Ramban on Leviticus 1:1

אָמַר הַכָּתוּב בְּכָאן וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו וְלֹא כֵן בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לִהְיוֹתוֹ נִגַּשׁ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים, רַק בִּקְרִיאָה שֶׁיִּקְרָא אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה (שמות כה כב) "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (אשר אועד לך שמה), וְכֵיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁהַשֵּׁם יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים שָׁם נִתְיָרֵא לָבֹא בָּאֹהֶל כְּלָל עַד שֶׁיִּקְרָא אֵלָיו, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בְּהַר סִינַי, שֶׁאָמַר (שם כד טז) "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ שֶׁהַכָּבוֹד בָּאֹהֶל וְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַדִּבּוּר מִשָּׁם, כִּי לֹא כִּסָּהוּ הֶעָנָן עַד יוֹם הַשְּׁמִינִי כְּדַעַת רַבּוֹתֵינוּ (ת"כ להלן טא), וְאַחֲרֵי הַקְּרִיאָה בָּא מֹשֶׁה בָּאֹהֶל לִפְנַי וְלִפְנִים, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (תורת כהנים אחרי פרשה טז א), אַהֲרֹן בְּבַל יָבֹא וְאֵין מֹשֶׁה בְּבַל יָבֹא. וְאֵין זֶה דֶּרֶךְ פְּשָׁט בַּכָּתוּב הַזֶּה, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּיו לְמַעְלָה (שמות מ לד). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (תורת כהנים פרשה א ז), כִּי לְכָל הַדִּבְּרוֹת וּלְכָל הָאֲמִירוֹת וּלְכָל הַצִּוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, כְּלוֹמַר שֶׁיֹּאמַר אֵלָיו "מֹשֶׁה מֹשֶׁה", וְיֹאמַר "הִנֵּנִי", וְזֶה דֶּרֶךְ חִבָּה וְזֵרוּז לְמֹשֶׁה. וְהִנֵּה עַל דַּעְתָּם הִזְכִּיר זֶה בְּכָאן בַּעֲבוּר שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַדִּבּוּר אֲשֶׁר הָיָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד, לְלַמֵּד עַל כֻּלָּם, כִּי כֵן יִהְיֶה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים בְּכָל הַתּוֹרָה, וּ"מֵאֹהֶל מוֹעֵד" לְדַעְתָּם הוּא מֻקְדָּם, וַיִּקְרָא אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו בָּאֹהֶל, כִּי מֹשֶׁה שָׁם הָיָה. וְשִׁעוּר הַכָּתוּב כְּפִי פְּשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ, וַיִּקְרָא ה' אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת הוּא כְּמוֹ "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'" (שמות כד א), וְסוֹדוֹ יָדוּעַ מִמַּעֲמַד הַר סִינַי וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְבָר רָמַזְתִּי לוֹ (שם):

El versículo dijo aquí: “Y llamó a Moshé, y Hashem habló con él”, cosa que no ocurre así en los demás lugares, porque Moshé no podía entrar en el Ohel Moed para acercarse al lugar donde estaba Dios, sino solamente mediante una llamada con la cual Él lo llamara. Pues ya se le había dicho a Moshé: “Allí Me encontraré contigo y hablaré contigo desde encima del kapóret”, es decir, “donde Me encontraré contigo allí”. Y puesto que sabía que Hashem, que mora entre los querubines, estaba allí, temió entrar de cualquier manera en la Tienda hasta que Él lo llamara, como hizo en el monte Sinaí, donde dice: “Y llamó a Moshé al séptimo día desde dentro de la nube”. O puede ser que Moshé no sabía que la Gloria estaba en la Tienda y que desde allí vendría la palabra divina para él, porque la nube no la cubrió hasta el octavo día, según la opinión de nuestros Sabios. Y después de la llamada, Moshé entró en la Tienda, hasta lo más interior, como interpretaron: Aharón está incluido en la prohibición de “no entrar en todo momento”, pero Moshé no está incluido en esa prohibición. Sin embargo, este no es el sentido simple de este versículo, y ya lo expliqué arriba. Nuestros Sabios dijeron que antes de cada declaración, de cada dicho y de cada mandamiento, hubo una llamada; es decir, que Él le decía: “Moshé, Moshé”, y él respondía: “Heme aquí”. Esto era una forma de afecto y de estímulo para Moshé. Según ellos, esto se menciona aquí porque es el comienzo de la palabra que le fue dirigida desde el Ohel Moed, para enseñar sobre todos los demás casos, pues así sería siempre su norma en toda la Torá. Y “desde el Ohel Moed”, según ellos, debe leerse adelantado: “Y llamó a él desde el Ohel Moed, y Hashem habló con él en la Tienda”, porque Moshé estaba allí. Pero la estructura del versículo según su sentido simple es: “Y Hashem llamó a Moshé, y habló con él desde el Ohel Moed”. Y según el camino de la verdad, esto es como “Y a Moshé dijo: sube hacia Hashem”; su secreto es conocido desde la revelación del monte Sinaí y los Diez Mandamientos, y ya he aludido a ello allí.

Ramban on Leviticus 1:2

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה שִׁעוּר הַכָּתוּב הַזֶּה, אָדָם מִכֶּם כִּי יַקְרִיב מִן הַבְּהֵמָה קָרְבָּן לַה' מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ. וְהָעִנְיָן בַּעֲבוּר שֶׁיְּצַוֶּה אַחֲרֵי כֵן בְּקָרְבַּן הָעוֹף וּבְקָרְבַּן הַמִּנְחָה, אָמַר כָּאן כְּשֶׁיַּקְרִיב אָדָם קָרְבַּן בְּהֵמָה יַקְרִיב מֵאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם, וְלֹא חַיָּה וְלֹא שְׁאָר בְּהֵמוֹת. וְהִנֵּה זֶה לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה בְּמַקְרִיב חַיָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּזְבָחִים פֶּרֶק שְׁלִישִׁי (לד), הַמַּעֲלֶה אֵבְרֵי חַיָּה, ר' יוֹחָנָן אוֹמֵר עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה:

“Cuando una persona de vosotros acerque una ofrenda a Hashem, de los animales”: La estructura del versículo es: “Cuando una persona de vosotros acerque de los animales una ofrenda a Hashem, del ganado mayor y del rebaño la ofreceréis”. El asunto es que, puesto que después ordenará sobre la ofrenda de ave y la ofrenda vegetal, aquí dijo que cuando una persona acerque un sacrificio animal, debe acercarlo de estos dos tipos: ganado mayor o rebaño; no de animales silvestres ni de otros animales domésticos. Así, esto constituye una prohibición que se deduce de un precepto positivo respecto a quien ofrece un animal silvestre, como dijeron en el tercer capítulo de Zevajim: quien sube al altar miembros de un animal silvestre, Rabí Yojanán dice que transgrede un precepto positivo.

Ramban on Leviticus 1:3

תַּקְרִיבוּ מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עוֹלָה בְּשֻׁתָּפוּת. קָרְבַּנְכֶם מְלַמֵּד שֶׁהִיא בָּאָה נִדְבַת צִבּוּר, הִיא עוֹלַת קַיִץ הַמִּזְבֵּחַ הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא א':ב'). פֵּרֵשׁ הָרַב כֵּן לוֹמַר שֶׁאִם יִתְנַדְּבוּ רַבִּים לְהָבִיא עוֹלָה, עוֹלַת הַשֻּׁתָּפִין הִיא, מַה בֵּין שְׁנַיִם הַמִּשְׁתַּתְּפִין בְּקָרְבָּן וּבֵין עֲשָׂרָה וְאֶלֶף שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ. אֲבָל קַיִץ הַמִּזְבֵּחַ הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת, לֵב ב"ד מַתְנֶה עֲלֵיהֶן, וּלְפִיכָךְ הִיא עוֹלַת צִבּוּר. וְהִנֵּה לְדַעְתּוֹ כָּל עוֹלָה שֶׁיָּבִיאוּ רַבִּים חוּץ מִן הַמּוֹתָרוֹת, דִּינָהּ כְּדִין עוֹלַת הַשֻּׁתָּפִין, וּטְעוּנָה סְמִיכָה בְּכֻלָּם וּנְסָכִים קְרֵבִים מִשֶּׁלָּהֶם. וְאוּלַי לְדַעְתּוֹ עוֹלַת הָעוֹף שֶׁהִיא בָּאָה נִדְבַת שְׁנַיִם וְאֵינָהּ בָּאָה נִדְבַת צִבּוּר, וְכֵן הַשְּׁלָמִים שֶׁאָמְרוּ בָּהֶם שֶׁהַשֻּׁתָּפִין מְבִיאִין אוֹתָם נְדָבָה וְאֵין הַצִּבּוּר מְבִיאִים אוֹתָם נְדָבָה (תורת כהנים פרק טז ה), בְּכֻלָּן יְכוֹלִין הָרַבִּים לְהִתְנַדֵּב לָהֶם בַּתְּחִלָּה, דְּעוֹלַת הַשֻּׁתָּפִין הִיא נִקְרֵאת וְשַׁלְמֵי שֻׁתָּפִין הֵם נִקְרָאִין, וְלֹא מִעֲטוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אוֹתָן מִן הַקֻּפּוֹת. וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁאִם רָצוּ צִבּוּר לְהַפְרִישׁ בַּתְּחִלָּה לִנְדָבָה וְיִגְבּוּ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׁר יִגְבּוּ הַשְּׁקָלִים לִתְמִידִין וּמוּסָפִין, שֶׁתִּהְיֶה נִדְבַת צִבּוּר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאֵין בָּהּ סְמִיכָה שֶׁנִּתְרַבָּה מִן הַכָּתוּב הַזֶּה, וְכָל זְמַן שֶׁיִּתְנַדְּבוּ בּוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל הִיא נִדְבַת צִבּוּר, וְאֵינָהּ בְּעוֹלַת הָעוֹף וְלֹא בִּשְׁלָמִים, וּמִעוּטָן נִדּוֹנִין כִּיחִידִים, וְהוּא הָעִקָּר:

“La ofreceréis”: enseña que dos personas pueden donar conjuntamente una ofrenda quemada. “Vuestro sacrificio”: enseña que puede venir como donación pública; esta es la “ofrenda de verano del altar”, que viene de los sobrantes. Así es la expresión de Rashi. El maestro lo explicó así para decir que si muchos donan para traer una ofrenda quemada, es una ofrenda quemada de socios, pues ¿qué diferencia hay entre dos que participan en un sacrificio y diez o mil que participan en él? Pero la “ofrenda de verano del altar” que viene de los sobrantes depende de la condición establecida por el tribunal, y por eso es ofrenda pública. Según su opinión, toda ofrenda quemada que muchos traigan fuera de los sobrantes tiene la ley de una ofrenda quemada de socios, requiere imposición de manos de todos ellos, y sus libaciones vienen de lo propio de ellos. Y quizá, según su opinión, una ofrenda quemada de ave, que puede venir como donación de dos personas pero no como donación pública, y lo mismo los sacrificios de paz, sobre los cuales dijeron que los socios pueden traerlos como donación pero la comunidad no los trae como donación, en todos esos casos muchos pueden donarlos inicialmente; se llama ofrenda quemada de socios y sacrificios de paz de socios, y solo se excluyó que no se trajeran de las cajas públicas. Y es posible decir que si la comunidad quiere apartar inicialmente dinero para una donación, y lo recauda como se recaudan los siclos para los sacrificios diarios y adicionales, entonces eso sería una donación pública en una ofrenda quemada de animal, y no requeriría imposición de manos, pues se incluyó a partir de este versículo. Y siempre que la mayoría de Israel participe en la donación, es donación pública; no aplica a la ofrenda quemada de ave ni a los sacrificios de paz. Si participa una minoría, son juzgados como individuos. Y esto es lo principal.

Ramban on Leviticus 1:4

וְסָמַךְ יָדוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כִּי מָצָאנוּ "וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר" (שמות כט י), "וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל" (שם טו), וְדָרְשׁוּ בּוֹ יְדֵי כָּל יָחִיד וְיָחִיד, וְהִנֵּה הִיא בִּשְׁתֵּי יָדָיו. וּבְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְפֹרָשׁ "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר" (ויקרא ט"ז:כ"א), וְלֹא יָדַעְתִּי אִם כֵּן לָמָּה כָּתַב בְּכָל שְׁאָר הַסְּמִיכוֹת "אֶת יָדוֹ". וְאוּלַי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מַה שֶׁדָּרְשׁוּ (מנחות צג), "יָדוֹ" וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ, כִּי שֶׁמָּא הָיָה בַּמַּשְׁמָע "יָדָיו" לְהָבִיא אֶת שְׁתֵּיהֶן, וְלֹא נְמַעֵט בּוֹ הַשָּׁלִיחַ, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁהַסְּמִיכָה בִּשְׁתֵּי יָדָיו, לֹא כָּתַב לְשׁוֹן יָחִיד אֶלָּא לְמַעֵט הַשָּׁלִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת, לֹא נָדוּן כֵּן בִּסְמִיכָה. וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים (אחרי פרשה טז כא) "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו" (ויקרא טז כא), מְלַמֵּד שֶׁהַסְּמִיכָה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בִּנְיַן אָב לְכָל הַסְּמִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם:

“Y apoyará su mano”: con sus dos manos. Pues encontramos: “Aharón y sus hijos apoyarán sus manos sobre la cabeza del toro”; “Aharón y sus hijos apoyarán sus manos sobre la cabeza del carnero”, y nuestros Sabios interpretaron que se refiere a las manos de cada individuo; por tanto, la imposición es con sus dos manos. Y respecto al macho cabrío enviado está explícito: “Aharón apoyará sus dos manos sobre la cabeza del macho cabrío”. Pero no sé, si es así, por qué en todas las demás imposiciones de manos escribió “su mano”. Quizá es para excluir lo que interpretaron: “su mano”, y no la mano de su enviado. Pues quizá si hubiera dicho “sus manos”, se entendería que viene a incluir ambas manos, y no excluiríamos al enviado; pero ahora, dado que la imposición de manos es con sus dos manos, el texto escribió en singular solo para excluir al enviado. Aunque en los demás lugares el enviado de una persona es como ella misma, no se juzga así respecto a la imposición de manos. Y en Torat Kohanim se dice sobre “Aharón apoyará sus dos manos”: enseña que la imposición de manos es con dos manos; esto es una regla general para todas las imposiciones de manos, que sean con dos manos.

Ramban on Leviticus 1:5

וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו עַל מָה הוּא מְרַצֶּה לוֹ, אִם תֹּאמַר עַל כָּרֵתוֹת וּמִיתוֹת ב"ד אוֹ מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אוֹ מַלְקוּת, הֲרֵי עָנְשָׁן אָמוּר, הָא אֵינוֹ מְרַצֶּה אֶלָּא עַל עֲשֵׂה וְעַל לָאו שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵֹה, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא א':ד'). וּבָרַיְתָא הִיא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (פרק ד ח). וַאֲנִי תָּמֵהַּ, וְכִי הֵיכָן עָנְשָׁן אָמוּר, כִּי הַקָּרְבָּנוֹת בַּשּׁוֹגְגִין הֵן מְרַצִּין. וְנוּכַל לוֹמַר שֶׁיְּכַפְּרוּ עַל חַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שׁוֹגְגִין וְעַל חַיָּבֵי מַלְקוּת שׁוֹגְגִין וְעַל חַיָּבֵי מִיתוֹת ב"ד שׁוֹגְגִין בְּאוֹתָן שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם חַטָּאת, כְּגוֹן מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ וּמְקַלֵּל, כְּשֵׁם שֶׁהַחַטָּאת מְכַפֶּרֶת בְּחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת שׁוֹגְגִין. וְאוּלַי בַּעֲבוּר שֶׁפֵּרֵשׁ הַכָּתוּב בְּחַיָּבֵי מִיתוֹת ב"ד וּבְחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת עָנְשָׁן בְּמֵזִיד וּבְשׁוֹגֵג, וּפֵרֵשׁ בְּחַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עָנְשָׁן בְּמֵזִיד לְמִיתָה וּבְחַיָּבֵי לָאוִין לְמַלְקוּת וְלֹא פֵּרֵשׁ בָּהֶם שׁוּם עֹנֶשׁ בְּשׁוֹגֵג, נִרְאָה לָהֶם לַחֲכָמִים שֶׁכָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּהֶם פֵּרְשׁוֹ הַכָּתוּב, כִּי לָמָּה יְפָרֵשׁ עָנְשָׁן שֶׁל אֵלּוּ בְּמֵזִיד וּבְשׁוֹגֵג וִיפָרֵשׁ עֹנֶשׁ הָאֲחֵרִים בְּמֵזִיד וְלֹא יְפָרֵשׁ אוֹתוֹ בְּשׁוֹגֵג וְיֹאמַר שֶׁיְּהֵא מְחֻיָּב לְהָבִיא בָּהֶן עוֹלָה, וּלְכָךְ רָאוּ שֶׁאֵין בְּחַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וּבְחַיָּבֵי מַלְקוּת אֶלָּא עָנְשָׁן הַמְפֹרָשׁ בָּהֶן בְּמֵזִיד, אֲבָל בְּשׁוֹגֵג אֵין עֲלֵיהֶם שׁוּם נְשִׂיאוּת חֵטְא וְאֵין צְרִיכִין רִצּוּי כְּלָל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ "כְּבָר עָנְשָׁן אָמוּר", שֶׁכָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁרָצָה לְהַטִּיל עֲלֵיהֶם כְּבָר אֲמָרוֹ הַכָּתוּב, אֲבָל עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה הַמְּזִידִין שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בָּהֶם שׁוּם עֹנֶשׁ, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ בָּהֶם, בָּזֶה יֵרָצֶה בָּעוֹלָה הַזּוֹ אִם יְבִיאֶנָּה בְּנִדְבַת נַפְשׁוֹ. וְיִתָּכֵן לוֹמַר כִּי בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בְּקָרְבְּנוֹת הַנְּדָבָה "לְכַפֵּר עָלָיו עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג" כַּאֲשֶׁר בְּקָרְבְּנוֹת הַחֵטְא, וְאָמַר "וְנִרְצָה", הָיָה לְרַבּוֹתֵינוּ בַּמַּשְׁמָעוּת הַזֶּה שֶׁיְּכַפֵּר עַל הַמְּזִידִים שֶׁאֵינָם רְצוּיִים לְפָנָיו, כִּי הַשּׁוֹגֵג אע"פ שֶׁחָטָא רְצוּי הַשֵּׁם הוּא, אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכַפֵּר עַל הַמְּזִידִים זוּלָתִי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵׂה שֶׁלֹּא נִזְכַּר בָּהֶם עֹנֶשׁ, אֶלָּא שֶׁאֵינָם רְצוּיִים לַמֶּלֶךְ בַּעֲבוּר שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוָתוֹ, וּבַמֶּה יִתְרַצּוּ אֶל אֲדוֹנֵיהֶם, בַּדּוֹרוֹן הַזֶּה. וְרָאִיתִי בְּאַגָּדָה בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (ז ג), תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין הָעוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל הִרְהוּרֵי עֲבֵרַת הַלֵּב. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מִקְרָא מָלֵא הוּא, "וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיֹה לֹא תִהְיֶה" (יחזקאל כ לב), הָעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל הָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם. וְכֵן בְּאִיּוֹב הוּא אוֹמֵר, "וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם" (איוב א ה), הָדָא אָמְרָה אֵין הָעוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב. וְהַטַּעַם שֶׁלְּפִי שֶׁהוּא חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה' לְפִיכָךְ כֻּלָּהּ כָּלִיל לַה'. וּלְשׁוֹן "וְנִרְצָה לוֹ" יַחְזֹר אֶל הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַנִּזְכָּר, שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ בַּקָּרְבָּן הַזֶּה לְכַפֵּר עָלָיו, מִלְּשׁוֹן "וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו" (שמואל א כט ד), "וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" (תהלים מד ד), וְכֵן רַבִּים. וְיִתָּכֵן כִּי "וְנִרְצָה" כִּנּוּי לַחֵטְא, שֶׁנִּרְצָה לוֹ חֶטְאוֹ לְכַפֵּר עָלָיו, מִלְּשׁוֹן "כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ" (ישעיהו מ ב), "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ" (דהי"ב לו כא), "וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויקרא כו מג), לְשׁוֹן הַשְׁלָמָה. וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא כָּעִנְיָן הָרִאשׁוֹן, כְּאִלּוּ הֶעָוֹן רָצוּי לִפְנֵי הַשֵּׁם, לֹא יִחַר אַפּוֹ בּוֹ עוֹד:

Ramban on Leviticus 1:6

וְשָׁחַט וְהִקְרִיבוּ הַכֹּהֲנִים מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, לִמֵּד עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. וְהִקְרִיבוּ זוֹ קַבָּלָה, וּמַשְׁמָעָהּ לְשׁוֹן הוֹלָכָה, לָמַדְנוּ שֶׁשְּׁתֵּיהֶן בִּבְנֵי אַהֲרֹן, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא א':ה'). וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, אֶלָּא מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (תורת כהנים פרשה ד ד) "וְהִקְרִיבוּ" זוֹ קַבָּלַת הַדָּם, שֶׁאֵין לְשׁוֹן "וְהִקְרִיבוּ" קְרִיבַת הַדָּם לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִיא הַהוֹלָכָה, אֲבָל הוּא לְשׁוֹן קָרְבָּן, שֶׁיַּעֲשׂוּ מִן הַדָּם קָרְבָּן וְהוּא לְקַבְּלוֹ וּלְזָרְקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי הִזְכִּיר בְּבַעַל הַקָּרְבָּן הֲבָאָה וּסְמִיכָה וּשְׁחִיטָה, וְאַחֲרֵי הַשְּׁחִיטָה הִזְכִּיר "בְּנֵי אַהֲרֹן" מִיָּד, אִם כֵּן אַף הַקַּבָּלָה עַצְמָהּ מִצְוַת כְּהֻנָּה וְאֵינָהּ אֶלָּא בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת, וְכָל שֶׁכֵּן הוֹלָכָה וּזְרִיקָה. וְעוֹד שֶׁהוֹלָכַת הָאֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ פְּסוּלָה בְּזָר, שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ (זבחים ד) "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א':י"ג), זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. אִם כֵּן אַף הוֹלָכַת הַדָּם צְרִיכָה כֹּהֵן בְּכִהוּנוֹ:

“Y degollará, y los kohanim acercarán”: desde la recepción de la sangre en adelante es mitzvá sacerdotal. Esto enseña que la degollación es válida mediante un no kohén. “Y acercarán” se refiere a la recepción, y su significado implica también traslado; de aquí aprendemos que ambas acciones corresponden a los hijos de Aharón. Así es la expresión de Rashi. Pero no es correcto. Más bien, según la interpretación de nuestros Sabios: “y acercarán” se refiere a la recepción de la sangre. No es que “y acercarán” signifique acercar la sangre al altar, que sería el traslado, sino que es expresión de sacrificio: harán de la sangre un sacrificio, es decir, recibirla y rociarla sobre el altar. Porque el texto ya mencionó respecto al dueño del sacrificio la traída, la imposición de manos y la degollación; y después de la degollación mencionó de inmediato “los hijos de Aharón”. Si es así, incluso la recepción misma es mitzvá sacerdotal, y solo puede hacerse por un kohén apto y en un recipiente de servicio; con mayor razón el traslado y la aspersión. Además, el traslado de los miembros hacia la rampa es inválido si lo hace un no kohén, pues así interpretaron: “y el kohén acercará todo y lo hará arder sobre el altar”: esto se refiere al traslado de los miembros hacia la rampa. Si es así, también el traslado de la sangre requiere un kohén en su servicio sacerdotal.

Ramban on Leviticus 1:7

וְהִפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָה מִצְוָה שֶׁיַּפְשִׁיטֶנָּה כֻּלָּהּ וְאַחֲרֵי כֵּן יְנַתַּח אוֹתָהּ. וְאָמַר "וְהִפְשִׁיט וְנִתַּח" כִּי בְּבַעַל הַקָּרְבָּן יְדַבֵּר, כַּאֲשֶׁר אָמַר (ויקרא א':ד') "וְסָמַךְ וְשָׁחַט", כִּי הַהֶפְשֵׁט וְהַנִּתּוּחַ אֵינָן עֲבוֹדוֹת וּכְשֵׁרוֹת בְּזָר, וּלְכָךְ חָזַר אַחַר כָּךְ וְאָמַר "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא א':ז'). וְכֵן רְחִיצַת הַקְּרָבַיִם כְּשֵׁרָה בְּזָר, וּלְכָךְ אָמַר "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם" (ויקרא א':ט') בַּעַל הַקָּרְבָּן, וְאַחֲרֵי כֵן "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן". וְאָמַר לְשׁוֹן רַבִּים "וְנָתְנוּ" "וְעָרְכוּ" כִּי בְּכָל מִצְוֹת הַכְּהֻנָּה יֹאמַר כֵּן, בַּעֲבוּר שֶׁהַכֹּהֲנִים רַבִּים יֵאָסְפוּ בְּבֵית הַשֵּׁם לַעֲשׂוֹת הָעוֹלָה, וּבְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (משלי יד כח), אֲבָל אֵינֶנּוּ עִכּוּב, שֶׁהֲרֵי לִמֵּד לְמַטָּה (ויקרא א':י"ב) "וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם":

“Y desollará la ofrenda quemada”: Es mitzvá que la desuelle completamente, y después la corte en partes. Dijo “desollará y cortará” porque habla del dueño del sacrificio, como dijo: “apoyará y degollará”, pues el desuello y el corte no son servicios sacerdotales y son válidos mediante un no kohén. Por eso volvió después y dijo: “y los hijos de Aharón pondrán”. Asimismo, el lavado de las entrañas es válido mediante un no kohén; por eso dijo: “sus entrañas y sus patas lavará con agua”, refiriéndose al dueño del sacrificio, y después: “y el kohén hará arder”. Y usó plural, “pondrán” y “ordenarán”, porque en todas las mitzvot sacerdotales habla así, ya que muchos kohanim se reúnen en la Casa de Hashem para realizar la ofrenda quemada, y “en multitud de pueblo está el esplendor del rey”. Pero no es indispensable, pues más abajo enseñó: “y el kohén los ordenará”.

Ramban on Leviticus 1:8

וְהִפְשִׁיט וְנִתַּח וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵשׁ אֵין זֶה הַסֵּדֶר, שֶׁהָרָאוּי שֶׁיַּעַרְכוּ הַכֹּהֲנִים הַמַּעֲרָכָה וְאַחֲרֵי כֵן יְנַתְּחוּ הָעוֹלָה, וְכָךְ הָיָה סֵדֶר הַמַּעֲרָכָה בְּתָמִיד (יומא לג). וְכֵן מַה שֶׁאָמַר (ויקרא א':ח') "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ" וְאַחֲרֵי כֵן "וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם" (ויקרא א':ט') אֵין הַצַּוָּאָה שֶׁיַּעֲשֶׂה כַּסֵּדֶר הַזֶּה, כִּי הָעֲרִיכָה הִיא הַקְטָרַת הַנְּתָחִים שֶׁצִּוָּה לְמַטָּה (ויקרא א':ט') "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל", וְאִם כֵּן אֵין הַסֵּדֶר שֶׁיַּעֲלֶה הַנְּתָחִים וְהָרֹאשׁ וְהַפֶּדֶר עַל הָאֵשׁ שֶׁבַּמִּזְבֵּחַ וְאַחֲרֵי כֵן יִרְחַץ הַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם וְיַקְטִירֵם, אֲבָל תְּחִלָּה יְנַתַּח וְיִרְחַץ וְאַחֲרֵי כֵן יַעֲלֶה הַכֹּל עַל הָאֵשׁ וְיַקְטִיר. אֲבָל עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁהִקְדִּים זְרִיקַת הַדָּם, לְלַמֵּד שֶׁהִיא קוֹדֶמֶת לְכָל דָּבָר, וְאַחֲרֵי כֵן צִוָּה בְּהַקְטָרַת הָאֵבָרִים, וְאָמַר שֶׁיַּפְשִׁיט וִינַתַּח לְהַעֲרִיךְ אוֹתָם עַל הָאֵשׁ אַחֲרֵי רְחִיצַת הַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם, וְאָז יַקְטִיר הַכֹּל כְּאַחַת, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "אֶת הַכֹּל". וְהַכַּוָּנָה שֶׁשָּׁנָה הַכָּתוּב בָּאֵבָרִים לוֹמַר "וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ וְהִקְטִיר", לְלַמֵּד שֶׁאַחַר שֶׁיְּסַדְּרֵם עַל הָאֵשׁ לֹא יַנִּיחֵם עַד שֶׁיְּבַעֵר בָּהֶם הָאֵשׁ וְיֹאכַל אוֹתָם וְתַעֲלֶה מֵהֶם הַקְּטֹרֶת. וְכֵן מַה שֶׁהִקְדִּים הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ לְמַעֲרֶכֶת הָאֵשׁ, לְלַמֵּד שֶׁאֵין בְּעוֹלַת הַנְּדָבָה חוֹבָה לְהַקְדִּים לָהּ מַעֲרָכָה כְּעוֹלַת הַתָּמִיד שֶׁנִּצְטַוִּינוּ (ויקרא ו':ה') "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר", וְהִיא קוֹדֶמֶת לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (יומא ל"ג):

“Y desollará, cortará, y los hijos de Aharón pondrán fuego”: Este no es el orden, porque lo apropiado es que los kohanim preparen primero la pira y después corten la ofrenda quemada; así era el orden de la pira en el sacrificio diario. Y también lo que dijo: “los hijos de Aharón, los kohanim, ordenarán las partes, la cabeza y el péder, sobre la leña que está sobre el fuego”, y después: “las entrañas y las patas lavará con agua”, no significa que el mandato sea hacerlo en ese orden. Porque el ordenamiento es la quema de las partes, sobre la cual ordenó más abajo: “y el kohén hará arder todo”. Si es así, el orden no es subir las partes, la cabeza y el péder sobre el fuego del altar, y después lavar las entrañas y las patas y quemarlas; sino que primero se corta y se lava, y después se sube todo sobre el fuego y se quema. El asunto del versículo es que adelantó la aspersión de la sangre para enseñar que ella precede a todo. Después ordenó la quema de los miembros, y dijo que se desuelle y se corte para ordenarlos sobre el fuego después del lavado de las entrañas y las patas, y entonces quemará todo junto. Eso es lo que dijo: “todo”. La intención de que el texto repitiera respecto a los miembros “ordenarán leña sobre el fuego” y “hará arder” es enseñar que, después de colocarlos sobre el fuego, no los dejará hasta que el fuego prenda en ellos, los consuma y suba de ellos el humo de la quema. Asimismo, el hecho de que adelantó el desuello y el corte a la preparación del fuego enseña que en la ofrenda quemada voluntaria no hay obligación de precederla con una pira, como en la ofrenda diaria, sobre la cual se nos ordenó: “el kohén encenderá sobre ella leña cada mañana”; y esta precede a todo asunto del altar, como se explica en el tratado Yomá.

Ramban on Leviticus 1:9

אֶת הַפָּדֶר תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על ויקרא א':ח') "תַּרְבָּא", וְכֵן דִּבְרֵי כָּל הַמְפָרְשִׁים פֶּה אֶחָד. וְאֵין לַמִּלָּה חָבֵר. וּלְפִי דַּעְתִּי שֶׁאֵינֶנּוּ שֵׁם לַחֲלָבִים כֻּלָּם, רַק לַחֵלֶב הַדַּק הַפָּרוּס וּמַבְדִּיל בֵּין הַקְּרָבַיִם, וְהַמִּלָּה מִן הַהֲפוּכִים, פֶּדֶר - פֶּרֶד, שֶׁמַּפְרִיד בֵּין הַקְּרָבַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים. וּלְכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (יומא כו), שֶׁיְּהֵא פּוֹרֵס הַפֶּדֶר עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה, שֶׁזֶּהוּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהַחֵלֶב הַהוּא רָאוּי לְפָרְסוֹ וּלְכַסּוֹת בּוֹ. וְכֵן נָהֲגוּ חֲשׁוּבֵי הָאֻמּוֹת לְפָרְסוֹ עַל הַצָּלִי. וְאִם יִהְיֶה שֵׁם לַחֲלָבִים כֻּלָּם, יִקָּרֵא הַחֵלֶב כֵּן בַּעֲבוּר שֶׁהוּא הַשֻּׁמָּן הַנִּפְרָד מִן הַבָּשָׂר, וְכֵן הוּא כִּנּוּיוֹ בְּפִי חַכְמֵי הַטֶּבַע כַּאֲשֶׁר אַזְכִּיר (רמב"ן על ויקרא ג':ט'):

“El péder”: Onkelos lo tradujo “tarba”, grasa, y así dijeron todos los comentaristas unánimemente. La palabra no tiene paralelo. Según mi opinión, no es un nombre para todas las grasas, sino solo para la grasa fina extendida que separa entre las entrañas. La palabra pertenece a las formas invertidas: péder / péred, porque separa entre las entrañas superiores y las inferiores. Por eso nuestros Sabios dijeron que se debe extender el péder sobre el lugar de la degollación, pues esto es una forma de honor hacia lo Alto: esa grasa es adecuada para extenderse y cubrir con ella. Así acostumbraban también los nobles de las naciones a extenderla sobre el asado. Y si fuera un nombre para todas las grasas, la grasa se llamaría así porque es la gordura separada de la carne. Así también la llaman los sabios de la naturaleza, como mencionaré.

Ramban on Leviticus 1:10

עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, אִשֶּׁה כְּשֶׁיִּשְׁחָטֶנּוּ יְהֵא שׁוֹחֵט לְשֵׁם הָאֵשׁ, וְכָל אִשֶּׁה לְשׁוֹן אֵשׁ. נִיחוֹחַ נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא א':ט'). וְלֹא פֵּרֵשׁ הָרַב מַהוּ לְשֵׁם הָאֵשׁ. וּבַגְּמָרָא (זבחים מו) אָמְרוּ, לְאַפּוֹקֵי כְּבָבָא דְּלָא. וּפֵרְשׁוּ בּוֹ שֶׁיִּשְׁחָטֶנּוּ עַל מְנָת לְהַעֲלוֹתוֹ עַל גַּבֵּי אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּמַּעֲרָכָה, לֹא לְהַעֲלוֹת עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת שֶׁמִּתְכַּבּוֹת וְהוֹלְכוֹת. וְלִי נִרְאֶה שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן שֶׁתֹּאכְלֶנּוּ הָאֵשׁ לְגַמְרֵי, לֹא שֶׁיִּצָּלֶה שָׁם מְעַט, וְהוּא מִלְּשׁוֹנָם בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (סנהדרין ע), כִּבְשַׂר כִּיבָא דְּאָכְלֵי גַּנָּבֵי, וּבְמַסֶּכֶת עֵרוּבִין (כט) וְנִכְבִּיב וְנֵכוּל. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים שָׁם (זבחים מו) לְאַפּוֹקֵי גְּבָבָא דְּלָא, שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל גַּבֵּי אֵשׁ שֶׁל עֵצִים, כְּדִכְתִיב "עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ", וְלֹא יַחְשֹׁב לְהַעֲלוֹתוֹ עַל גַּבֵּי אֵשׁ שֶׁל קַשׁ וְשֶׁל גְּבָבָא, כְּעִנְיָן שֶׁשָּׁנִינוּ (שבת לו), כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא. וְהִנֵּה בַּכָּתוּב הַזֶּה טַעַם הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהֵם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְאָמַר הָרַב בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים (ג לב) כִּי טַעַם הַקָּרְבָּנוֹת בַּעֲבוּר שֶׁהַמִּצְרִים וְהַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ יִשְׂרָאֵל גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים בְּאַרְצָם מֵעוֹלָם, הָיוּ עוֹבְדִים לַבָּקָר וְלַצֹּאן, כִּי הַמִּצְרִים עוֹבְדִים לַטָּלֶה וְהַכַּשְׂדִּים עוֹבְדִים לַשֵּׁדִים אֲשֶׁר יֵרָאוּ לָהֶם בִּדְמוּת שְׂעִירִים, וְאַנְשֵׁי הוֹדוּ עַד הַיּוֹם לֹא יִשְׁחֲטוּ בָּקָר לְעוֹלָם. בַּעֲבוּר כֵּן צִוָּה לִשְׁחֹט אֵלֶּה הַשְּׁלֹשָׁה מִינִין לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כִּי הַדָּבָר שֶׁהָיוּ חוֹשְׁבִים כִּי הֵם בְּתַכְלִית הָעֲבֵרָה, הוּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַבּוֹרֵא וּבוֹ יִתְכַּפְּרוּ הָעֲוֹנוֹת, כִּי כֵן יִתְרַפְּאוּ הָאֱמוּנוֹת הָרָעוֹת שֶׁהֵם מַדְוֵי הַנֶּפֶשׁ, כִּי כָל מַדְוֶה וְכָל חֹלִי לֹא יִתְרַפֵּא כִּי אִם בְּהֶפְכּוֹ, אֵלֶּה דְּבָרָיו וּבָהֶם הֶאֱרִיךְ. וְהִנֵּה הֵם דִּבְרֵי הֲבַאי, יְרַפְּאוּ שֶׁבֶר גָּדוֹל וְקֻשְׁיָא רַבָּה עַל נְקַלָּה, יַעֲשׂוּ שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל, שֶׁאֵינֶנּוּ רַק לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל רְשָׁעִים וְטִפְּשֵׁי עוֹלָם, וְהַכָּתוּב אָמַר כִּי הֵם לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, וְגַם כִּי לְפִי שְׁטוּתָם שֶׁל מִצְרִים לֹא תִּתְרַפֵּא מַחֲלָתָם בָּזֶה אֲבָל תּוֹסִיף מַכְאוֹב, כִּי מַחְשֶׁבֶת הָרְשָׁעִים הַנִּזְכָּרִים לַעֲבֹד לְמַזַּל טָלֶה וּמַזַּל שׁוֹר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ בָּהֶם כְּפִי מַחְשַׁבְתָּם, וְלָכֵן לֹא יֹאכְלוּ אוֹתָם לִכְבוֹד כֹּחָם וִיסוֹדָם, אֲבָל אִם יִזְבְּחוּ אוֹתָם לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד זֶה כָּבוֹד לָהֶם וּמַעֲלָה, וְהֵם עַצְמָם כָּךְ הֵם נוֹהֲגִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ויקרא יז ז) "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם", וְעוֹשֵׂי הָעֵגֶל זָבְחוּ לוֹ. וְהָרַב מַזְכִּיר שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים לַלְּבָנָה בְּכָל רָאשֵׁי חָדְשֵׁיהֶם, וְלַשֶּׁמֶשׁ בַּעֲלוֹתָהּ בַּמַּזָּלוֹת הַיְּדוּעִים לָהֶם בְּסִפְרֵיהֶם, וְיוֹתֵר תִּתְרַפֵּא הַמַּחֲלָה בְּאָכְלֵנוּ מֵהֶם לָשֹׂבַע, שֶׁהוּא אָסוּר לָהֶם וּמְגֻנֶּה בְּעֵינֵיהֶם וְלֹא יַעֲשׂוּ כֵן לְעוֹלָם. וְהִנֵּה נֹחַ בְּצֵאתוֹ מִן הַתֵּבָה עִם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, אֵין בָּעוֹלָם כַּשְׂדִּי אוֹ מִצְרִי, הִקְרִיב קָרְבָּן וַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה', וְאָמַר בּוֹ (בראשית ח כא) "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ", וּמִמֶּנּוּ אָמַר אֶל לִבּוֹ "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (שם). "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם ד ד), וְלֹא הָיָה עֲדַיִן בָּעוֹלָם שֶׁמֶץ ע"ז כְּלָל. וּבִלְעָם אָמַר "אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כג ד), וְאֵין דַּעְתּוֹ עַתָּה לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ אֱמוּנוֹת רָעוֹת וְלֹא נִצְטַוָּה בְּכָךְ, אֲבָל עָשָׂה כֵן לְקָרְבָה אֶל הָאֱלֹהִים כְּדֵי שֶׁיָּחוּל עָלָיו הַדִּבּוּר. וּלְשׁוֹן הַקָּרְבָּנוֹת "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי" (שם כח ב), וְחָלִילָה שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶם שׁוּם תּוֹעֶלֶת וְרָצוֹן, רַק שׁוֹלְלוּת ע"ז מִדַּעַת הַשּׁוֹטִים. וְיוֹתֵר רָאוּי לִשְׁמֹעַ הַטַּעַם שֶׁאוֹמְרִים בָּהֶם כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמַּעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם נִגְמָרִים בְּמַחְשָׁבָה וּבְדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, צִוָּה הַשֵּׁם כִּי כַּאֲשֶׁר יֶחֱטָא יָבִיא קָרְבָּן יִסְמֹךְ יָדָיו עָלָיו כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה, וְיִתְוַדֶּה בְּפִיו כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר, וְיִשְׂרֹף בָּאֵשׁ הַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַתַּאֲוָה, וְהַכְּרָעַיִם כְּנֶגֶד יָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל אָדָם הָעוֹשִׂים כָּל מְלַאכְתּוֹ, וְיִזְרֹק הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּנֶגֶד דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּל אֵלֶּה כִּי חָטָא לֵאלֹהָיו בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ וְרָאוּי לוֹ שֶׁיִּשָּׁפֵךְ דָּמוֹ וְיִשָּׂרֵף גּוּפוֹ, לוּלֵא חֶסֶד הַבּוֹרֵא שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ תְּמוּרָה וְכֹפֶר הַקָּרְבָּן הַזֶּה, שֶׁיְּהֵא דָּמוֹ תַּחַת דָּמוֹ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ, וְרָאשֵׁי אֵיבְרֵי הַקָּרְבָּן כְּנֶגֶד רָאשֵׁי אֵיבָרָיו, וְהַמָּנוֹת לְהַחֲיוֹת בָּהֶן מוֹרֵי הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עָלָיו. וְקָרְבַּן הַתָּמִיד בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יִנָּצְלוּ הָרַבִּים מֵחֲטוֹא תָּמִיד. וְאֵלֶּה דְּבָרִים מִתְקַבְּלִים מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב כְּדִבְרֵי אַגָּדָה. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת יֵשׁ בַּקָּרְבָּנוֹת סוֹד נֶעֱלָם, תִּכָּנֵס בּוֹ מִמַּה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּסִפְרֵי (פנחס קמג) וּבְסוֹף מְנָחוֹת (קי), אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב בְּפ' הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם לֹא "אֵל" וְלֹא "אֱלֹהֶיךָ" וְלֹא "אֱלֹהִים" וְלֹא "שַׁדַּי" וְלֹא "צְבָאוֹת", אֶלָּא יוֹ"ד הֵ"א שֵׁם הַמְּיֻחָד, שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל הַדִּין לַחְלֹק. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהלים נ יב), לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם זְבוֹחוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּאָמֵר וְיֵעָשֶׂה רְצוֹנִי. וּבִתְחִלַּת תּוֹרַת כֹּהֲנִים (פרשה ב ה), רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "קָרְבָּן" אָמוּר בְּיוֹ"ד הֵ"א, שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָאֶפִּיקוֹרְסִים לִרְדּוֹת. אֵלּוּ דִּבְרֵיהֶם זַ"ל. וֶאֱמֶת כִּי בְּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת לֹא נֶאֱמַר לֹא "אֵל" וְלֹא "אֱלֹהִים", אֲבָל מָצָאנוּ "וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז ו), וּכְתִיב "לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם" (ויקרא כ"א:ו'), "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (שם ח), וְכָתוּב בַּמִּזְמוֹר הַנִּזְכָּר "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה" (תהלים נ יד), וְעוֹד כָּתוּב (דהי"ב כט ו-ז) "כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֵינוּ גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". אֲבָל הָעִנְיָן כֻּלּוֹ מְבֹאָר בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח ב) "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי", וְאָמַר (ויקרא ג':י"א) "לֶחֶם אִשֶּׁה", שֶׁהֵם לֶחֶם לְאִשֶּׁה וּמִמֶּנּוּ לָאִשִּׁים, וְ"אִשֶּׁה" לְשׁוֹן אֵשׁ. וְאָמַר ר"א (אבן עזרא על ויקרא א':ט') "אִשֶּׁה" שֵׁם הַתֹּאַר, וְטַעְמוֹ קָרְבַּן אֵשׁ, וְהוּא תֹּאַר לְמִלַּת "הַכֹּל", וּבַמִּנְחָה שֶׁאָמַר (ויקרא ב':ב') "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" יִהְיֶה תֹּאַר לַקֹּמֶץ. וְאֵינוֹ כֵן, אֲבָל "אִשֶּׁה" שֵׁם, כְּמוֹ אֵשׁ, וְ"עוֹלָה אִשֶּׁה" כְּמוֹ עוֹלַת אֵשׁ רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', וְכֵן כֻּלָּם, כִּי טַעְמָם כְּמוֹ "לֶחֶם אִשֶּׁה" (להלן ג יא טז). אֲבָל לֹא אָמַר אֵשׁ וְאָמַר אִשֶּׁה כְּמַשְׁמָעוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר בְּמַתַּן תּוֹרָה. וְהִנֵּה הַקָּרְבָּן בְּמִדַּת הַדִּין, וְהַזְּבִיחָה לְשֵׁם ה' לְבַדּוֹ, שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְדָבָר אַחֵר בָּעוֹלָם רַק לְשֵׁם ה' לְבַדּוֹ. וְזֶה טַעַם "עוֹלָה הוּא אִשֶּׁה", וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב (ויקרא כ"א:ו') "כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ", כִּי לְאִשֵּׁי ה' קָרְבַּן אֱלֹהִים. וּלְכָךְ אָמְרוּ שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בַּצַּוָּאוֹת שֶׁל קָרְבָּנוֹת לֹא "אֵל" וְלֹא "אֱלֹהִים" אֶלָּא "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" כִּי הַכַּוָּנָה לַה' לְבַדּוֹ תִּהְיֶה, לֹא יְכַוֵּן הַמַּקְרִיב וְלֹא יַעֲלֶה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ רַק לַשֵּׁם הַמְּיֻחָד. וְהוּא מַאֲמַר הַחֲכָמִים (סנהדרין ס), רִיקֵן כָּל הָעֲבוֹדוֹת כֻּלָּן לַשֵּׁם הַמְיֻחָד. וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים (סוף פרק ו), "לַה'" לְשֵׁם מִי שֶׁעָשָׂה אֶת הָעוֹלָם. וְהוּא מַה שֶׁאָמַר הַמִּזְמוֹר "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ" (תהלים נ יד) "כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (שם מז ג), וְאֵין נוֹדְרִין אֶלָּא לִשְׁמוֹ הַמְיֻחָד, וְהוּא מַה שֶׁאָמַר "אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ" (תהלים נ ז ח), כַּאֲשֶׁר אָמַר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ ב). וְזֶה טַעַם הַמִּזְמוֹר כֻּלּוֹ, שֶׁאָמַר "אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ" וְגוֹ' (תהלים נ א), שֶׁהִזְכִּיר שֵׁם מָלֵא עַל עוֹלָם מָלֵא, וְהִזְכִּיר בָּהֶם הַקָּרְבָּנוֹת, וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס ז) "יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר", לֵאמֹר שֶׁיִּהְיוּ הַקָּרְבָּנוֹת עַל הָרָצוֹן שֶׁהוּא מִזְבְּחוֹ וּבֵית תִּפְאַרְתּוֹ יְפָאֵר בַּעֲלוֹתָם לְרֵיחַ נִיחוֹחַ. וְהִנֵּה "נִיחוֹחַ" מִן "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע" (מלכים ב ב טו), "וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ" (במדבר יא כו), וְכָל קָרְבָּן לְשׁוֹן קְרִיבָה וְאַחְדוּת, וּלְכָךְ אָמַר "וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" כִּי הָעוֹלָה בַּקֹּדֶשׁ תִּהְיֶה לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַמַּלְאָךְ לִמֵּד לְמָנוֹחַ עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. אָמַר "אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ" (שופטים יג טז), שֶׁאִם יַעֲשֶׂה לוֹ לֶחֶם לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, כִּי הוּא פִּגּוּל וְזֶבַח תּוֹעֵבָה לַשֵּׁם, אֲבָל אִם תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַה' לְבַדּוֹ תַּעֲלֶנָּה, וְתִהְיֶה לְרָצוֹן עַל אִשֶּׁה ה'. וְאָז עָלָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ. וְהִנֵּה הָעִנְיָן מְפֹרָשׁ וּמְבֹאָר, וַה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד:

Ramban on Leviticus 1:11

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ (פסוקים י-יג) בְּעוֹלַת הַצֹּאן וְדִינָהּ כְּדִין עוֹלַת הַבָּקָר בְּכָל מַעֲשֶׂה, וּלְכָךְ קִצֵּר בְּכָאן וְלֹא הִזְכִּיר "וְסָמַךְ וְנִרְצָה". וְהוֹסִיף לוֹמַר "עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא א':י"א) לְבָאֵר כִּי לִפְנֵי ה' שֶׁכָּתוּב בְּבֶן הַבָּקָר (ויקרא א':ה') הוּא יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ בַּצָּפוֹן, וּפֵרוּשׁ "יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ" - צִדּוֹ, וְהוּא בַּצָּפוֹן, לִמֵּד כִּי כֶּבֶשׁ הַמִּזְבֵּחַ בַּדָּרוֹם וְשָׁם פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן "לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו':ז'). וְטַעַם הַשְּׁחִיטָה שֶׁהִיא בַּצָּפוֹן כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי. וְאָמַר סְתָם "עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" כִּי הוּא הַמִּזְבֵּחַ הַנִּזְכָּר (ויקרא א':ה') אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא הִזְכִּיר "וְהִפְשִׁיט", שֶׁכְּבָר הֻזְכַּר (ויקרא א':ו'). וְאָמַר "וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם" לְלַמֵּד כִּי דַּי בְּכֹהֵן אֶחָד כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (רמב"ן על ויקרא א':ו'), כִּי הַפָּרָשִׁיּוֹת לְמֵדוֹת זוֹ מִזּוֹ, מַה שֶׁיְּחַסֵּר בְּאַחַת יְבָאֵר בָּאַחֶרֶת:

“Y si su sacrificio es del rebaño”: Esta sección, versículos 10–13, trata de la ofrenda quemada del rebaño, y su ley es como la de la ofrenda quemada de ganado mayor en todos sus actos. Por eso aquí abrevia y no menciona “apoyará” ni “será aceptado”. Añadió: “al lado norte del altar, delante de Hashem”, para explicar que “delante de Hashem”, escrito respecto al novillo, es el lado norte del altar. “El lado del altar” significa su costado, y está al norte. Esto enseña que la rampa del altar estaba al sur, y allí estaba la parte frontal del altar, acerca de la cual se dice: “delante de Hashem, hacia la cara del altar”. La razón por la cual la degollación se hace al norte ya la expliqué. Y dijo simplemente “sobre el altar, alrededor”, porque se refiere al altar mencionado, que está a la entrada del Ohel Moed. No mencionó “desollará”, porque ya fue mencionado. Y dijo: “el kohén los ordenará”, para enseñar que basta un solo kohén, como expliqué, pues las secciones se enseñan unas a otras: lo que falta en una se aclara en otra.

Ramban on Leviticus 1:12

מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה בָּחַר הַכָּתוּב בִּשְׁנֵי הַמִּינִים הָאֵלֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁהֵן מְצוּיִין וּקְרוֹבִים לְהִתָּפֵשׂ יוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (ויקרא רבה כז ו), "שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים", שֶׁיַּקְרִיב מִן הַגְּדֵלִים עַל אֲבוּסוֹ וְלֹא יִצְטָרֵךְ לָשֵׂאת כֵּלָיו תִּלְיוֹ וְקַשְׁתּוֹ לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. אֲבָל רָצָה בַּתּוֹרִים הַגְּדוֹלִים בַּעֲבוּר פְּרִישׁוּתָן וְהִדָּבְקָם, כַּיָּדוּעַ מֵהֶם שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָבַד בֶּן זוּגוֹ לֹא יִדְבַּק בְּאַחֵר לְעוֹלָם, וְכֵן יִשְׂרָאֵל דְּבוּקִים בַּה' אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא יִדְבְּקוּ בְּאֵל אַחֵר לְעוֹלָם. אֲבָל הַיּוֹנִים קַנָּאִים מְאֹד, וּבְקִנְאָתָם יִתְפָּרְדוּ וְיַחֲלִיפוּ, עַל כֵּן לֹא בָּחַר בָּהֶם אֶלָּא הַקְּטַנִּים קֹדֶם שֶׁיִּזְדַּוְּגוּ, כִּי הַיּוֹנָה בְּקַטְנוּתָהּ אָז תּוֹפֶסֶת אַהֲבָה בְּקֵן גִּדּוּלֶיהָ יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָעוֹפוֹת. וְהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי כָל הָעוֹפוֹת אִם יִגַּע אָדָם בַּקֵּן שֶׁלָּהֶם לָקַחַת מִשָּׁם אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵּיצִים יַעַזְבוּהוּ וְלֹא יְקַנְּנוּ בּוֹ לְעוֹלָם, וְהַיּוֹנָה לֹא תַּעַזְבֶנּוּ בְּשׁוּם עִנְיָן, וְכֵן יִשְׂרָאֵל לֹא יַחֲלִיפוּ בּוֹרְאָם וְתוֹרָתוֹ לְעוֹלָם, אֶלָּא אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב (שמות רבה מב ט). וְלֹא בָּחַר בַּתַּרְנְגוֹלִים לְזִמַּת זְנוּתָם. וְהָרַב אָמַר בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים (ג מו) כִּי הַטַּעַם בְּהַקְרָבַת גְּדוֹלֵי הַתּוֹרִים וְאֶפְרוֹחֵי הַיּוֹנִים כִּי הוּא הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהַגָּדוֹל בַּיּוֹנִים אֵין עֲרֵבוּת בּוֹ. וְאֵין זֶה אֱמֶת, כִּי קְטַנֵּי הַיּוֹנִים כִּמְעַט שֶׁאֵין רְאוּיִין לַאֲכִילָה מִפְּנֵי רֹטְבָא עוֹדְפָנִית שֶׁבָּהֶם, אֲבָל אִם נָחוּשׁ לְטִבְעָם בַּאֲכִילָה יִתָּכֵן שֶׁנִּבְחֲרוּ לִסְגֻלָּתָם כִּי הַתּוֹרִים סְגֻלָּתָם חִדּוּד הַשֵּׂכֶל, וְאֶפְרוֹחֵי הַיּוֹנִים סְגֻלָּתָם לְתוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה בִּמְבֻטְּלֵי הָאֵיבָרִים כְּפַלְגָּס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:

“De las tórtolas o de los pichones de paloma”: El texto escogió estas dos especies porque son frecuentes y más fáciles de capturar, como mencionaron nuestros Sabios respecto a “un cordero de ovejas o un cabrito de cabras”: que ofrezca de los que crecen junto a su pesebre, y no necesite llevar sus armas, su aljaba y su arco para cazar una presa y traerla. Pero quiso tórtolas adultas por su separación y fidelidad, como se sabe de ellas: cuando pierden a su pareja, no se unen jamás a otra. Así Israel está unido a Hashem su Dios, y no se unirá jamás a otro dios. Las palomas, en cambio, son muy celosas, y por sus celos se separan y cambian de pareja. Por eso no escogió de ellas sino las pequeñas, antes de que se apareen. Pues la paloma, en su pequeñez, siente más apego por el nido donde creció que las demás aves. Nuestros Sabios mencionaron que todas las aves, si una persona toca su nido para tomar de allí polluelos o huevos, lo abandonan y no vuelven a anidar en él jamás; pero la paloma no lo abandona bajo ninguna circunstancia. Así Israel no cambiará jamás a su Creador ni Su Torá, sino que será judío o crucificado. Y no escogió gallos por su inclinación a la promiscuidad. El maestro dijo en la Guía de los Perplejos que la razón de ofrecer tórtolas adultas y pichones de paloma es que eso es lo mejor de ellos, porque la paloma adulta no es agradable. Pero eso no es cierto, porque las palomas pequeñas casi no son aptas para comer por el exceso de humedad que tienen. Sin embargo, si atendemos a su naturaleza alimenticia, puede ser que fueron escogidas por su virtud: las tórtolas tienen la propiedad de agudizar el intelecto, y los pichones de paloma tienen una gran utilidad para quienes tienen miembros paralizados, como parálisis y casos semejantes.

Ramban on Leviticus 1:13

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ הַהַקְרָבָה הַזּוֹ הִיא הַעֲלָאָה שֶׁיַּעֲלֶה הָעוֹף אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁם יִמְלֹק אוֹתוֹ, שֶׁהַמְּלִיקָה אֵינָהּ אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. וּמִפְּנֵי זֶה דָּרְשׁוּ (זבחים סה), "הַכֹּהֵן" - וְכִי עוֹלֶה עַל הַלֵּב שֶׁהַזָּר קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "הַכֹּהֵן וּמָלַק", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְּהֵא הַמְּלִיקָה אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן. וּמָלַק וְהִקְטִיר וְנִמְצָה אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, מֵאַחַר שֶׁהוּא מַקְטִיר הוּא מוֹצֶה, אֶלָּא מַה הַקְטָרָה הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ אַף מְלִיקָה הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא מְסֹרָס הוּא, וּמָלַק וְהִקְטִיר וְקֹדֶם הַקְטָרָה וְנִמְצָה דָמוֹ כְּבָר, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא א':ט"ו). וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁיִּמְלֹק אֶת הָרֹאשׁ וְיַקְטִירֶנּוּ וְאַחֲרֵי כֵן וְנִמְצָה דַּם הַגּוּף עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְטִיר אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין אֵבָרִים קְרֵבִין לְעוֹלָם בְּשׁוּם קָרְבָּן אֶלָּא לְאַחַר הַרְצָאַת דָּמִים, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת. וּלְפִיכָךְ דָּרְשׁוּ כֵן, שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַקִּישׁ מְלִיקָה לְהַקְטָרָה, שֶׁיְּהֵא בִּשְׁנֵיהֶם הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ. אֲבָל פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ לְהַקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, יְלַמֵּד עַל הַמְּלִיקָה שֶׁתִּהְיֶה לְהַקְטִיר הָרֹאשׁ כַּאֲשֶׁר יַקְטִיר הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ויקרא א':י"ז) "וְהִקְטִיר אוֹתוֹ הַכֹּהֵן", כִּי דֶּרֶךְ הַכָּתוּב בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת לוֹמַר כֵּן כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (רמב"ן על ויקרא א':ו') בְּנִתְחֵי הָעוֹלָה. אֲבָל אָמַר בְּכָאן (ויקרא א':י"ז) "וְהִקְטִיר אוֹתוֹ הַכֹּהֵן" וְלֹא אָמַר וְהִקְטִיר אֶת הַכֹּל, כִּי שְׁתֵּי הַקְטָרוֹת הֵן, יַקְטִיר הָרֹאשׁ וְיָסִיר הַמֻּרְאָה וְשִׁסַּע אוֹתוֹ וְיַקְטִיר הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּזְבָחִים (שם):

“Y el kohén lo acercará al altar”: Este acercamiento es la subida: que suba el ave al altar, y allí le haga meliká, porque la meliká solo se hace en la parte superior del altar. Por eso interpretaron: “el kohén”: ¿acaso se puede pensar que un no kohén se acerque al altar? Entonces ¿por qué se dice “el kohén y hará meliká”? Enseña que la meliká debe hacerse por el cuerpo mismo del kohén. “Y hará meliká, y hará arder, y será exprimida”: podría decirse así: puesto que él hace arder, él exprime. Pero no; así como en la quema la cabeza va por separado y el cuerpo por separado, también en la meliká la cabeza queda por separado y el cuerpo por separado. Y el sentido simple del versículo está invertido: “hará meliká y hará arder”; pero antes de la quema, su sangre ya fue exprimida. Así es la expresión de Rashi. No es posible decir que haga meliká a la cabeza, la queme, y después exprima la sangre del cuerpo sobre la pared del altar y lo queme, porque los miembros nunca se ofrecen en ningún sacrificio sino después de la aceptación mediante la sangre; pues la sangre expía por el alma en todos los sacrificios. Por eso interpretaron así: el versículo vino solo a comparar la meliká con la quema, para que en ambas la cabeza sea por separado y el cuerpo por separado. Pero el sentido simple del versículo es: “hará meliká a su cabeza para hacerla arder sobre el altar”. Enseña que la meliká debe hacerse con el fin de hacer arder la cabeza, como también hará arder el cuerpo, tal como dijo: “el kohén lo hará arder”. Porque esa es la forma del texto en todos los sacrificios, como expliqué respecto a las partes de la ofrenda quemada. Pero aquí dijo: “el kohén lo hará arder”, y no dijo “hará arder todo”, porque hay dos quemas: quemará la cabeza, y luego quitará el buche, lo partirá y quemará el cuerpo, como enseñamos en Zevajim.

Ramban on Leviticus 1:14

וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ מְקוֹם הָרְעִי, זֶה הַזֶּפֶק. בְּנוֹצָתָהּ עִם בְּנֵי מֵעֶיהָ. וְנוֹצָה לְשׁוֹן דָּבָר מָאוּס, וְכֵן "כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ" (איכה ד טו), וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על ויקרא א':ט"ז) "בְּאֻכְלֵהּ". וְזֶהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן (תורת כהנים פרשה ז ט) שֶׁאָמַר נוֹטֵל אֶת הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (זבחים סה), קוֹדֵר אֶת הַזֶּפֶק בְּסַכִּין כְּעֵין אֲרֻבָּה וְנוֹטְלוֹ עִם הַנּוֹצָה, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא א':ט"ז). וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, שֶׁאֵין נוֹצָה בְּשׁוּם מָקוֹם אֶלָּא נוֹצָה מַמָּשׁ, וְכֵן "כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ" יֹאמַר שֶׁהֶעֱלוּ נוֹצָה לְעוֹפֵף מִמְּקוֹמָם אֶל הַגּוֹלָה, וְגַם יָנוּעוּ שָׁם שֶׁלֹּא מָצְאוּ מָנוֹחַ. וְכָמוֹהוּ "כִּי נָצֹא תֵּצֵא" (ירמיהו מח ט). וְהַמְּתַרְגֵּם הַיְּרוּשַׁלְמִי אָמַר בּוֹ "אֲרֵי יִתְקוֹטְטוּ אַף יִטַּלְטְלוּ", עֲשָׂאוֹ מִן "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים" (דברים כה יא), יֹאמַר כִּי הֵם נִצִּים בְּכָל הָעַמִּים וְנוֹדְדִים מֵהֶם וְלֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר בְּתוֹכָם, וְיָפֶה פֵּרֵשׁ. אֲבָל לְשׁוֹן נוֹצָה לֹא יִמָּצֵא כְּדִבְרֵי הָרַב. וּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי שֶׁהִצְרִיךְ לִטֹּל אַף הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהַזֶּפֶק וְהַוֶּשֶׁט עִם הַקֻּרְקְבָן כְּלֵי הַמַּאֲכָל הַכֹּל בִּכְלַל מֻרְאָתוֹ, כִּי בַּקֻּרְקְבָן יַעֲשֶׂה הָרְעִי, וְלֹא חָלַק אַבָּא יוֹסֵי כְּלָל עַל מַה שֶׁאָמַר תַּנָּא קַמָּא יִטְּלֶנּוּ עִם הַנּוֹצָה, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים פֶּרֶק שִׁשִּׁי (זבחים נד), בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ וְהִשְׁלִיכָם לְבֵית הַדֶּשֶׁן, וּמִשְׁנָה זוֹ מִשְׁנַת אַבָּא יוֹסֵי הִיא, וְקָתָנֵי נוֹצָה. וְדַעַת אוּנְקְלוֹס כְּדַעַת חֲכָמִים, שֶׁאֵינוֹ מֵסִיר רַק הַזֶּפֶק בְּנוֹצָתוֹ עִם הָאֹכֶל הַכָּנוּס בּוֹ שֶׁהוּא הַמֻּרְאָה, וּלְפִי שֶׁהַכֹּהֵן תּוֹפֵס בַּזֶּפֶק וּמֵסִיר בּוֹ אֶת הַמֻּרְאָה אָמַר "יָת זְפָקֵיהּ בְּאֻכְלֵהּ", כְּאִלּוּ הוּא אֻכְלֵהּ בִּזְפָקֵיהּ, כִּי "אֻכְלֵהּ" תַּרְגּוּם "מֻרְאָתוֹ", וּ"זְפָקֵיהּ" תַּרְגּוּם "נוֹצָתָהּ", שֶׁהַכָּתוּב אָמַר שֶׁיָּסִיר הַמֻּרְאָה, שֶׁהוּא הָאֹכֶל, בְּנוֹצָתָהּ שֶׁעָלֶיהָ, שֶׁנּוֹטֵל הַזֶּפֶק בְּעוֹרוֹ וּבְנוֹצָה שֶׁעָלָיו. וְכָךְ אָמַר אוּנְקְלוֹס (שמות כג כא) "אֲרֵי בִּשְׁמִי מֵימְרֵהּ", וּכְפִי הָעִבְרִי יֹאמַר "אֲרֵי שְׁמִי בְּמֵימְרֵהּ", אֲבָל הָפַךְ תַּרְגּוּמוֹ לְצֹרֶךְ דָּבָר שֶׁיָּדַע בּוֹ. וְתִרְגֵּם "וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת" (שם כח כה) כֵּן בְּהִפּוּךְ "וְיָת תַּרְתֵּין גְּדִילָן דְּעַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי", וְכֵן רַבִּים:

“Y quitará su buche con sus plumas”: Rashi explicó: “su buche”, el lugar del excremento, es decir, el buche. “Con sus plumas”: junto con sus intestinos. “Pluma” sería expresión de algo repugnante, como “pues fueron despreciados y también vagaron”; y por eso Onkelos tradujo: “con su comida”. Este es el midrash de Abba Yosí ben Janán, quien dijo que toma el estómago con él. Y nuestros Sabios dijeron: corta el buche con un cuchillo, como una ventana, y lo toma con las plumas. Así es la expresión de Rashi. Pero no es correcto, porque “notzá” en ningún lugar significa otra cosa que pluma literal. También “pues fueron despreciados y también vagaron” significa que levantaron pluma para volar de su lugar al exilio, y allí también vagaron, porque no encontraron descanso. Similar a esto es “pues ciertamente saldrás”. El traductor Yerushalmí dijo allí: “porque pelearán y también serán desplazados”; lo derivó de “cuando riñan unos hombres”. Quiere decir que ellos riñen con todos los pueblos y se desplazan de ellos, y no volverán a habitar entre ellos. Explicó bien. Pero la palabra “notzá” no se encuentra como dijo el maestro. Y el midrash de Abba Yosí, que requiere tomar incluso el estómago con él, es porque el buche, el esófago y el estómago son todos órganos de la comida, incluidos en “su buche”, pues en el estómago se forma el excremento. Abba Yosí no discrepó en absoluto de lo que dijo el primer tana, que debe tomarlo con la pluma. Pues enseñamos en la Mishná, en el sexto capítulo de Zevajim: llegó al cuerpo, quitó el buche, la pluma y los intestinos que salían con él, y los arrojó al lugar de las cenizas. Esta Mishná es la de Abba Yosí, y aun así enseña “pluma”. La opinión de Onkelos es como la de los Sabios: solo quita el buche con su pluma, junto con la comida acumulada en él, que es el “murá”. Y puesto que el kohén agarra el buche y con él quita el contenido, dijo: “su buche con su comida”, como si su comida estuviera en su buche. Pues “su comida” es traducción de “su contenido”, y “su buche” es traducción de “su pluma”, porque el texto dijo que quite el contenido, que es la comida, con la pluma que está sobre él, tomando el buche con su piel y la pluma que está sobre él. Así también dijo Onkelos: “porque en Mi Nombre está Su palabra”; mientras que según el hebreo debería decir: “porque Mi Nombre está en Su palabra”. Pero invirtió su traducción por una necesidad que conocía. También tradujo “y los dos extremos de las dos trenzas” de forma invertida: “y las dos trenzas que están sobre sus dos lados”, y así en muchos lugares.

Ramban on Leviticus 1:15

בִּכְנָפָיו עִם כְּנָפָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְרֹט כַּנְפֵי נוֹצָתוֹ. "כְּנָפָיו", נוֹצָה מַמָּשׁ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא א':י"ז). וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, שֶׁאִם כֵּן לֹא יַזְכִּיר הַכָּתוּב מֵאֵי זֶה מָקוֹם יְשַׁסַּע אוֹתוֹ, אִם מִלְּפָנָיו אוֹ מִגַּבּוֹ. אֲבָל פֵּרוּשׁוֹ וְשִׁסַּע אוֹתוֹ בִּמְקוֹם כְּנָפָיו, כִּי הַבֵּי"ת בֵּי"ת הַכְּלִי, כְּאָמְרְךָ בָּאָרוֹן בַּבַּיִת אוֹ בַּשָּׂדֶה. וְאֵין "כְּנָפָיו" נוֹצָה, אֲבָל הוּא כְּכָל הַכְּנָפַיִם שֶׁבַּכָּתוּב, "כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" (בראשית ז יד), "יִפְרֹשׁ כְּנָפָיו לְתֵימָן" (איוב לט כו), וְכֵן "בִּכְנַף מְעִילוֹ" (שמואל א טו כז). וְ"נוֹצָה" הוּא הַשֵּׂעָר אֲשֶׁר עַל גּוּף הָעוֹפוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (יחזקאל יז ג) "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה", וְכֵן שָׁנִינוּ (טהרות א ג) הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה טְמֵאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת, וְאָמְרוּ (תורת כהנים אחרי פרק יב ב), פְּרָט לַחַרְטוֹם וְלַצִּפָּרְנַיִם וְלַכְּנָפַיִם וְלַנּוֹצָה:

“Con sus alas”: Rashi explicó: con sus alas; no necesita arrancar las plumas de sus alas. “Sus alas” serían pluma literal. Pero esto no es correcto, porque si fuera así, el texto no mencionaría desde qué lugar debe partirla: si por delante o por detrás. Más bien, su explicación es: la partirá en el lugar de sus alas, porque la bet es instrumental o locativa, como cuando dices “en el arca, en la casa o en el campo”. “Sus alas” no significa pluma, sino que es como todas las alas mencionadas en el texto: “toda ave, toda ala”; “extiende sus alas hacia el sur”; y también “en el borde de su manto”. “Pluma” es el pelo que está sobre el cuerpo de las aves, como está escrito: “el gran águila, de grandes alas, largos miembros, llena de pluma”. Así también enseñamos: las alas y la pluma son impuras, impurifican y se unen. Y dijeron: excluye el pico, las uñas, las alas y la pluma.