Ramban on Exodus 21:1

טַעַם וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, כִּי רָצָה לְהַקְדִּים לָהֶם הַמִּשְׁפָּטִים, כִּי כַּאֲשֶׁר הָיָה בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הַדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן בִּידִיעַת ה', וְהַשֵּׁנִי בְּאִסּוּר ע"ז, חָזַר וְצִוָּה אֶת מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות כ':כ"ב), שֶׁתַּזְהִירֵם אַתָּה עוֹד שֶׁיִּתְּנוּ לִבָּם לְמָה שֶׁרָאוּ וְיִזָּהֲרוּ בַּמִּצְוֹת הָאֵלּוּ שֶׁצִּוִּיתִים, כִּי אַתֶּם רְאִיתֶם, כְּנֶגֶד דִּבּוּר אָנֹכִי, וְלֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי כְּנֶגֶד לֹא יִהְיֶה לְךָ, לְהַשְׁלִים עִנְיַן ע"ז, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים כְּנֶגֶד לֹא תַחְמֹד, כִּי אִם לֹא יֵדַע הָאָדָם מִשְׁפַּט הַבַּיִת אוֹ הַשָּׂדֶה וּשְׁאָר הַמָּמוֹן יַחְשֹׁב שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְיַחְמְדֵהוּ וְיִקָּחֵהוּ לְעַצְמוֹ, לְפִיכָךְ אָמַר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים יַנְהִיגוּ אוֹתָם בֵּינֵיהֶם, וְלֹא יַחְמְדוּ מַה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם מִן הַדִּין. וְכֵן אָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ רַבָּה (שמות ל טו) כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ תְּלוּיָה בַּמִּשְׁפָּט, לָכֵן נָתַן הקב"ה דִּינִין אַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וְכֵן יְפָרֵשׁ בְּאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים הַמִּשְׁפָּט בַּעֲבוֹדָה זָרָה (שמות כ"ב:י"ט), וּבִכְבוֹד הָאָב (שם כא טו יז), וְהָרְצִיחָה (שם כא יב יד), וְהַנִּאוּף (שם כב יח), הַנִּזְכָּרִים בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת: וְדָרְשׁוּ "לִפְנֵיהֶם" וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם (תנחומא א, גיטין פח:), מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָאוּי לוֹמַר אֲשֶׁר תָּשִׂים לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות ט"ו:כ"ה) "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט", וְאָמַר "לִפְנֵיהֶם", שֶׁהֵם יִהְיוּ הַדַּיָּנִין, כִּי עַל הַשּׁוֹפֵט יָבֹא הַלָּשׁוֹן הַזֶּה, "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים" (דברים יט יז), "עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (במדבר לה יב), "לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין" (אסתר א יג) וְדָרְשׁוּ עוֹד (שם) "לִפְנֵיהֶם", וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת, מִפְּנֵי שֶׁכָּתַב בַּמִּשְׁפָּטִים "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות כ"א:ו'), "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" (שמות כ"ב:ח'), וְכָתוּב גַּם כֵּן "וְנָתַן בִּפְלִילִים" (שמות כ"א:כ"ב), שֶׁהֵם הַדַּיָּנִין הַמֻּמְחִין הַסְּמוּכִים עַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ: וּלְכָךְ אָמַר בְּכָאן שֶׁהַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה יָשִׂימוּ אוֹתָם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים שֶׁיַּזְכִּיר, וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם, וְלֹא לִפְנֵי מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹפֵט עַל פִּי הַתּוֹרָה, וְהוּא הֶדְיוֹט לָזֶה, שֶׁאָסוּר לָבֹא בְּפָנָיו כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָבֹא לִפְנֵי הַגּוֹיִם ואע"פ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהַהֶדְיוֹט הַזֶּה יוֹדֵעַ שׁוּרַת הַדִּין וְיָדִין לוֹ כַּהֹגֶן, אֲבָל הוּא אָסוּר לְשׁוּמוֹ דַּיָּן וְלִצְעֹק לוֹ שֶׁיָּכוֹף אֶת בַּעַל דִּינוֹ לָדוּן לְפָנָיו, וְהַהֶדְיוֹט עַצְמוֹ אָסוּר לָדוּן לָהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת הָאֵלֶּה כְּאַחַת, יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם, שֶׁאִם רָצוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין לָבֹא לִפְנֵי הַהֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מֻתָּר הוּא, וּבִדְקִבְּלוּם עִלָּוַיְהוּ דִּינוֹ דִּין, אֲבָל לִפְנֵי הַגּוֹיִם אֲסוּרִין הֵם לָבֹא לְפָנָיו שֶׁיָּדוּן לָהֶם בְּדִינֵיהֶם לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ הָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵנוּ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן:

EL SENTIDO DE “Y ESTOS SON LOS JUICIOS QUE PONDRÁS DELANTE DE ELLOS”. Quiso anteponerles los juicios, porque así como en los Diez Mandamientos la primera declaración trató del conocimiento del Eterno, y la segunda de la prohibición de la idolatría, volvió y ordenó a Moshé: “Así dirás a los hijos de Israel: Vosotros habéis visto que desde los cielos he hablado con vosotros” (Éxodo 20:22), para que tú les adviertas de nuevo que pongan atención a lo que vieron y se cuiden en estos mandamientos que les ordené. “Vosotros habéis visto” corresponde a la declaración de “Yo soy”; “no haréis conmigo” corresponde a “no tendrás”, para completar el asunto de la idolatría; y “estos son los juicios” corresponde a “no codiciarás”, porque si una persona no conoce el juicio de la casa, del campo y de los demás bienes, pensará que son suyos, los codiciará y los tomará para sí. Por eso dijo: “pondrás delante de ellos”, juicios rectos que los conduzcan entre ellos, para que no codicien lo que, según la ley, no les pertenece. Así dijeron en Midrash Rabá: toda la Torá entera depende del juicio; por eso el Santo, bendito sea, dio las leyes después de los Diez Mandamientos. Y así explicará en “estos son los juicios” el juicio sobre la idolatría, sobre el honor del padre, sobre el asesinato y sobre el adulterio, mencionados en los Diez Mandamientos. Interpretaron “delante de ellos”, y no delante de gentiles, porque habría sido apropiado decir “que pondrás para ellos”, como dijo: “Allí le puso estatuto y juicio” (Éxodo 15:25). Pero dijo “delante de ellos”, indicando que ellos serían los jueces, pues este lenguaje se aplica al juez: “Y se presentarán los dos hombres que tienen el litigio delante del Eterno, delante de los sacerdotes y los jueces” (Deuteronomio 19:17); “hasta que esté delante de la congregación para juicio” (Números 35:12); “delante de todos los conocedores de ley y juicio” (Ester 1:13). También interpretaron “delante de ellos”, y no delante de jueces legos, porque en estos juicios está escrito: “su amo lo acercará a los jueces” (Éxodo 21:6), “hasta los jueces vendrá el asunto de ambos” (Éxodo 22:8), y también está escrito: “y dará según los jueces” (Éxodo 21:22), refiriéndose a jueces expertos, ordenados en la cadena que llega hasta Moshé Rabenu. Por eso dijo aquí que estos juicios deben ser puestos delante de los jueces que mencionará, y no delante de gentiles, ni delante de quien no juzga según la Torá, pues respecto de esto es lego. Está prohibido presentarse ante él tal como está prohibido presentarse ante gentiles. Y aunque se sepa que este lego conoce la línea correcta de la ley y juzgará adecuadamente, está prohibido nombrarlo juez y clamar ante él para que obligue al litigante a comparecer delante de él; y el mismo lego tiene prohibido juzgarlos. Aunque los sabios mencionaron estas dos categorías juntas, hay diferencia entre ellas: si los dos litigantes desean presentarse ante un lego de Israel, está permitido, y si lo aceptaron sobre sí, su juicio es válido. Pero ante los gentiles tienen prohibido presentarse para que los juzgue según sus leyes, siempre, incluso si sus leyes coinciden con las nuestras en ese asunto.

Ramban on Exodus 21:2

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי הִתְחִיל הַמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן בְּעֶבֶד עִבְרִי, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁלּוּחַ הָעֶבֶד בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם הַנִּזְכָּר בַּדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ (דברים טו טו) "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם". וְיֵשׁ בָּהּ עוֹד זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית כַּשַּׁבָּת, כִּי הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לָעֶבֶד שַׁבָּתוֹן מִמְּלֶאכֶת אֲדוֹנָיו כַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְיֵשׁ בָּהּ עוֹד שְׁבִיעִי בַּשָּׁנִים שֶׁהוּא הַיּוֹבֵל, כִּי הַשְּׁבִיעִי נִבְחָר בַּיָּמִים וּבַשָּׁנִים וּבַשְּׁמִטּוֹת, וְהַכֹּל לְעִנְיָן אֶחָד, וְהוּא סוֹד יְמוֹת הָעוֹלָם מִבְּרֵאשִׁית (בראשית א א) עַד וַיְכֻלּוּ (שם ב א). וְלָכֵן הַמִּצְוָה הַזֹּאת רְאוּיָה לְהַקְדִּים אוֹתָהּ שֶׁהִיא נִכְבֶּדֶת מְאֹד, רוֹמֶזֶת דְּבָרִים גְּדוֹלִים בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית: וּלְכָךְ הֶחְמִיר בָּהּ הַנָּבִיא מְאֹד, וְאָמַר "אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ" (ירמיה לד יג יד), וְגָזַר בַּעֲבוּרָהּ הַגָּלוּת (שם יז-כב) כַּאֲשֶׁר תִּגְזֹר הַתּוֹרָה גָּלוּת עַל שְׁמִטַּת הָאָרֶץ (ויקרא כו לד-לה), וּכְמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב עוֹד בְּעֶזְרַת ה' (בויקרא כה ב), וְכַאֲשֶׁר הִשְׁלִים מִשְׁפַּט הַמִּצְוָה הַזֹּאת בָּעֲבָדִים הָעִבְרִים, הֵחֵל בְּמִשְׁפַּט לֹא תִּרְצָח שֶׁהִיא הַחֲמוּרָה, וּבִכְבוֹד הָאָבוֹת, וּבְלֹא תִּגְנֹב, וְחָזַר לְמִשְׁפַּט מַכֵּה אִישׁ בְּלִי שֶׁיָּמוּת בָּהּ, וְאַחֲרֵי כֵן לִרְצִיחַת הָעֶבֶד שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִמִּיתַת הַוְּלָדוֹת, וְאַחֲרֵי כֵן לְאֶבְרֵי הַיִּשְׂרְאֵלִים וְהָעֲבָדִים, וְאַחֲרֵי כֵן לְנִזְקֵי הַבְּהֵמוֹת בְּמִיתָה. וְכָל הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּסִדּוּר וּבְכַוָּנָה נְכוֹנָה:

CUANDO COMPRES UN SIERVO HEBREO. Comenzó el primer juicio con el siervo hebreo, porque en la liberación del siervo en el séptimo año hay recuerdo de la salida de Egipto mencionada en la primera declaración, como dijo sobre ello: “Y recordarás que esclavo fuiste en la tierra de Egipto, y el Eterno, tu Dios, te redimió; por eso Yo te ordeno esta cosa hoy” (Deuteronomio 15:15). También hay en ello recuerdo de la obra de la creación, como en el Shabat, porque el séptimo año para el siervo es descanso de la labor de su amo, como el séptimo día. También hay en ello el séptimo en los años, que es el yovel, porque el séptimo fue escogido en los días, en los años y en los ciclos sabáticos, y todo apunta a un mismo asunto: el secreto de los días del mundo desde “En el principio” hasta “Y fueron concluidos”. Por eso era apropiado anteponer este mandamiento, porque es muy honorable y alude a grandes asuntos de la obra de la creación. Por eso el profeta fue muy severo respecto a este mandamiento y dijo: “Yo hice pacto con vuestros padres: al cabo de siete años liberaréis cada uno a su siervo y cada uno a su sierva” (Jeremías 34:13-14), y decretó por causa de ello el exilio, tal como la Torá decreta exilio por la shemitá de la tierra. Y como escribiré todavía con ayuda del Eterno. Cuando completó el juicio de este mandamiento respecto a los siervos hebreos, comenzó con el juicio de “no asesinarás”, que es el más severo, y con el honor de los padres, y con “no robarás”. Luego volvió al juicio de quien golpea a un hombre sin que muera por ello; después al asesinato del siervo, que es más severo que la muerte de los fetos; después a los miembros de los israelitas y de los siervos; y después a los daños mortales causados por animales. Todas las secciones están ordenadas con disposición e intención correcta.

Ramban on Exodus 21:3

וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ כָּתַב רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:ג') וְכִי מִי הִכְנִיסָהּ שֶׁתֵּצֵא, אֶלָּא מַגִּיד שֶׁהַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא (מכילתא כאן). וְהִכְנִיסוּ עִמָּהּ הַבָּנִים (שם) מִכָּתוּב שֶׁאָמַר אַחַר כֵּן "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ" (ויקרא כה מא) וְלֹא נִתְבָּרֵר לִי בַּדִּין הַזֶּה אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה וְהַבָּנִים לָאָדוֹן כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָזוּן אוֹתָם. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהוּא נִכְנָס בִּמְקוֹם הַבַּעַל, כִּי חָמְלָה הַתּוֹרָה עַל הָאִשָּׁה וְהַבָּנִים שֶׁחַיֵּיהֶם תְּלוּיִין לָהֶם מִנֶּגֶד מְצַפִּים לִידֵי הַבַּעַל, וְעַתָּה שֶׁנִּמְכַּר יֹאבְדוּ בְּצָרָתָם, וְלָכֵן צִוָּה אֶת הָאָדוֹן אֲשֶׁר הוּא לוֹקֵחַ מַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת לָהֶם בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם כֵּן לֹא יִהְיֶה עַל הָאָדוֹן רַק חִיּוּב הַבַּעַל בִּלְבַד, יִקַּח מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַבַּעַל וְיָזוּן וִיפַרְנֵס, וְזֶהוּ לְשׁוֹן וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ "עִמּוֹ", כִּי הָיְתָה אֵשֶׁת הָעֶבֶד עִם בַּעְלָהּ כְּשִׁפְחָה לַאֲדֹנָיו, שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי שְׁנֵיהֶם שֶׁלּוֹ וְהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, אֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שֶׁהָרְשׁוּת בְּיַד הָאִשָּׁה לָלֶכֶת לְנַפְשָׁהּ, וְכֵן הַבָּנִים אֵינוֹ חַיָּב לָהֶם בִּמְזוֹנוֹתָם אֶלָּא בְּקָטְנָן בִּזְמַן שֶׁהָאָב מְצֻוֶּה אוֹ נוֹהֵג לָזוּן אוֹתָם. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י במס' קִדּוּשִׁין (כב. ד"ה דלאו): וְכָל זֶה חֶמְלָה מֵאֵת הַשֵּׁם עֲלֵיהֶם וְעַל הָעֶבֶד שֶׁלֹּא יָמוּת בְּצַעֲרוֹ בִּהְיוֹת עֲמָלוֹ בְּבֵית נָכְרִי, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ יִהְיוּ נֶעְזָבִים וְאע"פ שֶׁלֹּא הָיָה הוּא מְחֻיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם מִדִּין הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּתַּלְמוּד בִּכְתֻבּוֹת (מט.), אֲבָל כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ כָּל הָאָרֶץ לְפַרְנֵס אָדָם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הַקְּטַנִּים צִוָּה הָאֵל בְּרַחֲמָיו לִהְיוֹת הַקּוֹנֶה כְּאָב רַחֲמָן לָהֶם. וְכַוָּנַת חֲכָמִים בְּבָנָיו, הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת. וְרָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא (כאן) יָכוֹל שֶׁיְּהֵא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, ת"ל "אִשְׁתּוֹ", לְהוֹצִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ. עִמּוֹ, לְהוֹצִיא אֲרוּסָה שֶׁאֵינָהּ עִמּוֹ. וְגַם זֶה רְאָיָה לַדִּין שֶׁאָמַרְתִּי, כִּי אֵין מִנְהַג הָאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לִסְמֹךְ עַל הָאִישׁ, וְלָכֵן לֹא הֵטִילָה הַתּוֹרָה מְזוֹנוֹתָם עַל הָאָדוֹן, וַאֲפִילּוּ נִתְחַיְּבוּ הַיָּבָם וְהָאָרוּס לָזוּן אוֹתָם מִן הַדִּין בַּזְּמַן הַיָּדוּעַ בַּתַּלְמוּד (כתובות נז.), הוּא עָלָיו כִּשְׁאָר חוֹבוֹתָיו, וְלֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן הָאָדוֹן: וְשׁוּב מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא אַחֲרִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא", מָה הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו, אַף לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן. עֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ עַד שֶׁלֹּא לְקָחוֹ רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא לְקָחוֹ אֶלָּא עַל מְנָת כֵּן, אֲבָל אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ מִשֶּׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ לֹא יְהֵא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, ת"ל "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא" וְגוֹ', שְׁתֵּי נָשִׁים כָּאן, אַחַת עַד שֶׁלֹּא לְקָחוֹ רַבּוֹ וְאַחַת מִשֶּׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁהוּא אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹכִיחוּ שֶׁהוּא אֵין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן וְרַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, ת"ל "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", אִשָּׁה שֶׁהִיא עִמּוֹ חַיָּב, יָצְאָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עִמּוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם עִמּוֹ, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, ת"ל "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", מִי שֶׁרְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם עִמּוֹ יָצְאָה זוֹ וְכוּ'. יָכוֹל אֲפִלּוּ נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", מַה הוּא מִדַּעַת רַבּוֹ אַף אִשְׁתּוֹ מִדַּעַת רַבּוֹ. יָכוֹל יְהֵא מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, וְדִין הוּא, וּמַה עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁאֵין רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, עֶבֶד עִבְרִי שֶׁרַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", הוּא מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל רַבּוֹ, וְאֵין מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ. "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", אַל תַּפְרִישֶׁנּוּ מֵאִשְׁתּוֹ, אַל תַּפְרִישֶׁנּוּ מִבָּנָיו, עַד כָּאן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ: וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם רָצוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לִזּוֹן מִשֶּׁל אָדוֹן הוּא לוֹקֵחַ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְלֹא בָּאוּ לְמַעֵט בַּבָּרַיְתָא הַזּוֹ אֶלָּא שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ כְּדִין עֶבֶד כְּנַעֲנִי, וּכְדִין הָעֶבֶד עַצְמוֹ, אֶלָּא יְכוֹלִים הֵם לוֹמַר אֵין אָנוּ נִזּוֹנִין וְאֵין אָנוּ עוֹשִׂים. וְנִתְחַדֵּשׁ לָנוּ מִן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן אֲדֹנָיו אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְלֹא בִּמְזוֹנוֹת וְלָדֶיהָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבִּרְשׁוּת אֲדֹנָיו לִמְסֹר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת הַיִּשְׂרְאֵלִית הַזֹּאת. וְדָרְשׁוּ עוֹד מִמִּלַּת "עִמּוֹ" שֶׁלֹּא תַּפְרִישֶׁנּוּ מֵאִשְׁתּוֹ וּמִבָּנָיו, לוֹמַר שֶׁאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ, עִם הַשִּׁפְחָה שֶׁמָּסַרְתִּי לְךָ תִּתְיַחֵד וְתִישַׁן בַּלַּיְלָה וְלֹא עִם אִשְׁתּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית, אֶלָּא הֲרֵי הַדָּבָר בִּרְשׁוּת הָעֶבֶד:

Ramban on Exodus 21:4

אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה בִּכְנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יִשְׂרְאֵלִית, ת"ל הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, הָא בִּכְנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, זֶה לְשׁוֹן הַבָּרַיְתָא הַשְּׁנוּיָה בַּמְּכִילְתָּא. וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:ד') שֶׁהֲרֵי הָעִבְרִיָּה אַף הִיא יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ, וַאֲפִלּוּ לִפְנֵי שֵׁשׁ אִם הֵבִיאָה סִימָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יב) "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה". וְאֵין זֶה מְכֻוָּן כַּהֹגֶן, כִּי אִם נֹאמַר שֶׁהִיא בְּיִשְׂרְאֵלִית, לֹא בְּמוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה שֶׁיּוֹצְאָהּ בְּסִימָנִים, כִּי הֵיאַךְ יִתְּנֶנָּה לוֹ אֲדוֹנָיו וְהוּא אֵין בְּיָדוֹ לְמָסְרָהּ לְשׁוּם אָדָם אַחֵר. וְכֵן הָרְאָיָה שֶׁאָמַר שֶׁאַף הִיא יוֹצְאָה בְּשֵׁשׁ, אֵינָהּ אֶלָּא לִדְבָרָיו שֶׁכָּתַב בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ, וְהֵם בַּתַּלְמוּד דִּבְרֵי יָחִיד (קידושין יד:), וַהֲלָכָה בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ שֶׁנִּמְכַּר לְשֵׁשׁ וְיוֹתֵר עַל שֵׁשׁ. וְאִם כֵּן אֵין אִשָּׁה יוֹצְאָה בְּשֵׁשׁ אֶלָּא כְּשֶׁמְּכָרָהּ אָבִיהָ. אֲבָל מָה שֶׁאָמְרוּ הָא בִּכְנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, מִפְּנֵי שֶׁאָמַר הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, שֶׁהַיְּלָדִים בִּכְנַעֲנִית לָאָדוֹן, שֶׁוְּלַד שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כָּמוֹהָ (שם סו:), אֲבָל בְּיִשְׂרְאֵלִית אֲפִילּוּ הָיְתָה גְּדוֹלָה, וַאֲפִילּוּ נֹאמַר שֶׁתְּהֵא הָאִשָּׁה רַשָּׁאָה לִמְכֹּר עַצְמָהּ, בָּנֶיהָ שֶׁל אָב הֵן:

SI SU AMO LE DA MUJER. La Escritura habla de una cananea. ¿O quizá solo se refiere a una israelita? Por eso dice: “la mujer y sus hijos serán de su amo”; he aquí que la Escritura habla de una cananea. Este es el lenguaje de la baraita enseñada en la Mejilta. Rashi escribió que la hebrea también sale al sexto año, e incluso antes de seis años si presenta señales de madurez, como fue dicho: “Cuando se venda a ti tu hermano hebreo o la hebrea” (Deuteronomio 15:12). Pero esto no está correctamente dirigido, porque si dijéramos que se trata de una israelita, no sería respecto al que vende a su hija como sierva, quien sale con señales de madurez, pues ¿cómo podría su amo entregársela a él, si no está en su poder entregarla a ningún otro hombre? También la prueba que él dijo, que ella también sale al sexto año, solo sirve según sus palabras, pues escribió que quien se vende a sí mismo no se vende sino por seis años, pero en el Talmud esa es una opinión individual. La halajá es que quien se vende a sí mismo puede venderse por seis años y por más de seis. Si es así, una mujer no sale al sexto año sino cuando su padre la vendió. Pero lo que dijeron: “he aquí que la Escritura habla de una cananea”, se debe a que dijo: “la mujer y sus hijos serán de su amo”, pues los hijos de una cananea pertenecen al amo, ya que el hijo de una sierva cananea es como ella. Pero en una israelita, incluso si fuera adulta, e incluso si dijéramos que la mujer tiene permiso de venderse a sí misma, sus hijos pertenecen al padre.

Ramban on Exodus 21:5

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים לְב"ד, צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (מכילתא). וְאָמַר ר"א (אבן עזרא על שמות כ"א:ו') כִּי נִקְרְאוּ הַשּׁוֹפְטִים אֱלֹהִים בַּעֲבוּר שֶׁהֵם מְקַיְּמֵי מִשְׁפְּטֵי הָאֱלֹהִים בָּאָרֶץ. וּלְדַעְתִּי יֹאמַר הַכָּתוּב וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" (שמות כ"ב:ח'), לִרְמֹז כִּי הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם בִּדְבַר הַמִּשְׁפָּט, הוּא יַצְדִּיק וְהוּא יַרְשִׁיעַ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (שם) "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעוּן אֱלֹהִים", וְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א יז). וְכָךְ אָמַר יְהוֹשָׁפָט "כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט" (דהי"ב יט ו). וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב א), כְּלוֹמַר בְּקֶרֶב עֲדַת אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט, כִּי הָאֱלֹהִים הוּא הַשּׁוֹפֵט. וְכֵן אָמַר "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'" (דברים יט יז). וְזֶה טַעַם "כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" (שמות כ"ג:ז') עַל הַפֵּרוּשׁ הַנָּכוֹן. וּבְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה (שמות רבה ל':כ"ד) רָאִיתִי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַדַּיָּן יוֹשֵׁב וְדָן בֶּאֱמֶת, כִּבְיָכוֹל מַנִּיחַ הקב"ה שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּצִדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ב יח) "כִּי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט":

SU AMO LO ACERCARÁ A LOS JUECES. Al tribunal. Debe consultar con quienes lo vendieron a él. Rabí Abraham dijo que los jueces son llamados “elohim” porque mantienen los juicios de Dios en la tierra. Según mi opinión, la Escritura dice: “su amo lo acercará a los elohim”, y: “hasta los elohim vendrá el asunto de ambos” (Éxodo 22:8), para insinuar que Dios estará con ellos en el asunto del juicio: Él declarará justo y Él declarará culpable. Este es el sentido de lo que dijo: “a quien condenen los elohim”. Así dijo Moshé: “Porque el juicio es de Dios” (Deuteronomio 1:17). Y así dijo Yehoshafat: “Porque no juzgáis para el hombre, sino para el Eterno, y Él está con vosotros en el asunto del juicio” (II Crónicas 19:6). Así también dijo la Escritura: “Dios está de pie en la congregación de Dios; en medio de los jueces juzga” (Salmos 82:1), es decir, en medio de la congregación de Dios juzga, porque Dios es el Juez. Y así dijo: “Y se presentarán los dos hombres que tienen el litigio delante del Eterno” (Deuteronomio 19:17). Este es el sentido correcto de “porque no justificaré al malvado” (Éxodo 23:7). En Shemot Rabá vi: cuando el juez se sienta y juzga con verdad, por así decirlo, el Santo, bendito sea, deja los cielos superiores y hace reposar Su Shejiná junto a él, como fue dicho: “Cuando el Eterno les levantaba jueces, el Eterno estaba con el juez” (Jueces 2:18).

Ramban on Exodus 21:6

וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (במכילתא כאן) כִּי הוּא עַד הַיּוֹבֵל. וְאָמַר ר"א (אבן עזרא על שמות כ"א:ו') כִּי פֵּרוּשׁ "עוֹלָם" זְמַן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ" (קהלת א י), זְמַנִּים, "וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" (שמואל א א':כ"ב). וְלָכֵן אָמַר וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם, לִזְמַנּוֹ שֶׁל יוֹבֵל, שֶׁאֵין בְּמוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל זְמַן אָרֹךְ מִמֶּנּוּ, וִיצִיאַת חֵרוּת כְּאִלּוּ עוֹלָם מִתְחַדֵּשׁ לוֹ, וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיָּשׁוּב לִזְמַנּוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה חָפְשִׁי. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין כִּי "לְעוֹלָם" כְּמַשְׁמָעוֹ, כִּי הָעוֹבֵד עַד הַיּוֹבֵל עָבַד כָּל יְמֵי עוֹלָם. וּלְשׁוֹן מְכִילְתָּא (כאן) רַבִּי אוֹמֵר בֹּא וּרְאֵה שֶׁאֵין עוֹלָם אֶלָּא חֲמִשִּׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם", עַד הַיּוֹבֵל. וְשָׁכַח ר"א מַה שֶׁהִשְׂכִּיל וְכָתַב בְּמָקוֹם אַחֵר:

Y LE SERVIRÁ PARA SIEMPRE. Nuestros sabios explicaron que esto es hasta el yovel. Rabí Abraham dijo que el sentido de “olam” en la lengua sagrada es “tiempo”, como: “Ya hubo tiempos antes de nosotros” (Eclesiastés 1:10), es decir, épocas; y: “y permanecerá allí hasta olam” (I Samuel 1:22). Por eso dijo “le servirá para siempre”, es decir, hasta el tiempo del yovel, porque entre las fechas de Israel no hay un tiempo más largo que ese, y la salida a libertad es como si un mundo se renovara para él. Su explicación sería que vuelve a su primer tiempo, cuando era libre. Pero el entendido comprenderá que “para siempre” es conforme a su significado, porque quien sirve hasta el yovel sirvió todos los días del mundo. Y el lenguaje de la Mejilta es: Rabí dice: ven y ve que “olam” no es sino cincuenta años, como fue dicho: “le servirá para siempre”, hasta el yovel. Rabí Abraham olvidó lo que entendió y escribió en otro lugar.

Ramban on Exodus 21:7

לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים כִּיצִיאַת עֲבָדִים כְּנַעֲנִים בְּשֵׁן וָעַיִן. לְשׁוֹן רַשִׁ"י. (רש"י על שמות כ"א:ז') וְכֵן דְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ (במכילתא כאן). וְכָךְ הוּא, שֶׁאֵין עֶבֶד עִבְרִי נִקְרָא עֶבֶד סְתָם. וַאֲנִי תָּמֵהַּ, וְלָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר כֵּן. וְאוּלַי שֶׁלֹּא נָדוּן בָּעִבְרִיָּה שֶׁתֵּצֵא גַּם בְּשֵׁן וָעַיִן בְּק"ו מִן הַכְּנַעֲנִית. וְאָמַר זֶה בָּעִבְרִיָּה, וְהִקִּישׁ אֵלֶיהָ הָעִבְרִי: אֲבָל בַּעַל הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת כָּתַב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאַת הָעֲבָדִים בְּשֵׁן וָעַיִן קְנָס הוּא וְאֵין לְמֵדִין מִן הַקְּנָסוֹת, עָשָׂה זֶה מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, יַזְהִיר אֶת הָאָדוֹן שֶׁאִם בָּא לְהוֹצִיאָהּ מֵרְשׁוּתוֹ בְּשֵׁן וָעַיִן שֶׁיַּעֲבֹר בְּלָאו, אֲבָל יְשַׁלֵּם דְּמֵי הַשֵּׁן וְהָעַיִן, וְתִהְיֶה עִמּוֹ לְיִעוּד עַד הַזְּמַן, כִּי יִהְיֶה זֶה רָעָה רַבָּה שֶׁהִפִּיל אֶת שִׁנָּהּ בְּכַעְסוֹ עִמָּהּ וְיוֹצִיאֶנָּה מִבֵּיתוֹ אֲשֶׁר הָיְתָה מְיַחֶלֶת לְיִעוּדוֹ לְאַחַר שֶׁפָּגַם אוֹתָהּ. וְעוֹד, כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת יִהְיוּ דְּמֵי הַנֶּזֶק בְּרָאשֵׁי הָאֵיבָרִים יוֹתֵר מִדְּמֵי עֲבוֹדָתָהּ בִּהְיוֹת קָרוֹב לָבֹא עַתָּה. וְהֶחְמִיר הַכָּתוּב עַל הָאָדוֹן בְּלָאו, שֶׁלֹּא יִגְזֹל מִמֶּנָּה דְּמֵי רָאשֵׁי אֵבָרֶיהָ אֲפִלּוּ יִרְצֶה לְהוֹצִיאָהּ בָּהֶם. וְאֶפְשָׁר שֶׁהַהוֹצָאָה עַצְמָהּ אֲסוּרָה עָלָיו עַד הַזְּמַן, כִּי חִיְּבוֹ הַכָּתוּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְלַעֲמֹד עִמּוֹ אוּלַי תִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְתִתְיַעֵד, כַּאֲשֶׁר הִזְהִיר בְּלָאו בִּשְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְלָזֶה הַדַּעַת יִמָּנֶה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים בִּכְלַל שס"ה מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה:

NO SALDRÁ COMO SALEN LOS SIERVOS. Como la salida de los siervos cananeos por diente u ojo. Este es el lenguaje de Rashi. Así lo interpretaron nuestros sabios. Y así es, porque un siervo hebreo no es llamado simplemente “siervo”. Yo me asombro: ¿por qué necesitó la Escritura decir esto? Quizá para que no juzguemos respecto a la hebrea que también sale por diente y ojo mediante un argumento de kal vajomer a partir de la cananea. Dijo esto respecto a la hebrea, y el hebreo fue comparado con ella. Pero el autor de Halajot Guedolot escribió que, dado que la salida de los siervos por diente u ojo es una multa, y no se aprende de multas, hizo de esto un mandamiento negativo: advierte al amo que si viene a sacarla de su dominio por diente u ojo, transgrede una prohibición. Pero debe pagar el valor del diente o del ojo, y ella permanecerá con él para el yiud hasta el tiempo correspondiente. Porque sería una gran maldad que, tras hacerle caer el diente en su enojo contra ella, la sacara de su casa, cuando ella esperaba su yiud, después de haberla dañado. Además, muchas veces el valor del daño en los extremos de los miembros será mayor que el valor de su trabajo cuando el tiempo de salida está cerca. La Escritura fue severa con el amo mediante una prohibición, para que no le robe el valor de los extremos de sus miembros aunque quiera sacarla mediante ellos. Es posible que la salida misma le esté prohibida hasta el tiempo fijado, porque la Escritura lo obligó a alimentarla y a mantenerla con él, quizá encuentre gracia ante sus ojos y sea destinada a él, tal como advirtió mediante una prohibición: “su alimento, su vestimenta y su tiempo conyugal no disminuirá”. Según esta opinión, “no saldrá como salen los siervos” se cuenta entre los 365 mandamientos negativos.

Ramban on Exodus 21:8

לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָכְרָהּ לְאַחֵר לֹא הָאָדוֹן וְלֹא הָאָב. בְּבִגְדוֹ בָּהּ, אִם בָּא לִבְגֹּד בָּהּ שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מִצְוַת יִעוּד, וְכֵן אָבִיהָ שֶׁבָּגַד וּמְכָרָהּ לָזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:ח'). וא"כ יִהְיֶה לְעַם נָכְרִי כְּמוֹ לְאִישׁ נָכְרִי, וְלֹא מָצִינוּ לוֹ חָבֵר בְּכָל הַכָּתוּב. וְשֶׁמָּא יִהְיֶה לָמֶ"ד לְעַם נִמְשָׁךְ, לְעַם לְנָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, וּפֵרוּשׁוֹ כְּמוֹ "תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים" (תהלים עד יד), שֶׁפֵּרֵשׁ מִי הוּא הָעָם, אַנְשֵׁי הַצִּיִּים, כֵּן אָמַר לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ לְעַם, וּפֵרֵשׁ לְנָכְרִי, כְּלוֹמַר לְאִישׁ נָכְרִי מִכָּל הָעָם, וְהָיָה "נָכְרִי" כְּמוֹ "וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי" (משלי ה י), בְּבֵית אִישׁ אַחֵר, "מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה" (שם ב טז) שֶׁאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ, וְכָל זֶה לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים (קידושין יט) שֶׁאוֹמְרִים כָּךְ שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר שִׁפְחוּת, וְאָמְרוּ (שם) כֵּיוָן שֶׁבָּגַד בָּהּ שׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָכְרָהּ: אֲבָל רָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא (כאן) לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לב"ד שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנָּה לְנָכְרִי, וְנִרְאֶה מִלְּשׁוֹנָם שֶׁאֵינָהּ אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנָּה פַּעַם אַחֶרֶת לֹא לָזֶה וְלֹא לְאַחֵר, אֲבָל הִיא מְנִיעָה לְגַמְרֵי מִן הַנָּכְרִי, שֶׁלֹּא יִמְכֹּר אָדָם בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת לְגוֹי, כִּי מִפְּנֵי שֶׁאָמַר בְּעֶבֶד עִבְרִי "וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר" (ויקרא כה מז), הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כֵּן בְּאִשָּׁה. וְהַטַּעַם יָדוּעַ. וְזֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בְּוַדַּאי, שֶׁאָמַר כִּי אַחֲרֵי שֶׁהֶפְדָּהּ הָאָב הַמּוֹכֵר לֹא יוּכַל לְמָכְרָהּ לְגוֹי, וְהוּא הַדִּין מִתְּחִלָּה, אֲבָל כִּי לִפְעָמִים אָדָם רוֹצֶה מְאֹד לִפְדּוֹת אֶת בִּתּוֹ מִן הָאָדוֹן שֶׁלֹּא יְעָדָהּ וְיַחְפֹּץ לְמָכְרָהּ לְגוֹי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁנָתַיִם לְהוֹצִיאָהּ מִמֶּנּוּ, וְהִזְהִירוֹ הַכָּתוּב מִזֶּה: אוֹ יַחְזֹר לִתְחִלַּת הָעִנְיָן, כִּי יִמְכֹּר אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ לְנָכְרִי: וְאִם כֵּן מַה שֶׁדָּרְשׁוּ בַּתַּלְמוּד (קידושין יח:) שֶׁלֹּא יִמְכֹּר אָדָם אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר שִׁפְחוּת, הוּא מִיִּתּוּר "בְּבִגְדוֹ בָהּ", שֶׁהֲרֵי לְעַם נָכְרִי אֵינֶנּוּ רַשַּׁאי לְמָכְרָהּ לְעוֹלָם, וְאִם כֵּן לָמָּה אָמַר "בְּבִגְדוֹ בָהּ" שֶׁמַּשְׁמָעוֹ לוֹמַר דְּכֵיוָן שֶׁבָּגַד בָּהּ פַּעַם אַחַת וּמְכָרָהּ לְשִׁפְחוּת לֹא יִבְגֹּד בָּהּ פַּעַם אַחֶרֶת, לְפִיכָךְ יִדְרְשׁוּ הַכָּתוּב כֵּן לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ וּבְבִגְדּוֹ בָהּ, כְּלוֹמַר וְלֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמְּכָרָהּ שׁוּב לֹא יִמְכְּרֶנָּה: וּבְהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת דָּרְשׁוּ כָּךְ, קְרִי בֵהּ הָכִי "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר" (דברים יד כא), תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (פסחים כא:), וְכֵן דָּרְשׁוּ בְּכָאן וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף (שמות כ"א:י"א), וּמִפְּנֵי הַיִּתּוּר עָשׂוּ מֵהֶן שְׁתֵּי יְצִיאוֹת, וְיָצְאָה חִנָּם, וְיָצְאָה אֵין כָּסֶף וְלָמְדוּ מִמֶּנָּה יְצִיאָה בְּנַעֲרוּת, וּבְבַגְרוּת לְמִי שֶׁאֵין לָהּ נַעֲרוּת, וְהוּא בְּגָר דְּאַיְלוֹנִית כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בִּתְחִלַּת קִדּוּשִׁין (ד.): וְדֶרֶךְ הַפְּשָׁט בְּפָרָשָׁה זוֹ שֶׁיֹּאמַר כִּי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים בַּשְּׁבִיעִית (שמות כ"א:ב') וּבַיּוֹבֵל (ויקרא כה מ), שֶׁלֹּא יוּכַל הָאָב לְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ לְעוֹלָם אִם תִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וְתִשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו, אֲבָל יִקָּחֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה כִּרְצוֹנוֹ, וְאִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר יְעָדָהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, כִּי הַקּוֹנֶה בַּת יִשְׂרָאֵל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה יִקְנֶה אוֹתָהּ, וְהִנֵּה הִיא מְיֹעֶדֶת לוֹ מִן הַסְּתָם וְעַתָּה אִם לֹא יַחְפֹּץ בָּהּ אֲדוֹנֶיהָ, וְהֶפְדָּהּ הָאָב הַנִּזְכָּר, כִּי אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחָהּ עוֹד בְּיַד אָדוֹן מֵעֵת שֶׁיֹּאמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ, וְלֹא יוּכַל לְמָכְרָהּ לְעַם נָכְרִי בְּבוֹאוֹ לִבְגֹּד בָּהּ, כִּי זֹאת בְּגִידָה שֶׁיִּמְכֹּר אָדָם בִּתּוֹ זוּלָתִי לְמִי שֶׁיּוּכַל לִשָּׂא אוֹתָהּ. אוֹ טַעְמוֹ שֶׁכָּל מוֹכֵר בִּתּוֹ בּוֹגֵד בָּהּ.

Ramban on Exodus 21:9

כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר שֶׁאִם יִיעָדֶנָּה הַקּוֹנֶה לִבְנוֹ, וְהוּא הַשִּׁדּוּךְ שֶׁיְּשַׁדְּכֶנָּה לוֹ, כִּי יִעוּד לְשׁוֹן זִמּוּן הוּא, "מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ" (שמואל ב כ':ה'), כַּמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לִבְנוֹתָיו יַעֲשֶׂה לָהּ, שֶׁיִּתֵּן לָהּ מִשֶּׁלּוֹ כְּמֹהַר הַבְּתוּלוֹת. וְצִוָּה בָּזֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה בַּהַעֲנָקָה, וְהַכֹּל חֶסֶד מֵאִתּוֹ יִתְעַלֶּה. וְעַל דֶּרֶךְ רַבּוֹתֵינוּ, וְהוּא הָאֱמֶת, כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת אֲשֶׁר יַשִּׂיאוּ אוֹתָן הָאָבוֹת, יַעֲשֶׂה לָהּ הַבֵּן. וּפֵרֵשׁ מִשְׁפָּטָן כִּי אִם יִקַּח אַחֶרֶת, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ שֶׁל זוֹ לֹא יִגְרָע, וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר אִם לֹא יִשָּׂא אַחֶרֶת, כִּי הַכָּתוּב דִּבֵּר בַּהוֹוֶה: וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שְׁאֵרָהּ מְזוֹנוֹת, כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעָהּ, עוֹנָתָהּ תַּשְׁמִישׁ, וְכֵן אָמַר אוּנְקְלוֹס "זִיּוּנַהּ". וּבַגְּמָרָא (כתובות מז:) אָמְרוּ עַל מִי שֶׁאָמַר כָּךְ, וְהַאי תַּנָּא סָבַר מְזוֹנוֹת דְּאוֹרָיְתָא, דְּתַנְיָא "שְׁאֵרָה" אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר" וְגוֹ' (תהלים עח כז). וְהַמּוּבָן בְּסֻגְיַת הַגְּמָרָא שֶׁהֵם דִּבְרֵי יָחִיד, וַהֲלָכָה מְזוֹנֵי תַּקִּינוּ לָהּ רַבָּנָן. וְגַם עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט לָמָּה יַזְכִּיר בַּמְּזוֹנוֹת שְׁאֵר, שֶׁהוּא הַבָּשָׂר, וְהָרָאוּי שֶׁיַּזְכִּיר לַחְמָהּ, כִּי עַל הַלֶּחֶם יִחְיֶה הָאָדָם, וּבוֹ יִהְיֶה הַחִיּוּב. וְחָשַׁב ר"א לְתַקֵּן זֶה, וּפֵרֵשׁ "שְׁאֵרָהּ" מָזוֹן, שֶׁיַּעֲמִיד שְׁאֵרָהּ שֶׁהוּא בְּשָׂרָהּ. וְאֵין בָּזֶה טַעַם, שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב לֹא יִגְרַע הַבַּעַל בְּשָׂרָהּ: וּלְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר כִּי פֵּרוּשׁ שְׁאֵר בְּכָל מָקוֹם בָּשָׂר הַדָּבֵק וְהַקָּרוֹב לִבְשָׂרוֹ שֶׁל הָאָדָם, נִגְזַר מִלְּשׁוֹן שְׁאֵרִית, כְּלוֹמַר שְׁאָר בְּשָׂרוֹ, מִלְּבַד בְּשַׂר גּוּפוֹ וְיִקָּרְאוּ הַקְּרוֹבִים שְׁאֵר, "אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא יח ו), "שַׁאֲרָה הֵנָּה" (שם יז), כְּעִנְיַן "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" (בראשית כט יד), "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב יב). וְכֵן "שֵׁם וּשְׁאָר נִין וָנֶכֶד" (ישעיה יד כב), זַרְעוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו. וְכֵן "בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ" (משלי ה יא), עַצְמְךָ וּבָנֶיךָ, שֶׁהֵם הַבָּשָׂר הַקָּרוֹב לְךָ, וְיִקָּרֵא הַבָּשָׂר הַנֶּאֱכָל שְׁאֵר, "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר" (תהלים עח כז), כִּי הַבָּשָׂר הַנֶּאֱכָל יִדְבַּק בָּאוֹכֵל וְיַחְזֹר לִבְשָׂרוֹ. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה מִזֶּה "בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ" (משלי ה יא), בְּשַׂר גּוּפְךָ וּשְׁאָר הַבָּשָׂר הַנַּעֲשֶׂה מִן הַמַּאֲכָל יִכְלֶה וְלֹא יִהְיֶה לְךָ לְבָשָׂר. וְתִקָּרֵא הָאִשָּׁה שְׁאֵר לַבַּעַל, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (יבמות כב:) "כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ", שְׁאֵרוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ, וְהוּא מִן הָעִנְיָן שֶׁאָמַר "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד). וְהִנֵּה שְׁאֵרָהּ קֵרוּב בְּשָׂרָהּ. וּכְסוּתָהּ כְּסוּת מִטָּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ב:כ"ו) "כִּי הִיא כְּסוּתוֹ לְבַדָּהּ בַּמֶּה יִשְׁכָּב". וְעוֹנָתָהּ הוּא עוֹנָה שֶׁיָּבֹא אֵלֶיהָ לְעֵת דּוֹדִים: וְאִם יִהְיֶה פֵּרוּשׁ שְׁאֵר כְּמוֹ בָּשָׂר כְּדִבְרֵי הַמְפָרְשִׁים (רש"י והרד"ק בתהלים עח כז והרד"ק כאן), וְנֹאמַר כִּי "אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא יח ו) כְּמוֹ בְּשַׂר בְּשָׂרוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז כז) "כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא", ג"כ נְפָרֵשׁ שְׁאֵרָהּ לֹא יִגְרָע, שֶׁלֹּא יִמְנַע מִמֶּנּוּ בְּשָׂרָהּ, כְּלוֹמַר הַבָּשָׂר הָרָאוּי לָהּ, וְהוּא בְּשַׂר הַבַּעַל אֲשֶׁר הוּא עִמָּהּ לְבָשָׂר אֶחָד. וְעִנְיַן הַכָּתוּב, שֶׁאִם יִקַּח אַחֶרֶת, קֵרוּב בְּשָׂרָהּ שֶׁל זוֹ וּכְסוּת מִטָּתָהּ וְעֵת דּוֹדֶיהָ לֹא יִגְרַע מִמֶּנָּה, כִּי כֵן מִשְׁפַּט הַבָּנוֹת. וְהַטַּעַם, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאַחֶרֶת יוֹשֶׁבֶת לוֹ עַל מִטָּה כְּבוּדָּה וְהָיוּ שָׁם לְבָשָׂר אֶחָד, וְזוֹ עִמּוֹ כְּפִילֶגֶשׁ יִשְׁכַּב עִמָּהּ בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה וְעַל הָאָרֶץ כְּבָא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה, וְלָכֵן מְנָעוֹ הַכָּתוּב מִזֶּה. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (כתובות מח.) שְׁאֵרָהּ זוֹ קֵרוּב בָּשָׂר, שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהּ כְּמִנְהַג פַּרְסִיִּים שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּלְבוּשֵׁיהֶן. וְזֶה פֵּרוּשׁ נָכוֹן, כִּי דֶּרֶךְ הַכָּתוּב בְּכָל מָקוֹם לְהַזְכִּיר הַמִּשְׁכָּב בְּלָשׁוֹן נָקִי וּבְקִצּוּר, וְלָכֵן אָמַר בְּאֵלּוּ בְּרֶמֶז שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ, עַל שְׁלֹשֶׁת הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר לְאָדָם עִם אִשְׁתּוֹ בְּחִבּוּרָן וְיָבֹא זֶה כַּהֹגֶן עַל דִּין הַהֲלָכָה, וְיִהְיוּ הַמְּזוֹנוֹת וּמַלְבּוּשֵׁי הָאִשָּׁה תַּקָּנָה מִדִּבְרֵיהֶם:

Ramban on Exodus 21:10

וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה, הַיִּעוּד לוֹ אוֹ לִבְנוֹ אוֹ הַפִּדְיוֹן לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, אָז תֵּצֵא חִנָּם אֵין כָּסֶף כְּצֵאת הָעֲבָדִים הַנִּזְכָּר:

Y SI ESTAS TRES COSAS. El yiud para él, o para su hijo, o la redención, no hará por ella, entonces saldrá gratis, sin dinero, como la salida de los siervos mencionada.

Ramban on Exodus 21:11

וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת כְּבָר לָמְדוּ חֲכָמִים שֶׁמִּיתָתוֹ בְּחֶנֶק (סנהדרין פד:), וּלְכָךְ סָמַךְ לוֹ וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ, שֶׁגַּם הוּא בְּאוֹתָהּ מִיתָה, וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּסְקִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ" (ויקרא כ ט), וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הוּא בִּסְקִילָה (סנהדרין סו), נִלְמַד מִמַּה שֶׁכָּתוּב "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ כז). וְהֶחְמִיר בְּמִיתַת הַמְקַלֵּל יוֹתֵר מִמִּיתַת הַמַּכֶּה, מִפְּנֵי שֶׁחֵטְא הַקְּלָלָה מָצוּי יוֹתֵר, שֶׁהַכְּסִיל כַּאֲשֶׁר יִכְעֹס וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבְאָבִיו וְאִמּוֹ תָּמִיד כָּל הַיּוֹם, וְהָעֲבֵרָה כְּפִי מְצִיאוּתָהּ תָּמִיד צְרִיכָה יִסּוּר גָּדוֹל. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּקְּלָלָה חֵטְא גָּדוֹל יוֹתֵר שֶׁהִיא בְּהַזְכָּרַת ה' (שבועות לו.), וְהִנֵּה צָרִיךְ לְהַעֲנִישׁוֹ עַל חֶטְאוֹ בְּאָבִיו וְאִמּוֹ וְעַל אֲשֶׁר נָשָׂא שֵׁם ה' אֱלֹהָיו לְפֶשַׁע וְחֵטְא. וְהַגָּאוֹן רַב סְעַדְיָה אָמַר כִּי הִכְנִיס דְּבַר הַגּוֹנֵב אִישׁ בֵּינֵיהֶן, בַּעֲבוּר כִּי עַל הָרֹב הַנִּגְנָבִים הֵם קְטַנִּים וְיִגְדְּלוּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְלֹא יַכִּירוּ אֲבוֹתָם וְיָבֹא שֶׁיַּכּוּם וִיקַלְּלוּם, וְלָכֵן רָאוּי לְהַעֲנִישׁ הַגַּנָּב בְּמִיתָה כָּהֵם, כִּי הָעֹנֶשׁ הוּא עָלָיו:

Y QUIEN GOLPEE A SU PADRE O A SU MADRE, MORIRÁ. Los sabios ya aprendieron que su muerte es por estrangulamiento. Por eso le adhirió: “y quien robe a un hombre y lo venda”, porque también este tiene la misma muerte. Y separó de él: “y quien maldiga a su padre o a su madre”, porque este es por lapidación, como fue dicho sobre él: “a su padre y a su madre maldijo; su sangre está sobre él” (Levítico 20:9). Todo aquel sobre quien se dice este lenguaje es por lapidación, aprendido de lo que está escrito: “con piedra los apedrearán; su sangre está sobre ellos” (Levítico 20:27). La Escritura fue más severa con la muerte del que maldice que con la muerte del que golpea, porque el pecado de la maldición es más frecuente: el necio, cuando se enoja y se irrita, maldice constantemente a su rey, a su padre y a su madre todo el día; y una transgresión, según su frecuencia, necesita gran disciplina. O bien porque en la maldición hay un pecado mayor, pues se hace con mención del Nombre del Eterno. Así, debe castigársele por su pecado contra su padre y su madre, y por haber tomado el Nombre del Eterno, su Dios, para transgresión y pecado. El Gaón Rav Saadia dijo que introdujo el asunto de quien roba a un hombre entre ambos porque, en la mayoría de los casos, los robados son pequeños, crecen en otro lugar y no reconocen a sus padres, y puede suceder que lleguen a golpearlos y maldecirlos. Por eso es apropiado castigar al ladrón con muerte como a ellos, porque el castigo recae sobre él.

Ramban on Exodus 21:12

וְנִמְצָא בְיָדוֹ שֶׁרָאוּהוּ עֵדִים שֶׁגְּנָבוֹ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְּיָדוֹ קֹדֶם הַמְּכִירָה. לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:ט"ז). וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, אִם לְלַמֵּד שֶׁיִּרְאוּהוּ עֵדִים בְּיָדוֹ קֹדֶם הַמְּכִירָה, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיְּהֵא זֶה נֶהֱרָג עָלָיו עַד שֶׁיִּרְאוּהוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב וּמָכַר, וְדַי בַּמֶּה שֶׁאָמַר וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ, וְהַמְּצִיאָה בְּיָדוֹ אֵינֶנָּה רְאָיָה גְּמוּרָה. אֲבָל הַכָּתוּב הַזֶּה בָּא לְלַמֵּד עַל מַה שֶׁשָּׁנִינוּ (סנהדרין פה:) הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ, וְאָמַר בַּבָּרַיְתָא גְּנָבוֹ וְלֹא מְכָרוֹ, מְכָרוֹ וַעֲדַיִן הוּא בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר. וְהָעִנְיָן לְלַמֵּד שֶׁדִּינוֹ כְּדִין שְׁאָר הַגַּנָּבִים בְּמָמוֹן, שֶׁאִם טָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר, וְאִם הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים חַיָּב (ב"ק עט.). וְכֵן זֶה צָרִיךְ שֶׁיָּבִיא זֶה הַנִּגְנָב לִרְשׁוּתוֹ, וְכֵן אִם הִגְבִּיהַּ הַנַּעַר עַל כְּתֵפוֹ וּמְכָרוֹ לְאַחֵר חַיָּב הוּא, דְּהָא קָרֵינָא בֵהּ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, וְלֹא תְּהֵא חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ יוֹתֵר מִיָּדוֹ: וְכֵן מַה שֶׁאָמַר מְכָרוֹ וַעֲדַיִן הוּא בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ הַלּוֹקֵחַ מֵרְשׁוּתוֹ כְּלָל וְאע"פ שֶׁנָּתַן בּוֹ מָעוֹת, כִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ מִשָּׁם פָּטוּר: וְלֹא יָדַעְתִּי אִם לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ קִנְיָן כְּמִשְׁפַּט הַקְּנִיּוֹת שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ מֵרְשׁוּת הַמּוֹכֵר לְסִמְטָא אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ, אוֹ הִיא גְּזֵרַת הַכָּתוּב בְּנֶפֶשׁ לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ נִגְמַר הַמֶּכֶר בֵּינֵיהֶן וְקָנָה בְּהַגְבָּהָה אוֹ בִּמְשִׁיכָה בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם יִהְיֶה פָּטוּר עַד שֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ, וְכֵן נִרְאֶה. וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ שָׁם בְּפֵרוּשָׁיו בַּגְּמָרָא (סנהדרין פה:) וַעֲדַיִן הוּא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל נִגְנָב עַצְמוֹ וּפָטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּאן גְּנֵבָה כְּלָל. וְאִם כֵּן לֹא נִתְחַדֵּשׁ כָּאן דָּבָר שֶׁלֹּא כְּמִשְׁפַּט גַּנָּבֵי מָמוֹן: וְעַל כָּל עִנְיָן, שִׁעוּר הַכָּתוּב, וְגוֹנֵב אִישׁ וְנִמְצָא בְּיָדוֹ וּמְכָרוֹ מוֹת יוּמָת. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה עוֹד כְּסִדְרוֹ, וְנִמְצָא בְיָדוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ, שֶׁאִם גָּנַב אֶת הַנֶּפֶשׁ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ וְהֵבִיא שָׁם הַלּוֹקֵחַ וּמְכָרוֹ לוֹ וְלֹא הוֹצִיאוֹ הַלּוֹקֵחַ מִשָּׁם, אֵינוֹ חַיָּב, שֶׁלֹּא נִגְמַר הַמֶּכֶר בֵּינֵיהֶן, אוֹ אֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּגְמַר הַמֶּכֶר יִפָּטֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי:

Y FUE ENCONTRADO EN SU MANO. Que testigos vieron que lo robó y lo vendió, y que fue encontrado en su mano antes de la venta. Este es el lenguaje de Rashi. No entendí esto. Si viene a enseñar que los testigos lo vean en su mano antes de la venta, ¿acaso se te ocurriría que este sea ejecutado hasta que los testigos vean que robó y vendió? Basta con que haya dicho: “quien robe a un hombre y lo venda”. El hecho de hallarlo en su mano no es una prueba completa. Este versículo viene a enseñar lo que enseñamos: quien roba una persona no es culpable hasta que la introduzca en su dominio. Y se dijo en la baraita: si lo robó y no lo vendió, o lo vendió y todavía está en su dominio, está exento. El asunto es enseñar que su ley es como la de los demás ladrones en asuntos monetarios: si degolló o vendió en dominio de los dueños, está exento; si lo levantó o lo sacó del dominio de los dueños, es culpable. Así también aquí: debe introducir a la persona robada en su dominio. Y si levantó al niño sobre su hombro y lo vendió a otro, es culpable, porque en él se lee: “fue encontrado en su mano”; y su patio no puede adquirir para él más que su mano. Asimismo, lo que dijeron: “lo vendió y todavía está en su dominio”, significa que el comprador no lo sacó de su dominio en absoluto, aunque haya entregado dinero por él, porque mientras no lo haya sacado de allí, está exento. No sé si decir que requiere una adquisición conforme a las leyes de adquisición, que lo arrastre del dominio del vendedor a una calle lateral o que lo levante; o si es un decreto de la Escritura respecto a la persona, diciendo que incluso si la venta se completó entre ellos y adquirió por levantamiento o arrastre en un patio de ambos, estará exento hasta que salga de su dominio al dominio del comprador. Así parece. Rashi explicó allí, en sus comentarios a la Guemará: “y todavía está en su dominio” se refiere al dominio del propio robado, y está exento porque no hay aquí robo en absoluto. Si es así, no se renovó aquí nada que no sea como la ley de los ladrones de dinero. En cualquier caso, la medida del versículo es: quien robe a un hombre, y sea encontrado en su mano, y lo venda, morirá. También es posible que siga su orden: “y fue encontrado en su mano”, en la mano del comprador. Si robó a la persona, la trajo a su casa, llevó allí al comprador y se la vendió, pero el comprador no la sacó de allí, no es culpable, porque la venta no se completó entre ellos; o incluso si se completó la venta, estará exento, como escribí.

Ramban on Exodus 21:13

בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף עַל לְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ אֶגְרוֹף הוּא הַיָּד שֶׁיִּקָּבְצוּ הָאֶצְבָּעוֹת לְתוֹךְ הַכַּף לְהַכּוֹת בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִין בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִין (קידושין עו:), אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן אֲבַטִּיחַ (כלים יז יב), וְכֵן "בְּאֶגְרוֹף רֶשַׁע" (ישעיה נח ד), יַד רָשָׁע הַמַּכֶּה. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב שְׁתֵּי הַכָּאוֹת, אַחַת קָשָׁה וְהִיא הָאֶבֶן, וְאַחַת קַלָּה וְהִיא הָאֶגְרוֹף לֹא תָּמִית בָּהּ עַל הָרֹב, לוֹמַר כִּי בִּשְׁתֵּיהֶן צָרִיךְ אֹמֶד וְחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ. וְאִם יָמוּת זֶה כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל נַפְשׁוֹ רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת, וְאִם לֹא יָמוּת יְשַׁלֵּם שֶׁבֶת וְרִפּוּי: וּבַמְּכִילְתָּא (כאן) רַבִּי נָתָן אוֹמֵר הִקִּישׁ אֶבֶן לְאֶגְרוֹף וְאֶגְרוֹף לְאֶבֶן, מַה הָאֶבֶן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אַף אֶגְרוֹף שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית וּמַה אֶגְרוֹף בְּיָדוּעַ אַף אֶבֶן בְּיָדוּעַ, הָא אִם נִתְעָרְבָה בַּאֲבָנִים אֲחֵרוֹת הֲרֵי זֶה פָּטוּר. לוֹמַר שֶׁאִם נִתְעָרְבָה בַּאֲבָנִים אֲחֵרוֹת מְשַׁעֲרִין אֶת הַקַּלָּה שֶׁבָּהֶן, וְאִם אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. וַאֲחֵרִים אָמְרוּ (הראב"ע והרד"ק כאן) כִּי אֶגְרוֹף רֶגֶב עָפָר, מִלְּשׁוֹן "עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם" (יואל א יז), וְהָאָלֶ"ף כְּאָלֶ"ף "אֶזְרוֹע" (ירמיה לב כא), וְהוּא דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות כ"א:י"ח) שֶׁאָמַר "בְּכוּרְמֵיזָא". וְהִזְכִּיר אֶת אֵלֶּה ג"כ, לֵאמֹר כִּי גַּם בְּרֶגֶב יוּמָת אִם הִכָּהוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, וְזֶהוּ לְהַבְדִּיל הַחֶרֶב מֵהֶם שֶׁאֵין צָרִיךְ אֹמֶד כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים (סנהדרין עו:):

CON PIEDRA O CON PUÑO. Según el lenguaje de nuestros sabios, “puño” es la mano cuando los dedos se recogen dentro de la palma para golpear con ella, como se dice: “hombres de puños”, “el puño de Ben Avatiaj”, y también: “con puño de maldad” (Isaías 58:4), la mano del malvado que golpea. La Escritura mencionó dos golpes: uno fuerte, que es la piedra, y otro liviano, que es el puño, con el que por lo general no se mata. Esto enseña que en ambos casos se requiere estimación y se encarcela al agresor. Si el herido muere, por ejemplo, porque lo golpeó en un lugar vital, es asesino y morirá; y si no muere, pagará incapacidad y curación. En la Mejilta: Rabí Natán dice: la Escritura comparó piedra con puño y puño con piedra. Así como la piedra debe tener capacidad de matar, también el puño debe tener capacidad de matar; y así como el puño es conocido, también la piedra debe ser conocida. Por eso, si se mezcló con otras piedras, queda exento. Esto quiere decir que si se mezcló con otras piedras, se estima la más liviana de ellas; si no tiene capacidad de matar, se lo exime. Otros dijeron que “puño” significa terrón de tierra, de la raíz de “se pudrieron los granos bajo sus terrones” (Joel 1:17), con una alef como la alef de “brazo”. Esta es la opinión de Onkelos, que tradujo “con kurmeiza”. Mencionó estos también para decir que incluso con un terrón puede matar si lo golpeó en un lugar donde hay capacidad de matar. Esto es para distinguir la espada de ellos, pues esta no necesita estimación, como mencionaron los sabios.

Ramban on Exodus 21:14

עַל מִשְׁעַנְתּוֹ עַל בֻּרְיוֹ וְכֹחוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:י"ט). וְאָמַר ר"א (אבן עזרא על שמות כ"א:י"ט) כִּי טַעְמוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עַל אַחֵר כְּדֶרֶךְ הַחוֹלִים, רַק עַל עַצְמוֹ, כִּי אָז יִנָּקֶה הַמַּכָּה שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ מִבֵּית הַסֹּהַר. וּלְפִי דַּעְתִּי כִּי מִשְׁעַנְתּוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, כְּמוֹ "וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" (זכריה ח ד), "מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ" (מלכים ב י"ח:כ"א). וְיֹאמַר הַכָּתוּב כִּי כַּאֲשֶׁר יִתְחַזֵּק הַמֻּכֶּה וְהוּא מִתְהַלֵּךְ תָּמִיד בַּחוּץ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת עַל מִשְׁעַנְתּוֹ כְּמִשְׁפַּט הַחֲלוּשִׁים שֶׁנִּתְרַפְּאוּ מֵחֹלִי, וְנִקָּה הַמַּכָּה, וְלִמֵּד שֶׁאֲפִלּוּ פָּשַׁע בְּנַפְשׁוֹ וּמֵת בְּחֻלְשָׁתוֹ אַחֲרֵי כֵן לֹא יוּמָת. וְדִבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, כִּי הַמֻּכִּים שֶׁנָּפְלוּ לְמִשְׁכָּב לֹא יִתְהַלְּכוּ בַּחוּץ עַד שֶׁתִּחְיֶה מַכָּתָם וְיֵצְאוּ מִידֵי סַכָּנָה. וְזֶה טַעַם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, כִּי אִם יָקוּם וְיִתְהַלֵּךְ בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ לֹא יִנָּקֶה: וּבַמְּכִילְתָּא (כאן) "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת, ת"ל "בַּחוּץ", אִי בַּחוּץ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ מִתְנַוְּנֶהּ, ת"ל "אִם יָקוּם". וְגַם זֶה נָכוֹן מְאֹד, שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב אִם יָקוּם מִמִּשְׁכָּבוֹ לְגַמְרֵי וְהוּא מִתְהַלֵּךְ תָּמִיד בַּחוּצוֹת, שֶׁלֹּא יַחְזֹר לְמִשְׁכָּבוֹ בְּבֹאוֹ מִן הַחוּץ כְּמִנְהַג הַמִּתְנַוְּנִים, אע"פ שֶׁהוּא חָלוּשׁ וְנִשְׁעָן עַל מִשְׁעֶנֶת, יִנָּקֶה הַמַּכָּה. וְהַכְּלָל כִּי כָּל זֶה כְּמִין מָשָׁל בַּהוֹוֶה, וְהַדִּין הוּא שֶׁיֶּאֶמְדוּהוּ לְחַיִּים (סנהדרין עח:), וּלְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות כ"א:י"ט) "עַל בֻּרְיֵהּ":

SOBRE SU BASTÓN. En su salud y fuerza. Este es el lenguaje de Rashi. Rabí Abraham dijo que su sentido es que no se apoye en otro como los enfermos, sino en sí mismo; entonces el agresor queda absuelto y lo sacan de la cárcel. Según mi opinión, “su bastón” es conforme a su sentido simple, como: “cada uno con su bastón en su mano por la abundancia de días” (Zacarías 8:4), y: “el apoyo de la caña quebrada” (II Reyes 18:21). La Escritura dice que cuando el herido se fortalezca y camine constantemente afuera, en los mercados y calles, sobre su bastón, como es la costumbre de los débiles que se han recuperado de una enfermedad, el agresor queda absuelto. Enseña que incluso si el herido actuó negligentemente con su propia vida y murió después por su debilidad, el agresor no será ejecutado. La Escritura habló según lo habitual, porque los golpeados que cayeron en cama no caminan afuera hasta que su herida revive y salen de peligro. Este es el sentido de “y camina afuera”, porque si se levanta y camina en su casa sobre su bastón, el agresor no queda absuelto. En la Mejilta: “‘si se levanta y camina’: podría entender que dentro de la casa; por eso dice ‘afuera’. Si dice ‘afuera’, podría entender incluso si está débil y tambaleante; por eso dice ‘si se levanta’”. También esto es muy correcto: la Escritura dice que si se levanta completamente de su cama y camina constantemente por las calles, de modo que no vuelve a su cama al regresar de afuera como acostumbran los convalecientes, aunque esté débil y apoyado en un bastón, el agresor queda absuelto. La regla general es que todo esto es una especie de ejemplo de lo habitual; la ley es que lo estimen para vida. Por eso Onkelos tradujo: “sobre su salud”.

Ramban on Exodus 21:15

וְאָמַר רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא וְלֹא אָמַר שִׁבְתּוֹ וּרְפוּאָתוֹ יִתֵּן, לְהַגִּיד שֶׁיִּתֵּן הַשָּׂכָר אֶל הָרוֹפְאִים וִירַפְּאוּ אוֹתוֹ, וְלֹא יוּכַל לִתְבֹּעַ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר וְהוּא יַעֲשֶׂה בּוֹ דְּבָרִים אֲחֵרִים, רַק יֵרָפֵא בּוֹ עַל כָּל פָּנִים:

Y DIJO: SOLO SU INCAPACIDAD DARÁ Y CURAR HARÁ CURAR. No dijo: “su incapacidad y su curación dará”, para enseñar que debe dar el pago a los médicos y ellos lo curarán. No puede exigir que le den el dinero y él haga con él otras cosas; más bien, debe curarse con él en todo caso.

Ramban on Exodus 21:16

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ כְּבָר לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ (במכילתא כאן) בְּהֶכְרֵחַ מִטַּעַם כִּי כַּסְפּוֹ הוּא שֶׁבְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא כְּדִבְרֵיהֶם כֵּן הוּא בֶּאֱמֶת, כִּי לֹא יִקָּרְאוּ עֶבֶד וְאָמָה סְתָם אָחִיו הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה. וְאָמַר בַּשֵּׁבֶט, בִּידִיעָה, כִּי דֶּרֶךְ מוֹשֵׁל וְאָדוֹן לִהְיוֹת בְּיָדוֹ שֵׁבֶט, וְהִזְהִיר כִּי אע"פ שֶׁהוּא שֵׁבֶט מוּסָר וְאֵינֶנּוּ מַקֵּל יָד, יִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וְלֹא יַכֶּה בּוֹ אֲפִלּוּ הָעֶבֶד הַכְּנַעֲנִי מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה, וְזֶה טַעַם "תַּחַת יָדוֹ", שֶׁהָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ מַכָּה רַבָּה עַד שֶׁמֵּת. וְלֹא הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ מִשְׁפָּטוֹ, אֲבָל אָמַר שֶׁלֹּא יִפָּטֵר בַּעֲבוּר שֶׁהוּא כַּסְפּוֹ, רַק נָקוֹם יִנָּקֵם כְּנִקְמַת כָּל מַכֵּה אִישׁ וָמֵת שֶׁאָמַר בּוֹ (שמות כ"א:י"ב) "מוֹת יוּמָת": וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד, שֶׁיָּקוּם הָעֶבֶד וְיַעֲמֹד עַל רַגְלָיו, וּלְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, וְטַעְמוֹ אִם בַּיּוֹם הַהוּא אוֹ גַּם בְּיוֹם הַמָּחֳרָת יַעֲמֹד עַל רַגְלָיו לֹא יֻקַּם. וְשִׁעוּרוֹ אַךְ אִם בְּיוֹם אוֹ בְּיוֹמַיִם, אוֹ לְיוֹם אוֹ לְיוֹמַיִם, וְכָמוֹהוּ רַבִּים. וְהִנֵּה בַּתְּחִלָּה אָמַר וּמֵת תַּחַת יָדוֹ, וְהָיָה בַּמַּשְׁמָע שֶׁיָּמוּת בְּעֵת הַכָּאָתוֹ מִיָּד, וְשָׁב לְבָאֵר שֶׁאִם עָמַד בְּיוֹם הַהַכָּאָה עַל רַגְלָיו, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד כְּלָל בַּיּוֹם הַהוּא וְעָמַד בְּיוֹם הַמָּחֳרָת יִפָּטֵר הָאָדוֹן, אֲבָל אִם לֹא עָמַד כְּלָל חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, כִּי גַּם זֶה תַּחַת יָדוֹ מֵת. וְלֹא הִזְכִּיר עֲמִידָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כִּי כֵּיוָן שֶׁחָיָה שְׁלֹשָׁה יָמִים פָּטוּר הוּא, שֶׁהֲרֵי אֵין אֲנִי קוֹרֵא בוֹ וּמֵת תַּחַת יָדוֹ: וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (במכילתא כאן) הִזְכִּיר יוֹם אוֹ יוֹמַיִם לְהוֹדִיעַ שֶׁצָּרִיךְ לִחְיוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְטַעְמוֹ יוֹם שָׁלֵם אוֹ יוֹמַיִם שֶׁאֵין יוֹם שָׁלֵם בָּהֶם. וְאִלּוּ אָמַר יוֹם בִּלְבַד הָיָה צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד לַיְלָה וְיוֹם כְּיוֹם הַתּוֹרָה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבַמּוֹעֲדִים. וְיִהְיֶה "יַעֲמֹד" שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְכֵן "לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים" (ירמיה לב יד), יִתְקַיְּמוּ, וְהוּא הַנָּכוֹן וְהָאֱמֶת:

Y CUANDO UN HOMBRE GOLPEE A SU SIERVO. Nuestros sabios aprendieron necesariamente, por el motivo de “porque es su dinero”, que la Escritura habla de un siervo cananeo. El sentido simple del versículo es verdaderamente como sus palabras, porque un hermano hebreo o una hebrea no son llamados simplemente “siervo” y “sierva”. Dijo “con la vara”, de forma definida, porque el modo del gobernante y del amo es tener una vara en la mano. Advirtió que, aunque sea vara de disciplina y no un bastón de mano cualquiera, debe cuidarse de ella y no golpear con ella ni siquiera al siervo cananeo con un golpe irreparable. Este es el sentido de “bajo su mano”: que lo golpeó con un golpe grande hasta que murió. No necesitó explicar su juicio, sino que dijo que no quedará exento por el hecho de que es su dinero, sino que “será vengado”, como la venganza de todo el que golpea a un hombre y este muere, sobre quien dijo: “morirá”. Según el sentido simple, “pero si un día o dos permanece” significa que el siervo se levanta y se mantiene sobre sus pies. Por eso necesitó decir “un día o dos”. Su sentido es: si en aquel día, o también al día siguiente, se levanta sobre sus pies, no será vengado. Su medida es: “si en un día o en dos días”, o “por un día o dos días”, y hay muchos semejantes. Al comienzo dijo: “y muere bajo su mano”, lo cual podría entenderse que muere inmediatamente en el momento del golpe. Luego volvió a explicar que si se levantó sobre sus pies el día del golpe, o incluso si no pudo levantarse en absoluto aquel día pero se levantó al día siguiente, el amo queda exento. Pero si no se levantó en absoluto, es culpable aunque muriera en el segundo día, porque también este murió “bajo su mano”. No mencionó levantarse al tercer día, porque dado que vivió tres días, el amo queda exento, pues ya no leo en él “y muere bajo su mano”. Según la opinión de nuestros sabios, mencionó “un día o dos” para enseñar que debe vivir veinticuatro horas. Su sentido es: un día completo, o dos días en los que no hay un día completo. Si hubiera dicho solo “día”, habría sido necesario que permaneciera noche y día, como el día de la Torá en la obra de la creación, en los Shabatot y en las festividades. “Permanecerá” significa que se mantendrá con vida, como: “para que permanezcan muchos días” (Jeremías 32:14), es decir, que se conserven. Esta es la explicación correcta y verdadera.

Ramban on Exodus 21:17

כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַבַּעַל בב"ד לְהָשִׁית עָלָיו עֹנֶשׁ עַל כָּךְ. לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:כ"ב). וְנָכוֹן הוּא. וְכֵן "כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (בראשית מ יד), וְרַבִּים כָּכָה. וְהַכַּוָּנָה, כִּי הוּא חַיָּב בִּדְמֵי הַוְּלָדוֹת כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו הַבַּעַל, וְלֹא כַּאֲשֶׁר תָּשִׁית עָלָיו הָאִשָּׁה, כִּי אֵין לָהּ חֵלֶק וּזְכוּת בָּהֶן. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות כ"א:כ"ב) תִּרְגֵּם "כַּמָּה דִּי יְשַׁוֵּי עֲלוֹהִי". וְאָמַר ר"א כְּכָל אֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה אוֹ יִתֵּן בִּפְלִילִים. כְּאִלּוּ אָמַר שֶׁיִּתְפַּשֵּׁר עִמּוֹ לִרְצוֹנוֹ, אוֹ יְשַׁלֵּם כְּדֵי דְּמֵיהֶן עַל פִּי ב"ד. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי מָה טַעַם לְהַזְכִּיר זֶה. וּלְפִי דַּעְתִּי, בַּעֲבוּר שֶׁאֵין בַּוְּלָדוֹת הֶזֵּק נִכָּר, כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם יַצְלִיחוּ, אָמַר הַכָּתוּב אע"פ שֶׁאֵין כָּאן מָמוֹן תַּשְׁלוּמִין, נָשִׂים עָלָיו עֹנֶשׁ, וְהוּא כְּמוֹ קְנָס וּמָמוֹן שֶׁיַּטִּילוּ אֲחֵרִים עָלָיו עַל כָּרְחוֹ. וְכֵן "וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ" (מלכים ב כ"ג:ל"ג), "וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ" (עמוס ב ח). וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה הָעֹנֶשׁ כְּכָל אֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, שֶׁהוּא חָפֵץ בִּילָדָיו, וַחֲשׁוּבִים הֵם אֶצְלוֹ, וְיִתֵּן זֶה בִּפְלִילִים, שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלָיו עֹנֶשׁ יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶן. וּבַמְּכִילְתָּא (כאן) "כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו", שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל מַה שֶׁיִּרְצֶה, ת"ל "וְנָתַן בִּפְלִילִים", וְאֵין פְּלִילִים אֶלָּא דַּיָּנִים:

COMO LE IMPONGA EL MARIDO DE LA MUJER. Cuando el marido lo demande ante el tribunal para imponerle un castigo por esto. Este es el lenguaje de Rashi, y es correcto. Así también: “cuando te vaya bien” (Génesis 40:14), y muchos semejantes. La intención es que él está obligado por el valor de los fetos según lo que le imponga el marido, y no según lo que le imponga la mujer, porque ella no tiene parte ni derecho en ellos. Pero Onkelos tradujo: “según lo que se valore sobre él”. Rabí Abraham dijo: según todo lo que le imponga el marido de la mujer, o dará según los jueces; como si dijera que se arregle con él según su voluntad, o pague el valor de ellos según el tribunal. Pero esto no es correcto, porque ¿qué sentido tendría mencionar esto? Según mi opinión, dado que en los fetos no hay daño visible —pues quién sabe si habrían prosperado—, la Escritura dijo: aunque aquí no hay dinero de indemnización ordinaria, le imponemos una multa, como una sanción y dinero que otros le imponen contra su voluntad. Así también: “e impuso una multa sobre la tierra” (II Reyes 23:33), y: “vino de multados beberán” (Amós 2:8). Dijo que la multa será según lo que le imponga el marido de la mujer, porque él desea a sus hijos y son importantes para él; pero lo dará según los jueces, para que no se le imponga una multa mayor que su valor. En la Mejilta: “‘como le imponga’: podría entender todo lo que quiera; por eso dice: ‘y dará según los jueces’, y jueces no son sino dayanim”.

Ramban on Exodus 21:18

עַיִן תַּחַת עַיִן הַיָּדוּעַ בְּקַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהוּא מָמוֹן (מכילתא כאן, ב"ק פד.), וְיָבֹא כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה בְּתַשְׁלוּמִין "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (ויקרא כד יח). וְאָמַר ר"א (אבן עזרא על שמות כ"א:כ"ד) כִּי כַּוָּנַת הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁהוּא חַיָּב בְּכָךְ אִם לֹא יִתֵּן כָּפְרוֹ. וְהַכָּתוּב אוֹסֵר עָלֵינוּ שֶׁלֹּא נִקַּח כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת (במדבר לה לא), אֲבָל נִקַּח כֹּפֶר בְּמִי שֶׁהוּא רָשָׁע לִכְרוֹת אֵבָר מֵאֵיבָרָיו. וְלָכֵן לֹא נִכְרֹת אוֹתוֹ לְעוֹלָם, אֲבָל יְשַׁלֵּם כְּדֵי דָּמָיו. וְאִם אֵין לוֹ יִהְיֶה דָּמָיו עָלָיו חוֹב עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְנִגְאָל. וְהָרְאָיָה לְדִבְרֵי חֲכָמִים מַה שֶׁאָמַר לְמַעְלָה (שמות כ"א:י"ט) רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא, וְאִם נַעֲשֶׂה בָּאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ, מַה יְשַׁלֵּם אַחֲרֵי כֵן, וְהוּא גַּם הוּא צָרִיךְ שֶׁבֶת וְרִפּוּי. וְאֵין טַעֲנָה מִפְּנֵי הַמִּתְרַפֵּא מְהֵרָה, כִּי אֵין זֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא. אֲבָל הַכָּתוּב יְדַבֵּר בְּכָל אָדָם. וְגַם אִם נִתְרַפֵּא יוֹתֵר מַהֵר, כְּבָר לָקַחְנוּ נִקְמָתוֹ מִמֶּנּוּ כִּי עָשִׂינוּ לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בְּשָׁוֶה: וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אֵין הַצָּלָה מִזֹּאת הַשְּׁאֵלָה, לְבַד אִם יֹאמְרוּ כִּי הַמַּכֶּה אֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא כד יט) וְהוּא מוּם קָבוּעַ שֶׁיִּשָּׁאֵר בּוֹ, כְּגוֹן עַיִן יָד וָרֶגֶל וּכְוִיָּה שֶׁיִּשָּׁאֵר מִמֶּנָּה הָרֹשֶׁם לְעוֹלָם, אָז נַעֲשֶׂה כְּמוֹתָהּ בְּגוּפוֹ, וְהוּא מַה שֶׁאָמַר (שם כ) "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ", וְאֵין בָּזֶה תַּשְׁלוּמֵי שֶׁבֶת וְרִפּוּי כְּלָל, אֲבָל אֲשֶׁר יַכֶּה אוֹתוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף עַל בְּגָדָיו וְנָפַל לְמִשְׁכָּב וְנִתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה וְלֹא נִשְׁאַר בְּגוּפוֹ מוּם, בָּזֶה אָמַר (שמות כ"א:י"ט) רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. וְהִנֵּה הַכָּתוּב שֶׁהִזְכִּיר כְּוִיָּה וּפֶצַע וְחַבּוּרָה, כְּפִי מַשְׁמָעוֹ כָּל הַנְּזָקִים הָאֵלּוּ בַּכְּלָל הַזֶּה, וְהַפֶּצַע וְהַחַבּוּרָה יִתְרַפְּאוּ לְגַמְרֵי. וּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב שָׁם (ויקרא כד יט) "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ", רָצָה לִכְלֹל כָּל הַמַּכּוֹת, שֶׁלֹּא הֶאֱרִיךְ שָׁם לְהַזְכִּיר פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּכְוִיָּה, וְאָמַר מוּם, כִּי כָּל מַכֶּה יַעֲשֶׂה מוּם לִשְׁעָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הַמִּתְרַפֵּא נִקְרָא מוּם, כְּאָמְרֵנוּ מוּם עוֹבֵר (בכורות לז:). וְהַתּוֹרָה קָרְאָה גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ מוּם (ויקרא כא כ), וְכֻלָּם עוֹבְרִים וּמִתְרַפְּאִים. וְכָתוּב "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם" (דניאל א ד). וְהַכְּלָל כִּי הַקַּבָּלָה בְּכָל מָקוֹם אֱמֶת:

OJO POR OJO. Es sabido por la tradición de nuestros sabios que esto significa dinero. Este lenguaje aparece también respecto a pagos: “y quien golpee el alma de un animal la pagará, alma por alma” (Levítico 24:18). Rabí Abraham dijo que la intención de la Escritura es decir que está obligado a esto si no da su rescate. La Escritura nos prohíbe tomar rescate por la vida de un asesino que es culpable de muerte, pero sí tomamos rescate de quien es culpable de perder un miembro de sus miembros. Por eso no le cortamos jamás, sino que paga su valor. Si no tiene, su valor queda como deuda sobre él hasta que su mano alcance y sea redimido. La prueba de las palabras de los sabios es lo que dijo arriba: “solo su incapacidad dará y curar hará curar”. Si hiciéramos al hombre que golpeó a su compañero como él hizo con él, ¿qué pagará después? Él mismo también necesitará incapacidad y curación. No hay argumento por el hecho de que quizá se cure más rápido, porque este no es el sentido simple del versículo; la Escritura habla de toda persona. Además, aunque se cure más rápido, ya tomamos de él su venganza, pues hicimos con él exactamente como hizo. Según el sentido simple, no hay escapatoria de esta pregunta, salvo si dicen que quien causa un defecto en su prójimo se refiere a un defecto permanente que queda en él, como ojo, mano, pie o quemadura que deja marca para siempre; entonces hacemos lo mismo en su cuerpo. Este es el sentido de: “como causó defecto en el hombre, así será causado en él” (Levítico 24:20). En esto no hay pago de incapacidad ni de curación en absoluto. Pero quien golpea a otro con piedra o con puño sobre sus vestidos, y este cae en cama y se cura completamente sin que quede en su cuerpo defecto, sobre esto dijo: “solo su incapacidad dará y curar hará curar” (Éxodo 21:19). Pero el versículo que mencionó quemadura, herida y contusión, según su sentido, incluye todos estos daños en esta regla, y la herida y la contusión se curan completamente. Y lo que la Escritura dijo allí: “cuando un hombre cause defecto en su prójimo” (Levítico 24:19), quiso incluir todos los golpes, sin extenderse allí mencionando herida, contusión y quemadura. Dijo “defecto” porque todo golpe causa un defecto momentáneo, e incluso el que se cura es llamado defecto, como decimos: defecto pasajero. La Torá llamó defecto a la sarna, al empeine o a los testículos aplastados, y todos ellos son pasajeros y se curan. Y está escrito: “jóvenes en quienes no hubiera ningún defecto” (Daniel 1:4). La regla general es que la tradición es verdadera en todo lugar.

Ramban on Exodus 21:19

וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת קִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (מכילתא כאן, סנהדרין טו:) שֶׁהִיא מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם, וְכָמוֹהוּ "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר יח ז), "וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" (ויקרא כב ט). וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא בָּא בַּתּוֹרָה בְּחַיָּבֵי מִיתוֹת ב"ד "יוּמָת" בִּלְבַד, אֲבָל "מוֹת יוּמָת" נֶאֱמַר בְּכֻלָּן. וְאֵין טַעֲנָה מִמַּכֶּה אָדָם יוּמָת (שם כד כא), וְלֹא מִשַּׁבָּת (שמות ל"ה:ב') וְנָבִיא הַמֵּסִית (דברים יג ו), שֶׁכְּבָר פֹּרַשׁ בָּהֶם בְּמָקוֹם אַחֵר: וְלֹא יָדַעְתִּי טַעַם לְתַרְגּוּמוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות כ"א:כ"ט) שֶׁאָמַר "יִתְקְטִיל". וְאוּלַי יִרְצֶה לוֹמַר כִּי רָאוּי הוּא שֶׁיֵּהָרֵג אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כֹּפֶר, אוֹ רָצָה לְפָרֵשׁ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת", יֵהָרֵג כַּאֲשֶׁר נֶהֱרַג הָאִישׁ הַמְנֻגָּח, כִּי יוֹמוֹ יָבֹא אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה, לֹא יְנַקֶּה ה' אוֹתוֹ, רָצָה לְלַמֵּד שֶׁהוּא חַיָּב בִּידֵי שָׁמַיִם לָמוּת בְּיַד הוֹרֵג, לֹא מִיתַת עַצְמוֹ, כְּעִנְיַן "וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב" (שמות כ"ב:כ"ג). וְאָמַר עוֹד אוּנְקְלוֹס בַּפָּסוּק "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר יח ז) "יִתְקְטִיל", כִּי הָיָה סוֹבֵר כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאָמַר הַזָּר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בְּחֶנֶק (סנהדרין פא:):

Y TAMBIÉN SU DUEÑO MORIRÁ. Nuestros sabios recibieron que esta es muerte por mano del Cielo, como: “el extraño que se acerque morirá” (Números 18:7), y: “morirán por ello, porque lo profanan” (Levítico 22:9). He visto que en la Torá no aparece “morirá” solo respecto a quienes son culpables de muerte por tribunal, sino que en todos ellos se dice “morirá, morirá”. No hay objeción de “quien golpee a un hombre morirá” (Levítico 24:21), ni de Shabat, ni del profeta incitador, porque ya fue explicado respecto a ellos en otro lugar. No sé el motivo de la traducción de Onkelos, que dijo: “será matado”. Quizá quiso decir que es digno de ser matado, solo que hay sobre él rescate. O quiso explicar que cuando la Escritura dijo: “y también su dueño morirá”, significa que será matado como fue matado el hombre corneado: su día llegará, o descenderá a la guerra y perecerá; el Eterno no lo dejará limpio. Quiso enseñar que es culpable ante el Cielo de morir por mano de un asesino, no de muerte natural, como en: “os mataré con espada” (Éxodo 22:23). Onkelos también dijo en el versículo: “el extraño que se acerque morirá” (Números 18:7): “será matado”, porque pensaba como Rabí Akiva, quien dijo que el extraño que sirvió en el Templo muere por estrangulamiento.

Ramban on Exodus 21:20

אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו בַּעֲבוּר הֱיוֹת הַכֹּפֶר כַּפָּרָה כְּעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת, וְאִם הוּא אֵינוֹ חָפֵץ בָּהּ אֵין מַכְרִיחִים אוֹתוֹ לָבֹא לב"ד לְחַיְּבוֹ בְּכָךְ, וַאֲפִלּוּ אִם חִיְּבוּהוּ אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ, בַּעֲבוּר זֶה אָמַר "אִם":

SI SE LE IMPONE RESCATE. Dado que el rescate es expiación, como los sacrificios, si él no lo desea no lo obligan a venir al tribunal para hacerlo culpable de ello. E incluso si lo obligaron, no se le toma prenda por esto. Por eso dijo “si”.

Ramban on Exodus 21:21

אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח אָמַר "אוֹ" שֶׁהוּא מוֹסִיף, וְשִׁעוּרוֹ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח מִשְׁפָּט אֶחָד לָהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּבֹא בִּמְקוֹם אִם (הרד"ק בספר השרשים שרש או, וכ"כ רש"י בויקרא ד כג). וְכֵן "אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה" (ויקרא ה ב), "אוֹ עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר" (שמואל ב י"ח:י"ג), "אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא" (שמות כ"א:ל"ו), וְכֵן רַבִּים לְדַעְתָּם. וְכֻלָּם עֵדֵי שֶׁקֶר, תַּשְׂכִּיל בָּהֶם בִּמְקוֹמָם: וְהֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְפָרֵט מִשְׁפַּט הַקְּטַנִּים, עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (ב"ק מד) בַּעֲבוּר כִּי הֻצְרַךְ לְמַעְלָה (שמות כ"א:כ"ט) לוֹמַר אִישׁ אוֹ אִשָּׁה לְלַמֵּד שֶׁהִשְׁוָה אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל נְזָקִים שֶׁבַּתּוֹרָה, וְיָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל אִישׁ וְאִשָּׁה גְּדוֹלִים, ת"ל אוֹ בֵן יִגָּח לְחַיֵּב עַל הַקְּטַנִּים כַּגְּדוֹלִים, וְכֵן עָשָׂה הַכָּתוּב בְּ"וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" (ויקרא כד יז) כמ"ש רַשִׁ"י (שם). וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט בַּעֲבוּר שֶׁהַשּׁוֹר הַמֵּמִית אָדָם גָּדוֹל הוּא רַע מְאֹד, כְּדֹב שַׁכּוּל בַּמִּדְבָּר, וְאִם הוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, הִנֵּה פָּשַׁע פְּשִׁיעָה גְּדוֹלָה וְרָאוּי שֶׁיִּתְחַיֵּב מִיתָה וְכֹפֶר, אֲבָל הַמֵּמִית אֶת הַקְּטַנִּים אֵינוֹ רַע כָּל כָּךְ, וְדֶרֶךְ רֹב הַשְּׁוָרִים שֶׁלֹּא יִירְאוּ מֵהֶם, וְיַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּעָלָיו, וּלְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב כִּי כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:

SI CORNEA A UN HIJO O CORNEA A UNA HIJA. Dijo “o”, que añade, y su medida es: si mata a un hombre o a una mujer, o cornea a un hijo o cornea a una hija, un mismo juicio habrá para ellos. Hay quienes dicen que “o” viene en lugar de “si”, como: “o en cadáver de animal impuro” (Levítico 5:2), “o he hecho falsedad contra mi vida” (II Samuel 18:13), “o se supo que el buey era corneador” (Éxodo 21:36), y muchos otros según su opinión. Pero todos ellos son testigos falsos; considéralos en sus lugares. La Escritura necesitó detallar el juicio de los pequeños, según la opinión de nuestros sabios, porque arriba fue necesario decir “hombre o mujer” para enseñar que la mujer fue igualada al hombre en todos los daños de la Torá. Podría pensarse que solo es culpable por hombre o mujer adultos; por eso dice: “si cornea a un hijo”, para hacerlo culpable por pequeños como por adultos. Así hizo también la Escritura en: “cuando un hombre golpee a cualquier alma humana” (Levítico 24:17), como escribió Rashi allí. Según el sentido simple, dado que un buey que mata a un adulto es muy malo, como una osa privada de sus crías en el desierto, y si fue advertido a sus dueños y no lo guardaron, cometió gran negligencia y es apropiado que sea culpable de muerte y rescate. Pero el que mata a pequeños no es tan malo, y la mayoría de los bueyes no serían temidos por esto. Podría pensarse que su dueño no será culpable. Por eso la Escritura dijo que conforme a este mismo juicio se hará con él.

Ramban on Exodus 21:22

וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ לַנִּזָּק, וְשָׁמִין אֶת הַנְּבֵלָה וְנוֹטְלָהּ בְּדָמִים וּמְשַׁלֵּם לוֹ הַמַּזִּיק עֲלֵיהֶם תַּשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ. זֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:ל"ד). וְלֹא בֵּרֵר אֶת דִּינוֹ, כִּי אֵין צֹרֶךְ לֵאמֹר בַּנְּבֵלָה הַזֹּאת שֶׁיִּטְּלֶנָּה הַנִּזָּק בְּחֶשְׁבּוֹן הַתַּשְׁלוּמִין כְּשֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לב"ד לְשַׁלֵּם הַנֶּזֶק, שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ לַמַּזִּיק נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אֲחֵרוֹת בְּבֵיתוֹ יִפְרָעֶנּוּ בָּהֶם כְּפִי דְּמֵיהֶם, שֶׁכְּבָר אָמַרְנוּ לְרַבּוֹת שְׁוֵה כֶּסֶף אֲפִלּוּ סֻבִּין (ב"ק ז.). אֲבָל הָעִנְיָן לוֹמַר כִּי הַנְּבֵלָה שֶׁל נִזָּק הִיא וּמָמוֹנוֹ תֵּחָשֵׁב, לְפִיכָךְ אִם פָּחֲתוּ דָּמֶיהָ אַחֲרֵי כֵן אוֹ שֶׁנִּגְנְבָה אֵין עַל הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי הַמִּיתָה, אִם הָיָה הַשּׁוֹר כְּשֶׁהוּא חַי שָׁוֶה מָנֶה וּכְשֶׁמֵּת שָׁוֶה חֲמִשִּׁים זוּז, יֵשׁ עָלָיו חֲמִשִּׁים זוּז וְזֶה יִטַּפֵּל בְּנִבְלָתוֹ וְיִשְׁמְרֶנָּה לְעַצְמוֹ. וְזֶה הַדִּין בְּכָל הַנִּזּוֹקִין, וְזֶהוּ שֶׁקּוֹרִין חֲכָמִים פְּחַת נְבֵלָה, וּמְפֹרָשׁ הוּא בַּגְּמָרָא (שם י:):

Y EL MUERTO SERÁ PARA ÉL. Para el dañado. Se valora la carroña y él la toma en dinero, y el dañador le paga sobre ella el pago de su daño. Este es el lenguaje de Rashi. Pero no aclaró su ley, porque no hay necesidad de decir respecto a esta carroña que el dañado la toma en cuenta dentro de los pagos cuando la lleva al tribunal para cobrar el daño; incluso si el dañador tuviera otras carroñas y animales despedazados en su casa, podría pagarle con ellos según su valor, pues ya dijimos que se incluye equivalente de dinero, incluso salvado. Más bien, el asunto es decir que la carroña pertenece al dañado y se considera su propiedad. Por eso, si después disminuye su valor o es robada, el dañador no tiene que pagar sino el valor de la muerte. Si el buey cuando estaba vivo valía una maneh, y al morir vale cincuenta zuz, él debe cincuenta zuz, y el dañado se encargará de su carroña y la guardará para sí. Esta es la ley en todos los daños, y esto es lo que los sabios llaman “disminución de la carroña”, explicado en la Guemará.

Ramban on Exodus 21:23

וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו יָדוּעַ כִּי גַּם הַתָּם אִם יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו כָּרָאוּי וְיָצָא וְהִזִּיק בְּמִקְרֶה שֶׁאֵרַע, בְּוַדַּאי שֶׁהוּא פָּטוּר, וְזֶה שֶׁאָמַר בַּמּוּעָד וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, עַל דַּעַת הָאוֹמֵר בַּתַּלְמוּד שֶׁהַמּוּעָד צָרִיךְ שְׁמִירָה מְעֻלָּה מִן הַתָּם (ב"ק מה:), יֹאמַר הַכָּתוּב וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, לְהוֹסִיף בּוֹ שְׁמִירָה מִפְּנֵי רָעָתוֹ, וְיָצָא וְהִזִּיק יְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל דַּעַת הָאוֹמֵר שֶׁהַשְּׁמִירָה בַּתָּם וּבַמּוּעָד שָׁוָה (ב"ק מה: ותוספתא שם), יֹאמַר וְאִם נוֹדַע לוֹ שֶׁשּׁוֹר נַגָּח הוּא וְגַם עַתָּה לֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, בַּעֲבוּר פְּשִׁיעָתוֹ הַגְּדוֹלָה יִתְחַיֵּב נֶזֶק שָׁלֵם:

Y SU DUEÑO NO LO GUARDARE. Es sabido que también el buey tam, si su dueño lo guardó como corresponde y salió y dañó por un accidente ocurrido, ciertamente está exento. Y esto que dijo respecto al muad: “y no lo guardare”, según la opinión en el Talmud que sostiene que el muad necesita una vigilancia superior a la del tam, la Escritura dice: si el buey es corneador, y se advirtió a sus dueños, y no lo guardó, aumentando la vigilancia por su maldad, y salió y dañó, pagará daño completo. Y según la opinión que dice que la vigilancia del tam y del muad es igual, dirá: si se supo que es buey corneador, y aun ahora no lo guardó, por su gran negligencia será culpable de daño completo.

Ramban on Exodus 21:24

וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ לַנִּזָּק, וְעָלָיו יְשַׁלֵּם הַמַּזִּיק עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם הַנִּזָּק נֶזֶק שָׁלֵם. זֶהוּ לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:ל"ו) כְּדֶרֶךְ רַבּוֹתֵינוּ (ב"ק י:). וְאִם כֵּן רָאוּי שֶׁנְּפָרֵשׁ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר עִם הַמֵּת שֶׁיִּהְיֶה לוֹ, וְכֵן "וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א':ה'), עִם יוֹסֵף שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם. וְכֵן "לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיה א יג), בַּעֲצָרָה, כְּאוֹמְרוֹ "שׂוֹנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (שם סא ח): וְיִתָּכֵן לְפָרֵשׁ עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ, לַמַּזִּיק, כְּלוֹמַר שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ לַמַּזִּיק הַמְּשַׁלֵּם בַּתַּשְׁלוּמִין הָאֵלּוּ, שֶׁיַּכְנִיסֵהוּ לַנִּזָּק בַּחֶשְׁבּוֹן. וְעַל שְׁנֵי הַלְּשׁוֹנוֹת הַדִּין שָׁוֶה הוּא, שֶׁיִּהְיוּ הַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵלָה, וּמִשְּׁעַת מִיתָה תִּכָּנֵס עִמּוֹ בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ, כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ב"ק שם):

Y EL MUERTO SERÁ PARA ÉL. Para el dañado; y sobre él pagará el dañador hasta que el dañado reciba daño completo. Este es el lenguaje de Rashi conforme al camino de nuestros sabios. Si es así, es apropiado explicar: “pagará buey por buey” junto con el muerto que será suyo, como: “Y Yosef estaba en Egipto” (Éxodo 1:5), es decir, junto con Yosef, que estaba en Egipto. Y así: “No puedo soportar iniquidad y asamblea” (Isaías 1:13), es decir, con asamblea, como dice: “odia el robo en holocausto” (Isaías 61:8). También es posible explicar según el sentido simple: “y el muerto será para él”, para el dañador; es decir, pagará buey por buey, y el muerto será para él, para el dañador que paga estos pagos, para que lo introduzca al dañado en la cuenta. Según ambos lenguajes, la ley es igual: los dueños se ocupan de la carroña, y desde el momento de la muerte entra con él en la cuenta, como dijeron nuestros sabios.