Ramban on Exodus 17
Ramban on Exodus 17:1
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם: על פי ה' ויחנו ברפידים יאמר שנסעו ממדבר סין שחנו שם בנסעם מאלים, והלכו למסעים רבים שעשו על פי השם, ואחרי כן חנו ברפידים. ואמר זה דרך קצרה, כי בנסעם תחלה ממדבר סין חנו בדפקה, ואחרי כן באלוש, ומאלוש לרפידים, וזה טעם "למסעיהם", כי היו להם מסעים ממדבר סין אל רפידים, ולא באו שם במסע הראשון, אבל לא בא עתה אלא לפרש תלונותם, כי בתחלת בואם במדבר ההוא ילונו על הלחם ועתה יריבו על המים: ואין מים לשתות העם כאשר באו אל המקום ההוא ולא מצאו שם עיינות מים, מיד עשו מריבה עם משה. וזה טעם וירב העם עם משה, כי התלונות במקומות שנאמר בהם "וילונו" היא תרעומת, שהיו מתרעמים על ענינם לאמר מה נעשה, מה נאכל, ומה נשתה, אבל "וירב" שעשו עמו מריבה ממש, ובאו עליו לאמר תנו לנו מים אתה ואהרן אחיך, כי עליכם הדבר ודמינו עליכם ומשה אמר להם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', כי הריב הזה לנסות את ה' הוא היוכל תת לכם מים, כי אם תחרישו מעלי ותתפללו אליו אולי יענה אתכם וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (שמות י״ז:ז׳), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה. ור"א אמר כי היו שתי כתות, האחת מריבה והאחת מנסה את ה', והנכון מה שאמרתי:
“Toda la congregación de los hijos de Israel salió del desierto de Sin, según sus viajes, por mandato de Hashem, y acamparon en Refidim.” Quiere decir que salieron del desierto de Sin, donde habían acampado al salir de Elim, y fueron por muchos viajes que hicieron por mandato de Hashem; después acamparon en Refidim.
Lo dijo de manera abreviada, porque al salir primero del desierto de Sin acamparon en Dofká, después en Alush, y de Alush fueron a Refidim. Este es el sentido de “según sus viajes”, porque tuvieron varios viajes desde el desierto de Sin hasta Refidim, y no llegaron allí en el primer viaje. Pero ahora la Escritura no viene sino a explicar su queja: al comienzo de su llegada a aquel desierto se quejaron por el pan, y ahora disputaron por el agua.
“Y no había agua para que bebiera el pueblo.” Cuando llegaron a aquel lugar y no encontraron allí manantiales de agua, inmediatamente hicieron disputa con Moshé. Este es el sentido de “el pueblo disputó con Moshé”. En los lugares donde se dice “se quejaron”, se trata de una reclamación: se quejaban de su situación diciendo: ¿qué haremos?, ¿qué comeremos?, ¿qué beberemos? Pero “disputó” significa que hicieron con él una disputa real, y vinieron contra él diciendo: dadnos agua, tú y Aharón tu hermano, porque el asunto depende de vosotros y nuestra sangre recaerá sobre vosotros.
Moshé les dijo: “¿Por qué disputáis conmigo? ¿Por qué probáis a Hashem?” Porque esta disputa consistía en probar a Hashem: si podía darles agua. Si guardarais silencio contra mí y orarais a Él, quizá os respondería.
Así estaba el asunto en su corazón: probar a Hashem, como dijo: “por haber probado a Hashem, diciendo: ¿está Hashem en medio de nosotros o no?” Entonces su espíritu se calmó respecto de él, y permanecieron un día o dos, abasteciéndose con el agua que tenían en sus recipientes. Después “el pueblo tuvo sed allí por agua, y el pueblo se quejó contra Moshé”, como las reclamaciones que hacían en todo lugar cuando buscaban algo, diciendo: “¿para qué nos hiciste subir de Egipto?”. Cuando Moshé vio que tenían sed, oró a Hashem y expuso delante de Él su angustia por la disputa que habían hecho con él al principio.
Rabí Abraham dijo que había dos grupos: uno disputaba y otro probaba a Hashem. Pero lo correcto es lo que he dicho.
Ramban on Exodus 17:2
להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא יזכירו לו בתלונותם גם המקנה, לאמר לו כי הם צריכים מים רבים, וצריך לתת עצה לכלם, ולכך נאמר בשנית ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (במדבר כ יא) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) השוו בהמתן לגופן, אמרו בהמה של אדם היא חייו המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. וטעם הזכירם אותי ואת בני, ולא אמרו סתם "להמיתנו בצמא" או "להמית את כל הקהל הזה" שיכלול אנשים ונשים וטף, כמאמרם בשאר המקומות (שמות ט״ז:ג׳), כי יזכירו לו הבנים להרבות עליו תלונה שימהר לדבר, כי הקטנים לא יסבלו הצמא כלל וימותו לעיני אביהם, כטעם דבק לשון יונק אל חכו בצמא (איכה ד ד):
“Para matarme a mí, a mis hijos y a mi ganado de sed.” En sus quejas le mencionaron también el ganado, para decirle que necesitaban mucha agua y que era necesario dar una solución para todos. Por eso se dice por segunda vez: “salieron muchas aguas, y bebió la congregación y sus animales” (Números 20:11).
Nuestros Sabios dijeron: igualaron sus animales a sus cuerpos. Dijeron: el animal de una persona es su vida; quien camina por el camino, si su animal no está con él, sufre privaciones.
El motivo por el que mencionaron “a mí y a mis hijos”, y no dijeron simplemente “para matarnos de sed” o “para matar a toda esta congregación”, que incluiría hombres, mujeres y niños, como dijeron en otros lugares, es que le mencionaron los hijos para aumentar la queja contra él y hacer que hablara con prisa. Porque los pequeños no soportan la sed en absoluto y morirían ante los ojos de sus padres, como el sentido de: “la lengua del lactante se pega a su paladar por la sed” (Lamentaciones 4:4).
Ramban on Exodus 17:3
עבור לפני העם כלשון העביר אותו לערים (בראשית מז כא), והעברתי את אויביך בארץ לא ידעת (ירמיה טו יד), שתעבור מהם אל אחר, או כמו ויעבור את הכושי (שמואל ב י״ח:כ״ג), והוא עבר לפניהם (בראשית לג ג), שקדם ללכת קודם להם. וענין הכתוב הזה, כי העם היו ברפידים, והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב, והוא הר סיני, על דעת הראשונים (ראה במסכת שבת פט:), או עיר לפני ההר קרוב לו על דעתי, כאשר אפרש עוד (להלן יט א, דברים א ו). והנה הוצרך משה לקדם לפני העם לעבור מרפידים אל חורב כמהלך פרסה או פרסאות, רחוק מן המחנה לפניהם, ועל כן אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל והלכת, כלומר שתלך עד שתראה אותי עומד לפניך על הצור בחורב: והנה הכה בצור ויצאו ממנו מים, ולא ספר הכתוב ותשת העדה ובעירם כאשר בשניה (במדבר כ יא), אבל בידוע שעשו כן וברור הוא שלא הלכו העם אל חורב לשתות, כי לא באו לפני הר סיני עד אחרי כן בחדש השלישי. אבל שלחו שם נעריהם ובהמתם לשאוב מים ולהביא להם כמנהג המחנות. וקרוב אלי שיצאו מים מן הצור בחורב, מים קרים נוזלים, הלכו אל רפידים, ושם שתו אותם, והוא שאמר הכתוב (תהלים עח טז) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, וכתוב (שם קה מא) פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר. ומה שאמר (שם עח כ) הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, גם הוא על הצור הזה בחורב על דרך הפשט: והסלע השני אשר היה בקדש נבקע בו כמו באר נובע מים, ועל כן אמר (במדבר כא טז) הוא הבאר אשר אמר ה' למשה, ואמרו בשירה (שם שם יח) באר חפרוה שרים, כי היה כמו באר חפורה, ולכן אמר שם (כ יא) ותשת העדה ובעירם, ששתו מיד שם באותו המקום, אבל כאן היו נהרות שוטפים ממנו ושותין בבתיהם לרצונם ואע"פ שהיה הכל בארה של מרים, כקבלת רבותינו (במדב"ר יט כה), יתכן שהיה בפעם הראשון וכל הארבעים שנה מושך מים כנהרות שוטפות, ובפעם השנית מפני העונש אשר היה שם נעשה כמו באר חפורה מלאה מים חיים:
“Pasa delante del pueblo.” Es como la expresión “los trasladó a las ciudades” (Génesis 47:21), “haré pasar a tus enemigos a una tierra que no conociste” (Jeremías 15:14), es decir, que pases de ellos a otro lugar. O como “adelantó al kushí” (II Samuel 18:23), “él pasó delante de ellos” (Génesis 33:3), es decir, que precedió y fue antes que ellos.
El asunto de este versículo es que el pueblo estaba en Refidim, y la roca de la que salieron las aguas estaba en Jorev, que es el monte Sinaí, según la opinión de los primeros sabios; o una ciudad cercana al monte, según mi opinión, como explicaré todavía. Por eso Moshé necesitó adelantarse al pueblo y pasar de Refidim a Jorev, como una parsá o varias parsas, lejos del campamento y delante de ellos. Por eso le dijo: “pasa delante del pueblo y toma contigo de los ancianos de Israel, y ve”, es decir, camina hasta que Me veas de pie delante de ti sobre la roca en Jorev.
Golpeó la roca y salieron de ella aguas. La Escritura no contó: “y bebió la congregación y sus animales”, como en la segunda vez, pero es sabido que así hicieron. Es claro que el pueblo no fue a Jorev para beber, porque no llegaron delante del monte Sinaí sino después, en el tercer mes. Más bien, enviaron allí a sus jóvenes y sus animales para sacar agua y llevarla, como es costumbre de los campamentos.
Me parece cercano que salieron aguas de la roca en Jorev, aguas frías que fluían, y fueron hasta Refidim, y allí las bebieron. Esto es lo que dijo la Escritura: “sacó corrientes de la peña e hizo descender aguas como ríos” (Salmos 78:16), y está escrito: “abrió la roca y fluyeron aguas; fueron por los lugares áridos como río” (Salmos 105:41). Lo que dijo: “he aquí que golpeó la roca y fluyeron aguas, y torrentes se derramaron” (Salmos 78:20), también se refiere a esta roca en Jorev según el sentido simple.
La segunda roca, que estaba en Kadesh, se abrió como un pozo que brota agua. Por eso dijo: “este es el pozo sobre el cual Hashem dijo a Moshé...” (Números 21:16), y dijeron en el cántico: “pozo que cavaron los príncipes” (Números 21:18), porque era como un pozo cavado. Por eso allí dijo: “y bebió la congregación y sus animales”, porque bebieron inmediatamente allí, en aquel lugar. Pero aquí había ríos que fluían de ella, y bebían en sus moradas según su deseo.
Aunque todo era el pozo de Miriam, según la tradición de nuestros Sabios, puede ser que en la primera vez, y durante los cuarenta años, arrastrara agua como ríos; y en la segunda vez, por el castigo que ocurrió allí, se convirtió en algo semejante a un pozo cavado, lleno de aguas vivas.
Ramban on Exodus 17:4
וטעם ומטך אשר הכית בו בצווי לאהרן. והזכיר בו מכת היאור, ולא אמר "והמטה אשר נהפך לנחש", או "והמטה אשר עשית בו את האותות", להזכיר בו פלא, כי אז הפך המים לדם והסיר אותם מטבעם, ועתה יביא מים בצור החלמיש, והנה יעשה בו דבר והפכו:
El sentido de “tu vara, con la que golpeaste” es: con la que golpeaste por mandato dado a Aharón. Mencionó en ella la plaga del río, y no dijo “la vara que se convirtió en serpiente”, ni “la vara con la que hiciste las señales”, para recordar una maravilla: entonces convirtió las aguas en sangre y las apartó de su naturaleza; ahora traerá aguas de la roca de pedernal. Así hará con ella una cosa y su contrario.
Ramban on Exodus 17:5
הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב בעבור כי הפלא במים במקום הזה עתה היה קבוע, שיהיה הבאר עמהם כל ימי המדבר כדברי רבותינו (במדב"ר יט כה), בעבור זה נגלית עליו השכינה במקום ההוא, כמו שאמר במן (שמות ט״ז:ז׳) ובקר וראיתם את כבוד ה', בעבור היותו פלא קיים:
“He aquí que Yo estaré de pie delante de ti allí, sobre la roca en Jorev.” Puesto que la maravilla del agua en este lugar fue ahora algo permanente, pues el pozo estaría con ellos todos los días del desierto, según las palabras de nuestros Sabios, por eso la Shejiná se reveló sobre él en aquel lugar. Es como dijo respecto del maná: “por la mañana veréis la gloria de Hashem”, por ser una maravilla permanente.
Ramban on Exodus 17:6
ויאמר משה אל יהושע נראה מכאן כי משה מיום היותו לפניו היה קורא אותו יהושע, וכן כתוב (שמות ל״ב:י״ז) וישמע יהושע את קול העם. והכתוב שאמר בענין המרגלים ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז), למבראשונה ידבר, הודיענו כי זה הושע בן נון אשר בחרו במרגלים הוא אשר קראו משה יהושע. וכדברי רבותינו (סוטה לד:) שאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, להגיד כי בעבור זה המעשה שהיה משה יודע שהוא עתיד ללכת עם המרגלים קרא לו השם הזה. או נאמר כי אז קבע לו משה אותו השם בפני העדה שלא יקרא שמו עוד הושע ויהיה שמו יהושע: והטעם שצוה משה את יהושע להלחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא בנשיאות כפים על ראש הגבעה, ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה: ובפרקי ר' אליעזר (פרק מד) עוד, כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים והם פורסים את ידיהם לשמים, כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו, והפיל הקב"ה את עמלק ואת עמו ביד יהושע (עכ"ל) ואם כן יהיה טעם "ומטה האלהים בידי" לומר כי כאשר עלה על ראש הגבעה וראה את עמלק נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן, כענין הנאמר ביהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה (יהושע ח יח), כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר: והיה כל הענין הזה שעשה משה רבינו, מפני שהיה עמלק גוי איתן וחזק מאד, וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותה מעולם, כאשר אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה (שמות י״ג:י״ז), והוא עיף ויגע ככתוב במשנה תורה (דברים כה יח), על כן פחד מהם והוצרך לכל התפלה והתחנה הזאת: ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר:
“Moshé dijo a Yehoshúa.” De aquí parece que Moshé, desde el día en que Yehoshúa estuvo ante él, lo llamaba Yehoshúa. Así está escrito: “Yehoshúa oyó la voz del pueblo” (Éxodo 32:17).
El versículo que dice en el asunto de los espías: “Moshé llamó a Hoshea hijo de Nun, Yehoshúa” (Números 13:16), habla del inicio: nos informa que este Hoshea hijo de Nun, a quien eligió entre los espías, es aquel a quien Moshé llamó Yehoshúa. Y según las palabras de nuestros Sabios, que dijo: “Yah te salve del consejo de los espías”, quiere decir que por causa de este hecho, pues Moshé sabía que en el futuro iría con los espías, lo llamó con ese nombre. O diremos que entonces Moshé fijó para él ese nombre delante de la congregación, para que ya no fuera llamado Hoshea, sino Yehoshúa.
El motivo por el que Moshé ordenó a Yehoshúa luchar contra Amalek fue porque él mismo iba a orar con las manos elevadas en la cima de la colina. Subió allí para ver a Israel que luchaba y poner sus ojos sobre ellos para bien. También ellos lo verían extendiendo sus manos hacia el cielo y aumentando en oración, confiarían en él y añadirían fuerza y valentía.
En Pirkei de Rabí Eliezer se dice además: todo Israel salió fuera de sus tiendas y vieron a Moshé arrodillarse sobre sus rodillas, y ellos se arrodillaban sobre sus rodillas; él caía con su rostro a tierra, y ellos caían con sus rostros a tierra; él extendía sus manos al cielo, y ellos extendían sus manos al cielo. Así como el oficiante público ora, todo el pueblo responde detrás de él. Entonces el Santo, bendito sea, entregó a Amalek y a su pueblo en mano de Yehoshúa.
Si es así, el sentido de “y la vara de Dios en mi mano” es decir que cuando subió a la cima de la colina y vio a Amalek, extendió su mano con la vara para traer sobre ellos plagas de peste, espada y destrucción, como lo dicho sobre Yehoshúa: “extiende la lanza que está en tu mano hacia Ai, porque en tu mano la entregaré” (Josué 8:18). Porque en el momento en que estaba orando con las manos extendidas hacia el cielo no sujetaría nada en su mano.
Todo este asunto que hizo Moshé Rabenu fue porque Amalek era una nación firme y muy fuerte, e Israel no estaba entrenado en la guerra ni la había visto nunca, como dijo: “no sea que el pueblo se arrepienta al ver guerra” (Éxodo 13:17). Además, Israel estaba cansado y agotado, como está escrito en Mishné Torá. Por eso tuvo miedo de ellos y necesitó toda esta oración y súplica.
Puede ser que Moshé temiera que Amalek prevaleciera con su espada, por ser un pueblo que heredó la espada de la bendición del anciano que le dijo: “por tu espada vivirás” (Génesis 27:40). Porque la guerra de esta familia es la primera y la última contra Israel. Amalek viene de la descendencia de Esav, y de él vino contra nosotros la guerra como “primicia de las naciones”. De la descendencia de Esav vino sobre nosotros el exilio y la última destrucción, como dicen nuestros Sabios, que hoy estamos en el exilio de Edom. Cuando él sea vencido, y él y los muchos pueblos que están con él sean debilitados, de ella seremos salvados para siempre, como dijo: “subirán salvadores al monte Tzión para juzgar al monte de Esav, y el reino será de Hashem” (Ovadías 1:21).
Todo lo que hicieron Moshé y Yehoshúa con ellos al principio lo harán Eliyahu y Mashíaj ben Yosef con su descendencia. Por eso Moshé se esforzó tanto en este asunto.
Ramban on Exodus 17:7
וכאשר יניח ידו על דרך הפשט, כאשר הניח ידו באונס מפני כובד ידיו ראה שגבר עמלק, וצוה לאהרן וחור שיתמכו בהם ולא יניחם עוד. ורבותינו אמרו במדרש (ספר הבהיר אות קלח) וכי משה היה עושה שיגבר עמלק עליו, אלא אסור לאדם לשהות שלש שעות כפיו פרושות השמים:
“Y cuando bajaba su mano.” Según el sentido simple, cuando bajaba su mano por fuerza mayor, por la pesadez de sus manos, veía que Amalek prevalecía. Entonces ordenó a Aharón y Jur que las sostuvieran y no las dejara bajar más.
Nuestros Sabios dijeron en el midrash: ¿acaso Moshé hacía que Amalek prevaleciera sobre él? Más bien, está prohibido que una persona permanezca tres horas con sus manos extendidas hacia el cielo.
Ramban on Exodus 17:8
וטעם ויהי ידיו אמונה שהיו עומדות וקיימות ברוממותן, כלשון ואמנה על המשוררים דבר יום ביומו (נחמיה יא כג), וכן אנחנו כורתים אמנה (שם י יא), דבר קיים בברית, וכן היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כג), חזק: ועל דרך האמת, נשא עשר אצבעות לרום השמים לרמוז על עשר ספירות לדבקה באמונה הנלחם לישראל, ובכאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו:
El sentido de “sus manos fueron emuná” es que permanecieron firmes y sostenidas en su elevación, como la expresión “había una disposición establecida sobre los cantores, cosa de cada día en su día” (Nehemías 11:23), y así: “nosotros hacemos un pacto firme” (Nehemías 10:1), una cosa establecida por pacto. Así también: “la estaca clavada en lugar firme” (Isaías 22:23), es decir, fuerte.
Según el camino de la verdad, elevó sus diez dedos hacia lo alto de los cielos para aludir a las diez sefirot, para adherirse a la emuná que lucha por Israel. Aquí se explica el asunto de la elevación de manos en la bendición de los kohanim y su secreto.
Ramban on Exodus 17:9
כתוב זאת זכרון בספר אמר רבי אברהם (אבן עזרא על שמות י״ז:י״ד) כי הוא ספר נודע, והוא "ספר מלחמות ה'" (במדבר כא יד), וכתוב בו המלחמות שעשה השם בעבור יראיו, ויתכן שהיה מימות אברהם. ואין בדבריו אלה רק תואנה. והנכון בעיני, כי "בספר" ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא כו) לקוח את ספר התורה הזה, יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. ואמר ושים באזני יהושע, לצוותו להזכיר לישראל את כל התלאה אשר באה להם על ידו, כי הוא היודע ועד, וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו, כי מצוה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ, זהו שנאמר שם (כה יט) והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו', ואם היה בימי יהושע בן נון כן, היה מזהירם למחות אותו, אבל נשאר הארץ לרשתה בימיו הרבה מאד (יהושע יג א), ולא הגיע זמנה עד מלוך שאול:
“Escribe esto como recuerdo en el libro.” Rabí Abraham dijo que se trata de un libro conocido: “el Libro de las Guerras de Hashem” (Números 21:14), y que en él estaban escritas las guerras que Hashem hizo por Sus temerosos. Puede ser que existiera desde los días de Abraham. Pero en estas palabras no hay sino excusa.
Lo correcto a mis ojos es que “en el libro” alude al libro de la Torá, como está escrito: “tomad este libro de la Torá” (Deuteronomio 31:26). Quiere decir: escribe esto en el libro de Mi Torá, para que los hijos de Israel recuerden lo que hizo Amalek, porque borraré completamente su recuerdo y pondré Mi venganza contra él en manos de Mi pueblo Israel.
Esta es la mitzvá que nos fue escrita en Mishné Torá: “recuerda lo que te hizo Amalek” (Deuteronomio 25:17).
Y dijo: “ponlo en los oídos de Yehoshúa”, para ordenarle que recordara a Israel toda la aflicción que les vino por medio de Amalek, porque él la conocía y fue testigo. Alude a que, después de que hereden la tierra, lo borrarán, porque la mitzvá sobre ellos primero es exterminar a las siete naciones y heredar la tierra. Esto es lo que allí se dice: “cuando Hashem tu Dios te dé descanso...” (Deuteronomio 25:19). Si hubiera sido así en los días de Yehoshúa hijo de Nun, los habría advertido que lo borraran, pero todavía quedó muchísima tierra por heredar en sus días, y no llegó su tiempo hasta el reinado de Shaúl.
Ramban on Exodus 17:10
כי יד על כס יה ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימח שמו של עמלק בן עשו, ומשנמחה שמו יהי שם ה' מלא והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עשו, שנאמר ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא), אבד זכרם המה (תהלים ט ז), מה כתיב אחריו וה' לעולם ישב (שם ח), הרי השם מלא, כונן למשפט כסאו (שם), הרי כסא שלם. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ז:ט״ז) ומדרש חכמים הוא (תנחומא תצא יא): ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק, וכן תהיה מדור לדור והענין, כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר, לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו. וגם זה מדרש הגמרא שאמרו (סנהדרין כ:) כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, הרי להעמיד עליהם מלך תחלה, ואין כס יה אלא מלך, שנאמר (דהי"א כט כג) וישב שלמה, כדאיתא בפרק כהן גדול (סנהדרין כ:) ועל דרך הפשט נכון הוא: ועל דרך האמת, כי היד אשר על כסא יה, והיא מלחמה לה', הויה בעמלק מדר דר, כי מדת הדין של מעלה תהיה בו למחותו לעולם מדור דור ומדרש חכמים (תנחומא תצא טו) בשם המלא ובכסא השלם ירמוז לזה: וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (שמות ט״ו:י״ד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו:
“Porque una mano está sobre el trono de Yah.” La mano del Santo, bendito sea, fue elevada para jurar por Su trono que tendrá guerra y enemistad eterna contra Amalek.
¿Y por qué dice “kes” y no “kisê”, trono completo? También el Nombre está dividido a la mitad. El Santo, bendito sea, juró que el trono no estará completo y el Nombre no estará pleno hasta que sea borrado el nombre de Amalek hijo de Esav. Cuando su nombre sea borrado, el Nombre de Hashem estará completo y el trono completo, como está dicho: “el enemigo, acabaron sus ruinas para siempre” (Salmos 9:7); esto es Esav, de quien se dice: “guardó su furor para siempre” (Amós 1:11). “Su recuerdo pereció, ellos mismos” (Salmos 9:7). ¿Qué está escrito después? “Hashem se sentará para siempre” (Salmos 9:8): he aquí el Nombre completo. “Estableció Su trono para juicio” (Salmos 9:8): he aquí el trono completo. Este es el lenguaje de Rashi, y es midrash de los Sabios.
Hay quienes explican que cuando haya mano sobre el trono de Hashem, habrá guerra de Hashem contra Amalek, y así será de generación en generación. El asunto es que cuando haya rey en Israel sentado sobre el trono de Hashem, luchará contra Amalek. Es una alusión a Shaúl, el primer rey, y así de generación en generación: todo rey de Israel está obligado a luchar contra ellos hasta que sean borrados.
También este es el midrash de la Guemará, donde dijeron: cuando dice “porque una mano está sobre el trono de Yah, guerra de Hashem contra Amalek de generación en generación”, he aquí que primero hay que establecer sobre ellos un rey. “Trono de Yah” no es sino rey, como está dicho: “Shelomó se sentó...”, como aparece en el capítulo Kohen Gadol. Según el sentido simple, esto es correcto.
Según el camino de la verdad, la mano que está sobre el trono de Yah —y ella es guerra de Hashem— estará contra Amalek de generación en generación, porque la medida del juicio superior estará contra él para borrarlo para siempre, de generación en generación. El midrash de los Sabios sobre el Nombre completo y el trono completo alude a esto.
La razón del castigo con que Amalek fue castigado más que todos los pueblos es que todos los pueblos oyeron y temblaron; Peléshet, Edom, Moav y los habitantes de Canaán se derritieron por el temor de Hashem y por el esplendor de Su grandeza. Pero Amalek vino desde lejos, como quien se fortalece contra Hashem. Por eso dijo de él: “y no temió a Dios” (Deuteronomio 25:18). Además, porque es descendiente de Esav y cercano a nosotros; se metió en una disputa que no era suya.
