Ramban on Exodus 13
Ramban on Exodus 13:1
וטעם קדש לי שיקדש אותם מיד, שתהיה המצוה נוהגת במדבר. והוסיפה הפרשה מצות רבות שיזכרו היום והחדש שהיה אביב, וישמרו את החקה הזאת למועדה, וזה רמז לעבור השנה כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב, והוסיפה בחמץ לא יראה לך שאור בכל גבולך, ומצות הטוטפות:
El sentido de “Conságrame” es que los consagre inmediatamente, para que la mitzvá rija en el desierto. La sección añadió muchas mitzvot: que recuerden el día y el mes, que sea Aviv, que guarden este estatuto en su tiempo señalado —esto es una alusión a la intercalación del año, porque el Pésaj solo se hace en el mes de Aviv—; añadió respecto al jametz: “no se verá para ti levadura en todos tus límites”; y añadió la mitzvá de los totafot.
Ramban on Exodus 13:2
והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני אע"פ שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה עמים במשמע שכלם בכלל הכנעני הם, ואחת מן המשפחות היתה שלא נקרא לה אלא כנעני. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ג:ה׳) ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כלם (בראשית י טו טז), ולכך כשאמר (שמות י״ג:י״א) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני, יכלול בו את כלם, וכן אמר הכתוב בכל מקום "ארץ כנען", אבל בכאן אין טעם שיזכיר רובם ויניח קצתם בכלל כנעני: ודעת רבותינו (ספרי דברים כו ט) שהיתה ארץ ה' עממים הללו זבת חלב ודבש, ולא היתה כן ארץ השנים הנשארים, ולכך יבשר אותם בארץ הזאת כך שנינו בספרי לענין הבכורים ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן ארץ חמשה עממים אף ארץ זבת חלב ודבש האמורה כאן ארץ ה' עממים. רבי יוסי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש. הרי מעטו ארץ שני העממים מן הבכורים לפי שאינה זבת חלב ודבש, ור' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש, והאמורי המוזכר כאן הוא אותו שבא"י עצמה. וכענין הזה שנוי במכילתא בפרשה הזאת: ועוד שנוי בספרי (דברים יח ב) ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת חמשה עממין בקרב אחיו, זו נחלת שני עממים. הפרישו בפני עצמן ה' עממין הללו, לפי שהם עקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש. ורש"י בפרשת שופטים ושוטרים (שם) נתקשה בזו הברייתא. ועל הדעת הזו הכתוב למעלה (ג ח) אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בעבור זבת חלב ודבש הוסיף שם את הפריזי, אלא בעבור ארץ טובה ורחבה, והם הששה גוים הנזכרים בכל מקום, כי הגרגשי פנה ולא נזכר בתורה רק בפסוק ונשל גוים רבים מפניך וגו' (דברים ז א), ולכן אמר רבים, וכן כתוב (שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי, ולא הזכיר הגרגשי, ירמוז כי לא יבא עמהם במלחמה ויפנה מפניהם:
“Y será cuando Hashem te lleve a la tierra del cananeo.” Aunque solo enumeró cinco pueblos, los siete pueblos están incluidos, porque todos están dentro del término “cananeo”; y una de las familias no tenía otro nombre sino “cananeo”. Este es el lenguaje de Rashi.
En verdad, todos ellos están incluidos en “cananeo”, porque todos son sus hijos. Por eso, cuando dijo: “y será cuando Hashem te lleve a la tierra del cananeo”, los incluye a todos. Así también la Escritura dice en todo lugar “tierra de Canaán”. Pero aquí no tendría sentido que mencionara a la mayoría de ellos y dejara a algunos incluidos solamente en el nombre “cananeo”.
La opinión de nuestros Sabios es que la tierra de estos cinco pueblos era la que fluía leche y miel, pero no así la tierra de los otros dos pueblos que quedaban. Por eso les anuncia esta tierra. Así enseñamos en Sifré respecto a los bikurim: “Y nos dio esta tierra, tierra que fluye leche y miel”: así como la tierra que fluye leche y miel mencionada allí es la tierra de cinco pueblos, también la tierra que fluye leche y miel mencionada aquí es la tierra de cinco pueblos. Rabí Yosí dice: no se traen bikurim del otro lado del Jordán, porque no es tierra que fluye leche y miel.
Así excluyeron la tierra de dos pueblos de los bikurim porque no es tierra que fluye leche y miel; y Rabí Yosí excluyó también el otro lado del Jordán, que era del emorí, porque tampoco ella fluye leche y miel. El emorí mencionado aquí es el que estaba en la propia tierra de Israel.
Un asunto semejante está enseñado en la Mejiltá sobre esta sección.
También está enseñado en Sifré: “y heredad no tendrá” se refiere a la heredad de los cinco pueblos; “en medio de sus hermanos” se refiere a la heredad de los dos pueblos. Separaron estos cinco pueblos por sí mismos porque ellos son lo principal de la tierra acerca de la cual les prometió que fluía leche y miel. Rashi, en la sección Shoftim, tuvo dificultad con esta baraita.
Según esta opinión, el versículo de arriba: “a una tierra buena y amplia, a una tierra que fluye leche y miel” (Éxodo 3:8), no añadió allí al perizí por causa de “fluye leche y miel”, sino por causa de “tierra buena y amplia”. Estos son los seis pueblos mencionados en todo lugar, porque el guirgashí se retiró y no fue mencionado en la Torá salvo en el versículo: “desalojará muchos pueblos de delante de ti...” (Deuteronomio 7:1). Por eso dijo “muchos”.
Así también está escrito: “ciertamente los destruirás: al jití, al emorí, al cananeo, al perizí, al jiví y al yevusí” (Deuteronomio 20:17), y no mencionó al guirgashí, insinuando que no vendría con ellos a la guerra, sino que se retiraría de delante de ellos.
Ramban on Exodus 13:3
וטעם וביום השביעי חג לה' שיביאו חגיהם ביום השביעי, ולא יאחרו עוד, שאין לו תשלומין אחר כך. אבל הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג (חגיגה ט.). ושניהם שוים לענין מקרא קדש, כמו שאמרו למעלה (יב טז) וביום הראשון מקרא קדש וגו' וביום השביעי מקרא קדש וגו':
El sentido de “y en el séptimo día, fiesta para Hashem” es que traigan sus ofrendas festivas en el séptimo día y no las retrasen más, porque después ya no tiene compensación. Pero el primer día tiene compensación durante los siete días en lo referente a la ofrenda festiva. Ambos son iguales respecto a ser “convocación sagrada”, como dijo arriba: “en el primer día habrá convocación sagrada... y en el séptimo día habrá convocación sagrada”.
Ramban on Exodus 13:4
בעבור זה עשה ה' לי. בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות י״ח:כ׳), ורבים כן יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, כענין שאמר למטה (שמות י״ג:ט״ו) על כן אני זובח לה' כל פטר רחם ואמר זה, כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים. ורבותינו דרשו (במכילתא כאן) כי על מצה ומרור שמונחים לפניו ירמוז. ויתכן שיהיה שיעורו והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, כאומר כך וכך עשה ה' לי, כי מלת בעבור תשמש גם "בעצם ענין", כמו בעבור הילד חי צמת ותבך (שמואל ב י״ב:כ״א), אינו בגלל ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות י״ג:ח׳) כי בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת הפסח והמצה עשה ה' לי אותות עד שהוציאני ממצרים ואינו נכון. ועוד אפרש הכתוב (רמב"ן על שמות י״ג:ט״ז):
“Por causa de esto Hashem hizo para mí.” Es decir: por causa de esto que Hashem hizo para mí al salir yo de Egipto. Así también: “les harás saber el camino por el que han de andar” (Éxodo 18:20), y muchos casos semejantes.
Quiere decir: por causa de esto que Hashem hizo para mí al salir de Egipto, yo realizo este servicio, como dijo más abajo: “por eso yo sacrifico para Hashem todo el que abre matriz” (Éxodo 13:15).
Y dijo esto como diciendo: le dirás esto que tú ves con tus ojos, que Hashem hizo por ti cuando saliste de Egipto.
Nuestros Sabios interpretaron que alude a la matzá y al maror que están colocados delante de él.
También puede ser que su medida sea: “contarás a tu hijo: por causa de esto Hashem hizo para mí al salir yo de Egipto”, como diciendo: tal y tal hizo Hashem por mí. Porque la palabra “por causa de” también puede usarse respecto al asunto mismo, como: “por el niño vivo ayunaste y lloraste” (II Samuel 12:21), donde no significa “a causa de”.
Rabí Abraham dijo que significa: por causa de esto que yo hago y sirvo delante de Él comiendo el Pésaj y la matzá, Hashem hizo para mí señales hasta sacarme de Egipto. Pero esto no es correcto. Todavía explicaré el versículo.
Ramban on Exodus 13:5
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים למען תהיה תורת ה' בפיך ופי' שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים:
“Será para ti como señal sobre tu mano y como recuerdo entre tus ojos, para que la Torá de Hashem esté en tu boca.” Su medida es: será para ti como señal sobre tu mano y como recuerdo entre tus ojos, porque con mano fuerte Hashem te sacó de Egipto, para que la Torá de Hashem esté en tu boca.
Su explicación es que escribas sobre tu mano y entre tus ojos la salida de Egipto, y la recuerdes siempre, para que la Torá de Hashem esté en tu boca, para guardar Sus mandamientos y Sus enseñanzas, porque Él es tu Señor, que te redimió de la casa de esclavos.
Ramban on Exodus 13:6
והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני בעבור כי מצות פטר חמור איננה נוהגת אלא בארץ. ועל דרך הפשט קדש לי כל בכור, כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצוה בהם, ולא צוה להם עתה פדיון עד שהחליפם בלוים וצוה בפדיון העודפים (במדבר ג מו), אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר, וצוה כי כאשר יבאו אל הארץ תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור וצוה בפדיונם לדורות:
“Y será cuando Hashem te lleve a la tierra del cananeo.” Esto se dijo porque la mitzvá del primogénito del asno no rige sino en la tierra.
Según el sentido simple, “conságrame todo primogénito” se refiere a todos los primogénitos que se encuentran hoy en Israel, porque al redimirlos de la muerte cuando golpeó en la tierra de Egipto, ordenó que fueran santos para Él, para servir en el servicio de Hashem en todo lo que les ordenara. Pero no les ordenó ahora su redención hasta que los reemplazó por los levitas y ordenó redimir a los sobrantes.
Pero la mitzvá respecto a los que nacieran después no rigió en el desierto. Ordenó que, cuando entraran en la tierra, rigiera en el hombre, en el animal y en el primogénito del asno, y ordenó su redención para las generaciones.
Ramban on Exodus 13:7
וטעם כאשר נשבע לך ולאבותיך שנשבע לאבותיך לתת לך, כמו שאמר למעלה (שמות י״ג:ה׳) אשר נשבע לאבותיך לתת לך, או שיקרא דבר השם שבועה, כי אמר כן פעמים וארד להצילו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג׳:ח׳), ועוד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי (שם ו ח):
El sentido de “como juró a ti y a tus padres” es que juró a tus padres dártela a ti, como dijo arriba: “que juró a tus padres darte”. O bien llama “juramento” a la palabra de Hashem, porque así lo dijo dos veces: “descendí para salvarlo y hacerlo subir de aquella tierra a una tierra buena y amplia” (Éxodo 3:8), y también: “os llevaré a la tierra por la cual alcé Mi mano” (Éxodo 6:8).
Ramban on Exodus 13:8
והעברת כל פטר רחם לה' לשון הפרשה, שתעבירנו מן העדר להיות לה', וחזר ופירש מה היא העברה זו, שכל פטר שגר בהמה הזכרים ופטר חמור ובכור אדם בבניו יהיו לה' ורש"י כתב (רש"י על שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם לה', בבכור אדם הכתוב מדבר:
“Harás pasar todo el que abre matriz para Hashem.” Es lenguaje de separación: que lo apartes del rebaño para que sea de Hashem. Luego volvió y explicó qué es este “pasar”: que todo primer nacido de animal macho, el primogénito del asno y el primogénito humano entre sus hijos serán de Hashem.
Rashi escribió: “harás pasar todo el que abre matriz para Hashem”; el versículo habla del primogénito humano.
Ramban on Exodus 13:9
ולטוטפות בין עיניך אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש "טוטפות" כמו שאמרו (שבת נז:) לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא אמר "טוטפת" בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו: והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות לו:) שהוא שמאל שהלב נוטה לו: ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה"ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו): ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה ולשון "בין עיניך", שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר ולטוטפות לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו: ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמ' ה יב), ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה: ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (שמות ח׳:י״ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה: ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שמות י״ב:ט״ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה: וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו: ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג-כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):
Ramban on Exodus 13:10
כי קרוב הוא ונח לשוב באותו הדרך למצרים, ומדרשי אגדה יש הרבה. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ג:י״ז) וגם הוא דעת ר"א, כי טעם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים בעבור כי קרוב הוא וינחמו וישובו אל מצרים מיד ועל דעתי אם היה כדבריהם, היה כי אמר אלהים מוקדם, ויאמר הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים כי קרוב הוא פן ינחם העם: אבל הנכון שיאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב וטוב לנחותם בדרך ההוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה וטעם המלחמה, שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלשתים, ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים, אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא. ומלחמת עמלק ברפידים לא היתה ראויה לשוב בעבורה, כי הם לא יעברו עליהם, והוא שבא מארצו ונלחם בהם לשנאתו אותם, ואם יתנו ראש לשוב למצרים לא יועיל כי ילחם בהם בדרך, וגם רחוקים היו ממצרים בדרך העקום אשר הלכו בה ולא ידעו דרך אחרת: ולשון רש"י בראותם מלחמה, כגון מלחמת הכנעני והעמלקי, אם הלכו בדרך ישרה היו חוזרין, מה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכן בפשוטה על אחת כמה וכמה מכילתא. והענין הזה שאמר ולא נחם אלהים, ויסב אלהים את העם דרך המדבר, כי בנסעם מסכות החל עמוד הענן ללכת לפניהם ולא הלך דרך ארץ פלשתים, אבל הלך דרך מדבר איתם וישראל הלכו אחריו, וישכון הענן באיתם ויחנו שם והוא בקצה המדבר:
“Porque estaba cerca.” Es decir, era fácil volver por aquel camino a Egipto. Hay muchos midrashim de agadá. Este es el lenguaje de Rashi.
También esta es la opinión de Rabí Abraham: que el sentido de “Dios no los condujo por el camino de la tierra de los filisteos, porque estaba cerca” es que se arrepintieran y volvieran inmediatamente a Egipto.
Según mi opinión, si fuera como sus palabras, “porque dijo Dios” debería ir antes, y el versículo diría: Dios no los condujo por el camino de la tierra de los filisteos, porque Dios dijo: “está cerca; no sea que el pueblo se arrepienta”.
Pero lo correcto es que diga: Dios no los condujo por el camino de la tierra de los filisteos, que era cercano y bueno para conducirlos por él, porque Dios dijo: no sea que el pueblo se arrepienta al ver guerra y vuelva a Egipto.
El sentido de la guerra es que, al tener que pasar por la tierra de los filisteos, los filisteos no los dejarían pasar en paz, y volverían a Egipto. Pero por el camino del desierto no verían guerra hasta estar en su tierra, en la tierra de Sijón y Og, reyes del emorí, que les estaba entregada; y entonces estarían lejos de Egipto.
La guerra de Amalek en Refidim no era razón para volver por ella, porque Israel no pasaba por ellos, sino que Amalek vino desde su tierra y peleó contra ellos por su odio hacia ellos. Y si hubieran puesto jefe para volver a Egipto, no les habría ayudado, porque Amalek habría luchado contra ellos en el camino. Además, estaban lejos de Egipto por el camino torcido que habían tomado, y no conocían otro camino.
El lenguaje de Rashi sobre “al ver guerra” es: como la guerra del cananeo y del amalekí; si hubieran ido por el camino recto habrían vuelto. Si aun cuando los hizo rodear por un camino torcido dijeron: “pongamos jefe y volvamos a Egipto”, si los hubiera llevado por el camino directo, con mayor razón. Esto viene de la Mejiltá.
El asunto de lo que dijo: “Dios no los condujo” y “Dios hizo rodear al pueblo por el camino del desierto” es que, al salir de Sucot, la columna de nube comenzó a ir delante de ellos y no fue por el camino de la tierra de los filisteos, sino por el camino del desierto de Etam; Israel caminó detrás de ella. La nube se posó en Etam, acamparon allí, y ese lugar estaba al borde del desierto.
Ramban on Exodus 13:11
וטעם וחמושים עלו בני ישראל לומר כי אע"פ שהסב ה' אותם דרך המדבר היו יראים פן יבאו עליהם פלשתים יושבי הערים הקרובות להם והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה. ויש אומרים (ראב"ע) שספר הכתוב שיצאו ביד רמה וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים:
El sentido de “los hijos de Israel subieron armados” es decir que, aunque Hashem los hizo rodear por el camino del desierto, temían que los filisteos, habitantes de las ciudades cercanas a ellos, vinieran contra ellos. Por eso iban preparados como quienes salen a la guerra.
Hay quienes dicen que la Escritura cuenta que salieron con mano elevada y pensaron estar redimidos, y no caminaron como esclavos que huyen.
Ramban on Exodus 13:12
וה' הולך לפניהם יומם כבר אמרו (ב"ר נא ב) שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, הקב"ה עמהם ביום ובית דינו בלילה אם כן פירוש הכתוב שהשם שוכן בתוך הענן והולך הוא לפניהם ביום בעמוד ענן, ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש להאיר להם, כטעם אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר יד יד): וראיתי באלה שמות רבה (שמות רבה י״ט:ו׳) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' (ישעיה נב יב), לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם, שנאמר וה' הלך לפניהם יומם, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר (ישעיה נב יב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי, כי בגאולה הראשונה היה הקב"ה עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה, אבל לעתיד לבא תתעלה מדת בית דינו ברחמים, וה' הולך לפניהם, השם המיוחד, כי אלהי ישראל מאספם עמו, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט יב), כי הכל במדת רחמים מיוחדת: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות י״ג:כ״א) כי הכתוב ידבר הוא כלשון בני האדם, בעבור כי כח השם ושלוחו הוא הולך עם ישראל כדרך מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב) והאמת שהוא כדרך מוליך לימין משה, אבל לא כאשר יבין ר"א ממנו, וכתיב כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם יד):
“Y Hashem iba delante de ellos de día.” Ya dijeron que todo lugar donde se dice “Y Hashem” significa Él y Su tribunal: el Santo, bendito sea, con ellos de día, y Su tribunal de noche.
Si es así, la explicación del versículo es que Hashem moraba dentro de la nube y Él iba delante de ellos de día en una columna de nube, y de noche Su tribunal moraba en la columna de fuego para iluminarles. Es como el sentido de: “Tú, Hashem, eres visto ojo a ojo, y Tu nube está sobre ellos; en columna de nube Tú vas delante de ellos de día, y en columna de fuego de noche” (Números 14:14).
Vi en Shemot Rabá: “Porque no saldréis apresuradamente ni iréis huyendo, porque Hashem va delante de vosotros” (Isaías 52:12): en el pasado Yo y Mi tribunal caminábamos delante de vosotros, como está dicho: “Y Hashem iba delante de ellos de día”; pero en el futuro Yo solo, como está dicho: “porque Hashem va delante de vosotros, y os recoge el Dios de Israel”.
El secreto de este midrash es como mencioné: en la primera redención, el Santo, bendito sea, estaba con ellos de día y Su tribunal con ellos de noche. Pero en el futuro, la medida de Su tribunal se elevará en misericordia: Hashem irá delante de ellos, el Nombre especial, porque el Dios de Israel los recogerá con Él, y la noche iluminará como el día, la oscuridad como la luz, porque todo estará unido en la medida de misericordia.
Rabí Abraham dijo que la Escritura habla según el lenguaje de los seres humanos, porque el poder de Hashem y Su enviado iban con Israel, como: “condujo a la derecha de Moshé el brazo de Su gloria” (Isaías 63:12). La verdad es que es como “condujo a la derecha de Moshé”, pero no como lo entiende Rabí Abraham de allí. Y está escrito: “así condujiste a Tu pueblo para hacerte un nombre glorioso” (Isaías 63:14).
