Ramban on Exodus 25

Ramban on Exodus 25:1

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל: והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (שמות ל״ה:י״א), וכן עשה בצלאל (שמות ל״ו:ח׳), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (שמות כ״ד:ט״ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו"; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו: ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, ה', אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ״ג) ' כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳), והוסיף שם לפרש "ה'"לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ) ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי"א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מלכים א ה׳:י״ט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי"ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:

Cuando el Nombre habló con Israel cara a cara los Diez Mandamientos, y les ordenó por medio de Moshé algunos mandamientos que son como principios generales de los mandamientos de la Torá, tal como nuestros sabios acostumbraron con los prosélitos que vienen a convertirse, e Israel aceptó sobre sí hacer todo lo que Él les ordenara por medio de Moshé, e hizo con ellos un pacto sobre todo esto, desde ahora ellos son para Él un pueblo y Él es para ellos Dios, como había estipulado con ellos al principio: “Y ahora, si ciertamente escucháis Mi voz y guardáis Mi pacto, seréis para Mí un tesoro” (Éxodo 19:5), y dijo: “Y vosotros seréis para Mí un reino de sacerdotes y una nación santa” (Éxodo 19:6). He aquí que ellos son santos y dignos de que haya entre ellos un Santuario para hacer morar Su Shejiná en medio de ellos. Por eso ordenó primero lo referente al Mishkán, para que hubiera para Él una casa en medio de ellos, santificada para Su Nombre, y allí hablaría con Moshé y ordenaría a los hijos de Israel. El objetivo principal del Mishkán es el lugar de reposo de la Shejiná, que es el arca, como dijo: “Allí Me encontraré contigo y hablaré contigo desde encima del propiciatorio” (Éxodo 25:22). Por eso antepuso aquí el arca y el propiciatorio, porque son primeros en importancia. Junto al arca puso la mesa y la menorá, que son utensilios como ella, y enseñan el asunto del Mishkán, por cuya causa fue hecho. Pero Moshé, en la parashá Vayakhel, antepuso el Mishkán, su tienda y su cubierta (Éxodo 35:11), y así hizo Betzalel, porque eso era lo que correspondía hacer primero en la práctica. El secreto del Mishkán es que la gloria que reposó sobre el monte Sinaí reposara sobre él de manera oculta. Así como allí fue dicho: “Y reposó la gloria del Eterno sobre el monte Sinaí” (Éxodo 24:16), y está escrito: “He aquí que el Eterno, nuestro Dios, nos mostró Su gloria y Su grandeza” (Deuteronomio 5:21), así está escrito respecto al Mishkán: “Y la gloria del Eterno llenó el Mishkán” (Éxodo 40:34). En el Mishkán se menciona dos veces “y la gloria del Eterno llenó el Mishkán”, correspondiente a “Su gloria y Su grandeza”. Así, en el Mishkán estaba siempre con Israel la gloria que se les había aparecido en el monte Sinaí. Cuando Moshé entraba, recibía allí la palabra que le había sido hablada en el monte Sinaí. Así como en la entrega de la Torá dijo: “Desde los cielos te hizo oír Su voz para instruirte, y sobre la tierra te mostró Su gran fuego” (Deuteronomio 4:36), así en el Mishkán está escrito: “Y oyó la voz que hablaba con él desde encima del propiciatorio, de entre los dos kerubim, y habló con él” (Números 7:89). Se repitió “y habló con él” para decir lo que transmitieron por tradición: que la voz venía desde los cielos a Moshé, sobre el propiciatorio, y desde allí hablaba con él. Porque toda comunicación con Moshé venía desde los cielos durante el día y era oída entre los dos kerubim, al modo de: “y Sus palabras oíste desde el fuego” (Deuteronomio 4:36). Por eso ambos eran de oro. Así también dijo la Escritura: “Allí Me encontraré con vosotros para hablar contigo allí, y será santificado con Mi gloria” (Éxodo 29:42-43), porque allí estaría la casa de encuentro para la palabra, y sería santificada con Mi gloria. Quien observe bien los versículos dichos en la entrega de la Torá y entienda lo que escribimos sobre ellos entenderá el secreto del Mishkán y del Bet HaMikdash. También podrá meditar sobre esto por lo que dijo Shelomó en su sabiduría, en su oración en el Bet HaMikdash: “Eterno, Dios de Israel” (I Reyes 8:23), como se dijo en el monte Sinaí: “Y vieron al Dios de Israel” (Éxodo 24:10). Allí añadió explicar “el Eterno” conforme al asunto que insinuamos arriba: que el Dios de Israel se sienta sobre los kerubim, como dijo: “Y la gloria del Dios de Israel estaba sobre ellos desde arriba; esta es la criatura viviente que vi debajo del Dios de Israel junto al río Kevar, y supe que eran kerubim” (Ezequiel 10:19-20). David dijo: “y para el diseño del carro, los kerubim de oro, extendidos y cubriendo el arca del pacto del Eterno” (I Crónicas 28:18). Así también siempre se menciona en el Bet HaMikdash “para el Nombre del Eterno”, “para Tu Nombre”, y dice en cada ocasión: “y Tú escucharás desde los cielos”, con el atributo de misericordia. Está escrito: “Y orarán al Eterno hacia la ciudad que elegiste y la casa que edifiqué para Tu Nombre, y Tú escucharás desde los cielos” (I Reyes 8:44-45). Y explicó claramente: “¿Acaso en verdad morará Dios con el hombre sobre la tierra? He aquí que los cielos y los cielos de los cielos no pueden contenerte” (II Crónicas 6:18). Sobre el arca está escrito: “para subir de allí el arca de Dios, sobre la cual es invocado el Nombre, el Nombre del Eterno de los ejércitos, que se sienta sobre los kerubim” (II Samuel 6:2). Y en Divrei Hayamim: “para subir de allí el arca de Dios, el Eterno que se sienta sobre los kerubim, sobre la cual es invocado el Nombre” (I Crónicas 13:6), porque el Nombre se sienta sobre los kerubim.

Ramban on Exodus 25:2

וזאת התרומה על דרך האמת הוא כמו וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), וכן כתוב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מט כח), וכתיב וזאת הברכה (דברים לג א), וכתיב מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (בראשית רבה ק׳:י״ב) במדרש מזקנים אתבונן (תהלים קיט ק), והמבין יתבונן. ובאלה (שמות רבה מ״ט:ב׳) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב ג). ושם (שמו"ר לג א) עוד אמר להן הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) (עכ"ל), כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שה"ש ב טז), וכן אמר ככל אשר אני מראה אותך (שמות כ״ה:ט׳), כי אני הוא המראה, ואמר הראה אותך (שמות כ״ז:ח׳), רמז למלת אני, וכן אשר אתה מראה (שמות כ״ח:מ׳), וכן אמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דהי"א כח יט), כי היתה עליו יד ה',:

Y ESTA ES LA OFRENDA. Según el camino de la verdad, es como: “Y el Eterno dio sabiduría a Shelomó” (I Reyes 5:26). Así también está escrito: “Y esto es lo que les habló su padre, y los bendijo” (Génesis 49:28); y está escrito: “Y esta es la bendición” (Deuteronomio 33:1); y está escrito: “De parte del Eterno fue esto” (Salmos 118:23). Ya insinuaron esto en Bereshit Rabá, en el midrash sobre “de los ancianos adquiriré entendimiento” (Salmos 119:100), y quien entiende, comprenderá. En Shemot Rabá se dijo: “Y esta es la ofrenda que tomaréis de ellos”: la Congregación de Israel, que es ofrenda, como fue dicho: “Santo es Israel para el Eterno, primicia de Su cosecha” (Jeremías 2:3). Allí también dijeron: el Santo, bendito sea, dijo a Israel: os vendí Mi Torá y, por así decirlo, Yo fui vendido con ella, como fue dicho: “Y tomarán para Mí una ofrenda” (Éxodo 25:2). Es decir, la ofrenda será para Mí y Yo estaré con ella, al modo de: “Mi amado es para mí y yo soy para él” (Cantar de los Cantares 2:16). Así también dijo: “conforme a todo lo que Yo te muestro” (Éxodo 25:9), porque Yo soy quien muestra. Y dijo: “se te mostró” (Éxodo 27:8), aludiendo a la palabra “Yo”. Así también: “que tú eres mostrado” (Éxodo 28:40). Y así dijo David: “Todo por escrito, de la mano del Eterno sobre mí, me hizo entender” (I Crónicas 28:19), porque la mano del Eterno estaba sobre él.

Ramban on Exodus 25:3

בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים יש אומרים שזה מקרא קצר, בשמים לשמן המשחה וסמים לקטרת הסמים. ואחרים אמרו (הראב"ע בשם חכמי הדור) שהוא כאלו בהפוך, ולקטרת יביאו סמים. והזכירם בידיעה לומר הסמים הטובים להקטיר, כי גם שם לא פירש אותם. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ה:ו׳) שהוא כמשמעו, ובשמים לשניהם לשמן המשחה ולקטרת, כי יכנסו בקטרת בשמים שבלת נרד וכרכם וקנמון כדברי רבותינו (כריתות ו.). ולא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים לקטרת, בעבור שהזכיר קטרת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה. וזהו הנכון: והוצרכו לכל אלה הסברות, כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות, כגון הלבונה והחלבנה, ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים, אשר להם בישום בריחן הטוב אבל על דעת רש"י סמים שם לבשמים, וכך היא כונת רבותינו (שם ו:) במדרש אחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני, וכן מתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ה:ו׳) בוסמין בשניהם. והוא הנכון בכתוב הזה: אבל בעבור ששינה הכתוב הלשון יתכן שנאמר כי החשובים שבבעלי הריח והבשם נקראים בשמים וענינו המובחרים והידועים בסמים, כמו שאמר בשמים ראש (שמות ל׳:כ״ג), בראש כל בושם (יחזקאל כז כב). גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובשם מלה מורכבת, בו שם, בה סמים: והראיה על דבריהם שאמר (שמות ל׳:כ״ג) בשמים ראש מר דרור, והמור בסמים יחשב שהוא תרופה לא מסעד, ואמר הכתוב נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה (שה"ש ד יד), וכתיב (שם) מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, ועל כלם אמר (שם טז) הפיחי גני יזלו בשמיו. ועוד, שהכתוב אמר (שמות ל״ה:כ״ח) ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים, ולא הזכיר שהביאו סמים, אם כן כלם בכלל הבושם:

ESPECIAS PARA EL ACEITE DE LA UNCIÓN Y PARA EL INCIENSO DE LAS ESPECIAS. Hay quienes dicen que este es un versículo abreviado: especias para el aceite de la unción, y sustancias aromáticas para el incienso de las especias. Otros dijeron que es como si estuviera invertido: para el incienso traerán sustancias aromáticas. Las mencionó con artículo definido para decir: las sustancias aromáticas buenas para quemar incienso, aunque allí tampoco las explicó. Rabí Abraham dijo que es según su sentido: especias para ambos, para el aceite de la unción y para el incienso, porque en el incienso entran especias como espiga de nardo, azafrán y canela, según las palabras de nuestros sabios. No fue necesario decir “especias y sustancias aromáticas para el incienso”, porque ya mencionó “incienso de las especias”, tal como no mencionó “aceite” para “aceite de la unción”. Esto es lo correcto. Se necesitaron todas estas explicaciones porque, según los expertos en la lengua, “samim” son medicinas, como el incienso puro y la jélbena, mientras que “besamim” son cosas comestibles llamadas alimentos, que tienen aroma por su buen olor. Pero según la opinión de Rashi, “samim” es nombre para las especias; y esta es la intención de nuestros sabios en el midrash: once ingredientes aromáticos fueron dichos a Moshé en Sinaí. Así también Onkelos traduce en ambos casos “busmin”. Esto es lo correcto en este versículo. Pero, dado que la Escritura cambió el lenguaje, es posible decir que los más importantes entre los que tienen olor y fragancia se llaman “besamim”, y su sentido es: los escogidos y conocidos entre los “samim”, como dijo: “especias principales” (Éxodo 30:23), “lo principal de toda especia” (Ezequiel 27:22). También es correcto decir que la palabra “besamim” y “bósem” es compuesta: “bo sam”, es decir, en él hay sustancias aromáticas. La prueba de sus palabras es que dijo: “especias principales: mirra pura” (Éxodo 30:23), y la mirra se considera entre los “samim”, pues es medicina y no alimento. También dijo la Escritura: “nardo y azafrán, caña aromática y canela, con todos los árboles de incienso” (Cantar de los Cantares 4:14), y está escrito: “mirra y áloes, con todos los principales perfumes”, y sobre todos ellos dijo: “sopla sobre mi jardín, que fluyan sus perfumes” (Cantar de los Cantares 4:16). Además, la Escritura dijo: “y las especias y el aceite para la iluminación, para el aceite de la unción y para el incienso de las especias” (Éxodo 35:28), y no mencionó que trajeron “samim”; si es así, todos están incluidos en “bósem”.

Ramban on Exodus 25:4

אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מלואים. ומקום הגומא קרוי משבצת. לאפוד ולחשן, השהם לאבני האפוד ואבני המלואים לחשן, לשון רש"י (רש"י על שמות כ״ה:ז׳) (להלן כח כ). וכן פירש (שם) משובצים זהב יהיו במלאותם, מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון מלאותם, וכן כל לשון מלוי האמור בענין הזה: ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם. ועוד, כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים. ועוד, שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח:) אבנים הללו אין מפרשין עליהם באיזמל, שנאמר במלאותם (להלן כח כ), ואם היה פירוש במלאותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל. ועוד, כי ענין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן, אבל הוא כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ה:ז׳) שתרגם מרמצן (שם), והוא שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב.), כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג.). וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתתראה מכל צד ולא יטמן יפיה והדרה בתוך הגומא: תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד (שמות כ״ח:כ״ה), ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן אבל הן מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסים בהן. וממנו לפי דעתי כי אחזני השבץ (שמואל ב א׳:ט׳), אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים, כמו שאמר (שם ו) והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו. ופירוש מוסבות משבצות (שמות כ״ח:י״א), שיעשה רמצי זהב סביב. ועל דעת אונקלוס שאמר משקען (שם), היו האבנים משוקעות בתוך הבתים, והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה: אבל ענין מלואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא, כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש, ותמלא כדה (בראשית כד טז) ומליאה, וכן כלם, אבל כאן תרגם המלוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (שמות ל״ה:ל״ה) אשלים, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה, וזה טעם ובחרשת אבן למלאת (שמות ל״א:ה׳), שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלאותם: והנה באבני האפוד נאמר (שמות כ״ח:י״א) מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החשן כתוב (שמות כ״ח:י״ז) ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (שמות ל״ט:י״ד), לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (שמות כ״ח:כ״א), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן: ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחשן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי הגישה האפוד (שמואל א כ״ג:ט׳), ובחשן היו שואלין. והנה פירוש הכתוב אבני שהם, שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן, ואבני מלואים, לחשן. ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מלואים, מן הכתוב הזה, יהיו לאפוד ולחשן, שניהם, אבני שהם ואבני מלואים:

Ramban on Exodus 25:5

וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ה:ט׳) ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א): ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ה:ט׳) וכן תעשו הכלים, כי בתחלה אמר ועשו לי מקדש: ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה, אבל בא הכפל לחזוק וזרוז, אמר ועשו לי מקדש, בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג), ושכנתי בתוכם, בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם ואת תבנית כל כליו וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו (שמות ל״ט:ל״ב), כי מפני שהיא צואה אמר וכן תעשו:

Y ASÍ HARÉIS. Para las generaciones: si se pierde uno de los utensilios, o cuando hagáis los utensilios de la Casa eterna, como las mesas, menorot, lavatorios y bases que hizo Shelomó, los haréis conforme a este modelo. Y si el versículo no estuviera conectado con lo anterior, no debería haber escrito “y así haréis”, sino “así haréis”, y hablaría de la construcción de la Tienda de Reunión y sus utensilios. Este es el lenguaje de Rashi. No sé que esto sea verdad, que Shelomó estuviera obligado a hacer los utensilios de la Casa eterna conforme al modelo de estos, pues el altar de cobre que hizo Shelomó tenía veinte codos de largo y veinte de ancho (II Crónicas 4:1). Rabí Abraham dijo que “y así haréis” se refiere a los utensilios, porque al comienzo dijo: “Y harán para Mí un Santuario”. Según el sentido simple, no hay necesidad de todo esto. La repetición viene para fortalecer y apresurar. Dijo: “Y harán para Mí un Santuario”: una casa y utensilios, como santuario de rey y casa de reino; “y moraré en medio de ellos”, en la casa y en el trono de gloria que harán para Mí allí. “Conforme a todo lo que Yo te muestro, el modelo de este Mishkán”, en el cual dije que moraré entre ellos, “y el modelo de todos sus utensilios”. Luego repitió: “y así haréis”, todos vosotros, con diligencia y rapidez. Es como la repetición: “E hicieron los hijos de Israel conforme a todo lo que el Eterno ordenó a Moshé; así hicieron” (Éxodo 39:32). Porque, al tratarse de una orden, dijo: “y así haréis”.

Ramban on Exodus 25:6

ועשו ארון יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (שמות כ״ה:י״א), ויצקת לו (שמות כ״ה:י״ב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א). ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב) מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר' שלום אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר:

Y HARÁN UN ARCA. Esto vuelve a los hijos de Israel mencionados arriba. Después dice: “y la recubrirás”, “y fundirás para ella”, todos en singular, porque Moshé equivale a todo Israel. Es posible que insinúe que todo Israel participara en la construcción del arca, porque ella es la morada santa del Altísimo, y para que todos merecieran la Torá. Así dijeron en Midrash Rabá: ¿Por qué en todos los utensilios está escrito “y harás”, y respecto al arca está escrito “y harán un arca”? Rabí Yehudá bar Shalom dijo: el Santo, bendito sea, dijo: que vengan todos y se ocupen del arca, para que merezcan la Torá. La participación consiste en que cada uno done un utensilio de oro para el arca, o ayude a Betzalel aunque sea un poco, o que dirijan su intención al asunto.

Ramban on Exodus 25:7

ארבע פעמותיו כתרגומו, ארבע זויתיה, ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונין. ושתי טבעות על צלעו האחת, הן הן ארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת. כך פירש רש"י (רש"י על שמות כ״ה:י״ב), ויפה פירש. אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו הטבעות, שהכובד היה יתר מאד, ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ה:י״ב) חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי "פעם" שיהא זוית, רק רגל, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו ו), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון ופירש כי הם שמונה טבעות, ד' תחתונות לשאת אותו בהם, והעליונות היו ליופי. ואין דבריו נכונים כלל. אבל אם כדבריו שהפעם רגל, יצוה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהן, ויקרא הצדדים התחתונים רגלים. כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם, ויאמר לכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל: וזה באמת כך הוא, שבזויות התחתונות היו הטבעות, והארון נשא למעלה, כמו שפירשתי למעלה אבל לפי דעתי אין פעם רגל, אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), פסיעותיך, כענין שנאמר בתלמוד (ע"ז יח.) כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, וכן מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח). ואמר הכתוב בכאן "פעמותיו" לפסיעות הכהנים הנושאים אותו, רמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח, והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי, ושנים בדרום, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת, ולפניהם. ובמשנת המשכן שנו ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו, שתים בצפונו ושתים בדרומו, שבהם היו נותנין את הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו',:

SUS CUATRO PA‘AMOT. Conforme a su traducción: “sus cuatro esquinas”. En las esquinas superiores, cerca del propiciatorio, estaban colocados. “Y dos anillos sobre uno de sus lados”: son los mismos cuatro anillos del comienzo del versículo, y la explicación del versículo es: dos de estos anillos estarán sobre uno de sus lados. Así explicó Rashi, y explicó bien. Pero no sé por qué dijo que los anillos estaban en las esquinas superiores, cerca del propiciatorio, pues el peso sería muchísimo mayor. Además, el modo honorable es que el arca sea llevada alta, sobre los hombros de los kohanim. Rabí Abraham dijo: busqué en toda la Escritura y no encontré “pa‘am” con sentido de esquina, sino de pie: “qué hermosos son tus pasos” (Cantar de los Cantares 7:2), “los pies del pobre, los pasos de los necesitados” (Isaías 26:6). Por eso necesité explicar que el arca tenía patas, y explicó que eran ocho anillos: cuatro inferiores para llevarla con ellos, y los superiores eran para belleza. Pero sus palabras no son correctas en absoluto. Sin embargo, si fuera como él dice, que “pa‘am” significa pie, el versículo ordenaría que los anillos estuvieran en las esquinas inferiores sobre las que se asentaba el arca, y llamaría a los lados inferiores “pies”, porque la lengua santa toma todas las formas en semejanza al ser humano y llama “cabeza” a la parte superior de cada cosa, y “pie” al lado inferior. Y esto, en verdad, es así: en las esquinas inferiores estaban los anillos, y el arca era llevada hacia arriba, como expliqué. Pero según mi opinión, “pa‘am” no significa pie, sino paso: “qué hermosos son tus pasos”, es decir, tus pisadas, como se dice en el Talmud: “cuán bellos son los pasos de esta joven”. Así también: “¿por qué tardan los pasos de sus carros?” (Jueces 5:28). La Escritura dijo aquí “sus pa‘amot” en relación con los pasos de los kohanim que la llevaban, insinuando dos cosas: que los anillos estén en las esquinas, abajo realmente, cerca del asiento del arca; y que toda la longitud del arca separe entre los dos anillos. Porque el arca tenía su longitud de este a oeste; los anillos eran dos en el norte, uno en el extremo oriental y otro en el occidental, y dos en el sur. Los pasos de los kohanim iban entre anillo y anillo, y delante de ellos. En la Mishná del Mishkán enseñaron: cuatro anillos de oro estaban fijados en ella, dos en su norte y dos en su sur; en ellos se colocaban las varas, y nunca se movían de allí, etc.

Ramban on Exodus 25:8

ואל הארון תתן את העדות לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר אמור (שמות כ״ה:ט״ז) ונתת אל הארון את העדות. וי"ל שבא ללמד שבעודו ארון בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואח"כ יתן הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים המשכן נאמר ויתן את העדות אל הארון (שמות מ׳:כ׳), ואח"כ ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ה:כ״א) ואם היה זה צוואה, משמעו יותר שאחר שיתן הכפרת על הארון, כאשר אמר, יתן בארון את העדות, כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו. ועוד כי יש לשאול ג"כ, למה החזיר (שמות כ״ה:כ״ב) אשר על ארון העדות, כי בידוע שהכרובים הם על ארון העדות, ומה צורך לפרש עוד כיון שאמר מעל הכפרת מבין שני הכרובים: אבל פירושו, כי בעבור שיצוה בכרובים להיותם פורשי כנפים למעלה (שמות כ״ה:כ׳), ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפרת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות: והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל שאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י כ), ולכך נקרא יושב הכרובים (שמואל א ד׳:ד׳), כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד, וכמו שנאמר (דהי"א כח יח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', כאשר הזכרתי (בהקדמה לפרשת תרומה): ועל דעת רבותינו (חגיגה יג:) הם צורות אדם, מלשון ארמית שתאמר לעלם רביא והחזיר בשם הזה הכ"ף שרש, כי כן השם, כנערים, להורות על עניינם: ואם תחשוב עוד למה היו פנים איש אל אחיו (שמות כ״ה:כ׳) ולמה היו מקשה (שמות כ״ה:י״ח), תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה, כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהיא מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז) וזה טעם ולתבנית המרכבה, כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת, והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להן, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז). וזה טעם ואדע (יחזקאל י כ), שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה (שם). והמשכיל יבין:

Y EN EL ARCA PONDRÁS EL TESTIMONIO. No sé por qué se repitió, pues ya fue dicho: “Y pondrás en el arca el testimonio” (Éxodo 25:16). Se puede decir que viene a enseñar que, mientras el arca esté sin propiciatorio, primero pondrá el testimonio dentro de ella, y después pondrá el propiciatorio sobre ella. Así encontramos cuando se levantó el Mishkán: “Y puso el testimonio en el arca” (Éxodo 40:20), y después: “puso el propiciatorio sobre el arca por arriba”. Este es el lenguaje de Rashi. Pero si esto fuera una orden, su sentido sería más bien que después de poner el propiciatorio sobre el arca, como dijo, ponga en el arca el testimonio, porque también se llama “arca” cuando el propiciatorio está sobre ella. Además, también hay que preguntar por qué volvió a decir: “que está sobre el arca del testimonio” (Éxodo 25:22), pues es sabido que los kerubim están sobre el arca del testimonio. ¿Qué necesidad hay de explicarlo de nuevo, una vez que dijo “desde encima del propiciatorio, de entre los dos kerubim”? Su explicación es que, como ordena hacer los kerubim con alas extendidas hacia arriba, y no dijo para qué hacerlos en absoluto, ni qué función tendrían en el Mishkán, ni por qué estarían de esa manera, por eso dijo ahora: pondrás el propiciatorio con sus kerubim, todo como una sola cosa sobre el arca por arriba, porque en el arca pondrás el testimonio que te daré, para que sea para Mí trono de gloria. Porque allí Me encontraré contigo y haré morar Mi Shejiná sobre ellos, y hablaré contigo desde encima del propiciatorio, de entre los dos kerubim, por cuanto está sobre el arca del testimonio. He aquí que es como la carroza que vio Yejezkel, quien dijo: “Esta es la criatura viviente que vi debajo del Dios de Israel junto al río Kevar, y supe que eran kerubim” (Ezequiel 10:20). Por eso se llama “el que se sienta sobre los kerubim” (I Samuel 4:4), porque estaban con alas extendidas para enseñar que ellos son la carroza que lleva la gloria, como fue dicho: “y para el diseño de la carroza, los kerubim de oro, extendidos y cubriendo el arca del pacto del Eterno” (I Crónicas 28:18), como mencioné en la introducción a la parashá Terumá. Según la opinión de nuestros sabios, son formas humanas, del lenguaje arameo en el que se llama a un niño “ravya”. En este nombre la kaf vuelve a ser raíz, pues así es el nombre: como jóvenes, para indicar su asunto. Y si piensas todavía por qué sus rostros estaban uno frente al otro, y por qué eran de una sola pieza, podrás saber que era apropiado que tuvieran las alas extendidas hacia arriba, porque ellos son el trono superior y cubren el testimonio, que es escritura de Dios. Este es el sentido de “el diseño de la carroza”, porque los kerubim que vio Yejezkel, que llevan la gloria, son modelo para los kerubim que son gloria y esplendor; y los kerubim del Mishkán y del Mikdash son modelo de ellos, porque “alto sobre alto vigila, y hay más altos sobre ellos” (Eclesiastés 5:7). Este es el sentido de “y supe”, porque vio uno y conoció otro; por eso dijo: “ellos”. El entendido comprenderá.

Ramban on Exodus 25:9

זר זהב סביב סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה הוא, כמו שאומרים שולחן מלכים, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ה:כ״ד) וכן הדבר, שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית (מלכים ב ד׳:ב׳), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים, ובאליהו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מלכים א י״ז:ט״ז). וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (יומא לט.):

UNA CORONA DE ORO ALREDEDOR. Es señal de la corona real, porque la mesa representa riqueza y grandeza, como se dice: “mesa de reyes”. Este es el lenguaje de Rashi. Así es la cosa, pues este es el secreto de la mesa. Desde que el mundo existe, la bendición del Nombre no crea algo de la nada, sino que el mundo sigue su curso, como está escrito: “Y vio Dios todo lo que hizo, y he aquí que era muy bueno” (Génesis 1:31). Pero cuando hay allí una raíz de algo, la bendición recae sobre ella y añade en ella. Así dijo Elishá: “Dime qué tienes en la casa” (II Reyes 4:2), y la bendición recayó sobre una vasija de aceite y llenó todos los recipientes. Y con Eliyahu: “la tinaja de harina no se acabó y la vasija de aceite no faltó” (I Reyes 17:16). Así también la mesa, con el pan de la presencia: en ella recae la bendición, y de ella viene la saciedad para todo Israel. Por eso dijeron: todo kohen al que le llegaba una porción del tamaño de una aceituna comía y se saciaba.

Ramban on Exodus 25:10

ועשית קערותיו פירש"י (רש"י על שמות כ״ה:כ״ט) כי קערותיו דפוסיו, וכפותיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה, וקשותיו כמין חצאי קנים, ומנקיותיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים. וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (מנחות צז.). ואמר הרב ולשון מכילתיה סובלותיו, מלשון ונלאיתי כלכל (ירמיה כ ט), נלאיתי הכיל (שם ו יא). ונחלקו בו חכמי ישראל (במנחות שם), שיש אומרים קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו הקנים, אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ה:כ״ט) שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות אלו סניפין. אלו דבריו ז"ל: ולא נתכנו אצלי, לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כמו איפות וכיוצא בהם, שכן תרגום איפת צדק (ויקרא יט לו) מכילן דקשוט, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כה יד), לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים כייל מיכל, במכילתא דכייל איניש בה מתכיל (תרגום ירושלמי בראשית לח כו). וכן נלאתי הכיל (ירמיה ו יא), לשון מדה מחזקת, מן אלפים בת יכיל (מלכים א ז׳:כ״ו), וכל בשליש (ישעיה מ יב), קטן מהכיל את העולה (מלכים א ח׳:ס״ד), וכן רבים: וכן נלאתי כלכל (ירמיה כ ט) על דעתי אינו לשון סבל, אבל הוא מלשון זה בעצמו, נלאתי להכיל, כלשון לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז י), וכן רוח איש יכלכל מחלהו (משלי יח יד), שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א ח׳:כ״ז), לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומדה, אף כי הבית הזה הקטן אשר בניתי (שם) יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב ה), שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי. ויכלכל יוסף (בראשית מז יב), שנתן להם מזון כאשר יכילו, לא העדיף ולא החסיר, רק לחם לפי הטף, וכן כלם: אבל דעתו של אונקלוס לא נתברר ואולי מנקיותיו לדעתו שם למדות כי היתה שם מדה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת, לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני' דקתני שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (מנחות פז.), אבל היו שם לדעתו שלש מדות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים: והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק, כמו שאמרו (שם צד) שלשה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק, וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל. והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקל אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו, אבל הוא עשוי כמין קערה לסמוך דפנותיו של לחם, והוא קערותיו. אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמדתו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות, ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למדה: ולשון מנקיות, שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר ואולי המדות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא. והקשות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולן יקראו כן בחלוף הצדי"ק בשי"ן, כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים סה ט), כחלוף צדי"ק ושי"ן במלת שחוק: וכתב ר"א (אבן עזרא על שמות כ״ה:כ״ט) ויש שבוש בדברי הימים (א כח יז), שהזכיר תחת קערות מזרקות, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות מזלגות, והכל זהב לצורך השולחן אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה בנו שלמה, ואין ככה שולחן אהל מועד. והשבוש בדברי רבי אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור איננו מחובר עם לשולחנות המערכת (דה"א כח טז) בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר הכתוב (שם בפסוקים יג יד) ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. ואמר לזהב לכל כלי עבודה ועבודה, והזכיר המזלגות ומזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשולחן, והכפורים למזבח, והזכיר (שם בפסוק יח) ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל, ואמר (שם בפסוק יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, והנה הוא כלל לכל צרכי ביהמ"ק:

Ramban on Exodus 25:11

לחם פנים שיש לו פנים רואים לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה ונותן ארכו לרחבו של שולחן וכותליו זקופין כנגד שפת השלחן, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ה:כ״ט) ולשון המשנה (במנחות צו.) בן זומא אומר לחם פנים, שהיו לו פנים. אבל כל זה יהיה לדברי האומר (שם צד:) כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר (שם) כמין ספינה רוקדת, אינו כן. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ה:ל׳) שנקרא לחם פנים בעבור לפני תמיד: ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני (כאן), תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), כענין שנאמר (שמות כ׳:כ״א) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכבר רמזתי בו (שם ג): חכמת המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא, ונעלמה מאד (ע"פ איוב כח כ-כא), אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאין מן השביעי ועליהם נר אלהים, ומאירים כלם אל עבר פניה (שמות כ״ה:ל״ז), כל זה תוכל להבין מדברינו שכתבנו במקום אחר וזה מאמרם (במנחות כט.) שנתקשה משה במנורה:

PAN DE LA PRESENCIA. Porque tiene caras que miran hacia aquí y hacia allá, a los lados de la Casa de un lado y del otro; se coloca su longitud en el ancho de la mesa, y sus paredes están erguidas frente al borde de la mesa. Este es el lenguaje de Rashi. Y el lenguaje de la Mishná es: Ben Zoma dice: “pan de la presencia”, porque tenía caras. Pero todo esto es según la opinión que dice que se hacía como una caja abierta; según quien dice que se hacía como una nave oscilante, no es así. Rabí Abraham dijo que se llama “pan de la presencia” por “delante de Mí siempre”. Según el camino de la verdad, si entiendes la palabra “delante de Mí”, entenderás su nombre y su secreto. Por ser así, estaba colocado en el norte, porque “la bendición del Eterno es la que enriquece” (Proverbios 10:22), como fue dicho: “en todo lugar donde haga recordar Mi Nombre, vendré a ti y te bendeciré” (Éxodo 20:21), y ya lo insinué allí. La sabiduría de la menorá, con sus copas, botones y flores, ¿de dónde se hallará? Está muy oculta. Pero que sea de una sola pieza, con seis brazos que salen del séptimo, y sobre ellos una lámpara de Dios, y todos iluminen hacia el frente de ella, todo esto podrás entenderlo de nuestras palabras que escribimos en otro lugar. Este es el sentido de lo que dijeron: que a Moshé le resultó difícil la menorá.

Ramban on Exodus 25:12

ככר זהב טהור שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר, לא פחות ולא יותר. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ה:ל״ט) וכן הוא פשוטו של מקרא. אבל אם הדבר כן, תימה גדול, שלא יתן הכתוב משקל למנורה כמה יהיה בה מן הככר, ויוכל לתת חצי הככר או יותר במלקחים ובמחתות שהם כלים נפרדים ממנה, וימעט בה, או שיתן במנורה ככר פחות מנה ובכל הכלים האלה מנה. ועוד, מה טעם שתשקל המנורה עם כלים רבים נפרדים במשקל הככר, ולמה לא נתפרשו כמה יהיו המלקחים והמחתות שיעשו ממנו: אבל אין דעת רבותינו כמו שאמר הרב, אלא כך שנו חכמים במנחות (פח:) מנורה ונרותיה באה מככר ולא מלקחיה ומחתותיה, ומה אני מקיים את כל הכלים האלה, לרבות את הנרות דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר, מנורה באה מככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה, ומה אני מקיים את כל הכלים האלה, שיהיו כלן של זהב ושם אמרו לדברי ר' יהודה שהיו הנרות מקשה עמה, ואף על פי כן יקראם הכתוב הכלים האלה, מפני שהם כלים לקבול השמן, ויש להם שם בפני עצמן, ובשאר המנורות נעשים נפרדין ממנה. ולדברי ר' נחמיה אמרו שם שאין הנרות עמה מקשה. והנה על דעת רבי יהודה לא יבא במשקל הככר אלא גוף המנורה במה שהוא עמה מקשה, לא כלים נפרדים ממנה כלל. ולדברי רבי נחמיה אמרו שם ומה אני מקיים את כל הכלים האלה שיהיו כלן של זהב, ולא נצרכא אלא לפי נרות: ועל דרך הפשט יאמר ככר זהב טהור יעשה אותה, את כל הכלים האלה יעשה זהב טהור, כי לא פירש תחלה בנרות שיהיו זהב כלל, וכן במעשה אמר (שמות ל״ז:כ״ג) ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור, ואין זהב טהור חוזר רק על המלקחים והמחתות, וחזר ואמר (שם כד) ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה, שעשה כל כליה זהב טהור ולא מן הככר ויכנס עוד בכלל כל כליה כלי השמן, שהרי עשה לה כלים רבים מלבד אלה הנזכרים, כמו שנאמר במסעות (במדבר ד ט) וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם. והכתוב שאמר (שם ח ד) עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כפי פשוטו כך נראה, שגופה מקשה ולא נרותיה. וכל זה לפי שטת הגמרא: אבל בברייתא של מלאכת המשכן (אוצר מדרשים ט דף ש"א ב) שנויה בענין אחר מנורה שעשה משה במדבר היתה באה של זהב, וטעונה מקשה, וטעונה גביעים כפתורים ופרחים, שנאמר (שמות כ״ה:ל״א) ועשית מנורת זהב טהור, שומע אני יעשה אברים אברים וידביקם, ת"ל ממנה יהיו (שמות כ״ה:ל״ו) מנין לרבות את נרותיה שיהיו ממנה, ת"ל יעשה (בפסוק שלפנינו). יכול שאני מרבה גביעיה כפתוריה ופרחיה, ת"ל אותה (שם). ומה ראית לרבות את נרותיה ולהוציא גביעיה כפתוריה ופרחיה, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את נרותיה שהן נעשין עמה, ומוציא אני גביעיה כפתוריה ופרחיה שאין נעשין עמה. ומנין לרבות מלקחיה ומחתותיה, ת"ל יעשה (שם). יכול שאני מרבה את הצבתים ואת המלקטאות, ת"ל אותה (שם). ומה ראית לרבות מלקחיה ומחתותיה ולהוציא את הצבתים ואת המלקטאות, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני מלקחיה ומחתותיה שהן משתמשין עמה, ומוציא אני את הצבתים ואת המלקטאות שאין משתמשין עמה. רבי יהושע בן קרחה אומר, אותה מככר ואין כליה מככר, שנאמר ככר זהב טהור יעשה אותה. ומה אני מקיים ואת כל כליה ( להלן לז כד), שיהיו זהב טהור. עד כאן הברייתא: ונראה ממנה שהיו הנרות והמלקחים והמחתות כלן עמה מקשה, ואין המלקחים צבתים, אבל עשה על פי הנרות טס של זהב פותח וסוגר ושוכב עליו שלא יפול בשמן דבר, כאשר עושים היום במנורות של מלכים, והוא מלשון ולשוני מודבק מלקוחי (תהלים כב טז), שיקרא מה שעל הלשון ומתחתיו "מלקוחים", שהם לוקחים הלשון באמצעם והמחתות הם ספלים שתחת כל נר ונר לחתות ניצוצי אש שיפלו ממנה, והכל מקשה ובאין מן הככר. אבל הצבתים והמלקטים שאין תשמישן בעצמה, אבל הם כלים נפרדים ממנה ואינן חבור בה אין באין מן הככר כלל. וכן מיעטו בברייתא זו גביעיה כפתוריה ופרחיה, שאם רצה שלא לעשותה עמה מקשה רשאי. ונתן הטעם, לפי שאין נעשין עמה, כלומר שאין מעכבין בה, שאם עשאה של שאר מיני מתכות אינה באה גביעים כפתורים ופרחים (מנחות כח.), אבל קנים מעכבין בה לעולם: ולפי הברייתא הזו אמר הכתוב ואת כל כליה (שמות ל״ז:כ״ד), לרבות שעשה לה כל הכלים הצריכין לשמושה, והראוין לה, זהב, והם הצבתים והמלקטאות שצריכין לכל המנורות בתשמישן וכן לכל כלי המשכן וגו' (שמות כ״ז:י״ט), כלים הצריכים למשכן, לא פירש אותם ולא הזכיר בהם רק שיהיו נחושת. אבל ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה, הם הנזכרים בה וכולם מקשה עמה ויתכן שגם מה שאמר במעשה ואת כל כליה (שמות ל״ז:כ״ד) רמז לכלים האלה הנזכרים בה שהיו כלם עמה ככר זהב, כפשוטו של מקרא. אבל כלי שמנה לא הוזכרו במעשה כאשר לא הוזכרו בצוואה, וברצון עצמם עשו אותם, ואולי לא עשאם בצלאל, אבל יחידים עשו אותם ומסרום לצבור. ועל הכלל, גופה באה מככר, ואין דבר שחוץ לגופה בא מן הככר לדברי הכל: