Ramban on Bereshit 8:1

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה הַזְּכִירָה בְּנֹחַ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צַדִּיק תָּמִים וְכָרַת לוֹ בְּרִית לְהַצִּילוֹ, וְנֹחַ יִכְלֹל זַרְעוֹ אֲשֶׁר אִתּוֹ שָׁם, וְלֹא הִזְכִּירָם כִּי בִּזְכוּתוֹ נִצּוֹלוֹ. אֲבָל הַזְּכִירָה שֶׁאָמַר בַּחַיָּה וּבַבְּהֵמָה אֵינָהּ בִּזְכוּת, שֶׁאֵין בְּבַעֲלֵי נֶפֶשׁ זְכוּת אוֹ חוֹבָה, זוּלָתִי בָּאָדָם לְבַדּוֹ. אֲבָל הַזְּכִירָה בָּהֶם כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְהָרָצוֹן אֲשֶׁר לוֹ בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם עָלָה לְפָנָיו, וְרָצָה בְּקִיּוּם הָעוֹלָם בַּמִּינִין אֲשֶׁר בָּרָא בּוֹ. וְהִנֵּה רָאָה עַתָּה לְהוֹצִיאָם שֶׁלֹּא יִכְלוּ בַּתֵּבָה. וְלֹא הִזְכִּיר הָעוֹף וְהַשֶּׁרֶץ כִּי זְכִירַת הַחַיָּה שָׁוָה עִמָּהֶם, וְיַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ:

**“Y Dios recordó a Noaj y a toda bestia y a todo animal”.** El recuerdo de Noaj fue porque era justo e íntegro, y porque hizo con él un pacto para salvarlo. Noaj incluye a su descendencia que estaba con él allí, y no los mencionó porque se salvaron por su mérito. Pero el recuerdo que dijo respecto de la bestia y el animal no fue por mérito, porque en los seres con alma animal no hay mérito ni culpa, salvo en el hombre únicamente. Más bien, el recuerdo en ellos significa que recordó Su palabra santa, con la que dijo y existió el mundo, y la voluntad que tuvo al crear el mundo subió delante de Él, y quiso la permanencia del mundo en las especies que había creado en él. He aquí que vio ahora conveniente sacarlos, para que no perecieran en la teivá. No mencionó el ave ni el reptil, porque el recuerdo de la bestia equivale a ellos, y uno enseña sobre el otro.

Ramban on Bereshit 8:2

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כָּתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ח':ד') מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י"א אַמָּה, כְּפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַכָּתוּב בְּפֵרוּשָׁיו. וְהוּא כֵּן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ל"ג:ז'), אֲבָל כֵּיוָן שֶׁרַשִׁ"י מְדַקְדֵּק בִּמְקוֹמוֹת אַחֲרֵי מִדְרְשֵׁי הַהַגָּדוֹת וְטוֹרֵחַ לְבָאֵר פְּשָׁטֵי הַמִּקְרָא, הִרְשָׁה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, וּמִדְרָשִׁים רַבִּים חֲלוּקִים בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֵין הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה שֶׁאָמְרוּ נָאוֹת בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב, כִּי אִם נִסְבֹּל לְפָרֵשׁ "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" לַיּוֹם הַזֶּה הַנִּזְכָּר שֶׁכָּלָא בּוֹ הַגֶּשֶׁם, וְשָׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וְחָסוֹר שֶׁלֹּא כְּמִנְיַן הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הַנִּזְכָּר בְּהַתְחָלַת הַפָּרָשָׁה (ז יא), וְכַמִּנְיָן הָאָמוּר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה (ח יד), אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁיַּחְזֹר מִיָּד בַּפָּסוּק הַשֵּׁנִי וְיֹאמַר "עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי" לְמִנְיָן אַחֵר, שֶׁיִּהְיֶה הָעֲשִׂירִי לִירִידַת הַגְּשָׁמִים. וְהָרְאָיָה מִן הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן חֶסְרוֹן שָׁוֶה לְכָל הַיָּמִים, אַמָּה לְד' יָמִים, אֵינָהּ רְאָיָה, כִּי מִן הַיָּדוּעַ בְּחֶסְרוֹן הַמַּיִם כִּי הַנַּחַל הַגָּדוֹל כַּאֲשֶׁר יֶחְסַר בִּתְחִלָּתוֹ אַמָּה לְד' יָמִים יֶחְסַר בְּסוֹפוֹ ד' אַמּוֹת לְיוֹם אֶחָד, וַהֲרֵי לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה בְּאֶחָד לְחֹדֶשׁ אָב נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וּבְאֶחָד בְּתִשְׁרֵי חָרְבוּ הַמַּיִם, וְהִנֵּה בְּשִׁשִּׁים יוֹם חָסְרוּ כָּל גֹּבַהּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים שֶׁהֵם כַּמָּה אֲלָפִים אַמָּה. וְעוֹד כִּי שָׁלַח הַיּוֹנָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לְחֹדֶשׁ אֱלוּל, וְהַמַּיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְהָאִילָנוֹת מְכֻסִּים, וְהִנֵּה חָרְבוּ כֻּלָּם בִּשְׁנֵים עָשָׂר יָמִים. וְעַל דֶּרֶךְ הַסְּבָרָא אִם הָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י"א אַמָּה, וְהוּא יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ קוֹמָתָהּ, תִּטְבַּע, בַּעֲבוּר הֱיוֹתָהּ רְחָבָה מִלְּמַטָּה וְכֹלָה אֶל אַמָּה, כִּי הִיא הֵפֶךְ הַסְּפִינוֹת וְיֵשׁ בָּהּ כְּבֵדוּת גְּדוֹלָה. וְהַנִּרְאֶה בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט כִּי חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם הָאֲמוּרִים בְּתִגְבֹּרֶת הַמַּיִם (בראשית ז':כ"ד) יִכְלְלוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל יְרִידַת הַגֶּשֶׁם, כִּי בָּהֶם עִקַּר הָרִבּוּי וְהַתִּגְבֹּרֶת, וְהִנֵּה הֵחֵלּוּ לַחְסֹר בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּנִיסָן, וַתָּנַח הַתֵּבָה אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל הָרֵי אֲרָרָט בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ אִיָּר, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לִירִידַת הַגֶּשֶׁם, וְאַחֲרֵי ע"ג יָמִים בְּאֶחָד לְחֹדֶשׁ אָב, הוּא הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לַיְּרִידָה, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. וְהִנֵּה תִּקַּנְנוּ תִּקּוּן מוּעָט בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם הָיוּ מִשִּׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ מַרְחֶשְׁוָן, עַד שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, וְהוּא יוֹם מְנוֹחַ הַתֵּבָה, כִּי אָז הֶעֱבִיר הַשֵּׁם רוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַמַּיִם לֶחָרָבָה, שֶׁחָסְרוּ מְאֹד, וַתָּנַח הַתֵּבָה. וְהָרְאָיָה כִּי לֹא אָמַר הַכָּתוּב בְּכָאן "וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְהָיוּ הַמַּיִם הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וַתָּנַח הַתֵּבָה וְגוֹ'" כַּאֲשֶׁר אָמַר בַּחֶסְרוֹן הָאַחֵר שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ רָאשֵׁי הֶהָרִים, כִּי בְּיוֹם הַחֶסְרוֹן נָחָה הַתֵּבָה. וְהַסֵּדֶר בָּעִנְיָן הַזֶּה כִּי בְּיוֹם רֶדֶת הַגֶּשֶׁם נִבְקְעוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וְנִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְיָרַד הַגֶּשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבָהֶם גָּבְרוּ הַמַּיִם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, וְנִפְסַק הַגֶּשֶׁם בְּסוֹף הָאַרְבָּעִים וְנִשְׁאֲרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם פְּתוּחוֹת, וְהָיָה הָאֲוִיר לַח מְאֹד וְכָל הָאָרֶץ מְלֵאָה מַיִם וְאֵינָם נִגְרָרִים בַּמּוֹרָד וְלֹא יִבְשׁוּ לְעוֹלָם, וְעָמְדוּ כֵּן בִּגְבוּרָתָם עַד מְלֹאת ק"נ יוֹם לִירִידַת הַגֶּשֶׁם, וְאָז הֶעֱבִיר הַשֵּׁם רוּחַ חָזָק מְאֹד בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, כִּי חָזְרוּ הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים מֵהֶם אֶל מְקוֹמָם עַד אֲשֶׁר נִתְמַלֵּא הַתְּהוֹם כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה וְנִסְגְּרוּ פִּתְחֵי מַעְיְנוֹתָיו, וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִסְגְּרוּ, וַיִּיבַשׁ הָאֲוִיר מְאֹד בָּרוּחַ הַמְּיַבֵּשׁ, וְהַמַּיִם אֲשֶׁר בָּאָרֶץ לִחֵכָה. וְהִנֵּה חָסְרוּ הַמַּיִם הַרְבֵּה בַּיּוֹם הַהוּא, וַתָּנַח הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַחַר שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁ יוֹם בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ תַּמּוּז נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וּמִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּעֲשָׂרָה לַחֹדֶשׁ פָּתַח נֹחַ חַלּוֹן הַתֵּבָה, וְאַחֲרֵי שָׁלֹשׁ שָׁבוּעוֹת הָלְכָה הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֵסִיר מִכְסֵה הַתֵּבָה:

**“Y reposó la teivá en el mes séptimo, el día diecisiete del mes”.** Rashi escribió: de aquí aprendes que estaba hundida en las aguas once codos, según el cálculo escrito en sus comentarios. Así está también en Bereshit Rabbá. Pero ya que Rashi en otros lugares examina cuidadosamente los midrashim de la aggadá y se esfuerza por explicar el sentido simple de los versículos, nos permitió hacer también así, porque setenta rostros tiene la Torá, y muchos midrashim difieren en las palabras de los sabios. Yo digo que este cálculo que dijeron no se ajusta bien al lenguaje del versículo. Si aceptamos explicar “Y reposó la teivá en el mes séptimo” como referido a aquel día mencionado en que cesó la lluvia, y las aguas volvieron de sobre la tierra, disminuyendo progresivamente, no según el cómputo del segundo mes mencionado al comienzo de la parashá, ni según el cómputo dicho al final de la parashá, ¿cómo es posible que inmediatamente en el segundo versículo vuelva y diga “hasta el mes décimo” con otro cómputo, que sería el décimo desde la caída de las lluvias? Y la prueba tomada de que la teivá estaba hundida en las aguas, porque se asigna una disminución igual para todos los días, un codo cada cuatro días, no es prueba. Porque es sabido respecto a la disminución de las aguas que un gran río, cuando al principio baja un codo en cuatro días, al final puede bajar cuatro codos en un solo día. Y según ese cálculo, el día primero del mes de Av se vieron las cumbres de los montes, y el día primero de Tishrei se secaron las aguas. He aquí que en sesenta días bajó toda la altura de los montes altos, que son varios miles de codos. Además, envió la paloma el día diecisiete del mes de Elul, mientras las aguas estaban sobre la faz de toda la tierra y los árboles cubiertos; y he aquí que todos se secaron en doce días. Y según la razón, si estaba hundida en las aguas once codos, que es más de un tercio de su altura, se hundiría, por ser ancha abajo y terminar en un codo, pues es lo contrario de los barcos, y tiene gran peso. Lo que parece según el sentido simple es que los ciento cincuenta días mencionados respecto de la fuerza de las aguas incluyen los cuarenta días de lluvia, porque en ellos estuvo la principal multiplicación y fortalecimiento. He aquí que comenzaron a disminuir el diecisiete de Nisán, y la teivá reposó treinta días después sobre los montes de Ararat, el día diecisiete del mes de Iyar, que es el séptimo mes desde la caída de la lluvia. Y después de setenta y tres días, el primero del mes de Av, que es el décimo mes desde la caída, se vieron las cumbres de los montes. Con esto hemos corregido un poco el lenguaje del versículo. Pero lo correcto a mis ojos es que los ciento cincuenta días fueron desde el día diecisiete del segundo mes, que es Marjeshván, hasta el día diecisiete del séptimo mes, que es Nisán, y este fue el día en que reposó la teivá. Porque entonces Hashem hizo pasar un fuerte viento oriental toda la noche y puso las aguas como sequedad, de modo que disminuyeron mucho, y la teivá reposó. La prueba es que la Escritura no dijo aquí: “y disminuyeron las aguas en tal mes y tal día, y las aguas fueron disminuyendo hasta el mes séptimo, y reposó la teivá”, como dijo respecto de la otra disminución, en la que se vieron las cumbres de los montes. Porque en el día de la disminución reposó la teivá. El orden del asunto es este: el día en que descendió la lluvia, se rompieron las fuentes del gran abismo y se abrieron las ventanas de los cielos. La lluvia descendió cuarenta días, y en ellos las aguas se fortalecieron quince codos por encima. La lluvia cesó al final de los cuarenta días, pero quedaron abiertas las fuentes del abismo y las ventanas de los cielos. El aire estaba muy húmedo, toda la tierra estaba llena de agua, y las aguas no escurrían cuesta abajo ni se secarían jamás. Así permanecieron en su fuerza hasta cumplirse ciento cincuenta días desde la caída de la lluvia. Entonces Hashem hizo pasar un viento muy fuerte en los cielos y en la tierra, y se cerraron las fuentes del abismo, porque las aguas que brotaban de ellas volvieron a su lugar hasta que el abismo se llenó como al principio y se cerraron las aberturas de sus fuentes. También las ventanas de los cielos se cerraron, el aire se secó mucho por el viento secante, y el agua que estaba en la tierra fue lamida. He aquí que las aguas disminuyeron mucho aquel día, y reposó la teivá, que estaba hundida en el agua unos dos o tres codos. Después de setenta y tres días, el día primero del décimo mes, que es Tamuz, se vieron las cumbres de los montes. Al cabo de cuarenta días, en el undécimo mes, el día diez del mes, Noaj abrió la ventana de la teivá. Después de tres semanas, la paloma se fue de él. Y después de treinta días retiró la cubierta de la teivá.

Ramban on Bereshit 8:3

וְטַעַם וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ שֶׁהָיָה רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק יוֹצְאָה מִבֶּטֶן הָאָרֶץ עַל פְּנֵי הַתְּהוֹם וּמְרַחֶפֶת בַּמַּיִם, וַיִּסָּכְרוּ בּוֹ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם, כִּי לֹא אָמַר הַכָּתוּב "וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הַמַּיִם":

**El sentido de “Y Dios hizo pasar un viento sobre la tierra”.** Era un viento grande y fuerte que salía del vientre de la tierra sobre la faz del abismo y revoloteaba sobre las aguas. Por él se cerraron las fuentes del abismo, porque la Escritura no dijo: “Y Dios hizo pasar un viento sobre las aguas”.

Ramban on Bereshit 8:4

וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם שֶׁהָיוּ נוֹבְעִין מִן הַתְּהוֹם וַיָּנוּחוּ, מִלְּשׁוֹן "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז י), שֶׁנָּחָה. אוֹ לְשׁוֹן הֶסְתֵּר הַדָּבָר וְהִבָּלְעוֹ, לְלַמֵּד שֶׁנִּבְלְעוּ מֵי הַתְּהוֹם בִּמְקוֹמָם. וְכָךְ אָמַר זֶה בְּסֵדֶר עוֹלָם (ד), הַמַּיִם הָעוֹלִים לְמַעְלָה נִגְּבָה אוֹתָם הָרוּחַ, וְהַיּוֹרְדִים לְמַטָּה נִבְלְעוּ בִּמְקוֹמָם:

**“Y se calmaron las aguas”.** Las que brotaban del abismo se aquietaron y descansaron, del lenguaje de “y se calmó la ira del rey” (Ester 7:10), es decir, descansó. O es lenguaje de ocultamiento de la cosa y de su absorción, para enseñar que las aguas del abismo fueron absorbidas en su lugar. Así dijo esto en Seder Olam: las aguas que subían hacia arriba, el viento las secó; y las que descendían hacia abajo, fueron absorbidas en su lugar.

Ramban on Bereshit 8:5

וְטַעַם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם שֶׁלֹּא יָרַד עוֹד גֶּשֶׁם עַד צֵאתָם מִן הַתֵּבָה, כִּי הָיוּ הַשָּׁמַיִם בָּרוּחַ הַזֶּה כַּבַּרְזֶל, וְלֹא הוֹרִידוּ טַל וּמָטָר כְּלָל, וַיִּיבַשׁ הָאֲוִיר וְחָרְבוּ הַמַּיִם, כִּי גֶּשֶׁם הַמַּבּוּל כְּבָר כָּלָה מִיּוֹם הָאַרְבָּעִים:

**El sentido de “Y fue retenida la lluvia de los cielos”.** Que ya no descendió más lluvia hasta que salieron de la teivá, porque los cielos, por ese viento, estaban como hierro, y no bajaron rocío ni lluvia en absoluto. El aire se secó y las aguas se secaron, porque la lluvia del Diluvio ya había cesado desde el día cuarenta.

Ramban on Bereshit 8:6

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב יֹאמַר שֶׁהָיוּ חֲסֵרִים מְעַט מְעַט עַד שֶׁחָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה, וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם דָּבֵק עִם "וַתָּנַח הַתֵּבָה", לוֹמַר שֶׁחָסְרוּ בַּיּוֹם הַהוּא חֶסְרוֹן גָּדוֹל שֶׁנָּחָה בּוֹ הַתֵּבָה, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי:

**“Y las aguas volvieron de sobre la tierra, yendo y volviendo”.** Quiere decir que fueron disminuyendo poco a poco hasta que se secó la faz de la tierra. **“Y disminuyeron las aguas al cabo de ciento cincuenta días”** está unido con “y reposó la teivá”, para decir que disminuyeron en aquel día con una gran disminución, en la cual reposó la teivá, como expliqué.

Ramban on Bereshit 8:7

וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי טַעְמוֹ מְסֹרָס, שֶׁהָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד שֶׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ תַּמּוּז, וְהוֹדִיעָנוּ הַכָּתוּב שֶׁחָסְרוּ בְּע"ג יוֹם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, אֲבָל הַחֶסְרוֹן אֲשֶׁר מִתְּחִלָּה לִמְנוֹחַ הַתֵּבָה לֹא יָדַעְנוּ כַּמָּה הָיָה, כִּי לֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ הַשִּׁקּוּעַ וְלֹא הַחֶסְרוֹן. וְהַנִּרְאֶה לְדַעְתִּי בְּשׁוּט הַתֵּבָה כִּי הָיְתָה מִפְּנֵי הֱיוֹת הַמַּיִם נוֹבְעִים מִן הַתְּהוֹמוֹת וֶהֱיוֹתָם עוֹד רוֹתְחִים כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, כִּי בַּעֲבוּר כֵּן תֵּלֵךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאִם לֹא מִפְּנֵי זֶה הָיְתָה נִטְבַּעַת בִּכְבֵדוּתָהּ, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ וְהַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה הָיָה הַרְבֵּה מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר שָׁכְכוּ הַמַּיִם מִנְּבִיעָתָם אוֹ מֵרְתִיחָתָם גַּם כֵּן וְחָסְרוּ בָּרוּחַ, מִיָּד נִכְנְסָה הַתֵּבָה אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם בְּכֹבֶד מַשָּׂאָהּ, וַתָּנַח עַל הָהָר. וְעַל דַּעַת הַמְּפָרְשִׁים (הראב"ע והרד"ק) הַמִּסְפָּר בְּתִגְבֹּרֶת הַמַּיִם חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם, וּמְנוֹחַ הַתֵּבָה וּרְאִיַּת רָאשֵׁי הֶהָרִים וְאַרְבָּעִים יוֹם אַחֲרֵי כֵן, הַכֹּל יָדַעְנוּ בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה, כִּי הַכָּתוּב מוֹדִיעַ אוֹתָנוּ כֵּן, אֲבָל נֹחַ לֹא יָדַע רַק שֶׁהִרְגִּישׁ כִּי נָחָה הַתֵּבָה, וְהִמְתִּין לְפִי דַּעְתּוֹ זְמַן שֶׁחָשַׁב כִּי קַלּוּ הַמַּיִם. וְהִנֵּה גַּם לִדְבָרֵינוּ גַּם לְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ וְכָל הַמְּפָרְשִׁים יִהְיוּ הָרֵי אֲרָרָט מִן "הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (בראשית ז':י"ט), שֶׁהָיוּ הַמַּיִם עֲלֵיהֶם ט"ו אַמָּה. וְלָכֵן יִקְשֶׁה זֶה, כִּי הַיָּדוּעַ בָּהָר הַיְּוָנִי שֶׁגָּבוֹהַּ מֵהֶם הַרְבֵּה מְאֹד, וְאֶרֶץ אֲרָרָט בְּשֵׁפֶל הַכַּדּוּר הַקָּרוֹב לְבָבֶל. וְאוּלַי נֹאמַר כִּי הָיָה הַחֶסְרוֹן בי"ז לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי גָּדוֹל מְאֹד מט"ו אַמָּה, וְקֹדֶם לָכֵן נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, לֹא הָרֵי אֲרָרָט, וַיִּקֶר מִקְרֶה הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה בְּאֶרֶץ אֲרָרָט בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, וַתָּנַח עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים הָהֵם. וְהִנֵּה נֹחַ מֵעֵת שֶׁכָּלָה הַגֶּשֶׁם הָיָה פּוֹתֵחַ הַחַלּוֹן וְסוֹגֵר אוֹתוֹ כִּרְצוֹנוֹ, וְאַחַר ע"ג יוֹם מִמְּנוֹחַ הַתֵּבָה הִשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹן וְנִרְאוּ לוֹ רָאשֵׁי הָרֵי אֲרָרָט, וְחָזַר וְסָגַר אוֹתוֹ. וְהִגִּיד הַכָּתוּב כִּי אַחַר אַרְבָּעִים יוֹם שָׁלַח הָעוֹרֵב, וְלֹא אָמַר הַכָּתוּב "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי וּבְיוֹם פְּלוֹנִי וַיִּפְתַּח נֹחַ", וְאָמַר "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם", לְהַגִּיד כִּי מֵעֵת שֶׁנִּרְאוּ לְנֹחַ רָאשֵׁי הֶהָרִים הִמְתִּין אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה נִרְאוּ הַמִּגְדָּלִים וְנִגְלוּ הָאִילָנוֹת, וְיִמְצְאוּ הָעוֹפוֹת לָהֶם מָנוֹחַ בַּאֲשֶׁר תְּקַנֵּנָּה, וּפָתַח הַחַלּוֹן לִשְׁלֹחַ הָעוֹרֵב. וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי חָרְבוּ הַמַּיִם, וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ מַרְחֶשְׁוָן בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים בּוֹ יָבְשָׁה הָאָרֶץ, וּבוֹ בַּיּוֹם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. וְהִנֵּה כָּל מִנְיַן הַפָּרָשָׁה כִּפְשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ. וְדַע כִּי אַחֲרֵי שֶׁהִסְכִּימוּ שֶׁבְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם כַּאֲשֶׁר תִּקְּנוּ "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן", וְכֵן הוּא סֵדֶר הַזְּמַנִּים זֶרַע וְקָצִיר וְקוֹר וָחֹם, יִהְיֶה רֹאשׁ הַשָּׁנִים מִתִּשְׁרֵי, וְכֵן הֶחֳדָשִׁים מִמֶּנּוּ הֵם נִמְנִים, עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְאָז צִוָּה הקב"ה לִמְנוֹת בֶּחֳדָשִׁים מִנְיָן אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ בְּכָל הַכָּתוּב יִמְנֶה תִּשְׁרֵי הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, וַעֲדַיִן נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים הַחֶשְׁבּוֹן מִמֶּנּוּ, דִּכְתִיב (שמות לד כב) "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה", וְכָךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל "בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח ב) אָמַר "בְּיַרְחָא דְּעַתִּיקַיָּא דְּקָרַן לֵיהּ יַרְחָא קַדְמָאָה וּכְעַן הוּא יַרְחָא שְׁבִיעָאָה". וּבַמְּכִילְתָּא (בא א ח) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", וְלֹא מָנָה בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן:

Ramban on Bereshit 8:8

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ אֵין מִנְהַג הָעוֹפוֹת לָנוּחַ בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאֵין אִילָן שָׁם, אַף כִּי בִּהְיוֹת הַמַּיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְלָכֵן לֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָהּ, וּבְעֵת הֵרָאוֹת הָאִילָנוֹת הָלְכָה לְנַפְשָׁהּ כִּי בְּדָלִיּוֹתֵיהֶם תְּקַנֵּנָּה:

**“Y la paloma no encontró reposo”.** No es costumbre de las aves reposar en las cumbres de los montes altos sobre la tierra, pues allí no hay árbol, y mucho menos cuando las aguas están sobre la faz de toda la tierra. Por eso la paloma no encontró un reposo que le fuera bueno. Pero cuando aparecieron los árboles, se fue por sí misma, porque en sus ramas anidan.

Ramban on Bereshit 8:9

וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ מִפְּשׁוּטוֹ שֶׁל פָּסוּק זֶה יֵרָאֶה שֶׁלֹּא נֶעֶקְרוּ הָאִילָנוֹת וְלֹא נִמְחוּ בַּמַּבּוּל, כִּי לֹא הָיָה שָׁם נַחַל שׁוֹטֵף בַּעֲבוּר כִּי נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם מַיִם. אֲבָל בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ל"ג:ו') אָמְרוּ, מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ, רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵהַר הַמִּשְׁחָה הֵבִיאָה אוֹתוֹ, דְּלָא טָפַת אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּמַיָּא דְּמַבּוּלָא, הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִיחֶזְקֵאל, "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כב כד). רַבִּי בֵּירֵיי אָמַר נִפְתְּחוּ לָהּ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן וְהֵבִיאָה אוֹתוֹ. וְהִנֵּה כַּוָּנָתָם שֶׁנֶּעֶקְרוּ הָאִילָנוֹת וְנִמְחוּ בִּמְקוֹמוֹת הַמַּבּוּל, וְאַף כִּי יִהְיֶה הֶעָלֶה נָבֵל. וְכֵן אָמְרוּ (ב"ר ל ח), אֲפִילּוּ אִצְטְרוּבוֹלִין שֶׁל רֵחַיִם נִמּוֹחוּ בַּמַּבּוּל, וְדָרְשׁוּ בּוֹ "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד יט). וּמַאֲמָרָם "דְּלָא טָפַת אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּמַיָּא דְּמַבּוּלָא" שֶׁלֹּא הָיָה עָלֶיהָ גֶּשֶׁם הַמַּבּוּל, כְּדִכְתִיב "לֹא גֻשְׁמָהּ" וְלֹא נִפְתְּחוּ בָּהּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה, אֲבָל הַמַּיִם נִתְפַּשְּׁטוּ בְּכָל הָעוֹלָם וְכִסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מְפֹרָשׁ (בראשית ז':י"ט), וְאֵין סְבִיב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּדֵר לְעַכֵּב הַמַּיִם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בָהּ. וְכָךְ אָמְרוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פרק כג), אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא יָרַד עָלֶיהָ מֵי הַמַּבּוּל מִן הַשָּׁמַיִם אֶלָּא נִתְגַּלְגְּלוּ הַמַּיִם מִן הָאֲרָצוֹת וְנִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ". וְהִנֵּה לְדַעַת רַבִּי לֵוִי מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָרַד בָּאָרֶץ הַהִיא הַגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף וְלֹא נִפְתְּחוּ עָלֶיהָ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִשְׁאֲרוּ בָּהּ הָאִילָנוֹת, וּבְכָל הָעוֹלָם נִשְׁבְּרוּ וְנֶעֶקְרוּ בְּמַבּוּל וּמִטְרוֹת עֻזּוֹ. וַאֲנִי תָּמֵהַּ עַל מַאֲמָרָם "מִגַּן עֵדֶן", אִם כֵּן לֹא יָדַע נֹחַ שֶׁקַּלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, כִּי שָׁם לֹא נִכְנְסוּ מֵי הַמַּבּוּל. וְאוּלַי הָיוּ שְׁעָרָיו סְגוּרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שָׁם הַמַּיִם, וְכַאֲשֶׁר קַלּוּ הַמַּיִם נִפְתְּחוּ. וּמִדַּעְתָּם זוֹ אָמְרוּ שָׁם (ב"ר לו ג) "וַיִּטַּע כָּרֶם" (בראשית ט':כ') וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא בִּכְנִיסָתוֹ לַתֵּבָה הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לִנְטִיעוֹת יִחוּרִים לִתְאֵנִים גְּרוֹפִיּוֹת לְזֵתִים:

**“Y he aquí, una hoja de olivo arrancada en su boca”.** Del sentido simple de este versículo parece que los árboles no fueron arrancados ni borrados en el Diluvio, porque allí no hubo corriente arrolladora, ya que todo el mundo se llenó de agua. Pero en Bereshit Rabbá dijeron: ¿De dónde la trajo? Rabí Levi dijo: la trajo del Monte de los Olivos, porque la tierra de Israel no fue inundada por las aguas del Diluvio. Esto es lo que el Santo, bendito sea, dijo a Yejezkel: “Hijo de hombre, dile: tú eres una tierra no purificada; no fue llovida en el día de la ira” (Ezequiel 22:24). Rabí Berei dijo: se le abrieron las puertas del Gan Eden, y la trajo de allí. La intención de ellos es que los árboles fueron arrancados y borrados en los lugares del Diluvio, y más aún la hoja estaría marchita. Y asimismo dijeron: incluso las muelas de molino fueron borradas en el Diluvio, e interpretaron sobre ello: “las aguas desgastan las piedras” (Job 14:19). Su dicho de que “la tierra de Israel no fue inundada por las aguas del Diluvio” significa que no cayó sobre ella la lluvia del Diluvio, como está escrito: “no fue llovida”, y que no se abrieron en ella las fuentes del gran abismo. Pero las aguas se extendieron por todo el mundo y cubrieron todos los montes altos que hay bajo todos los cielos, como está escrito explícitamente. No hay alrededor de la tierra de Israel una barrera que impidiera a las aguas entrar en ella. Así dijeron en Pirkei de Rabí Eliezer: sobre la tierra de Israel no descendieron las aguas del Diluvio desde los cielos, sino que las aguas rodaron desde las demás tierras y entraron en ella, como se dice: “Hijo de hombre, dile”. He aquí que, según Rabí Levi, porque en aquella tierra no descendió la lluvia torrencial ni se abrieron sobre ella las ventanas de los cielos, los árboles quedaron en ella. Pero en todo el mundo fueron quebrados y arrancados por el Diluvio y las lluvias de Su fuerza. Y me asombra su dicho “del Gan Eden”; si es así, Noaj no supo que las aguas habían disminuido de sobre la tierra, porque allí no entraron las aguas del Diluvio. Quizá sus puertas estaban cerradas para que no entraran allí las aguas, y cuando disminuyeron las aguas se abrieron. Según esta opinión dijeron allí: “Y plantó una viña” (Génesis 9:20). ¿De dónde la tenía? Dijo Rabí Abá bar Kahana: al entrar en la teivá introdujo consigo sarmientos para plantar, esquejes para higueras y brotes para olivos.

Ramban on Bereshit 8:10

טָרָף בְּפִיהָ כָּתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ח':י"א): אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזָּכָר הָיָה וּלְכָךְ קוֹרֵא אוֹתוֹ פְּעָמִים לְשׁוֹן זָכָר וּפְעָמִים לְשׁוֹן נְקֵבָה, לְפִי שֶׁכָּל יוֹנָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן נְקֵבָה הוּא, טָרָף – חָטַף. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְשׁוֹן מָזוֹן, וְדָרְשׁוּ "בְּפִיהָ" לְשׁוֹן מַאֲמָר, אָמְרָה יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִין כְּזַיִת וּבְיָדוֹ שֶׁל הקב"ה וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ בְּיַד אָדָם. וְאֵין כָּל זֶה נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי חֲזָרַת זֵכֶר הַיּוֹנִים מִנְּקֵבָה לְזָכָר בְּמָקוֹם אֶחָד מִן הַפָּרָשָׁה אֵין בּוֹ טַעַם, וְאִם הַלָּשׁוֹן לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם הַנְּקֵבוֹת לָמָּה שִׁנָּה בְּכָאן? וְכֵן מִדְרָשָׁם בַּהַגָּדָה לֹא שֶׁיַּעֲשׂוּ "בְּפִיהָ" לְשׁוֹן מַאֲמָר כְּלָל, אֲבָל מִדְרָשָׁם מִפְּנֵי שֶׁהֵבִיאָה הֶעָלֶה הַזֶּה, כִּי אִם נֹאמַר שֶׁאֵרַע כֵּן לֹא עַל חִנָּם פֵּרֵשׁ אוֹתוֹ הַכָּתוּב, כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר וְהִנֵּה עָלֶה טָרָף בְּפִיהָ, וְהַזַּיִת אֵינֶנּוּ בָּא מִן הָאִילָנוֹת הַגְּבוֹהִים מְאֹד שֶׁיִּשְׁכְּנוּ בּוֹ הָעוֹפוֹת לְאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו, וּלְכָךְ אָמְרוּ כִּי הָיָה בָּזֶה רֶמֶז, שֶׁהָעוֹפוֹת נוֹחַ לָהֶם לִהְיוֹת מְזֹנוֹתָם מָרִים כַּלַּעֲנָה בְּיַד הקב"ה וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ טוֹבִים בִּידֵי אָדָם, וְכָל שֶׁכֵּן בְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵין רְצוֹנָם לְהִתְפַּרְנֵס זֶה מִזֶּה. וּלְשׁוֹן בְּרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה לג ו): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ לֹא הָיָה לָהּ לְהָבִיא דָּבָר מְעֻלֶּה אוֹ קִנָּמוֹן אוֹ פְּפוּלְסְמוֹן, אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לוֹ נֹחַ מַר מִזֶּה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדְךָ. אֲבָל בַּגְּמָרָא הוֹסִיפוּ (סנהדרין קח א): מֵאֵי מַשְׁמַע דְּהַאי טָרָף לִשָּׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא, דִּכְתִיב (משלי ל ח) "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי". כִּי מִפְּנֵי הַטַּעַם שֶׁאָמַרְנוּ, עָשׂוּ לָזֶה סֶמֶךְ מִלְּשׁוֹן "הַטְרִיפֵנִי", יִרְמֹז כְּאִלּוּ אָמַר וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טֶרֶף בְּפִיהָ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא פֵּרְשׁוּ בּוֹ (אונקלוס הראב"ע והרד"ק) שֶׁהוּא תֹּאַר לֶעָלֶה: וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרוּף בְּפִיהָ. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר, שֶׁהוּא קָמוּץ, כִּי כֵן מִשְׁפָּטוֹ. אֲבָל נִמְצָא מֵהֶם בְּזָרוּת, (הושע ו א): "כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ", (ויקרא ה כג): "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל", (ויקרא ה יח): "עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג", וְזוּלָתָם רַבִּים.

**“Arrancada en su boca”.** Rashi escribió: Yo digo que era macho, y por eso a veces lo llama en lenguaje masculino y a veces en lenguaje femenino, porque toda “paloma” en la Escritura es de lenguaje femenino. “Taraf” significa “arrebató”. Y el midrash de aggadá lo interpreta como lenguaje de alimento, y explicaron “en su boca” como lenguaje de declaración: dijo: Que mis alimentos sean amargos como el olivo, pero de la mano del Santo, bendito sea, y no dulces como la miel de mano del hombre. Pero nada de esto es correcto a mis ojos. Porque cambiar la mención de la paloma de femenino a masculino en un mismo lugar de la parashá no tiene sentido; y si el lenguaje llama a todas con nombre femenino, ¿por qué cambiar aquí? Y tampoco su midrash en la aggadá convierte “en su boca” en lenguaje de declaración en absoluto. Más bien, su midrash se basa en que trajo precisamente esta hoja. Porque si decimos que ocurrió así sin intención, la Escritura no la habría especificado en vano, pues habría bastado decir: “y he aquí, una hoja arrancada en su boca”. Además, el olivo no es de los árboles muy altos en los que las aves habitan por la extensión de sus ramas. Por eso dijeron que había en esto una alusión: que para las aves es preferible que sus alimentos sean amargos como ajenjo en la mano del Santo, bendito sea, y no buenos en manos del hombre; y con mayor razón los seres humanos no desean depender unos de otros para su sustento. El lenguaje de Bereshit Rabbá es: Dijo Rabí Abahu: si la hubiera traído del Gan Eden, ¿no debía traer algo superior, canela o bálsamo? Más bien, le insinuó a Noaj: es mejor lo amargo de esto bajo la mano del Santo, bendito sea, que lo dulce bajo tu mano. Pero en la Guemará añadieron: ¿De dónde se entiende que este “taraf” es lenguaje de alimento? Pues está escrito: “aliméntame con mi pan establecido” (Proverbios 30:8). Porque por la razón que dijimos hicieron para esto un apoyo del lenguaje “aliméntame”, como si aludiera a que dijo: “y he aquí, una hoja de olivo como alimento en su boca”. El sentido simple del versículo fue explicado por Onkelos, Rabí Abraham y Radak como una descripción de la hoja: “y he aquí, una hoja de olivo arrancada en su boca”. El apoyo para ello es que está vocalizado con kamatz, porque así es su forma. Pero se encuentran casos extraños semejantes, como: “porque Él desgarró y nos curará” (Oseas 6:1), “y devolverá el robo que robó” (Levítico 5:23), “por su error en que erró” (Levítico 5:18), y muchos otros.

Ramban on Bereshit 8:11

וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא גִּלָּה הַדָּבָר לַנָּבִיא בַּזְּמַן הַהוּא, רַק בְּיוֹם צַוּוֹתוֹ אֶת מֹשֶׁה בִּכְתִיבַת הַתּוֹרָה גִּלָּה אֵלָיו כִּי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב נֹחַ קָרְבָּנוֹ עָלָה לְפָנָיו לְרָצוֹן וְגָזַר שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי. וּכְבָר כָּתַבְתִּי בָּזֶה (רמב"ן על בראשית ו':ו') סוֹד נִרְמַז לְרַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. וְטַעַם "בַּעֲבוּר הָאָדָם", כִּי בַּעֲבוּרוֹ נֶעֶנְשׁוּ, וְאִם אָדָם לֹא חָטָא הָיוּ הֵם נִצּוֹלִין אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁחִיתוּ גַּם הֵם דַּרְכָּם:

**“Y Hashem dijo en Su corazón”.** No reveló el asunto a un profeta en aquel tiempo, sino que el día en que ordenó a Moshé escribir la Torá, le reveló que cuando Noaj ofreció su sacrificio, subió delante de Él con agrado, y decretó que no volvería a golpear a todo ser viviente. Ya escribí sobre esto un secreto aludido por nuestros maestros, de bendita memoria. El sentido de “por causa del hombre” es que por causa de él fueron castigados; y si el hombre no hubiera pecado, ellos se habrían salvado, aunque también ellos habían corrompido su camino.

Ramban on Bereshit 8:12

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו מְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, שֶׁיְּצִירָתָם בַּתּוֹלֶדֶת רָעָה בִּימֵי הַנְּעוּרִים וְלֹא בִּימֵי הַזִּקְנָה, וְאִם כֵּן אֵין לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי מִפְּנֵי שְׁנֵי הַטְּעָמִים הָאֵלֶּה. וְטַעַם הַמֵּ"ם, כִּי מִתְּחִלַּת הַנְּעוּרִים הוּא בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ב"ר לד י), מִשֶּׁנִּנְעַר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרָע. אוֹ יֹאמַר כִּי מִן הַנְּעוּרִים, כְּלוֹמַר מֵחֲמָתָם, תִּהְיֶה רָעַת הַיֵּצֶר בָּאָדָם, שֶׁהֵם יַחֲטִיאוּ אוֹתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּמוֹ בִּנְעוּרָיו, וְכָמוֹהוּ "מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'" (חגי ב טו), וְכֵן "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מח כט):

**“Porque la inclinación del corazón del hombre es mala desde su juventud”.** Enseña mérito sobre ellos: que su formación natural es mala en los días de la juventud, y no en los días de la vejez. Si es así, no conviene golpear a todo ser viviente por estas dos razones. El sentido de la mem es que desde el comienzo de la juventud está en ellos, como dijeron: desde que se sacude para salir del vientre de su madre, se le da el yetzer hará. O quiere decir que desde la juventud, es decir, por causa de ella, estará la maldad de la inclinación en el hombre, porque esos años lo hacen pecar. Y hay quienes dicen que es como “en su juventud”, y semejante a esto: “desde antes de poner piedra sobre piedra en el Templo de Hashem” (Jageo 2:15), y también: “esta es la tierra que haréis caer por herencia a las tribus de Israel” (Ezequiel 48:29). ## Capítulo 9 · Ramban on Genesis 9 ## Capítulo 9 · Ramban on Genesis 9