Ramban on Exodus 18
Ramban on Exodus 18:1
כבר נחלקו רבותינו (מכילתא כאן, זבחים קטז) בפרשה הזאת. יש מהם אומרים כי קודם מתן תורה בא יתרו כסדר הפרשיות, ויש מהן שאמרו שאחר מתן תורה בא. וזה ודאי יסתייע מן הכתוב (שמות י״ח:ה׳) שאמר ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים הנה אמר שבא אליו בחנותו לפני הר סיני שחנו שם שנה אחת, וזה טעם אשר הוא חונה שם ועוד, שאמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שמות י״ח:ט״ז), שהם הנתונים לו בהר סיני ועוד, כי כאן (שמות י״ח:כ״ז) אמר וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, והיה זה בשנה השניה בנסעם מהר סיני, כמו שאמר בפרשת בהעלותך (במדבר י כט) ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו, ושם כתוב (שמות י״ח:ל׳) ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, והיא ההליכה הכתובה בכאן וילך לו אל ארצו (שמות י״ח:כ״ז): ועוד הביאו ראיה ממה שאמר הכתוב (דברים א ו ז) ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם, ושם (שמות י״ח:ט׳) נאמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וגו' (שם טו), וזו עצת יתרו, ושם (שמות י״ח:י״ט) כתוב ונסע מחורב, כי נסעו מיד ואם כן נצטרך טעם למה מקדים הפרשה הזאת לכותבה בכאן: ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות י״ח:א׳) כי היה זה בעבור דבר עמלק, כי כאשר הזכיר הרעה שעשה עמנו עמלק וצוה שנגמלהו כרעתו, הזכיר שעשה לנו יתרו טובה, להורותינו שנשלם לו גמול טוב, וכשנבא להכרית את עמלק כמצוה עלינו שנזהר בבני הקיני העומדים עמהם ולא נוסיפם עמם הוא דבר שאול שאמר להם כן (שמואל א ט״ו:ו׳): ועם כל זה אני שואל, על הדעת הזו כשאמר הכתוב וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ולמה לא אמר ששמע מה שעשה למשה ולישראל במתן התורה שהוא מהנפלאות הגדולות שנעשו להם, כמו שאמר (דברים ד לב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי: וכשאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (שמות י״ח:ח׳), ואמר יתרו מזה עתה ידעתי כי גדול ה' (שמות י״ח:י״א), למה לא ספר לו מעמד הר סיני, וממנו יודע כי השם אמת ותורתו אמת ואין עוד מלבדו, כמו שאמר (דברים ד לה לו) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, מן השמים השמיעך את קולו וגו' ואולי נאמר ששמע יתרו בארצו מיד כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ונסע מארצו והגיע אל משה אחרי היותו חונה בהר סיני אחר מתן תורה. ולא סיפר שהזכיר לו ענין המעמד ההוא, כי הדבר עודנו קרוב ועודם שם, ובידוע כי סופר לו: והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים, כמו שאמרו במכילתא (כאן) רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, ונסע עמהם מרפידים אל הר סיני והכתוב (שמות י״ח:ה׳) שאמר אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, ענינו כי היה הר סיני בדרך מדין קרוב משם, שהרי משה הלך שם לרעות צאן מדין (שמות ג׳:א׳), ובאהרן אמר ויפגשהו בהר האלהים (שם ד כז). והנה יתרו יצא עם בתו והבנים ממדין ובאו אל הר סיני, ומשה היה ברפידים שהוא מקום אחד במדבר סין, שהכתוב אמר (שמות ט״ז:א׳) ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני, לומר כי מדבר סין מגיע עד הר סיני, ויכלול דפקה אלוש ורפידים. ואף על פי שאמר (שמות י״ז:א׳) ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים, כך אמר ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ואלוש (במדבר לג יב יג), והם ממדבר סין עצמו, כי המדבר כלו יקרא מדבר סין, והמקום שלפני הר סיני יקרא מדבר סין, וכמוהו וישובו אל ארץ פלשתים (בראשית כא לב): והנה יהיה פירוש הכתוב ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם ויבא אל הר האלהים, כי אל ההר בא ושם עמד, והוא כמו שאמר ויבא אל הר האלהים חורבה, וכן ויפגשהו בהר האלהים (שמות ד׳:כ״ז), וכן רב לכם שבת בהר הזה (דברים א ו) ומן ההר שלח אליו אני חותנך יתרו בא אליך, ויצא אליו משה ולא נצטרך לומר כי "ויאמר" יהיה מוקדם. ואפילו אם לא יהיה רפידים במדבר סין, על כל פנים במדבר הוא, כי לא באו ישראל בארץ נושבת כל ארבעים שנה, וקרוב מהר סיני היה, שבאו משם אל ההר ביום אחד מחנה קהל גדול כמוהו, וכמו שנתבאר (שמות י״ז:ו׳) בענין הצור ששתו ממנו ברפידים כאשר פירשתי (שם). והנה יהיה הפירוש שאמרתי נכון: וראיתי נמי במכילתא (כאן) אל המדבר אשר הוא חונה שם, הרי הכתוב מתמיה עליו שהוא שרוי בתוך כבודו של עולם ובקש לצאת אל המדבר תוהו שאין בו כלום דעתם לפרש אל המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלהים, כי מאלים ועד הר סיני היה מדבר סין, וספר הכתוב שבא אל קצה המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלהים חורבה והזכיר זה לשבח יתרו, שעזב ארצו ובא אל המדבר אשר הוא שם בעבור שידע שהוא הר האלהים, כי בו נגלו אליו האלהים, שכבר שמע כל הענין כי ישראל יצאו ממצרים לעבוד את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב), ובא לשם ה' אלהי ישראל. וגם זה נכון הוא: וכן נראה לי שאמר כאן (שמות י״ח:כ״ז) וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, שהיה זה בשנה הראשונה, והלך לו אל ארצו וחזר אליו ויתכן שהלך שם לגייר את משפחתו וחזר למשה ועודנו בהר סיני כי קרוב הוא למדין, כמו שהזכרתי, שהרי בנסוע המחנה באייר בשנה שנייה כשאמר לו משה נוסעים אנחנו לכה אתנו (במדבר י כט), וענה אותו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (שם ל), התחנן לו משה מאד ואמר לו אל נא תעזוב אותנו וגו' והיית לנו לעינים, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך (שם לא לב), ולא השיב אותו דבר, ונראה שקבל דבריו ועשה כרצונו ולא עזבם: אבל בימי שאול היו בניו עם עמלק ובאו והתחברו עוד אל ישראל, והיו בירושלם בני יונדב בן רכב, אולי במות משה חזר לארצו הוא או בניו ואפשר שהיה הקני היושב עם עמלק ממשפחת יתרו לא בניו, ועשה חסד עם כל המשפחה בעבורו כאשר עשה יהושע עם משפחת רחב (יהושע ו כג): ודעת רבותינו כך היא שהלך עמהם, אמרו בספרי (בהעלותך לד א) שנתנו לו דשנה של יריחו והיו אוכלין אותה עד שנבנה בית המקדש ת"מ שנה, ורש"י עצמו כתב זה בסדר בהעלותך (במדבר י לב) אם כן חזר אליו. ובמכילתא (כאן) אמר לו הריני הולך ומגייר את בני מדינתי שאביאם תחת כנפי שמים, יכול שהלך ולא חזר, ת"ל ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וכו':
Nuestros Sabios ya discreparon sobre esta sección. Algunos dijeron que Yitró vino antes de la entrega de la Torá, según el orden de las secciones. Otros dijeron que vino después de la entrega de la Torá.
Esta última opinión ciertamente se apoya en el versículo que dice: “Y vino Yitró, suegro de Moshé, con sus hijos y su esposa, a Moshé, al desierto donde él acampaba, al monte de Dios” (Éxodo 18:5). He aquí que dijo que vino a él cuando estaba acampado delante del monte Sinaí, donde acamparon un año. Este es el sentido de “donde él acampaba”.
Además, dijo: “les doy a conocer los estatutos de Dios y Sus enseñanzas” (Éxodo 18:16), que son las que le fueron dadas en el monte Sinaí.
Además, aquí dice: “Moshé despidió a su suegro, y él se fue a su tierra” (Éxodo 18:27). Esto ocurrió en el segundo año, cuando viajaron del monte Sinaí, como dijo en la sección Behaalotejá: “Moshé dijo a Jovav hijo de Reuel el midianita, suegro de Moshé: nosotros viajamos...” (Números 10:29), y allí está escrito: “él le dijo: no iré, sino que iré a mi tierra y a mi lugar de nacimiento” (Números 10:30). Esta es la ida escrita aquí: “se fue a su tierra”.
También trajeron prueba de lo que dijo la Escritura: “Hashem nuestro Dios nos habló en Jorev, diciendo: bastante habéis permanecido en este monte; volveos y viajad...” (Deuteronomio 1:6-7). Allí se dice: “os dije en aquel tiempo: no puedo yo solo llevaros... tomé a los jefes de vuestras tribus, hombres sabios...” (Deuteronomio 1:9, 15). Este fue el consejo de Yitró. Allí está escrito: “partimos de Jorev”, porque viajaron inmediatamente. Si es así, necesitamos una razón para explicar por qué esta sección fue adelantada y escrita aquí.
Rabí Abraham dijo que esto fue por el asunto de Amalek. Cuando mencionó el mal que Amalek hizo con nosotros y ordenó que le paguemos conforme a su maldad, mencionó que Yitró nos hizo un bien, para enseñarnos que le paguemos una buena recompensa. Y cuando vengamos a exterminar a Amalek, como se nos ordenó, debemos cuidarnos de los hijos del kenita que viven con ellos y no destruirlos junto con ellos. Esto fue lo que dijo Shaúl cuando les habló así.
Con todo esto, pregunto sobre esta opinión: cuando la Escritura dijo “Yitró oyó todo lo que Hashem hizo a Moshé y a Israel Su pueblo, que Hashem sacó a Israel de Egipto”, ¿por qué no dijo que oyó lo que hizo por Moshé y por Israel en la entrega de la Torá, que fue una de las grandes maravillas hechas para ellos? Como dijo: “pregunta ahora por los días primeros que fueron antes de ti, desde el día en que Dios creó al hombre sobre la tierra, y de un extremo de los cielos hasta el otro extremo de los cielos: ¿ha ocurrido cosa tan grande como esta, o se ha oído algo semejante? ¿Ha oído un pueblo la voz de Dios hablando desde el fuego, como tú la oíste, y vivió?” (Deuteronomio 4:32-33).
Y cuando dijo: “Moshé contó a su suegro todo lo que Hashem hizo a Faraón y a Egipto por causa de Israel, toda la dificultad que les había encontrado en el camino” (Éxodo 18:8), y Yitró dijo por eso: “ahora sé que Hashem es grande” (Éxodo 18:11), ¿por qué no le contó el acontecimiento del monte Sinaí? De él se sabría que Hashem es verdad, que Su Torá es verdad y que no hay otro fuera de Él, como dijo: “a ti se te mostró para saber que Hashem es Dios, no hay otro fuera de Él; desde los cielos te hizo oír Su voz...” (Deuteronomio 4:35-36).
Quizá digamos que Yitró oyó en su tierra inmediatamente que Hashem sacó a Israel de Egipto, salió de su tierra y llegó a Moshé después de que este ya estaba acampado en el monte Sinaí, después de la entrega de la Torá. La Escritura no contó que le mencionó el asunto de aquel acontecimiento porque el hecho todavía era reciente y aún estaban allí; se entiende que se le contó.
Pero lo más cercano para mí es mantener el orden de la Torá: Yitró vino antes de la entrega de la Torá, cuando estaban en Refidim, como dijeron en la Mejiltá. Rabí Yehoshúa dice: oyó la guerra de Amalek y vino, pues está escrita junto a esta sección. Viajó con ellos desde Refidim al monte Sinaí.
El versículo que dice “al desierto donde él acampaba, al monte de Dios” significa que el monte Sinaí estaba en el camino de Midián, cerca de allí, pues Moshé fue allí a pastorear el rebaño de Midián, y respecto a Aharón dijo: “lo encontró en el monte de Dios” (Éxodo 4:27). Yitró salió con su hija y los hijos desde Midián y llegaron al monte Sinaí; Moshé estaba en Refidim, que es un lugar en el desierto de Sin, pues la Escritura dijo: “salieron de Elim y llegó toda la congregación de los hijos de Israel al desierto de Sin, que está entre Elim y Sinaí” (Éxodo 16:1), para decir que el desierto de Sin llega hasta el monte Sinaí e incluye Dofká, Alush y Refidim.
Aunque dijo: “salieron del desierto de Sin y acamparon en Refidim” (Éxodo 17:1), así también dijo: “salieron del desierto de Sin y acamparon en Dofká y Alush”, y ellos están dentro del mismo desierto de Sin. Porque todo el desierto se llama desierto de Sin, y el lugar delante del monte Sinaí se llama desierto de Sin. Semejante a esto: “volvieron a la tierra de los filisteos” (Génesis 21:32).
Entonces la explicación del versículo será: vino Yitró, suegro de Moshé, con sus hijos y su esposa, a Moshé, al desierto donde él acampaba; y vino al monte de Dios. Es decir, llegó al monte y allí se quedó. Es como dijo: “llegó al monte de Dios, a Jorev”, y así: “lo encontró en el monte de Dios” (Éxodo 4:27), y así: “bastante habéis permanecido en este monte” (Deuteronomio 1:6). Desde el monte le envió: “Yo, tu suegro Yitró, vengo a ti”, y Moshé salió hacia él. No necesitamos decir que “dijo” está adelantado.
Incluso si Refidim no estuviera en el desierto de Sin, de todos modos estaba en el desierto, porque Israel no llegó a una tierra habitada durante los cuarenta años. Estaba cerca del monte Sinaí, pues de allí llegaron al monte en un solo día, un campamento de una congregación tan grande como esa. Así se explicó en el asunto de la roca de la que bebieron en Refidim, como expliqué. Por tanto, la explicación que dije es correcta.
También vi en la Mejiltá: “al desierto donde él acampaba allí”: la Escritura se asombra de él, porque vivía en medio del honor del mundo y quiso salir a un desierto vacío, donde no había nada. Su opinión es explicar “al desierto donde él acampaba allí” como el desierto del monte de Dios, porque desde Elim hasta el monte Sinaí era el desierto de Sin. La Escritura contó que vino al extremo del desierto donde él acampaba: el desierto del monte de Dios, Jorev. Mencionó esto para alabar a Yitró, que dejó su tierra y vino al desierto donde él estaba, porque sabía que era el monte de Dios, pues allí se le había revelado Dios. Ya había oído todo el asunto: que Israel salió de Egipto para servir a Dios en este monte, y vino por el Nombre de Hashem, Dios de Israel. También esto es correcto.
Así también me parece que lo que dijo aquí: “Moshé despidió a su suegro, y él se fue a su tierra”, ocurrió en el primer año. Se fue a su tierra y volvió a él. Puede ser que fue allí para convertir a su familia y volvió a Moshé mientras este todavía estaba en el monte Sinaí, porque estaba cerca de Midián, como mencioné. Pues cuando el campamento viajó en Iyar del segundo año, cuando Moshé le dijo: “viajamos; ven con nosotros”, y él respondió: “no iré, sino que iré a mi tierra y a mi lugar de nacimiento”, Moshé le suplicó mucho y le dijo: “por favor, no nos abandones... serás para nosotros como ojos; y si vienes con nosotros, el bien que Hashem nos haga, te lo haremos a ti”. Él no le respondió nada, y parece que aceptó sus palabras, hizo su voluntad y no los abandonó.
Pero en los días de Shaúl sus hijos estaban con Amalek, y luego vinieron y se unieron nuevamente a Israel; y estaban en Jerusalén los hijos de Yonadav hijo de Rejav. Quizá al morir Moshé él o sus hijos volvieron a su tierra. También es posible que el kenita que vivía con Amalek fuera de la familia de Yitró, no de sus hijos, y Shaúl hizo bondad con toda la familia por causa de él, como Yehoshúa hizo con la familia de Rajav.
La opinión de nuestros Sabios es que fue con ellos. Dijeron en Sifrei que le dieron la parte fértil de Yerijó, y comieron de ella hasta que fue construido el Bet Hamikdash, cuatrocientos cuarenta años. Rashi mismo escribió esto en la sección Behaalotejá. Si es así, volvió a él. En la Mejiltá se dice: le dijo: iré y convertiré a los hijos de mi país para traerlos bajo las alas del Cielo. ¿Podría pensarse que fue y no volvió? Por eso la Escritura enseña: “los hijos del kenita, suegro de Moshé, subieron de la ciudad de las palmeras...”.
Ramban on Exodus 18:2
למשה ולישראל עמו הנפלאות שעשה למשה, שעשה עמו חסד וטובה שיבא אל פרעה תמיד ולא יפחד ממנו ויביא עליו המכות עד שיצאו ממצרים הוא והעם עמו, והוא כמלך עליהם. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות י״ח:א׳), למשה ולישראל, בעבור משה וישראל, והטעם על המכות וטביעת פרעה וכן נראה מדעת רבותינו שאמרו (במכילתא כאן) שקול משה כישראל וישראל כמשה:
“A Moshé y a Israel Su pueblo.” Se refiere a las maravillas que hizo por Moshé: hizo con él bondad y bien, que pudiera ir siempre ante Faraón y no temerle, y traer sobre él las plagas hasta que salieran de Egipto él y el pueblo con él, siendo él como un rey sobre ellos.
Rabí Abraham dijo: “a Moshé y a Israel” significa: por causa de Moshé e Israel. El sentido se refiere a las plagas y al hundimiento de Faraón. Así parece también según la opinión de nuestros Sabios, que dijeron: Moshé equivale a Israel, e Israel equivale a Moshé.
Ramban on Exodus 18:3
וטעם אשר עשה אלהים, כי הוציא ה' הזכיר אלהים, השם שהיה יתרו יודע מלפנים, וכי הוציא ה', בשמו הגדול, שנודע עתה על ידי משה שבו נעשו האותות:
El sentido de “lo que hizo Elohim, que Hashem sacó...” es que mencionó Elohim, el Nombre que Yitró conocía desde antes, y “que Hashem sacó”, con Su gran Nombre, que fue conocido ahora por medio de Moshé, con el cual fueron hechas las señales.
Ramban on Exodus 18:4
אחר שלוחיה בעבור שהזכיר הכתוב (שמות ד׳:כ׳) ויקח משה את אשתו ואת בניו וישב ארצה מצרים, הוצרך לומר כאן שהיתה בבית אביה, כי משה שלחה שם. ויתכן שיאמר כי לקחה יתרו להשיבה אליו אע"פ ששלחה ממנו, בעבור ששמע כל אשר עשה אלהים למשה, כי מעתה ראוי ללכת אחרי המלך בכל אשר ילך:
“Después de haber sido enviada.” Puesto que la Escritura mencionó: “Moshé tomó a su esposa y a sus hijos y volvió a la tierra de Egipto” (Éxodo 4:20), necesitó decir aquí que ella estaba en casa de su padre, porque Moshé la había enviado allí.
Puede ser que diga que Yitró la tomó para devolverla a Moshé, aunque él la había enviado de su lado, porque oyó todo lo que Dios hizo por Moshé. Desde ahora era apropiado ir detrás del rey dondequiera que fuera.
Ramban on Exodus 18:5
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום אף על פי שאין זה מקום מולדתם יפרש שם הבנים, כי לא היה מקום להזכיר שם אליעזר בהולדו כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ד כ). ובכאן רצה להזכיר החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למשה, שהיה גר בארץ נכריה, ונותן שם הודאה לשם שהצילו מחרב פרעה בברחו, ועתה הוא מלך על ישראל והטביע פרעה ועמו בים. וטעם כי אמר, נמשך למשה הנזכר בפסוק הראשון, וכן שם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי, נמשך על כי אמר, וכן רבים:
“Y a sus dos hijos, de los cuales el nombre de uno era Guershom.” Aunque este no es el lugar de su nacimiento, explica los nombres de los hijos, porque no hubo lugar para mencionar el nombre de Eliezer cuando nació, como expliqué en la sección VeEle Shemot.
Aquí quiso mencionar la bondad que el Santo, bendito sea, hizo con Moshé: él fue extranjero en tierra extraña, y allí dio agradecimiento a Hashem por haberlo salvado de la espada de Faraón cuando huyó; y ahora es rey sobre Israel y hundió a Faraón y a su pueblo en el mar.
El sentido de “porque dijo” se arrastra hacia Moshé, mencionado en el primer versículo. Así también “el nombre de uno era Eliezer, porque el Dios de mi padre estuvo en mi ayuda” se arrastra sobre “porque dijo”. Hay muchos casos semejantes.
Ramban on Exodus 18:6
ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך שלח לו הדבר באגרת כתוב בה כן, כי השליח לא יאמר אני חותנך, אבל יאמר הנה חותנך יתרו בא אליך וכן לא יתכן שיאמר לו ככה פה אל פה, כי יאמר הנה באתי אליך, ואין דרך להזכיר שמו אני פלוני, כי בראותו אותו יכירנו, וכמהו ויאמר חירם מלך צר בכתב וישלח אל שלמה (דהי"ב ב י):
“Dijo a Moshé: Yo, tu suegro Yitró, vengo a ti.” Le envió el mensaje en una carta en la que estaba escrito así. Porque el mensajero no diría “yo soy tu suegro”, sino: “he aquí que tu suegro Yitró viene a ti”. Tampoco es posible que se lo dijera así cara a cara, pues diría: “he aquí que he venido a ti”. No es costumbre mencionar su propio nombre diciendo “yo soy fulano”, porque al verlo lo reconocería. Semejante a esto: “Jiram, rey de Tzor, dijo por escrito y envió a Shelomó” (II Crónicas 2:10).
Ramban on Exodus 18:7
אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה כי עשה עמכם נס גדול שלא הרגו אתכם פרעה ועמו, כי באו בעבורכם עליהם מכות גדולות בארצם. והיה הנס הזה גדול במשה, על כן הזכירו לנכח בכלל, ואמר "אתכם", אתה והעם. ועוד נס אחר, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, שהיו הם במצרים ויצאו משם לחירות עולם ור"א אמר (אבן עזרא על שמות י״ח:י׳) כי ברך תחלה השם אשר הציל אתכם אתה ואהרן שבאו המכות על ידכם לפרעה ולמצרים, ואחרי כן ברך אשר הציל את העם מתחת יד מצרים במצרים ובים:
“Que os salvó de mano de Egipto y de mano de Faraón.” Hizo con vosotros un gran milagro, que Faraón y su pueblo no os mataran, pues por causa de vosotros vinieron sobre ellos grandes plagas en su tierra. Este milagro fue grande especialmente con Moshé; por eso lo mencionó en segunda persona dentro del conjunto y dijo “a vosotros”, es decir, a ti y al pueblo.
Y hubo otro milagro: que salvó al pueblo de debajo de la mano de Egipto, pues ellos estaban en Egipto y salieron de allí hacia libertad eterna.
Rabí Abraham dijo que primero bendijo a Hashem “que os salvó” a ti y a Aharón, por quienes vinieron las plagas sobre Faraón y Egipto; y después bendijo “que salvó al pueblo de debajo de la mano de Egipto”, en Egipto y en el mar.
Ramban on Exodus 18:8
כי בדבר אשר זדו עליהם פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלהים. וטעם זה, מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג) ולא היה על המצרים בזה העונש הגדול, אבל הזידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם, כמו שאמר (שמות א׳:י׳) הבה נתחכמה לו פן ירבה, וצוה למילדות להמית הבנים, וגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכהו (שם כב), ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי, וזהו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), כמו שפרשתיו (שם ולעיל יב מב). והנה השם ראה מחשבתם, ונקם מהם על זדון לבם. וכן אמר הכתוב עוד כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י), כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם. והנה ה' רואה ללב ועושה משפט העשוקים, ונוקם ובעל חמה, ואין מוחה בידו. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ח:י״א) שאמר ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון, ירצה לומר כי היה ענשם על טביעת הילדים ביאור שאיננו בכלל ועבדום וענו אותם, ועל כן אבדם במים:
“Porque en aquello en que actuaron con soberbia contra ellos.” Su explicación es: en aquello en que los egipcios actuaron con soberbia contra Israel, supe que Él es más grande que todos los dioses.
La razón es que Hashem había decretado sobre Israel: “los servirán y los afligirán” (Génesis 15:13), y por esto no correspondía a los egipcios este gran castigo. Pero actuaron con soberbia contra ellos y pensaron exterminarlos del mundo, como dijo: “actuemos astutamente contra él, no sea que se multiplique” (Éxodo 1:10). Ordenó a las parteras matar a los hijos, y decretó sobre ellos: “todo hijo que nazca, al río lo arrojaréis” (Éxodo 1:22). Por esto vino sobre ellos el castigo que los destruyó completamente.
Esto es lo que dijo: “y también a la nación a la que servirán Yo juzgaré” (Génesis 15:14), como expliqué. Hashem vio su pensamiento y se vengó de ellos por la soberbia de su corazón. Así dijo también la Escritura: “porque supiste que actuaron con soberbia contra ellos” (Nehemías 9:10), pues el castigo fue por la soberbia que pensaron hacerles.
He aquí que Hashem ve el corazón, hace justicia a los oprimidos, se venga y es dueño de ira, y no hay quien detenga Su mano.
Onkelos, que dijo: “porque con la palabra con que pensaron los egipcios juzgar a Israel, con ella fueron juzgados”, quiere decir que su castigo fue por haber ahogado a los niños en el río, lo cual no estaba incluido en “los servirán y los afligirán”; por eso los destruyó en el agua.
Ramban on Exodus 18:9
ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים היה כל זה טרם בואם אל הר סיני. גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו, אבל היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים, ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט:
“Yitró, suegro de Moshé, tomó ofrenda de ascensión y sacrificios para Dios.” Todo esto ocurrió antes de que llegaran al monte Sinaí.
También puede explicarse que la Escritura ordenó aquí todo el asunto de Yitró, pero esto ocurrió después de que estuvo con ellos muchos días y se convirtió mediante circuncisión, inmersión y presentación de sangre, conforme a la ley.
Ramban on Exodus 18:10
ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא:
“Aharón y todos los ancianos de Israel vinieron a comer pan con él.” En el día de su unión, porque él era “novio de sangre”.
Ramban on Exodus 18:11
ויהי ממחרת ממחרת היום שעשו זה שנזכר ישב משה לשפוט את העם ואמרו במכילתא (כאן) ממחרת יום הכפורים. ואין דעתם לומר שיהיה ממחרת רמז ליום הכפורים, כי יום הכפורים לא נזכר בכתוב שיאמר עליו ממחרת. וגם כן אין הכונה שיהיה ממחרתו ממש, כי לא אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום הכפורים בשנה ראשונה קודם שנצטוו בו. ועוד, כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות וממחרתו ירד משה ודבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו בהר סיני (שמות ל״ד:ל״ב), ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבקר עד ערב. וגם כן אי אפשר שיהיה בשנה שניה ביום הכפורים, כי בנסוע הדגלים אמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל). אבל הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים, כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת:
“Al día siguiente.” Al día siguiente del día en que hicieron lo mencionado, Moshé se sentó a juzgar al pueblo. En la Mejiltá dijeron: al día siguiente de Yom Kipur.
No quisieron decir que “al día siguiente” sea una alusión a Yom Kipur, porque Yom Kipur no fue mencionado en la Escritura para que se dijera sobre él “al día siguiente”. Tampoco la intención es que fuera literalmente al día siguiente, porque no comieron en Yom Kipur, si es que ya tenían Yom Kipur en el primer año antes de que fueran ordenados sobre él.
Además, en Yom Kipur fueron dadas las segundas tablas, y al día siguiente Moshé descendió y habló con los hijos de Israel, y les ordenó todo lo que Hashem le había hablado en el monte Sinaí. No era día de juicio para que el pueblo estuviera delante de él desde la mañana hasta la tarde.
Tampoco es posible que fuera en el segundo año en Yom Kipur, porque al viajar las banderas Yitró dijo: “iré a mi tierra y a mi lugar de nacimiento”.
Más bien, la intención de esta baraita es decir que esto ocurrió después de Yom Kipur, porque no tenían un día libre para juicio desde el día en que llegaron al monte Sinaí hasta después de Yom Kipur de aquel primer año.
Ramban on Exodus 18:12
ואמר עולה וזבחים לאלהים, בעבור שיתרו עדיין לא ידע ה', כי משה אמר אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויצילם ה' (שמות י״ח:ח׳), אבל יתרו הקריב לאלהים וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים, כאשר אפרש בע"ה (ויקרא א ט). וכן כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, והודעתי את חקי האלהים (להלן פסוק טו-טז), דברי משה לחמיו ויתכן שאמר לו כן בעבור; כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז), כמו שמזכירין רבותינו תמיד אלהים זו מדת הדין (בר"ר עג ג):
Dijo “ofrenda de ascensión y sacrificios para Dios” porque Yitró todavía no conocía a Hashem. Moshé dijo “lo que Hashem hizo a Faraón y a Egipto... y Hashem los salvó”, pero Yitró ofreció a Dios. Así no se encuentra en todos los sacrificios de Torat Kohanim, como explicaré con ayuda de Hashem.
Así también: “cuando viene a mí el pueblo a consultar a Dios”, y “les doy a conocer los estatutos de Dios”, son palabras de Moshé a su suegro. Puede ser que le hablara así porque “el juicio pertenece a Dios” (Deuteronomio 1:17), como mencionan siempre nuestros Sabios: Elohim es la medida del juicio.
Ramban on Exodus 18:13
כי יבא אלי העם לדרוש אלהים השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת אלהים", וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר (שמואל א ט׳:ט׳) לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה, וכן ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה (מלכים ב ח׳:ח׳), שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב), כמו שפירשתי שם, ועוד שאני שופט אותם, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי ועוד אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו:
“Cuando viene a mí el pueblo a consultar a Dios.” Moshé respondió a su suegro: necesitan permanecer ante mí una gran parte del día, porque vienen delante de mí por muchos asuntos.
“Cuando viene a mí el pueblo a consultar a Dios”: para orar por sus enfermos y para informarles sobre lo que se les haya perdido, porque esto se llama “consulta de Dios”. Así hacían con los profetas, como dijo: “antiguamente en Israel, así decía el hombre cuando iba a consultar a Dios: vamos y vayamos hasta el vidente” (I Samuel 9:9). Así también: “consulta a Hashem de parte de él, diciendo: ¿viviré de esta enfermedad?” (II Reyes 8:8), para que ore por él y le informe si su oración fue escuchada. Así también: “ella fue a consultar a Hashem” (Génesis 25:22), como expliqué allí.
Además, yo los juzgo: “cuando tienen un asunto, viene a mí y juzgo”. Además, yo les enseño Torá: “les doy a conocer los estatutos de Dios y Sus enseñanzas”.
Ramban on Exodus 18:14
ויהי אלהים עמך בעצה זו, אמר לו צא המלך בגבורה. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ח:י״ט) ור"א פירש שמע בקולי והיה ה' בעזרך להצליחך בעצתי. אבל למטה (שמות י״ח:כ״ג) אמר אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים, שפירושו אם תעשה את הדבר וצוך אלהים לעשותו אז תוכל לעמוד, שתמלך בגבורה, ואין ספק שעשה כן:
“Y que Dios esté contigo.” Según Rashi: en este consejo, le dijo: ve y consulta con la Guevurá.
Rabí Abraham explicó: escucha mi voz y Hashem estará en tu ayuda para hacer prosperar mi consejo. Pero más abajo dijo: “si haces esto, y Dios te lo ordena” (Éxodo 18:23), cuya explicación es: si haces esto y Dios te ordena hacerlo, entonces podrás sostenerte. Es decir, que consulte con la Guevurá. Sin duda así lo hizo.
Ramban on Exodus 18:15
היה אתה לעם מול האלהים נגד האלהים, ויאמר היה אתה בעבורם עומד נגד האלהים להתפלל אליו, כטעם יום צעקתי בלילה נגדך (תהלים פח ב):
“Sé tú para el pueblo frente a Dios.” Es decir, ante Dios. Quiere decir: sé tú por ellos quien esté ante Dios para orar a Él, como el sentido de: “el día que clamé en la noche delante de Ti” (Salmos 88:2).
Ramban on Exodus 18:16
והבאת אתה את הדברים שיבקשו אל האלהים הודה לו על הדבר הראשון שאמר כי יבא אלי העם לדרוש אלהים ויתכן שהיה גם בזה עצה ממנו, יאמר היה אתה לעם מול האלהים לשבת באהל מועד מזומן לפניו לדרוש אותו, ולא יהיה זה במקום המשפט:
“Y tú llevarás los asuntos a Dios.” Es decir, las cosas que pidan. Le reconoció el primer asunto que había dicho: “cuando viene a mí el pueblo a consultar a Dios”.
Puede ser que también en esto hubiera un consejo de su parte: sé tú para el pueblo frente a Dios, para sentarte en el Ohel Moed, preparado delante de Él para consultarlo, y que esto no sea en el lugar del juicio.
Ramban on Exodus 18:17
והזהרת אתהם את החקים ואת התורות ותודיע להם את הדרך אשר ילכו בה על פי התורה והמצוה. שתזהירם אתה מאד, ותלמדם התורה והמצוה. הודה לו גם במה שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו וגם בזה עצה, להזהיר אותם מאד, ולהתרות אותם במצות ועונשם, אחרי אשר לא יעשה הוא בהם את הדין. אבל במשפט אשר אמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו, שים לך שופטים עמך, כי כבד ממך דבר המשפט יותר מן הכל, וטוב לך ולהם להקל מעליך, ונשאו אתך ובידוע כי היו עם משה שוטרים נוגשים בעם, להביא הנתבעים לפניו ולנגשם בדבר המשפט, והרבה מהם עם השופטים האלו, ולכך אמר במשנה תורה (דברים א טו) ושוטרים לשבטיכם. ואין צריך להזכיר זה בכאן, כי לא היה מעצת יתרו:
“Les advertirás los estatutos y las enseñanzas, y les darás a conocer el camino por el cual deben andar”, conforme a la Torá y la mitzvá. Es decir, tú debes advertirles mucho y enseñarles la Torá y la mitzvá.
Le reconoció también lo que había dicho: “les doy a conocer los estatutos de Dios y Sus enseñanzas”. También en esto hay un consejo: advertirlos mucho y prevenirlos sobre las mitzvot y sus castigos, ya que él no hará personalmente el juicio entre ellos.
Pero respecto al juicio que dijiste: “juzgo entre un hombre y su prójimo”, pon para ti jueces junto a ti, porque el asunto del juicio es más pesado para ti que todo lo demás, y es bueno para ti y para ellos aliviarlo de sobre ti; ellos llevarán contigo la carga.
Es sabido que con Moshé había oficiales que presionaban al pueblo, para traer a los demandados delante de él y exigirles en el asunto del juicio. Muchos de ellos estaban con estos jueces. Por eso dijo en Mishné Torá: “y oficiales para vuestras tribus” (Deuteronomio 1:15). No hace falta mencionarlo aquí, porque no formaba parte del consejo de Yitró.
Ramban on Exodus 18:18
וטעם אנשי חיל אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קבוץ ואוסף יקרא חיל, ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד, וכן חיל גדול מאד (יחזקאל לג ו), ובאר בה, חילי הגדול (יואל ב כה), ובממון, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח יז), ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיה ל ו), ובפירות, תאנה וגפן נתנו חילם (יואל ב כב). והנה יקרא איש חיל במשפטים, החכם הזריז והישר. ובמלחמה. הגבור הזריז היודע מערכות המלחמה, ותקרא גם כן האשה אשת חיל (משלי לא י) בהיותה זריזה ויודעת בהנהגת הבית: והנה יתרו דבר בכלל ופרט, אמר שיחזה אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים, ופרט, שיהו יראי אלהים אנשי אמת ושונאי בצע, כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מדות הללו ולא הוצרך להזכיר חכמתם ובינתם, כי הדבר ברור שהוא בכלל אנשי חיל. וכאשר נאמר למטה ויבחר משה אנשי חיל, הנה הכל בכלל, שהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וחכמים ונבונים ועוד, שאמר מכל ישראל, וטעמו המובחר מכל ישראל, והם שיש בהם כל המדות הללו, כי כיון שאמר מכל ישראל, אמר שהיו המובחרים מכלם, בידוע כי הטובים שבישראל כל מדות טובות בהם, אבל יתרו מפני שלא היה רגיל בעם הוצרך לפרש: ויש מפרשים אנשי חיל, אנשי כח וזריזות, וכן אשת חיל, בעלת כח וזריזות בעבודת הבית, כאשר יפרש בה (במשלי ל״א:י׳), כענין ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך (דניאל א ד), וכן הניעמו בחילך (תהלים נט יב), בכחך וכן וברב חילו לא ימלט (שם לג יז), מלשון הארמית שיאמר ביש לאל ידי (בראשית לא כט) אית חילא בידי. ולמטה (שמות י״ח:כ״ה) אמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, המובחרים מכל העם, והכל בכלל, כאשר פירשתי:
El sentido de “hombres de valor” es: hombres aptos para dirigir a un pueblo grande. Porque todo grupo y conjunto se llama jáyil, y no se refiere solamente a quienes salen al ejército de guerra. Así también: “un ejército muy grande” (Ezequiel 37:10); respecto a la langosta: “Mi gran ejército” (Joel 2:25); respecto al dinero: “mi fuerza y el poder de mi mano me hicieron esta riqueza” (Deuteronomio 8:17), “llevarán sobre lomos de asnos sus riquezas” (Isaías 30:6); y respecto a los frutos: “la higuera y la vid dieron su fuerza” (Joel 2:22).
Así, un “hombre de valor” en asuntos de juicio es el sabio, diligente y recto. En la guerra, es el fuerte, diligente y conocedor de las formaciones de batalla. También una mujer es llamada “mujer de valor” cuando es diligente y sabe dirigir la casa.
Yitró habló en general y en particular. Dijo que escogiera hombres aptos para dirigir al gran pueblo en los juicios, y luego detalló que fueran temerosos de Dios, hombres de verdad y que odian el soborno, porque no serán hombres de valor en el juicio sin estas cualidades. No necesitó mencionar su sabiduría y entendimiento, porque es evidente que eso está incluido en “hombres de valor”.
Cuando más abajo se dice: “Moshé escogió hombres de valor”, todo está incluido: eran temerosos de Dios, hombres de verdad, que odiaban el soborno, sabios y entendidos. Además, dijo “de todo Israel”, y su sentido es: lo escogido de todo Israel. Estos son quienes tienen todas estas cualidades, porque al decir “de todo Israel” dijo que eran los escogidos de todos. Es sabido que los mejores de Israel poseen todas las buenas cualidades. Pero Yitró, por no estar acostumbrado al pueblo, necesitó explicarlo.
Hay quienes explican “hombres de valor” como hombres de fuerza y diligencia. Así también “mujer de valor”: dueña de fuerza y diligencia en el trabajo de la casa, como se explica allí. Es como: “que tengan fuerza para estar en el palacio del rey” (Daniel 1:4), y así “hazlos vagar con Tu fuerza” (Salmos 59:12), es decir, con Tu poder; y así “con toda su fuerza no escapará” (Salmos 33:17), del lenguaje arameo que traduce “hay poder en mi mano” como “hay fuerza en mi mano”.
Más abajo dijo: “Moshé escogió hombres de valor de todo Israel”, los escogidos de todo el pueblo, y todo está incluido, como expliqué.
Ramban on Exodus 18:19
שונאי בצע ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן (ב"ב נח:) כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ח:כ״א) ירצה לפרש שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם, ואפילו הוא שלהם באמת, כגון שקנה עבד שלא בעדים, וכיוצא בו. אבל הלשון במכילתא אינו כן, אלא כך שנויה שם שונאי בצע, שהן שונאין לקבל ממון בדין, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר, שונאי בצע, אלו שהן שונאין ממון עצמן, אם ממון עצמן שונאין קל וחומר ממון חבריהם פירש רבי יהושע שונאי בצע, שונאי שוחד, כמו כולו בוצע בצע (ירמיה ו יג), איש לבצעו מקצהו (ישעיה נו יא) רבי אלעזר המודעי דרש כי הם השונאים הממון הרב, ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב, כענין אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה). כי הממון יקרא בצע, מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), ואם בצע כי תתם דרכיך (איוב כב ג), והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ (מיכה ד יג): ושוב ראיתי בילמדנו שונאי בצע, ששונאין ממון עצמן ואין צריך לומר ממון אחרים, יהיו אומרים אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעותי כהוגן אני דנו וזה ענין ששונאין ממון עצמן שאמר רבי אלעזר המודעי, שלא יחמלו על ממונם בענין הדין אם יבא להם הפסד ממנו. ומשה הזהירם עוד בזה לא תגורו מפני איש (דברים א יז) והבצע ממון כמו שפירשתי: ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ח:כ״א) אומר דסנן לקבלא ממון ואין הממון אצלו שחד, רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם, שלא ישאו להם פנים בעת המשפט. וכענין שאמרו (כתובות קה:) האי דיינא דשאיל שאלתא אסור למידן דינא. ועל דרך הפשט אנשי אמת שונאי בצע, שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק:
“Que odian el soborno.” Según Rashi: que odian su propio dinero en el juicio, como aquello que decimos: todo juez a quien se le puede quitar dinero por juicio no es juez.
Quiere explicar que todo dinero sobre el cual sepan que una persona puede quitárselo legalmente, ellos lo odian y lo devuelven por sí mismos, incluso si en verdad es suyo, como quien compró un esclavo sin testigos y casos semejantes.
Pero el lenguaje de la Mejiltá no es así. Allí se enseña: “que odian el soborno”: que odian recibir dinero en juicio; palabras de Rabí Yehoshúa. Rabí Elazar Hamodaí dice: “que odian el soborno”: estos son quienes odian su propio dinero. Si odian su propio dinero, con más razón el dinero de sus compañeros.
Rabí Yehoshúa explicó “que odian el soborno” como quienes odian el cohecho, como: “todos buscan ganancia injusta” (Jeremías 6:13), “cada uno por su ganancia, de un extremo al otro” (Isaías 56:11).
Rabí Elazar Hamodaí interpretó que son quienes odian el exceso de dinero y no tienen deseo de abundancia de plata y oro, como: “si me alegré porque era mucha mi riqueza y porque mi mano halló abundancia” (Job 31:25). Porque el dinero se llama betza, como “¿qué ganancia hay en que matemos a nuestro hermano?” (Génesis 37:26), “¿qué provecho hay para Él si perfeccionas tus caminos?” (Job 22:3), “consagraré a Hashem su ganancia y su riqueza al Señor de toda la tierra” (Miqueas 4:13).
Después vi en Yelamdenu: “que odian el soborno”: que odian su propio dinero, y no hace falta decir el dinero de otros. Dirían: aunque queme mi montón de grano, aunque corte mis plantaciones, lo juzgaré conforme a la ley. Este es el sentido de que odian su propio dinero, como dijo Rabí Elazar Hamodaí: que no se apiadan de su dinero en el asunto del juicio, si les llega una pérdida por él.
Moshé los advirtió además sobre esto: “no temáis delante de ningún hombre” (Deuteronomio 1:17). Y betza significa dinero, como expliqué.
Onkelos dice: “que odian recibir dinero”. Para él, el dinero aquí no es soborno, sino que no reciban dinero de las personas ni como regalo ni como préstamo jamás, para no favorecerlas en el momento del juicio. Es como dijeron: aquel juez que pidió prestado un objeto tiene prohibido juzgar ese caso.
Según el sentido simple: “hombres de verdad, que odian el soborno”, significa que aman la verdad y odian la opresión. Cuando ven opresión y violencia, su mente no lo soporta; todo su deseo es salvar al robado de la mano del opresor.
Ramban on Exodus 18:20
וטעם ושפטו את העם בכל עת כי בהיות להם שופטים רבים ילך העשוק אל השופט בכל עת שירצה וימצאנו מזומן, כי אליך לא יוכל להתקרב בכל עת מפני ההמון הגדול אשר לפניך והטרדה הגדולה אשר לך, ורבים מהם יסבלו החמס הנעשה להם מפני שלא יזדמן להם להגידו לך ולא ירצו לעזוב מלאכתם ועסקיהם עד בא העת הפנאי שיוכלו לגשת אליך: וזה טעם איש על מקומו יבא בשלום, כי עתה מפני שלא יוכלו לגשת למשפט בכל עת לא ינוחו בשלום, כי זה פתח לגוזלים לעשות חמס ולעושקים לעשות מריבה וטעם על מקומו, אל כל המקום אשר יבאו שמה בהיותם במחנה במדבר. ודקדקו רבותינו (סנהדרין לד:) מלשון ושפטו את העם בכל עת, שדיני ממונות גומרין אפילו בלילה, כי לא אמר כל היום:
El sentido de “juzgarán al pueblo en todo momento” es que, al tener muchos jueces, el oprimido irá al juez en cualquier momento que quiera y lo encontrará disponible. Porque a ti no puede acercarse en todo momento por la gran multitud que está delante de ti y por la gran ocupación que tienes. Muchos de ellos soportarán la violencia que se les hace porque no se les presentará la ocasión de decírtelo, y no querrán dejar su trabajo y sus asuntos hasta que llegue un momento libre en que puedan acercarse a ti.
Este es el sentido de “cada uno vendrá a su lugar en paz”. Ahora, por no poder acercarse al juicio en todo momento, no descansarán en paz, porque esto abre una puerta a los ladrones para cometer violencia y a los opresores para hacer disputas.
El sentido de “a su lugar” es: a todo lugar al que lleguen mientras estén en el campamento, en el desierto.
Nuestros Sabios precisaron del lenguaje “juzgarán al pueblo en todo momento” que los juicios monetarios pueden concluirse incluso de noche, porque no dijo “todo el día”.
