Ramban on Exodus 2:1

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שֶׁהָלַךְ אַחַר עֲצַת בִּתּוֹ (סוטה יב:). ור"א אָמַר (אבן עזרא על שמות ב':א') כִּי בְּעָרִים רַבּוֹת הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים, וְזֹאת הָאִשָּׁה הָיְתָה בְּעִיר אַחֶרֶת. וּמַה צֹרֶךְ שֶׁיַּזְכִּיר הַכָּתוּב זֶה. וְעַל דַּעְתִּי, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא חָשַׁשׁ לִגְזֵרַת פַּרְעֹה וְלָקַח לוֹ אִשָּׁה לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בָּנִים, אָמַר הַכָּתוּב כֵּן. בַּעֲבוּר כִּי בְּכָל מִזְדָּרֵז לַעֲשׂוֹת עִנְיָן חָדָשׁ יֹאמַר כֵּן, "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה" (בראשית לה כב), "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם" (הושע א ג), "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית לז כז), "לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן" (ירמיה יח יח), "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה" (ישעיה א יח). וְכֵן זֶה נִזְדָּרֵז וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי וְלֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב שֵׁם הָאִישׁ וְלֹא שֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקַח, וְהָיָה זֶה בַּעֲבוּר כִּי יִצְטָרֵךְ לְיַחֲסָם וּלְהַזְכִּיר שְׁמָם מִי אֲבִיהֶם וַאֲבִי אֲבִיהֶם עַד אֶל לֵוִי, וְעַכְשָׁו יִרְצֶה לְקַצֵּר עַד לֶדֶת הַמּוֹשִׁיעַ, וְאַחַר כֵּן (להלן ו יד-כה) יִחֵס גַּם שְׁאָר הַשְּׁבָטִים בַּעֲבוּרוֹ בַּסֵּדֶר הַשֵּׁנִי: וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט שֶׁהָיָה זֶה תְּחִלַּת הַנִּשּׂוּאִין, אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּפָּרָשָׁה, כִּי הָיָה זֶה קֹדֶם גְּזֵרַת פַּרְעֹה, וְיָלְדָה מִרְיָם וְאַהֲרֹן, וְאַחַר כֵּן גָּזַר פַּרְעֹה כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וַתֵּלֶד הַבֵּן הַטּוֹב הַזֶּה וְלֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב לֶדֶת מִרְיָם וְאַהֲרֹן, כִּי לֹא הָיָה בְּלֵדָתָם חִדּוּשׁ דָּבָר. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (סוטה יב:) הֵם לִקּוּחִים שְׁנִיִּים, שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנָּה מִפְּנֵי גְּזֵרַת פַּרְעֹה וְהֶחֱזִירָהּ בִּנְבוּאַת בִּתּוֹ (עי' שם יג.) וְעָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה לִקּוּחִים, הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן וּמִרְיָם וְאַהֲרֹן מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם, בְּשִׂמְחָתָם כִּי עַל יְדֵי זֶה יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל. ואע"פ שֶׁהָיָה אַהֲרֹן קָטָן, נָתַן הַשֵּׁם שִׂמְחָה בְּלִבּוֹ בָּעִנְיָן הַזֶּה, אוֹ מִרְיָם אֲחוֹתוֹ מְלַמַּדְתּוֹ:

“Y fue un hombre de la casa de Leví.” Nuestros Sabios dijeron que fue siguiendo el consejo de su hija. Rabí Abraham dijo que los israelitas habitaban en muchas ciudades, y esta mujer estaba en otra ciudad. Pero ¿qué necesidad tenía la Escritura de mencionar esto? En mi opinión, puesto que él no temió el decreto de Faraón y tomó para sí una mujer para engendrar hijos de ella, la Escritura lo expresó así. Porque respecto de todo aquel que se apresura a hacer un asunto nuevo, se dice de esta manera: “Y fue Reuvén y se acostó con Bilhá” (Génesis 35:22), “Y fue y tomó a Gomer hija de Divláyim” (Oseas 1:3), “Venid y vendámoslo a los ismaelitas” (Génesis 37:27), “Venid, golpeémoslo con la lengua” (Jeremías 18:18), “Venid ahora y discutamos” (Isaías 1:18). Así también aquí: se apresuró y tomó a la hija de Leví. La Escritura no menciona el nombre del hombre ni el de su esposa, porque tendría que atribuir su linaje y mencionar sus nombres, quién era su padre y el padre de su padre hasta Leví. Ahora quiere abreviar hasta el nacimiento del salvador, y después, en la segunda sección, atribuye también el linaje de las demás tribus por causa de él. Según el sentido simple, este fue el comienzo del matrimonio, y no hay orden cronológico estricto en la sección, pues esto ocurrió antes del decreto de Faraón. Ella dio a luz a Miriam y a Aharón, y después Faraón decretó: “Todo hijo que nazca, al río lo arrojaréis”. Entonces dio a luz a este hijo bueno. La Escritura no menciona el nacimiento de Miriam y Aharón, porque en su nacimiento no hubo novedad. Según la opinión de nuestros Sabios, fueron segundas nupcias: él se había separado de ella por causa del decreto de Faraón, y la volvió a tomar por la profecía de su hija. Hizo con ella acto de casamiento, la sentó en una litera, y Miriam y Aharón danzaban delante de ellos, en su alegría, porque por medio de esto Israel sería redimido. Y aunque Aharón era pequeño, Hashem puso alegría en su corazón por este asunto, o Miriam su hermana le enseñaba.

Ramban on Exodus 2:2

וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ יָדוּעַ כִּי כָל הַנָּשִׁים אוֹהֲבוֹת אֶת בְּנֵיהֶם, יָפִים וְשֶׁאֵינָם יָפִים, וְכֻלָּנָה תִצְפְּנֶנָּה אוֹתָן בְּכָל יְכָלְתָּן, וְאֵין צֹרֶךְ לַטַּעֲנָה כִּי טוֹב הוּא. אֲבָל פֵּרוּשׁ הַטּוֹבָה הַזֹּאת, שֶׁרָאֲתָה בּוֹ טוֹב מְחֻדָּשׁ וְחָשְׁבָה כִּי יֶאֱרַע בּוֹ נֵס וְיִנָּצֵל, וְלָכֵן נָתְנָה אֶל לִבָּהּ וְחָשְׁבָה מַחֲשָׁבוֹת בְּעִנְיָנוֹ, וְכַאֲשֶׁר רָאֲתָה שֶׁלֹּא יָכְלָה עוֹד לְהַצְפִּינוֹ חָשְׁבָה שֶׁיִּנָּצֵל בְּתַחְבּוּלָה אַחֶרֶת וְעָשְׂתָה לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַאֲחוֹתוֹ נִצֶּבֶת מֵרָחוֹק שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָּהּ, לָדַעַת מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ וְכָל זֶה סִיּוּעַ לְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ שֶׁדָּרְשׁוּ כִּי טוֹב הוּא, שֶׁנִּתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת אוֹרָה (סוטה יב), וּלְמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָיְתָה מִרְיָם מִתְנַבֵּאת עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל (שם):

“Y vio que era bueno, y lo escondió.” Es sabido que todas las mujeres aman a sus hijos, sean hermosos o no lo sean, y todas los esconderían con toda su capacidad. Por tanto, no hay necesidad de explicar que lo hizo “porque era bueno”. Más bien, el significado de esta bondad es que vio en él una bondad nueva, y pensó que le ocurriría un milagro y sería salvado. Por eso puso su corazón en ello y pensó estrategias respecto a él. Cuando vio que ya no podía esconderlo más, pensó que sería salvado mediante otra táctica, e hizo para él una arquilla de juncos, y su hermana se quedó de lejos, sin que la reconocieran, para saber qué se haría con él. Todo esto apoya las palabras de nuestros Sabios, que interpretaron “que era bueno” como que toda la casa se llenó de luz, y lo que dijeron de que Miriam profetizaba: “Mi madre está destinada a dar a luz un hijo que salvará a Israel”.

Ramban on Exodus 2:3

לִרְחֹץ עַל הַיְאוֹר סָרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ, וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה עַל הַיְאוֹר לִרְחֹץ בּוֹ, לְשׁוֹן רַבֵּינוּ שְׁלֹמֹה. וְאִם כֵּן יִהְיֶה עַל הַיְאוֹר כְּמוֹ "אֶל הַיְאוֹר" וְכֵן "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ" (שמואל א ב':י"א), "כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל אָחִיו" (ירמיה כג לה). וְיִתָּכֵן שֶׁהָיוּ בַּיְאוֹר מַעֲלוֹת, וְהִיא יָרְדָה מֵאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ לִרְחֹץ בַּמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר, לֹא תִּכָּנֵס אֶל שִׁבֹּלֶת הַנָּהָר, וְרָאֲתָה הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף רָחוֹק מִמֶּנָּה וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ אוֹ הוּא כְּמוֹ לִרְחֹץ בַּיְאוֹר, וְכֵן "וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד" (שמות כ"ט:ג'):

“A bañarse sobre el río.” Invierte el orden del versículo e interprétalo así: “descendió la hija de Faraón al río para bañarse en él”. Este es el lenguaje de Rabenu Shelomó. Si es así, “sobre el río” significa “al río”, como: “Y fue Elkaná a Ramá, sobre su casa” (I Samuel 2:11), y: “Así diréis cada hombre a su compañero y cada hombre a su hermano” (Jeremías 23:35). También puede ser que en el río hubiera escalones, y ella descendiera desde el palacio del rey para bañarse en el primer escalón que había en el río, sin entrar en la corriente del río. Vio la arquilla entre los juncos, lejos de ella, y envió a su sierva y la tomó. O bien significa “para bañarse en el río”, como: “y los pondrás sobre una cesta” (Éxodo 29:3).

Ramban on Exodus 2:4

וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה קוֹלוֹ נִשְׁמָע כְּנַעַר, לְשׁוֹן רַבֵּינוּ שְׁלֹמֹה. וּכְבָר דָּחוּ זֶה וְאָמְרוּ אִם כֵּן עָשִׂיתָ לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּעַל מוּם (סוטה יב: שמו"ר א' כ"ח). וְעוֹד, מָה טַעַם שֶׁיַּזְכִּיר הַכָּתוּב עֳבִי קוֹלוֹ. ור"א אָמַר (אבן עזרא על שמות ב':ו') שֶׁהָיוּ אֵיבָרָיו גְּדוֹלִים כְּנַעַר. וְאוּלַי הִזְכִּיר זֶה לְיָפְיוֹ, כִּי בַּעֲבוּר טוּבוֹ וְיָפְיוֹ חָמְלָה עָלָיו, כִּי הִכִּירָה בּוֹ שֶׁנּוֹלַד מִקָּרוֹב וְאֵבָרָיו יָפִים וּמְתֻקָּנִים כְּאִלּוּ הוּא נַעַר. וְיוֹתֵר נָכוֹן שֶׁנְּפָרֵשׁ בּוֹ שֶׁהָיָה בּוֹכֶה כְּנַעַר בַּחֲרִיצוּת וּזְרִיזוּת, וְלָכֵן חָמְלָה עָלָיו. וְאַגָּדָה נַעַר בּוֹכֶה, יֶלֶד הָיָה וּמִנְהָגוֹ כְּנַעַר, בָּא גַּבְרִיאֵל וְהִכָּהוּ לְמֹשֶׁה כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְתִתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים (שמו"ר א כח): וְעַל דַּעְתִּי אֵין צֹרֶךְ לְכָל זֶה, כִּי הַיֶּלֶד מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ יִקָּרֵא נַעַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שופטים יג ח), וְכֵן "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר" (שמואל ב י"ב:ט"ז). וְיִקָּרֵא יֶלֶד וְהוּא גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׁמָעֵאל (בראשית כא טו), וְכֵן "וְהַנַּעַר נָעַר" (שמואל א א':כ"ד), רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהוּא יֶלֶד קָטָן בֶּן כ"ד חֳדָשִׁים. כִּי כַּאֲשֶׁר נִגְמַל מֵחָלָב מִיָּד הֶעֱלַתְהוּ, כְּדִכְתִיב (שם שם כ"ג כ"ד) "וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ":

“Y he aquí un muchacho llorando.” Su voz sonaba como la de un muchacho. Este es el lenguaje de Rabenu Shelomó. Pero ya rechazaron esto y dijeron: si es así, hiciste de Moshé Rabenu un defectuoso. Además, ¿por qué habría de mencionar la Escritura el grosor de su voz? Rabí Abraham dijo que sus miembros eran grandes como los de un muchacho. Quizá se menciona por su belleza, pues por su bondad y hermosura ella se compadeció de él, porque reconoció que había nacido recientemente, pero sus miembros eran bellos y formados como si fuera un muchacho. Más correcto es explicar que lloraba como un muchacho, con fuerza y vivacidad, y por eso se compadeció de él. La agadá dice: era un niño, pero su conducta era como la de un muchacho; vino Gavriel y golpeó a Moshé para que llorara y ella se llenara de misericordia por él. Pero en mi opinión no hace falta todo esto, porque desde el día de su nacimiento el niño puede ser llamado “muchacho”, como está dicho: “¿Qué haremos con el muchacho que ha de nacer?” (Jueces 13:8), y también: “David buscó a Dios por el muchacho” (II Samuel 12:16). Y también puede llamarse “niño” a alguien grande, como se dice de Yishmael (Génesis 21:15). Asimismo: “y el muchacho era muchacho” (I Samuel 1:24), es decir, era un niño pequeño de veinticuatro meses, porque cuando fue destetado de la leche, enseguida lo subió, como está escrito: “y amamantó a su hijo hasta que lo destetó, y lo subió consigo cuando lo destetó”.

Ramban on Exodus 2:5

וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה נָתְנָה אֶל לִבָּהּ הַמַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר הָיָה, כִּי אָמְרָה לְבַעֲבוּר הַצִּיל אוֹתוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יִרְאוּ בְּמוֹת הַיֶּלֶד שָׂמוּהוּ שָׁם, וְאִישׁ מִצְרִי לָמָּה יַעֲשֶׂה כֵן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָאַתְהוּ נִמּוֹל (סוטה יב. שמו"ר א כט). וְאִם כֵּן הֵסִירָה בְּגָדָיו וּבָדְקָה בּוֹ. וְאֵין צֹרֶךְ:

“Y dijo: De los niños de los hebreos es este.” Ella puso en su corazón el asunto tal como era, pues dijo: para salvarlo, o para no ver la muerte del niño, lo pusieron allí. ¿Y por qué habría de hacer algo así un egipcio? Hay quienes dicen que vio que estaba circuncidado. Si es así, le quitó la ropa y lo examinó. Pero no hay necesidad de esto.

Ramban on Exodus 2:6

וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו שֶׁגָּדַל וְהָיָה לְאִישׁ, כִּי מִתְּחִלָּה אָמַר "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד" (שמות ב':י'), שֶׁגָּדַל עַד שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְגָמְלָה אוֹתוֹ, וְאָז הֱבִיאַתְהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן כִּי לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, וְאַחֲרֵי כֵן גָּדַל וַיְהִי לְאִישׁ דַּעַת:

“Y Moshé creció y salió hacia sus hermanos.” Creció y se convirtió en hombre, pues al principio se dijo: “y creció el niño” (Éxodo 2:10), es decir, creció hasta que ya no necesitó que lo destetaran, y entonces ella lo llevó a la hija de Faraón y fue para ella como hijo, porque estaba destinado a presentarse ante reyes. Después creció y se convirtió en un hombre de entendimiento.

Ramban on Exodus 2:7

וְטַעַם וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי, וְהָיָה חָפֵץ לִרְאוֹתָם בַּעֲבוּר שֶׁהֵם אֶחָיו. וְהִנֵּה נִסְתַּכֵּל בְּסִבְלֹתָם וַעֲמָלָם וְלֹא יָכוֹל לִסְבֹּל, וְלָכֵן הָרַג הַמִּצְרִי הַמַּכֶּה הַנִּלְחָץ:

El sentido de “salió hacia sus hermanos” es que le dijeron que era judío, y quiso verlos porque eran sus hermanos. Observó sus cargas y su sufrimiento, y no pudo soportarlo. Por eso mató al egipcio que golpeaba al oprimido.

Ramban on Exodus 2:8

הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אוֹמֵר מִכָּאן אָנוּ לוֹמְדִים שֶׁהֲרָגוֹ בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות ב':י"ד), וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ הוּא (שמו"ר א לה). וַאֲנִי תָּמֵהַּ, אִם כֵּן מִי הִגִּיד לָרָשָׁע כִּי מֹשֶׁה הֲרָגוֹ. אוּלַי סָמַךְ יָדוֹ עָלָיו וַיְקַלְּלֵהוּ בְּשֵׁם ה', וְזֶהוּ "וַיַּךְ". אוֹ מִפְּנֵי שֶׁנָּפַל מֵת לְפָנָיו פָּחַד מֹשֶׁה שֶׁיַּעֲלִילוּ עָלָיו וּקְבָרוֹ בַּחוֹל, וְרָאָה אוֹתוֹ עוֹשֶׂה כֵן, וְיָדַע שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם, אוֹ חָשַׁב שֶׁהֲרָגוֹ בַּחֶרֶב כִּי לֹא רָאָה רַק הַקְּבוּרָה. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אוֹמְרִים (המפרשים, ראב"ע כאן והרד"ק בספר השרשים שרש אמר) כִּי אַתָּה אוֹמֵר פֵּרוּשׁוֹ חוֹשֵׁב, כִּי מָצִינוּ אֲמִירָה עַל מַחְשֶׁבֶת הַלֵּב, "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי" (קהלת ב א), "אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל" (שם ו ג). וְאֵין בְּכָאן צֹרֶךְ לָזֶה, כִּי אָמַר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, אִם בַּעֲבוּר שֶׁאַתָּה חָפֵץ לְהָרְגֵנִי כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ הַמִּצְרִי אַתָּה מוֹכִיחַ אוֹתִי וְאוֹמֵר "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ":

“¿Acaso dices matarme?” De aquí aprendemos que lo mató con el Nombre explícito. Este es el lenguaje de Rashi, y es un midrash de nuestros Sabios. Yo me asombro: si es así, ¿quién le dijo al malvado que Moshé lo había matado? Quizá Moshé apoyó su mano sobre él y lo maldijo con el Nombre de Hashem, y eso es “lo golpeó”. O quizá, al caer muerto delante de él, Moshé temió que lo acusaran y lo enterró en la arena; aquel lo vio hacer eso y supo que él había sido la causa. O pensó que lo había matado con espada, porque solo vio el entierro. Según el sentido simple, los comentaristas dicen que “tú dices” significa “tú piensas”, porque encontramos “decir” aplicado al pensamiento del corazón: “dije yo en mi corazón” (Eclesiastés 2:1), “dije: mejor que él es el aborto” (Eclesiastés 6:3). Pero aquí no hay necesidad de esto, porque dijo: “¿Quién te puso por hombre, príncipe y juez sobre nosotros? ¿Acaso porque deseas matarme como mataste al egipcio me reprendes y dices: ‘¿Por qué golpeas a tu compañero?’”.

Ramban on Exodus 2:9

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת לֹא יַזְכִּיר הַכָּתוּב שְׁמוֹ, כִּי אֵינֶנּוּ יָדוּעַ רַק מִן הַכִּנּוּי שֶׁהוּא נִכְבָּד בִּכְהֻנָּתוֹ. וְהוּא יִתְרוֹ, כִּי אַחֲרֵי הִתְחַתֵּן בְּמֹשֶׁה כָּתוּב "וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (שמות ד':י"ח), וְשָׁם כָּתוּב "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם", כְּמוֹ אֵלִיָּה (מלכים ב א':ג') וְאֵלִיָּהוּ (שם א יז א), יִרְמְיָה (ירמיה כז א) וְיִרְמְיָהוּ (שם א א). וְאַחֲרֵי שֶׁנִּתְגַּיֵּר נִקְרָא חֹבָב, דִּכְתִיב "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד יא), כִּי דֶּרֶךְ כָּל הַמִּתְיַהֲדִים לִקְרֹא לָהֶם שֵׁם אַחֵר בְּיִשְׂרָאֵל. וְהוּא בֶּן רְעוּאֵל, דִּכְתִיב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי" (במדבר י כט). וּמַה שֶׁאָמַר בְּכָאן (שמות ב':י"ח) "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן", הוּא אֲבִי אֲבִיהֶן, כְּמוֹ "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם" (בראשית לב י), "נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי" (דניאל ה ב), וְכֵן "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר" (בראשית כט ה), וְכֵן "וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל" (שמואל ב י"ט:כ"ה), וְרַבִּים כֵּן. וְהָיָה זֶה, כִּי הַכֹּהֵן לֹא יִמָּצֵא בַּבַּיִת, כִּי הָיָה נִטְרָד בְּכִהוּנוֹ בְּבֵית אֱלֹהָיו, וַתָּבֹאנָה אֶל הַזָּקֵן. וְיִתָּכֵן כִּי "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" (להלן פסוק כ"א) הוּא הַכֹּהֵן הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה, כִּי הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ צִפּוֹרָה בִּתּוֹ:

“Y el sacerdote de Midián tenía siete hijas.” La Escritura no menciona su nombre, porque no era conocido sino por el título de que era importante en su sacerdocio. Él es Yitró, pues después de emparentar con Moshé está escrito: “Y volvió a Yéter, su suegro” (Éxodo 4:18), y allí está escrito: “Y dijo Yitró a Moshé: ve en paz”. Es como Eliá y Eliyahu, Yirmiyá y Yirmiyahu. Después de convertirse, fue llamado Jovav, como está escrito: “De los hijos de Jovav, suegro de Moshé” (Jueces 4:11), porque es costumbre de todos los que se judaizan que se les dé otro nombre en Israel. Él era hijo de Reuel, como está escrito: “Y dijo Moshé a Jovav hijo de Reuel el midianita” (Números 10:29). Y lo que aquí dice: “Y vinieron a Reuel, su padre” (Éxodo 2:18), significa el padre de su padre, como: “Dios de mi padre Abraham” (Génesis 32:10), “Nebujadnetzar su padre” (Daniel 5:2), y también: “¿Conocéis a Laván hijo de Najor?” (Génesis 29:5), y “Mefiboshet hijo de Shaúl” (II Samuel 19:25), y muchos casos semejantes. Esto fue así porque el sacerdote no se encontraba en la casa, ya que estaba ocupado en su sacerdocio en la casa de su dios, y ellas vinieron al anciano. También puede ser que “Moshé consintió en vivir con el hombre” (Éxodo 2:21) se refiera al sacerdote mencionado arriba, porque él fue quien le dio a Tziporá su hija.

Ramban on Exodus 2:10

וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה כִּי הָיוּ הָרוֹעִים בְּכָל הַיָּמִים בָּאִים וּמְמַלְאִים הָרְהָטִים וּמַשְׁקִים צֹאנָם בַּתְּחִלָּה, וְאַחֲרֵי כֵן הָיוּ הַנָּשִׁים הָאֵלֶּה מַשְׁקוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאֵרַע כִּי הַיּוֹם הַזֶּה קָדְמוּ הַנָּשִׁים וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, כִּי הָיוּ חוֹשְׁבוֹת לְהַשְׁקוֹת צֹאנָם בַּתְּחִלָּה טֶרֶם בֹּא הָרוֹעִים, וְהִנֵּה בָּאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם מִן הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת הֵם תְּחִלָּה כְּמִנְהָגָם בְּכָל הַיָּמִים, וּמֹשֶׁה חָרָה לוֹ עַל הֶחָמָס וְהִצִּילָן כִּי כֵּיוָן שֶׁהֵן מִלְּאוּ הָרְהָטִים הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁלָּהֶן, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָהֶם כִּי לֹא הִסְפִּיקוּ הָרְהָטִים לְכָל צֹאנָן, וְזֶה טַעַם מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם וְאָמְרוּ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, שֶׁמְּגָרְשִׁים אוֹתָנוּ בְּכָל יוֹם תָּמִיד בְּבֹאֵנוּ לָרְהָטִים בַּתְּחִלָּה:

“Y vinieron y sacaron agua.” Los pastores, todos los días, venían y llenaban los abrevaderos y daban de beber primero a sus rebaños; después estas mujeres daban de beber a los suyos. Pero ocurrió que ese día las mujeres se adelantaron, vinieron y sacaron agua, pensando dar de beber primero a sus rebaños antes de que llegaran los pastores. Entonces llegaron los pastores y las expulsaron de los abrevaderos para dar de beber ellos primero, como era su costumbre todos los días. Moshé se indignó por la violencia y las salvó, porque ya que ellas habían llenado los abrevaderos, el agua era de ellas. Además, sacó agua para ellas, porque los abrevaderos no bastaban para todo su rebaño. Este es el sentido de: “¿Por qué os apresurasteis a venir hoy?”, y ellas dijeron: “Un hombre egipcio nos salvó de la mano de los pastores”, que nos expulsan todos los días, siempre que venimos primero a los abrevaderos.

Ramban on Exodus 2:11

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם לֹא יֹאמַר "בַּיָּמִים הָהֵם" וּ"בַיּוֹם הַהוּא" רַק עַל הַזְּמַן הָעוֹמֵד אֲשֶׁר יַזְכִּיר הַמְאֹרָע בּוֹ, אֲבָל לְאַחַר הָעֵת יֹאמַר "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן". וְהָרָאוּי בְּכָאן שֶׁיֹּאמַר וַיְהִי אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. עַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (שמו"ר א מא) כִּי לְפִי שֶׁהָיוּ יָמִים שֶׁל צַעַר קוֹרֵא אוֹתָם רַבִּים, וְיִרְמֹז לַזְּמַן הַהֹוֶה. וְכֵן אָמְרוּ (שם א לב) בַּפָּסוּק שֶׁאָמַר לְמַעְלָה "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה" (שמות ב':י"א), שֶׁהָיָה גָּדֵל שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, כְּלוֹמַר בִּזְמַן אֶחָד בִּמְהֵרָה. וּמִכָּל מָקוֹם בַּיָּמִים הָהֵם מִיּוֹם שֶׁמֵּת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים, יָמִים מְעַטִּים הָיוּ, אֲבָל נְפָרֵשׁ כִּי יֹאמַר בַּיָּמִים הָהֵם, יְמֵי הָעִנּוּי וְהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה, שֶׁהָיוּ יָמִים רַבִּים מְאֹד, כִּי אָרַךְ הַגָּלוּת מְאֹד, וְהָיָה זֶה שֶׁצָּעֲקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם וְכֵן "וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית" (מלכים א י"ח:א'), שֶׁהָיוּ יָמִים רַבִּים וְאֵרַע בָּהֶם זֶה: וּלְפִי דַּעְתִּי, כִּי טַעַם הַכָּתוּב הַזֶּה יִרְמֹז עַל הַיָּמִים שֶׁהָיָה מֹשֶׁה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה, כִּי בֶּאֱמֶת בִּנְעוּרָיו בָּרַח, שֶׁהַכָּתוּב אָמַר "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו", שֶׁהָיָה זֶה מִיָּד כַּאֲשֶׁר גָּדַל וְעָמַד עַל דַּעְתּוֹ, וְהִגִּידוּ לוֹ כִּי הוּא יְהוּדִי, וְנִכְסַף לִרְאוֹת סִבְלוֹת אֶחָיו וַעֲמָלָם וְלַחֲצָם, וּבַיּוֹם הַהוּא שֶׁיָּצָא הִכָּה אֶת הַמִּצְרִי, וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי הִלְשִׁינוּ עָלָיו וּבָרַח הִנֵּה הָיָה כְּבֶן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, כַּאֲשֶׁר הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (שמו"ר ה, ב), וְעַל כָּל פָּנִים לֹא הִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים, וּבְעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה הָיָה בֶּן שְׁמֹנִים, אִם כֵּן עָמַד כְּמוֹ שִׁשִּׁים שָׁנָה בּוֹרֵחַ מִלִּפְנֵי פַּרְעֹה: וְהַקָּרוֹב כִּי בְּסוֹף הַזְּמַן בָּא לְמִדְיָן וְנָשָׂא צִפּוֹרָה, כִּי כְּשֶׁהָיָה לוֹ הַדִּבּוּר הַזֶּה עֲדַיִן לֹא הוֹלִיד מִמֶּנָּה רַק בְּנוֹ הַבְּכוֹר גֵּרְשֹׁם, אֲבָל לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב בִּבְרִיחָתוֹ (שמות ב':ט"ו) רַק "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר", כִּי לֹא נִתְחַדֵּשׁ בַּיָּמִים הָאֲחֵרִים עִנְיָן שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַכָּתוּב לְסַפְּרוֹ, וְכֵן הַדָּבָר, כִּי הַבּוֹרֵחַ מִן הַמַּלְכוּת לֹא יִתְעַכֵּב בְּעִיר מוֹשָׁב וְקָרוֹב לוֹ, אֲבָל יִבְרַח מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֶל אֶרֶץ מֶרְחַקִּים: וְהִנֵּה עָמַד יָמִים רַבִּים מִתְחַבֵּא וּמִתְנַכֵּר מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר, וּבְסוֹף הַזְּמַן בָּא לְמִדְיָן וְנִתְעַכֵּב שָׁם, וְזֶה טַעַם "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן", כִּי רָאוּי הָיָה שֶׁיֹּאמַר "וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִדְיָן", אֲבָל רָמַז שֶׁלֹּא יָשַׁב בְּעִיר עַד בַּסּוֹף שֶׁבָּא אֶל אֶרֶץ מִדְיָן וְשָׁם יָשַׁב: וּמִפְּנֵי שֶׁהִזְכִּיר הַכָּתוּב בְּרִיחָתוֹ מִפְּנֵי פַּרְעֹה וְשִׁבְתּוֹ בְּמִדְיָן, וּבָא לְהַזְכִּיר מִיָּד שֶׁהוּשַׁב לְמִצְרַיִם בְּמִצְוָתוֹ שֶׁל הקב"ה, וְהָיָה נִרְאֶה שֶׁהָיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים נַעֲשִׂים מִיָּד, וּתְכוּפִים זֶה לָזֶה בְּשָׁנָה אַחַת, בָּא הַכָּתוּב לִרְמֹז לָנוּ הָעִנְיָן כַּאֲשֶׁר הָיָה, וְאָמַר וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה וְעוֹמֵד בְּמִדְיָן מֵהֶם, וּמֵת בַּיָּמִים הָהֵם בְּסוֹפָם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וְהָיָה לְמֹשֶׁה גִּלּוּי הַשְּׁכִינָה בְּעִנְיָן זֶה, וְהוּשַׁב לְמִצְרַיִם וּגְאָלָם, וְעַל כֵּן לֹא אָמַר "וַיְהִי אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים", כִּי הָיָה מַשְׁמָעוֹ מִשֶּׁבֶת מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, וְלֹא הָיוּ הַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם רַק לְכָל הַמְסֻפָּר לְמַעְלָה:

Ramban on Exodus 2:12

וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ נִצְטָרַע וְהָיָה שׁוֹחֵט תִּינוֹקוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם, לְשׁוֹן רַשִׁ"י. (רש"י על שמות ב':כ"ג) וְהוּא מִדְרַשׁ חֲכָמִים (בשמו"ר א מא). וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, מִנְהַג כָּל הַנֶּעֱבָדִים לְמֶלֶךְ בְּלִיַּעַל רָשָׁע שֶׁיִּהְיוּ מְצַפִּים וּמְחַכִּים לְיוֹם מוֹתוֹ, וְכַאֲשֶׁר רָאוּ שֶׁמֵּת הַמֶּלֶךְ הֵאָנְחוּ מְאֹד מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מַרְשִׁיעַ מִן הָרִאשׁוֹן, כִּי אָמְרוּ אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, וַיִּבְחֲרוּ מָוֶת מֵחַיִּים. וְזֶה טַעַם "נַאֲקָתָם" כִּי נָאֲקוּ נַאֲקַת חָלָל (עי' יחזקאל ל כד):

“Y murió el rey de Egipto, y gimieron.” Se volvió leproso y degollaba niños de Israel y se bañaba en su sangre. Este es el lenguaje de Rashi, y es midrash de los Sabios. Según el sentido simple, es costumbre de todos los sometidos a un rey vil y malvado esperar y aguardar el día de su muerte. Pero cuando vieron que murió el rey, gimieron mucho, porque reinó un hombre hipócrita y más malvado que el primero. Dijeron: “Se perdió nuestra esperanza, estamos cortados”, y prefirieron la muerte a la vida. Este es el sentido de “su gemido”, pues gimieron como el gemido de un herido mortal.

Ramban on Exodus 2:13

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פֵּרֵשׁ רַבִּי אַבְרָהָם, כִּי רָאָה הֶחָמָס שֶׁהָיוּ מִצְרַיִם עוֹשִׂים לָהֶם בְּגָלוּי, וַיֵּדַע אֱלֹהִים הֶעָשׂוּי לָהֶם בַּסֵּתֶר. וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ (רש"י על שמות ב':כ"ה) וַיֵּדַע אֱלֹהִים, נָתַן עֲלֵיהֶם לֵב וְלֹא הֶעֱלִים עֵינוֹ מֵהֶם. וְנָכוֹן הוּא עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, כִּי בַּתְּחִלָּה הָיָה מַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל, וְעַתָּה שָׁמַע אֱלֹהִים נַאֲקָתָם וְרָאָה אוֹתָם, לוֹמַר שֶׁלֹּא הִסְתִּיר פָּנָיו עוֹד מֵהֶם וְיָדַע אֶת מַכְאוֹבָם וְכָל הַנַּעֲשֶׂה לָהֶם וְאֶת כָּל הַצָּרִיךְ לָהֶם. וְהֶאֱרִיךְ הַכָּתוּב לְהַזְכִּיר טְעָנוֹת רַבּוֹת בִּגְאֻלָּתָם, "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם", "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ", "וַיַּרְא אֱלֹהִים", "וַיֵּדַע אֱלֹהִים", "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" (שמות ג':ז'), כִּי אע"פ שֶׁנִּשְׁלַם הַזְּמַן שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם לֹא הָיוּ רְאוּיִים לְהִגָּאֵל, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל כ ח), אֶלָּא מִפְּנֵי הַצְּעָקָה קִבֵּל תְּפִלָּתָם בְּרַחֲמָיו: וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת יֵשׁ בַּכָּתוּב הַזֶּה סוֹד גָּדוֹל מִסִּתְרֵי הַתּוֹרָה, לוֹמַר כִּי עָלָה עִנּוּיָם לִמְאוֹר פָּנָיו וְקֵרֵב אוֹתָם אֶל הַדַּעַת, כְּעִנְיַן "בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" (חבקוק ג ב), וְלָכֵן יַאֲרִיךְ הַכָּתוּב בָּזֶה אַחֲרֵי שֶׁאָמַר כְּבָר "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים", "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים". וְנִתְפָּרֵשׁ הַפָּסוּק הַזֶּה בְּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה (ספר הבהיר אות עו), תְּבִינֵהוּ מִשָּׁם:

“Y vio Dios a los hijos de Israel.” Rabí Abraham explicó que vio la violencia que los egipcios les hacían públicamente, y “Dios supo” lo que se les hacía en secreto. Rashi explicó: “Y Dios supo” significa que puso Su corazón sobre ellos y no apartó Su ojo de ellos. Esto es correcto según el sentido simple, porque al principio ocultaba Su rostro de ellos y eran consumidos; ahora Dios escuchó su gemido y los vio, es decir, ya no ocultó Su rostro de ellos, y conoció sus dolores, todo lo que se les hacía y todo lo que necesitaban. La Escritura alarga mencionando muchas razones para su redención: “Dios escuchó su gemido”, “Dios recordó Su pacto”, “Dios vio”, “Dios supo”, “porque he conocido sus dolores” (Éxodo 3:7). Aunque se había completado el tiempo decretado sobre ellos, no eran dignos de ser redimidos, como está explicado por medio de Yejezkel (Ezequiel 20:8), sino que por causa del clamor recibió su oración con Su misericordia. Según el camino de la verdad, hay en este versículo un gran secreto de los secretos de la Torá: su aflicción subió a la luz de Su rostro y los acercó al conocimiento, como en el asunto de: “En medio de los años hazlo conocer; en la ira recuerda la misericordia” (Habacuc 3:2). Por eso la Escritura se extiende en esto después de haber dicho ya: “Dios escuchó” y “Dios recordó”. Este versículo está explicado en el midrash de Rabí Nejunia ben HaKaná; entiéndelo desde allí.