Talmud Eser HaSefirot, Sección VIII:1
כאשר עלה ברצון המאציל להחיות את המתים, ולתקן את המלכים האלו הנשברים והנפולים בעולם הבריאה, גזר והעלה מ"ן מתתא לעילא, ועל ידי כך היה זווג עליון דחו"ב דא"ק פנימים, והוציא שם מ"ה החדש, ונתקנו המלכים.
כאשר עלה ברצון המאציל להחיות את המתים, ולתקן את המלכים האלו הנשברים והנפולים בעולם הבריאה, גזר והעלה מ"ן מתתא לעילא, ועל ידי כך היה זווג עליון דחו"ב דא"ק פנימים, והוציא שם מ"ה החדש, ונתקנו המלכים.
וכבר נתבאר לעיל, כי ז' אורות של המלכים דב"ן, נתעלו ונתכללו ונתלבשו בג' קוי חו"ב וכתר, שנתפשטו עד סוף המקום הנ"ל, שהם חג"ת. והנה עתה חזר התפשטות הנ"ל להאסף למעלה, וחזר להיות כבראשונה, שלא היו רק ג"ר במקומן למעלה, והעלה עמהן למעלה במקומן, את ז' אורות התחתונים, ונמצאו עתה כל הז' אורות התחתונים, למעלה במקום הבינה. כי היא אם הבנים ושם הוא מציאת מקום הריון ועיבור.
וכאשר עלו הז' אורות למעלה, עלו גם הכלים שירדו בבריאה למעלה באצילות, אך לא נתחברו יחד. וכמו שהז' אורות היו בבחינת עיבור וג' כלילין בג' ונקודה מלכות היתה שביעית אליהם בסוד פסיעה לבר, גם הכלים היו באופן זה, ג' כלילין בג' והמלכות עמהם.
אמנם בחינת המ"ן שאמרנו לעיל, שעלו לצורך הזווג העליון, הוא עצמו ענין עליות ז' האורות למעלה בבינה. וזכור הקדמה זו, מה הוא ענין העלאת מ"ן. והנה בזווג הזה צריך שיתוקנו כל הי"ס מכתר עד מלכות, כי אפילו ג"ר אינם מתוקנים. ולכן בחינת העלאת מ"ן אלו, היה למעלה בע"ב ס"ג דא"ק.
והנה ע"י עלית מ"ן הנ"ל, שהם האורות הנ"ל, נזדווגו בחינת הוי"ה דע"ב דיודין, אשר הם כללות בחינת המוחין דא"ק, עם בחינת הטעמים דס"ג, שהם אח"פ כנ"ל. כי אלו הטעמים דס"ג לא היו בהם שום שבירה, ולכן הם נזדווגו יחד עם בחינת הע"ב דא"ק. ואין הכוונה על האורות היוצאים מן הבל אח"פ, רק על בחינת עצמן ופנימיותן ממש.
וכאשר נזדווגו יחד, נולד מהם אור חדש על ידי הזווג הזה. וזה אור חדש, הוא בחינת שם מ"ה דאלפין. וגם הוא נחלק לד' בחינות טנת"א הכוללים כל האצילות, והוא כזה: כי הטעמים דמ"ה הוא בחינת עתיק יומין, והנקודות דמ"ה הם א"א, והתגין דמ"ה הם או"א, ואותיות דמ"ה הם זו"ן. ומציאות שם מ"ה דאלפין הזה, יוצא מן המצח דא"ק.
וכבר ביארנו לעיל כי הדברים הולכים במדרגה: כי הבל האזן אינו נרגש ומועט מן הבל היוצא מן החוטם, והבל החוטם מועט מהבל הפה, אמנם בזה נשתוו שלשתן שמעלים הבל. אך העין אין לו הבל אלא הסתכלות בלבד, וטעם השינוי הזה, לפי שהג' הם בחינת טעמים, אך העין, הוא בחינות נקודות ס"ג, שהוא למטה ממדרגת הטעמים.
והנה אור שם מ"ה החדש הזה, היוצא מן המצח דא"ק, הוא אחרון מכולם, לכן אין בו, לא בחינת הבל, כמו הג', ולא בחינות הסתכלות כמו נקודות העין, ואין בו רק בחינת הארה לבד, וזה שנזכר בזוהר, באדרא זוטא, במצחא אתגלי וכו'. כי אין בה רק גילוי הארה לחוד. גם זה מ"ש בזוהר במקומות רבים, כד סליק ברעותא למברי עלמא דאצילות. פירוש כי מצח הרצון דא"ק סליק ברעותיה למברי עולם האצילות על ידי אור מ"ה חדש היוצא ממנו, אשר על ידו נתקן כל האצילות. נמצא כי פירוש רעותא, הוא סוד מצח הרצון הנזכר, כי תרגום רצון רעותא.
ולפי שבחינת ע"ב הוא בראש הא"ק, שהם בחינת המוחין, ומקומם הוא מבפנים כנגד מקום המצח, ושם נזדווגו המוחין שהם בחינת ע"ב, עם בחינת ס"ג שהם אח"פ הטעמים דס"ג, שהם למטה מהמוחין בסוף הראש, ולכן מרוב האור שיש שם בזה המצח על ידי הזווג הנ"ל, יצא אור חדש ממנו ולמטה, שהוא שם מ"ה החדש.
והנה כאשר יצא זה האור החדש, שם מ"ה דאלפין, בירר מהנקודות דס"ג שבהם היתה השבירה, מה שיוכל לברר מהם, ונשתתפו ונתחברו עמו, ואז נעשה המ"ה בחינת דכורא, וס"ג נעשה בחינת נוקבא. אלא להיות שהס"ג זה נעשה נוקבא אל המ"ה, לכן קנה לו עתה שם אחר, והוא שם ב"ן דההין, כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. ואינו נקרא עתה בשם ס"ג, אלא בשם ב"ן.
והענין הוא כי שם ס"ג הוא כללות טנת"א, אמנם אלו שהם נקודות דס"ג בלבד, אינו נקרא ס"ג כמו הכלל, כי אינם אלא פרט אחד שבשם ס"ג, ולכן כאשר זה הפרט שהם הנקודות, נתחבר עם שם מ"ה, ונעשה אליו בחינת נוקבא, לכן נקרא עתה בשם ב"ן.
אמנם אעפ"כ בהכרח הוא, שאפילו שהם בחינות הנקודות לבד, יש בהם בחינה המתחברת עם הטעמים דמ"ה, ובחינה המתחברת עם הנקודות דמ"ה, וכן בשאר חלוקות, עם היותם כולם יחד בחינות נקודות דס"ג לבד. וע"י חיבור שם מ"ה עמו, נתתקנו עתה אלו הנקודות ונעשו נוקבין אליהם, ולכן נקראים בשם מלכים, מלשון מלכות, להורות כי נעשו נוקבא לשם מ"ה דאלפין.
והנה מציאות מקום התפשטות כל אלו פרצופי הזכרים והנקבות הנעשים מהתחברות מ"ה וב"ן כנ"ל, הנה מקומם במקום שהיו תחלה הנקודות שיצאו דרך נקבי העינים, והוא מטבורא דא"ק עד סוף רגליו. ואור המצח הנקרא שם מ"ה, אע"פ שיצא מלמעלה מן המצח, הוא מתפשט משם ולמטה ומתחיל מציאותו מן הטבור עד סוף סיום רגליו.
אבל מה שנשתנה עתה מבראשונה, מבעת יציאת נקודות העינים, הוא זה, כי אז היתה נקודת הכתר במקומה לבדה בפני עצמה, ואחריה נקודת החכמה לבדה בפני עצמה, וכעד"ז היו כל הי"ס. אבל עתה נתוסף תיקון גדול, והוא, כי נקודת הכתר נמשכה ונתפשטה ממקומה עד למטה קרוב אל סיום רגלי א"ק. וזה ההתפשטות, הוא כל שיעור הנקרא בשם עולם האצילות. ונקודה זו היא נקראת נוקבא דעתיק יומין. וכעד"ז עתיק יומין דכורא הנעשה מן טעמים דמ"ה כנ"ל, גם הוא מתפשט כשיעור הנ"ל. וכן עשו כל השאר א"א ונוקבא, ואו"א, וזו"ן, והלבישו זה את זה עד בחינת זו"ן. באופן שכל רגלי הפרצופים דאצילות: בין דעתיק, בין דא"א, בין דאו"א בין דזו"ן, כולם שוים בסיומא, והם מסתיימים יחד מעט למעלה מסיום רגלי א"ק, ושם הוא סיום האצילות כולו. ועל ידי כן נעשו נשמה זה לזה, וזה מלביש לזה. וגם כי על ידי זה יוכלו הנבראים לקבל אורות העליונים, שהם עתה מכוסים ומתלבשים זה תוך זה. וגם כי הכלים שלהם הגדילו ע"י שנתפשטו עד למטה, ובזה יש בהם כח לקבל אורות שלהם בהיותם כלים גדולים.
והנה האור הזה דמ"ה החדש, היוצא מן המצח, הוא סוד מלך הח' הנזכר בפרשת וישלח, הנקרא הדר, אשר לא נזכר בו מיתה בתורה, כי לא מת כמו האחרים, אדרבא הוא מתקן ומקיים הז' מלכין קדמאין שמתו הקודמים אליו, כנ"ל.
ולפי כשיצא התחיל תיכף לברר בחינת אלו המלכים, לעשות בחינות נוקבא אליו, שהם נקרא ב"ן דההין, לכן נאמר בו וימלוך תחתיו הדר ושם אשתו מהיטבאל. כמ"ש בזוהר דעד השתא לא אדכר דכר ונוקבא כלל, בר השתא, ובגין כן אתקיים כולא, דהשתא הוי דכר ונוקבא כדחזי. ונזכר באדרא רבא.
והוצרך בחינת עיבור הנ"ל, להשתהות ולהתאחר שיעור י"ב חודש, כנזכר בתיקונים, במאמר הנקרא קו המדה, והטעם הוא, כדי להתתקן כל האצילות, שהם, י"ב בחינות: עתיק ונוקבא, א"א ונוקבא, ואו"א עילאין, וישסו"ת, וזו"ן, ויעקב ולאה. אלו הם י"ב פרצופים שלימים. לכן הוצרך זמן העיבור זה להשתהות י"ב חודש.
והנה על בחינת אור המצח הוזכר לפעמים בספר הזוהר בלשון הזה והוא, כד מצחא עלאה אתגלי וכו'. והענין הוא, כי ריבוי האור אשר במקום ההוא, גורם שנמשך ומתפשט הארה למטה. ולפי שברישא דא"ק הוא מקום המוחין שבו, שהם הוי"ה דע"ב, ומושבם תוך הראש בפנים, והמצח חופה ומכסה עליהם כנגדם ושם היה מקום זווג. אורות המוחין הנקראים ע"ב, עם אורות דאוזן חוטם פה הנקראים ס"ג, לכן ממקום זה עצמו שהוא המצח, המכוון כנגד המוחין, משם יצא אור מ"ה זה החדש הנולד מזווג הנ"ל. והנה אור זה שיצא מן המצח, נתפשט משם ולמטה, ועיקר מציאותו היה עומד מן הטבור דא"ק ולמטה עד קרוב לסיום רגליו.
והנה בבוא תיקון של מלך הח' הדר, התחיל לברר מהם הנצוצות והכלים ג"כ, וכל מה שבירר מהם, לא היה ממנו רק חלקי הנוקבא שבכל הפרצופים. כי בתחלה ע"י עיבור העליון הנ"ל, התחיל לברר היותר משובח שבכולם, וממנו נעשית נוקבא דעתיק, אחר שנתערבו האור דרפ"ח נצוצין עם האור של נקודת הכתר שנשאר באצילות, וגם הכלים של המלכים נתערבו עם הכלים החדשים דמ"ה החדש, ומהכל נעשו נוקבא דעתיק, ועתיק, ועד"ז בכולם.
ואח"כ, ע"י זווג דדכורא דעתיק עם נוקבא, העלו וביררו, נצוצות שהיו נופלות למטה, את החלק הראוי אל נוקבא דאריך, ונכנסו במקום העיבור בסוד מיין נוקבין, ושם מתמתקים ומתתקנים ע"י שהיו שם זמן עיבור ונעשים בחינת פרצוף.
וכן עד"ז אריך בירר לנוקבא דאו"א, ואו"א לצורך זו"ן, כל בחינת המלכות, אשר בהם, כי לכך נקרא אלו מלכים, יען מהם נעשו כל המלכיות וכן עד"ז בכל י"ס עצמם שבכל פרצוף ופרצוף, היה בירורם על הסדר הנזכר ומה שלא יכול להתברר ולעלות בעולם האצילות, אף לנוקבא דז"א התחתונה, נשאר בבריאה, ונעשו מהם אחר כך כל חלקי הבריאה על סדר מדרגותיה. וניצוצות הבריאה א"א להתברר ע"י או"א דאצילות, כי אינם יכולות לעלות למעלה מזו"ן, אמנם הם מתבררין בבטן נוקבא דז"א ע"י זווג הז"א עמה.
וגם שם אינו מתברר רק בחינת עתיק דבריאה, ושם מתברר אריך דבריאה ובאריך מתבררים או"א דבריאה, וכן עד"ז תמיד, כי אי אפשר לשום חלק להתברר למעלה ממקום מדרגתו לא במקום ולא בזמן, רק כולם זה אחר זה, הן בסדר המדרגות והן בסדר זמן תיקונם. וזה מבואר, ודי.
והנה בחינת מלכות נגלית בלבדה לא נמצאת בא"א. רק בבחינת עטרת היסוד שבו, כי כל זה הוא דכורא, אך נוקבא ממש לא נמצאת. וכן בעתיק יומין לא נמצא בחינת נוקבא בפני עצמה, רק עטרת יסוד דעתיק היא נוקבא כמו בא"א. אמנם אח"כ, נתגלית המלכות מסוד האי רישא עלאה מכולהו, דלא אתיידע, שהוא הנקרא עתיק יומין, שהוא למעלה מכל אלו הט"ס דא"א.
וזה סוד אשת חיל עטרת בעלה, אשר תהיה לעתיד לבא גדולה מן השמש וז"ס היתה לראש פנה. כי כאשר נתגלית המלכות למטה, נתגלית מסוד האי רישא דלא אתיידע, וענין זה יתבאר לך, איך כל בחינת מלכות עולם העליון נעשית היא עצמה בחינת העתיק של עולם שלמטה ממנו, והבן זה. נמצא, כי ט"ס הם דא"א, ורישא עלאה דלא אתיידע לעילא מכולהו, הוא בחינת העתיק.
והנה א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה, והנוקבא לקחה כל הב"ן, להיותה נמתקת ואינה צריכה אליו. אך מאו"א ואילך, הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של הנקבה, אפילו את הקטנות שבה, כדי למתקו, ואח"כ ניתנו אליה לגמרי, ונשאר בהם שורשו מן הקטנות. ובגדלות לוקח ג"כ שלו ולשה, ואח"כ ניתן לה הב"ן לבד לפרצופה. והמ"ה, הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרא, כי עקרא נשאר בו. וההיפך בב"ן, כי עיקרו בה, ובו הארה בלבד. אך עכ"ז כיון שתחלה לקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, לכן דעתו שלם. אך הנקבה, אינה לוקחת ממ"ה רק הארתו לבד, ועיקרה מב"ן, ולכן דעתה קלה אפילו בגדלות.
וכל זה המ"ה וב"ן דגדלות נקרא תוספות המסתלק, ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם. וזהו בזו"ן, אבל באו"א, לעולם נשאר בהם המ"ה וב"ן, כי כבר היו להם תחלה שם ב"ן שלם בעת המלכים בכל הי"ס. אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן על דרך הנ"ל בזו"ן, שעיקר המ"ה בזכר והארתו בהנוקבא ולהיפך בב"ן. ויען היות חו"ב, מבינה דמ"ה לבד, לכן שרשם דינים ולא רחמים, עם שהם מ"ה.
הנה נתבאר היות שם מ"ה, האור החדש, מתחבר עם שם ס"ג הוא נקרא עתה שם ב"ן. שהוא בירורי השבעה מלכים, עם האחורים דאו"א גם כן, ונעשה זה זכר, וזה נוקבא.
ונבאר התחלקות שם מ"ה. והענין כי נודע, כי הי"ס דאצילות נתחלקות לחמשה פרצופים. ואמנם גם פרצוף דאריך נחלק לב' שהם: עתיק, ואריך. והנה נודע כי הטעמים הם בכתר ונקודות בחכמה, ותגין בבינה, ואותיות בשבעה תחתוניות. כנזכר בתיקונים. וכך הם ממש בהתחלקות הי"ס בין דע"ב בין דס"ג בין דמ"ה בין דב"ן. אמנם הי"ס דאצילות הנעשים מאלו החיבורים דמ"ה וב"ן, אינם לוקחים אותם על זה הסדר.
אמנם העתיק ואריך, שהם נקראים כתר דאצילות, לוקחים בין שניהם ב' הבחינות דשם מ"ה, שהם: טעמים כתר, ונקודות חכמה. כי העתיק כל צד דכורא שלו נעשה מכתר שהם טעמים דמ"ה. והאריך כל צד דכורא שבו נעשה מהחכמה, שהם נקודות דמ"ה. הרי כי הכתר דאצילות לבדו, שהם בחינת עתיק ואריך, לוקחים הכתר והחכמה של מ"ה לצד דכורא שבהם, ושניהם נקראים כתר דאצילות בלבד.
והנה או"א שהם הנקראים חכמה ובינה דאצילות, בין שניהם, אינם לוקחים רק הבינה של מ"ה, שהם בחינת התגין דמ"ה. וז"א דאצילות ונוקבא, שהם שבעה ספירות תחתונות דאצילות, לוקחים בחינת האותיות דשם מ"ה, שהם ג"כ שבעה ספירות תחתונות דשם מ"ה: הששה לוקחים ז"א, והז' לוקחה נוקבא. והרי נתבאר היטב, חילוק הי"ס דמ"ה בי"ס דאצילות. ונמצא, שאינם מכוונות ביחד.
והנה משם ב"ן נעשה כל צד הנוקבא שבאצילות, כי עתיק לוקח לעשות נוקבא שלו את הטעמים דב"ן, והם חמשה ספירות ראשונות שבכתר דב"ן, כנודע, כי כל ספירה כלולה מעשרה. וגם לוקח ג"ר מספירת חכמה, וארבע ראשונות מבינה דב"ן, וכל זה לנוקבא, ועוד לוקח לנוקבא הנזכר שבעה כתרים של שבעה תחתונות דב"ן. ואריך לוקח חמשה אחרונות דכתר דב"ן לצורך נוקבא. ואבא לוקח שבעה תחתונות דחכמה דב"ן. ואמא לוקחת ששה תחתונות דבינה דב"ן. וזו"ן לוקחים כל הז' תחתונות דב"ן חוץ מהכתרים שבהם שלקחם עתיק.
אחר שביארנו כי עתיק יומין הדכורא שבו, נעשה כולו מכתר דמ"ה החרש שהם הטעמים דמ"ה. והנוקבא שבו נעשית מה' ראשונות דכתר דב"ן שהם טעמים דב"ן. וגם מג"ר דחכמה דב"ן, ומד' ראשונות דבינה דב"ן, ומז' כתרים דז"ת דב"ן. נבאר עתה ענין א"א, כי י"ס של הדכורא שבו נעשה כולו מחכמה דמ"ה החדש, שהוא נקודות דמ"ה, ונוקבא שבו נעשית מה' התחתונות דכתר דב"ן בלבד, שנתפשטו ונעשו י"ס גמורות שבנוקבא.
והנה בחינת הדכורא דא"א, היא מבוארת. ולכן נבאר עתה בחינת הנוקבא, כי היא אשר נעשית מהבירורין של המלכים דב"ן. וצריך לבאר מציאות בירור זה ועמו יתבאר ג"כ גל כללות הא"א כולו, דכורא ונוקבא, כי כל האצילות לא נתברר ולא נתקן אלא ע"י עבורים, וכל פרצוף נתקן ונתברר ע"י הפרצוף העליון והגבוה ממנו, אשר ע"י שהיה מזדווג בנוקבא היה מברר החלקים הצריכים לזה התחתון, והיו שם בנוקבא בבחינת עיבור י"ב חדש, והוא נתקן.
ונמצא, כי עתיק יומין ב' הבחינות שבו, שהם הדכורא והנוקבא, נזדווגו יחד, והעלו את ה' החלקים דכתר דב"ן התחתונים, בסוד מ"ן, ביררום בין אורות, ובין בחינת הכלים, והיו שם בבחינת עיבור די"ב חדש, ושם נתקן א"א.
ונבאר תחילה ענין פרצוף א"א, איך מתחלקין בו י"ס שבו, כי ט' ספירות הם בחינת א"א, כי הנוקבא לא נתגלית בו כנ"ל, וכל בחינת א"א היא נקראת כתר של כללות האצילות כולו, וזה הכתר נחלק לט"ס, וכללות זה הוא הנקרא א"א. וכבר ביארנו, ענין התלבשות כל פרצופי האצילות זה בתוך זה, עד שנמצא כי אין מתגלה מכל פרצוף רק רישיה לבד, ואז כל אלו הראשין שהם זו למטה מזו, מצטיירים כולם יחד בבחינת פרצוף א', הכולל כל האצילות בכללות, ואז כיון שמכל א"א לא נתגלה בלתי לבוש רק הכתר שלו, כי אף החכמה שבו היא סתימאה גו האי כתרא, ולכן כל א"א אינו נקרא רק כתר לבד. ואח"כ תכף תחתיו, באים ב' רישין דאו"א מגולים, ונעשים בחינת חו"ב דכללות האצילות. ותחתם בא רישא דז"א עד טיבורו, ונעשה גוף אל האצילות בכללות. ואח"כ מתגלית נוקבא דז"א ונקרא מלכות דכללות האצילות. ואמנם אין לך פרצוף שאין בו כללות י"ס, ומתלבשין תוך פרצוף אחר בבחינת גופיה לחוד, וכן הב' בג' וכן כולם.
ונבאר סדר אלו הט' ספירות המתחלקות בו בא"א. הנה נשתנה א"א מכל השאר, כי כל שאר הפרצופין בין דעתיק ודאו"א ודזו"ן, רישא דילהון הוא חד גלגלתא, שהוא בחינת הכתר שבפרצוף, כי כתר לשון כותרת, כמו על כן רשע מכתיר את הצדיק, ר"ל מקיף אותו, והגלגולת הוא כעין כותרת אחת המקיף על כל בחינת הראש, ובגו האי גלגלתא אית תרי מוחין, הנקרא חו"ב של הפרצוף ההוא: חכמה בימין, ובינה בשמאל. ואלו הב' הם עיקר המוחין. אמנם מכללות שניהם נעשה המוח הג' למטה מהם, ומכריע באמצעם, והוא הנקרא דעת שבפרצוף. ומה שאינו נכנס בכלל הי"ס של הפרצוף, נבארהו בע"ה, וכל אלו, התלת מוחין הויין, ויתבן גו האי גלגלתא הנקרא כתר, ולבתר הכי, אתפשטן שבעה ספירות תתאין: חג"ת נהי"מ בגופא, זו ע"ג זו בדרך קוים, כנודע.
אמנם בהאי גלגלתא דא"א, לא אית בגווה, רק חד מוחא לחוד, והוא הנקרא חכמה דא"א. ועם היות כי גם חכמה זו, והאי מוחא, יש בו בחינת תלת מוחין, כמו שנבאר אח"כ, עכ"ז כל שלשתם אינם רק בחינת החכמה עצמה, ואם כן נמצא, דבהאי רישא דא"א לא היה רק חד גלגלתא שהוא הכתר דא"א, ובגווה חד מוחא שהיא חכמה דא"א. ואמנם הבינה דא"א, לא יכלה לעמוד שם בבחינת רישא.
וטעם הדבר, כי הנה נתבאר, כי בחינת נוקבא דעתיק נעשית מה' ראשונות דכתר דב"ן, אשר מעולם לא היה בהם שום ביטול אפילו פגם כלל ועיקר. אמנם בא"א בנוקבא דיליה, התחיל בה בירור המלכים, כי נעשתה מחמשה אחרונות דכתר דב"ן, שהיה בהם קצת פגם, ומשם ואילך היו הפגמים הולכים ונוספים בשאר הפרצופים כנזכר שם. ולכן ברישא דעתיק, שלא היה שם פגם כלל, היה יכולת אל הבינה שבו, לקבל האור העליון דא"ק הנמשך גו רישא דעתיק בהיותה שם למעלה. ולכן עמדה גם היא ברישא דעתיק, ואז גם הדעת הנעשה מחיבור חו"ב עומד גם הוא שם.
אמנם ברישא דא"א, אשר היה בה בירור מהמלכים שהיה בהם קצת פגם, לכן הבינה שלו, להיותה יותר דינין מהחכמה כנודע, כי תמיד מהבינה דינין מתערין מינה, כי היא נוקבא, לכן לא יכלה לקבל אור העתיק המתלבש גו רישא דא"א, במקום גבוה ברישא, שהאור שם רב וקרוב אל העתיק, ולכן ירדה למטה בבחינת הגרון דא"א, ובהיותה שם יותר ברחוק, היה בה יכולת לקבל אור העתיק.
ואמנם בשאר הפרצופין שלמטה מן א"א, היה יכולת בבינה שלהם לעמוד בראש הפרצוף. והטעם, כי אור העתיק הוא האור הגדול מכל האצילות, כי בתוכו מתלבש אור הא"ס כנ"ל, ולהיות כי כבר נתלבש עתיק גו א"א, נתמעט האור מאד, וכאשר יחזרו שנית או"א, להלביש גם את א"א, נמצא אור עתיק מרוחק מהם מאד, ויש יכולת בינה שלהם לקבל אור העתיק אחרי היותה ברחוק, עם היותה יושבת בראש הפרצוף, ומכ"ש בזו"ן שנתרחקו יותר ויותר.
אחר שביארנו ענין א"א, נבאר עתה סדר הי"ס שלו, איך מלבישין את עתיק יומין. וכבר ביארנו לעיל, כי לכן נקרא עתיק יומין, כי ז' יומין דיליה לחוד הם המתלבשין בא"א. וזה סדרם. כתר דא"א מלביש לחסד דעתיק, וחכמה לגבורה, ובינה לת"ת.
וטעם הדבר כי להיותם ג' ראשונות דא"א, שהם בחינת רישא, וצריכה אורה רבה יותר מבגופא, ולכן כל א' מהם נתלבש בו ספירה אחת גמורה, של העתיק, אך ז' התחתונות גופא דא"א, אינן צריכין אור רב כמו הראש, ולכן הג' האחרונות דעתיק יספיקו להאיר בהם. וזה סדרן, עצמות נה"י דעתיק בחג"ת דא"א כנזכר, וגם זה הוא מפני שחג"ת דא"א נעשין אח"כ מוחין בג' ראשונות דאבא ואמא ולכן עיקר הארתם בחג"ת דא"א להאיר אל מוחי או"א. ואח"כ מן היסוד דעתיק, יצא אור לבד, ונתפשט בנה"י דא"א.
ובזה תדע הסיבה למה שנודע ונתבאר, כי כל בחינות נה"י, של איזה פרצוף מהפרצופים הם באים תמיד בסוד תוספות ואינן עיקרים, כי לכך נקראים לבר מגופא. והטעם, כי בראש פרצופי האצילות שהוא א"א' אשר בו מתלבשין ונאחזים כל שאר פרצופי האצילות, כנ"ל אין לנה"י שלו על מה שיסמוכו בו בעתיק יומין, לפי שהז' דעתיק לבד נתלבשו בז' ראשונות דא"א, ואין בנה"י דא"א רק הארה לבד, היוצאות מיסוד העתיק ומתפשט בהם, ולכן נמשך הענין הזה בכל נה"י של כל שאר פרצופין.
ואמנם פעם אחרת ביארם לי מורי ז"ל יותר בביאור. באופן זה. כי הנה נודע, דכל שוקא אית ביה ג' פרקין כנזכר בזוהר ויחי, אך היסוד אין בו רק שני פרקין שהם היסוד והעטרה שבו, ונמצא כי שני פרקין עלאין דנ"ה דעתיק, אתלבשו בחו"ג דא"א: נצח בחסד בימין, והוד בגבורה בקו שמאל, והיסוד בת"ת דא"א, ושני פרקין אמצעים דנ"ה דעתיק בנ"ה דא"א. ועטרת יסוד דעתיק ביסוד דא"א, ומלכות דעתיק במלכות דא"א, כי צריך להעשות ממנה פרצוף שלם של הנוקבא, לכן לקחה מדה א' שלימה. ונמצא שנשארו שני פרקין תתאין דנ"ה דעתיק למטה מכל הנ"ה דא"א, ונשארו מגולים.
ונודע, כי רגלי א"א מסתיימין בסוף עולם האצילות, ונמצאו אותם תרין פרקין תתאין דנ"ה דעתיק בעולם הבריאה, מגולים בלי לבוש, ואלו נתחברו יחד ונתלבשו במלכות דא"א, ונעשו שם אליה ב' דדים בשני צדדיה. ואלו הם סוד דדי בהמה, שהם למטה ברגלים, ומהם היו יונקים המלכים שירדו בבריאה קודם שנתקנו במקומם: בא"א, ובאו"א, ובזו"ן. וגם אחרי שהיו נולדים כל פרצוף ופרצוף, היו יורדים תחילה שם ויונקים מהם, ואח"כ עולים למקומם כנ"ל.
והנה ביארנו, איך ז"א באין לו המוחין שלו, שהוא אור העצמות דפנימי שלו האמיתי, שהוא בגדלותו, באין לו מלובשים תוך האחורים דנה"י דאמא, ונה"י דאבא. ועד"ז כל הפרצופים הם כך, כי הנה"י של העליון, החיצוניות שלהם, נעשים בחינת לבוש אל המוחין של הפרצוף שלמטה ממנו, והכל נכנס ומתפשט ברישא ובגופא אל הפרצוף התחתון ההוא.
והנה אין מוחין פחות מתלת בחינות שהם חו"ב ודעת. והנה החכמה היא קו החסד, והבינה קו הגבורה, והדעת נחלק לב': חציו חסד, וחציו גבורה. להכריע ביניהם, בסוד כי אל דעות ה', תרין דעות, כמ"ש. ואמנם החסד הוא בחינת חמשה חסדים, והגבורה ה' גבורות, כנזכר באדרת נשא קמ"ב.
והנה בז"א, היו שתי דעות, חד ממוחין שנמשכו לו מאבא, וחד במוחין שנמשכו לו מנה"י דאמא, וכל א' מהם כלול מה' חסדים וה' גבורות.
וטעם לזה הוא, כי הלא גם מוחין דא"א, נמשכין לו על ידי התלבשות בנה"י דעתיק ביה. והנה עתיק אין בו שני פרצופין נפרדים דכר ונוקבא. אמנם תרווייהו חד פרצופא. ולכן התם בז"א, דאו"א. הוו תרין פרצופין, נכנסו תרי בחינות דמוחין: א' בנה"י דאבא, וא' בנה"י דאמא. אכן הכא דעתיק דכר ונוקבא דיליה, כולא הוי חד פרצופא, ולכן אין בא"א רק תלת מוחין לחוד. ולכן אין בו רק דעת א' ובו ה"ח מצד הדכורא שם מ"ה שבו, וה' גבורות מצד הנוקבא שם ב"ן שבו, כי הכל בחינה א' הוי.
וזכור, אל תשכח כלל זה, כי לעולם בכל פרצופי האצילות, כל החסדים נמשכין משם מ"ה החדש שבא לתקן האצילות, וכל הגבורות משם ב"ן של בירורי המלכים. וז"ס הזווג למתק גבורות הנוקבא שם ב"ן, המתבררות עתה מחדש, בכל זווג וזווג בסוד מ"ן, כנ"ל. ע"י החסדים הנמשכין מהם מ"ה החדש.
וכבר נתבאר ג"כ שם, כי מה שבירר העתיק פעם ראשונה, היה לתקן עצמות הפרצוף דא"א בתחילת תקונו, ונתנם בא"א בבחינת מוחין. ואלו החו"ג שנתנם העתיק בא"א בפעם ראשונה, מהם נבנה ונתקן פרצוף א"א דכר ונוקבא. ונשארו שם תמיד קבועים לעולם. וכאשר חוזר גם הא"א לברר לצורך או"א לתקנם בפעם הראשונה, אז צריך שיקדים אליו זווג העתיק דכר ונוקבא. ויחזרו להמשיך מוחין חדשים אל א"א ונוקבא, כדי שיוכלו לברר בירורי חלקי או"א. ואז באים אליהם החו"ג החדשים: החסדים משם מ"ה והגבורות משם ב"ן. ואז נתקנים שם בתוך הא"א, חלקי או"א כנזכר שם. הרי שיש ב' מיני חסדים וגבורות: א', הוא הראשונים, לתקן הפרצוף, ב', הם החדשים הנמשכים בכל זווג וזווג, ובכל פעם ופעם, אשר אלו אינם נשארים שם קבועים, רק נתקנים ונעשה מהם צורת הולד, ונולד שם.
והנה הודעתיך לעיל, שיש בחינת עתיק ונוקבא, וא"א ונוקבא, ואו"א וזו"ן. אמנם יש חילוק בענין הנקבות הנ"ל, והוא, כי הנה הנקבה היא דינין והיא מבחינת בירור המלכים, ואיך יצדק שם נקבה בעתיק וא"א, שהם תכלית הרחמים, כנזכר בב' האדרות. ועוד, כי הנה היות בחינת זכר ונקבה מורה על מיעוט ופירוד, ואין אחדות גמור כמו בהיות הזכר לבדו. והנה מצינו ראינו בהרבה מקומות בזוהר ובאד"ר דקמ"א ע"ב, בהאי דיוקנא דאדם, שארי ותקין כללא דכר ונוקבא, מה שאין כך בעתיקא. וכן בהרבה מקומות מצינו, שלא התחיל בחינות זכר ונקבה אלא מאו"א ולמטה. כנזכר באדר"ז דר"ץ ע"א, האי חכמתא אתפשט ואשתכח דו"נ, שהוא: חכמה אב, בינה אם, ובגינייהו כולא אתקיים בדו"נ וכו'. א"כ איך אנו אומרים, שאפילו בעתיק וא"א יש בחינת נוקבא, והנה מצינו היפך זה בהרבה מקומות, ובפרט בס"ה פרשת בראשית דב"ך ע"ב, דעילת כל העילות אמר האי קרא, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגו', דאית אחד בשתוף, כגון דו"נ, ואתמר בהון, כי אחד קראתיו אבל איהו חד ולא בחושבן ולא בשתוף, ובג"כ אמר, ואין אלקים עמדי, שהיא בחינת הנוקבא הנקרא אלהים, שהוא דין.
והנה ליישב המאמרים אלו צריך שתדע, כי בודאי, שבכל הי"ס יש דכר ונוקבא, אלא שיש חילוק במציאותן איך הם. וביאור הענין הוא, כי הנה זו"ן, אשר בהם עיקר המיתה, כי בהם היו ענין ז' המלכים שמתו, ולכן יש בהם בחינות זכר ונקבה בפרצופים נפרדין א' מחבירו, ומה שתמצא לפעמים, שהם מחוברין, אינן, אלא בהיותן אב"א, כי אז אחוריהם דבוקים יחד, וכותל א' משמש לשניהן, וצריך נסירה באחור להפרידם.
ואמנם או"א, אשר היה בהם ביטול ולא היה בהם מיתה בפועל, כמו שהיה בזו"ן כנ"ל. לכן היה בהם ג"כ בחינות זכר ונקבה כל א' בפ"ע. פירוש בבחינות ב' פרצופים כדמיון זו"ן, אבל נתוסף בהם חיבור עצום, והוא שהם דבוקים יחד פב"פ תמיד בכותל א' בלבד משמשת לשניהן, ואין ביניהן פירוד כלל, לא כמו זו"ן, שבהיותן אב"א מתחברים, שבהיותן פב"פ נפרדין.
וזהו הטעם שאמרו בהרבה מקומות בס"ה פרשת אחרי דס"א ובאדר"ז דר"צ. אבל או"א לא מפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין, כחדא נפקין כחדא שריין, לא אפסוק דא מן דא, ולכן זווגייהו תדיר דלא פסיק.
ואמנם א"א, שהוא מבחינת הכתר של הנקודות, לא היה בו אפילו ביטול וכנ"ל, ואמנם הוא, מן ה' אחרונות של הכתר דב"ן כנ"ל. ונודע כי בנה"י של הכתר דנקודים היה קצת ביטול כאשר ירדו להעשות מוחין לאו"א, ולכן גם בו היה בחינות זו"ן, אלא שנתוסף להם תיקון וחיבור נוסף, והוא ששניהן היו פרצוף אחד הזכר ונקבה שבו, באופן זה, כי בחינת שם מ"ה שבו, נתון בכל צד ימין, ובחינת שם ב"ן שבו, היה בצד שמאלו שבו, ושניהם דבוקים יחד בבחינת פרצוף א'.
וזהו ענין מ"ש בזוהר, שהכתר הוא זכר לחוד בלי נוקבא. ר"ל בלי נוקבא נפרדת ממנו. ומה שאנו אומרים שיש זכר ונוקבא היא היות נמצאים בו ב' בחינות אלו, של מ"ה וב"ן, בימינו ובשמאלו, אשר הם בחינות זכר ונקבה בכ"מ, אבל לא שיש בו זו"ן נפרדין בב' פרצופין, והבן זה מאד. ובזה תבין איך או"א מלבישין לא"א, זה לימינו, וזה לשמאלו. כי כן הדבר בא"א עצמו צד ימין שבו הוא מ"ה דכורא, וצד שמאל הוא ב"ן נוקבא.
ואמנם בע"י שהוא מבחינת ה"ר של כתר של הנקודים, ששם לא היה שום ביטול כלל מעולם, לכן בחינות זכר ונקבה שבו שהם מ"ה וב"ן, נתערבו יחד לגמרי, ושניהן מעורבים יחד זב"ז בימין בפ"ע, וכן בשמאלו, ואינם כמו א"א. וז"ש באד"ר דקכ"ט ע"א, לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה, כולא ימינא. והענין כי בא"א הזכר בימין והנקבה בשמאל, אבל בע"י, צד ימין שבו כלול ממ"ה וב"ן, וכן בצד שמאל. א"כ שוין הם, ואין הפרש בין ימינו לשמאלו. אמנם בחינות הנקבה והזכר שבו, הוא באופן אחר, והוא שהם ב' בחינות: פנים, ואחור, פירוש כי בין צד ימינו ובין צד שמאלו יש בו בחינת מ"ה מצד פנים, ובחינת ב"ן מצד אחור, ובזה הוא חיבור נפלא גדול מאד.
ודע, כי או"א עלאין נעשו: אבא מן הנקבה חצי בינה עליון דמ"ה. ואמא מן הזכר, חכמה כולה דב"ן. אך נקרא חכמה זו דב"ן אמא, להיותה בחינת ב"ן. ובינה דמ"ה נקרא חכמה, להיותה דמ"ה. והבן זה. נמצא א"כ, כי כפי האמת, שניהם נקרא חכמה לבד, והם בחינת י' ראשונה שבשם.
ולפי שאמא גדולה אין קץ מאבא, מג' בחינות: א' הוא כי זה חצי בינה דמ"ה וזה חכמה שלימה דב"ן. הב', כי זה חכמה וזה בינה. הג', כי זה מ"ה, וזה ב"ן שגדלה מעלתו ממ"ה להיותו בחינת ס"ג, כנודע כי המלכים שמתו הם כולם ס"ג. ולכן נמצא כי אמא יצאה עתה טמירא ומלובשת תוך אבא. ולכל אלו הסבות הנ"ל, נקראים שניהם אבא או חכמה לבד. כי היא לא נגלית כלל. ולכן שניהם הם י' שבשם, כי ו"ד שבמילוי יו"ד צורתה, ה', הרי כי אמא היא נעלמת תוך הי' ואינה נזכרת, רק י' פשוטה שהיא אבא. וז"ס עטרת בעלה.
אמנם יש"ס נעשה מחצי תחתון דבינה דמ"ה, ותבונה מבינה שלימה דב"ן, ואז שניהן בבחינת בינה דמ"ה וב"ן, לכן נקרא שניהן בינה לבד. והיא ה' ראשונה שבשם, ואז אבא טמיר וגניז, כי גם הוא י' דמילוי ה"י, כי הרי עתה אין לה גדולה עליו, שעתה שניהן מבחינת בינה, ולהיותו מבחינת זכר לכן גובר עליה. משא"כ באו"א, שאז יש לאמא יתרון גדול מאד על אבא כנ"ל.
הרי נמצא כי כפי האמת, אבא הוא כללות או"א עלאין יו"ד שבשם, ואמא היא כללות יש"ס ותבונה ה' ראשונה שבשם, אך לפרקים אנו קוראין אבא לאבא ויש"ס, להיותם שניהן בינה דמ"ה. ואמא, לבינה ותבונה, להיותן שניהן בחינת ב"ן לבד, שהיא נקבה. ובזה תבין מ"ש במ"א, על ולא אבא בעיר כו' כי זווג יש"ס ותבונה הוא זווג דלא פסיק, כנודע, ונקרא זווג בינה ובינה כנ"ל. אך ולא אבא בעיר, הוא חכמה עם בינה, שהוא או"א עלאין דפסיק זווגייהו. ונודע בדרוש אחר, כי אמא נפקא מבין דרועין דאבא, והוא סוד ישסו"ת הנקרא אמא נפקא מתחות ב' דרועין דאו"א עלאין, הנקרא שניהן אבא לבד.
והנה תראה כי עתיק כולל מ"ה וב"ן, ושניהם זכר ונקבה פרצוף א', והנה אחוריים דמ"ה וב"ן באמצע זה הפרצוף, ופנים דמ"ה מצד א' ופנים דב"ן מצד הב', וב' בחינות אחוריים ביניהן. וא"א גם הוא זכר ונקבה מ"ה ב"ן פרצוף א', אלא שהוא באופן אחר, כי בכל חציו הימיני יש מ"ה בפנים ואחור, ובכל חצי שמאל יש ב"ן בפנים ואחור.
אך באו"א יש מ"ה וב"ן, אלא שהם ב' פרצופים דבוקים יחד תמיד פב"פ, דוגמת עתיק, וכל כך הם דבוקים, עד שנחשבין שניהן לפרצוף א', ונקרא אבא. וכן באמא היא כך, כי הם ב' פרצופים דמ"ה וב"ן, אלא שהם דבוקים מאד פב"פ, דוגמת עתיק כנ"ל.
ובז"ן יש גרעון אחר, כי כל מה שהולכין הפרצופים ויורדין ממדרגתן מתגלה מאד פירודם, בחינת המ"ה מבחינת הב"ן. ולכן נתוסף פירוד בחלק מ"ה וב"ן שבזו"ן. והענין כי הז"א כולו בחינת מ"ה, והנוקבא כולו בחינת ב"ן, והם נפרדים, לזמנין אב"א, ולזמנין פב"פ.
והנה דוגמת או"א הם ז"א ורחל השוין בקומתן, ודוגמת יש"ס ותבונה, הם יעקב ורחל הקטנים מהחזה דז"א ולמטה. והבן זה. ודע, כי יש יעקב שהוא חצי תחתון דז"א, והוא המזדווג עם רחל הקטנה. ויש יעקב ולאה, בחינת האחוריים דאו"א.
כלל העולה, כי יש עתיק וא"א דמ"ה, ועתיק וא"א דב"ן, וכנגדן ממש, אבא ויש"ס דמ"ה, בינה ותבונה דב"ן. וכנגדן ממש, ז"א ויעקב דמ"ה, רחל ולאה דב"ן. הרי ג' בחינות: כי כך הוא א"א דכורא, לגבי עתיק דכורא, כאו יש"ס, לגבי אבא, וכמו יעקב, לגבי ז"א. וכן כך היא נוקבא דא"א, לגבי נוקבא דעתיק, כמו תבונה, לגבי בינה, וכמו רחל הקטנה לגבי רחל עלאה. נמצא, כי כשנתחבר כל הבחינות, יהיה ג' בחינות דזכר ונקבה, והם: א' עתיק ונוקבא, ובהם נכללים א"א ונוקבא. ב' או"א, ובהם נכללין ישסו"ת. ג' זו"נ, ובהם נכללין יעקב ורחל.
וכשתחברם באופן אחר, יהיה א"א ונוקבא דעת הכולל חו"ג, מכריע בין החכמה ובינה, שהם עתיק ונוקבא. וכן ישסו"ת הם ת"ת, מכריע בין אבא ואמא, שהם חסד וגבורה. וכן יעקב ורחל הם יסוד, המכריע בין נצח הוד, שהם זו"ן. כנודע. דאיהו בנצח ואיהי בהוד. והבן זה מאד.
נמצא, כי אלו שהם: עתיק ונוקבא, וא"א ונוקבא, הם נשמה, והם ג' רישין. ואח"כ, או"א וישסו"ת, הם רוח, והם ג' רישין. ואח"כ, זו"ן, ויעקב ולאה, הם נפש, והם ג' רישין. וז"ש באדרא דרפ"ט, ואינון מתתקנין, כמה דע"ק ג' רישין מתעטרין ביה, הכי כולם בג' רישין.
והענין, כי הנשמה עצמה יש בה נר"ן, וכן ברוח, ובנפש נר"ן, כנודע, כי חב"ד הם כהן לוי ישראל, והם נר"ן. וכן חג"ת, וכן נה"י.
נבאר ענין או"א היטב. הנה אבא לוקח משם מ"ה מבינה שבו, הכתר והחכמה שבי' ספירות דבינה זו. ואמא לוקחת בינה דבינה דמ"ה. ואפשר שגם הכתר נחלק לחצאין, חציו לו וחציו לה, אלא שכפי הנראה מדרוש שלוח הקן בש"ע נהורין, כי כתר שלה טמיר וגניז באבא, א"כ נראה שכל הכתר לקחו אבא, ולכך נקרא טמיר וגניז יתיר מינה. ויש"ס לקח ו"ק דבינה דמ"ה, ולכן נקרא יש"ס הוא ז"א שבו. ותבונה, לוקחת מלכות דבינה דמ"ה, לכן נקרא התבונה מלכות, נפש תבונה. כנזכר בתיקונים דמ"ג. וכשם שאו"א לא מתפרשין, וישראל ורחל מתפרשין לזימנין. כן או"א נרמזין בחיבור גדול בי' ראשונה שבהוי"ה כנודע, לפי שהם חו"ב דבינה דמ"ה. אך ו"ק דבינה דמ"ה, עם מלכות דבינה דמ"ה, שהם יש"ס ותבונה, הם דומין לזו"ן, ואינן כ"כ מחוברים חיבור גדול כמו או"א.
ואמנם מב"ן לקח אבא ו"ק דחכמה דב"ן, כי הרי ג"ר לקחם עתיק לצורך הנקבה שלו. ומלכות דחכמה דב"ן לקח יש"ס, ולכן נרמז גם הוא בסוד נקבה, בה' ראשונה דהוי"ה כנודע. ואמנם מבינה דב"ן, הד"ר שהם כח"ב חסד, לקחם עתיק, ואז ה' קצוות דבינה דב"ן, שהם ג' תחתונות נה"י, לקחן אמא. ומלכות דבינה דב"ן לקחה תבונה.
נמצא, כי אבא יש לו מ"ה וב"ן, ואמא יש לה מ"ה וב"ן, ויש"ס מ"ה וב"ן, ותבונה מ"ה וב"ן. אך א"א ועתיק אינם כן, רק הזכרים לקחו מ"ה לבדו, והנקבות ב"ן לבדם, לכן הם מחוברים בפרצוף א'. אך באו"א, שהם זכר ונקבה נפרדין, מוכרח שכל א' יהיה בו מ"ה וב"ן, כדי שלא יתפרדו לגמרי. וז"ס הבן בחכמה וחכם בבינה. וכעד"ז בזו"ן, כי ז"א, יש לו ו"ק דב"ן וו"ק דמ"ה, ונוקבא, יש בה מלכות דמ"ה ומלכות דב"ן. נמצא, כי בז"א יש בו חו"ג שהם מ"ה וב"ן, וכן בנוקבא.
ואמנם ז"א, שלוקח מוחין שלו כפולים, מצד אבא ומצד אמא, היו אז החסדים דמ"ה וחסדים דב"ן באבא, וגבורות דמ"ה וגבורות דב"ן באמא, ואח"כ בהכנסם בז"א נתחלפו, ואז החסדים דב"ן נשתתפו עם הגבורות דב"ן, בנה"י דאמא, וגבורות דמ"ה עם חסדים דמ"ה נשתתפו בנה"י דאבא. נמצא מוחין דאמא כולם דב"ן, ודאבא כולם דמ"ה.
גם תבין, איך כל אבא הוא חכמה, או חכמה דב"ן או חכמה דבינה דמ"ה, אך לעולם אמא היא בינה, או בינה דבינה דמ"ה, או בינה דב"ן, ולכן יכול להתקשר מ"ה עם ב"ן, בין באבא, בין באמא, שכולם הם חכמה, וזה באבא, אלא שחכמה דב"ן נעשה צד נוקבא לחכמה דבינה דמ"ה. או כולם הם בינות באמא, אלא שבינה דבינה דמ"ה, נעשית צד זכר לבינה דב"ן.
אדם הראשון נברא ע"י זווג זו"ן, שעלו למעלה בהיכל או"א, ושם נזדווגו פב"פ והולידו לאדם וחוה. ונבאר ענין אדם הראשון, איך נתפשט באלו העולמות. כי ראשו של אדם הראשון היה אז בעולם הבריאה, אשר הוא עתה מקום ז"א דאצילות. וגרונו היה בד' ראשונות דיצירה, שהוא עתה מקום נוקבא דאצילות. וכבר ידעת כי נוקבא דאצילות נקראת גן עדן, ונמצא, כי גרונו לבד היה נתון בג"ע, ומשם ולמטה כל שאר גופו היה מחוץ לג"ע, באופן זה: כי כל גופו היה נתון בששה אחרונות של היצירה ובארבעה ראשונות של העשיה, אשר הם עתה שיעור מקום כל עולם הבריאה.
אמנם להיות כי גוף האדם נחלק לב' חלוקות, כנודע, כי עד החזה מתפשט יסוד הבינה והאורות שבתוכו מכוסים, ומן החזה ולמטה,האורות הם מגולים, כמבואר אצלינו בסוד החסדים המתפשטים בת"ת דז"א, ולכן נתחלק גופו בשתי עולמות: חציו העליון המכוסה נתון בשש אחרונות של יצירה. וחציו התחתון המגולה, נתון בד' ראשונות דעשיה. ונמצא, כי עיקר גופו היה למעלה ביצירה, כנודע כי הגוף רומז אל הוא"ו של שם הוי"ה, וגם היצירה נרמזת באות הוא"ו עצמה.
ורגליו של אדם הראשון, היו נתונים בששה תחתונות של עשיה של אז, שהם עתה ששה ראשונות של יצירה של עתה. והרי ביארנו התפשטות אדם הראשון בשלשה עולמות, בריאה יצירה עשיה בעת שנברא.
ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה רק מן היצירה ולמעלה, כנ"ל. וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה. ונמצא, כי א"י שהיתה כנגד היצירה, אינה מקבלת ממנה אלא ע"י העשיה, כיון שהיצירה מתלבשת בה. וכן הבריאה מתלבשת ביצירה, ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריאה, וז"א נתלבש בנוקביה. וכן ע"ד זה בכל העליונים ממנו, כולם ירדו ממדרגתם.
ועתה נבאר הבחינה השנית. והיא, אחר שנברא אדה"ר והכניסו הקב"ה בג"ע, כי אז היה מחצי יום ששי ומעלה, אשר אז בהכרח נתוספת הקדושה בעולמות כולם, כמבואר אצלינו בענין ערב שבת, כי משעה חמישי של עש"ק מתחילים העולמות להעלות למעלה ממקומם, וקדושה נתוספת בהם, כנזכר אצלינו בסוד ה' יתירה הנזכר בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, לרמוז אל שעה ה' כנזכר.
El estudiante lee sin distracciones; al tocar un pasaje abre comentarios, Rashí, Onkelos, notas privadas, preguntas, tarjetas y progreso guardado.
94
Pasajes
0%
ES
0
Refs
0
Guardado
תלמוד עשר הספירות, חלק ח׳: עשר הספירות של עולם האצילות
Aula de estudio · Bet Midrash Online
Haz clic sobre cualquier pasaje para subrayar, preguntar, guardar nota, abrir Rashí/Onkelos o crear repaso.
Texto hebreo: dominio público
Estado de la traducción: Todavía sin traducción española — disponible en hebreo.