מורה הדרך, כמו שאמר בספרי (האזינו שלח) אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל. ובילמדנו (מובא בערוך ערך מטטר) וישמע בלק כי בא בלעם (במדבר כב לו), ששלח מטטרון לפניו, ועוד שם ראה החילותי תת לפניך (דברים ב לא), אי אכפת לך אני מטטרון שלך. ואל תתמה שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל, לפני כורש, שנאמר אני לפניך אלך (ישעיה מה ב), לפני אשה אני עתיד לקדם, לפני דבורה וברק, שנאמר הלא ה' יצא לפניך (שופטים ד יד). וכן במקומות רבים. וכן שמעתי כי שליח בלשון יון "מטטר". ודרשו אני ה', אני הוא ולא אחר, שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, וזהו ענין המדרש הזה:

“Haré juicios, Yo, Hashem.” Yo mismo, y no por medio de mensajero. Este es el lenguaje de Rashi. Pero el midrash de los Sabios no es así, sino: “Pasaré por la tierra de Egipto”: Yo y no un ángel. “Golpearé a todo primogénito”: Yo y no un serafín. “Y contra todos los dioses de Egipto haré juicios”: Yo y no el mensajero. “Yo, Hashem”: Yo soy Él y no otro. Su explicación es que, puesto que la sección es el discurso de Moshé con Israel, habría sido apropiado que dijera: “Hashem pasará por la tierra de Egipto y golpeará a todo primogénito”. Por eso interpretaron que “pasaré” significa: Yo mismo, no por medio de un ángel enviado por Él en las plagas, como ocurrió con David y con Sanjeriv. “Golpearé a todo primogénito”: Yo y no un serafín, es decir, que también la plaga será por mano del Santo, bendito sea, no como un rey que hace venganza contra sus enemigos ante él por medio de sus verdugos, que son los serafines de quienes sale fuego que quema a sus enemigos, como ocurrió con Eliyahu y los capitanes de cincuenta. “Y contra todos los dioses de Egipto haré juicios”: no por medio del mensajero enviado por Él, bendito sea, para todas las acciones que se realizan en la tierra. Este es el gran ángel llamado por ello Metatrón, porque el significado de la palabra indica “guía del camino”, como dijeron en Sifré: el dedo del Santo, bendito sea, se convirtió en metatrón para Moshé y le mostró toda la tierra de Israel. Y en Yelamdenu, sobre “Balak oyó que Bilam venía” (Números 22:36), dice que envió un metatrón delante de él. También allí: “Mira, he comenzado a entregar delante de ti” (Deuteronomio 2:31): si te importa, Yo soy tu metatrón. No te sorprendas, pues Yo en el futuro haré de guía delante de un hombre incircunciso, delante de Ciro, como está dicho: “Yo iré delante de ti” (Isaías 45:2); y delante de una mujer me adelantaré, delante de Devorá y Barak, como está dicho: “¿Acaso Hashem no salió delante de ti?” (Jueces 4:14). Y así en muchos lugares. También he oído que “mensajero” en lengua griega es metatar. Interpretaron “Yo, Hashem”: Yo soy Él y no otro, porque Él es uno y no hay Dios con Él que proteste contra Su mano. Este es el asunto de este midrash.

Ramban on Exodus 12:8

כל מלאכה לא יעשה בהם פירש רש"י אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל, הם עצמן מוזהרין עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באסור, מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו. ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ.), וזה דבר מבואר בגמרא: אבל מצאתי במכילתא (כאן) כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג), הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה גוי מלאכתו. דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו'. ע"כ בברייתא זו. ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה. וכן פירש רש"י (רש"י על שמות י״ב:ט״ז) בגמרא בבא מציעא (צ.): ושם במכילתא עוד, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מניין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה (שמות י״ב:י״ז), להביא דברים שהן משום שבות וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא. ויש לי בזה פירוש נכון, עוד אדבר עליו בע"ה (בויקרא כג כד):

“Ninguna labor se hará en ellos.” Rashi explicó: incluso por medio de otros. No entiendo esto. Si esos otros son israelitas, ellos mismos están advertidos sobre ella, y yo no estoy advertido de que mi labor no sea hecha por medio de ellos; solo que si uno lo engaña en una prohibición, está advertido por “delante del ciego no pondrás obstáculo” (Levítico 19:14), tanto en su propia labor como en la labor de quien la hace. Y si esos otros son gentiles, la Torá no nos prohíbe en absoluto la labor de un gentil, ni en Yom Tov ni en Shabat. Solo hay en ello una prohibición rabínica cuando nosotros se lo decimos, como dijeron: decirle a un gentil que haga una labor es shevut. Esto está explicado en la Guemará. Pero encontré en la Mejiltá: “Ninguna labor se hará en ellos”: no harás tú, ni hará tu compañero, ni hará un gentil tu labor. Tú dices: no harás tú, ni hará tu compañero, ni hará un gentil tu labor. O quizá: no harás tú, ni hará tu compañero, ni hará un gentil su propia labor. Por eso enseña: “seis días se hará labor” (Levítico 23:3): de aquí que no harás tú ni hará tu compañero, pero un gentil hará su propia labor. Son palabras de Rabí Yoshiyá. Rabí Yonatán dice: no es necesario, pues ya fue dicho: “seis días trabajarás y harás toda tu labor” (Éxodo 20:9). Y las cosas se deducen por kal vajómer: si en Shabat, que es más severo, no estás advertido sobre la labor del gentil como sobre tu propia labor, etc. Hasta aquí en esta baraita. Ciertamente esto es solo una asmajta, pues vinieron a prohibir rabínicamente decirle al gentil que haga nuestra labor, y la apoyaron en este versículo. Pero la labor propia del gentil está permitida. Según nuestro camino, aprendimos que no decretaron la prohibición de decirle a un gentil sino respecto a lo nuestro; pero respecto a lo suyo, se le puede decir al gentil y él lo hace. Así explicó Rashi en la Guemará de Bava Metziá. Allí en la Mejiltá también dice: solo sé cosas que son por causa de labor; ¿de dónde sé cosas que son por causa de shevut? La Torá dice: “guardaréis este día” (Éxodo 12:17), para incluir cosas que son shevut. Baraitot como estas pueden inducir a error y no conviene escribirlas según su sentido literal, porque también esto parece ser solo una asmajta. Tengo sobre esto una explicación correcta, y hablaré de ella, con ayuda de Hashem.

Ramban on Exodus 12:9

לכל נפש אפילו נפש בהמה. יכול אף לכותים, תלמוד לומר לכם. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:ט״ז) וגם זה איננו כהלכה. אבל לכם ולא לכותים, לכם ולא לבהמה (עי' ביצה כא.):

“Para toda alma”: incluso alma de animal. ¿Podría incluir también a los gentiles? La Torá dice: “para vosotros”. Este es el lenguaje de Rashi. Pero tampoco esto es conforme a la halajá. Más bien: “para vosotros” y no para los gentiles; “para vosotros” y no para el animal.

Ramban on Exodus 12:10

לא ימצא בבתיכם מנין לגבולין, ת"ל בכל גבולך (שמות י״ג:ז׳). מה ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. זה לרש"י. (רש"י על שמות י״ב:י״ט) ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע "ברשותך" להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים. ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב (שמות י״ג:ז׳) לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין, תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה.): אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי וכן שנויה במכילתא (כאן) בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו'. ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי: ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא וכן הדבר, שאם לא תאמר כן, על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים, ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל, ואם כן למה נאמר "בבתיכם" ולמה נאמר "בגבולך", אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש, אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו. אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום: ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו) ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל. והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים. וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, מהיקש בתים וגבולין קאמר, דמה בגבולין מותר דכתיב לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אף בבתים נמי מותר. ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך:

“No se encontrará en vuestras casas.” ¿De dónde sabemos que también se aplica a vuestros territorios? La Torá dice: “en todos tus límites” (Éxodo 13:7). ¿Qué enseña “en vuestras casas”? Así como tu casa está en tu dominio, también tus límites están en tu dominio. Esto excluye el jametz de un gentil que está con un israelita y sobre el cual no aceptó responsabilidad. Esto según Rashi. Pero no me parece preciso, porque “en tu dominio” no implica excluir el jametz de un gentil, pues está en su dominio, y casas y límites son iguales respecto a él, porque ambos son dominio del israelita con propiedad de otros. Además, el jametz de un gentil sobre el cual no aceptó responsabilidad no se aprende de esta comparación, pues la expresión “casas” no es evidentemente más permisiva que “límites”. Al contrario, en las casas hay implicación de prohibición por este versículo, que dice “no se encontrará”. Su permiso lo obtenemos de lo que está escrito: “no se verá para ti levadura” (Éxodo 13:7): lo tuyo no verás, pero sí puedes ver lo de otros y lo consagrado. Solo sé esto en los límites; ¿de dónde lo sé en las casas? La Torá dice “levadura, levadura” para una gezerá shavá, como se explica al comienzo de Pesajim. Pero este midrash que interpretaron: “así como tu casa está en tu dominio, también tus límites están en tu dominio”, solo viene a excluir el jametz de un israelita que está en dominio de un gentil. Así también está enseñado en la Mejiltá: ¿Por qué se dijo “en vuestras casas”? Puesto que se dijo “en todos tus límites”, podría entenderlo literalmente; por eso dice “en vuestras casas”: así como tu casa está en tu dominio, también tus límites están en tu dominio. Esto excluye el jametz de un israelita que está en dominio de un gentil, aunque pueda destruirlo, porque no está en su dominio. También excluye el jametz de un gentil que está en dominio de un israelita, y el jametz sobre el que cayó un derrumbe, aunque esté en su dominio, porque no puede destruirlo, etc. Su explicación es que de “no se verá para ti en todos tus límites” se habría entendido que no podemos dejar nuestro jametz en todo nuestro territorio, incluso en casa de un gentil. Por eso vino “en vuestras casas” para excluir la casa de un gentil. Aprendimos de esta baraita que solo fuimos advertidos por la Torá de no mantener jametz nuestro en nuestro dominio, sea en nuestras casas o en nuestros límites. Pero si lo depositamos en mano de un gentil en su casa, no transgredimos por él “no será visto” ni “no será encontrado”. Así es el asunto. Porque si no dijeras así, uno transgrediría por su propio jametz en cualquier lugar, incluso si lo depositó en mano de un gentil en un país lejano; y por jametz de un gentil no transgrediría incluso si estuviera en la casa del israelita. Si fuera así, ¿por qué se dijo “en vuestras casas” y por qué se dijo “en tus límites”? No habría diferencia entre nuestras casas y nuestros límites y las casas y límites de los gentiles. Más bien, no fuimos advertidos en absoluto por la Torá sino respecto a nuestro dominio. Pero por palabras de los Sabios se nos exigió eliminar nuestro jametz de todo lugar. Según esto dijeron en la Guemará: si le designó una casa, no transgrede por él. Esto significa que el jametz de un gentil sobre el cual aceptó responsabilidad, aunque se juzga como suyo, solo está prohibido en dominio de Israel; pero en dominio de un gentil está permitido, e incluso rabínicamente no decretaron sobre él en absoluto. El maestro no sostuvo así en su explicación de la Guemará de Pesajim. Y lo que concluyeron en la baraita que escribimos: “excluye el jametz de un gentil que está en dominio de un israelita”, lo dijo por la comparación entre casas y límites: así como en los límites está permitido, pues está escrito “para ti”, lo tuyo no verás, pero ves lo de otros y lo consagrado; así también en las casas está permitido. También excluye el jametz sobre el que cayó un gran derrumbe, de modo que no puede retirar el montón, y está perdido para él y para toda persona; está permitido, porque no se le puede llamar “tuyo”.

Ramban on Exodus 12:11

כל מחמצת להביא את תערובתו, לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:כ׳) וגם זה אינו, שהלכה היא כדברי חכמים (שם מג.) על חמץ דגן ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום: (כא-כב)

“Toda cosa fermentada”: para incluir su mezcla. Este es el lenguaje de Rashi. Pero esto tampoco es así, porque la halajá sigue las palabras de los Sabios: por jametz de grano hay castigo de karet, pero por su mezcla no hay nada.

Ramban on Exodus 12:12

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו (שמות י״ב:כ״ח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש ויתכן שאמר משכו, בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן (בראשית מו לד) ואמר וקחו לכם, קחו אותם למשפחותיכם איש שה לבית אבות שה לבית ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצוה: ושנו במכילתא (כאן) ויקרא משה לכל זקני ישראל, מגיד שעשאן ב"ד ויאמר אליהם, הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר הדבר מפי משה לאמר לזקנים, וזקנים לאמר לכל ישראל. והנה לדעת רבי יאשיה יהיה ויקרא משה לכל זקני ישראל שיאספו אליו כל העם, כמו שפירשתי ועל דעת רבי יונתן הן יאמרו לקהל, ויהיה "דברו אל כל עדת בני ישראל" (שמות י״ב:ג׳) הזקנים הנועדים להם, כמו והיה אם מעיני העדה (במדבר טו כד):

“Moshé llamó a todos los ancianos de Israel y les dijo.” Esta sección abrevia lo que Hashem le ordenó en la sección anterior, porque es sabido que Moshé dijo todo a Israel en detalle y les enseñó todo el asunto. Esto está incluido en el versículo: “como Hashem ordenó a Moshé, así hicieron” (Éxodo 12:28). Pero esta sección lo mencionó de manera general: Moshé llamó a todos los ancianos de Israel, y ellos reunieron ante él a todo el pueblo. Entonces dijeron a toda la congregación de Israel: “atraed el ganado menor” del rebaño a vuestras casas, para que esté para vosotros en custodia desde el día diez del mes. Puede ser que dijera “atraed” porque su ganado menor estaba muy lejos de ellos en la tierra de Goshen, ya que todo pastor de ovejas era abominación para Egipto. Y dijo “tomad para vosotros”: tomadlos para vuestras familias, un cordero por casa paterna, un cordero por casa, y degollad el Pésaj entre las tardes, conforme a todo lo explicado arriba en la mitzvá. En la Mejiltá enseñaron: “Moshé llamó a todos los ancianos de Israel” enseña que los hizo beit din. “Y les dijo”: la palabra salió de boca de Moshé para decirla a todo Israel; son palabras de Rabí Yoshiyá. Rabí Yonatán dice: la palabra salió de boca de Moshé para decirla a los ancianos, y los ancianos para decirla a todo Israel. Según Rabí Yoshiyá, “Moshé llamó a todos los ancianos de Israel” significa que ellos reunieran ante él a todo el pueblo, como expliqué. Según Rabí Yonatán, ellos lo dirían a la congregación, y “hablad a toda la congregación de los hijos de Israel” se refiere a los ancianos designados para ellos, como: “si de los ojos de la congregación...” (Números 15:24).

Ramban on Exodus 12:13

והוסיף בזאת הפרשה ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה בפירוש, אבל שם (שמות י״ב:ז׳) נאמר סתם ולקחו מן הדם, ללמד שכל לקיחה האמורה בתורה סתם שתהא באגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי, כמדרש רבותינו (במכילתא כאן) ופירש להם בפרשה הזאת (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר ולא יהיה בכם נגף למשחית (שמות י״ב:י״ג): וכתב רש"י (רש"י על שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו, מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער ולא הבינותי דבריו במה שאמר ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד בקר מן המקרא הזה, והיה לו לומר שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל, ולכן הזהירם ממנו. אבל לא ראה הרב לומר כן, מפני שהקב"ה בעצמו ובכבודו היה המכה: והענין הזה שנוי הוא במכילתא (פסחא יא) בלשון אחרת, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר (ישעיה כו כ) לך עמי בא בחדריך, ואומר (יחזקאל כא ח) הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע, ואומר (שמות ל״ג:כ״ב) והיה בעבור כבודי, ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג), וישכם יעקב בבקר (שם כח יח), וישכם משה בבקר (שמות ל״ד:ד׳), וישכם יהושע בבקר (יהושע ג א), וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (שמואל א ט״ו:י״ב). והרי דברים קל וחומר, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר (תהלים קד) תשת חשך ויהי לילה, הכפירים שואגים לטרף, תתן להם ילקוטון, תזרח השמש יאספון, מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם). ע"כ הברייתא: והענין לומר שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא, לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו, כענין ובא ה' אלהי כל קדושים עמך (זכריה יד ה), וכן והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב), להגין עליו משרפים ופמליא של מעלה וכיון שמצינו בשעה שנתנה רשות למשחית לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע, לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה, לפי שהוא זמנן של חיות שנתן להם לטרוף, ואין להבחין בין צדיק לרשע:

En esta sección añadió una explicación sobre la colocación de la sangre: que sería con un manojo de hisopo y mojándolo en el recipiente, cosa que no se dijo arriba de manera explícita. Allí solo se dijo en general: “tomarán de la sangre” (Éxodo 12:7), para enseñar que toda “toma” mencionada en la Torá de manera general debe hacerse con un manojo, y que toda recepción de sangre requiere un recipiente, como el midrash de nuestros Sabios. Y les explicó en esta sección: “vosotros no saldréis, ningún hombre, de la puerta de su casa hasta la mañana” (Éxodo 12:22), porque por esto se les ordenó poner la sangre en el dintel: para que fueran guardados allí, como dijo: “no habrá en vosotros plaga destructora” (Éxodo 12:13). Rashi escribió: “vosotros no saldréis” enseña que, una vez que se le dio permiso al destructor para dañar, no distingue entre justo y malvado; y la noche es dominio de los destructores, como está dicho: “en ella se mueve toda bestia del bosque” (Salmos 104:20). No entendí sus palabras cuando dijo que la noche es dominio de los destructores, como está dicho: “en ella se mueve toda bestia del bosque”. ¿Acaso está prohibido al hombre en toda noche salir de la puerta de su casa hasta la mañana por este versículo? Debió decir que en esa noche se le dio permiso al destructor para dañar, y por eso los advirtió contra él. Pero el maestro no quiso decirlo así, porque el Santo, bendito sea, en Su propio ser y gloria era quien golpeaba. Este asunto está enseñado en la Mejiltá con otro lenguaje: “vosotros no saldréis, ningún hombre, de la puerta de su casa hasta la mañana” enseña que, una vez que se le dio permiso al destructor para dañar, no distingue entre justo y malvado, como está dicho: “Anda, pueblo mío, entra en tus habitaciones” (Isaías 26:20). Y dice: “He aquí que vengo contra ti, sacaré Mi espada de su vaina y cortaré de ti justo y malvado” (Ezequiel 21:8). Y dice: “Y será cuando pase Mi gloria” (Éxodo 33:22), para enseñarte que uno debe entrar cuando hay buena luz y salir cuando hay buena luz. Así encuentras que los patriarcas y los profetas se comportaron con derej eretz: “Abraham madrugó por la mañana” (Génesis 22:3), “Yaakov madrugó por la mañana” (Génesis 28:18), “Moshé madrugó por la mañana” (Éxodo 34:4), “Yehoshúa madrugó por la mañana” (Josué 3:1), “Shemuel madrugó para encontrarse con Shaúl por la mañana” (I Samuel 15:12). Y las cosas se deducen por kal vajómer: si los patriarcas y los profetas, que fueron a hacer la voluntad de Aquel que dijo y el mundo existió, se condujeron con derej eretz, los demás seres humanos, con mayor razón. Así también dice: “Pones oscuridad y es noche; rugen los leoncillos por la presa; les das, recogen; sale el sol, se recogen”. Desde ahí en adelante: “sale el hombre a su labor y a su trabajo hasta la tarde” (Salmos 104). Hasta aquí la baraita. El asunto quiere decir que la Escritura advirtió a Israel en Egipto que no salieran de la puerta de sus casas aquella noche, porque el Santo, bendito sea, pasaba por Egipto como un rey que pasa de lugar en lugar, con sus guardias delante de él para que nadie lo encuentre ni lo mire, como: “vendrá Hashem mi Dios, todos los santos contigo” (Zacarías 14:5). Así también: “y será cuando pase Mi gloria, te pondré en la hendidura de la roca” (Éxodo 33:22), para protegerlo de los serafines y de la corte celestial. Y puesto que encontramos que, cuando se le da permiso al destructor para dañar, no distingue entre justo y malvado, por eso el hombre no tiene permiso de cambiar el camino del mundo y salir de noche, porque es el tiempo de los animales a quienes se les dio para cazar, y no hay distinción entre justo y malvado.

Ramban on Exodus 12:14

וטעם ולא יתן המשחית המלאך המשחית בעולם בעת הנגף, כענין ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך (שמואל ב כ״ד:ט״ז), לא המשחית במצרים, כי הקדוש ברוך הוא הוא המכה:

El sentido de “no permitirá al destructor” es: el ángel destructor que actúa en el mundo en tiempo de plaga, como: “dijo al ángel que destruía al pueblo: basta, ahora retira tu mano” (II Samuel 24:16). No se refiere al destructor en Egipto, porque el Santo, bendito sea, Él mismo fue quien golpeó.

Ramban on Exodus 12:15

ושמרתם את הדבר הזה הוא דבר הפסח עצמו שאמר למעלה (שמות י״ב:כ״א) ושחטו הפסח, ואם הוא רחוק, לא מתן הדמים הסמוך לו, כי בפסח מצרים בלבד נצטוו בכך, כמו שאמר (שמות י״ב:כ״ג) ועבר ה' וראה את הדם וגו', וכן ושמרתם את העבודה הזאת (שמות י״ב:כ״ה), זבח פסח, וכמוהו (דברים טו יז) ואף לאמתך תעשה כן:

“Guardaréis esta cosa.” Se refiere a la cosa del Pésaj mismo, que dijo arriba: “degollad el Pésaj” (Éxodo 12:21), aunque esté algo alejada en el texto. No se refiere a la colocación de la sangre, que está cercana, porque solo en el Pésaj de Egipto fueron ordenados sobre esto, como dijo: “Hashem pasará y verá la sangre...” (Éxodo 12:23). Así también “guardaréis este servicio” (Éxodo 12:25) se refiere al sacrificio de Pésaj. Semejante es: “y también a tu sierva harás así” (Deuteronomio 15:17).

Ramban on Exodus 12:16

וילכו ויעשו בני ישראל שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערבים, ודרך הכתוב לכפול ולאמר כן עשו, לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו, כמו שפירשתי בנח (בראשית ו כב) וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו (שמות ל״ט:מ״ג). ולרבותינו בזה מדרש (מכילתא כאן) לפי שלא היה צריך הכתוב להזכיר ההליכה, אמרו ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. ויעשו, וכי כבר עשו, אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם הכתוב כאלו עשו. כאשר צוה את משה ואת אהרן כן עשו, להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה ואהרן עשו. ד"א מה תלמוד לומר כן עשו, אלא שאף משה ואהרן כן עשו. דרשו תחלה כי הכפל לשבח ישראל שלא שכחו, ולא נפל להם דבר מכל אשר אמרו להם, והוא דרך הלשון במקומות רבים:

“Fueron e hicieron los hijos de Israel.” Salieron de delante de Moshé, fueron al ganado menor e hicieron el Pésaj por la tarde. El camino de la Escritura es duplicar y decir “así hicieron”, para aclarar que no omitieron nada de todo lo que se les ordenó, como expliqué en Nóaj. Así también: “Moshé vio toda la obra, y he aquí que la habían hecho; como Hashem había ordenado, así la hicieron” (Éxodo 39:43). Nuestros Sabios tienen aquí un midrash: puesto que la Escritura no necesitaba mencionar la ida, dijeron que fue para dar recompensa por la ida y recompensa por la acción. “E hicieron”: ¿acaso ya lo habían hecho? Más bien, desde que aceptaron sobre sí hacerlo, la Escritura lo consideró como si ya lo hubieran hecho. “Como Hashem ordenó a Moshé y a Aharón, así hicieron”: para informar la alabanza de Israel, que tal como Moshé y Aharón les dijeron, así hicieron. Otra explicación: ¿qué enseña “así hicieron”? Que también Moshé y Aharón hicieron así. Al principio interpretaron que la repetición viene a alabar a Israel, que no olvidaron ni omitieron nada de todo lo que les dijeron. Este es el modo del lenguaje en muchos lugares.

Ramban on Exodus 12:17

כי אין בית אשר אין שם מת לשון רש"י (רש"י על שמות י״ב:ל׳) היה שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול הבית מת, שקרוי "בכור", שנאמר (תהלים פט כז) אף אני בכור אתנהו. ד"א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו. ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות י״ג:ב׳), והיה בכור פרעה היושב על כסאו (שמות י״ב:כ״ט) פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב ג). אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח נא), כי על הזכר יאמר כן:

“Porque no había casa donde no hubiera allí un muerto.” El lenguaje de Rashi: si había allí un primogénito, moría; si no había allí primogénito, moría el mayor de la casa, que es llamado “primogénito”, como está dicho: “también Yo lo pondré como primogénito” (Salmos 89:27). Otra explicación: las egipcias adulteraban bajo sus esposos y daban a luz de solteros; así tenían muchos primogénitos, a veces cinco de una sola mujer, y cada uno era primogénito de su padre. Según el sentido simple, los primogénitos que murieron en Egipto eran primogénitos que abrían matriz. Por eso, en su lugar, santificó todo primogénito que abre matriz entre los hijos de Israel, en el hombre y en el animal. El primogénito de Faraón que se sentaba en su trono era quien abrió matriz de su madre, y así es costumbre de los reyes: que la señora reina sea virgen, como se dice respecto a Ajashverosh. Pero según la opinión de nuestros Sabios, diremos que golpeó en Egipto a todos sus primogénitos, es decir, al primogénito del padre, principio de su fuerza; al primogénito de la madre, que abre matriz; y también al mayor de la casa. Pero no quiso santificar en su lugar en Israel sino al primogénito de la madre, porque es más conocido y evidente. En los animales no se conoce en absoluto sino el primogénito de la madre, y de todos eligió esta categoría. Una especie de prueba para esto es: “golpeó a todo primogénito en Egipto, principio de fuerzas en las tiendas de Jam” (Salmos 78:51), porque esto se dice del varón.

Ramban on Exodus 12:18

ויקרא למשה ולאהרן לילה מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:ל״א) והיה זה כי משה ואהרן לנו במצרים בלילה ההוא, לקיים דבריו שאמר (שמות י״א:ח׳) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר. ובבא פרעה אליהם שלחו מלאכים אל ארץ גשן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת, ונאספו כלם ברעמסס, והיה יום גדול, ומשם נסעו ביד רמה ומשה בראשם, כמו שנאמר (במדבר לג ג) ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. והכתוב שאמר (דברים טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, כי מעת שפטרם פרעה יקראו יוצאים: וכך אמרו בספרי (ראה קכח) והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, אלא מלמד שנגאלו מבלילה ובגמרא במסכת ברכות (ט.) הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, שנאמר (דברים טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ויש אומרים שיצאו ממצרים בלילה, ומארץ מצרים שהיא רעמסס ביום, כי רבים מהם יושבים בעיר מצרים, ויצאו בלילה ונאספו עם אחיהם ברעמסס ואינו נכון, כי הכתוב אמר (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שהיו אסורים לצאת כלל מן הבתים בלילה, וכך אמרו במכילתא (פסחא יג) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, אמר לו משה כך נצטוינו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים. ואונקלוס פירש כי הנסים שנעשו להם בלילה יקרא "הוציאך", כי בעבורם יצאו:

“Y llamó a Moshé y a Aharón de noche.” Enseña que iba recorriendo las puertas de la ciudad y gritando: ¿dónde vive Moshé?, ¿dónde vive Aharón? Este es el lenguaje de Rashi. Esto fue porque Moshé y Aharón pasaron aquella noche en Egipto, para cumplir sus palabras, cuando dijo: “descenderán todos estos tus siervos a mí y se inclinarán ante mí, diciendo...” (Éxodo 11:8). Cuando Faraón vino a ellos, enviaron mensajeros a la tierra de Goshen, donde estaban los hijos de Israel, para darles permiso de salir. Todos se reunieron en Ramsés, y fue un gran día. Desde allí partieron con mano elevada, y Moshé a la cabeza de ellos, como está dicho: “Partieron de Ramsés en el primer mes, el día quince del mes; al día siguiente del Pésaj salieron los hijos de Israel con mano elevada ante los ojos de todo Egipto” (Números 33:3). Y el versículo que dice: “Hashem tu Dios te sacó de Egipto de noche” (Deuteronomio 16:1), significa que desde el momento en que Faraón los liberó se llaman “salientes”. Así dijeron en Sifré: ¿acaso no salieron sino de día, como está dicho: “al día siguiente del Pésaj salieron los hijos de Israel”? Más bien enseña que fueron redimidos de noche. Y en la Guemará, en Berajot: todos reconocen que cuando fueron redimidos, no fueron redimidos sino de noche, como está dicho: “Hashem tu Dios te sacó de Egipto de noche”; y cuando salieron, no salieron sino de día, como está dicho: “al día siguiente del Pésaj salieron los hijos de Israel con mano elevada ante los ojos de todo Egipto”. Hay quienes dicen que salieron de Egipto de noche, y de la tierra de Egipto, que es Ramsés, de día; porque muchos de ellos vivían en la ciudad de Egipto, salieron de noche y se reunieron con sus hermanos en Ramsés. Pero esto no es correcto, porque la Escritura dijo: “vosotros no saldréis, ningún hombre, de la puerta de su casa hasta la mañana” (Éxodo 12:22). Les estaba prohibido salir de las casas durante la noche. Así dijeron en la Mejiltá: “Y llamó a Moshé y a Aharón de noche y dijo: levantaos, salid.” Moshé le dijo: así se nos ordenó: “vosotros no saldréis, ningún hombre, de la puerta de su casa hasta la mañana”. ¿Acaso somos ladrones para salir de noche? No saldremos sino con mano elevada ante los ojos de todo Egipto. Onkelos explicó que los milagros que se hicieron por ellos de noche se llaman “te sacó”, porque por causa de ellos salieron.

Ramban on Exodus 12:19

וטעם קומו צאו מתוך עמי מצות מלך שיצאו מיד, כי לא אתן לכם רשות לעמוד בתוך עמי כלל, כי הם נהרגים עליכם:

El sentido de “levantaos, salid de en medio de mi pueblo” es una orden del rey para que salgan inmediatamente, porque no os daré permiso de permanecer en medio de mi pueblo en absoluto, pues ellos están siendo muertos por vuestra causa.

Ramban on Exodus 12:20

גם אתם המכים: גם בני ישראל כלם תצאו ולא תתעכבו בכאן בשום פנים, וזה לקיים גרש יגרש אתכם מזה (שמות י״א:א׳):

“También vosotros”, los que golpeáis; también todos los hijos de Israel saldréis y no os demoraréis aquí de ninguna manera. Esto cumple: “ciertamente os expulsará de aquí” (Éxodo 11:1).

Ramban on Exodus 12:21

ואמר לכו עבדו את ה' כדברכם פיוס, שירצו לצאת וישמעו אליו, כי אתם חפצים ללכת למדבר לעבוד את ה':

Y dijo: “Id, servid a Hashem conforme a vuestras palabras” como conciliación, para que quisieran salir y lo escucharan, pues vosotros deseáis ir al desierto a servir a Hashem.

Ramban on Exodus 12:22

וטעם וברכתם גם אותי כאשר תזבחו לה' אלהיכם כאשר דברתם, ותתפללו על נפשותיכם שלא יפגע אתכם בדבר או בחרב, תזכירו גם אותי עמכם. ואמר רש"י, התפללו עלי שלא אמות שאני בכור. ופשוטו שיברכו אותו ואת ממלכתו, כי בכלל ברכת המלך שלום כל המלכות. ובמכילתא (כאן), התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות, כלומר שלא יענש עוד בעבורם:

El sentido de “y bendecidme también a mí” es: cuando sacrifiquéis a Hashem vuestro Dios, como dijisteis, y recéis por vuestras almas para que no os alcance con peste o con espada, mencionadme también a mí con vosotros. Rashi dijo: rezad por mí para que no muera, porque soy primogénito. Su sentido simple es que lo bendigan a él y a su reino, porque dentro de la bendición del rey está la paz de todo el reino. En la Mejiltá: rezad por mí para que termine de mí la calamidad, es decir, para que no sea castigado más por causa de ellos.

Ramban on Exodus 12:23

וטעם ויאפו את הבצק שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה.

El sentido de “hornearon la masa” es que la hornearon como matzot por causa de la mitzvá que se les había ordenado: “no se encontrará levadura en vuestras casas, porque todo el que coma fermentado será cortado”.

Ramban on Exodus 12:24

ואמר כי גורשו ממצרים, לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן):

Y dijo “porque fueron expulsados de Egipto” para decir que la hornearon en el camino, porque fueron expulsados de Egipto y no pudieron demorarse para hornearla en la ciudad y llevarla horneada como matzot. Por eso la llevaron como masa, con sus artesas atadas en sus mantos sobre sus hombros, y se apresuraron y la hornearon antes de que fermentara, en el camino o en Sucot, cuando llegaron allí por un momento breve, conforme a las palabras de nuestros Sabios.

Ramban on Exodus 12:25

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים. זה לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:מ׳) והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן). אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב יד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים. אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א) אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר (בראשית יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויהיה ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בבית אביו היה בן שבעים וחמש שנה: ודעתי בדרך הפשט כי ה' אמר לאברהם, ידוע תדע כי טרם תתי לך הארץ הזאת גר יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלשים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי, ירמוז לשלשים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא מפני עון האמורי שלא נשלם: ויהיה שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד שלשים שנה וארבע מאות שנה שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם הודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות, לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם. ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו, לא הוצרך בו להאריך, כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלשים שנה שנוספו עליהם. ולכך אמר דרך קצרה שהשלימו במצרים ארבע מאות שנה הנאמרים לאברהם אביהם וידועים להם, ועוד שלשים שנה, וחזר ואמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לגלותם יצאו מארץ מצרים לחירות עולם: ודומה לו (דברים ב יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל"ח שנה, להשלים החשבון, כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה, אבל ישבו בקדש שנים רבות, ואח"כ הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף, ובשנת ל"ח עברו נחל זרד והנה שיעור הכתוב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד עד שלשים ושמונה שנה. וכמוהו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), שיגיע לקצם, לא להם עצמם:

“Y la residencia de los hijos de Israel que residieron en Egipto fue de treinta años y cuatrocientos años.” Desde que nació Yitzjak hasta ahora pasaron cuatrocientos años, porque desde que Abraham tuvo descendencia se cumplió en él: “tu descendencia será extranjera en tierra que no es de ellos” (Génesis 15:13). Y treinta años pasaron desde que fue decretado el decreto del pacto entre las partes hasta que nació Yitzjak. Cuando cuentes cuatrocientos años desde que nació Yitzjak, encontrarás que desde su llegada a Egipto hasta su salida pasaron doscientos diez años. Este es el lenguaje de Rashi, y es la opinión de nuestros Sabios. Pero su explicación no está completamente corregida, pues está escrito: “Abram tenía setenta y cinco años al salir de Jarán” (Génesis 12:4), y el pacto entre las partes ocurrió muchos días después. Pero debemos resolver el asunto como enseñaron en Seder Olam: Abraham nuestro padre tenía setenta años cuando se habló con él en el pacto entre las partes, como está dicho: “al cabo de treinta años y cuatrocientos años salieron todos los ejércitos de Hashem de la tierra de Egipto” (Éxodo 12:41). Luego volvió a Jarán y estuvo allí cinco años, como está dicho: “Abram tenía setenta y cinco años al salir de Jarán” (Génesis 12:4). El sentido del versículo será decir que al salir de Jarán, tierra de su nacimiento, a la que ya no volvió a ver en la casa de su padre, tenía setenta y cinco años. Mi opinión según el sentido simple es que Hashem dijo a Abraham: sabe ciertamente que antes de que Yo te entregue esta tierra, tu descendencia será extranjera en tierra que no es de ellos muchos días, cuatrocientos años. No se preocupó de informarle los treinta, porque le dijo además: “y la cuarta generación volverá aquí” (Génesis 15:16), para hacerle saber que no volverían inmediatamente al final de los cuatrocientos, hasta la cuarta generación, cuando se completara el pecado del emorí. Esto alude a esos treinta años, porque su permanencia en el desierto durante cuarenta años no fue porque el pecado del emorí no se hubiera completado. La medida del versículo sería: la residencia de los hijos de Israel que residieron en Egipto hasta treinta años y cuatrocientos años, que residieron allí para completarles así en tierra que no era de ellos. La Escritura nos informa que ahora, al salir, se completó el exilio decretado sobre ellos y Él los sacó de esclavitud a libertad, no que los sacaría de Egipto y todavía seguirían siendo extranjeros en tierra que no era de ellos. Y puesto que ya había mencionado este asunto y lo había informado, no necesitó extenderse aquí, porque este versículo solo vino a informar los treinta años que se añadieron sobre ellos. Por eso dijo de modo breve que completaron en Egipto los cuatrocientos años que fueron dichos a Abraham su padre y que ellos conocían, más treinta años. Luego volvió y dijo: “y fue al cabo de treinta años y cuatrocientos años” de su exilio, que salieron de la tierra de Egipto a libertad eterna. Semejante a esto es: “los días que caminamos desde Kadesh Barnea hasta que pasamos el arroyo Zered fueron treinta y ocho años” (Deuteronomio 2:14), para completar la cuenta. No caminaron desde Kadesh Barnea hasta el arroyo Zered durante treinta y ocho años, sino que estuvieron en Kadesh muchos años, luego caminaron desde allí y volvieron hacia atrás por el camino del Mar de Suf, y en el año treinta y ocho cruzaron el arroyo Zered. Así, la medida del versículo es: los días que caminamos desde Kadesh Barnea hasta que pasamos el arroyo Zered, hasta treinta y ocho años. Semejante es: “dichoso el que espere y llegue a los días mil trescientos treinta y cinco” (Daniel 12:12), es decir, que llegue a su final, no a ellos mismos.

Ramban on Exodus 12:26

ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב). או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם: והנה אם נאמר שטעם כי גר יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון, שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה. והענין לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים. ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה, או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון של אותיות רד"ו שמה (בראשית מב ב) מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים. ועם י"ז יהיו רכ"ז: וכבר הזכרתי (בבראשית טו יג) פירוש רבי אברהם (שם) שמאמר כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו. והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם: ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי, ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה: ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד) והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז) ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה): ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים שנים ההם היה להם ענוי, כמו שאמר (דברים ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב (שם ג) ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבנו, וכמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין צב:), כי הם מנו ולא טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע (משלי ה כב). והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה:

Ramban on Exodus 12:27

וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (שמות י״ג:י׳) ושמרת את החקה הזאת, ואמר (דברים טז א) שמור את חדש האביב ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות י״ב:מ״ב) כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים:

El sentido de “esta noche es para Hashem guardias para todos los hijos de Israel por sus generaciones” es que esta noche que fue guardada para Hashem para sacarlos de Egipto es para Hashem, es decir, consagrada a Su Nombre; “guardias para todos los hijos de Israel por sus generaciones”, para que la guarden sirviendo en ella delante de Él con la comida del Pésaj, el recuerdo de los milagros, y para dar alabanza y agradecimiento a Su Nombre, como dijo: “guardarás este estatuto” (Éxodo 13:10), y dijo: “guarda el mes de Aviv” (Deuteronomio 16:1). Rabí Abraham dijo que el sentido de “noche de guardias es para Hashem” es que Hashem los guardó y no permitió que el destructor entrara en sus casas. Pero esto no es correcto, porque dijo “para sacarlos de la tierra de Egipto”.

Ramban on Exodus 12:28

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:מ״ג) וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (שמות י״ב:נ׳) ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם. ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם ויהי בחצי הלילה (שמות י״ב:כ״ט). אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (שמות י״ב:כ״א), צוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, ויקוד העם וישתחוו (שמות י״ב:כ״ז). וסמך הכתוב לזה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח: והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות, איסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות, והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה ועשו כאשר צוה ה' ואמר בכאן, כל בני ישראל, לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי ה' בכל אלה ובכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות י״ב:מ״ג) כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים, ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית, ונכתב בכאן עם הצוואה, כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט״ז:ל״ד). וזה שבוש, כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ כמו שנאמר למעלה (שמות י״ב:כ״ה), והיה כי תבאו אל הארץ וגו', אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו הפרק:

“Hashem dijo a Moshé y a Aharón: esta es la ley del Pésaj.” Esta sección fue dicha el catorce de Nisán. Este es el lenguaje de Rashi. Así es el asunto, pues está escrito al final: “todos los hijos de Israel hicieron como Hashem había ordenado” (Éxodo 12:50), para enseñar sobre ellos que se circuncidaron ellos y sus siervos. Si es así, habría sido lógico adelantar esta sección antes de “y fue a medianoche” (Éxodo 12:29). Pero la razón es que la sección “este mes será para vosotros” fue dicha en Rosh Jodesh, y ese mismo día Moshé cumplió inmediatamente su misión: “Moshé llamó a todos los ancianos de Israel y les dijo” (Éxodo 12:21), les ordenó la ley del Pésaj y les prometió que serían redimidos en la noche del quince. Ellos creyeron, “el pueblo se inclinó y se prosternó” (Éxodo 12:27). La Escritura unió a esto “y fue a medianoche” para decir que Él cumplió la promesa dada a ellos. Cuando completó esto, volvió al primer asunto para completar la ley del Pésaj. Esta sección añadió muchas mitzvot: la prohibición del hijo extraño y del incircunciso, sacar carne de la casa, quebrar un hueso, y el Pésaj del converso. Son mitzvot inmediatas y para las generaciones. Completó en ella que los hijos de Israel hicieron todo esto, y lo hicieron como Hashem ordenó. Aquí dijo “todos los hijos de Israel” para aclarar que no hubo entre ellos ni uno que transgrediera la palabra de Hashem en todo esto y en todo lo que ordenó sobre las leyes del Pésaj en todas las secciones mencionadas. Rabí Abraham dijo que esta sección fue dicha sobre el Pésaj de las generaciones, después del Pésaj de Egipto, y que “los hijos de Israel hicieron” se refiere al Pésaj del desierto que hicieron en el segundo año; y fue escrito aquí junto con el mandamiento, como “Aharón lo colocó delante del Testimonio para custodia” (Éxodo 16:34). Pero esto es un error, porque no fueron ordenados en todas estas secciones sino respecto al Pésaj de Egipto y los Pésaj de la tierra, como se dijo arriba: “cuando entréis en la tierra...” (Éxodo 12:25). Pero el Pésaj del desierto fue una mitzvá que se les ordenó en aquel momento.

Ramban on Exodus 12:29

כל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל במשמע. לשון רש"י (רש"י על שמות י״ב:מ״ג) ממכילתא (כאן). והכתוב לא הוצרך אלא לישראל. וכן תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ב:מ״ג) כל בן נכר כל בר ישראל דאשתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (בראשית מב ח), וחסרו העי"ן, כמו שהבליעוה במלות רבות, ואמרו מדם במקום מדעם (עי' ערוך ערך מדעם) דור קטי (כתובות י:), דור קטיע. בקי, בקיע (סנהדרין ה:):

“Todo hijo extraño”: aquel cuyas acciones se hicieron extrañas a su Padre en el cielo; tanto gentil como israelita están incluidos. Este es el lenguaje de Rashi, de la Mejiltá. Pero la Escritura solo necesitó hablar de Israel. Así tradujo Onkelos “todo hijo extraño”: todo israelita que apostató, que se hizo extraño a sus hermanos y a su Padre en el cielo por sus malas acciones. Es el meshumad que los Sabios mencionaron en todo lugar. Su explicación es “extrañado”. Su forma sería meshumda, de la expresión “Yosef se dio a conocer a sus hermanos, pero ellos no lo reconocieron” (Génesis 42:8). Omitieron la ayin, como la absorbieron en muchas palabras; dijeron midam en lugar de midaam; dor ketí en lugar de dor ketía; bakí en lugar de bakía.

Ramban on Exodus 12:30

תושב זה גר תושב שכיר, זה הגוי. ומה תלמוד לומר והלא ערלים הם, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:מ״ה) ולא ידעתי למה יכתוב הרב הדברים הנדחים בגמרא, שהרי הקשו על זה (יבמות עא.) והני מולין נינהו והתנן (נדרים ג יא) הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם, שנאמר (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל:

“Residente”: es el guer toshav. “Jornalero”: es el gentil. ¿Qué viene a enseñar, si de todos modos son incircuncisos? Se refiere a un árabe circuncidado y a un givoní circuncidado. Este es el lenguaje de Rashi. No sé por qué el maestro escribió cosas que fueron rechazadas en la Guemará, pues allí preguntaron sobre esto: ¿acaso estos son considerados circuncidados? ¿No enseñamos que quien hace voto de no beneficiarse de incircuncisos puede beneficiarse de los incircuncisos de Israel, pero tiene prohibido beneficiarse de los circuncidados de las naciones del mundo, como está dicho: “todos los gentiles son incircuncisos, y toda la casa de Israel es incircuncisa de corazón” (Jeremías 9:25)? Y establecieron el versículo en un converso que se circuncidó pero no se sumergió.

Ramban on Exodus 12:31

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' מפני שאמר למעלה (שמות י״ב:מ״ב) ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כלם מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם ור"א פירש כי ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים דבר השם אל משה קדש לי:

“Y fue en este mismo día que Hashem sacó...” Puesto que arriba dijo: “noche de guardias es para Hashem, para sacarlos de la tierra de Egipto” (Éxodo 12:42), volvió y explicó que no salieron todos de la tierra por la noche, sino que entonces les dio permiso de salir y fueron libres. Pero en aquel mismo día salieron de todos los límites de Egipto con todos sus ejércitos: el ejército de las mujeres y la multitud mixta que se unió a ellos. Rabí Abraham explicó que “y fue en este mismo día en que Hashem sacó a los hijos de Israel de la tierra de Egipto” significa que en ese día Hashem habló a Moshé: “Conságrame...”.