Ramban on Exodus 16:1

וַיִּסְעוּ מֵאֵלִים וַיָּבֹאוּ וְגוֹ' אֶל מִדְבַּר סִין אָחַז הַכָּתוּב דֶּרֶךְ קְצָרָה, כִּי בְּנָסְעָם מֵאֵילִים חָנוּ עַל יַם סוּף, "וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין" (במדבר לג י יא), כִּי הַמִּדְבָּר הַזֶּה גָּדוֹל, מַגִּיעַ מֵאֵלִים וְעַד סִינַי, וְכַאֲשֶׁר נָסְעוּ מֵאֵלִים חָנוּ עַל יַם סוּף בַּמִּדְבָּר הַהוּא, וְנָסְעוּ מִשְּׂפַת הַיָּם וְנִכְנְסוּ בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר וְעָשׂוּ בּוֹ מַסְּעוֹת דָּפְקָה וְאָלוּשׁ (שם יב יג), וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ אֲשֶׁר הוּא בְּמִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים (שם יד). וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (שמו"ר כה ה) הָיָה דְּבַר הַמָּן בְּאָלוּשׁ, כִּי בִּרְאוֹתָם שֶׁהָיוּ חוֹנִים וְנוֹסְעִים וְחוֹנִים בַּמִּדְבָּר בְּדָפְקָה וְאָלוּשׁ וְלֹא יָצְאוּ מִמֶּנּוּ פָּחֲדוּ וְנִתְרַעֲמוּ, וְזֶה טַעַם וַיִּלֹּנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי לֹא הָיְתָה תְּלוּנָה בְּיוֹם בּוֹאָם שָׁם רַק בִּהְיוֹתָם בַּמִּדְבָּר:

“Salieron de Elim y llegaron... al desierto de Sin.” La Escritura tomó un camino breve, porque al salir de Elim acamparon junto al Mar de Suf: “salieron del Mar de Suf y acamparon en el desierto de Sin” (Números 33:10-11). Este desierto es grande, se extiende desde Elim hasta Sinaí. Cuando salieron de Elim acamparon junto al Mar de Suf en aquel desierto; luego salieron de la orilla del mar y entraron dentro del desierto, e hicieron allí los viajes de Dofká y Alush. Salieron de Alush, que está en el desierto de Sinaí, y acamparon en Refidim. Según la opinión de nuestros Sabios, el asunto del maná ocurrió en Alush, porque al ver que acampaban, viajaban y acampaban en el desierto, en Dofká y Alush, y que no salían de él, tuvieron miedo y se quejaron. Este es el sentido de “se quejaron en el desierto”, porque la queja no fue el día de su llegada allí, sino al estar ya en el desierto.

Ramban on Exodus 16:2

וְטַעַם אֲשֶׁר בֵּין אֵלִים וּבֵין סִינָי לְהַפְרִישׁ בֵּין מִדְבַּר סִין זֶה לְמִדְבַּר צִן הָאַחֵר (במדבר כ א) הַכָּתוּב בְּצָדִ"י, שֶׁבָּאוּ שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וּלְכָךְ הִזְכִּיר שָׁם וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ (שם לג לו), לְהַפְרִישׁוֹ מִזֶּה:

El sentido de “que está entre Elim y Sinaí” es distinguir este desierto de Sin de aquel otro desierto de Tzin, escrito con tzadi, al cual llegaron en el año cuarenta, donde murió Miriam. Por eso allí mencionó: “acamparon en el desierto de Tzin, que es Kadesh” (Números 33:36), para distinguirlo de este.

Ramban on Exodus 16:3

וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה הָיָה רָאוּי שֶׁיְּסַפֵּר הַכָּתוּב תְּחִלַּת טַעֲנַת הַתְּלוּנָה כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּמָרָה (שמות ט"ו:כ"ד) וּבִרְפִידִים (שמות י"ז:ב') וּבְכָל הַתְּלוּנוֹת, וְיֹאמַר כָּאן וְאֵין בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְאֵין לֶחֶם לִשְׂבֹּעַ וַיִּרְעַב הָעָם לַלֶּחֶם. וְרַשִׁ"י כָּתַב (רש"י על שמות ט"ז:א') שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְהַפְרִישׁ חֲנָיָה זוֹ, לְפִי שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִשְׁלְמָה הַחֲרָרָה שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וְהֻצְרְכוּ לַמָּן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאָכְלוּ מִשְּׁיָרֵי הַבָּצֵק שִׁשִּׁים וְאַחַת סְעוּדוֹת. וְקַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ הִיא (מכילתא כאן). וְלָזֶה לֹא פֵּרֵשׁ תְּלוּנֹּתָם מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶאֱרִיךְ בַּנֵּס הַזֶּה הַנַּעֲשֶׂה לָהֶם בַּסֵּתֶר, וּכְבָר כָּתַבְתִּי הַטַּעַם בְּסֵדֶר וַיִּגַּשׁ אֵלָיו (בראשית מו טו). ור"א אָמַר (אבן עזרא על שמות ט"ז:א') כִּי הִזְכִּיר הַכָּתוּב בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֵאמֹר שֶׁכְּבָר יֵשׁ לָהֶם חֹדֶשׁ יָמִים שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְאָכְלוּ הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וּמִקְנֵיהֶם כִּי קָהָל רַב הָיוּ, וְזֶה טַעַם הַתְּלוּנָה: וְעַל דַּעְתִּי הִזְכִּיר הַכָּתוּב וַיָּבֹאוּ אֶל מִדְבַּר סִין לְהוֹדִיעַ תְּלוּנָתָם, כִּי בְּבוֹאָם אֶל מִדְבַּר סִין וּכְבָר רָחֲקוּ מִמִּצְרַיִם אָמְרוּ מַה נֹאכַל וּמַה יַסְפִּיק לָנוּ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָּאִים בּוֹ, אוֹ כִּי מִתְּחִלָּה הָיוּ סְבוּרִים שֶׁיָּבֹאוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם אַחֲרֵי יָמִים מְעַטִּים, וְעַתָּה יֵשׁ לָהֶם חֹדֶשׁ וְעִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ, וְאָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל שֶׁבָּאנוּ בּוֹ. וְזֶה טַעַם וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, כִּי תְּלוּנָתָם מִפְּנֵי הַמִּדְבָּר. וְכֵן אָמְרוּ (שמות ט"ז:ג') כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב, הִזְכִּירוּ הַמִּדְבָּר וְהַקָּהָל לֵאמֹר כִּי קָהָל גָּדוֹל כָּזֶה יָמוּת בְּלִי סָפֵק בָּרָעָב בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְהקב"ה שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהֵחֵל עַתָּה לַעֲרֹךְ לָהֶם שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת:

“Toda la congregación de los hijos de Israel se quejó contra Moshé.” Habría sido apropiado que la Escritura contara primero el motivo de la queja, como dijo en Mará, en Refidim y en todas las quejas, y que dijera aquí: no hay carne para comer ni pan para saciarse, y el pueblo tuvo hambre de pan. Rashi escribió que la Escritura dijo “el día quince del segundo mes” para distinguir este campamento, porque ese día se terminó la torta que habían sacado de Egipto y necesitaron el maná, para enseñarte que comieron de los restos de la masa sesenta y una comidas. Esta es la tradición de nuestros Sabios. Por eso no explicó su queja: porque no se extendió en este milagro hecho para ellos en secreto. Ya escribí la razón en la sección Vayigash. Rabí Abraham dijo que la Escritura mencionó “el día quince del segundo mes” para decir que ya tenían un mes desde que salieron de Egipto, y habían comido el pan que sacaron de Egipto y de su ganado, porque eran una gran comunidad. Este es el motivo de la queja. Según mi opinión, la Escritura mencionó que llegaron al desierto de Sin para informar su queja. Al llegar al desierto de Sin, cuando ya se habían alejado de Egipto, dijeron: ¿qué comeremos y qué nos bastará en este gran desierto al que estamos entrando? O bien, al comienzo pensaban que llegarían a las ciudades que estaban alrededor de ellos después de pocos días; pero ahora ya tenían un mes y no habían encontrado ciudad habitada. Dijeron: todos moriremos en el gran desierto al que hemos llegado. Este es el sentido de “se quejaron contra Moshé y contra Aharón en el desierto”: su queja era a causa del desierto. Así dijeron: “nos habéis sacado a este desierto para matar de hambre a toda esta congregación”; mencionaron el desierto y la congregación para decir que una congregación tan grande sin duda moriría de hambre en este gran desierto. El Santo, bendito sea, los escuchó y comenzó entonces a prepararles mesa en el desierto hasta que llegaran a una tierra habitada.

Ramban on Exodus 16:4

הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם אָמַר ר"א (אבן עזרא על שמות ט"ז:ד') כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ יוֹרֵד כִּדְמוּת מָטָר מִן הַשָּׁמַיִם יִקָּרֵא מַמְטִיר, וּמָצִינוּ "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית" (תהלים יא ו), "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" (בראשית יט כד). וְאוּלַי הָיוּ בָּאִים עִם הַמָּטָר. וְדַעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות ט"ז:ד') שֶׁהוּא לְשׁוֹן יְרִידָה, "הָא אֲנָא מַחֵית": וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה מֵעִנְיַן "כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (איכה ג יב), אע"פ שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ אַחֵר, כִּי בְּכָל זְרִיקָה אֲשֶׁר תָּבֹא מִלְמַעְלָה יֹאמְרוּ כֵן, וְתִקָּרֵא "מַטָּרָה" עַל שֵׁם שֶׁיַּמְטִיר עָלֶיהָ הַחִצִּים, וְאָמְרוּ (תהלים עח כז) "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף". אוֹ שֶׁיֹּאמַר כֵּן בְּעוֹף הַשָּׁמַיִם כִּי יָרַד עֲלֵיהֶם כַּמָּטָר:

“He aquí que Yo haré llover para vosotros.” Rabí Abraham dijo que, por descender como lluvia desde el cielo, se llama “hacer llover”. Encontramos: “hará llover sobre los malvados brasas, fuego y azufre” (Salmos 11:6), “Hashem hizo llover sobre Sedom y Amorá azufre y fuego” (Génesis 19:24). Quizá venían junto con la lluvia. La opinión de Onkelos es que es lenguaje de descenso: “he aquí que Yo hago descender”. Puede ser que provenga del asunto de “como blanco para la flecha” (Lamentaciones 3:12), aunque sea otra raíz, porque respecto a todo lanzamiento que viene de arriba se dice así. Se llama “blanco” porque sobre él se hacen llover las flechas. Y dijeron: “hizo llover sobre ellos carne como polvo, y aves aladas como arena de los mares” (Salmos 78:27). O quizá lo dice respecto al ave del cielo, porque descendió sobre ellos como lluvia.

Ramban on Exodus 16:5

לֶחֶם בַּעֲבוּר שֶׁיַּעֲשׂוּ מִמֶּנּוּ לֶחֶם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר יא ח) "וְעָשׂוּ אוֹתוֹ עוּגוֹת", כִּי כָל פַּת יִקָּרֵא לֶחֶם, לֹא בִּהְיוֹתוֹ מִן הַחִטָּה אוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִים בִּלְבַד. וְאָמַר מַמְטִיר לֶחֶם, כִּי לִהְיוֹתוֹ לֶחֶם יַמְטִירֶנּוּ לָהֶם, וְכֵן "אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם" (איוב כח ה), וְכֵן "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד יד), שֶׁיּוֹצִיא הַחִטָּה שֶׁיַּעֲשׂוּ מִמֶּנָּה לֶחֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם, מַאֲכָל, וְכֵן "לֶחֶם אִשֶּׁה" (ויקרא ג טז), "כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (שם כא ז), "כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל" (משלי כג א), כֻּלָּם עִנְיַן מַאֲכָל. וְהַנָּכוֹן כִּי "לִלְחוֹם" (שם), לֶאֱכֹל לֶחֶם, וְ"לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא כא ז-ח), כִּנּוּי, שֶׁהוּא סְעוּדָה לֶאֱלֹהֶיךָ כְּלֶחֶם לְאָדָם, כִּי מָצָאנוּ "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג):

“Pan.” Se llama así porque harían de él pan, como está escrito: “lo hacían tortas” (Números 11:8). Toda masa cocida se llama pan, no solo cuando es de trigo o de cebada. Dijo “haré llover pan” porque para que fuera pan lo haría llover para ellos. Así también: “tierra de la cual sale pan” (Job 28:5), y “para sacar pan de la tierra” (Salmos 104:14), es decir, saca el trigo del que harán pan. Hay quienes dicen: “he aquí que Yo haré llover para vosotros pan”, es decir, alimento. Así también: “pan de ofrenda de fuego” (Levítico 3:16), “porque el pan de tu Dios él ofrece” (Levítico 21:7), “cuando te sientes a comer con un gobernante” (Proverbios 23:1), todos son asunto de alimento. Pero lo correcto es que “comer” allí significa comer pan; y “pan de tu Dios” es una expresión figurada, porque es comida para tu Dios como el pan para el hombre, pues encontramos: “no solo de pan vivirá el hombre” (Deuteronomio 8:3).

Ramban on Exodus 16:6

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם יִשְׁמְרוּ מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בְּשַׁבָּת לִלְקֹט. לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות ט"ז:ד'). וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, אֲבָל הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם טז) "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ", כִּי נִסָּיוֹן הוּא לָהֶם שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם מָזוֹן, וְלֹא יִרְאוּ לָהֶם עֵצָה בַּמִּדְבָּר רַק הַמָּן, שֶׁלֹּא יָדְעוּ מִתְּחִלָּה, וְלֹא שָׁמְעוּ מֵאֲבוֹתָם, וְיוֹרֵד לָהֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וְיִרְעֲבוּ אֵלָיו, וְעִם כָּל זֶה שָׁמְעוּ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַשֵּׁם לֹא בַּמִּדְבָּר לֹא מְקוֹם לֶחֶם: וְכָכָה אָמַר לָהֶם עוֹד (שם ח ב) "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא", כִּי הָיָה יָכוֹל לְהוֹלִיכָם בְּדֶרֶךְ הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְהוֹלִיכָם בְּמִדְבַּר נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (שם טו), וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם לֶחֶם רַק מִן הַשָּׁמַיִם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְנַסּוֹתָם וּלְהֵטִיב לָהֶם בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁיַּאֲמִינוּ בּוֹ לְעוֹלָם. וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי עִנְיַן הַנִּסָּיוֹן בְּפָסוּק "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב א). וְהָרַב אָמַר בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים (ג כד) לָדַעַת כָּל יוֹדֵעַ וּלְנַסּוֹת הֲיֵשׁ תּוֹעֶלֶת בַּעֲבוֹדַת הָאֵל, וְאִם יֵשׁ בָּהּ סִפּוּק צֹרֶךְ אִם לֹא. וְאִם כֵּן הָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר "לְמַעַן יְנַסֶּה לָדַעַת": וְהִנֵּה לֹא הִזְכִּיר כָּאן דָּבָר רַק הַמָּן שֶׁהוּא הַלֶּחֶם שֶׁהִמְטִיר לָהֶם, אֲבָל כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה (שמות ט"ז:ח') בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, יָדַעְנוּ כִּי הַכֹּל נֶאֱמַר לוֹ, אֲבָל הַכָּתוּב יְקַצֵּר בַּדְּבָרִים הַנִּכְפָּלִים בְּעִנְיַן הַצִּוּוּי אוֹ בַּסִּפּוּר, כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי לְךָ פְּעָמִים רַבִּים (לעיל ט יב, י יב, יא א), וּפְעָמִים לֹא יַזְכִּיר הָאֶחָד כְּלָל, דִּכְתִיב בַּפָּרָשָׁה הַזֹּאת (שמות ט"ז:ל"ב) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, וְלֹא נִכְתְּבָה הַצַּוָּאָה כְּלָל, וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים: וְעַל דַּעַת הָאוֹמְרִים (הראב"ע) כִּי "לֶחֶם" - כָּל מַאֲכָל, יִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם עַל הַמָּן וְעַל הַשְּׂלָו, כִּי יִתֵּן לָהֶם שְׁאֵלָתָם שֶׁשָּׁאֲלוּ לֶחֶם וּבָשָׂר, וּמֹשֶׁה פֵּרֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַבָּשָׂר בָּעֶרֶב לֶאֱכֹל וְהַלֶּחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ:

“Para probarlo, si andará en Mi Torá.” Según Rashi: si guardarán las mitzvot que dependen de él, que no dejen de él sobrante y que no salgan en Shabat a recoger. Pero no es correcto. Más bien, es como dijo: “que te hizo comer maná en el desierto, que no conocieron tus padres, para afligirte y para probarte, para beneficiarte al final” (Deuteronomio 8:16). Fue una prueba para ellos porque no tenían alimento en su mano y no veían para sí ningún recurso en el desierto salvo el maná, que no conocían al principio ni habían oído de sus padres. Bajaba para ellos día a día, y dependían de él; y aun así aceptaron caminar detrás de Hashem en un desierto, en un lugar sin pan. Así les dijo también: “recordarás todo el camino por el que te condujo Hashem tu Dios estos cuarenta años en el desierto, para afligirte y para probarte, para saber lo que había en tu corazón, si guardarías Sus mandamientos o no” (Deuteronomio 8:2). Porque podía haberlos conducido por el camino de las ciudades que estaban alrededor de ellos, pero los llevó por un desierto de serpiente ardiente y escorpión, y sin pan salvo del cielo, día a día, para probarlos y beneficiarlos al final, para que creyeran en Él para siempre. Ya expliqué el asunto de la prueba en el versículo “Dios probó a Abraham” (Génesis 22:1). El maestro dijo en Moré Nevujim que es para que todo conocedor sepa y para probar si hay utilidad en el servicio a Dios, y si hay en él provisión suficiente o no. Si fuera así, habría sido apropiado que dijera: “para que pruebe y se sepa”. Aquí no mencionó sino el maná, que es el pan que hizo llover para ellos. Pero cuando Moshé les dijo: “al daros Hashem por la tarde carne para comer y pan por la mañana para saciaros”, sabemos que todo le fue dicho. La Escritura abrevia los asuntos repetidos en la orden o en el relato, como te he mencionado muchas veces. A veces no menciona uno de ellos en absoluto, como está escrito en esta sección: “esto es lo que Hashem ordenó: llenad un ómer de él”, y la orden no fue escrita en absoluto. Así ocurre en muchos lugares. Según la opinión de quienes dicen que “pan” significa todo alimento, puede ser que diga: “he aquí que Yo haré llover para vosotros pan” tanto por el maná como por las codornices, porque les dará lo que pidieron: pan y carne. Moshé explicó que la carne sería por la tarde para comer, y el pan por la mañana para saciarse, como es el camino normal del mundo.

Ramban on Exodus 16:7

עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא אֲנַחְנוּ הַמּוֹצִיאִים אֶתְכֶם מִשָּׁם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם כִּי הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ (שמות ט"ז:ג'). וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' לֹא נֶאֱמַר זֶה עַל הַכָּבוֹד הַנִּרְאֶה בֶּעָנָן, כִּי בּוֹ בַּיּוֹם הָיָה כְּדַבֵּר לָהֶם אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר (שמות ט"ז:י'), וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י (רש"י על שמות ט"ז:ז'), אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי הַיְּכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן תַּאֲוַתְכֶם וּבָשָׂר יִתֵּן לָכֶם, אַךְ לֹא בְּפָנִים מְאִירוֹת יִתְּנֶנָּה לָכֶם, כִּי לֹא כַּהֹגֶן שְׁאַלְתֶּם אוֹתָהּ וּמִכָּרֵס מְלֵאָה, וְהַלֶּחֶם שֶׁשְּׁאַלְתֶּם לְצֹרֶךְ כַּהֹגֶן, בִּירִידָתוֹ תִּרְאוּ לַבֹּקֶר אֶת כְּבוֹד פָּנָיו שֶׁיּוֹרִידֶנּוּ לָכֶם דֶּרֶךְ חִבָּה בַּבֹּקֶר שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת לַהֲכִינוֹ. וְאֵינוֹ נָכוֹן שֶׁיֹּאמַר וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' מִפְּנֵי שֶׁיַּקְדִּים לָהֶם מַתְּנַת הַמָּן בַּבֹּקֶר, כִּי מַה כְּבוֹד ה' בָּזֶה, וְעוֹד שֶׁסָּמַךְ לָזֶה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלוּנוֹתֵיכֶם: וְהַמִּדְרָשׁ הַזֶּה לְרַבּוֹתֵינוּ אֵינֶנּוּ בְּפֵרוּשׁ וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה', אֲבָל אָמְרוּ כֵן מִפְּנֵי שֶׁחָלַק לָהֶם הַפַּרְנָסָה בִּשְׁנֵי עִתִּים מִן הַיּוֹם וְלֹא נָתַן הַכֹּל בַּבֹּקֶר. וְכָךְ אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (כאן), "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב", מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁבְּפָנִים חֲשׁוּכוֹת נָתַן לָהֶם הַשְּׂלָו, וְהַמָּן שֶׁשָּׁאֲלוּ כַּהֲלָכָה נָתַן לָהֶם בְּפָנִים מְאִירוֹת, כְּלוֹמַר בַּבֹּקֶר: וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על שמות ט"ז:ו') "וּבֹקֶר" נִמְשָׁךְ בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן כִּי בַּעֲבוּר שֶׁאָמְרוּ כִּי הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ אָמַר שְׁנֵי אוֹתוֹת יַעֲשֶׂה הַשֵּׁם לָכֶם שֶׁתֵּדְעוּ כִּי הוּא הוֹצִיא אֶתְכֶם מִשָּׁם, הָאֶחָד בְּעֶרֶב הַיּוֹם הַזֶּה וְהַשֵּׁנִי לְמָחָר בַּבֹּקֶר וְהָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר "עֶרֶב וָבֹקֶר וּרְאִיתֶם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם", שֶׁאֵין וּבֹקֶר דָּבֵק עִם וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה', כִּי בַּיּוֹם עַצְמוֹ רָאוּ הַכָּבוֹד, וְגַם זֶה אֵינֶנּוּ נִרְאֶה כֵן: וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי הָיָה הַפֶּלֶא בַּמָּן גָּדוֹל מְאֹד כִּי הַשְּׂלָו הֵגִיז אוֹתוֹ מִן הַיָּם בְּרוּחַ נָסַע מֵאִתּוֹ כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, אֲבָל הַמָּן נוֹצַר לָהֶם עַתָּה יְצִירָה חֲדָשָׁה בַּשָּׁמַיִם כְּעִנְיַן מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ בּוֹ (אבות ה ו) שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת: וְלָכֵן אָמַר הַכָּתוּב בָּאוֹת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם בָּעֶרֶב תֵּדְעוּ כִּי הוּא הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי יַעֲרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר, אֲבָל בַּפֶּלֶא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם בַּבֹּקֶר תִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשָׂיו וְכִגְבוּרוֹתָיו, שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת וּבַנִּפְלָאוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה הַשֵּׁם יַרְאֶה אֶת כְּבוֹדוֹ, כְּעִנְיָן "לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי" (ישעיה סו יח) וּכְתִיב (שם יט) "וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי", וְכֵן רַבִּים. וְכֵן הוּא דַּעַת אוּנְקְלוֹס שֶׁאָמַר וְתִחְזוֹן יָת יְקָרָא דַּה', וְלֹא תִּרְגֵּם בּוֹ "וְאִתְגְּלִי": וְדַע כִּי יֵשׁ בַּמָּן עִנְיָן גָּדוֹל, רְמָזוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (עה:) "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהלים עח כה), לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין, דִּבְרֵי ר' עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ ר' יִשְׁמָעֵאל, טָעִיתָ, וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין לֶחֶם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ט ט) "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי", אֶלָּא לֶחֶם אַבִּירִים, לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בָּאֵיבָרִים. וְהָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הוּא, שֶׁקִּיּוּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּזִיו הַשְּׁכִינָה, וְכֵן דָּרְשׁוּ (שמו"ר לב ד) "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט ו), מְחַיֶּה לְכֻלָּם. וְעָלָיו נֶאֱמַר (קהלת יא ז) "וּמָתוֹק הָאוֹר", שֶׁיַּשִּׂיגוּ בּוֹ בָּאוֹר טוּב טַעַם. וְהַמָּן הוּא מִתּוֹלֶדֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁנִּתְגַּשֵּׁם בִּרְצוֹן בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ (זוהר בלק ר"ח.), וְנִמְצָא שֶׁאַנְשֵׁי הַמָּן וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזּוֹנִין מִדָּבָר אֶחָד. וְר' יִשְׁמָעֵאל תְּפָשׂוֹ מִפְּנֵי שֶׁקִּיּוּמָם אֵינוֹ בְּדָבָר הַמִּתְגַּשֵּׁם מִתּוֹלֶדֶת הָאוֹר שֶׁהֲרֵי קִיּוּמָם בָּאוֹר הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה הָיוּ מוֹצְאִים טַעַם בַּמָּן מִכָּל מַה שֶׁיִּרְצוּ, כִּי הַנֶּפֶשׁ בְּמַחְשַׁבְתָּהּ תִּדְבַּק בָּעֶלְיוֹנִים וְתִמְצָא מָנוֹחַ חַיִּים וְתָפֵק רָצוֹן מִלְּפָנָיו (ע"פ משלי ח לה): וְאָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (שמות ט"ז:כ"ה) הַיּוֹם אֵין אַתֶּם מוֹצְאִים אוֹתוֹ אֲבָל אַתֶּם מוֹצְאִים אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה יִסְבֹּל שְׁנֵי פֵּרוּשִׁים, שֶׁנֹּאמַר שֶׁיִּהְיֶה בִּבְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעָה מַעֲלָתָם לֵהָנוֹת תָּמִיד מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְיִהְיֶה קִיּוּמָם בְּדָבָר הַמִּתְגַּשֵּׁם מִן הַזִּיו הַהוּא, כְּמַעֲלַת דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁהִשִּׂיגוּ לְזִיו הַשְּׁכִינָה בַּיָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (במכילתא לעיל טו ב) רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא, וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְעַלֵּית נַפְשָׁם לְהִתְקַיֵּם בְּתוֹלְדוֹתָיו שֶׁהוּא הַמָּן: וְיוֹתֵר נָכוֹן שֶׁרָמַז הַכָּתוּב לְדִבְרֵי ר' אֶלְעָזָר בֶּן חֲסַמָּא בְּמִלַּת "הַיּוֹם" שֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא יִהְיֶה קִיּוּמָם בִּיסוֹד הַמָּן שֶׁהוּא הַזִּיו הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ברכות יז) אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְהֵן נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וּבְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא יִתְקַיְּמוּ בַּהֲנָאָתָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה בְּהִדָּבְקָם בּוֹ בָּעֲטָרָה שֶׁבְּרֹאשָׁם. וְהָעֲטָרָה הִיא הַמִּדָּה הַנִּקְרֵאת כֵּן שֶׁאָמַר בָּהּ הַכָּתוּב (ישעיה כח ה) "יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי", וּבָהּ נֶאֱמַר (שה"ש ג יא) "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ". וְרָמְזוּ עַל קִיּוּם בְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְרָמְזוּ עַל עִקַּר הַמָּן: וְאָמַר הַכָּתוּב (תהלים עח כג-כה) "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ, לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", וְכֵן אָמַר (שם קה מ) "וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם" שֶׁנִּרְאֶה מִזֶּה שֶׁיִּהְיֶה הַדָּגָן הַזֶּה בַּשָּׁמַיִם וְהוֹרִידוֹ לָהֶם בִּפְתִיחַת דְּלָתָיו, וְהוּא מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁנִּתְגַּשֵּׁם הָאוֹר, כִּי בָּאוֹר הָעֶלְיוֹן יֹאמַר הַכָּתוּב כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א א) אוֹ שֶׁכְּבָר הָיָה בַּשָּׁמַיִם, כְּמַאֲמָרָם (אבות ה ו) שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת:

Ramban on Exodus 16:8

וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ אָמַר רַבִּי אַבְרָהָם (אבן עזרא על שמות ט"ז:ז') וְנַחְנוּ מַה בְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת, כִּי לֹא עָשִׂינוּ רַק מָה שֶׁצִּוָּנוּ. וְאֵינֶנּוּ כֵן, אֲבָל הוּא כְּמוֹ "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" (תהלים ח ה), "מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ" (שם קמד ג), "כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיה ב כב). וְזֹאת דֶּרֶךְ עֲנָוָה, כִּי מָה אֲנַחְנוּ שֶׁתְּלִיתֶם עָלֵינוּ שֶׁהוֹצֵאנוּ אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, הֵן אֲנַחְנוּ אֵין וּפָעֳלֵנוּ הֶבֶל, וְלֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה', הוּא הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא אֲנַחְנוּ. וּבַמְּכִילְתָּא (כאן), וְכִי מָה אֲנַחְנוּ סְפוּנִים שֶׁאַתֶּם עוֹמְדִים וּמִתְרַעֲמִים עָלֵינוּ:

“¿Y nosotros qué somos, para que os quejéis?” Rabí Abraham dijo: “¿y nosotros qué?” significa: ¿qué está en nuestras manos para hacer? Pues no hicimos sino lo que se nos ordenó. Pero no es así. Más bien es como “¿qué es el hombre para que lo recuerdes?” (Salmos 8:5), “¿qué es el hombre para que lo conozcas?” (Salmos 144:3), “¿en qué es estimado él?” (Isaías 2:22). Es un camino de humildad: ¿qué somos nosotros para que atribuyáis a nosotros que os sacamos de la tierra de Egipto? He aquí que nosotros somos nada y nuestra obra es vanidad. Vuestras quejas no son contra nosotros, sino contra Hashem. Él es quien os sacó de la tierra de Egipto, no nosotros. En la Mejiltá: ¿qué importancia tenemos nosotros para que vosotros os levantéis y os quejéis contra nosotros?

Ramban on Exodus 16:9

בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר יְפָרֵשׁ מַאֲמָרוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּבְתִתּוֹ לָכֶם לֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה':

“Al daros Hashem por la tarde carne.” Explica su primer dicho: porque al daros Hashem por la tarde carne para comer, sabréis que Hashem os sacó de la tierra de Egipto; y al daros pan por la mañana para saciaros, veréis la gloria de Hashem.

Ramban on Exodus 16:10

שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם זֶה הַדִּבּוּר כְּבָר אֲמָרוֹ מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל (שמות ט"ז:ח'), אֲבָל נִשְׁנָה בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מִתְּחִלָּה אָמַר (שמות ט"ז:ד') הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם, כְּעוֹשֶׂה עִמָּהֶם חֶסֶד בִּרְצוֹנוֹ אוֹ לִזְכוּתָם, וְעַתָּה הִגִּיד כִּי נֶחְשָׁב לָהֶם לְעָוֹן, וּבַעֲבוּר הַתְּלוּנָה יַעֲשֶׂה עִמָּהֶם כֵּן כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי עַד עַתָּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, עַל כֵּן אַתֶּם מִתְלוֹנְנִים עַל נְבִיאָיו: וְיִתָּכֵן שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הִבְטִיחָם לִהְיוֹת לָהֶם הַמָּן כָּל יְמֵי הַמִּדְבָּר, וְהָיוּ חוֹשְׁבִים אוּלַי יִהְיֶה לְיוֹם אֶחָד אוֹ לִשְׁנַיִם בִּהְיוֹתָם בַּמָּקוֹם הַהוּא, וּבְנָסְעָם מִשָּׁם יָבֹאוּ אֶל מְקוֹם לֶחֶם, וְעַתָּה אָמַר לָהֶם בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר תָּמִיד וּבְכָל בֹּקֶר יִשְׂבְּעוּ לֶחֶם כָּל יְמֵי הַמִּדְבָּר: וְכֵן דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה הַשְּׂלָו עִמָּהֶם מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה כְּמוֹ הַמָּן, וְכֵן נִרְאֶה, כִּי עַל שְׁנֵי הַדְּבָרִים נִתְלוֹנְנוּ וּבִשְׁנֵיהֶם שָׁמַע אֶת תְּלוּנָתָם וְתַאֲוָתָם יָבִיא לָהֶם, כִּי מַה יִּתֵּן לָהֶם וּמַה יּוֹסִיף לָהֶם בָּשָׂר לְיוֹם אֶחָד אוֹ לִשְׁנַיִם, וְהַפָּרָשָׁה שֶׁתְּפָרֵשׁ וְתַאֲרִיךְ בְּעִנְיַן הַמָּן, כִּי כָל מַעֲשָׂיו הֵם נִפְלָאִים, וּתְקַצֵּר בְּעִנְיַן הַשְּׂלָו, וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו (פרק יג), כִּי הוּא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם: וְעִנְיַן הַשְּׂלָו הַשֵּׁנִי בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה (במדבר יא לא), כִּי לֹא בָּא לָהֶם מִמֶּנּוּ עַתָּה לִשְׂבֹּעַ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר בְּכָאן תָּמִיד (בפסוקים ח יב) בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם לִשְׂבֹּעַ. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיוּ גְּדוֹלֵיהֶם לוֹקְטִין אוֹתוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה מִזְדַּמֵּן לַחֲסִידִים שֶׁבָּהֶם, וּצְעִירֵיהֶם הָיוּ תְּאֵבִים לוֹ וּרְעֵבִים מִמֶּנּוּ, כִּי לֹא יְסַפֵּר בַּשְּׂלָו וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט כַּאֲשֶׁר אָמַר בַּמָּן, וּלְכָךְ אָמַר שָׁם (במדבר יא ד) "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה", וְאָמַר (שם) "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שֶׁהָיוּ גַּם מֵהֶם בּוֹכִים לוֹ וְלֹא כֻּלָּם, וְאָז נָתַן לָהֶם מִמֶּנּוּ לָרֹב מְאֹד, כַּאֲשֶׁר אָמַר (שם לב) "הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים בַּשֶּׁפַע הַהוּא וְשָׁב לְעִנְיָנוֹ הָרִאשׁוֹן. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הָיוּ כָּל מַעֲשֵׂה הַשְּׂלָו לְעִתִּים, וְהַמָּן שֶׁהָיָה חַיּוּתָם הָיָה לָהֶם תָּמִיד, כִּי עִקַּר תְּלוּנָתָם עָלָיו, כְּדִכְתִיב כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:

“He oído las quejas de los hijos de Israel. Háblales diciendo: entre las tardes...” Esta declaración ya la había dicho Moshé a Israel, pero fue repetida porque dijo: “he oído las quejas de los hijos de Israel”. Al comienzo dijo: “he aquí que Yo haré llover para vosotros pan”, como si hiciera con ellos bondad por Su voluntad o por su mérito. Ahora informó que se les considera pecado, y que a causa de la queja hará así con ellos, para que sepan por ello que “Yo soy Hashem vuestro Dios”; porque hasta ahora no creéis en Hashem vuestro Dios, por eso os quejáis contra Sus profetas. Puede ser que al comienzo no les prometió que tendrían el maná todos los días del desierto. Pensaban quizá que sería para un día o dos, mientras estuvieran en aquel lugar, y que al viajar de allí llegarían a un lugar de pan. Ahora les dijo: entre las tardes comeréis carne siempre, y cada mañana os saciaréis de pan todos los días del desierto. Así también es la opinión de nuestros Sabios: que las codornices estuvieron con ellos desde aquel día en adelante como el maná. Así parece, porque sobre las dos cosas se quejaron, y en ambas escuchó su queja y les trajo su deseo. ¿Qué les habría dado o añadido la carne por uno o dos días? La sección explica y se extiende en el asunto del maná porque todos sus hechos son maravillosos, y abrevia el asunto de las codornices: “y fue por la tarde que subió la codorniz”, porque es algo de la conducta del mundo. El asunto de las segundas codornices en Kivrot Hataavá fue porque ahora no les vino de ellas para saciarse, como aquí dice siempre: “carne para comer y pan para saciarse”. Puede ser que sus grandes las recogían, o que se presentaban a los piadosos de entre ellos, y sus jóvenes las deseaban y estaban hambrientos de ellas, porque no cuenta respecto a las codornices “el que recogió mucho y el que recogió poco”, como dijo respecto al maná. Por eso dijo allí: “la multitud mezclada que estaba en medio de ellos tuvo deseo”, y dijo: “también los hijos de Israel volvieron a llorar”, porque también algunos de ellos lloraban por eso, pero no todos. Entonces les dio de ellas en gran abundancia, como dijo: “el que menos recogió, recogió diez jómers”, y comieron un mes entero de aquella abundancia, y luego volvió el asunto a su estado inicial. Según el sentido simple, todos los hechos de las codornices eran de vez en cuando, pero el maná, que era su sustento vital, lo tuvieron siempre, porque su queja principal era por esto, como está escrito: “nos habéis sacado a este desierto para matar de hambre a toda esta congregación”.

Ramban on Exodus 16:11

דַּק מְחֻסְפָּס עַל דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות ט"ז:י"ד) מִן "מַחְשֹׂף הַלָּבָן" (בראשית ל לז), "חָשַׂף ה'" (ישעיה נב י), בְּחִלּוּף הַשִּׁי"ן בְּסָמֶ"ךְ, וְעַיִן הַפֹּעַל כְּפוּלָה:

“Fino, mejuspás.” Según Onkelos, proviene de “descubrir lo blanco” (Génesis 30:37), “Hashem descubrió” (Isaías 52:10), con intercambio de shin por samej, y con duplicación de la segunda radical.

Ramban on Exodus 16:12

דַּק כַּכְּפֹר הוּא הַנּוֹפֵל בִּימֵי הַקֹּר, וְכֵן "כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר" (תהלים קמז טז). וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות ט"ז:י"ד) "דַּעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא". וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על שמות ט"ז:י"ד) זַ"ל כְּאַבְנֵי גִּיר, וְהוּא מִין צֶבַע שָׁחֹר, כִּדְאָמְרִינַן גַּבֵּי כִּסּוּי הַדָּם (חולין פח:) הַגִּיר וְהַזַּרְנִיךְ. דַּעְדַק כְּגִיר דִּגְלִידָא עַל אַרְעָא, דַּק הָיָה כְּגִיר וְשׁוֹכֵב מֻגְלָד כְּקֶרַח עַל הָאָרֶץ. וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ, דַּק כַּכְּפֹר, שָׁטוּחַ וְקָלוּשׁ וּמְחֻבָּר כִּגְלִיד, דַּק, שֶׁהָיָה מַגְלִיד גֶּלֶד דַּק מִלְמַעְלָה. וּמַה שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס, תּוֹסֶפֶת הוּא עַל לְשׁוֹן הָעִבְרִית, וְאֵין לוֹ תֵבָה בַּפָּסוּק: וְאֵין כָּל זֶה נָכוֹן, כִּי הַגִּיר הוּא הֶעָפָר הַלָּבָן הַנִּדְבָּק לָאֲבָנִים וִינַפְּצוּ אוֹתוֹ וְטָחִין בּוֹ הַכּוֹתָלִים בְּסִיד, וְהוּא לָבָן מְאֹד, וְטוֹב מִן הַסִּיד לָטוּחַ עַל הַקִּירוֹת, וְכֵן כָּתוּב (דניאל ה ה) "עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא", וְעַל כֵּן יִחֵס בּוֹ הַמָּן, שֶׁהוּא לָבָן וּמְפֻזָּר עַל הָאָרֶץ כְּגִיר הַמְּנֻפָּץ: וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בְּמִלַּת כְּפוֹר בִּשְׁנֵי פָּנִים, עֲשָׂאוֹ תְּחִלָּה מִן "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו יד), וְלָכֵן אָמַר כְּגִיר, שֶׁבּוֹ טָחִין וּמְכַסִּים, וַעֲשָׂאוֹ עוֹד מִן "כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר" (תהלים קמז טז), שֶׁהוּא הַקֶּרַח הַדַּק הַיּוֹרֵד בַּקֹּר, כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם "וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא מ) "וּגְלִידָא נָחִיתָ עָלַי בְּלֵילְיָא", וּמִמֶּנּוּ מִינִים, וְהָאֶחָד יִקָּרֵא גְּלִיד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה מִקְוָאוֹת (ז א) אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין, הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד וְהַכְּפוֹר וְהַגְּלִיד. וְכֵן יְתַרְגֵּם אוּנְקְלוֹס בִּשְׁנֵי פָּנִים בִּכְתוּבִים רַבִּים: אֲבָל בַּנֻּסְחָאוֹת הַבְּדוּקוֹת מִן הַתַּרְגּוּם כָּתוּב בָּהֶן "דַּעְדַק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא", וּפֵרוּשׁוֹ עָשׂוּי חֳמָרִים חֳמָרִים כִּגְלִיד עַל אַרְעָא, וְהוּא הָאֱמֶת, שֶׁאִם הָיָה מִלְּשׁוֹן גִּיר הָיָה מְתֻרְגָּם כְּגִירָא דִּגְלִידָא, כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַלָּשׁוֹן הַהוּא:

“Fino como escarcha.” Es lo que cae en los días de frío, y así: “esparce escarcha como ceniza” (Salmos 147:16). Onkelos tradujo: “fino como cal, como hielo sobre la tierra”. Rashi, de bendita memoria, escribió: como piedras de cal; es un tipo de color negro, como decimos respecto a cubrir la sangre: la cal y el arsénico. “Fino como cal que se congeló sobre la tierra”: era fino como cal y estaba extendido, congelado como hielo sobre la tierra. Así sería su explicación: “fino como escarcha”, extendido, delgado y unido como una capa congelada, fino, porque formaba una capa delgada por encima. Lo que tradujo Onkelos sería un añadido sobre el lenguaje hebreo y no tendría palabra correspondiente en el versículo. Pero todo esto no es correcto, porque la cal es el polvo blanco que se pega a las piedras, que se tritura y con el que se revisten paredes con yeso. Es muy blanco y mejor que el yeso para revestir paredes. Así está escrito: “sobre la cal de la pared del palacio” (Daniel 5:5). Por eso comparó el maná con él, porque era blanco y estaba esparcido sobre la tierra como cal triturada. Onkelos tradujo la palabra “escarcha” de dos maneras: primero la hizo venir de “la cubrirás por dentro y por fuera con brea” (Génesis 6:14), y por eso dijo “como cal”, porque con ella se reviste y se cubre. También la hizo venir de “esparce escarcha como ceniza” (Salmos 147:16), que es el hielo fino que cae en el frío, como tradujo “hielo en la noche” (Génesis 31:40): “hielo descendía sobre mí de noche”. Hay varias clases de esto, y una se llama gelid, como enseñamos en la Mishná Mikvaot: estos completan la medida y no invalidan: la nieve, el granizo, la escarcha y el hielo. Así Onkelos traduce de dos maneras en muchos versículos. Pero en los textos revisados del Targum está escrito: “fino, hecho montones como hielo sobre la tierra”, y esa es la verdad. Si fuera de la palabra “cal”, habría sido traducido “como cal de hielo”, porque así es el camino de aquella lengua.

Ramban on Exodus 16:13

וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ הֲרֵי זֶה מִקְרָא הָפוּךְ, שֶׁבַּתְּחִלָּה הִבְאִישׁ וּלְבַסּוֹף הִתְלִיעַ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט"ז:כ"ד) "וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ". וְכֵן הוּא הַדֶּרֶךְ לְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מִן הַמַּתְלִיעִים. לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות ט"ז:כ'). וְאִלּוּ הָיָה הַמָּן מַתְלִיעַ בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּדֶרֶךְ שְׁאָר הַמַּתְלִיעִים, הָיָה הַדָּבָר כֵּן, אֲבָל זֶה שֶׁהִתְלִיעַ בְּדֶרֶךְ נֵס יִתָּכֵן שֶׁהֵרִים תּוֹלָעִים תְּחִלָּה, וְאֵין צֹרֶךְ שֶׁנַּהֲפֹךְ הַמִּקְרָא. וְעוֹד, כִּי הַכָּתוּב שֶׁאָמַר וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ, הוּא הַמּוֹכִיחַ כֵּן, כִּי אִלּוּ לֹא הָיָה מֵרִים תּוֹלָעִים עַד אֲשֶׁר עָלָה בָּאְשׁוֹ תְּחִלָּה, כְּשֶׁאָמַר "וְלֹא הִבְאִישׁ", כְּבָר הִבְטִיחָנוּ שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ רִמָּה, וְלָמָּה יִכְפֹּל אַחֲרֵי כֵן "וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ". אֲבָל אִם הֵרִים תּוֹלָעִים תְּחִלָּה כִּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁזֶּה לֹא הִבְאִישׁ וְגַם לֹא עָלְתָה בּוֹ רִמָּה כְּלָל. וְאַף מִן הַמַּתְלִיעִים בְּטֶבַע לֹא יִבְאֲשׁוּ רַק הַחַמִּים וְלַחִים מֵהֶם, אֲבָל הַיְּבֵשִׁים יָרוּמוּ תּוֹלָעִים וְלֹא יִבְאֲשׁוּ כְּלָל, כָּעֵצִים הַמַּתְלִיעִים וְהַפֵּרוֹת הַמְּרִימִים תּוֹלָעִים בְּאִבֵּיהֶן אוֹ אַחֲרֵי כֵן. וְסִפֵּר הַכָּתוּב שֶׁגַּם זֶה הִבְאִישׁ בְּנֵס: וּבְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה (כה י יד) אָמְרוּ, וְכִי יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁבַּתְּחִלָּה עוֹשֶׂה תּוֹלָעִים וְאַחַר כָּךְ מַבְאִישׁ, אֶלָּא שֶׁהקב"ה בִּקֵּשׁ לְהַרְאוֹת מַעֲשֵׂיהֶם לַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יָרִיחוּ אֶת רֵיחוֹ בָּעֶרֶב וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה כָּל הַלַּיְלָה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל תּוֹלָעִים, מִיָּד וַיִּקְצֹף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה:

“Produjo gusanos y hedió.” Según Rashi, este es un versículo invertido: primero hedió y al final produjo gusanos, como se dice: “no hedió y no hubo gusano en él” (Éxodo 16:24). Así es el camino de toda cosa que se agusana. Si el maná se hubiera agusanado por la vía natural, como las demás cosas que se agusanan, el asunto sería así. Pero puesto que se agusanó por milagro, es posible que primero produjera gusanos, y no hay necesidad de invertir el versículo. Además, el versículo que dice “no hedió y no hubo gusano en él” demuestra esto: si no producía gusanos hasta que primero subía su hedor, cuando dijo “no hedió” ya nos habría asegurado que no había en él gusano, ¿y por qué duplicaría después “y no hubo gusano en él”? Pero si produjo gusanos primero, según el sentido simple del versículo, fue necesario decir que este no hedió y tampoco subió en él gusano alguno. Aun entre las cosas que se agusanan naturalmente, no todas hieden, sino solo las calientes y húmedas. Pero las secas producen gusanos y no hieden en absoluto, como las maderas que se agusanan y los frutos que producen gusanos mientras están en su maduración o después. La Escritura contó que también este hedió por milagro. En Shemot Rabá dijeron: ¿acaso hay cosa que al principio produzca gusanos y después huela mal? Más bien, el Santo, bendito sea, quiso mostrar sus actos a las criaturas, para que no olieran su olor por la tarde y lo arrojaran; durante toda la noche hacía filas y filas de gusanos. Inmediatamente “Moshé se enojó contra ellos”.

Ramban on Exodus 16:14

אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (רש"י על שמות ט"ז:כ"ג) מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים לֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר אוֹ לְבַשֵּׁל בְּמַיִם, אֵפוּ וּבַשְּׁלוּ הַיּוֹם לִשְׁנֵי יָמִים. וְאִם כֵּן יֹאמַר אֶת אֲשֶׁר תֹּאפוּ מִשְּׁנֵי הָעֹמֶר אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם אֵפוּ הַיּוֹם, וְאֶת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ מִשְּׁנֵיהֶם בַּשְּׁלוּ עַתָּה, וְאֶת כָּל הָעוֹדֵף לָכֶם מִשָּׂבְעֲכֶם הַיּוֹם הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. וּבַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֶׁלֹּא הִבְאִישׁ בָּאוּ לְפָנָיו, כִּי לֹא רָצוּ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם אע"פ שֶׁהִתִּיר לָהֶם לְהַנִּיחוֹ עַד הַבֹּקֶר. וּבַבֹּקֶר הִתִּיר לָהֶם, אִכְלוּהוּ הַיּוֹם הַזֶּה בִּלְבַד, כִּי עַל כֵּן אָמַרְתִּי לְהַנִּיחוֹ לְמִשְׁמֶרֶת. וְהוֹדִיעָם בְּטַעַם הַמִּצְוָה כִּי הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, כִּי הַשֵּׁם יַעֲשֶׂה כֵן בַּעֲבוּר שֶׁהוּא שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה'. וּמַה שֶׁאָמַר וְאֵת כָּל הָעוֹדֵף, יִתָּכֵן שֶׁלֹּא יִתֵּן לָהֶם מִדָּה בָּזֶה, אֲבָל יֹאכְלוּ כִּרְצוֹנָם בַּשִּׁשִּׁי, כִּי הָעוֹדֵף יַסְפִּיק לְשַׁבָּת כִּי בִּרְכַּת ה' הִיא: וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על שמות ט"ז:כ"ג) אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ כְּמִנְהַגְכֶם אֵפוּ לָכֶם הַיּוֹם, וְהוּא הָעֹמֶר הַיָּדוּעַ לָהֶם, וְאֵת כָּל הָעוֹדֵף שֶׁהוּא הָעֹמֶר הַשֵּׁנִי הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר, וְלֹא הִגִּיד מַה יַעֲשׂוּ מִמֶּנּוּ, וּבַבֹּקֶר אָמַר לָהֶם אִכְלוּהוּ הַיּוֹם. וְאִם כֵּן יֹאכְלוּהוּ בְּשַׁבָּת חַי מִבְּלִי שֶׁיֹּאפוּ אוֹ יְבַשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ מִמֶּנּוּ עוּגוֹת כְּמִנְהָגָם. וְהָרִאשׁוֹן יוֹתֵר נָכוֹן, וְכֵן דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות ט"ז:כ"ג):

“Lo que horneéis, hornead.” Rashi explicó: lo que queráis hornear en el horno o cocinar en agua, hornead y cocinad hoy para dos días. Si es así, dirá: aquello que hornearéis de los dos ómers que están en vuestra mano, horneadlo hoy; y aquello que cocinaréis de ambos, cocinadlo ahora; y todo lo que os sobre de vuestra saciedad de hoy, dejadlo para vosotros como custodia hasta la mañana. Por la mañana, cuando vieron que no hedía, vinieron ante él, porque no querían comer de él de un día para otro aunque les había permitido dejarlo hasta la mañana. Por la mañana les permitió: comedlo solo en este día, pues por eso dije que lo dejarais como custodia. Les informó la razón de la mitzvá: que hoy no lo encontraréis en el campo, porque Hashem hará así por ser Shabat santo para Hashem. Lo que dijo “todo lo que sobre”, puede ser que no les diera en esto una medida, sino que comieran según su deseo el sexto día, porque lo sobrante bastaría para el Shabat, pues era bendición de Hashem. Rabí Abraham dijo: “lo que horneéis” significa: según vuestra costumbre, hornead hoy para vosotros. Esto es el ómer conocido para ellos. “Y todo lo sobrante”, que es el segundo ómer, dejadlo para vosotros como custodia hasta la mañana. No les dijo qué harían con él, y por la mañana les dijo: comedlo hoy. Si es así, lo comerían en Shabat crudo, sin hornearlo ni cocinarlo en la olla ni hacer de él tortas como acostumbraban. La primera explicación es más correcta, y así es la opinión de Onkelos.