Ramban on Leviticus 2
Ramban on Leviticus 2:1
ויצק ונתן והביאה מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש"י (רש"י על ויקרא ב׳:א׳) וצריך שנבאר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי הגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר (ויקרא ב׳:ח׳) והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה (ויקרא ב׳:ט׳) שהוא הקומץ הרי שהכהן הוא מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ וכך שנינו (קידושין לו) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים ואמרו הגשות דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (ויקרא ו׳:ז׳) ולא בנות אהרן א"כ ההגשה בבני אהרן היא אבל מה שאמרו (מנחות ט) מקמיצה ואילך מצות כהונה כונתם כי מקמיצה זו הכתובה בפסוק הזה ואילך מצות כהונה לא בדברים שהקדים הכתוב בכאן לקמיצה שהרי בפרשה זו הזכיר יציקה ונתינת לבונה והבאה אל הכהן וקמיצה ולא הוזכרה כאן הגשה אל המזבח נמצא שכל האמורין כאן קודם קמיצה כשרין בזר שהם יציקה ובלילה והבאה:
“Y verterá, y pondrá, y la traerá”: enseña que verter el aceite y mezclar la harina son válidos si los hace un no kohén. “Los kohanim, y tomará un puñado”: desde la toma del puñado en adelante es mitzvá sacerdotal. Así es la expresión de Rashi.
Pero debemos aclarar que la mitzvá sacerdotal no comienza con la toma del puñado, pues la presentación precede al puñado, y es inválida si la hace un no kohén, como dijo: “la acercará al kohén y él la presentará al altar”, y después: “el kohén elevará su memorial”, que es el puñado. Pues el kohén es quien la presenta al altar, hacia la esquina suroccidental, y después toma el puñado.
Así enseñamos: las imposiciones de manos, las agitaciones, las presentaciones y las tomas de puñado rigen en hombres y no rigen en mujeres. Y dijeron: presentaciones, porque está escrito: “Esta es la ley de la ofrenda vegetal: los hijos de Aharón la acercarán”, y no las hijas de Aharón. Si es así, la presentación corresponde a los hijos de Aharón.
Pero cuando dijeron: “desde la toma del puñado en adelante es mitzvá sacerdotal”, su intención fue que desde esta toma del puñado escrita en este versículo en adelante es mitzvá sacerdotal, no respecto a las cosas que el texto adelantó aquí antes de la toma del puñado. Pues en esta sección mencionó verter, poner incienso, traerla al kohén y tomar el puñado; y aquí no se mencionó la presentación al altar. Resulta que todo lo mencionado aquí antes de la toma del puñado es válido mediante un no kohén: verter, mezclar y traer.
Ramban on Leviticus 2:2
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ אסר להביא המנחה חמץ ואחר כך אמר לא תקטירו ממנו לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו ויכנס בכלל "לא תקטירו ממנו אשה" כל הקטרה לשון קטרת הסמים שהפטמין אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה (תורת כהנים פרשה יב ד) ואמר "ממנו" לאסור מקצתו כלומר חצי קומץ וכן על עירובו לוקה מריבוי הכתוב שאמר כי כל שאור וכל דבש כמו שמפורש במנחות (נח) ובפסחים (מג) וטעם הכתוב שיזכיר מנחה היא (פסוק ו טו) ויכתוב הוא וכן בכל מקום מפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג כ) וכן האשה ההוא (במדבר ה לא דברים יז ה) בעבור שהנקבה בכלל הזכר בכח וטעם השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו) אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבניהם ולכן אסרם לגבוה וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לע"ז כמו שאמר אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ובטעם המלח אמר גם כן בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח) ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונים מלח (מנחות כ) או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה (ויקרא ב׳:ז׳) "ואם מנחת מרחשת קרבנך" והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה וטעם על כל קרבנך על כל קרבנותיך שכל הקרבנות טעונין מלח כמו המנחה:
“Toda ofrenda vegetal que acerquéis a Hashem no será hecha jametz”: Prohibió traer la ofrenda vegetal fermentada. Después dijo: “no haréis arder de ello”, para prohibir que fermente el puñado y lo haga arder, y así entre en la prohibición de “no haréis arder de ello como ofrenda ígnea”.
Toda “quema” es lenguaje del incienso de especias, pues los perfumistas decían: la miel habría sido buena para el incienso, solo que la Torá la prohibió. Y dijo “de ello” para prohibir incluso parte de ello, es decir, medio puñado. Y también por su mezcla recibe azotes, por la inclusión del texto que dijo: “porque todo seor y toda miel”, como se explica en Menajot y Pesajim.
La razón por la cual el texto menciona “ofrenda vegetal es ella” y escribe “él”, y así en todo lugar desde la sección “He aquí que Yo envío un ángel”, y también “aquella mujer”, es porque lo femenino está incluido en lo masculino en potencia.
La razón del seor y de la miel puede ser como dijo el maestro en la Guía de los Perplejos: encontró en sus libros que la costumbre de los idólatras era ofrecer todas sus ofrendas vegetales fermentadas y mezclar miel en todos sus sacrificios; por eso los prohibió para el Altísimo. Algo semejante dijeron nuestros Sabios respecto a la estela: era escogida en los días de los patriarcas, y después Hashem la odió porque la hicieron práctica idolátrica, como dice: “que Hashem tu Dios odia”.
Y sobre la razón de la sal dijo también que es porque ellos la despreciaban y no la ofrecían en absoluto. Pero puede ser que sea porque no es honor que el pan de Hashem sea insípido sin sal, como en “ofrécelo, por favor, a tu gobernador”. Por eso excluyeron la leña y la sangre, que no requieren sal. O bien hay en todo esto un secreto oculto para nosotros.
El texto habló del seor y la miel en plural porque se dirige a Aharón y sus hijos. Luego volvió y dijo: “y todo sacrificio de tu ofrenda vegetal salarás con sal”, porque vuelve al que trae la ofrenda vegetal, del cual dijo al comienzo de la sección: “y si tu sacrificio es ofrenda de sartén”. La razón es que salar es válido mediante un no kohén, como verter y mezclar.
Y el sentido de “sobre todo tu sacrificio” es: sobre todos tus sacrificios, porque todos los sacrificios requieren sal como la ofrenda vegetal.
Ramban on Leviticus 2:3
ולא תשבית מלח ברית אלהיך שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ונסוך המים בחג לשון רש"י (רש"י על ויקרא ב׳:י״ג) ומדרש חכמים הוא ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא ב׳:י״ג) על דרך הפשט הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון ובעבור שהוא ברית בקרבנות יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות ויאמר במתנות כהונה (במדבר יח יט) ובמלכות דוד (דהי"ב יג ה) ברית מלח כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות אבל ר' אברהם פירש שם ברית כרותה מגזרת ארץ מלחה (ירמיהו יז ו) ומקום המלח נכרת ואין טעם לדבריו ומפני שאמר בכאן ברית אלהיך ולא אמר ברית ה' כלשון הפרשה וכדרך כל הקרבנות או שיאמר ברית ה' אלהיך אני סובר בו ענין שהמלח מים ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו לא תזרע ולא תצמיח והנה הברית כלולה מכל המדות והמים והאש באים בה ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה והנה המלח כברית ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם כי הוא גם כן מדתו של דוד ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא כי הברית מלח העולם בו יתקיים ויכרת וכבר הוריתיך (שמות לא יג) להתבונן מדברינו במקומות אחרים פירוש שלש תיבות הללו ברית עולם היא:
“Y no harás cesar la sal del pacto de tu Dios”: Rashi explicó: el pacto fue establecido con la sal desde los seis días de la Creación, cuando se prometió a las aguas inferiores que serían acercadas sobre el altar mediante la sal y la libación de agua en la fiesta. Es un midrash de los Sabios.
Ibn Ezra dijo, según el sentido simple: Te introduje en un pacto y te hice jurar que no ofrecerás algo insípido y no comestible, porque eso es una forma de desprecio. Y puesto que esto es un pacto en los sacrificios, el texto hace de este pacto un principio para todos los pactos, y dice sobre los dones sacerdotales y sobre el reinado de David “pacto de sal”, porque es firme como el pacto de la sal en los sacrificios. Pero Rabí Abraham explicó allí que “pacto” significa algo cortado, de la raíz de “tierra salada”, pues el lugar de la sal queda cortado. Sus palabras no tienen sentido.
Y puesto que aquí dijo “pacto de tu Dios”, y no dijo “pacto de Hashem”, como en el lenguaje de la sección y como es la forma en todos los sacrificios, ni dijo “pacto de Hashem tu Dios”, considero que hay aquí un asunto: la sal es agua, y por la fuerza del sol que actúa en ella se vuelve sal. Las aguas, por su naturaleza, riegan la tierra, engendran y hacen crecer; pero después de convertirse en sal, destruyen todo lugar y lo queman: no se siembra ni hace crecer.
Así, el pacto incluye todas las medidas; el agua y el fuego vienen en él; y por medio de él llega y viene el dominio primero, el reino de Hashem, como la sal que da sabor a todos los alimentos, y que conserva y destruye con su salinidad. Por tanto, la sal es como el pacto.
Por eso dijo el texto: “¿No debéis saber que Hashem, Dios de Israel, dio el reino a David sobre Israel para siempre, a él y a sus hijos, por pacto de sal eterno?”, porque esta también es la medida de David. Y por eso dijo respecto a los sacrificios: “pacto de sal eterno es”, porque el pacto es la sal del mundo: por él se mantiene y por él se corta. Ya te he enseñado a reflexionar, a partir de nuestras palabras en otros lugares, sobre la explicación de estas tres palabras: “pacto eterno es”.
Ramban on Leviticus 2:4
ואם תקריב מנחת בכורים הרי אם משמש בלשון כי שהרי אין זה רשות שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו ד) לשון רש"י (רש"י על ויקרא ב׳:י״ד) והנכון כי בעבור שלא יצוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן יאמר כי תקריב מנחת המחבת תעשנה כן ואם תקריב מנחת מרחשת ככה תעשה ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב כמשפט הזה תעשה אותה והנה ה"אם" כפשוטו וטעם ואם יהיה היובל לבני ישראל כי אמרו גם אם ינחלו בני ישראל את הארץ כל הימים ויזכו לקדש את שנת היובל לא תחזור לנו הנחלה ואפשר גם כן שאמר ואם תקריב מנחת בכורים כן תעשה כאומר אם יביאך ה' אלהיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר (דברים יא כב כג) אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' והוריש ה' את כל הגוים מלפניכם וכן במקומות רבים:
“Y si ofrecieres una ofrenda vegetal de primicias”: Rashi explicó que “si” aquí funciona como “cuando”, pues esto no es opcional, ya que el texto habla de la ofrenda del ómer, que es obligatoria. Y así también: “y si el yovel fuere para los hijos de Israel”.
Lo correcto es que, puesto que ahora no está ordenando realizar esta mitzvá, dijo así. Quiere decir: cuando ofrezcas una ofrenda de sartén, hazla así; y si ofreces una ofrenda de cazuela, así la harás; y si una ofrenda de primicias es la ofrenda que ofrecerás, conforme a esta ley la harás. Así, el “si” conserva su sentido simple.
Y el sentido de “y si el yovel fuere para los hijos de Israel” es que ellos dijeron: incluso si los hijos de Israel poseen la tierra todos los días y merecen santificar el año del yovel, la herencia no volverá a nosotros.
También es posible que dijera: “si ofreces una ofrenda vegetal de primicias, así harás”, como diciendo: si Hashem tu Dios te lleva a la tierra, cosechas su cosecha y traes una ofrenda vegetal de primicias, así la harás. Pues la herencia de la tierra se les recuerda bajo condición, como dijo: “si guardaréis cuidadosamente todo este mandamiento… Hashem expulsará a todos estos pueblos delante de vosotros”. Y así en muchos lugares.
Ficha editorial de este texto
