Ramban on Exodus 22

Ramban on Exodus 22:1

אם זרחה השמש עליו אין זה אלא כמין משל וכו' (לשון רש"י וכדמסיים להלן) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:ב׳) שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו דמים לו, חייב עליו אם הרגו, מאחר שיש להם רואים שאין הגנב בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הבית. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:ב׳) ואני תמה, שהרי כשאמר למעלה אין לו דמים, לפטרו על הריגתו, ודאי בשהתרו בו, שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה. ואם תאמר שלא בא הכתוב אין לו דמים אלא להתיר לו דמו מידי שמים, לומר שמותר להרגו, זה איננו אמת, אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין, מידי שמים ומב"ד בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם: ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו, והגנב ידע בהם, אינו בא על עסקי נפשות עכשיו, שכבר ראה שהכירוהו העדים, ואם יהרוג יבאו עדים לב"ד ויהרגוהו וזה טעם אם זרחה השמש עליו, כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגנו לבעל הבית ויברח: ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת, דמים לו כשאר החיים, ואינו מותר להרגו, ואם הרגו נהרג עליו, אבל ישלם אם לקח משם דבר ואמר הכתוב אם זרחה השמש עליו, שדבר בהווה, שדרך באי מחתרת לבא בלילה, שאין אדם מכיר בהם, וההורגן שם פטור ומותר, אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו. ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה לא בב"ד ולא ביד בעל הבית: ואם כן על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין עב) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמים קננהו, יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו חוזר למעלה אל כי יגנוב איש (שמות כ״א:ל״ז), כדרך ואף לאמתך תעשה כן (דברים טו יז): ודרך הפשט ידועה, יאמר, שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום וטעם השמש, האור לעיני הרואים, וכן לעיני השמש הזאת (שמואל ב י״ב:י״א), בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה יהרוג את בעל הבית, וזה יברח ממנו:

SI BRILLÓ EL SOL SOBRE ÉL. Esto no es sino una especie de parábola, etc., según el lenguaje de Rashi. Y Onkelos, que tradujo: “si el ojo de los testigos cayó sobre él”, adoptó otro camino: decir que si los testigos lo encontraron antes de que llegara el dueño de la casa, y cuando vino el dueño de la casa contra él le advirtieron que no lo matara, entonces “tiene sangre”, es decir, si lo mató, es culpable por él, ya que hay quienes lo ven y saben que el ladrón no viene por asunto de vidas y no matará al dueño de la casa. Este es el lenguaje de Rashi. Pero yo me asombro, porque cuando dijo arriba: “no tiene sangre”, para eximirlo por matarlo, ciertamente se refiere a cuando hubo advertencia, pues un asesino nunca es culpable de muerte sino con advertencia. Y si dijeras que la Escritura, al decir “no tiene sangre”, solo vino a permitir su sangre ante el Cielo, diciendo que está permitido matarlo, eso no es verdad. Más bien, el primer versículo lo exime en todo sentido, ante el Cielo y ante el tribunal, incluso con advertencia; y el segundo lo obliga en ambos juicios. Quizá el Rav quiso decir que si los testigos lo encontraron antes de que llegara el dueño de la casa, lo reconocieron, y el ladrón supo de ellos, entonces ahora no viene por asunto de vidas, pues ya vio que los testigos lo reconocieron; y si mata, los testigos irán al tribunal y lo matarán. Este es el sentido de “si brilló el sol sobre él”, porque de noche, cuando los testigos no lo reconocen, matará al dueño de la casa y escapará. Según mi opinión, Onkelos quiso decir que si el ladrón salió del túnel, y este viene a decir contra él que tiene testigos de que vino por el túnel, entonces “tiene sangre” como los demás vivos, y no está permitido matarlo; y si lo mata, será ejecutado por él. Pero deberá pagar si tomó algo de allí. La Escritura dijo “si brilló el sol sobre él” hablando según lo habitual, porque la costumbre de quienes entran por túnel es venir de noche, cuando nadie los reconoce. Quien los mata allí está exento y le está permitido hacerlo. Pero quien permanece allí hasta que el sol brilla sobre él, se esconde, sale y huye por su vida. Y si se viene a obligarlo por testigos, no se hace culpable de muerte, ni por tribunal ni por mano del dueño de la casa. Si es así, según la opinión en el Talmud que dice que quien entra por túnel, toma objetos y sale, está exento, porque los adquirió con su sangre, entonces “pagará ciertamente; si no tiene, será vendido por su robo” vuelve arriba a “cuando un hombre robe”, al modo de: “y también con tu sierva harás así” (Deuteronomio 15:17). El camino simple es conocido: si cavó en la oscuridad las casas y fue hallado en el túnel de noche, puede ser muerto; pero si el sol brilló sobre el ladrón, y una persona lo ve y lo reconoce, no será muerto, sino que pagará lo que robó y sacó de allí de día. El sentido de “el sol” es la luz ante los ojos de los que ven, como: “ante los ojos de este sol” (II Samuel 12:11), es decir, en público. El motivo de esta ley es como mencionamos: este matará al dueño de la casa, mientras que el otro huirá de él.

Ramban on Exodus 22:2

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור פרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגניבה, כפי קבלת רבותינו (מכילתא כאן, ב"מ צד:). ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם. והפרשה השניה (להלן פסוקים ט-יב) שבשומר שכר הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה, ודרך הבהמות לתתן ביד רועים לשמור וירעו אותם בשכר:

CUANDO UN HOMBRE DÉ A SU PRÓJIMO DINERO U OBJETOS PARA GUARDAR. Esta sección fue dicha respecto al guardián gratuito, y por eso lo eximió del robo, conforme a la tradición de nuestros sabios. Fue mencionada de forma genérica en la Escritura porque quienes guardan dinero u objetos acostumbran guardarlos gratuitamente. La segunda sección, que trata del guardián asalariado, menciona burro, buey, cordero y todo animal, porque es costumbre entregar los animales en manos de pastores para que los guarden y los pastoreen por salario.

Ramban on Exodus 22:3

וגנב מבית האיש פי' רש"י לפי דבריו. לומר שהוא טוען כך. והביאו לו דומים כי יקום בקרבך נביא (דברים יג ב), חנניה בן עזור הנביא (ירמיה כח א), כי לא יקראנו בזה השם על האמת, רק שהוא יאמר כן. ואין צורך, כי הכתוב יאמר אם גונב מבית האיש וימצא הגנב ישלם שנים, ואם לא ימצא הגנב יבאו לב"ד וישבע על הגניבה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ואשר ירשיעון אותו ב"ד בגניבה הזאת, שהוא הגונב, ישלם שנים, כי ב"ד לא ירשיעוהו לשלם שנים אם לא גנבו הוא, כי חיוב התשלומין בכפל בגנב הוא, כאשר אמר למעלה (שמות כ״ב:ג׳) חיים שנים ישלם:

Y FUE ROBADO DE LA CASA DEL HOMBRE. Rashi lo explicó según sus palabras, es decir, que él afirma así. Trajo ejemplos semejantes: “cuando se levante en medio de ti un profeta” (Deuteronomio 13:2), y “Jananyá, hijo de Azur, el profeta” (Jeremías 28:1), pues no lo llama con este nombre como verdad, sino porque él dice así. Pero no hay necesidad de esto, porque la Escritura dice: si fue robado de la casa del hombre y se encuentra al ladrón, este pagará el doble; y si no se encuentra al ladrón, vendrán al tribunal y jurará sobre el robo, que no puso su mano en el objeto de su prójimo. Y a quien el tribunal declare culpable de este robo, es decir, que él es el ladrón, pagará el doble. Porque el tribunal no lo condenará a pagar el doble si él no lo robó, ya que la obligación de pagar doble recae sobre el ladrón, como dijo arriba: “vivo, pagará el doble”.

Ramban on Exodus 22:4

וטעם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו על דעת רש"י שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חבירו. והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו, כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין:

EL SENTIDO DE “SI NO PUSO SU MANO EN EL OBJETO DE SU PRÓJIMO”. Según la opinión de Rashi, se acercará a los jueces para jurar que no puso su mano en lo de su compañero. Pero lo correcto es que se acerque a los jueces para jurar que fue robado como él afirma, si él no puso su mano para usar para sus propias necesidades el objeto de su prójimo. Porque quien pone mano en un depósito se convierte respecto a él en ladrón y queda obligado incluso por accidentes.

Ramban on Exodus 22:5

אשר יאמר כי הוא זה כתב רש"י (רש"י על שמות כ״ב:ח׳) לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו והרי הוא אצלך. ורבותינו אמרו (ב"ק קו:) כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, כך וכך אני חייב והמותר נגנב ממני. וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה (ב"ק קו. קז.), שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים. ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל, ואף על פי שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא (ב"ק קז. ד"ה מעיז): ואם כן נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען לא הפקיד אצלי מעולם, שאם כפר בכל פטור ואם הודה במקצת וכפר במקצת חייב שבועה ויאמר אם לא ימצא הגנב יקרב בעל הבית אל האלהים על כל טענת פשע שיטען עליו פשעת בשמירה, או אשר יאמר השומר כי הוא זה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר, הנפקד אשר ירשיעון אותו האלהים ישלם שנים לרעהו והנה שניהם ישלמו, אבל אין תשלומי השנים אלא בטוען טענת גנב, וטענת מודה במקצת נוהגת בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים. ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות, אין צורך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות:

SOBRE LO QUE DIGA: “ESTO ES”. Rashi escribió, según el sentido simple: “sobre lo que diga el testigo: esto es aquello sobre lo que juraste, y he aquí que está contigo”. Y nuestros sabios dijeron: “‘esto es’, para enseñar que no se lo obliga a jurar a menos que haya reconocido una parte, diciendo: tanto y tanto debo, y el resto me fue robado”. Este asunto que escribió el Rav es opinión individual y no es conforme a la halajá, pues los guardianes no necesitan negación parcial y reconocimiento parcial; incluso cuando afirma que un ladrón robó todo el depósito, está obligado a jurar el juramento de los guardianes. Además, se aclara en la Guemará con pruebas completas que cuando niega el depósito mismo y dice: “No depositaste nada conmigo”, si niega todo, está exento; y si reconoce una parte, está obligado a jurar. Esto es según todos, aunque el Rav no lo diga así en sus comentarios a la Guemará. Si es así, diremos que este versículo, según el midrash de los sabios, trata de quien afirma: “Nunca depositó conmigo”. Si negó todo, está exento; y si reconoció una parte y negó una parte, está obligado a jurar. Así dirá: si no se encuentra al ladrón, el dueño de la casa se acercará a los jueces por cualquier reclamo de negligencia que se formule contra él, diciendo: “Fuiste negligente en la guarda”; o sobre lo que diga el guardián: “esto es el depósito que está en mi mano, y no me depositaste más”. El depositario a quien los jueces declaren culpable pagará el doble a su prójimo. He aquí que ambos pagan, pero el pago del doble solo corresponde a quien afirma que hubo robo. La afirmación de reconocimiento parcial se aplica en todos los reclamos, incluso en préstamo, robo y demás asuntos. En estas leyes, la Escritura es breve y las halajot son muchas; no hay necesidad de explicar aquí sino lo suficiente para asentar los versículos.

Ramban on Exodus 22:6

אם טרף יטרף על ידי חיה רעה. יביאהו עד. יביא עדים שנטרפה באונס ופטור. זה לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:י״ב) ויש לתמוה, למה הצריך הכתוב בכאן עדים, ולמעלה אמר שבועת ה' תהיה בין שניהם, והדין בהם שוה הוא, שאם יש לו עדים יפטר במת ונשבר ונשבה וכן בנטרף, ואם אין לו עדים נשבע על כלן ואינו משלם. ושמא כי דבר הכתוב בהווה שהשור כשימות באבוס בעליו או יעלה לצוק ונשבר אין רואה בו, וכן הנשבה בליסטים מזויין שבא עליו ונטלו מן העדר והלך לו, אבל האריה והדוב כאשר יטרוף יקרא עליו מלא רועים, ולכן יאמר שיביא אותם לב"ד ויפטר: או שנפרש שבא הכתוב ללמד על דינו של איסי בן יהודה שאומר (ב"מ פג) אין רואה (שמות כ״ב:ט׳) פטור, הא יש רואה יביא עדים ויפטר, ופירושו, שאם אירע האונס במקום שהאנשים מצויין שם כל היום אין סומכין על שבועתו וצריך להביא העדים. ודרך הטרפה שתהיה כן כאשר אמרנו, ולכן הצריך בה הכתוב שיביא העדים. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ב:י״ב) יביאהו עד, שיביא קצת הנטרף, שתי כרעים או בדל אוזן, להיות לו לעד. וכן ראיתי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי אבא שאול אומר יביא עדידה, שנאמר (עמוס ג יב) כה אמר ה' כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים וגו':

SI FUE DESPEDAZADO. Por una fiera mala. “Que lo traiga como testigo”: que traiga testigos de que fue despedazado por fuerza mayor, y estará exento. Este es el lenguaje de Rashi. Hay que preguntarse por qué la Escritura requirió aquí testigos, mientras que arriba dijo: “el juramento del Eterno estará entre ambos”. La ley en ellos es igual: si tiene testigos, estará exento por muerte, quebradura, cautiverio y también por haber sido despedazado; y si no tiene testigos, jura sobre todos y no paga. Quizá la Escritura habló según lo habitual: cuando el buey muere en el pesebre de su dueño, o sube a un precipicio y se quiebra, nadie lo ve; y lo mismo quien fue tomado cautivo por bandidos armados que vinieron contra él, lo tomaron del rebaño y se fueron. Pero cuando el león o el oso despedaza, se llama contra él a una multitud de pastores. Por eso dice que los traiga al tribunal y quedará exento. O bien podemos explicar que la Escritura vino a enseñar la ley de Isi ben Yehudá, quien dice: “‘no hay quien vea’ está exento; de aquí que si hay quien vea, debe traer testigos y quedará exento”. Su explicación es que si la fuerza mayor ocurrió en un lugar donde hay personas presentes todo el día, no se confía en su juramento y debe traer testigos. El modo de la depredación suele ser así, como dijimos; por eso la Escritura exigió que traiga testigos. Rabí Abraham dijo: “que lo traiga como testigo”, es decir, que traiga una parte del animal despedazado, dos patas o un trozo de oreja, para que sea testimonio para él. Así también vi en la Mejilta de Rabí Shimón bar Yojai: Abba Shaúl dice: que traiga restos, como fue dicho: “Así dijo el Eterno: como rescata el pastor de la boca del león dos patas...” (Amós 3:12).

Ramban on Exodus 22:7

וכי יפתה איש מדבר על לבה, וכן תרגומו ארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. מהר ימהרנה לו לאשה, יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:ט״ו) ואיננו נכון, אבל ענין הפתוי הטיית רצון בשקר, פן יפתה לבבכם (דברים יא טז), ויפת בסתר לבי (איוב לא כז), אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה: ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:ט״ו) חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל, והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו, יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) ואשדלינך, ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) ולאן אשתדלת למעבד, שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות, ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובגמרא (ברכות נח.) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות: ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה, כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש, מזלות (מלכים ב כ״ג:ה׳) ומזרות (איוב לח לב), נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה), מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט) וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז), שרשרת (שמות כ״ח:י״ד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת. ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש. ולכן אמר אונקלוס כי יפתה ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה. ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה, פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון ועשאו השתדלות, אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו דלמא יטעו: ומה שפירש הרב במהר ימהרנה לו שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא אבל פירוש מהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו מוהרי הדרי (ב"ב קמה.). ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי: ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ׳:ל״ח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים סעודת סבלונות (פסחים מט): ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה, שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב ואמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה רק אם רצה, ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע. ואחרי כן אמר (שמות כ״ב:ט״ז) שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מתן והם לא יתנו לה מהר וראוי הוא שיפרענו המפתה: ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס (דברים כב כט) כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה, אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה ששם נאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו והטעם, כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות, בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו: ועל דעת רבותינו (כתובות לט:) גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע: והנה הדין הזה איננו רק בנערה כדין האונס, אבל שם פירש הכתוב כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כב כח), וכאן לא הזכיר נערה, והטעם, כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ:), וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה ואמר כאן אם מאן ימאן אביה לתתה לו, לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו כל שבח נעורים לאביה (קידושין ג:), אבל באונס הוצרך לכתוב נערה להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא והטעם, כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ב:ט״ו) מהר לשון קישור, וכן ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים טז ד), ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל ועל דעתי אחר מהרו, שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת. ובדברי המדקדקים (הרד"ק בספר השרשים שרש אחר) שנתנו מהר לאל אחר, והטעם שנתנו לו זבח ומנחה:

Ramban on Exodus 22:8

מכשפה לא תחיה אמר למעלה בכל חייבי מיתות מות יומת (לעיל יד טז, כא יב), והטעם שהוא חייב מיתה, ומצות עשה עלינו להמית אותו ממה שנאמר ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז), או מזה בעצמו שיצוה יומת, אבל בכאן לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה. והטעם, מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו, וכן בכל מרובי התקלה, כגון שאמר במסית ולא תחמול ולא תכסה עליו (שם יג ט), ואמר ברוצח ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות (במדבר לה לא):

A LA HECHICERA NO DEJARÁS VIVIR. Arriba, respecto a todos los culpables de muerte, dijo: “morirá ciertamente”. El sentido es que es culpable de muerte, y hay sobre nosotros un mandamiento positivo de matarlo por lo que se dijo: “extirparás el mal de en medio de ti”, o por esto mismo que ordena “será muerto”. Pero aquí no dijo: “la hechicera morirá ciertamente”, porque fue más severo con ella y nos advirtió mediante una prohibición: que no la dejemos vivir. El motivo es que ella profana el Nombre, causa gran confusión, y los necios son atraídos tras ella. Por eso fue severo con ella mediante una prohibición. Así también en todos los que causan gran tropiezo, como dijo respecto al incitador: “no tendrás compasión ni lo encubrirás” (Deuteronomio 13:9), y dijo respecto al asesino: “no tomaréis rescate por la vida del asesino que es culpable de muerte” (Números 35:31).

Ramban on Exodus 22:9

זובח לאלהים יחרם לע"ז. והוא נקוד פתח, כלומר לאותן האלהים שהוזהרתם עליהם במקום אחר, זהו לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:י״ט) ור"א פירש שעל דרך הפשט איננו מדבר לישראל, שכבר הזהיר על ע"ז בדבור השני, רק בעבור הגר הכתוב אחריו, כי על תנאי זה יגור בארצנו שלא יזבח לאלהיו כאשר היה עושה. והבל יפצה פיהו, כי בעשרת הדברות הזהיר על ע"ז בלאו, וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו, כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף, כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם, והנה חייב אותו מיתה, כי יחרם מיתת ב"ד, וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז כט). ואמר יחרם, כי מפני אשר זבח לחרם יהיה חייב שיחרם, כענין והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז כו). ויתכן כי יכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם, לרמוז שהוא אסור בהנאה: והזכיר הכתוב זביחה והוא הדין להשתחויה ולכל עבודת פנים, אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו במיתה בשלא כדרכה, אבל כדרך עבודה בכל ענין הוא מתחייב ואפילו פוער עצמו לפעור: והנכון במלת לאלהים בפתחות הלמ"ד שהם מלאכי מעלה, ונקראו אלהים בהרבה מקומות בכתוב אין כמוך באלהים ה' (תהלים פו ח), הוא אלהי האלהים ואדני האדונים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), ויקראו גם כן אלים כאשר הזכרתי כבר (רמב"ן על שמות ט״ו:י״א) ואמר בלתי לה' לבדו, בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר בלתי לה' לבדו: ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק, יובן ממנו ענין הקרבנות ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (רמב"ן על שמות ה׳:ג׳), ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:י״ט) רמז לו בכאן, ועוד נרמזנו אנחנו בתורת כהנים (ויקרא א ט) בעזרת השם יתברך שמו לעד ולנצח:

QUIEN SACRIFICA A LOS DIOSES SERÁ DESTRUIDO. Se refiere a la idolatría. Está vocalizado con pataj, es decir, a aquellos dioses sobre los cuales fuisteis advertidos en otro lugar. Este es el lenguaje de Rashi. Rabí Abraham explicó que, según el sentido simple, no habla a Israel, pues ya advirtió sobre la idolatría en la segunda declaración, sino por causa del extranjero mencionado después: con esta condición habitará en nuestra tierra, que no sacrifique a sus dioses como hacía antes. Pero abrió su boca con vanidad, porque en los Diez Mandamientos advirtió sobre la idolatría mediante una prohibición, y aquí explica el castigo y el juicio que se le aplica, tal como hizo con “no asesinarás” y “no cometerás adulterio”, porque estos son los juicios que pondrá delante de ellos. Aquí lo hizo culpable de muerte, porque “será destruido” significa muerte por tribunal, y así: “todo proscrito que sea proscrito de entre los hombres no será redimido; morirá ciertamente” (Levítico 27:29). Dijo “será destruido” porque, al haber sacrificado a lo proscrito, será culpable de ser proscrito, como en: “serás proscrito como él; lo aborrecerás totalmente y lo detestarás, porque es proscrito” (Deuteronomio 7:26). Es posible que el versículo incluya tanto al que sacrifica como al sacrificio, que todo será proscrito, para insinuar que está prohibido obtener beneficio de ello. La Escritura mencionó el sacrificio, y la misma ley se aplica a la postración y a todo servicio interior. Pero otros servicios, como barrer, rociar, abrazar o besar, no conllevan muerte si no son su modo de servicio. Pero si es conforme a su modo de servicio, en cualquier forma se hace culpable, incluso si se descubre ante Peor. Lo correcto respecto a la palabra “a los dioses”, con la lamed abierta, es que son los ángeles superiores, llamados “elohim” en muchos lugares de la Escritura: “No hay como Tú entre los dioses, Eterno” (Salmos 86:8), “Él es Dios de dioses y Señor de señores” (Deuteronomio 10:17), “postraos ante Él, todos los dioses” (Salmos 97:7). También son llamados “elim”, como ya mencioné. Y dijo: “excepto al Eterno solamente”, porque quienes sacrifican a Sus ángeles piensan hacer Su voluntad, suponiendo que ellos serán intermediarios para obtener para ellos favor de Él, como si los sacrificios fueran para Dios y Sus servidores. Por eso dijo: “excepto al Eterno solamente”. Aquí hay también, por este camino, un secreto profundo, del cual se entenderá el asunto de los sacrificios. El entendido podrá conocerlo por lo que escribimos en otro lugar. Onkelos lo insinuó aquí, y nosotros lo insinuaremos todavía en Torat Kohanim, con ayuda del Eterno, bendito sea Su Nombre por siempre y eternamente.

Ramban on Exodus 22:10

כי גרים הייתם בארץ מצרים לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ זמן, ואין טעם שיהיו מובטחים לעולם בעבור כן. ופירש רש"י כי הוא טעם ללא תונו אותו, יזהיר שלא תונה אותו בהונאת דברים, שאם הוניתו אף הוא יכל להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ב:כ׳) זכור כי גרים הייתם כמוהו. ואין בכל זה טעם בעיקר: והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו: ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כ״ג:ט׳) כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (שמות ב׳:כ״ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה:

PORQUE EXTRANJEROS FUISTEIS EN LA TIERRA DE EGIPTO. No todos los extranjeros fueron hechos aptos por el hecho de que nosotros fuimos extranjeros por un tiempo en una tierra; y no hay razón para que estén asegurados para siempre por eso. Rashi explicó que esto es motivo de “no lo oprimirás”: advierte que no lo oprimas con palabras, porque si lo oprimes, él también puede oprimirte y decirte: tú también vienes de extranjeros; no digas a tu compañero el defecto que hay en ti. Rabí Abraham dijo: recuerda que fuisteis extranjeros como él. Pero en todo esto no hay motivo esencial. Lo correcto a mis ojos es que diga: no oprimas al extranjero ni lo presiones pensando que no tiene quien lo salve de tu mano, porque tú sabes que fuisteis extranjeros en la tierra de Egipto, y Yo vi la presión con que Egipto os presionaba e hice venganza en ellos. Porque Yo veo las lágrimas de los oprimidos que no tienen consolador, mientras de la mano de sus opresores hay fuerza; y Yo salvo a toda persona de la mano de quien es más fuerte que ella. Así también: no afligiréis a la viuda ni al huérfano, porque escucharé su clamor. Todos estos no confían en sí mismos, sino que confían en Mí. En el otro versículo añadió otro motivo: “Y vosotros conocéis el alma del extranjero, porque extranjeros fuisteis en la tierra de Egipto” (Éxodo 23:9). Es decir, sabéis que todo extranjero tiene el alma abatida, suspira y clama, y sus ojos están siempre hacia el Eterno, quien tendrá misericordia de él como tuvo misericordia de vosotros. Como está escrito: “Los hijos de Israel suspiraron por el trabajo y clamaron, y su clamor subió a Dios por el trabajo” (Éxodo 2:23). Es decir, no por su mérito, sino porque tuvo misericordia de ellos por el trabajo.

Ramban on Exodus 22:11

וטעם כל אלמנה אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה. ואמר אם ענה תענה אותו, כל יחיד מהם, על כן כתיב אחריו והיו נשיכם אלמנות, בעונש האלמנה וצעקתה, ובניכם יתומים, בצעקת היתום והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דואלו הן שבמיתה השנויה בסנהדרין (פג.). והטעם, שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים שנאמר בהם ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) ולא תמותו (במדבר יח לב), אבל ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם:

EL SENTIDO DE “TODA VIUDA”. Incluso rica y dueña de bienes, porque sus lágrimas son frecuentes y su alma está abatida. Dijo: “si ciertamente lo afliges”, refiriéndose a cada uno de ellos en singular. Por eso está escrito después: “vuestras mujeres serán viudas”, como castigo por la viuda y su clamor, “y vuestros hijos huérfanos”, por el clamor del huérfano. Nuestros sabios no contaron este castigo entre los culpables de muerte por mano del Cielo en la baraita de “estos son los que mueren”, enseñada en Sanedrín. El motivo es que esta no es una muerte como la muerte de los hombres por mano del Cielo, sobre quienes se dice: “morirán por ello, porque lo profanan” (Levítico 22:9), o “no moriréis” (Números 18:32). Más bien, aquí castigó diciendo que los matará con espada del enemigo, o que descenderá a la guerra y perecerá sin que se sepa; y sus esposas serán viudas para siempre y sus hijos huérfanos para siempre.

Ramban on Exodus 22:12

אם ענה תענה אותו הרי זה מקרא קצר, גיזם ולא פירש ענשו, כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד טו), ולא פירש העונש. אף כאן, אם ענה תענה אותו, לשון גיזום, סופך ליטול את שלך, למה, כי יצעק אלי אשמענו ואנקמנו. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:כ״ב) ואיננו נכון, וגם העד שהביא לא העיד כן, אבל יתכן שיהיה "כי" במקום הזה כמו אם", שהוא אחד משמושין שלו, יאמר, אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, והכפל לנחוץ הענין וחזוקו, כדרך המבלי אין קברים (שמות י״ד:א׳), הרק אך במשה (במדבר יב ב): והנכון בעיני כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך והטעם, כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך, כי נוקם ה' ובעל חמה (נחום א ב): ויבא כענין הזה בכתובים רבים, כגון מה שאמר (משלי כב כב-כג) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם, יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשעריך כי ה', יריב בעבורם, וכן אמר (שם כג י-יא) ובשדה יתומים אל תבוא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו, שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יושע: וכמוהו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי (ישעיה נה י יא), בשניהם יאמר שלא יעשו דבר אחר, כי אם שירוה את הארץ מיד, וכן כי אם שיעשה מה שחפצתי, והנה הוא כטעם אלא, וכן כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל):

SI CIERTAMENTE LO AFLIGES. Este es un versículo abreviado: amenazó y no explicó su castigo, como: “por tanto, todo el que mate a Caín...” (Génesis 4:15), y no explicó el castigo. Así también aquí: “si ciertamente lo afliges” es lenguaje de amenaza; al final tomarás lo tuyo. ¿Por qué? “Porque si clama a Mí, lo escucharé y lo vengaré”. Este es el lenguaje de Rashi. Pero no es correcto, y la prueba que trajo tampoco prueba eso. Es posible que “ki” en este lugar sea como “si”, que es uno de sus usos. Diría: si clama a Mí, ciertamente escucharé su clamor. La duplicación es para urgencia del asunto y para reforzarlo, como: “¿acaso por no haber sepulcros?” (Éxodo 14:11), “¿acaso solo con Moshé?” (Números 12:2). Lo correcto a mis ojos es que diga: si ciertamente lo afliges, solamente clamará a Mí y de inmediato escucharé su clamor. No necesita ninguna otra cosa en absoluto, porque Yo lo salvaré y tomaré venganza de ti por él. El motivo es que tú lo oprimes porque no tiene quien lo salve de tu mano; pero he aquí que él es ayudado más que cualquier otra persona. Los demás hombres se esfuerzan tras salvadores que los salven y tras ayudantes que venguen su venganza, y quizá no les sirvan ni los libren; pero este, con su clamor solamente, es salvado por el Eterno y será vengado de ti, porque el Eterno es vengador y dueño de ira. Así aparece este asunto en muchas Escrituras, como dijo: “No robes al pobre porque es pobre, ni oprimas al afligido en la puerta, porque el Eterno defenderá su causa” (Proverbios 22:22-23). Dice: no robes al pobre por ser pobre y no tener ayudantes, y no oprimas al afligido que está en tus puertas, porque el Eterno peleará por ellos. Y así dijo: “No entres en el campo de los huérfanos, porque su Redentor es fuerte, el Eterno de los ejércitos es Su Nombre” (Proverbios 23:10-11), pues tienen un Redentor fuerte y cercano más que cualquier persona. También aquí dijo que con su clamor solamente será salvado. Y semejante a esto: “Porque como descienden la lluvia y la nieve de los cielos y allá no vuelven, sino que riegan la tierra, la hacen engendrar y brotar, y dan semilla al sembrador y pan al que come, así será Mi palabra que sale de Mi boca: no volverá a Mí vacía, sino que hará lo que Yo deseo” (Isaías 55:10-11). En ambos dice que no harán otra cosa, sino que regarán la tierra de inmediato; y así, que hará lo que Yo deseo. Tiene el sentido de “sino”. Así también: “sino que iré a mi tierra y a mi parentela” (Números 10:30).

Ramban on Exodus 22:13

לא תהיה לו כנושה הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון:

NO SERÁS PARA ÉL COMO ACREEDOR. Es el prestamista. Dice que no seas para él como un prestamista que domina al prestatario, como está escrito: “el deudor es siervo del acreedor” (Proverbios 22:7). Más bien, compórtate con él en todo como si nunca hubiera tomado prestado de ti. Y no pongas sobre él interés, que es “interés de dinero, interés de alimento” (Deuteronomio 23:20). La ayuda mediante préstamo debe ser para él bondad; no tomes de él beneficio de honor ni beneficio de dinero.

Ramban on Exodus 22:14

ושמעתי כי חנון אני חונן ומקבל תחנת כל אדם אע"פ שאינו הגון, מגזרת חנם. והענין, שלא תחשוב, לא אחבול שלמת הצדיק, אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו כי צעקתו לא ישמע אל, לפיכך אמר כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן לי:

Y LO ESCUCHARÉ, PORQUE YO SOY COMPASIVO. Concedo gracia y recibo la súplica de toda persona, aunque no sea digna, de la raíz de “gratis”. El asunto es que no pienses: no tomaré en prenda el manto del justo, pero tomaré el manto de una persona que no es justa y no se lo devolveré, porque Dios no escuchará su clamor. Por eso dijo: “porque Yo soy compasivo”, y escucho el clamor de todo el que suplica ante Mí.

Ramban on Exodus 22:15

אלהים לא תקלל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:כ״ז) תרגם על הדיין שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין, "לא תקיל" לשון קללה הוא בארמית מיקל להו יכרת ה' איש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב יב), וכן הרבה בלשון ירושלמי:

A LOS JUECES NO MALDECIRÁS. Onkelos tradujo esto respecto al juez: que no lo maldiga cuando lo condene en el juicio. “La takil” es lenguaje de maldición en arameo, como “mekel lehu”, y así en muchos lugares del lenguaje de Jerusalén.

Ramban on Exodus 22:16

ונשיא בעמך לא תאור הנישא על העם, והוא המלך, והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו: ועל דעת רבותינו בגמרא (סנהדרין סו) אלהים לא תקלל אזהרה על ברכת השם אפילו בכנוי והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המולך בארץ. והם אמרו בגמרא (שם) כי יכנס בכלל אלהים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ. ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא (שם יט: ועוד), והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו (רמב"ם בס' המצות ל"ת שטז ובהלכות סנהדרין כו א). וכן נראה לי ממה ששאל ר' יהודה הנשיא על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו' (הוריות יא:). וא"כ יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות, בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה:

Y AL PRÍNCIPE DE TU PUEBLO NO MALDECIRÁS. El que es elevado sobre el pueblo, es decir, el rey. Advirtió que no lo maldiga cuando lo condene en su juicio. Según la opinión de nuestros sabios en la Guemará, “a Dios no maldecirás” es advertencia contra maldecir el Nombre, incluso con un apelativo. Así, advirtió sobre el Rey supremo, bendito sea, y sobre el que reina en la tierra. Ellos dijeron en la Guemará que dentro de “elohim” entra el Nombre glorioso y también el juez que se sienta en el asiento de Dios en la tierra. No se aclaró si dentro de “príncipe” entra el jefe del Gran Sanedrín, que es llamado “nasí” en la Guemará. El Rav Rabí Moshé dijo que está incluido en esta advertencia, y así me parece por lo que preguntó Rabí Yehudá HaNasí sobre sí mismo: “¿Qué soy yo respecto al macho cabrío?”, etc. Si es así, dirá: no maldigas a ningún príncipe del pueblo, que es cabeza de autoridad sobre todo Israel, ya sea que esa autoridad sea gobierno real o gobierno de Torá, porque el nasí del Sanedrín está en el nivel superior de la autoridad de la Torá.

Ramban on Exodus 22:17

מלאתך ודמעך לא תאחר מצינו מלאה בזרע פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כב ט), ועוד כמלאה מן היקב (במדבר יח כז), התירוש והיצהר, כענין שנאמר והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב כד). והנראה לי בלשון הזה כי יקרא פרי השדה והכרם תבואה בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים. ותקרא ג"כ אסיף אוסף בלי יבא (ישעיה לב י), וחג האסיף (שמות כ״ג:ט״ז), ולכך תקרא מלאה כי לאוסף הדבר וקבוצו יקרא מלוי, אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיה לא ד), קראו אחריך מלא (ירמיה יב ו), יחד עלי יתמלאון (איוב טז י), יאספו ויבאו, וכן וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מח יט), קבוץ ורבוי עמים: ועוד יתכן שתקרא מלאה, בכנוי לברכה, שימלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר, כי כאשר תקולל חלקתם יאמר יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהלים קכט ו-ז), והמתברכת יקראו מלאה ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, בעבור שידמה לה ברדתו טיפות, או שכל טיפות היורדות שמם דמעה, ותרד עיני דמעה (ירמיה יג יז) טיפות מים, ואיננו שם לבכי בלבד. וענין הכתוב, כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר, ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתה, והשיקו היקבים תירוש ויצהר, לא תאחרם בידך, כי בראשיתם תתנם לי, כמו שאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים יח ד): ועל דעת רבותינו ז"ל (במכילתא כאן) לא תאחר שלא תאחר המוקדם ולא פירש איזהו, כי בכאן יזהיר במצות דרך כלל ואחר כן יבארם, והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני מטעמים שדרשו בהם, כמו ששנינו (תרומות פ"ג מ"ז) מניין שיקדמו בכורים לתרומה, זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו בכורים שהם בכורים לכל, ותרומה לראשון שהיא ראשית, ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית: ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:כ״ח) תרגם בכורך ודמעך ופירש"י (רש"י על שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך, חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל והם בכורים. ודמעך, היא תרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע. וכן במכילתא (כאן) מלאתך, אלו בכורים הניטלין מן המלא, ודמעך זו תרומה. ואולי כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכורים מלאה בעבור שניטלין מן המלא, יקראו התרומה דמעה בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר, לא פרי: והזכיר שני המינין ממנה, לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר, אין חיוב להקדימה בענבים וזיתים והנה לא יזכיר המצות בכאן רק ברמז, כאומר הזהר במצות האלה אשר אצוך בהם, וכמו שאמר (שמות כ״א:י״ג) ושמתי לך מקום, כי היה זה לכותבם לאלו המצות בספר הברית אשר יזכיר בפרשה האחרת (שמות כ״ד:ז׳), ועוד יחזור ויבארם כלם במקום אחר כל אחת:

TU PLENITUD Y TU LÁGRIMA NO RETRASARÁS. Encontramos “plenitud” respecto a la semilla: “no sea que se consagre la plenitud de la semilla que siembres” (Deuteronomio 22:9), y también: “como la plenitud del lagar” (Números 18:27), es decir, el vino nuevo y el aceite, conforme a lo dicho: “los lagares rebosarán de vino nuevo y aceite” (Joel 2:24). Me parece respecto a esta expresión que el fruto del campo y del viñedo es llamado “producción” porque lo traen junto a las casas. También se llama “recolección”: “la cosecha no vendrá” (Isaías 32:10), “la fiesta de la recolección” (Éxodo 23:16). Por eso se llama “plenitud”, porque la reunión y acumulación de algo se llama llenado: “contra él se llama multitud de pastores” (Isaías 31:4), “llamaron tras de ti una multitud” (Jeremías 12:6), “juntos se juntan contra mí” (Job 16:10), es decir, se reúnen y vienen. Así también: “su descendencia será plenitud de naciones” (Génesis 48:19), reunión y multiplicación de pueblos. También es posible que se llame “plenitud” como denominación de bendición, cuando se llenan los graneros de grano y los lagares de vino nuevo y aceite, y el segador llena su mano y el recolector su regazo. Cuando su parcela es maldecida, dice: “Sean como hierba de los techos, que antes de ser arrancada se seca; con ella no llena su mano el segador ni su regazo el recolector” (Salmos 129:6-7). A la bendecida se la llama “plenitud”. “Tu lágrima” puede ser alusión al vino nuevo y al aceite, tomado de la lágrima del ojo, porque se le parece al caer en gotas; o porque todas las gotas que caen se llaman “lágrima”: “y mi ojo derramará lágrima” (Jeremías 13:17), gotas de agua, y no es nombre solo del llanto. El asunto del versículo es: cuando recojas el fruto del campo y se llenen los graneros de grano, y pises lo exprimido de modo que gotee su lágrima, y los lagares rebosen de vino nuevo y aceite, no los demores en tu mano, porque en su comienzo debes dármelos, como dijo: “la primicia de tu grano, tu vino nuevo y tu aceite” (Deuteronomio 18:4). Según la opinión de nuestros sabios, “no retrasarás” significa que no retrasarás lo que debe ir primero; y no explicó qué es, porque aquí advierte sobre los mandamientos de forma general, y después los explicará. Ellos ordenaron: bikurim, terumá, primer diezmo y segundo diezmo, por los motivos que interpretaron. Como enseñamos: ¿de dónde sabemos que los bikurim preceden a la terumá? Este es llamado terumá y primicia, y este es llamado terumá y primicia; más bien, preceden los bikurim, que son primeros de todo; terumá precede al primer diezmo, porque es primicia; y el primer diezmo precede al segundo, porque tiene en él primicia. Onkelos tradujo: “tus primicias y tu dema”. Rashi explicó: “tu plenitud”, la obligación que recae sobre ti cuando tu producción se llena y madura, y estos son los bikurim. “Tu lágrima” es la terumá, y no sé cuál es el lenguaje de “dema”. Así también en la Mejilta: “tu plenitud”, estos son los bikurim tomados de lo lleno; “tu lágrima”, esta es la terumá. Quizá, dado que según su opinión en este lugar los bikurim son llamados “plenitud” porque se toman de lo lleno, llamen a la terumá “lágrima” porque la traen como vino nuevo y aceite, no como fruto. Mencionó dos de sus tipos para insinuar que su ley es separarla como vino nuevo y aceite; no hay obligación de adelantarla en uvas y aceitunas. Así, no menciona aquí los mandamientos sino por alusión, como diciendo: cuídate en estos mandamientos que te ordenaré. Y como dijo: “pondré para ti un lugar” (Éxodo 21:13), porque esto era para escribir estos mandamientos en el Libro del Pacto que mencionará en la otra sección, y después volverá a explicarlos todos en otro lugar, cada uno por separado.

Ramban on Exodus 22:18

ואנשי קדש תהיון לי טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג-מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה:

Y HOMBRES DE SANTIDAD SERÉIS PARA MÍ. El sentido de este versículo es que hasta aquí mencionó los juicios y advirtió contra cosas indecorosas. Ahora, cuando viene a comenzar con la prohibición de los alimentos, abrió diciendo: “hombres de santidad seréis para Mí”, porque sería apropiado que el hombre comiera todo aquello con lo que pueda vivir. Las prohibiciones alimentarias solo buscan pureza en el alma, para que coma cosas limpias que no produzcan espesor ni tosquedad en el alma. Por eso dijo: “hombres de santidad seréis para Mí”, es decir, deseo que seáis hombres de santidad para que seáis dignos de Mí, de apegaros a Mí, pues Yo soy santo. Por eso no abominéis vuestras almas comiendo cosas abominables. Así dijo: “No hagáis abominables vuestras almas con ningún reptil que se arrastra, ni os impurifiquéis con ellos, ni os contaminéis con ellos. Porque Yo soy el Eterno, vuestro Dios; santificaos y sed santos, porque santo soy Yo” (Levítico 11:43-44). He aquí que los reptiles abominan el alma. La treifá no tiene abominación, pero en abstenerse de ella hay santidad.