Ramban on Leviticus 1

Ramban on Leviticus 1:1

אמר הכתוב בכאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו ולא כן בשאר המקומות בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו שכבר נאמר למשה (שמות כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (אשר אועד לך שמה) וכיון שידע שהשם יושב הכרובים שם נתירא לבא באהל כלל עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני שאמר (שם כד טז) ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן או שלא היה משה יודע שהכבוד באהל ושיהיה לו הדבור משם כי לא כסהו הענן עד יום השמיני כדעת רבותינו (ת"כ להלן טא) ואחרי הקריאה בא משה באהל לפני ולפנים כמו שדרשו (תורת כהנים אחרי פרשה טז א) אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ואין זה דרך פשט בכתוב הזה וכבר פירשתיו למעלה (שמות מ לד) ורבותינו אמרו (תורת כהנים פרשה א ז) כי לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצוויים קדמה קריאה כלומר שיאמר אליו משה משה ויאמר הנני וזה דרך חבה וזרוז למשה והנה על דעתם הזכיר זה בכאן בעבור שהוא תחלת הדבור אשר היה אליו מאהל מועד ללמד על כלם כי כן יהיה משפטו כל הימים בכל התורה ו"מאהל מועד" לדעתם הוא מוקדם ויקרא אליו מאהל מועד וידבר ה' אליו באהל כי משה שם היה ושיעור הכתוב כפי פשוטו ומשמעו ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד ועל דרך האמת הוא כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) וסודו ידוע ממעמד הר סיני ובעשרת הדברות וכבר רמזתי לו (שם):

El versículo dijo aquí: “Y llamó a Moshé, y Hashem habló con él”, cosa que no ocurre así en los demás lugares, porque Moshé no podía entrar en el Ohel Moed para acercarse al lugar donde estaba Dios, sino solamente mediante una llamada con la cual Él lo llamara. Pues ya se le había dicho a Moshé: “Allí Me encontraré contigo y hablaré contigo desde encima del kapóret”, es decir, “donde Me encontraré contigo allí”. Y puesto que sabía que Hashem, que mora entre los querubines, estaba allí, temió entrar de cualquier manera en la Tienda hasta que Él lo llamara, como hizo en el monte Sinaí, donde dice: “Y llamó a Moshé al séptimo día desde dentro de la nube”. O puede ser que Moshé no sabía que la Gloria estaba en la Tienda y que desde allí vendría la palabra divina para él, porque la nube no la cubrió hasta el octavo día, según la opinión de nuestros Sabios. Y después de la llamada, Moshé entró en la Tienda, hasta lo más interior, como interpretaron: Aharón está incluido en la prohibición de “no entrar en todo momento”, pero Moshé no está incluido en esa prohibición. Sin embargo, este no es el sentido simple de este versículo, y ya lo expliqué arriba. Nuestros Sabios dijeron que antes de cada declaración, de cada dicho y de cada mandamiento, hubo una llamada; es decir, que Él le decía: “Moshé, Moshé”, y él respondía: “Heme aquí”. Esto era una forma de afecto y de estímulo para Moshé. Según ellos, esto se menciona aquí porque es el comienzo de la palabra que le fue dirigida desde el Ohel Moed, para enseñar sobre todos los demás casos, pues así sería siempre su norma en toda la Torá. Y “desde el Ohel Moed”, según ellos, debe leerse adelantado: “Y llamó a él desde el Ohel Moed, y Hashem habló con él en la Tienda”, porque Moshé estaba allí. Pero la estructura del versículo según su sentido simple es: “Y Hashem llamó a Moshé, y habló con él desde el Ohel Moed”. Y según el camino de la verdad, esto es como “Y a Moshé dijo: sube hacia Hashem”; su secreto es conocido desde la revelación del monte Sinaí y los Diez Mandamientos, y ya he aludido a ello allí.

Ramban on Leviticus 1:2

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו והענין בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה אמר כאן כשיקריב אדם קרבן בהמה יקריב מאלה השנים ולא חיה ולא שאר בהמות והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (לד) המעלה אברי חיה ר' יוחנן אומר עובר בעשה:

“Cuando una persona de vosotros acerque una ofrenda a Hashem, de los animales”: La estructura del versículo es: “Cuando una persona de vosotros acerque de los animales una ofrenda a Hashem, del ganado mayor y del rebaño la ofreceréis”. El asunto es que, puesto que después ordenará sobre la ofrenda de ave y la ofrenda vegetal, aquí dijo que cuando una persona acerque un sacrificio animal, debe acercarlo de estos dos tipos: ganado mayor o rebaño; no de animales silvestres ni de otros animales domésticos. Así, esto constituye una prohibición que se deduce de un precepto positivo respecto a quien ofrece un animal silvestre, como dijeron en el tercer capítulo de Zevajim: quien sube al altar miembros de un animal silvestre, Rabí Yojanán dice que transgrede un precepto positivo.

Ramban on Leviticus 1:3

תקריבו מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ב׳) פירש הרב כן לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו אבל קיץ המזבח הבאה מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן ולפיכך היא עולת צבור והנה לדעתו כל עולה שיביאו רבים חוץ מן המותרות דינה כדין עולת השותפין וטעונה סמיכה בכלם ונסכים קרבים משלהם ואולי לדעתו עולת העוף שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביאים אותם נדבה (תורת כהנים פרק טז ה) בכלן יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראין ולא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור ואינה בעולת העוף ולא בשלמים ומעוטן נדונין כיחידים והוא העיקר:

“La ofreceréis”: enseña que dos personas pueden donar conjuntamente una ofrenda quemada. “Vuestro sacrificio”: enseña que puede venir como donación pública; esta es la “ofrenda de verano del altar”, que viene de los sobrantes. Así es la expresión de Rashi. El maestro lo explicó así para decir que si muchos donan para traer una ofrenda quemada, es una ofrenda quemada de socios, pues ¿qué diferencia hay entre dos que participan en un sacrificio y diez o mil que participan en él? Pero la “ofrenda de verano del altar” que viene de los sobrantes depende de la condición establecida por el tribunal, y por eso es ofrenda pública. Según su opinión, toda ofrenda quemada que muchos traigan fuera de los sobrantes tiene la ley de una ofrenda quemada de socios, requiere imposición de manos de todos ellos, y sus libaciones vienen de lo propio de ellos. Y quizá, según su opinión, una ofrenda quemada de ave, que puede venir como donación de dos personas pero no como donación pública, y lo mismo los sacrificios de paz, sobre los cuales dijeron que los socios pueden traerlos como donación pero la comunidad no los trae como donación, en todos esos casos muchos pueden donarlos inicialmente; se llama ofrenda quemada de socios y sacrificios de paz de socios, y solo se excluyó que no se trajeran de las cajas públicas. Y es posible decir que si la comunidad quiere apartar inicialmente dinero para una donación, y lo recauda como se recaudan los siclos para los sacrificios diarios y adicionales, entonces eso sería una donación pública en una ofrenda quemada de animal, y no requeriría imposición de manos, pues se incluyó a partir de este versículo. Y siempre que la mayoría de Israel participe en la donación, es donación pública; no aplica a la ofrenda quemada de ave ni a los sacrificios de paz. Si participa una minoría, son juzgados como individuos. Y esto es lo principal.

Ramban on Leviticus 1:4

וסמך ידו בשתי ידיו כי מצאנו וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר (שמות כט י) וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל (שם טו) ודרשו בו ידי כל יחיד ויחיד והנה היא בשתי ידיו ובשעיר המשתלח מפורש וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר (ויקרא ט״ז:כ״א) ולא ידעתי אם כן למה כתב בכל שאר הסמיכות "את ידו" ואולי להוציא ממנו מה שדרשו (מנחות צג) ידו ולא יד שלוחו כי שמא היה במשמע "ידיו" להביא את שתיהן ולא נמעט בו השליח אבל עכשיו שהסמיכה בשתי ידיו לא כתב לשון יחיד אלא למעט השליח שאף על פי ששלוחו כמותו בשאר המקומות לא נדון כן בסמיכה ובתורת כהנים (אחרי פרשה טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו (ויקרא טז כא) מלמד שהסמיכה בשתי ידים בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים:

“Y apoyará su mano”: con sus dos manos. Pues encontramos: “Aharón y sus hijos apoyarán sus manos sobre la cabeza del toro”; “Aharón y sus hijos apoyarán sus manos sobre la cabeza del carnero”, y nuestros Sabios interpretaron que se refiere a las manos de cada individuo; por tanto, la imposición es con sus dos manos. Y respecto al macho cabrío enviado está explícito: “Aharón apoyará sus dos manos sobre la cabeza del macho cabrío”. Pero no sé, si es así, por qué en todas las demás imposiciones de manos escribió “su mano”. Quizá es para excluir lo que interpretaron: “su mano”, y no la mano de su enviado. Pues quizá si hubiera dicho “sus manos”, se entendería que viene a incluir ambas manos, y no excluiríamos al enviado; pero ahora, dado que la imposición de manos es con sus dos manos, el texto escribió en singular solo para excluir al enviado. Aunque en los demás lugares el enviado de una persona es como ella misma, no se juzga así respecto a la imposición de manos. Y en Torat Kohanim se dice sobre “Aharón apoyará sus dos manos”: enseña que la imposición de manos es con dos manos; esto es una regla general para todas las imposiciones de manos, que sean con dos manos.

Ramban on Leviticus 1:5

ונרצה לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ד׳) וברייתא היא בתורת כהנים (פרק ד ח) ואני תמה וכי היכן עונשן אמור כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין ועל חייבי מלקות שוגגין ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקות ולא פירש בהם שום עונש בשוגג נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש האחרים במזיד ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא ואין צריכין רצוי כלל וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור" שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו ויתכן לומר כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא ואמר "ונרצה" היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו ובמה יתרצו אל אדוניהם בדורון הזה וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב) העולה מכפרת על העולה על רוחכם וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה) הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב והטעם שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה' לפיכך כולה כליל לה' ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (שמואל א כט ד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) וכן רבים ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא שנרצה לו חטאו לכפר עליו מלשון כי נרצה עונה (ישעיהו מ ב) עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי"ב לו כא) והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג) לשון השלמה ויתכן שהוא כענין הראשון כאלו העון רצוי לפני השם לא יחר אפו בו עוד:

“Y será aceptado por él para expiar por él”: ¿Sobre qué le da aceptación? Si dices que por transgresiones castigadas con karet, o con muerte por tribunal, o muerte a manos del Cielo, o azotes, sus castigos ya fueron establecidos. Por tanto, solo da aceptación por un precepto positivo y por una prohibición corregible mediante un precepto positivo. Así es la expresión de Rashi, y es una baraita en Torat Kohanim. Pero yo me sorprendo: ¿dónde fueron establecidos sus castigos? Pues los sacrificios expían por pecados cometidos por error. Podríamos decir que expían por quienes incurrieron por error en muerte a manos del Cielo, o en azotes, o en muerte por tribunal en aquellos casos en que no se trae ofrenda por pecado, como quien golpea o maldice a su padre o a su madre, del mismo modo que la ofrenda por pecado expía a quienes incurrieron por error en transgresiones castigadas con karet. Quizá, puesto que el texto explicó en los casos de muerte por tribunal y de karet sus castigos tanto en forma intencional como por error, y explicó en los casos de muerte a manos del Cielo su castigo intencional con muerte, y en los casos de prohibiciones con azotes, pero no explicó en ellos ningún castigo por error, a los Sabios les pareció que todo el castigo que corresponde a ellos ya fue explicado por el texto. Pues ¿por qué explicaría el castigo de unos en forma intencional y por error, y el castigo de otros solo en forma intencional, sin explicar el de error, para luego decir que tendría que traer por ellos una ofrenda quemada? Por eso entendieron que en los casos de muerte a manos del Cielo y de azotes no existe sino el castigo explícito cuando se hacen intencionalmente; pero por error no cargan con pecado alguno y no requieren aceptación en absoluto. Esto es lo que dijeron: “sus castigos ya fueron establecidos”, es decir, que todo castigo que el texto quiso imponerles ya lo dijo. Pero respecto a los preceptos positivos y a las prohibiciones corregibles mediante un precepto positivo, cuando se transgreden intencionalmente, no se mencionó en ellos ningún castigo, y es imposible que no haya castigo por ellos. En esto será aceptado mediante esta ofrenda quemada, si la trae voluntariamente. También puede decirse que, puesto que en los sacrificios voluntarios no mencionó “para expiar por él por su error que erró”, como en los sacrificios por pecado, sino que dijo “y será aceptado”, nuestros Sabios entendieron de esta expresión que expía por los intencionales que no son aceptables delante de Él. Porque el que pecó por error, aunque pecó, sigue siendo acepto para Hashem. Por tanto, no es posible que expíe por pecados intencionales salvo por un precepto positivo o una prohibición corregible mediante un precepto positivo, donde no se menciona castigo; solo que no son aceptos ante el Rey porque transgredieron Su mandamiento. ¿Y con qué se reconciliarán con su Señor? Con este presente. Y vi en la agadá de Vayikrá Rabá: Rabí Shimón bar Yojai enseñó: la ofrenda quemada viene únicamente por pensamientos de transgresión del corazón. Rabí Leví dijo: hay un versículo pleno: “Lo que sube sobre vuestro espíritu no sucederá”; la ofrenda quemada expía por lo que sube sobre vuestro espíritu. Y así se dice en Iyov: “Y ofrecía ofrendas quemadas según el número de todos ellos, porque Iyov decía: quizá mis hijos pecaron y bendijeron a Dios en su corazón”. Esto enseña que la ofrenda quemada viene únicamente por pensamientos del corazón. La razón es que, puesto que es un pecado que nadie reconoce sino Hashem, por eso toda ella se quema enteramente para Hashem. La expresión “y será aceptado por él” vuelve al Nombre honorable mencionado: que Él se complazca con él mediante este sacrificio, para expiar por él, como en “¿con qué se reconciliará este con su señor?”; “y la luz de Tu rostro, porque los aceptaste”, y muchos similares. También es posible que “será aceptado” sea una referencia al pecado: que su pecado sea aceptado en favor de él para expiar por él, como en “pues su iniquidad fue completada/aceptada”; “hasta que la tierra completó sus Shabatot”; “y ellos completarán su iniquidad”, una expresión de completamiento. Y puede ser que sea como el primer sentido: como si la iniquidad quedara aceptada ante Hashem, de modo que Su ira ya no arda contra él.

Ramban on Leviticus 1:6

ושחט והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר והקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששתיהן בבני אהרן לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ה׳) ואיננו נכון אלא מדרש רבותינו (תורת כהנים פרשה ד ד) והקריבו זו קבלת הדם שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה אבל הוא לשון קרבן שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה ושחיטה ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת וכל שכן הולכה וזריקה ועוד שהולכת האברים לכבש פסולה בזר שכך דרשו (זבחים ד) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (ויקרא א׳:י״ג) זו הולכת אברים לכבש אם כן אף הולכת הדם צריכה כהן בכיהונו:

“Y degollará, y los kohanim acercarán”: desde la recepción de la sangre en adelante es mitzvá sacerdotal. Esto enseña que la degollación es válida mediante un no kohén. “Y acercarán” se refiere a la recepción, y su significado implica también traslado; de aquí aprendemos que ambas acciones corresponden a los hijos de Aharón. Así es la expresión de Rashi. Pero no es correcto. Más bien, según la interpretación de nuestros Sabios: “y acercarán” se refiere a la recepción de la sangre. No es que “y acercarán” signifique acercar la sangre al altar, que sería el traslado, sino que es expresión de sacrificio: harán de la sangre un sacrificio, es decir, recibirla y rociarla sobre el altar. Porque el texto ya mencionó respecto al dueño del sacrificio la traída, la imposición de manos y la degollación; y después de la degollación mencionó de inmediato “los hijos de Aharón”. Si es así, incluso la recepción misma es mitzvá sacerdotal, y solo puede hacerse por un kohén apto y en un recipiente de servicio; con mayor razón el traslado y la aspersión. Además, el traslado de los miembros hacia la rampa es inválido si lo hace un no kohén, pues así interpretaron: “y el kohén acercará todo y lo hará arder sobre el altar”: esto se refiere al traslado de los miembros hacia la rampa. Si es así, también el traslado de la sangre requiere un kohén en su servicio sacerdotal.

Ramban on Leviticus 1:7

והפשיט את העולה מצוה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה ואמר והפשיט ונתח כי בבעל הקרבן ידבר כאשר אמר (ויקרא א׳:ד׳) וסמך ושחט כי ההפשט והנתוח אינן עבודות וכשרות בזר ולכך חזר אחר כך ואמר ונתנו בני אהרן (ויקרא א׳:ז׳) וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר ולכך אמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים (ויקרא א׳:ט׳) בעל הקרבן ואחרי כן והקטיר הכהן ואמר לשון רבים ונתנו וערכו כי בכל מצות הכהונה יאמר כן בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה וברב עם הדרת מלך (משלי יד כח) אבל איננו עכוב שהרי לימד למטה (ויקרא א׳:י״ב) וערך הכהן אותם:

“Y desollará la ofrenda quemada”: Es mitzvá que la desuelle completamente, y después la corte en partes. Dijo “desollará y cortará” porque habla del dueño del sacrificio, como dijo: “apoyará y degollará”, pues el desuello y el corte no son servicios sacerdotales y son válidos mediante un no kohén. Por eso volvió después y dijo: “y los hijos de Aharón pondrán”. Asimismo, el lavado de las entrañas es válido mediante un no kohén; por eso dijo: “sus entrañas y sus patas lavará con agua”, refiriéndose al dueño del sacrificio, y después: “y el kohén hará arder”. Y usó plural, “pondrán” y “ordenarán”, porque en todas las mitzvot sacerdotales habla así, ya que muchos kohanim se reúnen en la Casa de Hashem para realizar la ofrenda quemada, y “en multitud de pueblo está el esplendor del rey”. Pero no es indispensable, pues más abajo enseñó: “y el kohén los ordenará”.

Ramban on Leviticus 1:8

והפשיט ונתח ונתנו בני אהרן אש אין זה הסדר שהראוי שיערכו הכהנים המערכה ואחרי כן ינתחו העולה וכך היה סדר המערכה בתמיד (יומא לג) וכן מה שאמר (ויקרא א׳:ח׳) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ במים (ויקרא א׳:ט׳) אין הצואה שיעשה כסדר הזה כי העריכה היא הקטרת הנתחים שצוה למטה (ויקרא א׳:ט׳) והקטיר הכהן את הכל ואם כן אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן ירחץ הקרב והכרעים ויקטירם אבל תחלה ינתח וירחץ ואחרי כן יעלה הכל על האש ויקטיר אבל ענין הכתוב שהקדים זריקת הדם ללמד שהיא קודמת לכל דבר ואחרי כן צוה בהקטרת האברים ואמר שיפשיט וינתח להעריך אותם על האש אחרי רחיצת הקרב והכרעים ואז יקטיר הכל כאחת וזהו שאמר "את הכל" והכונה ששנה הכתוב באברים לומר וערכו על האש והקטיר ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת וכן מה שהקדים הפשט ונתוח למערכת האש ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת התמיד שנצטוינו (ויקרא ו׳:ה׳) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר והיא קודמת לכל דבר המזבח כמו שמפורש במסכת יומא (יומא ל״ג):

“Y desollará, cortará, y los hijos de Aharón pondrán fuego”: Este no es el orden, porque lo apropiado es que los kohanim preparen primero la pira y después corten la ofrenda quemada; así era el orden de la pira en el sacrificio diario. Y también lo que dijo: “los hijos de Aharón, los kohanim, ordenarán las partes, la cabeza y el péder, sobre la leña que está sobre el fuego”, y después: “las entrañas y las patas lavará con agua”, no significa que el mandato sea hacerlo en ese orden. Porque el ordenamiento es la quema de las partes, sobre la cual ordenó más abajo: “y el kohén hará arder todo”. Si es así, el orden no es subir las partes, la cabeza y el péder sobre el fuego del altar, y después lavar las entrañas y las patas y quemarlas; sino que primero se corta y se lava, y después se sube todo sobre el fuego y se quema. El asunto del versículo es que adelantó la aspersión de la sangre para enseñar que ella precede a todo. Después ordenó la quema de los miembros, y dijo que se desuelle y se corte para ordenarlos sobre el fuego después del lavado de las entrañas y las patas, y entonces quemará todo junto. Eso es lo que dijo: “todo”. La intención de que el texto repitiera respecto a los miembros “ordenarán leña sobre el fuego” y “hará arder” es enseñar que, después de colocarlos sobre el fuego, no los dejará hasta que el fuego prenda en ellos, los consuma y suba de ellos el humo de la quema. Asimismo, el hecho de que adelantó el desuello y el corte a la preparación del fuego enseña que en la ofrenda quemada voluntaria no hay obligación de precederla con una pira, como en la ofrenda diaria, sobre la cual se nos ordenó: “el kohén encenderá sobre ella leña cada mañana”; y esta precede a todo asunto del altar, como se explica en el tratado Yomá.

Ramban on Leviticus 1:9

את הפדר תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא א׳:ח׳) תרבא וכן דברי כל המפרשים פה אחד ואין למלה חבר ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כולם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים והמלה מן ההפוכים פדר פרד שמפריד בין הקרבים העליונים לתחתונים ולכך אמרו רבותינו (יומא כו) שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שזהו דרך כבוד של מעלה שהחלב ההוא ראוי לפרסו ולכסות בו וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי ואם יהיה שם לחלבים כולם יקרא החלב כן בעבור שהוא השומן הנפרד מן הבשר וכן הוא כנויו בפי חכמי הטבע כאשר אזכיר (רמב"ן על ויקרא ג׳:ט׳):

“El péder”: Onkelos lo tradujo “tarba”, grasa, y así dijeron todos los comentaristas unánimemente. La palabra no tiene paralelo. Según mi opinión, no es un nombre para todas las grasas, sino solo para la grasa fina extendida que separa entre las entrañas. La palabra pertenece a las formas invertidas: péder / péred, porque separa entre las entrañas superiores y las inferiores. Por eso nuestros Sabios dijeron que se debe extender el péder sobre el lugar de la degollación, pues esto es una forma de honor hacia lo Alto: esa grasa es adecuada para extenderse y cubrir con ella. Así acostumbraban también los nobles de las naciones a extenderla sobre el asado. Y si fuera un nombre para todas las grasas, la grasa se llamaría así porque es la gordura separada de la carne. Así también la llaman los sabios de la naturaleza, como mencionaré.

Ramban on Leviticus 1:10

עולה לשם עולה אשה כשישחטנו יהא שוחט לשם האש וכל אשה לשון אש ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ט׳) ולא פירש הרב מהו לשם האש ובגמרא (זבחים מו) אמרו לאפוקי כבבא דלא ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט והוא מלשונם בבן סורר ומורה (סנהדרין ע) כבשר כיבא דאכלי גנבי ובמסכת ערובין (כט) ונכביב וניכול ויש גורסים שם (זבחים מו) לאפוקי גבבא דלא שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים כדכתיב על העצים אשר על האש ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא כענין ששנינו (שבת לו) כירה שהסיקוה בקש ובגבבא והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה' ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד) ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות אלו דבריהם ז"ל ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כז ו) וכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים (ויקרא כ״א:ו׳) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד) ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי ואמר (ויקרא ג׳:י״א) לחם אשה שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא א׳:ט׳) אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (ויקרא ב׳:ב׳) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה' יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה' וכן כלם כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם ה' לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו וזה טעם עולה הוא אשה הוא ולכך אמר הכתוב (ויקרא כ״א:ו׳) כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה' לשם מי שעשה את העולם והוא מה שאמר המזמור זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג) ואין נודרין אלא לשמו המיוחד והוא מה שאמר אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז ח) כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) וזה טעם המזמור כולו שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ א) שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב טו) ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו) וכל קרבן לשון קריבה ואחדות ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז) שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה ותהיה לרצון על אשה ה' ואז עלה בלהב המזבח והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד:

Ramban on Leviticus 1:11

ואם מן הצאן קרבנו הפרשה זו (פסוקים ייג) בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשה ולכך קצר בכאן ולא הזכיר וסמך ונרצה והוסיף לומר על ירך המזבח צפונה לפני ה' (ויקרא א׳:י״א) לבאר כי לפני ה' שכתוב בבן הבקר (ויקרא א׳:ה׳) הוא ירך המזבח בצפון ופירוש ירך המזבח צדו והוא בצפון לימד כי כבש המזבח בדרום ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה' אל פני המזבח (ויקרא ו׳:ז׳) וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי ואמר סתם על המזבח סביב כי הוא המזבח הנזכר (ויקרא א׳:ה׳) אשר פתח אהל מועד ולא הזכיר והפשיט שכבר הוזכר (ויקרא א׳:ו׳) ואמר וערך הכהן אותם ללמד כי די בכהן אחד כמו שפירשתי (רמב"ן על ויקרא א׳:ו׳) כי הפרשיות למדות זו מזו מה שיחסר באחת יבאר באחרת:

“Y si su sacrificio es del rebaño”: Esta sección, versículos 10–13, trata de la ofrenda quemada del rebaño, y su ley es como la de la ofrenda quemada de ganado mayor en todos sus actos. Por eso aquí abrevia y no menciona “apoyará” ni “será aceptado”. Añadió: “al lado norte del altar, delante de Hashem”, para explicar que “delante de Hashem”, escrito respecto al novillo, es el lado norte del altar. “El lado del altar” significa su costado, y está al norte. Esto enseña que la rampa del altar estaba al sur, y allí estaba la parte frontal del altar, acerca de la cual se dice: “delante de Hashem, hacia la cara del altar”. La razón por la cual la degollación se hace al norte ya la expliqué. Y dijo simplemente “sobre el altar, alrededor”, porque se refiere al altar mencionado, que está a la entrada del Ohel Moed. No mencionó “desollará”, porque ya fue mencionado. Y dijo: “el kohén los ordenará”, para enseñar que basta un solo kohén, como expliqué, pues las secciones se enseñan unas a otras: lo que falta en una se aclara en otra.

Ramban on Leviticus 1:12

מן התורים או מן בני היונה בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש יותר כאשר הזכירו רבותינו (ויקרא רבה כז ו) שה כשבים ושה עזים שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא אבל רצה בתורים הגדולים בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאד ובקנאתם יתפרדו ויחליפו על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם והיונה לא תעזבנו בשום ענין וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם אלא או יהודי או צלוב (שמות רבה מב ט) ולא בחר בתרנגולים לזמת זנותם והרב אמר במורה הנבוכים (ג מו) כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים כי הוא הטוב שבהם מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו ואין זה אמת כי קטני היונים כמעט שאין ראויין לאכילה מפני רוטבא עודפנית שבהם אבל אם נחוש לטבעם באכילה יתכן שנבחרו לסגולתם כי התורים סגולתם חדוד השכל ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו:

“De las tórtolas o de los pichones de paloma”: El texto escogió estas dos especies porque son frecuentes y más fáciles de capturar, como mencionaron nuestros Sabios respecto a “un cordero de ovejas o un cabrito de cabras”: que ofrezca de los que crecen junto a su pesebre, y no necesite llevar sus armas, su aljaba y su arco para cazar una presa y traerla. Pero quiso tórtolas adultas por su separación y fidelidad, como se sabe de ellas: cuando pierden a su pareja, no se unen jamás a otra. Así Israel está unido a Hashem su Dios, y no se unirá jamás a otro dios. Las palomas, en cambio, son muy celosas, y por sus celos se separan y cambian de pareja. Por eso no escogió de ellas sino las pequeñas, antes de que se apareen. Pues la paloma, en su pequeñez, siente más apego por el nido donde creció que las demás aves. Nuestros Sabios mencionaron que todas las aves, si una persona toca su nido para tomar de allí polluelos o huevos, lo abandonan y no vuelven a anidar en él jamás; pero la paloma no lo abandona bajo ninguna circunstancia. Así Israel no cambiará jamás a su Creador ni Su Torá, sino que será judío o crucificado. Y no escogió gallos por su inclinación a la promiscuidad. El maestro dijo en la Guía de los Perplejos que la razón de ofrecer tórtolas adultas y pichones de paloma es que eso es lo mejor de ellos, porque la paloma adulta no es agradable. Pero eso no es cierto, porque las palomas pequeñas casi no son aptas para comer por el exceso de humedad que tienen. Sin embargo, si atendemos a su naturaleza alimenticia, puede ser que fueron escogidas por su virtud: las tórtolas tienen la propiedad de agudizar el intelecto, y los pichones de paloma tienen una gran utilidad para quienes tienen miembros paralizados, como parálisis y casos semejantes.

Ramban on Leviticus 1:13

והקריבו הכהן אל המזבח ההקרבה הזו היא העלאה שיעלה העוף אל המזבח ושם ימלוק אותו שהמליקה אינה אלא בראשו של מזבח ומפני זה דרשו (זבחים סה) "הכהן" וכי עולה על הלב שהזר קרב לגבי מזבח אם כן למה נאמר "הכהן ומלק" מלמד שלא תהא המליקה אלא בעצמו של כהן. ומלק והקטיר ונמצה אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ט״ו) ולא יתכן לומר שימלוק את הראש ויקטירנו ואחרי כן ונמצה דם הגוף על קיר המזבח והקטיר אותו לפי שאין אברים קרבין לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים כי הדם הוא בנפש יכפר בכל הקרבנות ולפיכך דרשו כן שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה שיהא בשניהם הראש בעצמו והגוף בעצמו אבל פשוטו של מקרא ומלק את ראשו להקטיר המזבח ילמד על המליקה שתהיה להקטיר הראש כאשר יקטיר הגוף כמו שאמר (ויקרא א׳:י״ז) והקטיר אותו הכהן כי דרך הכתוב בכל הקרבנות לומר כן כמו שפירשתי (רמב"ן על ויקרא א׳:ו׳) בנתחי העולה אבל אמר בכאן (ויקרא א׳:י״ז) והקטיר אותו הכהן ולא אמר והקטיר את הכל כי שתי הקטרות הן יקטיר הראש ויסיר המוראה ושסע אותו ויקטיר הגוף כמו ששנינו בזבחים (שם):

“Y el kohén lo acercará al altar”: Este acercamiento es la subida: que suba el ave al altar, y allí le haga meliká, porque la meliká solo se hace en la parte superior del altar. Por eso interpretaron: “el kohén”: ¿acaso se puede pensar que un no kohén se acerque al altar? Entonces ¿por qué se dice “el kohén y hará meliká”? Enseña que la meliká debe hacerse por el cuerpo mismo del kohén. “Y hará meliká, y hará arder, y será exprimida”: podría decirse así: puesto que él hace arder, él exprime. Pero no; así como en la quema la cabeza va por separado y el cuerpo por separado, también en la meliká la cabeza queda por separado y el cuerpo por separado. Y el sentido simple del versículo está invertido: “hará meliká y hará arder”; pero antes de la quema, su sangre ya fue exprimida. Así es la expresión de Rashi. No es posible decir que haga meliká a la cabeza, la queme, y después exprima la sangre del cuerpo sobre la pared del altar y lo queme, porque los miembros nunca se ofrecen en ningún sacrificio sino después de la aceptación mediante la sangre; pues la sangre expía por el alma en todos los sacrificios. Por eso interpretaron así: el versículo vino solo a comparar la meliká con la quema, para que en ambas la cabeza sea por separado y el cuerpo por separado. Pero el sentido simple del versículo es: “hará meliká a su cabeza para hacerla arder sobre el altar”. Enseña que la meliká debe hacerse con el fin de hacer arder la cabeza, como también hará arder el cuerpo, tal como dijo: “el kohén lo hará arder”. Porque esa es la forma del texto en todos los sacrificios, como expliqué respecto a las partes de la ofrenda quemada. Pero aquí dijo: “el kohén lo hará arder”, y no dijo “hará arder todo”, porque hay dos quemas: quemará la cabeza, y luego quitará el buche, lo partirá y quemará el cuerpo, como enseñamos en Zevajim.

Ramban on Leviticus 1:14

והסיר את מוראתו בנוצתה מקום הרעי זה הזפק בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר מאוס וכן כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזהו שתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא א׳:ט״ז) באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן (תורת כהנים פרשה ז ט) שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורבותינו אמרו (זבחים סה) קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ט״ז) ואיננו נכון שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש וכן כי נצו גם נעו יאמר שהעלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם ינועו שם שלא מצאו מנוח וכמוהו כי נצא תצא (ירמיהו מח ט) והמתרגם הירושלמי אמר בו ארי יתקוטטו אף יטלטלו עשאו מן כי ינצו אנשים (דברים כה יא) יאמר כי הם נצים בכל העמים ונודדים מהם ולא יוסיפו לגור בתוכם ויפה פירש אבל לשון נוצה לא ימצא כדברי הרב ומדרשו של אבא יוסי שהצריך ליטול אף הקרקבן עמה מפני שהזפק והושט עם הקרקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו כי בקרקבן יעשה הרעי ולא חלק אבא יוסי כלל על מה שאמר תנא קמא יטלנו עם הנוצה שהרי שנינו במשנה במסכת זבחים פרק ששי (זבחים נד) בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה והשליכם לבית הדשן ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וקתני נוצה ודעת אונקלוס כדעת חכמים שאינו מסיר רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו שהוא המוראה ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר ית זפקיה באוכליה כאלו הוא אוכליה בזפקיה כי אוכליה תרגום מוראתו וזפקיה תרגום נוצתה שהכתוב אמר שיסיר המוראה שהוא האוכל בנוצתה שעליה שנוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו וכך אמר אונקלוס (שמות כג כא) ארי בשמי מימריה וכפי העברי יאמר ארי שמי במימריה אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות (שם כח כה) כן בהפוך וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי וכן רבים:

“Y quitará su buche con sus plumas”: Rashi explicó: “su buche”, el lugar del excremento, es decir, el buche. “Con sus plumas”: junto con sus intestinos. “Pluma” sería expresión de algo repugnante, como “pues fueron despreciados y también vagaron”; y por eso Onkelos tradujo: “con su comida”. Este es el midrash de Abba Yosí ben Janán, quien dijo que toma el estómago con él. Y nuestros Sabios dijeron: corta el buche con un cuchillo, como una ventana, y lo toma con las plumas. Así es la expresión de Rashi. Pero no es correcto, porque “notzá” en ningún lugar significa otra cosa que pluma literal. También “pues fueron despreciados y también vagaron” significa que levantaron pluma para volar de su lugar al exilio, y allí también vagaron, porque no encontraron descanso. Similar a esto es “pues ciertamente saldrás”. El traductor Yerushalmí dijo allí: “porque pelearán y también serán desplazados”; lo derivó de “cuando riñan unos hombres”. Quiere decir que ellos riñen con todos los pueblos y se desplazan de ellos, y no volverán a habitar entre ellos. Explicó bien. Pero la palabra “notzá” no se encuentra como dijo el maestro. Y el midrash de Abba Yosí, que requiere tomar incluso el estómago con él, es porque el buche, el esófago y el estómago son todos órganos de la comida, incluidos en “su buche”, pues en el estómago se forma el excremento. Abba Yosí no discrepó en absoluto de lo que dijo el primer tana, que debe tomarlo con la pluma. Pues enseñamos en la Mishná, en el sexto capítulo de Zevajim: llegó al cuerpo, quitó el buche, la pluma y los intestinos que salían con él, y los arrojó al lugar de las cenizas. Esta Mishná es la de Abba Yosí, y aun así enseña “pluma”. La opinión de Onkelos es como la de los Sabios: solo quita el buche con su pluma, junto con la comida acumulada en él, que es el “murá”. Y puesto que el kohén agarra el buche y con él quita el contenido, dijo: “su buche con su comida”, como si su comida estuviera en su buche. Pues “su comida” es traducción de “su contenido”, y “su buche” es traducción de “su pluma”, porque el texto dijo que quite el contenido, que es la comida, con la pluma que está sobre él, tomando el buche con su piel y la pluma que está sobre él. Así también dijo Onkelos: “porque en Mi Nombre está Su palabra”; mientras que según el hebreo debería decir: “porque Mi Nombre está en Su palabra”. Pero invirtió su traducción por una necesidad que conocía. También tradujo “y los dos extremos de las dos trenzas” de forma invertida: “y las dos trenzas que están sobre sus dos lados”, y así en muchos lugares.

Ramban on Leviticus 1:15

בכנפיו עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:י״ז) ואיננו נכון שאם כן לא יזכיר הכתוב מאי זה מקום ישסע אותו אם מלפניו או מגבו אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו כי הבי"ת בי"ת הכלי כאמרך בארון בבית או בשדה ואין כנפיו נוצה אבל הוא ככל הכנפים שבכתוב כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) יפרוש כנפיו לתימן (איוב לט כו) וכן בכנף מעילו (שמואל א טו כז) ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות כענין שכתוב (יחזקאל יז ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה וכן שנינו (טהרות א ג) הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות ואמרו (תורת כהנים אחרי פרק יב ב) פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה:

“Con sus alas”: Rashi explicó: con sus alas; no necesita arrancar las plumas de sus alas. “Sus alas” serían pluma literal. Pero esto no es correcto, porque si fuera así, el texto no mencionaría desde qué lugar debe partirla: si por delante o por detrás. Más bien, su explicación es: la partirá en el lugar de sus alas, porque la bet es instrumental o locativa, como cuando dices “en el arca, en la casa o en el campo”. “Sus alas” no significa pluma, sino que es como todas las alas mencionadas en el texto: “toda ave, toda ala”; “extiende sus alas hacia el sur”; y también “en el borde de su manto”. “Pluma” es el pelo que está sobre el cuerpo de las aves, como está escrito: “el gran águila, de grandes alas, largos miembros, llena de pluma”. Así también enseñamos: las alas y la pluma son impuras, impurifican y se unen. Y dijeron: excluye el pico, las uñas, las alas y la pluma.