Ramban on Exodus 14
Ramban on Exodus 14:1
וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם וברכתם גם אותי (שמות י״ב:ל״ב), לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו, ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה (שמות י״ד:י״ז) אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים:
“Y fortaleceré el corazón de Faraón, y los perseguirá.” Puesto que Faraón les temió por la plaga de los primogénitos y les pidió: “bendecidme también a mí” (Éxodo 12:32), no estaba en su corazón perseguirlos aunque huyeran, sino dejar que Moshé hiciera con ellos como quisiera. Por eso fue necesario decir que Él fortalecería su corazón para perseguirlos.
Más abajo dijo otra vez: “he aquí que Yo fortalezco el corazón de Egipto, y vendrán tras ellos” (Éxodo 14:17), porque cuando vieran que el mar se había partido delante de los hijos de Israel y que ellos caminaban en seco dentro de él, ¿cómo se llenaría su corazón para entrar tras ellos y hacerles daño? No hay entre todos los prodigios maravilla como esta. En verdad esto fue locura para ellos, pero Él frustró su consejo y fortaleció su corazón para entrar en el mar.
Ramban on Exodus 14:2
ויוגד למלך מצרים כי ברח העם איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו עד שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי, חמישי וששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי. זהו לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ד:ה׳) וכן הוא במכילתא (כאן). ועל דרך הפשט הוא אשר דבר ה' ואמר פרעה לבני ישראל, כי כאשר עשו כן בני ישראל ושבו וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון הוגד זה למלך מצרים ואמר כי ברח העם והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל מקום ידוע לזבוח. וזה טעם ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות י״ד:ח׳), שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם, וכל זה הוגד לו:
“Y fue informado al rey de Egipto que el pueblo había huido.” Había enviado guardianes con ellos. Cuando llegaron al final de los tres días que habían fijado para ir y volver, y vieron que no regresaban a Egipto, volvieron y lo informaron a Faraón en el cuarto día. En el quinto y sexto día los persiguieron. La noche del séptimo bajaron al mar, y por la mañana dijeron la canción. Ese fue el séptimo día de Pésaj; por eso leemos la canción en el séptimo día. Este es el lenguaje de Rashi, y así está en la Mejiltá.
Según el sentido simple, esto es lo que Hashem habló y lo que Faraón dijo sobre los hijos de Israel. Cuando los hijos de Israel hicieron así, volvieron y acamparon delante de Pi Hajirot, frente a Baal Tzefón, esto fue informado al rey de Egipto. Dijo que el pueblo había huido, que estaban confundidos en el desierto y que no iban a un lugar conocido para sacrificar.
Este es el sentido de “los hijos de Israel salían con mano elevada” (Éxodo 14:8): hicieron para ellos bandera y estandarte para elevarse, y salían con alegría y cantos, con tambor y arpa, como redimidos de esclavitud a libertad, no como esclavos que van a volver a su trabajo. Todo esto le fue informado.
Ramban on Exodus 14:3
וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם" שם להמון, וכן וילונו העם (שמות ט״ו:כ״ד). וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא: והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה", אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו מתחלה אנה נצא, אם דרך פלשתים ילחמו בנו, ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם: ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ד:י׳) תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו, עשאו ענין תרעומת, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (שמות ה׳:ט״ו) וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א), מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה. ובמכילתא (כאן) תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו' ושאור שבעיסה הוא היצר הרע, והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה:
“Temieron mucho, y los hijos de Israel clamaron a Hashem. Y dijeron a Moshé: ¿acaso por no haber tumbas en Egipto...?” No parece que personas que claman a Hashem para que las salve rechacen la salvación que Él hizo por ellos y digan que habría sido mejor que no los salvara.
Lo correcto es explicar que había grupos, y la Escritura cuenta todo lo que hicieron todos ellos. Dice que un grupo clamaba a Hashem, y otro grupo negaba a Su profeta y no reconocía la salvación que se les había hecho, diciendo que habría sido mejor que no los salvara. Sobre esto está escrito: “se rebelaron junto al mar, en el Mar de Suf” (Salmos 106:7).
Por eso la Escritura vuelve a decir otra vez “los hijos de Israel”: “clamaron los hijos de Israel a Hashem”, porque los buenos de entre ellos clamaron a Hashem, y los demás se rebelaron contra Su palabra.
Por eso dijo después: “el pueblo temió a Hashem y creyeron en Hashem y en Moshé Su siervo” (Éxodo 14:31). No dijo: “Israel temió a Hashem y creyó”, sino “el pueblo”, porque “los hijos de Israel” es nombre para los individuos, y “el pueblo” es nombre para la multitud. Así también: “el pueblo se quejó” (Éxodo 15:24). Así mencionaron nuestros Sabios: “el pueblo comenzó a prostituirse” (Números 25:1): en todo lugar donde se dice “el pueblo” es lenguaje de desprecio, y en todo lugar donde se dice “Israel” es lenguaje de alabanza.
Ellos no dijeron: “nos llevaste a morir en la guerra”, sino: “nos llevaste a morir en el desierto” y “que muramos en el desierto”, porque antes de ver guerra no querían salir al desierto, no fuera que murieran allí de hambre y sed. Puede ser que le dijeron esto al salir, estando aún en la tierra de Egipto, cuando Dios los hizo rodear por el camino del desierto hacia el Mar de Suf. O que le dijeron al comienzo: ¿a dónde saldremos? Si vamos por el camino de los filisteos, pelearán contra nosotros; y si vamos por el camino del desierto, mejor nos sería servir a Egipto que morir en el desierto.
También es posible decir que el pueblo creía en Hashem y le rezaba para que los salvara, pero en cuanto a Moshé entró duda en su corazón, pensando que quizá los sacaba para dominar sobre ellos. Aunque habían visto las señales y los prodigios, pensaron que los había hecho mediante sabiduría, o que Hashem había traído las plagas sobre los egipcios por la maldad de las naciones; porque si Hashem hubiera querido su salida, Faraón no los perseguiría.
Onkelos tradujo aquí “clamaron” como “se quejaron”, dándole sentido de protesta. Es decir, no rezaron, sino que se quejaban delante de Él por haberlos sacado de Egipto, como: “clamaron a Faraón diciendo: ¿por qué haces así a tus siervos?” (Éxodo 5:15). Semejante es: “hubo gran clamor del pueblo y de sus mujeres contra sus hermanos judíos” (Nehemías 5:1), que se quejaban contra ellos con gran voz y clamor.
En la Mejiltá: tomaron el oficio de sus padres. “Y dijeron a Moshé: ¿acaso por no haber tumbas en Egipto...?” Después de que pusieron levadura en la masa vinieron a Moshé y le dijeron: “¿No es esto lo que te hablamos...?” La levadura en la masa es el yetzer hará.
Su intención era decir que al comienzo clamaron a Hashem para que pusiera en el corazón de Faraón volver atrás de perseguirlos. Pero cuando vieron que no volvía, sino que seguía avanzando y acercándose a ellos, dijeron: nuestra oración no fue aceptada. Entonces entró en su corazón un mal pensamiento para cuestionar a Moshé como al principio.
Ramban on Exodus 14:4
כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד על דעת רבותינו היא מצות לא תעשה לדורות (מכילתא כאן). ואם כן יאמר הכתוב אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקב"ה מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם ותהיה מצוה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה. וכן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), שהיא מצוה באמת, לא הבטחה:
“Porque los egipcios que habéis visto hoy no volveréis a verlos jamás.” Según la opinión de nuestros Sabios, esta es una mitzvá negativa para las generaciones.
Si es así, la Escritura quiere decir: no temáis; permaneced firmes en vuestro lugar y ved la salvación de Hashem, que hoy os salvará de sus manos, y no volváis a servirlos. Porque respecto a los egipcios que habéis visto hoy, el Santo, bendito sea, os ordena que no volváis voluntariamente a verlos desde ahora y para siempre.
Será entonces una mitzvá dicha por boca de Moshé a Israel, aunque no fue mencionada antes. Así también: “no hará volver al pueblo a Egipto para aumentar caballos, pues Hashem os dijo: no volveréis más por este camino” (Deuteronomio 17:16), que verdaderamente es una mitzvá, no una promesa.
Ramban on Exodus 14:5
מה תצעק אלי אמר ר"א (אבן עזרא על שמות י״ד:ט״ו) כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (שמות י״ד:ד׳) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל:
“¿Por qué clamas a Mí?” Rabí Abraham dijo que Moshé representa aquí a todo Israel, que clamaban a Él, como dijo: “los hijos de Israel clamaron a Hashem”. Si es así, ¿por qué dijo: “¿Por qué clamas a Mí?”? Era apropiado que ellos clamaran.
Quizá quiere decir: ¿por qué los dejas clamar? Háblales y que avancen, porque ya te dije: “Me glorificaré en Faraón” (Éxodo 14:4).
Nuestros Sabios dijeron que Moshé clamaba y rezaba, y esto es lo correcto, porque no sabía qué hacer. Aunque Hashem le había dicho: “Me glorificaré en Faraón”, él no sabía cómo se desarrollaría, pues estaba a la orilla del mar y el enemigo perseguía y alcanzaba. Rezaba para que Hashem le enseñara qué camino elegir.
Este es el sentido de “¿por qué clamas a Mí?”: debías preguntar qué hacer, y no necesitas clamar, porque ya te he informado: “Me glorificaré en Faraón”. La Escritura no contó el clamor de Moshé porque está incluido en el de Israel.
Ramban on Exodus 14:6
ויסע מלאך האלהים אמר ר"א (אבן עזרא על שמות י״ד:י״ט) מלאך האלהים הוא השר הגדול ההולך בענן, והוא הכתוב עליו וה' הולך לפניהם יומם וכאשר נסע המלאך הזה ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם נסע עמוד הענן עמו, ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה ויאר לישראל את הלילה בעמוד האש כאשר עשה בשאר הלילות לעבור הים, כי בלילה עברו ועל דעתי זה שאמר הכתוב ויסע מלאך האלהים היה בתחלת הלילה, ומלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל רמז לבית דינו של הקב"ה, שנקראת מדת הדין "מלאך" במקומות מן הכתוב, והוא השוכן בעמוד האש, והולך לפניהם לילה להאיר להם, ועל כן הזכיר האלהים ויתכן שאינו נסמך, אבל הוא ביאור: וראיתי במכילתא דר' שמעון בן יוחאי שאל רבי יונתן בן יוחאי את ר' שמעון בן יוחאי מפני מה בכל כתוב "מלאך ה'" וכאן "מלאך האלהים", אמר לו, אין אלהים בכל אלא דין וכו' רמזו למה שאמרנו. והנה עתה נסע בעמוד האש מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, והנה שני העמודים מאחריהם ושב לבאר כי בא עמוד הענן הזה בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, לומר שלא הפסיק עמוד הענן בין עמוד האש למחנה ישראל, אבל הפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה, והיה לישראל אור בעמוד האש אע"פ שהוא מאחריהם, מפני שהיה למעלה ולא היה עמוד הענן מפסיק אותו להם כאשר למצרים: וזה טעם ויאר את הלילה, כי האיר להם הלילה, אבל לא כשאר הלילות לנחותם בדרך, כי לא היה הולך לפניהם והיה זה, שאלו היה עמוד האש הולך לפני ישראל כשאר הלילות, ועמוד הענן בין מצרים ובין ישראל, היו ישראל ממהרים ללכת, והמצרים לא יראו ולא יבאו אחריהם, ועתה הלכו ישראל לאטם ואין המרחק רב ביניהם, והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן והולכים אחריהם, כי יראו האש מתוך הענן, אלא שלא היו יכולים ליקרב אליהם מפני הפסק שני העמודים. וזה טעם ולא קרב זה אל זה כל הלילה: ויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה וגו' כי הסיר עמוד האש ממחנה ישראל כמנהג כל הימים, ושמו היום משקיף על מחנה מצרים, בינם ובין עמוד הענן אשר ישתמשו בו ישראל ביום. ויהם את מחנה מצרים בהשקיף עמוד האש עליהם, כי יגיע עליהם חומו הגדול ולהבה תלהט רשעים (תהלים קו יח). וכבר פירשתי במעשה בראשית (בראשית א ד) כי יסוד האש יקרא חשך, ו"הענן והחשך" הוא עמוד אש וענן, אבל עמוד האש היה מאיר לכל ישראל בעמודו, והיה עתה מחשיך למצרים מפני היותו בא בעמוד הענן אשר יחשיך עליו כשמש אשר הענן יכסנו. והנה עשה הכל בשני עמודים הללו. וזהו הנכון בפסוקים האלה:
“Y se desplazó el ángel de Dios.” Rabí Abraham dijo que el ángel de Dios es el gran príncipe que iba en la nube, y sobre él está escrito: “Hashem iba delante de ellos de día”. Cuando este ángel que iba delante del campamento de Israel se desplazó y fue detrás de ellos, la columna de nube se desplazó con él. Entonces la nube y la oscuridad estuvieron entre un campamento y el otro, y la columna de fuego iluminó a Israel la noche, como lo hacía las demás noches, para que cruzaran el mar, porque lo cruzaron de noche.
Según mi opinión, lo que dijo la Escritura: “se desplazó el ángel de Dios” ocurrió al comienzo de la noche. “El ángel de Dios que iba delante del campamento de Israel” alude al tribunal del Santo, bendito sea, porque la medida del juicio es llamada “ángel” en algunos lugares de la Escritura. Él mora en la columna de fuego y va delante de ellos de noche para iluminarles. Por eso mencionó “Dios”. Puede ser que no sea una construcción posesiva, sino una explicación.
Vi en la Mejiltá de Rabí Shimón ben Yojai: Rabí Yonatán ben Yojai preguntó a Rabí Shimón ben Yojai: ¿por qué en todo lugar está escrito “ángel de Hashem” y aquí “ángel de Dios”? Le dijo: “Dios” en todo lugar significa Juez, etc. Aludieron a lo que dijimos.
Ahora la columna de fuego se desplazó de delante del campamento de Israel y fue detrás de ellos. También la columna de nube se desplazó de delante de ellos y se colocó detrás de ellos. Así, las dos columnas estaban detrás de ellos.
Luego volvió a explicar que esta columna de nube vino entre el campamento de Egipto y el campamento de Israel, para decir que la columna de nube no separó entre la columna de fuego y el campamento de Israel, sino que separó entre el campamento de Egipto y la columna de fuego. “Y fue la nube y la oscuridad entre un campamento y el otro”; pero para Israel había luz por medio de la columna de fuego, aunque estaba detrás de ellos, porque estaba arriba y la columna de nube no se la ocultaba como sí se la ocultaba a Egipto.
Este es el sentido de “e iluminó la noche”, porque les iluminó la noche, aunque no como las demás noches para guiarlos por el camino, pues no iba delante de ellos.
Esto fue así porque, si la columna de fuego hubiera ido delante de Israel como las demás noches, y la columna de nube hubiera estado entre Egipto e Israel, Israel habría caminado rápidamente, y los egipcios no los habrían visto ni habrían venido tras ellos. Ahora Israel caminó lentamente, y la distancia entre ellos no era grande; los egipcios veían el campamento de Israel desde dentro de la nube y caminaban tras ellos, porque veían el fuego desde dentro de la nube, solo que no podían acercarse a ellos por la separación de las dos columnas. Este es el sentido de: “no se acercó uno al otro en toda la noche”.
“Y fue en la vigilia de la mañana, Hashem miró hacia el campamento...” Porque quitó la columna de fuego del campamento de Israel, como era costumbre todos los días, y la puso aquel día mirando hacia el campamento de Egipto, entre ellos y la columna de nube que Israel usaría durante el día. “Y confundió el campamento de Egipto” cuando la columna de fuego miró sobre ellos, porque su gran calor llegaba a ellos, y “una llama consumió a los malvados” (Salmos 106:18).
Ya expliqué en la creación que el elemento fuego se llama “oscuridad”. “La nube y la oscuridad” son la columna de fuego y la nube. Pero la columna de fuego iluminaba a todo Israel en su columna, mientras que ahora oscurecía para Egipto porque venía dentro de la columna de nube, que lo oscurecía para ellos como el sol cuando la nube lo cubre.
Así hizo todo con estas dos columnas. Esta es la explicación correcta de estos versículos.
Ramban on Exodus 14:7
ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים:
“Moshé extendió su mano sobre el mar, y Hashem condujo el mar con un viento oriental...” La voluntad delante de Él, bendito sea, fue partir el mar mediante un viento oriental secante, para que pareciera como si el viento fuera el que secaba el mar, como está escrito: “vendrá un viento oriental, viento de Hashem; se secará su fuente y se agotará su manantial” (Oseas 13:15). Así engrandeció el error de los egipcios y los destruyó.
Porque por esto pensaron que quizá el viento había convertido el mar en tierra seca, y no la mano de Hashem lo había hecho por Israel. Aunque el viento no parte el mar en secciones, tampoco pusieron atención a esto, y entraron tras ellos por su gran deseo de hacerles daño.
Este es el sentido de “fortaleceré el corazón de Faraón y vendrán tras ellos”: fortaleció sus corazones para decir: perseguiré a mis enemigos y los alcanzaré en el mar, y no habrá quien salve de mi mano. No recordaron ahora que Hashem había peleado por ellos en Egipto.
Ramban on Exodus 14:8
ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה כך דרך מקראות לדבר כן בלמ"ד יתירה, כמו לכל כלי המשכן (שמות כ״ז:י״ט), לכל כליו תעשה נחשת (שם ג), ואינה אלא לשון תקון. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ד:כ״ח) ואינו כן במקום הזה, רק פירושו ויכסו את הרכב ואת הפרשים ולכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, והחיל אינם הרכב והפרשים, אבל הם עמו אשר לקח עמו, כמו שאמר למעלה (יד ט) כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו וכמוהו כסוי בלמ"ד כמים לים מכסים (ישעיה יא ט), ועשית מכסה לאהל (שמות כ״ו:י״ד), ובא "על" המכסה על הקרב (ויקרא ד ח), וכן רבים:
“Y cubrieron los carros y los jinetes de todo el ejército de Faraón.” Así es la manera de los versículos, hablar con una lamed adicional, como: “para todos los utensilios del Mishkán” (Éxodo 27:19), “para todos sus utensilios harás cobre” (Éxodo 27:3), y no es sino una expresión de corrección. Este es el lenguaje de Rashi.
Pero no es así en este lugar. Su explicación es: cubrieron los carros, los jinetes y a todo el ejército de Faraón que venía tras ellos en el mar. El ejército no son los carros y los jinetes, sino su pueblo que tomó consigo, como dijo arriba: “todo caballo de carro de Faraón, sus jinetes y su ejército” (Éxodo 14:9).
Hay semejante uso de “cubrir” con lamed: “como las aguas cubren el mar” (Isaías 11:9), “harás una cubierta para la tienda” (Éxodo 26:14). También viene con “sobre”: “la grasa que cubre sobre las entrañas” (Levítico 4:8), y muchos casos semejantes.
Ramban on Exodus 14:9
וירא ישראל את היד הגדולה את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה, והרבה לשונות נופלים על לשון יד, וכלן לשון יד ממש הן, והמתקן יתקן הלשון אחר ענין הדבור. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ד:ל״א) אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ד:ל״א) לא פירש היד הגדולה גבורה, אבל אמר ית גבורת ידא רבתא ור"א אמר (אבן עזרא על שמות י״ד:ל״א) המכה הגדולה, וכן הנה יד ה' הויה במקנך (שמות ט׳:ג׳), כבדה מאד יד האלהים שם (שמואל א ה׳:י״א): ועל דרך האמת יאמר שנגלית להם היד הגדולה, והיא מדת הדין שעשה ה' במצרים, כי היתה שם במצרים מכה בהם, וזה כמו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד לו), והוא הימין אשר תרעץ אויב, והיא זרוע ה' שאמר הכתוב עורי עורי לבשי עז זרוע ה' (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים (שם י) ולא יתעלם ממך מה שאמר "לבשי עז" ממה שכתבנו בפסוק מידי אביר יעקב (בראשית מט כד):
“Israel vio la gran mano.” Es decir, la gran fuerza que hizo la mano del Santo, bendito sea. Muchas expresiones recaen sobre el término “mano”, y todas son realmente lenguaje de mano; quien ordena la expresión la adapta según el asunto del discurso. Este es el lenguaje de Rashi.
Pero Onkelos no explicó “la gran mano” como “fuerza”, sino que dijo: “la fuerza de la gran mano”. Rabí Abraham dijo: la gran plaga, como: “he aquí que la mano de Hashem estará sobre tu ganado” (Éxodo 9:3), “muy pesada fue allí la mano de Dios” (I Samuel 5:11).
Según el camino de la verdad, dice que se les reveló la gran mano, que es la medida del juicio que Hashem hizo en Egipto. Porque allí, en Egipto, ella los golpeaba. Esto es semejante a: “en la tierra te mostró Su gran fuego” (Deuteronomio 4:36). Es la derecha que despedaza al enemigo, y es el brazo de Hashem del que dijo la Escritura: “Despierta, despierta, vístete de fuerza, brazo de Hashem” (Isaías 51:9), “¿no eres tú quien secó el mar?” (Isaías 51:10).
Y no se te ocultará lo que dijo: “vístete de fuerza”, por lo que escribimos sobre el versículo “de manos del Fuerte de Yaakov” (Génesis 49:24).
