Ramban on Exodus 20
Ramban on Exodus 20:1
אנכי ה' אלהיך הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (שמות ט׳:י״ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:
YO SOY EL ETERNO, TU DIOS. Esta declaración es un mandamiento positivo. Al decir: “Yo soy el Eterno”, enseña y les ordena que sepan y crean que existe el Eterno, y que Él es Dios para ellos; es decir, que Él existe, es eterno, y que de Él procede todo por Su voluntad y Su poder. Y Él es Dios para ellos, de modo que están obligados a servirle.
Y dijo: “que te saqué de la tierra de Egipto”, porque la salida de allí enseña Su existencia y Su voluntad, pues por Su conocimiento y providencia salimos de allí. También enseña la creación del mundo, porque si el mundo fuera eterno, nada cambiaría de su naturaleza. Y enseña Su poder; y Su poder enseña Su unidad, como dijo: “Para que sepas que no hay otro como Yo en toda la tierra” (Éxodo 9:14). Este es el sentido de “que te saqué”, pues ellos son quienes saben y son testigos de todo esto.
Ramban on Exodus 20:2
וטעם מבית עבדים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה נה). וכבר רמזתי עוד למעלה (יט כ) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת: וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג:) קבלת מלכות שמים, כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם וכך אמרו במכילתא (שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי: ונאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כט יז):
Y EL SENTIDO DE “DE LA CASA DE ESCLAVOS”. Es que estaban en Egipto, en una casa de esclavos, cautivos del faraón. Y les dijo esto porque están obligados a que este Nombre grande, glorioso y temible sea para ellos Dios, para que le sirvan, ya que Él los redimió de la esclavitud de Egipto, conforme al sentido de: “Mis siervos son, a quienes saqué de la tierra de Egipto” (Levítico 25:55).
Ya insinué arriba el sentido de los dos Nombres santos según el camino de la verdad.
Este mandamiento es llamado por nuestros sabios “aceptación del yugo del Reino de los Cielos”, porque estas palabras que mencioné corresponden al rey frente al pueblo. Así dijeron en la Mejilta: “‘No tendrás otros dioses delante de Mí’. ¿Por qué fue dicho? Porque Él dice: ‘Yo soy el Eterno, tu Dios’. Es comparable a un rey que entró en una provincia. Sus siervos le dijeron: ‘Decreta sobre nosotros decretos’. Él les dijo: ‘No; cuando aceptéis mi reino, decretaré sobre vosotros decretos, pues si no aceptáis mi reino, ¿cómo cumpliréis mis decretos?’. Así dijo el Omnipresente a Israel: ‘Yo soy el Eterno, tu Dios’; ‘No tendrás’. Yo soy Aquel cuyo reino aceptasteis sobre vosotros en Egipto. Le dijeron: ‘Sí’. Entonces, cuando aceptasteis Mi reino, aceptad Mis decretos”. Es decir, después de que aceptáis sobre vosotros y reconocéis que Yo soy el Eterno y que Yo soy vuestro Dios desde la tierra de Egipto, aceptad todos Mis mandamientos.
Todos los mandamientos fueron dichos en lenguaje singular: “el Eterno, tu Dios, que te saqué”, y no como comenzó diciéndoles: “Vosotros visteis... si escuchar escucháis” (Éxodo 19:4-5). Esto fue para advertir que cada individuo de ellos será castigado por los mandamientos, porque con cada uno habla y a cada uno ordena, para que no piensen que seguirán a la mayoría y que el individuo se salvará con ellos. Moshé les explicará esta intención al final de la Torá, en la parashá “Vosotros estáis firmes” (Deuteronomio 29:17).
Ramban on Exodus 20:3
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כתב רש"י (רש"י על שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, ת"ל לא יהיה לך וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא (כאן). וא"כ תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע"ג ברשותו ואין בה מיתת ב"ד, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב"ד. ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא, וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בסיפרא (ריש קדושים) ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), יכול יעשו לכם אחרים, ת"ל לא לכם אין לי אלא לכם, יכול הן יעשו לאחרים, ת"ל לא תעשו לא לכם ולא לאחרים. מכאן אמרו העושה ע"ג לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה. הרי שר' יוסי יחיד במקום רבים הוא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים ע"ג, ולדברי תנא קמא אינו כן: והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח כא), להיות לכם לאלהים (ויקרא יא מה) יאמר, שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ׳:ג׳) שאמר אלה אחרן בר מיני: ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב "אלהים אחרים" הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה' לבדו, אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים חלילה, אבל יאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו אבל בהם אמר הכתוב (ישעיה לז יט) כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם ואבן ויאבדום: והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה', ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם ולכך לא אמר ולא תשתחוה להם, כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותנו מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודה זרה, וכלן חייבי מיתה, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (שמות כ׳:כ״ג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):
NO TENDRÁS OTROS DIOSES DELANTE DE MÍ. Rashi escribió: “‘No tendrás’. ¿Por qué fue dicho? Porque fue dicho: ‘No harás para ti’. De allí solo sé que no debe hacerlos; ¿de dónde sé que no debe conservar lo que ya fue hecho? Por eso dice: ‘No tendrás’”. Y esta es, en verdad, una baraita enseñada en la Mejilta.
Si es así, este sería solamente un mandamiento negativo, una advertencia contra quien mantiene idolatría en su posesión, pero no implicaría muerte por tribunal. Entonces, ¿por qué antepuso la conservación, que es solo un precepto negativo, a la postración y al servicio, que conllevan karet y muerte por tribunal?
Según mi opinión, la halajá no sigue las palabras de esta baraita, sino que fue enseñada como la opinión de un individuo. Así enseñamos en el Sifra: “‘Dioses de fundición no haréis para vosotros’ (Levítico 19:4). Podría pensarse que otros pueden hacerlos para vosotros; por eso dice: ‘No para vosotros’. Solo sé que no los harán para vosotros; ¿podría pensarse que ellos sí pueden hacerlos para otros? Por eso dice: ‘No haréis’: ni para vosotros ni para otros. De aquí dijeron: quien hace idolatría para sí mismo transgrede dos advertencias: ‘No haréis’ y ‘no para vosotros’. Rabí Yosé dice: transgrede tres: ‘No haréis’, ‘no para vosotros’ y ‘no tendrás’”. He aquí que Rabí Yosé es un individuo frente a la mayoría, y él es quien dice que “no tendrás” es una advertencia contra conservar imágenes; pero según el primer tana no es así.
Lo correcto, también según el sentido simple, es que proviene del lenguaje de: “Y el Eterno será para mí Dios” (Génesis 28:21), y: “para ser para vosotros Dios” (Levítico 11:45). Quiere decir que no tengamos, fuera del Eterno, otros dioses de entre todos los ángeles superiores y de entre todo el ejército de los cielos, que son llamados “dioses”, como se dijo: “Quien sacrifica a los dioses será destruido, excepto al Eterno solamente” (Éxodo 22:19). Es una prohibición de creer en alguno de ellos, de aceptarlo sobre sí como deidad, o de decirle: “Tú eres mi dios”. Esta es también la opinión de Onkelos, que tradujo: “otro dios fuera de Mí”.
Sabe que en todo lugar donde la Escritura dice “otros dioses”, la intención es “otros fuera del Nombre glorioso”. Usa este lenguaje cuando habla de aceptar divinidad o de servirle, pues dice: no aceptéis sobre vosotros ninguna deidad fuera del Eterno solamente. Pero cuando habla de fabricar, la Escritura no dice “otros”, Dios no lo permita, sino: “Dioses de fundición no haréis para vosotros” (Levítico 19:4), “dioses de fundición no harás para ti” (Éxodo 34:17). Los llama así porque los fabrica con la intención de que sean sus dioses. Pero sobre ellos dijo la Escritura: “Porque no son dioses, sino obra de manos humanas, madera y piedra” (Isaías 37:19).
Así, en el segundo mandamiento primero advirtió que no aceptemos para nosotros ningún señor de entre todos los dioses fuera del Eterno. Después dijo que no hagamos escultura ni imagen alguna para postrarnos ante ellas ni servirlas con ningún servicio del mundo. Por eso no dijo: “y no te postrarás ante ellas”, porque esto está ligado a la fabricación: nos prohibió hacerlas para postrarnos ante ellas. Todas estas son advertencias contra la idolatría, y todas conllevan pena de muerte. Pero en este versículo no hay advertencia contra quien hace cien imágenes sin servirlas; más abajo advertirá sobre esto: “Dioses de plata y dioses de oro no haréis para vosotros” (Éxodo 20:23), y también: “Dioses de fundición no harás para ti” (Éxodo 34:17), “No haréis para vosotros ídolos” (Levítico 26:1).
Ramban on Exodus 20:4
וטעם על פני כמו אם לא על פניך יברכך (איוב א יא), ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (שם ו כח). יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא "על פניו", וכן ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב כב), וכן וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם. והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי: ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (רמב"ן על שמות ג׳:ב׳), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד), ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו וכן רמז אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ׳:ג׳), והוא שנאמר (שמות כ׳:כ״ג) לא תעשון אתי וגו': כי אנכי ה' אלהיך לבדי, ואין ראוי שתשתף עמי אחרים. ואנכי אל, תקיף, שיש לאל ידי, וקנא, שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים. ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד. ואמר הרב במורה הנבוכים (א לב) שלא תמצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בענין ע"ז בלבד. והנה בקדושי עליון, ויחר אף ה' במשה (שמות ד׳:י״ד), ויחר אף ה' בם וילך (במדבר יב ט), וכתוב (איוב מב ז) חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. אבל בלשון קנאה אמת הוא. וכך אמרו במכילתא (כאן) בקנאה אני נפרע מע"ז אבל אני חנון ורחום בדברים אחרים: ולפי דעתי שיזכיר קנאה בע"ז בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו, כאשר פירשתי למעלה (יט ה) והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים: ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע"ז, כי היו שלשה מינין הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י כ) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם אלהים אחרים, אלהי העמים, כי המלאכים נקראים אלהים, כמו שנאמר הוא אלהי האלהים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), כי גדול ה' מכל האלהים (שמות י״ח:י״א). ואע"פ שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי:) דקרו ליה אלה דאלהיא, ובזה אמר הכתוב זובח לאלהים יחרם הזכירם בשם הידיעה: והמין השני בע"ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב (ירמיה ח ב) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע"ז (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים יאמר, כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה: וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם אל הארצות, ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו, כאשר רמזתי במקומו (בראשית יא ב): והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש, כי יש גם למזלות שרים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו"ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים: והמין השלישי בע"ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות, כאשר אפרש בע"ה (ויקרא יז ז), כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם, כידוע מענינם בחכמת נגרמונסיא, גם בדברי רבותינו ובזה אמר הכתוב (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות, והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים, וגם אבותיהם הרשעים כתרח ונמרוד לא שערום כלל. ומזה מזהיר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז ז): והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה בלתי לה' לבדו, ולכך הזהיר בתחלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שהם המין הראשון, וזהו על פני, כאשר רמזתי סודו והזהיר עוד על הפסל וגם על התמונה שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה, כענין שכתוב (איוב ד טז) יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני. וכך אמרו (ר"ה כד:) אשר בשמים, לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל, לרבות מלאכי השרת. כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות, כאשר היה בענין מעשה העגל שאני עתיד. לפרש בע"ה (רמב"ן על שמות ל״ב:א׳).
Ramban on Exodus 20:5
ואמר אשר במים מתחת לארץ לרבות השדים, מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה), וכך אמרו (במכילתא כאן) להביא את הבוביא ואמר בכלם לא תשתחוה להם ולא תעבדם בשום עבודה כלל, ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקב"ה, והנה ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ית' (סנהדרין ס:):
Y DIJO “QUE ESTÁ EN LAS AGUAS DEBAJO DE LA TIERRA”, para incluir a los demonios, como en: “Debajo de las aguas y sus habitantes” (Job 26:5). Así dijeron en la Mejilta: para incluir la bubia. Y sobre todos ellos dijo: “No te postrarás ante ellos ni los servirás”, con ningún tipo de servicio, aunque su intención no sea salir del dominio del Santo, bendito sea. Así vació todos los servicios para el Nombre único, bendito sea.
Ramban on Exodus 20:6
פוקד עון אבות על בנים אמר ר"א כי טעם פקידה כטעם זכירה, כמו וה' פקד את שרה (בראשית כא א), שהוא כמו ויזכרה ה' (שמואל א א׳:י״ט). והטעם, כי השם יאריך לרשע אולי ישוב ויוליד בן צדיק, אבל אם הלך הבן בדרכי אביו גם הדור השלישי גם הדור הרביעי יאבד זכרם. כי השם יזכור מה שעשו האבות, ולא יאריך עוד. וכזה אמרו כל המפרשים. וא"כ לא יפקוד עון אבות על בנים ועל שלשים, רק על רבעים, וראוי היה שיאמר פוקד עון אבות ובנים ושלשים על רבעים. ואולי יאמרו שהוא זוכר העון על הבנים לאמר אתה ואביך חטאתם, וכן יעשה עם השלשים ועם הרבעים, ואז ינקם מהם ולא יפקוד להם עוד כי יכריתם בעון כולם: ואין פירושם נכון, שיאמר הכתוב הזכירה בכלם בשוה, ולא יזכיר הנקמה שתהא ברבעים בסוף ולשון פקידה עם מלת "על" לא תבא על זכירה, אבל היא הנקמה, וכן וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל״ב:ל״ד), וכן יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (ישעיה כז א), וכן יפקוד ה' על צבא המרום במרום (שם כד כא), כלם הנקמה והעונש: והנכון בעיני שיאמר כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, כענין שנאמר (שם יד כא) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, וכן יפקוד אותו על שלשים כשלא יהיה עונם שלם בשני הדורות, כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז) ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שנתמלאה סאתם ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון. והוסיף במשנה התורה (דברים ה ט) ועל שלשים ועל רבעים לשונאי, כטעם או: ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות כ׳:ה׳) כי בני הבנים נקראים בנים, על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יתבונן זה ואיננו כן, אבל שלשים, הדור השלישי בעון, ורבעים כן, כי הם ארבע חטאים. והכתוב שאמר בשלש עשרה מדות (שמות ל״ד:ז׳) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, יפרש על בני בנים השלשים והרבעים. ולפיכך חזר משה במרגלים ואמר על בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר יד יח), ולא הזכיר בני בנים, והכל אחד: ואמר הכתוב לשונאי, כשיהיו הבנים שונאי השם, שאם הוליד בן צדיק לא ישא בעון האב, כמו שפי' יחזקאל (יחזקאל יח כ): ומדברי רבותינו (מכילתא כאן) נראה כפירוש הזה שפירשתי, שלמדו מכאן שמדה טובה מרובה על מדת פורענות, שמדת פורענות לארבעה דורות וכו', ואם היה כפירוש הראשון הזה שפירשתי, היתה מדה טובה מרובה אם יאריך גם דור עשירי ויתכן שתהיה המדה החמורה הזאת בעבודת גלולים בלבד, כי בה יזהיר, אבל בשאר המצות איש בעונו ימות (ירמיה לא כט). והסוד הנסתר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ח):
QUE VISITA LA INIQUIDAD DE LOS PADRES SOBRE LOS HIJOS. Rabí Abraham dijo que el sentido de “visitar” es como “recordar”, como: “Y el Eterno visitó a Sará” (Génesis 21:1), que es como: “Y el Eterno la recordó” (I Samuel 1:19). El sentido sería que el Eterno prolonga la vida al malvado quizá se arrepienta y engendre un hijo justo; pero si el hijo sigue los caminos de su padre, también la tercera generación y también la cuarta serán borradas de la memoria, porque el Eterno recordará lo que hicieron los padres y ya no prolongará más. Así explicaron todos los comentaristas.
Si es así, no visitaría la iniquidad de los padres sobre los hijos y sobre los terceros, sino solo sobre los cuartos. Habría sido apropiado que dijera: “visita la iniquidad de los padres, hijos y terceros sobre los cuartos”. Quizá digan que Él recuerda el pecado sobre los hijos para decir: tú y tu padre pecasteis; y así hará con los terceros y los cuartos, y entonces se vengará de ellos y no los visitará más, porque los destruirá por la iniquidad de todos ellos.
Pero su explicación no es correcta, porque la Escritura diría la memoria de todos por igual y no mencionaría la venganza que habría de recaer finalmente sobre los cuartos. Además, el lenguaje de “visitar” con la palabra “sobre” no se usa para recordar, sino para venganza. Así: “Y en el día de Mi visita, visitaré sobre ellos su pecado” (Éxodo 32:34). Y así: “El Eterno visitará con Su espada dura, grande y fuerte sobre Liviatán, serpiente huidiza, y sobre Liviatán, serpiente tortuosa, y matará al monstruo que está en el mar” (Isaías 27:1). Y también: “El Eterno visitará sobre el ejército de lo alto en lo alto” (Isaías 24:21). Todos ellos significan venganza y castigo.
Lo correcto a mis ojos es que dice que Él visita la iniquidad que hizo el padre sobre sus hijos y los destruye por la iniquidad de su padre, como fue dicho: “Preparad matanza para sus hijos por la iniquidad de sus padres” (Isaías 14:21). Y así puede visitarla sobre los terceros cuando su iniquidad no se completa en dos generaciones, como en: “Porque aún no está completa la iniquidad del emorí” (Génesis 15:16). Y a veces visita la iniquidad de todos ellos sobre los cuartos, cuando se llena su medida y los destruye. Pero en la quinta generación el hijo no será castigado por la iniquidad de su primer padre. En Mishné Torá añadió: “y sobre terceros y sobre cuartos, a quienes Me odian” (Deuteronomio 5:9), con el sentido de “o”.
Rabí Abraham dijo que los hijos de los hijos son llamados hijos; por eso tomó un camino abreviado, porque de las palabras “terceros” y “cuartos” se entiende esto. Pero no es así. “Terceros” significa la tercera generación en pecado, y “cuartos” igualmente, pues son cuatro pecadores. Y la Escritura que dijo en los trece atributos: “visita la iniquidad de los padres sobre los hijos y sobre los hijos de los hijos, sobre terceros y sobre cuartos” (Éxodo 34:7), explica que “hijos de los hijos” son los terceros y los cuartos. Por eso Moshé volvió a decir en el episodio de los espías: “sobre los hijos, sobre terceros y sobre cuartos” (Números 14:18), y no mencionó “hijos de los hijos”; todo es una misma cosa.
Y la Escritura dijo “a quienes Me odian”: cuando los hijos son enemigos del Eterno, porque si engendró un hijo justo, este no cargará con la iniquidad del padre, como explicó Yejezkel (Ezequiel 18:20).
De las palabras de nuestros sabios parece seguirse la explicación que he dado, pues aprendieron de aquí que la buena medida es mayor que la medida del castigo: la medida del castigo alcanza hasta cuatro generaciones, etc. Si fuera conforme a la primera explicación que mencioné, la buena medida sería mayor incluso si Él prolongara hasta la décima generación.
Es posible que esta medida severa se aplique solo a la idolatría, porque sobre ella está advirtiendo; pero en los demás mandamientos, cada hombre morirá por su propia iniquidad (Jeremías 31:29). Y el secreto oculto de “visita la iniquidad de los padres sobre los hijos” lo encontrarás al comienzo del libro de Kohelet, y ya lo escribí.
Ramban on Exodus 20:7
לאהבי ולשומרי מצותי הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר ולכך נאמר באברהם זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), שנתן נפשו שלא יעבוד ע"ז באור כשדים. ושאר הצדיקים יקראו שומרי מצותיו: ורבים פירשו (עי' רמב"ם בפירוש משנה סנהדרין ריש פרק י) כי אוהביו העובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהזכירו חכמים (בספרי דברים יא יג): ומצאתי במכילתא (כאן) לאוהבי, זה אברהם וכיוצא בו ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב לב). ות"ק שאמר זה אברהם ואלו הנביאים, אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד, אמר שאברהם מסר נפשו באהבה, כענין שכתוב חסד לאברהם, ושאר הנביאים בגבורה. והבן זה:
A QUIENES ME AMAN Y GUARDAN MIS MANDAMIENTOS. Según el sentido aparente de la Escritura, esta es una promesa en relación con estos mandamientos que mencionó. Dice que Él hace bondad en ellos por miles a quienes lo aman, es decir, a quienes entregan su vida por Él. Porque quienes reconocen el Nombre glorioso y Su divinidad exclusiva, niegan toda divinidad extraña y no la sirven aun con peligro para sus vidas, son llamados quienes lo aman. Esta es la clase de amor al que fuimos obligados con nuestras almas, como dijo: “Y amarás al Eterno, tu Dios, con todo tu corazón y con toda tu alma” (Deuteronomio 6:5), es decir, que entregues tu alma y tu vida por Su amor, para no sustituirlo por otro dios ni asociar con Él una deidad extraña. Por eso se dijo de Abraham: “descendencia de Abraham, Mi amado” (Isaías 41:8), porque entregó su vida para no servir idolatría en Ur Kasdim. Los demás justos son llamados “quienes guardan Sus mandamientos”.
Muchos explicaron que “quienes Me aman” son quienes sirven por amor, no con intención de recibir recompensa, como mencionaron los sabios.
Y encontré en la Mejilta: “‘A quienes Me aman’: este es Abraham y quienes son como él. ‘Y a quienes guardan Mis mandamientos’: estos son los profetas y los ancianos. Rabí Natán dice: ‘A quienes Me aman y guardan Mis mandamientos’: estos son los que habitan en la tierra de Israel y entregan su vida por los mandamientos. ¿Por qué sales a ser ejecutado? Porque circuncidé a mi hijo. ¿Por qué sales a ser quemado? Porque leí la Torá. ¿Por qué sales a ser crucificado? Porque comí la matzá. ¿Por qué recibes azotes con látigo? Porque tomé el lulav. Y dice: ‘Las heridas con que fui herido en casa de mis amantes’ (Zacarías 13:6): estas heridas me hicieron amado por mi Padre que está en los cielos”. He aquí que Rabí Natán explicó que el amor es entregar la vida por el mandamiento.
Ciertamente la Escritura se refiere a la idolatría, porque en ella fuimos obligados a morir antes que transgredir en todo tiempo y para siempre. Pero la ampliación de Rabí Natán también abarca a todos los mandamientos en tiempos de decreto persecutorio.
Ramban on Exodus 20:8
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא.) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (שמות כ״ג:א׳), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן: ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:) וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י:) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו': וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב) וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר ר"א על הכתוב הזה כהוגן: והנה לשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל. ור"א הקשה כי הכתוב אמר (שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומפורש מזה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה יט), ושם כתוב עוד ויכתבם על שני לוחות אבנים, כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות: ואני אפרש לך קבלת רבותינו בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה. וכך הם מפרשים משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות י״ט:י״ט) ועל כן היו בהם דברי ה' עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור ע"ז, כאשר פירשתי (שם ט), לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י). אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל:
NO TOMARÁS EL NOMBRE DEL ETERNO, TU DIOS, EN VANO. Este versículo ya fue explicado por nuestros sabios: prohíbe jurar por el Nombre glorioso en vano, como quien jura sobre una cosa conocida que es falsa o verdadera, por ejemplo, sobre una columna de piedra que es de oro o que es de piedra. Y esto se llama “juramento vano”.
Por eso la Escritura dijo: “No tomarás”, es decir, no levantarás sobre tus labios el Nombre del Eterno en vano. También en un juramento falso se dice: “No juraréis en Mi Nombre falsamente” (Levítico 19:12), porque allí se trata de un juramento falso que consiste en negar dinero.
Nuestros sabios dijeron que también todo juramento que no necesita ser pronunciado es llamado juramento vano; por ejemplo, quien jura sobre algo evidente, o quien jura anular un mandamiento. Todo eso está incluido en el versículo.
Y el sentido de “porque no absolverá el Eterno” es que el Eterno no dejará limpio a quien tome Su Nombre en vano. Esto no quiere decir que no pueda haber arrepentimiento para él, pues nada se mantiene ante el arrepentimiento; sino que el Eterno no lo dejará sin castigo mientras no se arrepienta adecuadamente. O quiere decir que, aunque se arrepienta, requiere expiación severa, porque profanó el Nombre grande.
El motivo de esta prohibición después de la idolatría es que, después de advertirnos que no tengamos otra divinidad y que no sirvamos a otro, nos advirtió que no profanemos Su Nombre aun reconociéndolo, porque quien jura falsamente o en vano desprecia Su Nombre. Así, los primeros mandamientos ordenan la fe en Él, la prohibición de asociarle otros, y la reverencia debida a Su Nombre.
Ramban on Exodus 20:9
זכור את יום השבת לקדשו אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית: ואמר זכור את יום השבת לקדשו ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור את יום השבת לקדשו. ורבותינו אמרו בזה (ר"ה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו"שמור" אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (עירובין צו.), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה, בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שלשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד: ומפורש אמרו (ברכות כ:) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב:) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו: וכתב רש"י (רש"י על שמות כ׳:ח׳) בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא (כאן) כך, רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא (ביצה טז.) אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו: ובמכילתא אחרת (מכילתא דרשב"י) שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא, ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי ב"ה: ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (שמות ל״א:י״ג) כי אות היא ביני וביניכם וזה עיקר גדול באמונת האל: וטעם לקדשו שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד (ישעיה נח יג). והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב ד׳:כ״ג) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל (ר"ה טז.) מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה: ולכך אמרו ז"ל (חולין ה) שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בע"ז, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה. ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר"א: ואומר אני שזהו מדרשו של שמאי הזקן (במכילתא דרשב"י) שפירש מצות זכור עד שלא תבא, כלומר שלא נשכחהו בשום פנים, אבל הזכירו בברייתא (בביצה טז:) עוד מדת חסידותו שהיה הוא מזכירו גם במאכליו ואוכל לכבוד שבת כל ימי חייו, והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים: אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו וכך אמרו במכילתא (כאן) לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (שמות ל״א:י״ד), וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא וכך אמרו (ברכות כ:) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל: ובגמרא פסחים (קו) אמרו זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת"ל את יום השבת, האי תנא מהדר אליליא ונסב ליה קרא דיממא, ועוד, עיקר קדושה בלילה הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל את יום השבת וכן הברייתא שבמכילתא יתרץ בה אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו', והוא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת "לקדשו", אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו ודע זה:
Ramban on Exodus 20:10
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ענין עבודה היא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש וכיוצא בה, כענין שנאמר ובכל עבודה בשדה (שמות א יד), כי תעבוד את האדמה (בראשית ד יב), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וכאשר אפרש עוד בע"ה (ויקרא כג ז). ולכך אמר ששת ימים תעבוד את האדמה, ועשית כל מלאכתך, אשר היא לצורך גופך ולהנאתך, כענין את אשר תאפו אפו (שמות ט״ז:כ״ג), ובשבת לא תעשה שום מלאכה: אתה ובנך ובתך הקטנים, הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו (שבת קכא.): ועבדך ואמתך העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל, כמו שאמר במשנה תורה (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואלו חייבין בכל המצות כנשים, כמו שמפורש בדברי רבותינו (חגיגה ד.) וראוי היה שיזהיר להם בעצמם, כי הם עצמם מצווים בשבת, אבל דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו, לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהם, ועוד, בעבור שעם ישראל ידבר אלהים בכל עשרת הדברות:
SEIS DÍAS TRABAJARÁS Y HARÁS TODA TU LABOR. El concepto de “trabajo” se refiere a una labor que no es para placer inmediato del cuerpo, como alimento necesario y semejantes, conforme a lo que se dijo: “y en todo trabajo del campo” (Éxodo 1:14), y: “todo trabajo en el campo” (Génesis 4:12).
La Escritura no ordena que el hombre trabaje obligatoriamente seis días, sino que permite: durante seis días puedes trabajar y hacer toda tu labor; pero el séptimo día es Shabat para el Eterno, tu Dios, y no harás en él labor alguna.
Y dijo “toda tu labor” para enseñar que, al llegar el Shabat, debe ser a tus ojos como si toda tu labor estuviera hecha, y no debes pensar en ella. Así dijeron nuestros sabios: que tu labor esté concluida a tus ojos, para que no te preocupes por tus asuntos en Shabat.
Ramban on Exodus 20:11
וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, והוא הנקרא "גר אוכל נבלות" (ע"ז סד:) שאמר בו הכתוב (דברים יד כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר "לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר", אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת. והכתוב שאמר (שמות כ״ג:י״ב) וינפש בן אמתך והגר, הוא גר צדק שנתיהד וחזר לתורתנו, שצוה אותו בשבת וכן בכל שאר המצות כאשר אמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם (במדבר טו טז), ולגר ולאזרח הארץ (שם ט יד): אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך, אמרו כי וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט הוא גר צדק, והוא חייב כמונו בשביתה, וינפש בן אמתך והגר (שמות כ״ג:י״ב) לרבות גר תושב הערל ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל. ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר (שם) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, צוונו בשביתת כלם בשוה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם, וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים, וחייבים בכל דין השבת כמונו, כמו שאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך:
Y TU FORASTERO QUE ESTÁ EN TUS PORTONES. Según el sentido simple, el “forastero de la puerta” siempre es el residente extranjero que viene a habitar en las puertas de nuestra ciudad y acepta sobre sí los siete mandamientos de los hijos de Noaj. Es llamado “ger que come carroña”, porque se le permite comer carne mortecina, como fue dicho: “Al forastero que está en tus portones la darás y la comerá” (Deuteronomio 14:21).
La Escritura nos advirtió que no haga labor para nosotros en Shabat, porque si es nuestro residente y está bajo nuestra autoridad, tenemos obligación de hacerlo descansar. Pero no se nos ordenó sobre el extranjero que no habita con nosotros ni está bajo nuestra mano.
Nuestros sabios también interpretaron que “tu forastero” incluye al converso justo, pues ciertamente está obligado en Shabat como Israel. Pero la expresión “que está en tus portones” se ajusta más al residente extranjero.
Y de aquí se aprende que el descanso del Shabat no es solo para el hombre libre de Israel, sino también para su esclavo, su sierva, su animal y quien se encuentra bajo su dominio. Todo esto es para que el descanso sea testimonio completo de que el Eterno creó el cielo y la tierra y cesó en el séptimo día.
Ramban on Exodus 20:12
ברך ה' את יום השבת ויקדשהו אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה. ור"א אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו, שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים: ודרך האמת כתבתיו (בבראשית ב ב) בפסוק ויכלו, ומשם תשכיל ותבין כי ששת ימים עשה ה' לא יחסר בי"ת, אבל כי ששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת וינפש (שמות ל״א:י״ז):
EL ETERNO BENDIJO EL DÍA DE SHABAT Y LO SANTIFICÓ. Dijo que el día de Shabat será bendito y santo, porque ordenó recordarlo para bendecirlo y honrarlo, y ordenó descansar en él para que sea santo para nosotros, sin realizar en él labor.
El significado es que el Eterno lo bendijo en la creación, cuando hizo en seis días el cielo y la tierra, y lo santificó al cesar en él. Por eso nosotros también debemos bendecirlo y santificarlo mediante el recuerdo y el descanso.
Ramban on Exodus 20:13
כבד את אביך הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טז) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר. ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא:), וכבר אמרו (שם ל:) שהוקש כבודו לכבוד המקום: וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו ועל דעת רבותינו (קידושין לט:) ענין הכתוב למען יאריכון ימיך ועל האדמה, יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא השם ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך, ותהיה ישיבתינו לעד על האדמה הטובה שיתן לנו, ובמשנה תורה (דברים ה טז) פירש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה, והנה הם שתי הבטחות:
HONRA A TU PADRE. He aquí que completó todo lo que debemos respecto al Creador mismo y Su honor, y volvió a ordenarnos acerca de los asuntos de las criaturas. Comenzó por el padre, porque él es, para el hijo, como un creador asociado en su formación, ya que el Santo, bendito sea, es el primer Padre, y quien engendra es el último padre.
Por eso la Torá puso el honor de los padres junto al honor del Omnipresente. Nuestros sabios dijeron: “Tres socios hay en el hombre: el Santo, bendito sea, su padre y su madre”. Por eso quien honra a su padre y a su madre honra también a Dios, que participó en su creación.
Y prometió recompensa por este mandamiento: “para que se alarguen tus días sobre la tierra”, porque este mandamiento es fundamento de la gratitud. Quien no reconoce el bien que le hicieron su padre y su madre, que lo trajeron al mundo, lo criaron y se esforzaron por él, no reconocerá tampoco el bien del Creador, que lo creó, lo formó y le da vida en todo momento.
Y dijo “sobre la tierra que el Eterno, tu Dios, te da”, porque la recompensa principal de este mandamiento es la permanencia en la tierra de Israel. También puede entenderse que, por honrar a los padres, merecerá larga vida en cualquier tierra que el Eterno le dé.
Ramban on Exodus 20:14
לא תרצח לא תנאף לא תגנב אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה, ולא תנאף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו. ואחר כן יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו: ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות כ׳:א׳) (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו: והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, והוא לכבוד הבורא: והנראה אלי כי אמר אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה, ולא הזכיר בשבת גמול כלל, ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה: והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע ומזה יתברר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד:
NO ASESINARÁS. NO COMETERÁS ADULTERIO. NO ROBARÁS. Dijo: he aquí, te ordené reconocer que Yo soy el Creador de todo, en el corazón y en la acción, y honrar a los padres porque participan en la formación. Entonces, si destruyes una criatura mía, niegas al Creador; por eso dijo: “No asesinarás”.
Y si cometes adulterio, dañas el honor del padre, porque introduces una descendencia extraña en su casa y haces que el hijo de otro herede su lugar. También destruyes el orden de la creación y la santidad de Israel; por eso dijo: “No cometerás adulterio”.
Y si robas, también dañas la vida del prójimo, porque su dinero es parte de su sustento y de su existencia. Nuestros sabios recibieron que “No robarás” aquí se refiere al secuestro de personas, porque está junto a “No asesinarás” y “No cometerás adulterio”, que son delitos castigados con muerte por tribunal. Pero en sentido amplio incluye la advertencia contra todo robo, y la Torá lo explicará en otros lugares.
“No darás falso testimonio contra tu prójimo” fue colocado después de estos, porque el falso testimonio puede causar asesinato, adulterio castigado injustamente, robo y daño a todos los asuntos humanos. Además, quien da falso testimonio profana la justicia, y la justicia pertenece a Dios.
“No codiciarás” se refiere a que no desees en tu corazón la casa de tu prójimo, su mujer, su siervo, su sierva, su buey, su asno ni nada que sea de tu prójimo, hasta que lo presiones o busques medios para tomarlo. Porque la codicia del corazón lleva a la acción. Nuestros sabios explicaron que la prohibición de “no codiciarás” se completa cuando intenta adquirirlo mediante presión, aunque pague dinero; y en Mishné Torá se añadió “no desearás”, que advierte incluso sobre el deseo del corazón.
La Torá concluyó los Diez Mandamientos con el corazón, porque todas las acciones comienzan en el pensamiento. Quien domina su corazón no llegará a dañar a su prójimo.
Ramban on Exodus 20:15
וכל העם רואים את הקולות ויאמרו אל משה דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה, והוא שאמר (דברים ה כ-כב) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו וגו'. ואין כן דעתי, בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים, ולא אמר "עוד", ומשה אמר בכאן אל תיראו, ושם נאמר (שם ה כה) הטיבו כל אשר דברו. ועוד, כי בכאן לא ספר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן, ושם פחדו מדבור השכינה, שאמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה כג). ועוד, כי בכאן (שמות כ׳:כ״א) אמר ומשה נגש אל הערפל, ולא אמר שבא בתוכו: והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין, כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה, ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה: והסדר בדברים, כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (שמות י״ט:ט״ז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מלכים א י״ט:י״א), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (שמות י״ט:ט״ז), ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (שמות י״ט:י״ח) כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה" או יותר מכן וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג), ונתחזק קול השופר מאד (שמות י״ט:י״ט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז), ואם ישמעו הדבור ימותו, ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו (שמות כ׳:כ׳), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (שמות כ׳:כ״א), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות: ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:
Y TODO EL PUEBLO VEÍA LAS VOCES, Y DIJERON A MOSHÉ. La opinión de los comentaristas es que esto ocurrió después de la entrega de la Torá. Esto es lo que dice: “Y os acercasteis a mí todos los jefes de vuestras tribus y vuestros ancianos, y dijisteis: He aquí, el Eterno, nuestro Dios, nos ha mostrado Su gloria y Su grandeza, y Su voz hemos oído desde dentro del fuego; hoy hemos visto que Dios habla con el hombre y este vive. Ahora, ¿por qué hemos de morir? Porque este gran fuego nos consumirá; si seguimos oyendo la voz del Eterno, nuestro Dios, moriremos. Acércate tú y escucha todo lo que diga el Eterno, nuestro Dios, y tú nos hablarás todo lo que el Eterno, nuestro Dios, te diga; y escucharemos y haremos” (Deuteronomio 5:20-24).
Según esto, la Escritura aquí relata brevemente que después de haber oído todos los mandamientos, retrocedieron y se mantuvieron lejos, y dijeron a Moshé: “Habla tú con nosotros y escucharemos, pero que no hable Dios con nosotros, para que no muramos”.
Pero según mi opinión, esto fue antes de la entrega de todos los mandamientos, después de los dos primeros que oyeron directamente de la boca de la Guevurá. Entonces temieron y pidieron que Moshé fuera intermediario. Por eso nuestros sabios dijeron que “Yo soy” y “No tendrás” fueron oídos de la boca de la Guevurá, y los demás de boca de Moshé.
La Escritura aquí lo ordena conforme al flujo del relato: primero describe las voces, los relámpagos, el sonido del shofar y el monte humeante; luego dice que el pueblo vio, temió, se movió y se mantuvo lejos. Entonces pidieron a Moshé que hablara con ellos. Moshé les respondió: “No temáis”, y después la Torá continúa con las palabras que el Eterno le dijo a Moshé para ellos.
No hay contradicción con lo dicho en Deuteronomio, porque allí Moshé relata el asunto de forma amplia, según lo que ocurrió en el momento de la revelación: ellos oyeron la voz de Dios, temieron morir, y pidieron que Moshé recibiera el resto de las palabras.
Ramban on Exodus 20:16
וינועו על דעת רבותינו (במכילתא כאן) אין נוע בכאן אלא זיע, וכן הוא אומר (ישעיה כד כ) נוע תנוע ארץ כשכור, ואם כן יאמר כי נזדעזעו, ומפחדם חזרו עוד לאחור ועמדו מרחוק. ועל דעת בעלי הפשט וינועו שנעו ממקומם לאחוריהם ועמדו מרחוק, מלשון נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד ב), וכן ויניעם במדבר (במדבר לב יג):
Y SE MOVIERON. Según la opinión de nuestros sabios en la Mejilta, “moverse” aquí no significa sino temblar, como se dice: “Se moverá la tierra como un borracho” (Isaías 24:20). Si es así, dice que se estremecieron, y por el miedo retrocedieron y se mantuvieron lejos.
Y según el sentido simple, significa que se apartaron de su lugar y retrocedieron hacia atrás, porque no podían permanecer ante la voz y el fuego.
Ramban on Exodus 20:17
ואל ידבר עמנו אלהים השגיח הרב במורה הנבוכים (ב לג) באונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ׳:ט״ז) שתרגם ואל ידבר עמנו אלהים, ואל יתמלל עמנא מן קדם ה', ולא עשה כן בשאר המקומות, כי תרגם וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ׳:א׳) ומליל ה', וכן בכל מקום וידבר ה' אל משה, ומליל ה', והטעם אצלו, כי הדיבור הראשון אע"פ ששמעוהו כל ישראל אין מעלתם בו כמעלת משה רבינו וא"כ כדעתו למה תרגם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:כ״ב) מללית עמכון, והיה לו לומר איתמלל מן קדמי עמכון, וכן במשנה תורה (דברים ה יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, תרגם אותו מליל ה', וכן אמרו הם ואת קולו שמענו (שם כא), ותרגם ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל ה' עם אינשא, וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (שם ד) מליל ה', ועוד, שהרי תרגם והאלהים יעננו בקול (לעיל יט יט) ומן קדם ה' מתעני ליה בקל, וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו, וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט), ותרגומו מתמלל, וכן ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שמות ל״ג:ט׳) ומתמלל: אבל הטעם לאונקלוס מבואר, שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם לישראל רק מתוך האש (דברים ה כא), ומן האש שמעו, והוא מה שהשיגו הם, וכן כי מן השמים (שמות כ׳:י״ט) על דרך האמת, מתוך השמים, והוא מתוך האש בשוה, וכבר נתבאר ענינו (רמב"ן על שמות י״ט:כ׳) והנה כשראה אונקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכר בו מחיצה, לא ראה לתרגם בו ולא ימלל עמנא ה', ואין בלשונו כנוי למלת אלהים, ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש: ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני "יקרא דה'" או "מימרא דה'", ותרגם הא אנא מתגלי לך (שם ט), יתגלי ה' לעיני כל עמא על טורא דסיני (שם יא), דאתגלי עלוהי (שם יח), ואתגלי ה' על טורא דסיני (שם כ), ולא תרגם "ואיתגלי יקרא דה'" כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (שמות ג׳:א׳) טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דה', כן עשה בכל מקום שהזכיר השם המיוחד בירידה הזאת, אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם לקראת האלהים (תרגום אונקלוס על שמות י״ט:י״ז) לקדמות מימרא דה', ותרגם בא האלהים (כ יז) יתגלי לכון יקרא דה', ולא אמר יתגלי לכון ה', דתמן יקרא דה' (שם יח), וכן אמר ומן קדם ה' מתעני ליה בקל (לעיל יט יט), וכל זה מבואר ומפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (יט כ) וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות ויעל משה אל הר האלהים (שמות כ״ד:י״ג) וסלק משה לטורא דה', כי אחרי מתן תורה יאמר כן, וכתיב ויסעו מהר ה' (במדבר י לג):
Y QUE NO HABLE DIOS CON NOSOTROS. El Rav, en la Guía de los Perplejos, prestó atención a Onkelos, que tradujo: “Y que no se hable con nosotros desde delante del Eterno”. No tradujo “y que no hable Dios con nosotros”, porque, según su método, evita atribuir habla corporal a Dios.
Pero no es necesario forzar esto, porque la Escritura ya dijo: “Habla tú con nosotros y escucharemos; que no hable Dios con nosotros”. Ellos no quisieron negar que el Eterno hablara, sino que temieron la intensidad de la revelación y pidieron que Moshé recibiera las palabras y se las transmitiera.
Y esto se ajusta a lo que dijeron en Deuteronomio: “Acércate tú y escucha todo lo que diga el Eterno, nuestro Dios; y tú nos hablarás todo lo que el Eterno, nuestro Dios, te diga”. Es decir, reconocieron que Dios habla con Moshé, pero pidieron no oír ellos mismos la voz directa desde el fuego.
Esto también confirma la grandeza de la profecía de Moshé, porque Israel vio que él podía acercarse al lugar de la gloria y permanecer vivo, mientras ellos no podían soportar la voz. Por eso dijeron: “Habla tú con nosotros”.
Ramban on Exodus 20:18
כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות, לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה סב י), כנס על הגבעה (שם ל יז), שהוא זקוף, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ׳:י״ז) ואיננו נכון. אבל יתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם, ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו מיראתכם ממנה. ויהיה הלשון מן ויואל ללכת כי לא נסה, ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (שמואל א י״ז:ל״ט), כענין רגילות: והרב אמר במורה הנבוכים (ג כד) כי אמר להם אל תיראו, כי זה אשר ראיתם היה שכשינסה ה' אלהים אתכם להודיע ערך אמונתכם, וישלח לכם נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם, לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת, כי כבר ראיתם האמת בעיניכם ואם כן יאמר, בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה כדי שתהיו עומדים לו בכל נסיון: ועל דעתי הוא נסיון ממש יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון נסיון בחינה, ללכת באלה כי לא נסיתי (שמואל א י״ז:ל״ט), לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם. ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כענין שאמרו חכמים (שמו"ר לא כ) אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'. ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה' תגמלו זאת (דברים לב ו), ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג ב), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים:
PORQUE PARA PROBAROS VINO DIOS. Es decir, para engrandeceros en el mundo, para que salga vuestro nombre entre las naciones, diciendo que Él, en Su gloria, se reveló sobre vosotros. “Probar” aquí es lenguaje de elevación y grandeza, como: “Levantad estandarte” y como “un estandarte sobre los montes”.
Y “para que Su temor esté sobre vuestros rostros” significa que por medio de esta revelación tendréis temor de Él todos los días, porque ya visteis con vuestros ojos Su gloria y escuchasteis Su voz desde dentro del fuego. Así no pecaréis.
Puede también entenderse “para probaros” literalmente: para poneros a prueba, si permaneceréis en Su pacto después de haber visto la gran revelación. Pero el primer sentido es más correcto según el lenguaje, porque el objetivo de la revelación fue elevarlos y fijar en ellos el temor.
Ramban on Exodus 20:19
אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם צוה שיאמר להם אחרי שראיתם בעיניכם כי מן השמים דברתי עמכם ואני הוא האדון בשמים ובארץ, אל תשתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב כי אין לכם צורך אתי אל עזר אחר, ושיעור הכתוב לא תעשון אתי אלהי כסף ולא תעשו לכם אלהי זהב ולדעתי פירושו לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב להיות לכם לאלהים אתי, ולא תעשו לכם כלל, הזהיר מן האמונה בהם, וחזר והזהיר מן העשייה לבדה, כענין ופסל ומצבה לא תקימו לכם (ויקרא כו א): ועל דרך האמת טעם "אתי" כטעם על פני, וכבר רמזתי פירושו (רמב"ן על שמות כ׳:ג׳): וכתב רש"י (רש"י על שמות כ׳:י״ט) כי מן השמים דברתי עמכם, וכתוב אחר אומר וירד השם על הר סיני (לעיל יט כ), בא השלישי להכריע ביניהם מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד לו), כבודו בשמים ואשו וגבורתו בארץ זהו לשון הרב. ואיננו מכוון. אבל הכרע הפסוקים מדרש חכמים הוא (מכילתא כאן), ואמת הוא כי השם בשמים וכבודו בהר סיני כי באש ה', וכתוב ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים, והמקראות כלן מבוארות בלשונן לכל יודע, וכבר בארתי הכל למעלה (לעיל יט כ). ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות כ׳:י״ט) כי מי שיש לו לב יבין הטעם בפרשת כי תשא (שמות לג כא). ודברי פי חכם חן (קהלת י יב):
VOSOTROS HABÉIS VISTO QUE DESDE LOS CIELOS HE HABLADO CON VOSOTROS. Ordenó que les dijera: después de que habéis visto con vuestros ojos que desde los cielos he hablado con vosotros, y que Yo soy el Señor en los cielos y en la tierra, no haréis conmigo dioses de plata ni dioses de oro.
El sentido de “conmigo” es que no hagáis una imagen para asociarla conmigo, como hacen los idólatras que reconocen al Dios Altísimo pero asocian con Él intermediarios. Por eso dijo: “No haréis conmigo”, es decir, no haréis conmigo otros dioses. Y no haréis para vosotros dioses de plata ni dioses de oro.
Nuestros sabios interpretaron también que no se hagan figuras de los servidores que están conmigo en lo alto, como ángeles, ofanim y serafim. Todo esto entra en el sentido de que, después de haber oído la voz directa desde los cielos, no necesitan intermediario ni imagen alguna.
Ramban on Exodus 20:20
מזבח אדמה תעשה לי פירש ר"א (אבן עזרא על שמות כ׳:כ״א) כי אמר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לקבל כח עליונים בצורתם להיות אמצעיים ביני וביניכם, כי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אני בכבודי וברכתיך, אין לך צורך לאמצעי כלל ועל דעת רבותינו (במכילתא כאן) במזבחות, שהם הנעשים במשכן ובמקדש, הזכיר מצות המזבחות באדמה ובאבנים לאמר שיעשו גם כן המזבחות לשם לבדו, ושם יזבחו העולות והשלמים, ולא לשדים על פני השדה, ובכל המקום אשר יזכירו את שמו יבא בכבודו עליהן לשכן שכינתו בתוכם ולברך אותם:
ALTAR DE TIERRA HARÁS PARA MÍ. Rabí Abraham explicó que dijo: no hagáis conmigo dioses de plata ni dioses de oro para recibir la fuerza de los seres superiores en sus formas, como intermediarios entre Yo y vosotros; sino haced para Mí un altar de tierra, y sobre él sacrificaréis vuestros holocaustos y vuestras ofrendas de paz. Yo vendré a vosotros y os bendeciré.
Y según el sentido simple, después de advertirles contra hacer imágenes, les ordenó el servicio correcto: un altar para el Eterno solamente. “Altar de tierra” significa que esté unido a la tierra, no construido sobre pilares ni sobre base separada. También puede significar que se llene de tierra.
En todo lugar donde Yo haga recordar Mi Nombre, vendré a ti y te bendeciré. Esto alude al lugar que Él escogerá para hacer residir allí Su Nombre, y también a cualquier lugar donde permita que se le sirva antes de la construcción del Templo.
Ramban on Exodus 20:21
וטעם ואם במצות חובה, לומר, אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה, השמר שלא תבנה אתהן גזית שתחשוב לעשות כן למעלת הבנין. ודעת ר"א שהמצוה על מזבח הברית שבסדר ואלה המשפטים (שמות כ״ד:ד׳) בפירושיו: ועל דרך האמת, הכתובים כסדרן, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם בשמי הגדול, ולא תעשון על פני אלהי כסף ואלהי זהב, אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לבדי ולזבוח עליו עולות גם שלמים בכל המקום אשר אזכיר את שמי כי אבא אליך וברכתיך, ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (בראשית מט כה), ו"אזכיר" מן זכרנו יברך (תהלים קטו יב):
Y EL SENTIDO DE “Y SI”. Es un mandamiento obligatorio, queriendo decir: si llega el tiempo en que merezcáis heredar la tierra y construir para Mí un altar de piedras en la Casa escogida, cuídate de no construirlas labradas, de modo que pienses que lo embelleces con herramientas de hierro.
No significa que sea opcional construir altar de piedras, pues ciertamente en el Templo habría altar. La expresión “si” aquí es como otros “si” de la Torá que significan “cuando”, es decir, cuando construyas altar de piedras, no las labres.
Ramban on Exodus 20:22
כי חרבך הנפת עליה לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך (דברים כז ו), לא תניף עליהן ברזל (שם ה). והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב. יאמר בסיף, ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות (שופטים ג טז), ובאזמל, קח לך חרב חדה (יחזקאל ה א), ויאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין ומגדלותיך יתץ בחרבותיו (שם כו ט), וכן זה המסתת אבנים יקראנו חרב: וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך ור"א אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לע"ז כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מה) שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי ע"ז: ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א ג) הוא היורש החרב, שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה': וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה: ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כז ה), ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח:) הרי זה מותר, אע"פ שאינן שלמות. וזה ישבר טעמו של ר"א. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון: והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מלכים א ו׳:ז׳), אע"פ שהיה מותר, שכך שנינו במכילתא (כאן) לא תבנה אתהן גזית, בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים, ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע והיה הענין הזה, שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתים אותם שם בברזל, כאשר יכרתו ג"כ בברזל העצים והברושים אשר היו בבית, וכן כתוב (שם ה לא) ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית. וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותם בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים: וזהו שאמר (שם ו ז) אבן שלמה מסע נבנה, לא שהיא שלימה לגמרי, רק שהיא שלימה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן, אבל היא חלקה ושוה (ס"א ונאה) ופירוש "מסע", שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר, לא חלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים, ולא יתקנו אותה בכאן, ולא ישיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר, כי לא רצה שלמה שיבנה ושישמע בכל הר הבית קול ברזל, וכל זה להרחיק הברזל ממנו, וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (מח:). אבל לדעת רבי יהודה (שם) אבני גזית בביתו שם אותן, לא בבית המקדש. ועל דעתו פירוש המקרא ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד את הבית אבני גזית (מלכים א ה׳:ל״א), כלומר שהסיעו גם אבני גזית והם לביתו. וכן נראה בפשט הכתוב כי החצר עשה אבני גזית, דכתיב (שם ו לו) ויבן את החצר שלשה טורי גזית, ולא החמיר רק בהיכל ובדביר. וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש. והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו (דהי"א כב יד), לעשות ממנו כלים לכרות העצים ולחצוב האבנים היה:
PORQUE TU ESPADA HAS ALZADO SOBRE ELLA. Esto viene a prohibir en ellas el contacto del hierro, como fue dicho: “Piedras enteras construirás el altar del Eterno, tu Dios” (Deuteronomio 27:6), y: “No alzarás sobre ellas hierro” (Deuteronomio 27:5).
La razón es que el hierro fue creado para acortar los días del hombre, y el altar fue creado para prolongar los días del hombre; no corresponde que aquello que acorta sea alzado sobre aquello que prolonga. Así explicaron nuestros sabios.
Y dijo “tu espada” porque el hierro, aunque sea herramienta, recibe el nombre de espada por su naturaleza de cortar y destruir. Si lo alzas sobre la piedra, la profanas, porque introduces sobre el altar un instrumento de destrucción.
Según el camino de la verdad, el altar corresponde al atributo de misericordia y expiación, y el hierro al juicio severo; por eso no se mezcla uno con el otro.
La Escritura menciona aquí esta ley porque empezó a ordenar sobre el altar. Más adelante, en la Torá de los sacerdotes, explicará los sacrificios; pero aquí completó los principios del altar: que sea para el Eterno, que no haya imágenes, que las piedras no sean profanadas con hierro y que se suba a él con recato.
Y nuestros sabios dijeron que el altar de piedras enteras indica paz, porque el altar hace paz entre Israel y su Padre que está en los cielos. Por eso no se debe tocar con hierro, instrumento de guerra y derramamiento de sangre.
Ramban on Exodus 20:23
ולא תעלה במעלות על מזבחי בעבור כי התחיל לצוות במזבח השלים מצותו ולא איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות בתורת כהנים, וזו ראיה לדברי חכמים ואין צריכין חיזוק. וטעם המעלות, יראת המזבח והדורו לכבוד השם. ולמצות השם טעמים רבים בכל אחת, כי יש בכל אחת תועלות רבות לגוף ולנפש:
Y NO SUBIRÁS POR GRADAS A MI ALTAR. Debido a que comenzó a ordenar acerca del altar, completó su mandamiento y no retrasó esto hasta ordenar los sacrificios en la Torá de los sacerdotes. Esta es una prueba para las palabras de los sabios, y no necesitan refuerzo.
El sentido de las gradas es el temor reverente hacia el altar y su dignidad, por el honor del Nombre. Y los mandamientos del Eterno tienen muchos sentidos en cada uno, porque en cada uno hay muchos beneficios para el cuerpo y para el alma.
