Ramban on Bereshit 2
Ramban on Bereshit 2:1
וְכָל צְבָאָם צְבָא הָאָרֶץ הֵם הַנִּזְכָּרִים חַיָּה וְרֶמֶשׂ וְדָגִים וְכָל הַצּוֹמֵחַ גַּם הָאָדָם, וּצְבָא הַשָּׁמַיִם שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהַכּוֹכָבִים הַנִּזְכָּרִים, כְּעִנְיָן "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (דברים ד יט). גַּם יִכְלֹל הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים, כְּעִנְיָן "רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו" וְגוֹ' (מלכים א כב יט), וְכֵן "יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם" (ישעיהו כד כא). וְהִנֵּה בְּכָאן רֶמֶז עַל יְצִירַת הַמַּלְאָכִים בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְכֵן נַפְשׁוֹת הָאָדָם צְבָא הַשָּׁמַיִם הֵנָּה:
**“Y todo su ejército”.** El ejército de la tierra son los mencionados: los animales, los reptiles, los peces y todo lo vegetal, también el ser humano. Y el ejército de los cielos son los dos luminares y las estrellas mencionadas, como en: “No sea que levantes tus ojos hacia los cielos y veas el sol, la luna y las estrellas, todo el ejército de los cielos” (Deuteronomio 4:19).
También incluye los intelectos separados, como en: “Vi a Hashem sentado sobre Su trono, y todo el ejército de los cielos estaba de pie junto a Él” (I Reyes 22:19), y asimismo: “Hashem castigará al ejército de las alturas en las alturas” (Isaías 24:21). He aquí que aquí hay una alusión a la formación de los ángeles en la Obra de la Creación. Y también las almas de los seres humanos son ejército de los cielos.
Ramban on Bereshit 2:2
וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, וְהַמִּקְרָא כָּתוּב עַל הֶעָתִיד, לְשׁוֹן רַבֵּינוּ שְׁלֹמֹה מִבְּרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ב'). וּבְשֵׁם הַגָּאוֹן רַב סְעַדְיָה אָמְרוּ שֶׁהַבְּרָכָה וְהַקִּדּוּשׁ עַל הַשּׁוֹמְרִים שֶׁיִּהְיוּ מְבֹרָכִים וּמְקֻדָּשִׁים. וְאֵין מַשְׁמַע הַכָּתוּב שֶׁיְּדַבֵּר עַל הֶעָתִיד. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ב':ג') כִּי הַבְּרָכָה תּוֹסֶפֶת טוֹב, שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ הַגּוּפוֹת יִתְרוֹן כֹּחַ בַּתּוֹלָדוֹת, וּבַנְּשָׁמָה יִתְרוֹן הַשֵּׂכֶל, וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה כִּשְׁאָר הַיָּמִים. וּדְבָרוֹ בָּזֶה נָכוֹן לַמַּאֲמִינִים בּוֹ, כִּי אֵין זֶה מֻשָּׂג בְּהֶרְגֵּשׁ לַאֲנָשִׁים. וְהָאֱמֶת כִּי הַבְּרָכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הִיא מֵעֵין הַבְּרָכוֹת, וְהוּא יְסוֹד עוֹלָם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי יִמְשֹׁךְ מִן הַקֹּדֶשׁ. וְאִם תָּבִין דְּבָרִי זֶה תֵּדַע מָה שֶׁאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ח'), לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, וּמָה שֶׁאָמְרוּ עוֹד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא בֶּן זוּגֵךְ, וְתַשְׂכִּיל כִּי בְּשַׁבָּת נֶפֶשׁ יְתֵרָה בֶּאֱמֶת:
**“Y bendijo y santificó”.** Lo bendijo con el man y lo santificó con el man; y el versículo está escrito sobre el futuro. Este es el lenguaje de nuestro maestro Shelomó, tomado de Bereshit Rabbá. Y en nombre del gaón Rav Saadia dijeron que la bendición y la santificación se refieren a quienes lo guardan, que serán bendecidos y santificados.
Pero el sentido del versículo no parece hablar del futuro. Rabí Abraham dijo que la bendición es una adición de bien: que en los cuerpos se renueve una fuerza superior en las generaciones, y en el alma una superioridad del intelecto; y que “lo santificó” significa que no hizo en él obra como en los demás días. Sus palabras en esto son correctas para quienes creen en ello, porque esto no es perceptible sensorialmente para las personas.
Y la verdad es que la bendición en el día de Shabat procede de la fuente de las bendiciones, y él es fundamento del mundo; y “lo santificó”, porque se extiende desde lo santo. Y si entiendes esta palabra mía, sabrás lo que dijeron en Bereshit Rabbá: “porque no tiene pareja”, y lo que dijeron además: “La Knéset Israel será tu pareja”. Y comprenderás que en Shabat hay, verdaderamente, un alma adicional.
Ramban on Bereshit 2:3
אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת בְּשַׁבָּת כָּפַל וְעָשָׂה בְּשִׁשִּׁי, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ט'), לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ב':ג'). אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ב':ג') כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי מְלַאכְתּוֹ – הַשָּׁרָשִׁים בְּכָל הַמִּינִים, שֶׁנָּתַן בָּהֶם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן. וְלִי נִרְאֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁשָּׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא יֵשׁ מֵאַיִן לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הַנִּזְכָּרִים בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים. וְהִנֵּה אָמַר כִּי שָׁבַת מִבְּרִיאָה וּמִמַּעֲשֵׂה מִן הַבְּרִיאָה שֶׁבָּרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּמִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה בִּשְׁאָר הַיָּמִים. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה "לַעֲשׂוֹת" נִמְשָׁךְ לְמַעְלָה, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא מִלַּעֲשׂוֹת, וְכָמֹהוּ "כִּי חָדַל לִסְפֹּר" (בראשית מ"א:מ"ט), "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (שם יא ח), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט יב), "וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ" (דהי"ב ח טו), וְכֵן רַבִּים. וְדַע כִּי נִכְלַל עוֹד בְּמִלַּת "לַעֲשׂוֹת" כִּי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵם כָּל יְמוֹת עוֹלָם, כִּי קִיּוּמוֹ יִהְיֶה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה (ר"ה לא), שֶׁלְּכָךְ אָמְרוּ (ב"ר יט ח) יוֹמוֹ שֶׁל הקב"ה אֶלֶף שָׁנִים. וְהִנֵּה בִּשְׁנֵי הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם וְלֹא נִשְׁלַם בָּהֶם דָּבָר, וְהֵם רֶמֶז לִשְׁנֵי אֲלָפִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם קוֹרֵא בְּשֵׁם ה', וְכָךְ אָמְרוּ (ע"ז ט) שְׁנֵי אֲלָפִים תֹּהוּ, אֲבָל הָיְתָה הַבְּרִיאָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָאוֹר, כְּנֶגֶד הָאֶלֶף שֶׁל יְמוֹת אָדָם שֶׁהָיָה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְאוּלַי לֹא עָבַד אֱנוֹשׁ עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁמֵּת אָדָם הָרִאשׁוֹן. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל, שֶׁבּוֹ הָיוּ מֻבְדָּלִין נֹחַ וּבָנָיו הַצַּדִּיקִים מִן הָרְשָׁעִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בַּמַּיִם. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נִרְאֵית הַיַּבָּשָׁה וְהִצְמִיחָה וְעָשְׂתָה פֵּרוֹת, הוּא הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי הַמַּתְחִיל בִּהְיוֹת אַבְרָהָם בֶּן מ"ח שָׁנָה (ב"ר סד ד), וְאָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (בראשית ד':כ"ו), וְצָמַח צֶמַח צַדִּיק, כִּי מָשַׁךְ רַבִּים לָדַעַת אֶת ה', כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם יב ה), וְצִוָּה אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בָּנָיו אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח יט), וְעָלָה הָעִנְיָן עַד שֶׁקִּבְּלוּ זַרְעוֹ אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי וְנִבְנָה הַבַּיִת בַּיּוֹם הַהוּא, וְאָז נִתְקַיְּמוּ כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵם פֵּרוֹת הָעוֹלָם. וְדַע כִּי מֵעֵת הֱיוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יֵחָשֵׁב כְּיוֹם מָחָר, וְעַל כֵּן יַתְחִיל עִנְיַן כָּל יוֹם קֹדֶם לוֹ מְעַט, כַּאֲשֶׁר נוֹלַד אַבְרָהָם בָּאֶלֶף הַשֵּׁנִי, וְכֵן תִּרְאֶה בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְהַיּוֹם הָרְבִיעִי נִבְרְאוּ בּוֹ הַמְּאוֹרוֹת הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן וְהַכּוֹכָבִים, יוֹמוֹ יִרְמֹז בָּאֶלֶף הָד', הוּא הֵחֵל כַּאֲשֶׁר נִבְנָה בַּיִת רִאשׁוֹן ע"ב שָׁנָה אַחֲרֵי בִּנְיָנוֹ עַד אַחֲרֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי קע"ב שָׁנָה. וְהִנֵּה בַּיּוֹם הַזֶּה לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה', וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ שָׁם כַּאֲרִי אוֹכֵל הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחֲרֵי כֵן הִקְטִין אוֹרָם וְגָלוּ כַּאֲשֶׁר יֵעָדֵר בְּמוֹלַד הַלְּבָנָה, וְזָרְחָה לָהֶם כָּל יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי, וְהָאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ כְּכֶלֶב, וְשָׁקְעוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים בְּעֶרֶב הַיּוֹם וְחָרַב הַבַּיִת. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי שָׁרְצוּ הַמַּיִם נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, רֶמֶז לָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי הַמַּתְחִיל קע"ב שָׁנָה אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, כִּי בּוֹ יִמְשְׁלוּ הָאֻמּוֹת וְיֵעָשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ, כֻּלּוֹ בְּחַכָּה הֵעֲלָה, יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ, וְאֵין דּוֹרֵשׁ אֶת ה'. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", וְהָיְתָה בְּרִיאָתָהּ קֹדֶם זְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (תהלים קד כב) "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן", וְאָז נִבְרָא הָאָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וְהוּא זְמַן מֶמְשַׁלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כג) "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב", וְהוּא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, כִּי בִּתְחִלָּתוֹ יִמְשְׁלוּ בּוֹ הַחַיּוֹת, הֵם הַמַּלְכִיּוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה', וְאַחֲרֵי עֲשִׂירִיתוֹ כְּשִׁעוּר הָנֵץ הַחַמָּה לַיּוֹם (עיין פסחים צד) יָבֹא הַגּוֹאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים פט לז) "וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי", זֶהוּ בֶּן דָּוִד הַנַּעֲשֶׂה בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, כְּדִכְתִיב (דניאל ז':י"ג-י"ד) "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ", וְיִהְיֶה זֶה קי"ח אַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי דָּנִיֵּאל (שם יב יא) "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים". וְנִרְאֶה מִשִּׁנּוּי הַיָּמִים מִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם וְהָעוֹף לְחַיַּת הָאָרֶץ, כִּי בִּתְחִלַּת הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי תִּתְחַדֵּשׁ מַלְכוּת אֻמָּה שַׁלֶּטֶת וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא, וּמִתְקָרֶבֶת אֶל הָאֱמֶת יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנוֹת. הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, רֶמֶז לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. וְהָאֵל יִשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַיָּמִים, וְיָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם עֲבָדָיו הַתְּמִימִים:
Ramban on Bereshit 2:4
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם יְסַפֵּר תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בַּמָּטָר וּבַצְּמִיחָה כַּאֲשֶׁר נִבְרְאוּ וְנַעֲשׂוּ כְּתִקּוּנָם, כִּי הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וּמִטְרָם וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ, וְהֵם קִיּוּם כָּל חַי. וְרָמַז בְּ"הִבָּרְאָם" מָה שֶׁאָמְרוּ בְּהֵ"א בְּרָאָם, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא הִזְכִּיר עַד הֵנָּה רַק מִלַּת אֱלֹהִים, וּמְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב (ישעיהו סו ב) "וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה", וְכֵן אָמַר אִיּוֹב "מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת" (איוב יב ט). אִם כֵּן תִּרְמֹז "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים" לְמִלַּת בְּרֵאשִׁית, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
**“Estas son las generaciones de los cielos y la tierra cuando fueron creados”.** Relata las generaciones de los cielos y la tierra mediante la lluvia y el crecimiento, cuando fueron creados y hechos conforme a su orden correcto; porque los cielos dan su rocío y su lluvia, y la tierra da su producto, y ellos son la subsistencia de todo ser vivo.
Y aludió en “cuando fueron creados” a lo que dijeron: “con la letra hei los creó”. Por eso hasta aquí solo mencionó la palabra “Dios”. Y está explícito en la Escritura: “Y todas estas cosas las hizo Mi mano” (Isaías 66:2). Y asimismo dijo Iyov: “¿Quién no sabe entre todas estas cosas que la mano de Hashem hizo esto?” (Job 12:9). Si es así, “en el día en que hizo Hashem Dios” alude a la palabra “Bereshit”, como dijimos.
Ramban on Bereshit 2:5
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (עיין חולין ס) בַּשְּׁלִישִׁי עָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע הָאָרֶץ, וּבַשִּׁשִּׁי צָמְחוּ לְאַחַר שֶׁהִמְטִיר עֲלֵיהֶם. וְעַל דַּעְתִּי כְּפִי הַפְּשָׁט כִּי בַּשְּׁלִישִׁי הוֹצִיאָה הָאָרֶץ הָעֵשֶׂב וְעֵץ הַפְּרִי בְּקוֹמוֹתָם וְצִבְיוֹנָם כַּאֲשֶׁר צֻוְּתָה בָּהֶם, וְעַכְשָׁו יְסַפֵּר הַכָּתוּב כִּי אֵין נוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ מֵהֶם, וְהִיא לֹא תִּצְמַח עַד אֲשֶׁר עָלָה אֵד מִמֶּנָּה וְהִשְׁקָה אוֹתָהּ, וְנוֹצַר הָאָדָם הָעוֹבֵד אוֹתָהּ לִזְרֹעַ וְלִנְטֹעַ וְלִשְׁמֹר. וְזֶהוּ טַעַם "שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח", שֶׁלֹּא אָמַר "שִׁיחַ הָאֲדָמָה", כִּי הַמָּקוֹם הַנֶּעֱבָד יִקָּרֵא "שָׂדֶה", "אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות כג טז), "לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם" (במדבר כ יז), וְזֶהוּ תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁנִּהְיָה מֵאַחֲרֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וָהָלְאָה כָּל יְמֵי עוֹלָם, כִּי בְּסִבַּת הָאֵד יַמְטִירוּ הַשָּׁמַיִם, וּבְסִבָּתָם הָאָרֶץ זֵרוּעֶיהָ תַּצְמִיחַ:
**“Y todo arbusto del campo”.** Según la opinión de nuestros maestros en Bereshit Rabbá, en el tercer día quedaron a la entrada de la superficie de la tierra, y en el sexto crecieron después de que hizo llover sobre ellos.
Pero según mi opinión, conforme al sentido simple, en el tercer día la tierra produjo la hierba y el árbol frutal en su altura y apariencia, como se le había ordenado. Y ahora la Escritura cuenta que no había quien plantara ni sembrara de ellos, y que ella no crecería hasta que subiera de ella un vapor y la regara, y hasta que fuera formado el hombre que la trabajaría para sembrar, plantar y guardar.
Este es el sentido de “arbusto del campo antes de que creciera”, pues no dijo “arbusto de la tierra”, porque el lugar trabajado se llama “campo”: “lo que siembres en el campo” (Éxodo 23:16), “no pasaremos por campo ni por viña” (Números 20:17). Y este es el uso normal del mundo que comenzó después de los seis días de la Creación y continúa todos los días del mundo: por causa del vapor, los cielos hacen llover, y por causa de ellos la tierra hace crecer sus semillas.
Ramban on Bereshit 2:6
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים יִרְמֹז לָנוּ הַכָּתוּב הַזֶּה מַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ יְסוֹדָהּ וְסוֹדָהּ, כִּי הִזְכִּיר בָּהּ שֵׁם מָלֵא, וְאָמַר כִּי הוּא נָפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, לְהוֹדִיעַ כִּי לֹא בָּאָה בּוֹ מִן הַיְּסוֹדוֹת, כַּאֲשֶׁר רָמַז בְּנֶפֶשׁ הַתְּנוּעָה (בראשית א':כ'), גַּם לֹא בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִן הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים, אֲבָל הִיא רוּחַ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה, כִּי הַנּוֹפֵחַ בְּאַפֵּי אַחֵר מִנִּשְׁמָתוֹ יִתֵּן בּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לב ח) "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם", כִּי הִיא מִיְּסוֹד הַבִּינָה בְּדֶרֶךְ אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. וְהוּא מַאֲמָרָם בְּסִפְרֵי (ריש פרשת מטות), נְדָרִים כְּנִשְׁבַּע בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, שְׁבוּעוֹת כְּנִשְׁבָּע בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, "חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ" וְגוֹמֵר (מלכים ב ד ל). וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה (ספר הבהיר אות נז), מַאי "וַיִּנָּפַשׁ", מְלַמֵּד שֶׁיּוֹם הַשַּׁבָּת מְקַיֵּם כָּל הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּנָּפַשׁ". וּמִכָּאן תָּבִין דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. וְדַע כִּי הַמִּתְחַכְּמִים בַּמֶּחְקָר חָלְקוּ בָּאָדָם, מֵהֶם יֹאמְרוּ (ראב"ח הנשיא ראב"ע שמות כג כה) כִּי בָּאָדָם שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת, נֶפֶשׁ הַגִּדּוּל כַּצּוֹמֵחַ, אוֹ תֹּאמַר בָּזוֹ כֹּחַ הַגִּדּוּל, וּבוֹ עוֹד נֶפֶשׁ הַתְּנוּעָה, שֶׁהִזְכִּירָהּ הַכָּתוּב (לעיל א כ-כד) בַּדָּגִים וּבַחַיָּה וּבְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, וְהַשְּׁלִישִׁית הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת. וּמֵהֶם יֹאמְרוּ (שמונה פרקים להרמב"ם ח"א) כִּי זֹאת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּאָדָם מִפִּי עֶלְיוֹן בָּהּ יִמָּצְאוּ שְׁלֹשׁ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה, וְרַק הִיא יְחִידָה. וְהַכָּתוּב הַזֶּה כְּפִי מַשְׁמָעוֹ יִרְמֹז כֵּן, כִּי יֹאמַר שֶׁיָּצַר הַשֵּׁם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וְהָיָה מֻטָּל גֹּלֶם כְּאֶבֶן דּוּמָם, וְהקב"ה נָפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וְאָז חָזַר הָאָדָם לִהְיוֹת "נֶפֶשׁ חַיָּה", שֶׁיִּתְנוֹעֵעַ בָּהּ כְּמוֹ הַחַיּוֹת וְהַדָּגִים שֶׁאָמַר בָּהֶם (לעיל א כ כד) "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" וְ"תוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה". וְזֶה טַעַם "לְנֶפֶשׁ חַיָּה", כְּלוֹמַר שֶׁשָּׁב הָאָדָם לִהְיוֹת נֶפֶשׁ בָּהּ חַיִּים, אַחֲרֵי שֶׁהָיָה חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה, כִּי הַלָּמֶ"ד תָּבֹא בְּהִפּוּכִים, כְּמוֹ "וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (שמות ד ט) "וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שם ד ג) "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה" (שם יד כא). אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ב':ז') אָמַר, וַהֲוָת בָּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא. נִרְאֶה שֶׁדַּעְתּוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁהֵם נְפָשׁוֹת שׁוֹנוֹת, וְזֹאת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת אֲשֶׁר נְפָחָהּ הַשֵּׁם בְּאַפָּיו הָיְתָה בּוֹ לְנֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת. וְכֵן נִרְאֶה לִי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ, מִמָּה שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין סה), רָבָא בְּרָא גַּבְרָא, שַׁדְּרֵהּ לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי זֵירָא, הֲוָה מִשְׁתַּעֲיָה לֵיהּ וְלָא אִשְׁתַּעִי, אָמַר דְּמִן דְּחַבְרַיָּא אַתְּ, תּוּב לְעַפְרָךְ. וּבְוַיִּקְרָא רַבָּה (לב ב), אָמַר רַבִּי אָבִין, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הַגּוּף אוֹמֵר לַנְּשָׁמָה, וְהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לַנֶּפֶשׁ, וְהַנֶּפֶשׁ אוֹמֶרֶת לַמַּלְאָךְ. וְכֵן "רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף" (איוב לד יד) יוֹרֶה כְּפִי מַשְׁמָעוֹ שֶׁהֵן שְׁתַּיִם, וְאִם כֵּן יֹאמַר הַכָּתוּב "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם", יְצִירַת תְּנוּעָה שֶׁהָיָה הָאָדָם נוֹצָר, כְּלוֹמַר בַּעַל תְּנוּעָה, כִּי הַיְּצִירָה הִיא הַחַיּוּת וְהַהֶרְגֵּשׁ שֶׁבָּהֶם הוּא אָדָם לֹא גִּבּוּל הֶעָפָר, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם" (בראשית ב':י"ט), וְאַחֲרֵי שֶׁיְּצָרוֹ בְּהַרְגָּשָׁה נָפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים מִפִּי עֶלְיוֹן, לְהוֹסִיף הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת עַל הַיְּצִירָה הַנִּזְכֶּרֶת, "וַיְהִי הָאָדָם" כֻּלּוֹ "לְנֶפֶשׁ חַיָּה", כִּי בַּנְּשָׁמָה הַזֹּאת יַשְׂכִּיל וִידַבֵּר, וּבָהּ יַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂה, וְכָל הַנְּפָשׁוֹת וְכֹחוֹתָן לָהּ תִּהְיֶינָה. וְהַלָּמֶ"ד הַזּוֹ לָמֶ"ד הַקִּנְיָן, כְּמוֹ "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי" (מלכים א כ ד), "לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו" (ויקרא כה ל), "לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי" (תהלים קיט צד), אוֹ יֹאמַר שֶׁחָזַר כֻּלּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה וְנֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר, כִּי כָּל יְצִירוֹתָיו הָיוּ עַתָּה לַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת:
Ramban on Bereshit 2:7
וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ב':ח') בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל עֵדֶן נָטַע הַגַּן. וְאוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ב':ח') תִּרְגֵּם מִלְּקַדְמִין, וְכָךְ אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ט"ו:ג'), וְהוּא הַנָּכוֹן. וְאֵין טַעַם "וַיִּטַּע" שֶׁהֵבִיא הָאִילָנוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר וּנְטָעָן שָׁם, כִּי מִן הַמָּקוֹם הַהוּא הִצְמִיחָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים" וְגוֹ', אֲבָל עִנְיַן "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים" לְהַגִּיד שֶׁהָיוּ מַטַּע ה', כִּי טֶרֶם שֶׁגָּזַר עַל הָאָרֶץ "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" גָּזַר בַּמָּקוֹם הַהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם גַּן, וְאָמַר "בְּכָאן יִהְיֶה אִילָן פְּלוֹנִי וּבְכָאן אִילָן פְּלוֹנִי" כַּעֲרוּגַת הַמַּטָּעִים, וְלֹא הָיָה כְּדֶרֶךְ שְׁאָר מְקוֹמוֹת הָאָרֶץ שֶׁאָמַר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וְעֵץ פְּרִי", וְהִצְמִיחָה בְּלֹא סֵדֶר. וְהִנֵּה אִילָנֵי גַּן עֵדֶן גָּזַר בָּהֶם לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לָעַד לְעוֹלָם, לֹא יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשָׁם וּבֶעָפָר לֹא יָמוּת גִּזְעָם, אֵין צְרִיכִין לְעוֹבֵד וְזוֹמֵר, שֶׁאִלּוּ הָיוּ צְרִיכִין עֲבוֹדָה, אַחֲרֵי שֶׁגֹּרַשׁ הָאָדָם מִשָּׁם מִי עָבַד אוֹתָם. גַּם זֶה טַעַם "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים", שֶׁהָיוּ מַטָּעָיו מַעֲשֵׂה יָדָיו וְקַיָּמִים לְעוֹלָמִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז יב) "לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ וְכוּ' כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים". אִם כֵּן מָה טַעַם "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב':ט"ו) שֶׁהִנִּיחוֹ שָׁם לִהְיוֹת זוֹרֵעַ לוֹ חִטִּים וּמִינֵי תְּבוּאוֹת וְכָל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וַעֲרוּגוֹת הַבְּשָׂמִים, וְקוֹצֵר וְתוֹלֵשׁ וְאוֹכֵל כִּרְצוֹנוֹ, וְזֶה טַעַם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", לַעֲבֹד אַדְמַת הַגַּן הָעֲרוּגוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁם, כִּי הַגַּן שֶׁהֵם הָאִילָנוֹת לֹא יֵעָבְדוּ. וְיִתָּכֵן שֶׁכִּנָּה הַגַּן בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּמוֹ "וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ" (ישעיהו סא יא), "וְנִטְעוּ גַנּוֹת" (ירמיהו כט ה). וְרַבּוֹתֵינוּ נִתְעוֹרְרוּ בָּזֶה, אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ט"ז:ה'), "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג יב) "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים", הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כח ב), "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ". וְהַכַּוָּנָה לָהֶם בָּזֶה לוֹמַר כִּי הַצְּמָחִים וְכָל בַּעֲלֵי חַיִּים צְרִיכִים לַכּוֹחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּמֵהֶם יָבֹא לָהֶם הַגִּדּוּל, וּבַקָּרְבָּנוֹת יִהְיֶה מֶשֶׁךְ הַבְּרָכָה לָעֶלְיוֹנִים, וּמֵהֶם לְצִמְחֵי גַּן עֵדֶן, וּמֵהֶם יִהְיוּ וְיִחְיוּ לְעוֹלָם בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן וּבְרָכָה שֶׁיִּגְדְּלוּ בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ב"ר טו א), "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע" (תהלים קד טז), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, יִשְׂבְּעוּ חַיֵּיהֶן, יִשְׂבְּעוּ מֵימֵיהֶן, יִשְׂבְּעוּ מַטַּעְתָּן. כִּי "חַיֵּיהֶן" יְסוֹדוֹתָם הָעֶלְיוֹנִים, וּ"מֵימֵיהֶם" אוֹצָרוֹ הַטּוֹב הַמּוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, וּ"מַטַּעְתָּן" כֹּחָם בַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ב"ר י ו), אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ וְהוּא מַכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדַל, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח לג), "הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ", שׁוֹטֵר:
**“Y plantó Hashem Dios un jardín en Eden, desde antiguo”.** Rashi explicó: en el oriente de Eden plantó el jardín. Y Onkelos tradujo: “desde antes”. Así dijeron en Bereshit Rabbá, y esto es lo correcto.
El sentido de “plantó” no es que trajo los árboles de otro lugar y los plantó allí, porque de aquel lugar los hizo brotar, como se dice: “E hizo brotar Hashem Dios…”. Más bien, el asunto de “Y plantó Hashem Dios” es decir que eran plantación de Hashem; porque antes de decretar sobre la tierra: “Produzca la tierra vegetación”, decretó sobre aquel lugar que allí hubiera un jardín, y dijo: “Aquí estará tal árbol, y aquí tal árbol”, como un cuadro ordenado de plantaciones. No fue como los demás lugares de la tierra, donde dijo: “Produzca la tierra vegetación y árbol frutal”, y produjo sin orden.
He aquí que respecto de los árboles del Gan Eden decretó que hicieran ramas y dieran fruto para siempre, eternamente; su raíz no envejecería en la tierra, ni su tronco moriría en el polvo. No necesitan quien los trabaje ni quien los pode, porque si necesitaran trabajo, después de que el hombre fue expulsado de allí, ¿quién los habría trabajado? También este es el sentido de “Y plantó Hashem Dios”: que eran Sus plantaciones, obra de Sus manos, existentes para siempre, como se dice: “No se marchitará su hoja ni se acabará su fruto… porque sus aguas salen del Santuario” (Ezequiel 47:12).
Si es así, ¿cuál es el sentido de “y lo puso en el Gan Eden para trabajarlo y guardarlo” (Génesis 2:15)? Que lo puso allí para que sembrara trigo y clases de cereales, y toda hierba que produce semilla, y arriates de especias; y para que cosechara, arrancara y comiera según su voluntad. Este es el sentido de “para trabajarlo y guardarlo”: trabajar la tierra del jardín, los arriates que haría allí, porque el jardín, es decir, los árboles, no serían trabajados.
Y es posible que se refiera al jardín en lenguaje femenino, como: “y como un jardín hace brotar sus semillas” (Isaías 61:11), “y plantad jardines” (Jeremías 29:5).
Nuestros maestros se despertaron sobre esto y dijeron en Bereshit Rabbá: “Para trabajarla y guardarla”: estos son los sacrificios, como se dice: “Serviréis a Dios” (Éxodo 3:12). Esto es lo que está escrito: “Guardaréis para ofrecerme en su tiempo” (Números 28:2). Su intención en esto es decir que las plantas y todos los seres vivos necesitan las fuerzas primeras, y de ellas les viene el crecimiento; y por medio de los sacrificios se produce la continuidad de la bendición hacia los superiores, y de ellos hacia las plantas del Gan Eden; y de ellos existirán y vivirán para siempre, con lluvias de voluntad y bendición mediante las cuales crecerán.
Como dijeron: “Se saciarán los árboles de Hashem, los cedros del Líbano que Él plantó” (Salmos 104:16). Dijo Rabí Janina: Se saciarán de su vida, se saciarán de sus aguas, se saciarán de su plantación. Porque “su vida” son sus fundamentos superiores; “sus aguas” son Su buen tesoro que hace descender la lluvia; y “su plantación” es su fuerza en los cielos, como dijeron: No tienes una sola hierba abajo que no tenga un mazal en el firmamento que la golpea y le dice: “Crece”, como se dice: “¿Conoces las leyes de los cielos? ¿Puedes establecer su dominio en la tierra?” (Job 38:33), es decir, un encargado.
Ramban on Bereshit 2:8
וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְלֹא אָמַר בַּגָּן, וְעוֹד שֶׁאָמַר (בראשית ג':ג') "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ", שֶׁלֹּא הִזְכִּירוֹ וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְּשֵׁם אַחֵר, נֹאמַר לְפִי פְּשׁוּטוֹ שֶׁהוּא מָקוֹם יָדוּעַ בַּגַּן שֶׁהוּא בַּתָּוֶךְ, וּלְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ב':ט') "בִּמְצִיעוּת גִּנְּתָא". וְהִנֵּה לִדְבָרָיו עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שְׁנֵיהֶם הָיוּ בָּאֶמְצַע, וְאִם כֵּן נֹאמַר שֶׁהוּא כְּאִלּוּ תֵּעָשֶׂה בְּאֶמְצַע הַגַּן עֲרוּגָה אַחַת סוּגָה, וּבָהּ שְׁנֵי הָאִילָנוֹת הָאֵלֶּה וְיִהְיֶה הָאֶמְצַע הַזֶּה אֶמְצַע רָחָב, כִּי אֶמְצַע הַדַּק כְּבָר אָמְרוּ שֶׁאֵין יוֹדֵעַ בּוֹ אֲמִתַּת הַנְּקֻדָּה בִּלְתִּי הַשֵּׁם לְבַדּוֹ. וְעֵץ הַחַיִּים אִילָן פִּרְיוֹ נוֹתֵן בְּאוֹכְלָיו חַיִּים אֲרֻכִּים, "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" – אָמְרוּ הַמְפָרְשִׁים כִּי הָיָה פִּרְיוֹ מוֹלִיד תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל, וְלָכֵן כִּסּוּ מַעֲרֻמֵּיהֶם אַחֲרֵי אָכְלָם מִמֶּנּוּ, וְהֵבִיאוּ לוֹ דּוֹמֶה בְּלָשׁוֹן זֶה מַאֲמַר בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי, "הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע" (שמואל ב יט לו), כִּי בָּטְלָה מִמֶּנּוּ הַתַּאֲוָה הַהִיא. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן אֶצְלִי, בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג':ה'), וְאִם תֹּאמַר כִּחֵשׁ לָהּ, הִנֵּה "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ג':כ"ב), וּכְבָר אָמְרוּ (פירקא דרבינו הקדוש בבא דשלשה טז) שְׁלֹשָׁה אָמְרוּ אֱמֶת וְאָבְדוּ מִן הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן נָחָשׁ וּמְרַגְּלִים וְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי הַבְּאֵרֹתִי. וְהַיָּפֶה בְּעֵינַי כִּי הָאָדָם הָיָה עוֹשֶׂה בְּטִבְעוֹ מָה שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כְּפִי הַתּוֹלֶדֶת, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, פּוֹעֲלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתָם אֱמֶת וְלֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם, וְאֵין לָהֶם בְּמַעֲשֵׂיהֶם אַהֲבָה אוֹ שִׂנְאָה, וּפְרִי הָאִילָן הַזֶּה הָיָה מוֹלִיד הָרָצוֹן וְהַחֵפֶץ, שֶׁיִּבְחֲרוּ אוֹכְלָיו בְּדָבָר אוֹ בְּהֶפְכּוֹ, לְטוֹב אוֹ לְרַע, וְלָכֵן נִקְרָא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", כִּי הַ"דַּעַת" יֵאָמֵר בִּלְשׁוֹנֵנוּ עַל הָרָצוֹן, כִּלְשׁוֹנָם (פסחים ו) לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, וְשֶׁדַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ, וּבִלְשׁוֹן הַכָּתוּב (תהלים קמד ג) "מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ", תַּחְפֹּץ וְתִרְצֶה בּוֹ, "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" (שמות לג יב), בְּחַרְתִּיךָ מִכָּל הָאָדָם, וְכֵן מַאֲמַר בַּרְזִלַּי "הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע", שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ כֹּחַ הָרַעֲיוֹן, לֹא הָיָה בּוֹחֵר בְּדָבָר וְלֹא קָץ בּוֹ, וְהָיָה אוֹכֵל מִבְּלִי שֶׁיִּטְעַם וְשׁוֹמֵעַ מִבְּלִי שֶׁיִּתְעַנֵּג בַּשִּׁיר. וְהִנֵּה בָּעֵת הַזֹּאת לֹא הָיָה בֵּין אָדָם וְאִשְׁתּוֹ הַמִּשְׁגָּל לְתַאֲוָה, אֲבָל בְּעֵת הַהוֹלָדָה יִתְחַבְּרוּ וְיוֹלִידוּ, וְלָכֵן הָיוּ הָאֵיבָרִים כֻּלָּם בְּעֵינֵיהֶם כַּפָּנִים וְהַיָּדַיִם וְלֹא יִתְבּוֹשְׁשׁוּ בָּהֶם. וְהִנֵּה אַחֲרֵי אָכְלוֹ מִן הָעֵץ הָיְתָה בְּיָדוֹ הַבְּחִירָה, וּבִרְצוֹנוֹ לְהָרַע אוֹ לְהֵטִיב בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים, וְזוֹ מִדָּה אֱלֹהִית מִצַּד אֶחָד וְרָעָה לָאָדָם בִּהְיוֹת לוֹ בָּהּ יֵצֶר וְתַאֲוָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לָעִנְיָן הַזֶּה כְּשֶׁאָמַר "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז כט), הַיֹּשֶׁר שֶׁיֶּאֱחֹז דֶּרֶךְ אַחַת יְשָׁרָה, וְהַבַּקָּשָׁה בְּחִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים שֶׁיְּבַקֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים מִשְׁתַּנִּים בִּבְחִירָה מִמֶּנּוּ. וְכַאֲשֶׁר צִוָּהוּ הקב"ה עַל הָעֵץ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ לֹא הוֹדִיעוֹ כִּי בוֹ הַמִּדָּה הַזֹּאת, רַק אָמַר לוֹ סְתָם "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן", כְּלוֹמַר הַיָּדוּעַ בְּאֶמְצָעוּתוֹ, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, וְהוּא מַאֲמַר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ, וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב':י"ז) הִזְכִּירוֹ הַכָּתוּב אֵלֵינוּ בִּשְׁמוֹ:
Ramban on Bereshit 2:9
אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב לְבָאֵר שֶׁאֵינָהּ חֲוִילָה שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁאָמַר בָּהּ "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר" (בראשית כ"ה:י"ח), כִּי זוֹ מִזְרַח הַמִּזְרָח. וְהִזְכִּיר עוֹד שָׁם הַבְּדֹלַח, לְשֶׁבַח הַנָּהָר, כִּי בַּחוֹל אֲשֶׁר בּוֹ וְעַל שְׂפָתוֹ יִמָּצֵא הַזָּהָב הַהוּא הַטּוֹב וְהַבְּדֹלַח וְהַשֹּׁהַם, כִּי כֵן יִמָּצֵא בַּנְּהָרוֹת, מֵהֶם שֶׁיִּמָּצֵא שָׁם הַזָּהָב, וּמֵהֶם אֲשֶׁר יִמָּצֵא בָּהֶם הַכֶּסֶף, וְכֵן הַבְּדֹלַח וְהָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת בַּנְּהָרוֹת יִמָּצְאוּ רֻבָּם. וְעַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנִים (רש"י ורס"ג וכן הוא בזוה"ק חיי שרה קכה) "פִּישׁוֹן" הוּא נִילוּס מִצְרַיִם, יְסוֹבֵב כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה הַזֹּאת, וְיָבֹא מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל אֶרֶץ מִצְרַיִם עַד נָפְלוֹ בַּיָּם הַגָּדוֹל בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם:
**“La tierra de Javilá, donde está el oro”.** Esto viene a aclarar que no es la Javilá de Egipto, sobre la cual dijo: “Y habitaron desde Javilá hasta Shur” (Génesis 25:18), porque esta está en el extremo oriental.
Mencionó además allí el bedolaj para elogiar el río, porque en la arena que hay en él y en su orilla se encuentra aquel oro bueno, el bedolaj y el shóham. Así sucede en los ríos: en algunos se encuentra oro, en otros plata; y asimismo el bedolaj y las piedras preciosas se encuentran en su mayoría en los ríos.
Según la opinión de los primeros comentaristas, el Pishón es el Nilo de Egipto; rodea toda esta tierra de Javilá, y viene de allí sobre toda la tierra de Egipto hasta desembocar en el gran mar, en Alejandría de Egipto.
Ramban on Bereshit 2:10
לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ מִן הַפְּרִי יַזְהִירֶנּוּ, כִּי הָעֵץ אֵינוֹ נֶאֱכָל. וְכֵן אָמַר לְמַטָּה (בראשית ג':ג') "מִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן", וְכָמֹהוּ "וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ" (מלכים ב יח לא) וְכֵן "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (בראשית ג':י"ז) תֹּאכַל פִּרְיָהּ:
**“No comerás de él”.** Le advierte sobre el fruto, porque el árbol mismo no es comestible. Así dijo más abajo: “Del fruto del árbol que está en medio del jardín” (Génesis 3:3). Y semejante a esto: “Comerán cada uno de su vid y cada uno de su higuera” (II Reyes 18:31), y también “con dolor comerás de ella” (Génesis 3:17), es decir, comerás su fruto.
Ramban on Bereshit 2:11
בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת בְּעֵת שֶׁתֹּאכַל מִמֶּנּוּ תִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, וְכָמוֹהוּ "בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת" (מלכים א ב מב), שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה שֶׁיָּמוּת מִיָּד בּוֹ בַּיּוֹם, וְאֵין הַכַּוָּנָה לִידִיעָה בִּלְבַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּמוּת, כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ כֻּלָּם, אֲבָל הַכַּוָּנָה כִּי בְּעֵת שֶׁיֵּצֵא יִהְיֶה חַיָּב מִיתָה לַמֶּלֶךְ וְהוּא יָמִית אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה. "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד כ), "וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" (ויקרא כב ט), אֵין עִנְיָנָם אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ חַיָּבִים מִיתָה, וְיָמוּתוּ בְּחֶטְאָם זֶה. וְעַל דַּעַת אַנְשֵׁי הַטֶּבַע הָיָה הָאָדָם מְעֻתָּד לְמִיתָה מִתְּחִלַּת הַיְּצִירָה, מִפְּנֵי הֱיוֹתוֹ מֻרְכָּב, אֲבָל גָּזַר עַתָּה שֶׁאִם יֶחֱטָא יָמוּת בְּחֶטְאוֹ כְּדֶרֶךְ חַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם בַּעֲבֵרוֹת, כְּגוֹן זָר הָאוֹכֵל תְּרוּמָה (ויקרא כט ט) וּשְׁתוּי יַיִן (שם י ט) וּמְחֻסַּר בְּגָדִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ (שמות כח מג) וְזוּלָתָם, שֶׁהַכַּוָּנָה בָּהֶם שֶׁיָּמוּתוּ בְּחֶטְאָם טֶרֶם בֹּא יוֹמָם. וּלְכָךְ אָמַר בָּעֹנֶשׁ, "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" בְּטִבְעֲךָ (בראשית ג':י"ט). וְגַם מִתְּחִלָּה הָיָה אוֹכֵל מִפְּרִי הָעֵץ וּמִזֶּרַע הָאָרֶץ, אִם כֵּן הָיְתָה בּוֹ הַתָּכָה וְסִבַּת הֲוָיָה וְהֶפְסֵד. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (עיין שבת נה) אִלְמָלֵא שֶׁחָטָא לֹא מֵת לְעוֹלָם, כִּי הַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנִית נוֹתֶנֶת לוֹ חַיִּים לָעַד, וְהַחֵפֶץ הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר בּוֹ בְּעֵת הַיְּצִירָה יִהְיֶה דָּבֵק בּוֹ תָּמִיד וְהוּא יְקַיֵּם אוֹתוֹ לָעַד, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּמִלַּת "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (לעיל א ד). וְדַע כִּי אֵין הַהַרְכָּבָה מוֹרָה עַל הַהֶפְסֵד אֶלָּא לְדַעַת קְטַנֵּי אֲמָנָה כִּי הַבְּרִיאָה הִיא בְּחִיּוּב, אֲבָל לְדַעַת אַנְשֵׁי הָאֱמוּנָה הָאוֹמְרִים כִּי הָעוֹלָם מְחֻדָּשׁ בְּחֵפֶץ אֱלֹהִי פָּשׁוּט, גַּם הַקִּיּוּם יִהְיֶה בּוֹ לָעַד כָּל יְמֵי הַחֵפֶץ, וְזֶה אֱמֶת בָּרוּר. אִם כֵּן "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", שֶׁאָז תִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, לֹא תִּתְקַיֵּם לָעַד בְּחֶפְצִי, וְהָאֲכִילָה הָיְתָה לוֹ מִתְּחִלָּה לְעֹנֶג. וְיִתָּכֵן שֶׁפֵּרוֹת גַּן עֵדֶן נִבְלָעִים בָּאֵבָרִים כַּמָּן וּמְקַיְּמִים אֶת אוֹכְלֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר גָּזַר עָלָיו "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" וּבְזֵעַת אַפָּיו יֹאכַל לֶחֶם הָאֲדָמָה, הָיָה זֶה סִבָּה לַהֶפְסֵד, כִּי עָפָר הוּא וְעָפָר יֹאכַל וְאֶל עָפָר יָשׁוּב:
**“El día que comas de él, ciertamente morirás”.** En el momento en que comas de él serás merecedor de muerte. Y semejante a esto: “El día que salgas y vayas de un lado a otro, sabrás ciertamente que morirás” (I Reyes 2:42), donde la intención no es que muera inmediatamente ese mismo día, ni tampoco es solo que sepa que morirá, porque todos los vivos saben que morirán. La intención es que, en el momento en que salga, será culpable de muerte ante el rey, y este podrá matarlo cuando quiera.
“Y no entrarán a ver cuando sea cubierto lo santo, y morirán” (Números 4:20), y “no cargarán pecado por ello y morirán por él, si lo profanan” (Levítico 22:9), no significan sino que serán culpables de muerte y morirán por este pecado.
Según la opinión de los naturalistas, el hombre estaba destinado a morir desde el principio de su formación, por estar compuesto. Pero ahora decretó que, si pecaba, moriría por su pecado, como quienes son culpables de muerte a manos del Cielo por transgresiones, como el extraño que come terumá, el sacerdote que sirve habiendo bebido vino, el que sirve faltándole vestiduras sacerdotales, y otros semejantes; la intención en ellos es que mueran por su pecado antes de llegar su día.
Por eso dijo en el castigo: “hasta que vuelvas a la tierra, porque de ella fuiste tomado; porque polvo eres y al polvo volverás” por tu naturaleza (Génesis 3:19). Además, desde el principio comía del fruto del árbol y de la semilla de la tierra; por tanto había en él digestión y causa de generación y corrupción.
Pero según la opinión de nuestros maestros, si no hubiera pecado no habría muerto jamás, porque el alma superior le da vida para siempre, y la voluntad divina que estaba en él en el momento de la formación estaría siempre unida a él y lo sostendría eternamente, como expliqué en “Y vio Dios que era bueno”.
Y sabe que la composición no implica necesariamente corrupción sino según la opinión de los de poca fe, que creen que la creación es necesaria por naturaleza. Pero según la opinión de los hombres de fe, que dicen que el mundo fue creado de nuevo por una voluntad divina simple, también su existencia puede durar para siempre todos los días que dure esa voluntad. Esto es verdad clara.
Si es así, “el día que comas de él, ciertamente morirás” significa: entonces serás merecedor de muerte; no existirás eternamente por Mi voluntad. Y al principio la comida era para él placer.
Es posible que los frutos del Gan Eden fueran absorbidos por los miembros como el man, y sostuvieran a quienes los comían. Pero cuando decretó sobre él: “y comerás la hierba del campo”, y que con el sudor de su rostro comería el pan de la tierra, esto fue causa de corrupción, porque polvo es, polvo comerá, y al polvo volverá.
Ramban on Bereshit 2:12
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֵינֶנּוּ נִרְאֶה שֶׁנִּבְרָא הָאָדָם לִהְיוֹת יָחִיד בָּעוֹלָם וְלֹא יוֹלִיד, שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר נִבְרְאוּ לְהָקִים זֶרַע, וְגַם הָעֵשֶׂב וְהָעֵץ זַרְעָם בָּהֶם. אֲבָל יִתָּכֵן לוֹמַר כִּי הָיָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר (ברכות סא) דּוּ פַּרְצוּפִים נִבְרְאוּ, וְנַעֲשׂוּ שֶׁיִּהְיוּ בָּהֶם טֶבַע מֵבִיא בְּאֵבְרֵי הַהוֹלָדָה מִן הַזָּכָר לַנְּקֵבָה כֹּחַ מוֹלִיד, אוֹ תֹּאמַר זֶרַע כְּפִי הַמַּחְלֹקֶת הַיָּדוּעַ בָּעִבּוּר, וְהָיָה הַפַּרְצוּף הַשֵּׁנִי עֵזֶר לָרִאשׁוֹן בְּתוֹלַדְתּוֹ, וְרָאָה הקב"ה כִּי טוֹב שֶׁיִּהְיֶה הָעֵזֶר עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ, וְהוּא יִרְאֶנּוּ וְיִפָּרֵד מִמֶּנּוּ וְיִתְחַבֵּר אֵלָיו כְּפִי רְצוֹנוֹ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". וְטַעַם "לֹא טוֹב", שֶׁלֹּא יֵאָמֵר בּוֹ כִּי טוֹב בִּהְיוֹתוֹ לְבַדּוֹ, שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם כֵּן. בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית הַ"טוֹב" הוּא הַקִּיּוּם כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בְּמַאֲמַר "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (רמב"ן על בראשית א':ד'):
**“No es bueno que el hombre esté solo”.** No parece que el hombre haya sido creado para estar solo en el mundo y no engendrar, pues todos los seres creados, macho y hembra de toda carne, fueron creados para establecer descendencia; y también la hierba y el árbol tienen su semilla en ellos.
Pero es posible decir que fue como las palabras de quien dice que fueron creados con dos rostros, y fueron hechos de modo que hubiera en ellos una naturaleza que llevara, por los órganos de la generación, del varón a la hembra una fuerza generadora, o puedes decir “semilla”, según la conocida discusión sobre la concepción. Y el segundo rostro era ayuda para el primero en su generación.
El Santo, bendito sea, vio que era bueno que la ayuda estuviera frente a él, que él la viera, que se separara de él y se uniera a él según su voluntad. Esto es lo que dijo: “Le haré una ayuda frente a él”.
El sentido de “no es bueno” es que no se podía decir sobre él “que era bueno” mientras estuviera solo, porque no permanecería así. En la Obra de la Creación, el “bien” es la permanencia, como expliqué sobre “Y vio Dios que era bueno”.
Ramban on Bereshit 2:13
אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ב':י"ט) סָרְסֵהוּ וּפָרְשֵׁהוּ, וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם שֵׁם, הוּא שְׁמוֹ לְעוֹלָם. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ב':י"ט) כִּי לָמֶ"ד "אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ" נִמְשָׁךְ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ לְעוֹלָם. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ בְּעִנְיַן הָעֵזֶר, וְהַכַּוָּנָה לוֹמַר כִּי הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב':ז') וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, וְהֵבִיא לְפָנָיו הַמִּינִין כֻּלָּן, וְכָל מִין מֵהֶם שֶׁיִּקְרָאֶנּוּ הָאָדָם בִּשְׁמוֹ וְיֹאמַר בּוֹ שֶׁהוּא נֶפֶשׁ חַיָּה כְּמוֹתוֹ, הוּא יִהְיֶה שְׁמוֹ וְיִהְיֶה לוֹ לְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, וְהוּא קָרָא לְכֻלָּן וְלֹא מָצָא לְעַצְמוֹ עֵזֶר שֶׁיִּקְרָא לוֹ "נֶפֶשׁ חַיָּה" כִּשְׁמוֹ:
**“Y todo lo que el hombre llamara alma viviente”.** Este es el lenguaje de Rashi: invierte el orden y explícalo así: “Y toda alma viviente a la que el hombre llamara nombre, ese sería su nombre para siempre”.
Rabí Abraham dijo que la lamed de “a lo que llamara” se extiende, y el sentido es: todo lo que el hombre llamara “alma viviente”, ese sería su nombre para siempre.
Y es posible que su explicación pertenezca al asunto de la ayuda. La intención sería decir que el hombre era alma viviente, como dijo: “Y fue el hombre alma viviente”, y como he explicado. Trajo delante de él todas las especies, y toda especie a la que el hombre llamara por su nombre y dijera de ella que era alma viviente como él, ese sería su nombre y sería para él ayuda frente a él. Él llamó a todas, pero no encontró para sí ayuda a la que pudiera llamar “alma viviente” como su propio nombre.
Ramban on Bereshit 2:14
וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ב':כ') כְּשֶׁהֱבִיאָן הֱבִיאָן לְפָנָיו זָכָר וּנְקֵבָה, אָמַר, לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג, מִיָּד וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים עָלָיו תַּרְדֵּמָה. וְיָפֶה פֵּרֵשׁ, כִּי כַּאֲשֶׁר הִכְנִיס פְּסוּקֵי קְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת בְּתוֹךְ דְּבַר הָעֵזֶר יַכְרִיחַ זֶה. וּקְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת עַל דַּעַת הַמְּפָרְשִׁים (רש"י ורד"ק) כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁיְּהֵא לְכָל אֶחָד שֵׁם לְעַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יְדוּעִים וְנִכָּרִים לְתוֹלְדוֹתָיו בַּשֵּׁמוֹת אֲשֶׁר יִקְרָא לָהֶם, כִּי יִהְיֶה שְׁמוֹ לְעוֹלָם. וְהִנֵּה הקב"ה כְּשֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת לוֹ הָעֵזֶר אָז הֱבִיאָם לְפָנָיו, כִּי הָיָה צָרִיךְ לַהֲבִיאָם לוֹ זוּגוֹת לִקְרֹא שֵׁם גַּם לִנְקֵבוֹתֵיהֶם, כִּי מֵהֶם שֶׁקְּרָאָם בְּשֵׁם אֶחָד, וּמֵהֶם חֲלוּקִים, כְּשׁוֹר וּפָרָה וְתַיִשׁ וְעֵז וְכֶבֶשׂ וְרָחֵל וְזוּלָתָם. וּכְשֶׁרָאָה אוֹתָם מְזֻוָּגִים זֶה עִם זֶה נִתְאַוָּה לָהֶם, וְכַאֲשֶׁר לֹא מָצָא בְּתוֹכָם עֵזֶר לְעַצְמוֹ נֶעֱצַב וַיִּישַׁן, וְהָאֱלֹהִים הִפִּיל עָלָיו תַּרְדֵּמָה שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בַּהֲסָרַת צֵלָע מִגּוּפוֹ (פרד"א יב). וּלְפִי דַּעְתִּי שֶׁקְּרִיאַת הַשֵּׁם הוּא הָעֵזֶר. וְהָעִנְיָן כִּי הקב"ה הֵבִיא כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם לִפְנֵי אָדָם, וְהוּא הִכִּיר טִבְעָם וְקָרָא לָהֶם שֵׁמוֹת, כְּלוֹמַר הַשֵּׁם הָרָאוּי לָהֶם כְּפִי טִבְעֵיהֶם, וּבַשֵּׁמוֹת נִתְבָּאֵר הָרָאוּי לִהְיוֹת עֵזֶר לַחֲבֵרוֹ, כְּלוֹמַר הָרְאוּיִם לְהוֹלִיד זֶה מִזֶּה. וַאֲפִלּוּ אִם נַאֲמִין בַּשֵּׁמוֹת שֶׁהֵם בְּהַסְכָּמָה לֹא טִבְעִיּוֹת (מו"נ ב ל), נֹאמַר שֶׁקְּרִיאַת הַשֵּׁמוֹת הִיא הַבְדָּלַת הַמִּינִים, כִּי עָבְרוּ לְפָנָיו זָכָר וּנְקֵבָה, וְהִתְבּוֹנֵן בְּטִבְעָם אֵיזֶה מֵהֶם עֵזֶר לַחֲבֵרוֹ, כְּלוֹמַר הַמּוֹלִיד מִמֶּנּוּ, וְהוֹדִיעַ זֶה בַּשֵּׁמוֹת, כִּי הַבְּהֵמָה הַדַּקָּה קָרָא בְּשֵׁם אֶחָד, שֶׁכֻּלָּן עֵזֶר זֶה לָזֶה בַּתּוֹלָדָה שֶׁיּוֹלִידוּ זֶה מִזֶּה, וְהַגַּסָּה בְּשֵׁם אַחֵר, וְהַחַיָּה בְּשֵׁם אַחֵר, שֶׁלֹּא יוֹלִידוּ מִין זֶה מִזֶּה, וְכֵן כֻּלָּן, וְלֹא מָצָא בְּכֻלָּן שֶׁתִּהְיֶה בְּטִבְעָהּ עֵזֶר לוֹ וְתִקָּרֵא בִּשְׁמוֹ, כִּי קְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת הִיא הַבְדָּלַת הַמִּינִים וְהִפָּרֵד כֹּחוֹתָם זֶה מִזֶּה כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה. וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה בְּיַד הָאָדָם לִמְצֹא בָּהֶם עֵזֶר לוֹ, כִּי בְּטִבְעָם נִבְרְאוּ, אֲבָל שֶׁאִם יִרְאֶה טִבְעוֹ נָאוֹת בְּאֶחָד הַמִּינִים וְיִבְחַר בּוֹ הָיָה הקב"ה מְתַקֵּן טִבְעוֹ אֵלָיו כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּצֵּלָע, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לִבְנוֹתוֹ בִּנְיָן חָדָשׁ. וְזֶה טַעַם "כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ", כְּלוֹמַר הוּא יִהְיֶה שְׁמוֹ, שהקב"ה יְקַיֵּם בּוֹ הַשֵּׁם הַהוּא עַל עִנְיָן שֶׁפֵּרַשְׁתִּי. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי לֹא הָיָה הַחֵפֶץ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ לָקַחַת צַלְעוֹ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיֵּדַע אָדָם שֶׁאֵין בַּנִּבְרָאִים עֵזֶר לוֹ, וְשֶׁיִּתְאַוֶּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֵזֶר כְּמוֹתָם, וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה צָרִיךְ לָקַחַת מִמֶּנּוּ אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו. וְזֶה טַעַם "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", כְּלוֹמַר וּלְשֵׁם הָאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי כְּנֶגְדּוֹ וְתִקָּרֵא בִּשְׁמוֹ שֶׁיּוֹלִיד מִמֶּנּוּ. וְאֵין צֹרֶךְ בְּכָאן לְדִבְרֵי הַמְּפָרְשִׁים (ראב"ע בפסוק יח והרד"ק) שֶׁאָמְרוּ כִּי יָבֹא בְּכָאן שֵׁם בִּמְקוֹם הַכִּנּוּי, וְלוֹ לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, כְּדֶרֶךְ "נְשֵׁי לֶמֶךְ" (בראשית ד':כ"ג), "וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל" (שמואל א יב יא). וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "זֹאת הַפַּעַם", כְּלוֹמַר הַפַּעַם הַזֹּאת מָצָאתִי עֵזֶר לִי שֶׁלֹּא מָצָאתִי עַד הֵנָּה בִּשְׁאָר הַמִּינִים, כִּי הִיא עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי וְרָאוּי שֶׁתִּקָּרֵא בִּשְׁמִי מַמָּשׁ, כִּי נוֹלִיד זֶה מִזֶּה. וּבְמִלַּת "זֹאת" סוֹד, יִוָּדַע מִדְּבָרֵינוּ בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה, אִם יְבָרְכֵנִי צוּרִי לְהַגִּיעַ שָׁם. וּלְכָךְ הֶחֱזִיר "כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת", וְהָבֵן:
Ramban on Bereshit 2:15
עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְגוֹ' רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן לֶאֱסֹר הָעֲרָיוֹת לִבְנֵי נֹחַ:
**“Por eso dejará el hombre a su padre y a su madre, y se unirá a su mujer…”** El espíritu de santidad dice esto para prohibir las relaciones ilícitas a los hijos de Noaj.
Ramban on Bereshit 2:16
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד הַוָּלָד נוֹצָר עַל יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְשָׁם נַעֲשֶׁה בְשָׂרָם אֶחָד, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ב':כ"ד). וְאֵין בָּזֶה טַעַם, כִּי גַּם הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה יִהְיוּ לְבָשָׂר אֶחָד בְּוַלְדוֹתֵיהֶם. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה אֵין לָהֶם דְּבֵקוּת בִּנְקֵבוֹתֵיהֶן, אֲבָל יָבֹא הַזָּכָר עַל אֵיזֶה נְקֵבָה שֶׁיִּמְצָא וְיֵלְכוּ לָהֶם. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר הַכָּתוּב בַּעֲבוּר שֶׁנְּקֵבַת הָאָדָם הָיְתָה עֶצֶם מֵעֲצָמָיו וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ, וְדָבַק בָּהּ וְהָיְתָה בְּחֵיקוֹ כִּבְשָׂרוֹ, וְיַחְפֹּץ בָּהּ לִהְיוֹתָהּ תָּמִיד עִמּוֹ, וְכַאֲשֶׁר הָיָה זֶה בָּאָדָם הוּשַׁם טִבְעוֹ בְּתוֹלְדוֹתָיו לִהְיוֹת הַזְּכָרִים מֵהֶם דְּבֵקִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם, עוֹזְבִים אֶת אֲבִיהֶם וְאֶת אִמָּם וְרוֹאִים אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן כְּאִלּוּ הֵן עִמָּם לְבָשָׂר אֶחָד. וְכֵן "כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (בראשית ל"ז:כ"ז), "אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא יח ו), הַקְּרוֹבִים בַּמִּשְׁפָּחָה יִקָּרְאוּ "שְׁאֵר בָּשָׂר". וְהִנֵּה יַעֲזֹב שְׁאֵר אָבִיו וְאִמּוֹ וְקֻרְבָתָם, וְיִרְאֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ קְרוֹבָה לוֹ מֵהֶם:
**“Y serán una sola carne”.** El hijo se forma por medio de ambos, y allí su carne se hace una. Este es el lenguaje de Rashi.
Pero esto no tiene sentido, porque también la bestia y el animal se hacen una sola carne en sus crías.
Lo correcto a mis ojos es que la bestia y el animal no tienen apego permanente a sus hembras, sino que el macho se une a cualquier hembra que encuentre y luego se van. Por eso dijo la Escritura que, puesto que la hembra del ser humano era hueso de sus huesos y carne de su carne, él se apega a ella y ella está en su regazo como su propia carne, y desea que esté siempre con él.
Y como esto ocurrió en Adam, su naturaleza fue puesta en sus descendientes, para que los varones de ellos se apegaran a sus mujeres, abandonaran a su padre y a su madre, y vieran a sus mujeres como si estuvieran con ellos en una sola carne. Y asimismo: “porque nuestro hermano, nuestra carne es” (Génesis 37:27), “a todo pariente de su carne” (Levítico 18:6): los cercanos en la familia son llamados “carne cercana”. He aquí que dejará la cercanía de su padre y su madre, y verá que su mujer está más cercana a él que ellos.
## Capítulo 3 · Ramban on Genesis 3