Ramban on Exodus 16

Ramban on Exodus 16:1

ויסעו מאלים ויבאו וגו' אל מדבר סין אחז הכתוב דרך קצרה, כי בנסעם מאילים חנו על ים סוף, ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין (במדבר לג י יא), כי המדבר הזה גדול, מגיע מאלים ועד סיני, וכאשר נסעו מאלים חנו על ים סוף במדבר ההוא, ונסעו משפת הים ונכנסו בתוך המדבר ועשו בו מסעות דפקה ואלוש (שם יב יג), ויסעו מאלוש אשר הוא במדבר סיני ויחנו ברפידים (שם יד). ועל דעת רבותינו (שמו"ר כה ה) היה דבר המן באלוש, כי בראותם שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר בדפקה ואלוש ולא יצאו ממנו פחדו ונתרעמו, וזה טעם וילונו במדבר, כי לא היתה תלונה ביום בואם שם רק בהיותם במדבר:

“Salieron de Elim y llegaron... al desierto de Sin.” La Escritura tomó un camino breve, porque al salir de Elim acamparon junto al Mar de Suf: “salieron del Mar de Suf y acamparon en el desierto de Sin” (Números 33:10-11). Este desierto es grande, se extiende desde Elim hasta Sinaí. Cuando salieron de Elim acamparon junto al Mar de Suf en aquel desierto; luego salieron de la orilla del mar y entraron dentro del desierto, e hicieron allí los viajes de Dofká y Alush. Salieron de Alush, que está en el desierto de Sinaí, y acamparon en Refidim. Según la opinión de nuestros Sabios, el asunto del maná ocurrió en Alush, porque al ver que acampaban, viajaban y acampaban en el desierto, en Dofká y Alush, y que no salían de él, tuvieron miedo y se quejaron. Este es el sentido de “se quejaron en el desierto”, porque la queja no fue el día de su llegada allí, sino al estar ya en el desierto.

Ramban on Exodus 16:2

וטעם אשר בין אלים ובין סיני להפריש בין מדבר סין זה למדבר צין האחר (במדבר כ א) הכתוב בצד"י שבאו שם בשנת הארבעים, ותמת שם מרים, ולכך הזכיר שם ויחנו שם במדבר צין היא קדש (שם לג לו), להפרישו מזה:

El sentido de “que está entre Elim y Sinaí” es distinguir este desierto de Sin de aquel otro desierto de Tzin, escrito con tzadi, al cual llegaron en el año cuarenta, donde murió Miriam. Por eso allí mencionó: “acamparon en el desierto de Tzin, que es Kadesh” (Números 33:36), para distinguirlo de este.

Ramban on Exodus 16:3

וילונו כל עדת בני ישראל על משה היה ראוי שיספר הכתוב תחלת טענת התלונה כאשר אמר במרה (שמות ט״ו:כ״ד) וברפידים (שמות י״ז:ב׳) ובכל התלונות, ויאמר כאן ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע וירעב העם ללחם. ורש"י כתב (רש"י על שמות ט״ז:א׳) שאמר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני להפריש חנייה זו לפי שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, ללמדך שאכלו משיירי הבצק ס"א סעודות וקבלת רבותינו היא (מכילתא כאן). ולזה לא פירש תלונותם מפני שלא האריך בנס הזה הנעשה להם בסתר, וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש אליו (בראשית מו טו). ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ט״ז:א׳) כי הזכיר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני לאמר שכבר יש להם חדש ימים שיצאו ממצרים ואכלו הלחם אשר הוציאו ממצרים ומקניהם כי קהל רב היו, וזה טעם התלונה: ועל דעתי הזכיר הכתוב ויבאו אל מדבר סין להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו או כי מתחלה היו סבורים שיבאו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים, ועתה יש להם חדש ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כלנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו. וזה טעם וילונו על משה ועל אהרן במדבר, כי תלונתם מפני המדבר וכן אמרו (שמות ט״ז:ג׳) כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, הזכירו המדבר והקהל לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה, והקב"ה שמע אליהם, והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת:

“Toda la congregación de los hijos de Israel se quejó contra Moshé.” Habría sido apropiado que la Escritura contara primero el motivo de la queja, como dijo en Mará, en Refidim y en todas las quejas, y que dijera aquí: no hay carne para comer ni pan para saciarse, y el pueblo tuvo hambre de pan. Rashi escribió que la Escritura dijo “el día quince del segundo mes” para distinguir este campamento, porque ese día se terminó la torta que habían sacado de Egipto y necesitaron el maná, para enseñarte que comieron de los restos de la masa sesenta y una comidas. Esta es la tradición de nuestros Sabios. Por eso no explicó su queja: porque no se extendió en este milagro hecho para ellos en secreto. Ya escribí la razón en la sección Vayigash. Rabí Abraham dijo que la Escritura mencionó “el día quince del segundo mes” para decir que ya tenían un mes desde que salieron de Egipto, y habían comido el pan que sacaron de Egipto y de su ganado, porque eran una gran comunidad. Este es el motivo de la queja. Según mi opinión, la Escritura mencionó que llegaron al desierto de Sin para informar su queja. Al llegar al desierto de Sin, cuando ya se habían alejado de Egipto, dijeron: ¿qué comeremos y qué nos bastará en este gran desierto al que estamos entrando? O bien, al comienzo pensaban que llegarían a las ciudades que estaban alrededor de ellos después de pocos días; pero ahora ya tenían un mes y no habían encontrado ciudad habitada. Dijeron: todos moriremos en el gran desierto al que hemos llegado. Este es el sentido de “se quejaron contra Moshé y contra Aharón en el desierto”: su queja era a causa del desierto. Así dijeron: “nos habéis sacado a este desierto para matar de hambre a toda esta congregación”; mencionaron el desierto y la congregación para decir que una congregación tan grande sin duda moriría de hambre en este gran desierto. El Santo, bendito sea, los escuchó y comenzó entonces a prepararles mesa en el desierto hasta que llegaran a una tierra habitada.

Ramban on Exodus 16:4

הנני ממטיר לכם אמר ר"א (אבן עזרא על שמות ט״ז:ד׳) כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים יקרא ממטיר, ומצינו ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד). ואולי היו באים עם המטר. ודעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:ד׳) שהוא לשון ירידה, הא אנא מחית: ויתכן שיהיה מענין כמטרא לחץ (איכה ג יב), אע"פ שהוא שרש אחר, כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן, ותקרא "מטרה" על שם שימטיר עליה החצים ואמרו (תהלים עח כז) וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף. או שיאמר כן בעוף השמים כי ירד עליהם כמטר:

“He aquí que Yo haré llover para vosotros.” Rabí Abraham dijo que, por descender como lluvia desde el cielo, se llama “hacer llover”. Encontramos: “hará llover sobre los malvados brasas, fuego y azufre” (Salmos 11:6), “Hashem hizo llover sobre Sedom y Amorá azufre y fuego” (Génesis 19:24). Quizá venían junto con la lluvia. La opinión de Onkelos es que es lenguaje de descenso: “he aquí que Yo hago descender”. Puede ser que provenga del asunto de “como blanco para la flecha” (Lamentaciones 3:12), aunque sea otra raíz, porque respecto a todo lanzamiento que viene de arriba se dice así. Se llama “blanco” porque sobre él se hacen llover las flechas. Y dijeron: “hizo llover sobre ellos carne como polvo, y aves aladas como arena de los mares” (Salmos 78:27). O quizá lo dice respecto al ave del cielo, porque descendió sobre ellos como lluvia.

Ramban on Exodus 16:5

לחם בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד. ואמר ממטיר לחם, כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן לחם אשה (ויקרא ג טז), כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם, ולחם אלהיך (ויקרא כא ז-ח), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):

“Pan.” Se llama así porque harían de él pan, como está escrito: “lo hacían tortas” (Números 11:8). Toda masa cocida se llama pan, no solo cuando es de trigo o de cebada. Dijo “haré llover pan” porque para que fuera pan lo haría llover para ellos. Así también: “tierra de la cual sale pan” (Job 28:5), y “para sacar pan de la tierra” (Salmos 104:14), es decir, saca el trigo del que harán pan. Hay quienes dicen: “he aquí que Yo haré llover para vosotros pan”, es decir, alimento. Así también: “pan de ofrenda de fuego” (Levítico 3:16), “porque el pan de tu Dios él ofrece” (Levítico 21:7), “cuando te sientes a comer con un gobernante” (Proverbios 23:1), todos son asunto de alimento. Pero lo correcto es que “comer” allí significa comer pan; y “pan de tu Dios” es una expresión figurada, porque es comida para tu Dios como el pan para el hombre, pues encontramos: “no solo de pan vivirá el hombre” (Deuteronomio 8:3).

Ramban on Exodus 16:6

למען אנסנו הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. (רש"י על שמות ט״ז:ד׳) ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם: וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א). והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת": והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (שמות ט״ז:ח׳) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב, י יב, יא א) ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (שמות ט״ז:ל״ב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים: ועל דעת האומרים (הראב"ע) כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטירלכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ:

“Para probarlo, si andará en Mi Torá.” Según Rashi: si guardarán las mitzvot que dependen de él, que no dejen de él sobrante y que no salgan en Shabat a recoger. Pero no es correcto. Más bien, es como dijo: “que te hizo comer maná en el desierto, que no conocieron tus padres, para afligirte y para probarte, para beneficiarte al final” (Deuteronomio 8:16). Fue una prueba para ellos porque no tenían alimento en su mano y no veían para sí ningún recurso en el desierto salvo el maná, que no conocían al principio ni habían oído de sus padres. Bajaba para ellos día a día, y dependían de él; y aun así aceptaron caminar detrás de Hashem en un desierto, en un lugar sin pan. Así les dijo también: “recordarás todo el camino por el que te condujo Hashem tu Dios estos cuarenta años en el desierto, para afligirte y para probarte, para saber lo que había en tu corazón, si guardarías Sus mandamientos o no” (Deuteronomio 8:2). Porque podía haberlos conducido por el camino de las ciudades que estaban alrededor de ellos, pero los llevó por un desierto de serpiente ardiente y escorpión, y sin pan salvo del cielo, día a día, para probarlos y beneficiarlos al final, para que creyeran en Él para siempre. Ya expliqué el asunto de la prueba en el versículo “Dios probó a Abraham” (Génesis 22:1). El maestro dijo en Moré Nevujim que es para que todo conocedor sepa y para probar si hay utilidad en el servicio a Dios, y si hay en él provisión suficiente o no. Si fuera así, habría sido apropiado que dijera: “para que pruebe y se sepa”. Aquí no mencionó sino el maná, que es el pan que hizo llover para ellos. Pero cuando Moshé les dijo: “al daros Hashem por la tarde carne para comer y pan por la mañana para saciaros”, sabemos que todo le fue dicho. La Escritura abrevia los asuntos repetidos en la orden o en el relato, como te he mencionado muchas veces. A veces no menciona uno de ellos en absoluto, como está escrito en esta sección: “esto es lo que Hashem ordenó: llenad un ómer de él”, y la orden no fue escrita en absoluto. Así ocurre en muchos lugares. Según la opinión de quienes dicen que “pan” significa todo alimento, puede ser que diga: “he aquí que Yo haré llover para vosotros pan” tanto por el maná como por las codornices, porque les dará lo que pidieron: pan y carne. Moshé explicó que la carne sería por la tarde para comer, y el pan por la mañana para saciarse, como es el camino normal del mundo.

Ramban on Exodus 16:7

ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ולא אנחנו המוציאים אתכם משם כאשר אמרתם כי הוצאתם אותנו (שמות ט״ז:ג׳) ובקר וראיתם את כבוד ה' לא נאמר זה על הכבוד הנראה בענן, כי בו ביום היה כדבר להם אהרן ויפנו אל המדבר (שמות ט״ז:י׳). ופירש רש"י (רש"י על שמות ט״ז:ז׳), אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם ובשר יתן לכם, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי לא כהוגן שאלתם אותה ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך כהוגן, בירידתו תראו לבקר את כבוד פניו שיורידנו לכם דרך חיבה בבקר שיש שהות להכינו ואינו נכון שיאמר ובקר וראיתם את כבוד ה' מפני שיקדים להם מתנת המן בבקר, כי מה כבוד ה' בזה, ועוד שסמך לזה בשמעו את תלונותיכם: והמדרש הזה לרבותינו איננו בפירוש וראיתם את כבוד ה', אבל אמרו כן מפני שחלק להם הפרנסה בשני עתים מן היום ולא נתן הכל בבקר וכך אמרו במכילתא (כאן) ויאמר משה בתת ה' לכם בערב, מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן להם השלו, והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות, כלומר בבקר: ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות ט״ז:ו׳) "ובקר" נמשך בפסוק הראשון כי בעבור שאמרו כי הוצאתם אותנו משם אמר שני אותות יעשה השם לכם שתדעו כי הוא הוציא אתכם משם, האחד בערב היום הזה והשני למחר בבקר והיה ראוי שיאמר ערב ובקר וראיתם כי ה' הוציא אתכם, שאין ובקר דבק עם וראיתם את כבוד ה', כי ביום עצמו ראו הכבוד וגם זה איננו נראה כן: והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו (אבות ה ו) שנברא בין השמשות: ולכן אמר הכתוב באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר, אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו, כענין לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי (ישעיה סו יח) וכתיב (שם יט) והגידו את כבודי, וכן רבים. וכן הוא דעת אונקלוס שאמר ותחזון ית יקרא דה', ולא תירגם בו "ואיתגלי": ודע כי יש במן ענין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא (עה:) לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא אמר לו ר' ישמעאל טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר (דברים ט ט) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים. והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה, וכן דרשו (שמו"ר לב ד) ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט ו), מחיה לכלם. ועליו נאמר (קהלת יא ז) ומתוק האור, שישיגו בו באור טוב טעם. והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך (זוהר בלק ר"ח.), ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת נזונין מדבר אחד. ור' ישמעאל תפשו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדת האור שהרי קיומם באור העליון עצמו, ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו (ע"פ משלי ח לה): ואמרו במכילתא (שמות ט״ז:כ״ה) היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא וזה יסבול שני פירושים, שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, כמו שאמרו (במכילתא לעיל טו ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן: ויותר נכון שרמז הכתוב לדברי ר' אלעזר בן חסמא במלת היום שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, כמו שאמרו (ברכות יז) אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה. ובני העולם הבא יתקיימו בהנאתן מזיו השכינה בהדבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המדה הנקראת כן שאמר בה הכתוב (ישעיה כח ה) יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, ובה נאמר (שה"ש ג יא) בעטרה שעטרה לו אמו. ורמזו על קיום בני העולם הבא, ורמזו על עיקר המן: ואמר הכתוב (תהלים עח כג-כה) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, וכן אמר (שם קה מ) ולחם שמים ישביעם שנראה מזה שיהיה הדגן הזה בשמים והורידו להם בפתיחת דלתיו, והוא מה שפירשתי שנתגשם האור, כי באור העליון יאמר הכתוב כלשון הזה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א א) או שכבר היה בשמים, כמאמרם (אבות ה ו) שנברא בין השמשות:

Ramban on Exodus 16:8

ונחנו מה כי תלינו אמר רבי אברהם (אבן עזרא על שמות ט״ז:ז׳) ונחנו מה בידינו לעשות, כי לא עשינו רק מה שצונו. ואיננו כן, אבל הוא כמו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), מה אדם ותדעהו (שם קמד ג), כי במה נחשב הוא (ישעיה ב כב). וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים, הן אנחנו אין ופעלינו הבל, ולא עלינו תלונותיכם כי על ה', הוא המוציא אתכם מארץ מצרים לא אנחנו ובמכילתא (כאן) וכי מה אנחנו ספונים שאתם עומדים ומתרעמים עלינו:

“¿Y nosotros qué somos, para que os quejéis?” Rabí Abraham dijo: “¿y nosotros qué?” significa: ¿qué está en nuestras manos para hacer? Pues no hicimos sino lo que se nos ordenó. Pero no es así. Más bien es como “¿qué es el hombre para que lo recuerdes?” (Salmos 8:5), “¿qué es el hombre para que lo conozcas?” (Salmos 144:3), “¿en qué es estimado él?” (Isaías 2:22). Es un camino de humildad: ¿qué somos nosotros para que atribuyáis a nosotros que os sacamos de la tierra de Egipto? He aquí que nosotros somos nada y nuestra obra es vanidad. Vuestras quejas no son contra nosotros, sino contra Hashem. Él es quien os sacó de la tierra de Egipto, no nosotros. En la Mejiltá: ¿qué importancia tenemos nosotros para que vosotros os levantéis y os quejéis contra nosotros?

Ramban on Exodus 16:9

בתת ה' לכם בערב בשר יפרש מאמרו הראשון, כי בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובתתו לכם לחם בבקר לשבוע וראיתם את כבוד ה':

“Al daros Hashem por la tarde carne.” Explica su primer dicho: porque al daros Hashem por la tarde carne para comer, sabréis que Hashem os sacó de la tierra de Egipto; y al daros pan por la mañana para saciaros, veréis la gloria de Hashem.

Ramban on Exodus 16:10

שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (שמות ט״ז:ח׳), אבל נשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם, כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן כדי שידעו בו כי אני ה' אלהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, על כן אתם מתלוננים על נביאיו: ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא, ובנסעם משם יבאו אל לחם, ועתה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר תמיד ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר: וכן דעת רבותינו שהיה השלו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן, וכן נראה, כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם ותאותם יביא להם, כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים, והפרשה שתפרש ותאריך בענין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בענין השלו, ויהי בערב ותעל השלו (פרק יג), כי הוא בנוהג שבעולם: וענין השלו השני בקברות התאוה (במדבר יא לא), כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד (בפסוקים ח יב) בשר לאכול ולחם לשבוע ויתכן שהיו גדוליהם לוקטין אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר (שם) וישובו ויבכו גם בני ישראל, שהיו גם מהם בוכים לו ולא כלם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר (שם לב) הממעיט אסף עשרה חמרים, ואכלו חדש ימים בשפע ההוא ושב לענינו הראשון ועל דרך הפשט היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב:

“He oído las quejas de los hijos de Israel. Háblales diciendo: entre las tardes...” Esta declaración ya la había dicho Moshé a Israel, pero fue repetida porque dijo: “he oído las quejas de los hijos de Israel”. Al comienzo dijo: “he aquí que Yo haré llover para vosotros pan”, como si hiciera con ellos bondad por Su voluntad o por su mérito. Ahora informó que se les considera pecado, y que a causa de la queja hará así con ellos, para que sepan por ello que “Yo soy Hashem vuestro Dios”; porque hasta ahora no creéis en Hashem vuestro Dios, por eso os quejáis contra Sus profetas. Puede ser que al comienzo no les prometió que tendrían el maná todos los días del desierto. Pensaban quizá que sería para un día o dos, mientras estuvieran en aquel lugar, y que al viajar de allí llegarían a un lugar de pan. Ahora les dijo: entre las tardes comeréis carne siempre, y cada mañana os saciaréis de pan todos los días del desierto. Así también es la opinión de nuestros Sabios: que las codornices estuvieron con ellos desde aquel día en adelante como el maná. Así parece, porque sobre las dos cosas se quejaron, y en ambas escuchó su queja y les trajo su deseo. ¿Qué les habría dado o añadido la carne por uno o dos días? La sección explica y se extiende en el asunto del maná porque todos sus hechos son maravillosos, y abrevia el asunto de las codornices: “y fue por la tarde que subió la codorniz”, porque es algo de la conducta del mundo. El asunto de las segundas codornices en Kivrot Hataavá fue porque ahora no les vino de ellas para saciarse, como aquí dice siempre: “carne para comer y pan para saciarse”. Puede ser que sus grandes las recogían, o que se presentaban a los piadosos de entre ellos, y sus jóvenes las deseaban y estaban hambrientos de ellas, porque no cuenta respecto a las codornices “el que recogió mucho y el que recogió poco”, como dijo respecto al maná. Por eso dijo allí: “la multitud mezclada que estaba en medio de ellos tuvo deseo”, y dijo: “también los hijos de Israel volvieron a llorar”, porque también algunos de ellos lloraban por eso, pero no todos. Entonces les dio de ellas en gran abundancia, como dijo: “el que menos recogió, recogió diez jómers”, y comieron un mes entero de aquella abundancia, y luego volvió el asunto a su estado inicial. Según el sentido simple, todos los hechos de las codornices eran de vez en cuando, pero el maná, que era su sustento vital, lo tuvieron siempre, porque su queja principal era por esto, como está escrito: “nos habéis sacado a este desierto para matar de hambre a toda esta congregación”.

Ramban on Exodus 16:11

דק מחספס על דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:י״ד) מן מחשוף הלבן (בראשית ל לז), חשף ה' (ישעיה נב י), בחלוף השי"ן בסמ"ך, ועין הפועל כפולה:

“Fino, mejuspás.” Según Onkelos, proviene de “descubrir lo blanco” (Génesis 30:37), “Hashem descubrió” (Isaías 52:10), con intercambio de shin por samej, y con duplicación de la segunda radical.

Ramban on Exodus 16:12

דק ככפור הוא הנופל בימי הקור, וכן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז). ותרגום אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:י״ד) דעדק כגיר כגלידא על ארעא. וכתב רש"י (רש"י על שמות ט״ז:י״ד) ז"ל כאבני גיר, והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח:) הגיר והזרניך. דעדק כגיר דגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ. וכן פירושו, דק ככפור, שטוח וקלוש ומחובר כגליד, דק, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה ומה שתרגם אונקלוס תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק: ואין כל זה נכון, כי הגיר הוא העפר הלבן הנדבק לאבנים וינפצו אותו וטחין בו הכותלים בסיד, והוא לבן מאד, וטוב מן הסיד לטוח על הקירות, וכן כתוב (דניאל ה ה) על גירא די כתל היכלא, ועל כן ייחס בו המן, שהוא לבן ומפוזר על הארץ כגיר המנופץ: ואונקלוס תרגם במלת כפור בשני פנים, עשאו תחלה מן וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר (בראשית ו יד), ולכן אמר כגיר, שבו טחין ומכסים, ועשאו עוד מן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז), שהוא הקרח הדק היורד בקור, כמו שתרגם וקרח בלילה (בראשית לא מ) וגלידא נחית עלי בליליא, וממנו מינים, והאחד יקרא גליד, כמו ששנינו במשנה מקואות (ז א) אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד וכן יתרגם אונקלוס בשני פנים בכתובים רבים: אבל בנוסחאות הבדוקות מן התרגום כתוב בהן דעדק דגיר כגלידא על ארעא, ופירושו עשוי חמרים חמרים כגליד על ארעא, והוא האמת, שאם היה מלשון גיר היה מתורגם כגירא דגלידא, כי כן דרך הלשון ההוא:

“Fino como escarcha.” Es lo que cae en los días de frío, y así: “esparce escarcha como ceniza” (Salmos 147:16). Onkelos tradujo: “fino como cal, como hielo sobre la tierra”. Rashi, de bendita memoria, escribió: como piedras de cal; es un tipo de color negro, como decimos respecto a cubrir la sangre: la cal y el arsénico. “Fino como cal que se congeló sobre la tierra”: era fino como cal y estaba extendido, congelado como hielo sobre la tierra. Así sería su explicación: “fino como escarcha”, extendido, delgado y unido como una capa congelada, fino, porque formaba una capa delgada por encima. Lo que tradujo Onkelos sería un añadido sobre el lenguaje hebreo y no tendría palabra correspondiente en el versículo. Pero todo esto no es correcto, porque la cal es el polvo blanco que se pega a las piedras, que se tritura y con el que se revisten paredes con yeso. Es muy blanco y mejor que el yeso para revestir paredes. Así está escrito: “sobre la cal de la pared del palacio” (Daniel 5:5). Por eso comparó el maná con él, porque era blanco y estaba esparcido sobre la tierra como cal triturada. Onkelos tradujo la palabra “escarcha” de dos maneras: primero la hizo venir de “la cubrirás por dentro y por fuera con brea” (Génesis 6:14), y por eso dijo “como cal”, porque con ella se reviste y se cubre. También la hizo venir de “esparce escarcha como ceniza” (Salmos 147:16), que es el hielo fino que cae en el frío, como tradujo “hielo en la noche” (Génesis 31:40): “hielo descendía sobre mí de noche”. Hay varias clases de esto, y una se llama gelid, como enseñamos en la Mishná Mikvaot: estos completan la medida y no invalidan: la nieve, el granizo, la escarcha y el hielo. Así Onkelos traduce de dos maneras en muchos versículos. Pero en los textos revisados del Targum está escrito: “fino, hecho montones como hielo sobre la tierra”, y esa es la verdad. Si fuera de la palabra “cal”, habría sido traducido “como cal de hielo”, porque así es el camino de aquella lengua.

Ramban on Exodus 16:13

וירם תולעים ויבאש הרי זה מקרא הפוך, שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (שמות ט״ז:כ״ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. וכן הוא הדרך לכל דבר שהוא מן המתליעים. לשון רש"י. (רש"י על שמות ט״ז:כ׳) ואלו היה המן מתליע בדרך הטבע כדרך שאר המתליעים, היה הדבר כן, אבל זה שהתליע בדרך נס יתכן שהרים תולעים תחלה, ואין צורך שנהפוך; המקרא. ועוד, כי הכתוב שאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, הוא המוכיח כן, כי אלו לא היה מרים תולעים עד אשר עלה באשו תחלה, כשאמר ולא הבאיש, כבר הבטיחנו שלא היתה בו רמה, ולמה יכפול אחרי כן ורמה לא היתה בו אבל אם הרים תולעים תחלה כפשוטו של מקרא, הוצרך לומר שזה לא הבאיש וגם לא עלתה בו רמה כלל. ואף מן המתליעים בטבע לא יבאשו רק החמים ולחים מהם, אבל היבשים ירומו תולעים ולא יבאשו כלל כעצים המתליעים והפירות המרימים תולעים באיביהן או אחרי כן, וספר הכתוב שגם זה הבאיש בנס: ובאלה שמות רבה (כה י יד) אמרו וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש, אלא שהקב"ה בקש להראות מעשיהם לבריות, שלא יריחו את ריחו בערב וישליכו אותו, שהיה עושה כל הלילה שורות שורות של תולעים, מיד ויקצוף עליהם משה:

“Produjo gusanos y hedió.” Según Rashi, este es un versículo invertido: primero hedió y al final produjo gusanos, como se dice: “no hedió y no hubo gusano en él” (Éxodo 16:24). Así es el camino de toda cosa que se agusana. Si el maná se hubiera agusanado por la vía natural, como las demás cosas que se agusanan, el asunto sería así. Pero puesto que se agusanó por milagro, es posible que primero produjera gusanos, y no hay necesidad de invertir el versículo. Además, el versículo que dice “no hedió y no hubo gusano en él” demuestra esto: si no producía gusanos hasta que primero subía su hedor, cuando dijo “no hedió” ya nos habría asegurado que no había en él gusano, ¿y por qué duplicaría después “y no hubo gusano en él”? Pero si produjo gusanos primero, según el sentido simple del versículo, fue necesario decir que este no hedió y tampoco subió en él gusano alguno. Aun entre las cosas que se agusanan naturalmente, no todas hieden, sino solo las calientes y húmedas. Pero las secas producen gusanos y no hieden en absoluto, como las maderas que se agusanan y los frutos que producen gusanos mientras están en su maduración o después. La Escritura contó que también este hedió por milagro. En Shemot Rabá dijeron: ¿acaso hay cosa que al principio produzca gusanos y después huela mal? Más bien, el Santo, bendito sea, quiso mostrar sus actos a las criaturas, para que no olieran su olor por la tarde y lo arrojaran; durante toda la noche hacía filas y filas de gusanos. Inmediatamente “Moshé se enojó contra ellos”.

Ramban on Exodus 16:14

אשר תאפו אפו פירש רש"י (רש"י על שמות ט״ז:כ״ג) מה שאתם רוצים לאפות בתנור או לבשל במים אפו ובשלו היום לשני ימים. ואם כן יאמר את אשר תאפו משני העומר אשר בידכם אפו היום, ואת אשר תבשלו משניהם בשלו עתה, ואת כל העודף לכם משבעכם היום הניחו לכם למשמרת עד הבקר. ובבקר כאשר ראו שלא הבאיש באו לפניו כי לא רצו לאכול ממנו מיום אל יום אע"פ שהתיר להם להניחו עד הבקר. ובבקר התיר להם אכלוהו היום הזה בלבד, כי על כן אמרתי להניחו למשמרת. והודיעם בטעם המצוה כי היום לא תמצאוהו בשדה, כי השם יעשה כן בעבור שהוא שבת קדש לה' ומה שאמר ואת כל העודף, יתכן שלא יתן להם מדה בזה, אבל יאכלו כרצונם בששי, כי העודף יספיק לשבת כי ברכת ה' היא: ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות ט״ז:כ״ג) את אשר תאפו כמנהגם אפו לכם היום, והוא העומר הידוע להם, ואת כל העודף שהוא העומר השני הניחו לכם למשמרת עד הבקר, ולא הגיד מה יעשו ממנו, ובבקר אמר להם אכלוהו היום ואם כן יאכלוהו בשבת חי מבלי שיאפו או יבשלו בפרור ועשו ממנו עוגות כמנהגם. והראשון יותר נכון, וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:כ״ג):

“Lo que horneéis, hornead.” Rashi explicó: lo que queráis hornear en el horno o cocinar en agua, hornead y cocinad hoy para dos días. Si es así, dirá: aquello que hornearéis de los dos ómers que están en vuestra mano, horneadlo hoy; y aquello que cocinaréis de ambos, cocinadlo ahora; y todo lo que os sobre de vuestra saciedad de hoy, dejadlo para vosotros como custodia hasta la mañana. Por la mañana, cuando vieron que no hedía, vinieron ante él, porque no querían comer de él de un día para otro aunque les había permitido dejarlo hasta la mañana. Por la mañana les permitió: comedlo solo en este día, pues por eso dije que lo dejarais como custodia. Les informó la razón de la mitzvá: que hoy no lo encontraréis en el campo, porque Hashem hará así por ser Shabat santo para Hashem. Lo que dijo “todo lo que sobre”, puede ser que no les diera en esto una medida, sino que comieran según su deseo el sexto día, porque lo sobrante bastaría para el Shabat, pues era bendición de Hashem. Rabí Abraham dijo: “lo que horneéis” significa: según vuestra costumbre, hornead hoy para vosotros. Esto es el ómer conocido para ellos. “Y todo lo sobrante”, que es el segundo ómer, dejadlo para vosotros como custodia hasta la mañana. No les dijo qué harían con él, y por la mañana les dijo: comedlo hoy. Si es así, lo comerían en Shabat crudo, sin hornearlo ni cocinarlo en la olla ni hacer de él tortas como acostumbraban. La primera explicación es más correcta, y así es la opinión de Onkelos.