Ramban on Exodus 2
Ramban on Exodus 2:1
וילך איש מבית לוי רבותינו אמרו שהלך אחר עצת בתו (סוטה יב:). ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ב׳:א׳) כי בערים רבות היו ישראל יושבים, וזאת האשה היתה בעיר אחרת. ומה צורך שיזכיר הכתוב זה. ועל דעתי, בעבור שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן. בעבור כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר כן, וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית לה כב), וילך ויקח את גמר בת דבלים (הושע א ג), לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז כז), לכו ונכהו בלשון (ירמיה יח יח), לכו נא ונוכחה (ישעיה א יח). וכן זה נזדרז ויקח את בת לוי ולא הזכיר הכתוב שם האיש ולא שם אשתו אשר לקח, והיה זה בעבור כי יצטרך ליחסם ולהזכיר שמם מי אביהם ואבי אביהם עד אל לוי, ועכשיו ירצה לקצר עד לדת המושיע, ואחר כן (להלן ו יד-כה) ייחס גם שאר השבטים בעבורו בסדר השני: ועל דרך הפשט שהיה זה תחלת הנשואין, אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזירת פרעה, וילדה מרים ואהרן, ואחר כן גזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ותלד הבן הטוב הזה ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלדתם חדוש דבר. ועל דעת רבותינו (סוטה יב:) הם לקוחים שניים, שפירש ממנה מפני גזירת פרעה והחזירה בנבואת בתו (עי' שם יג.) ועשה בה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, בשמחתם כי על ידי זה יגאלו ישראל. ואע"פ שהיה אהרן קטן, נתן השם שמחה בלבו בענין הזה, או מרים אחותו מלמדתו:
“Y fue un hombre de la casa de Leví.” Nuestros Sabios dijeron que fue siguiendo el consejo de su hija. Rabí Abraham dijo que los israelitas habitaban en muchas ciudades, y esta mujer estaba en otra ciudad. Pero ¿qué necesidad tenía la Escritura de mencionar esto?
En mi opinión, puesto que él no temió el decreto de Faraón y tomó para sí una mujer para engendrar hijos de ella, la Escritura lo expresó así. Porque respecto de todo aquel que se apresura a hacer un asunto nuevo, se dice de esta manera: “Y fue Reuvén y se acostó con Bilhá” (Génesis 35:22), “Y fue y tomó a Gomer hija de Divláyim” (Oseas 1:3), “Venid y vendámoslo a los ismaelitas” (Génesis 37:27), “Venid, golpeémoslo con la lengua” (Jeremías 18:18), “Venid ahora y discutamos” (Isaías 1:18).
Así también aquí: se apresuró y tomó a la hija de Leví. La Escritura no menciona el nombre del hombre ni el de su esposa, porque tendría que atribuir su linaje y mencionar sus nombres, quién era su padre y el padre de su padre hasta Leví. Ahora quiere abreviar hasta el nacimiento del salvador, y después, en la segunda sección, atribuye también el linaje de las demás tribus por causa de él.
Según el sentido simple, este fue el comienzo del matrimonio, y no hay orden cronológico estricto en la sección, pues esto ocurrió antes del decreto de Faraón. Ella dio a luz a Miriam y a Aharón, y después Faraón decretó: “Todo hijo que nazca, al río lo arrojaréis”. Entonces dio a luz a este hijo bueno. La Escritura no menciona el nacimiento de Miriam y Aharón, porque en su nacimiento no hubo novedad.
Según la opinión de nuestros Sabios, fueron segundas nupcias: él se había separado de ella por causa del decreto de Faraón, y la volvió a tomar por la profecía de su hija. Hizo con ella acto de casamiento, la sentó en una litera, y Miriam y Aharón danzaban delante de ellos, en su alegría, porque por medio de esto Israel sería redimido. Y aunque Aharón era pequeño, Hashem puso alegría en su corazón por este asunto, o Miriam su hermana le enseñaba.
Ramban on Exodus 2:2
ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):
“Y vio que era bueno, y lo escondió.” Es sabido que todas las mujeres aman a sus hijos, sean hermosos o no lo sean, y todas los esconderían con toda su capacidad. Por tanto, no hay necesidad de explicar que lo hizo “porque era bueno”.
Más bien, el significado de esta bondad es que vio en él una bondad nueva, y pensó que le ocurriría un milagro y sería salvado. Por eso puso su corazón en ello y pensó estrategias respecto a él. Cuando vio que ya no podía esconderlo más, pensó que sería salvado mediante otra táctica, e hizo para él una arquilla de juncos, y su hermana se quedó de lejos, sin que la reconocieran, para saber qué se haría con él.
Todo esto apoya las palabras de nuestros Sabios, que interpretaron “que era bueno” como que toda la casa se llenó de luz, y lo que dijeron de que Miriam profetizaba: “Mi madre está destinada a dar a luz un hijo que salvará a Israel”.
Ramban on Exodus 2:3
לרחוץ על היאור סרס המקרא ודרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו לשון רבינו שלמה. ואם כן יהיה על היאור כמו "אל היאור" וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו (שמואל א ב׳:י״א). כה תאמרו איש על רעהו ואיש אל אחיו (ירמיה כג לה). ויתכן שהיו ביאור מעלות, והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור, לא תכנס אל שבולת הנהר, וראתה התיבה בתוך הסוף רחוק ממנה ותשלח את אמתה ותקחה או הוא כמו לרחוץ ביאור, וכן ונתת אותם על סל אחד (שמות כ״ט:ג׳):
“A bañarse sobre el río.” Invierte el orden del versículo e interprétalo así: “descendió la hija de Faraón al río para bañarse en él”. Este es el lenguaje de Rabenu Shelomó.
Si es así, “sobre el río” significa “al río”, como: “Y fue Elkaná a Ramá, sobre su casa” (I Samuel 2:11), y: “Así diréis cada hombre a su compañero y cada hombre a su hermano” (Jeremías 23:35).
También puede ser que en el río hubiera escalones, y ella descendiera desde el palacio del rey para bañarse en el primer escalón que había en el río, sin entrar en la corriente del río. Vio la arquilla entre los juncos, lejos de ella, y envió a su sierva y la tomó. O bien significa “para bañarse en el río”, como: “y los pondrás sobre una cesta” (Éxodo 29:3).
Ramban on Exodus 2:4
והנה נער בוכה קולו נשמע כנער. לשון רבינו שלמה. וכבר דחו זה ואמרו אם כן עשית למשה רבינו בעל מום (סוטה יב: שמו"ר א' כ"ח). ועוד, מה טעם שיזכיר הכתוב עובי קולו. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ב׳:ו׳) שהיו איבריו גדולים כנער. ואולי הזכיר זה ליופיו, כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו, כי הכירה בו שנולד מקרוב ואבריו יפים ומתוקנים כאילו הוא נער ויותר נכון שנפרש בו שהיה בוכה כנער בחריצות וזריזות ולכן חמלה עליו ואגדה נער בוכה, ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (שמו"ר א כח): ועל דעתי אין צורך לכל זה, כי הילד מיום הולדו יקרא נער, כמו שנאמר מה נעשה לנער היולד (שופטים יג ח) וכן ויבקש דוד את האלהים בעד הנער (שמואל ב י״ב:ט״ז). ויקרא ילד והוא גדול, כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא טו). וכן והנער נער (שמואל א א׳:כ״ד), רוצה לומר שהוא ילד קטן בן כ"ד חדשים. כי כאשר נגמל מחלב מיד העלתהו, כדכתיב (שם שם כ"ג כ"ד) ותינק את בנה עד גמלה אותו ותעלהו עמה כאשר גמלתו:
“Y he aquí un muchacho llorando.” Su voz sonaba como la de un muchacho. Este es el lenguaje de Rabenu Shelomó. Pero ya rechazaron esto y dijeron: si es así, hiciste de Moshé Rabenu un defectuoso. Además, ¿por qué habría de mencionar la Escritura el grosor de su voz?
Rabí Abraham dijo que sus miembros eran grandes como los de un muchacho. Quizá se menciona por su belleza, pues por su bondad y hermosura ella se compadeció de él, porque reconoció que había nacido recientemente, pero sus miembros eran bellos y formados como si fuera un muchacho.
Más correcto es explicar que lloraba como un muchacho, con fuerza y vivacidad, y por eso se compadeció de él.
La agadá dice: era un niño, pero su conducta era como la de un muchacho; vino Gavriel y golpeó a Moshé para que llorara y ella se llenara de misericordia por él.
Pero en mi opinión no hace falta todo esto, porque desde el día de su nacimiento el niño puede ser llamado “muchacho”, como está dicho: “¿Qué haremos con el muchacho que ha de nacer?” (Jueces 13:8), y también: “David buscó a Dios por el muchacho” (II Samuel 12:16). Y también puede llamarse “niño” a alguien grande, como se dice de Yishmael (Génesis 21:15). Asimismo: “y el muchacho era muchacho” (I Samuel 1:24), es decir, era un niño pequeño de veinticuatro meses, porque cuando fue destetado de la leche, enseguida lo subió, como está escrito: “y amamantó a su hijo hasta que lo destetó, y lo subió consigo cuando lo destetó”.
Ramban on Exodus 2:5
ותאמר מילדי העברים זה נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם, ואיש מצרי למה יעשה כן. ויש אומרים שראתהו נמול (סוטה יב. שמו"ר א כט). ואם כן הסירה בגדיו ובדקה אותו בו. ואין צורך:
“Y dijo: De los niños de los hebreos es este.” Ella puso en su corazón el asunto tal como era, pues dijo: para salvarlo, o para no ver la muerte del niño, lo pusieron allí. ¿Y por qué habría de hacer algo así un egipcio?
Hay quienes dicen que vio que estaba circuncidado. Si es así, le quitó la ropa y lo examinó. Pero no hay necesidad de esto.
Ramban on Exodus 2:6
ויגדל משה ויצא אל אחיו שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר ויגדל הילד (שמות ב׳:י׳), שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת:
“Y Moshé creció y salió hacia sus hermanos.” Creció y se convirtió en hombre, pues al principio se dijo: “y creció el niño” (Éxodo 2:10), es decir, creció hasta que ya no necesitó que lo destetaran, y entonces ella lo llevó a la hija de Faraón y fue para ella como hijo, porque estaba destinado a presentarse ante reyes. Después creció y se convirtió en un hombre de entendimiento.
Ramban on Exodus 2:7
וטעם ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ:
El sentido de “salió hacia sus hermanos” es que le dijeron que era judío, y quiso verlos porque eran sus hermanos. Observó sus cargas y su sufrimiento, y no pudo soportarlo. Por eso mató al egipcio que golpeaba al oprimido.
Ramban on Exodus 2:8
הלהרגני אתה אומר מכאן אנו לומדים שהרגו בשם המפורש. לשון רש"י. (רש"י על שמות ב׳:י״ד) ומדרש רבותינו הוא (שמו"ר א לה). ואני תמה, אם כן מי הגיד לרשע כי משה הרגו. אולי סמך ידו עליו ויקללהו בשם ה', וזהו ויך. או מפני שנפל מת לפניו פחד משה שיעלילו עליו וקברו בחול, וראה אותו עושה כן, וידע שהוא הגורם או חשב שהרגו בחרב כי לא ראה רק הקבורה. ועל דרך הפשט אומרים (המפרשים, ראב"ע כאן והרד"ק בספר השרשים שרש אמר) כי אתה אומר פירושו חושב, כי מצינו אמירה על מחשבת הלב, אמרתי אני בלבי (קהלת ב א), אמרתי טוב ממנו הנפל (שם ו ג) ואין בכאן צורך לזה, כי אמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, אם בעבור שאתה חפץ להרגני כאשר הרגת המצרי אתה מוכיח אותי ואומר למה תכה רעך:
“¿Acaso dices matarme?” De aquí aprendemos que lo mató con el Nombre explícito. Este es el lenguaje de Rashi, y es un midrash de nuestros Sabios.
Yo me asombro: si es así, ¿quién le dijo al malvado que Moshé lo había matado? Quizá Moshé apoyó su mano sobre él y lo maldijo con el Nombre de Hashem, y eso es “lo golpeó”. O quizá, al caer muerto delante de él, Moshé temió que lo acusaran y lo enterró en la arena; aquel lo vio hacer eso y supo que él había sido la causa. O pensó que lo había matado con espada, porque solo vio el entierro.
Según el sentido simple, los comentaristas dicen que “tú dices” significa “tú piensas”, porque encontramos “decir” aplicado al pensamiento del corazón: “dije yo en mi corazón” (Eclesiastés 2:1), “dije: mejor que él es el aborto” (Eclesiastés 6:3).
Pero aquí no hay necesidad de esto, porque dijo: “¿Quién te puso por hombre, príncipe y juez sobre nosotros? ¿Acaso porque deseas matarme como mataste al egipcio me reprendes y dices: ‘¿Por qué golpeas a tu compañero?’”.
Ramban on Exodus 2:9
ולכהן מדין שבע בנות לא יזכיר הכתוב שמו, כי איננו ידוע רק מן הכנוי שהוא נכבד בכהונתו. והוא יתרו, כי אחרי התחתן במשה כתוב וישב אל יתר חותנו (שמות ד׳:י״ח), ושם כתוב ויאמר יתרו למשה לך לשלום, כמו אליה (מלכים ב א׳:ג׳) ואליהו (שם א יז א), ירמיה (ירמיה כז א) וירמיהו (שם א א). ואחרי שנתגייר נקרא חובב, דכתיב מבני חובב חותן משה (שופטים ד יא), כי דרך כל המתיהדים לקרא להם שם אחר בישראל. והוא בן רעואל, דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני (במדבר י כט). ומה שאמר בכאן (שמות ב׳:י״ח) ותבאנה אל רעואל אביהן, הוא אבי אביהן, כמו אלהי אבי אברהם (בראשית לב י), נבוכדנצר אבוהי (דניאל ה ב), וכן הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כט ה), וכן ומפיבושת בן שאול (שמואל ב י״ט:כ״ה), ורבים כן. והיה זה, כי הכהן לא ימצא בבית, כי היה נטרד בכיהונו בבית אלהיו, ותבאנה אל הזקן. ויתכן כי "ויואל משה לשבת את האיש" (להלן פסוק כ"א) הוא הכהן הנזכר למעלה, כי הוא שנתן לו צפורה בתו:
“Y el sacerdote de Midián tenía siete hijas.” La Escritura no menciona su nombre, porque no era conocido sino por el título de que era importante en su sacerdocio. Él es Yitró, pues después de emparentar con Moshé está escrito: “Y volvió a Yéter, su suegro” (Éxodo 4:18), y allí está escrito: “Y dijo Yitró a Moshé: ve en paz”. Es como Eliá y Eliyahu, Yirmiyá y Yirmiyahu.
Después de convertirse, fue llamado Jovav, como está escrito: “De los hijos de Jovav, suegro de Moshé” (Jueces 4:11), porque es costumbre de todos los que se judaizan que se les dé otro nombre en Israel.
Él era hijo de Reuel, como está escrito: “Y dijo Moshé a Jovav hijo de Reuel el midianita” (Números 10:29). Y lo que aquí dice: “Y vinieron a Reuel, su padre” (Éxodo 2:18), significa el padre de su padre, como: “Dios de mi padre Abraham” (Génesis 32:10), “Nebujadnetzar su padre” (Daniel 5:2), y también: “¿Conocéis a Laván hijo de Najor?” (Génesis 29:5), y “Mefiboshet hijo de Shaúl” (II Samuel 19:25), y muchos casos semejantes.
Esto fue así porque el sacerdote no se encontraba en la casa, ya que estaba ocupado en su sacerdocio en la casa de su dios, y ellas vinieron al anciano. También puede ser que “Moshé consintió en vivir con el hombre” (Éxodo 2:21) se refiera al sacerdote mencionado arriba, porque él fue quien le dio a Tziporá su hija.
Ramban on Exodus 2:10
ותבאנה ותדלנה כי היו הרועים בכל הימים באים וממלאים הרהטים ומשקים צאנם בתחלה, ואחרי כן היו הנשים האלה משקות שלהן, ואירע כי היום הזה קדמו הנשים ותבאנה ותדלנה, כי היו חושבות להשקות צאנם בתחילה טרם בא הרועים, והנה באו הרועים ויגרשום מן הרהטים להשקות הם תחלה כמנהגם בכל הימים, ומשה חרה לו על החמס והצילן כי כיון שהן מלאו הרהטים הרי המים שלהן, וגם דלה דלה להם כי לא הספיקו הרהטים לכל צאנן וזה טעם מדוע מהרתן בא היום ואמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים, שמגרשים אותנו בכל יום תמיד בבאנו לרהטים בתחלה:
“Y vinieron y sacaron agua.” Los pastores, todos los días, venían y llenaban los abrevaderos y daban de beber primero a sus rebaños; después estas mujeres daban de beber a los suyos. Pero ocurrió que ese día las mujeres se adelantaron, vinieron y sacaron agua, pensando dar de beber primero a sus rebaños antes de que llegaran los pastores. Entonces llegaron los pastores y las expulsaron de los abrevaderos para dar de beber ellos primero, como era su costumbre todos los días.
Moshé se indignó por la violencia y las salvó, porque ya que ellas habían llenado los abrevaderos, el agua era de ellas. Además, sacó agua para ellas, porque los abrevaderos no bastaban para todo su rebaño.
Este es el sentido de: “¿Por qué os apresurasteis a venir hoy?”, y ellas dijeron: “Un hombre egipcio nos salvó de la mano de los pastores”, que nos expulsan todos los días, siempre que venimos primero a los abrevaderos.
Ramban on Exodus 2:11
ויהי בימים הרבים ההם לא יאמר "בימים ההם" ו"ביום ההוא" רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר "ויהי אחרי כן,; והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו (שמו"ר א מא) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים, וירמוז לזמן ההוה. וכן אמרו (שם א לב) בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (שמות ב׳:י״א), שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה. ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים, ימים מעטים היו אבל נפרש כי יאמר בימים ההם, ימי הענוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שועתם וכן ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מלכים א י״ח:א׳), שהיו ימים רבים ואירע בהם זה: ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר ה, ב), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה: והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (שמות ב׳:ט״ו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים: והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם "וישב בארץ מדין", כי ראוי היה שיאמר "וילך אל ארץ מדין", אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב: ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב"ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בענין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר "ויהי אחרי ימים רבים", כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה:
“Y ocurrió en aquellos muchos días.” No se dice “en aquellos días” ni “en aquel día” sino respecto al tiempo presente en el que se menciona el acontecimiento. Pero después de aquel tiempo debería decir: “Y ocurrió después de muchos días”.
Por eso nuestros Sabios dijeron que, puesto que eran días de sufrimiento, los llama “muchos”, y alude al tiempo presente. También dijeron sobre el versículo anterior: “Y ocurrió en aquellos días, y Moshé creció” (Éxodo 2:11), que crecía de manera no natural, es decir, en poco tiempo y con rapidez.
De todos modos, “en aquellos días”, desde que murió el rey de Egipto y los hijos de Israel clamaron y su clamor subió a Dios, fueron pocos días. Pero explicaremos que dice “en aquellos días” refiriéndose a los días de la opresión y del trabajo duro, que fueron muchísimos días, pues el exilio se prolongó mucho. En ellos ocurrió que clamaron y subió su clamor. Así también: “Y ocurrió después de muchos días, que la palabra de Hashem vino a Eliyahu en el tercer año” (I Reyes 18:1), es decir, fueron muchos días, y en ellos ocurrió esto.
Según mi opinión, el sentido de este versículo alude a los días en que Moshé estaba huyendo de Faraón. En verdad, huyó en su juventud, pues la Escritura dice: “Y Moshé creció y salió hacia sus hermanos”, lo cual ocurrió enseguida después de crecer y alcanzar entendimiento, cuando le dijeron que era judío. Deseó ver las cargas, el sufrimiento y la opresión de sus hermanos. Ese mismo día que salió, golpeó al egipcio; al día siguiente lo denunciaron y huyó.
Entonces tenía alrededor de doce años, como mencionaron nuestros Sabios; en todo caso, no había llegado a los veinte. Cuando se presentó ante Faraón tenía ochenta años. Por tanto, estuvo como sesenta años huyendo de Faraón.
Lo más probable es que al final de ese período llegó a Midián y tomó a Tziporá por esposa, porque cuando recibió esta palabra divina aún no había tenido de ella sino a su hijo primogénito Gershom. Pero la Escritura no mencionó respecto a su huida sino: “Y habitó en la tierra de Midián, y se sentó junto al pozo”, porque en los días posteriores no ocurrió ningún asunto nuevo que la Escritura necesitara relatar.
Y así es el asunto: quien huye del reino no permanece en una ciudad poblada y cercana, sino que huye de lugar en lugar hacia una tierra lejana. Estuvo muchos días escondiéndose y ocultando su identidad, de pueblo en pueblo y de un reino a otra nación, y al final llegó a Midián y se detuvo allí. Este es el sentido de: “Y habitó en la tierra de Midián”, pues habría sido apropiado decir: “y fue a la tierra de Midián”. Pero alude a que no se estableció en una ciudad hasta que al final llegó a la tierra de Midián y allí habitó.
Puesto que la Escritura mencionó su huida de Faraón y su estancia en Midián, y venía a mencionar enseguida que fue devuelto a Egipto por mandato del Santo, bendito sea, podría parecer que todos estos hechos mencionados ocurrieron inmediatamente, cercanos unos a otros, en un solo año. Por eso la Escritura vino a insinuarnos el asunto tal como fue, y dijo: “Y ocurrió en aquellos muchos días”, es decir, en el período en que Moshé huía de Faraón y estuvo parte de ellos en Midián; al final de esos días murió el rey de Egipto, y entonces Moshé tuvo la revelación de la Shejiná sobre este asunto, fue devuelto a Egipto y los redimió.
Por eso no dijo: “Y ocurrió después de muchos días”, porque eso habría significado después de que Moshé se estableció en Midián, cuando esos muchos días no se referían solo a lo narrado anteriormente.
Ramban on Exodus 2:12
וימת מלך מצרים ויאנחו נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם. לשון רש"י. (רש"י על שמות ב׳:כ״ג) והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא). ועל דרך הפשט, מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים. וזה טעם "נאקתם" כי נאקו נאקת חלל (עי' יחזקאל ל כד):
“Y murió el rey de Egipto, y gimieron.” Se volvió leproso y degollaba niños de Israel y se bañaba en su sangre. Este es el lenguaje de Rashi, y es midrash de los Sabios.
Según el sentido simple, es costumbre de todos los sometidos a un rey vil y malvado esperar y aguardar el día de su muerte. Pero cuando vieron que murió el rey, gimieron mucho, porque reinó un hombre hipócrita y más malvado que el primero. Dijeron: “Se perdió nuestra esperanza, estamos cortados”, y prefirieron la muerte a la vida. Este es el sentido de “su gemido”, pues gimieron como el gemido de un herido mortal.
Ramban on Exodus 2:13
וירא אלהים את בני ישראל פירש רבי אברהם כי ראה החמס שהיו מצרים עושים להם בגלוי, וידע אלהים העשוי להם בסתר ורש"י פירש (רש"י על שמות ב׳:כ״ה) וידע אלהים, נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם. והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו, וירא אלהים, וידע אלהים, כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג׳:ז׳), כי אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו: ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענויים למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כענין בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור (חבקוק ג ב) ולכן יאריך הכתוב בזה אחרי שאמר כבר וישמע אלהים, ויזכר אלהים, ונתפרש הפסוק הזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות עו), תבינהו משם:
“Y vio Dios a los hijos de Israel.” Rabí Abraham explicó que vio la violencia que los egipcios les hacían públicamente, y “Dios supo” lo que se les hacía en secreto.
Rashi explicó: “Y Dios supo” significa que puso Su corazón sobre ellos y no apartó Su ojo de ellos. Esto es correcto según el sentido simple, porque al principio ocultaba Su rostro de ellos y eran consumidos; ahora Dios escuchó su gemido y los vio, es decir, ya no ocultó Su rostro de ellos, y conoció sus dolores, todo lo que se les hacía y todo lo que necesitaban.
La Escritura alarga mencionando muchas razones para su redención: “Dios escuchó su gemido”, “Dios recordó Su pacto”, “Dios vio”, “Dios supo”, “porque he conocido sus dolores” (Éxodo 3:7). Aunque se había completado el tiempo decretado sobre ellos, no eran dignos de ser redimidos, como está explicado por medio de Yejezkel (Ezequiel 20:8), sino que por causa del clamor recibió su oración con Su misericordia.
Según el camino de la verdad, hay en este versículo un gran secreto de los secretos de la Torá: su aflicción subió a la luz de Su rostro y los acercó al conocimiento, como en el asunto de: “En medio de los años hazlo conocer; en la ira recuerda la misericordia” (Habacuc 3:2). Por eso la Escritura se extiende en esto después de haber dicho ya: “Dios escuchó” y “Dios recordó”. Este versículo está explicado en el midrash de Rabí Nejunia ben HaKaná; entiéndelo desde allí.
