רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא, אתארחו באתתא דיליה, דהוה לה ברא חדא זעירא. וכל יומא הוה בבי ספרא. ההוא יומא סליק מבי ספרא, ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. א"ל אמיה, קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן. קריב לגבייהו. עד לא קריב, אהדר לאחורא. א"ל לאמיה, לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו ק"ש, והכי אולפי לי, כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה, בנדוי הוא כל ההוא יומא.
שמעו אינון, ותווהו, ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא. ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה, דלא הוה לון צרכייהו, והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה ב"נ לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנא בהו, ולא קרינן ק"ש בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה, פטור מן המצוה. אמרו ליה, ברי, במה ידעת. א"ל, בריחא דלבושייכו ידענא, כד קריבנא לגבייכו. תווהו. יתבו, נטלו ידייהו וכריכו רפתא.
ר' יהודה הוו ידוי מלוכלכן, ונטיל ידוי, ובריך עד לא נטיל. א"ל, אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון, לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות, ומאן דבריך בידים מזוהמות, חייב מיתה.
פתח ההוא ינוקא ואמר, בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. ילפינן מהאי קרא, דמאן דלא חייש להאי, ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן, חייב מיתא. מ"ט. בגין דידוי דב"נ יתבין ברומו של עולם. אצבעא חדא אית בידא דב"נ, ואיהו אצבעא דארמא משה.
כתיב, ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. וכתיב, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. ואי תימא, דההוא בריח התיכון אחרא הוא, דלא הוה בכללא דאינון חמשה. לאו הכי. אלא ההוא בריח התיכון, מאינון חמשה הוה. תרין מכאן, ותרין מכאן, וחד באמצעיתא. הא הוה בריח התיכון, עמודא דיעקב, רזא דמשה. לקבל דא, חמש אצבעאן בידא דבר נש, והבריח התיכון באמצעיתא, רב ועלאה מכלא, ביה קיימין שאר אחרנין.
ואינון חמש בריחין, דאקרון חמש מאה שנין, דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער, בחמש אצבען דידא. ומלה סתימא הוא על מה דאמרת. וע"ד כל ברכאן דכהנא, באצבען תליין. פרישו דידא דמשה ע"ד הוה.
אי כל דא אית בהו, לית דינא למהוי בנקיו, כד מברכין בהו לקב"ה. בגין דבהו, ובדוגמא דלהון, מתברך שמא קדישא. וע"ד אתון דחכמיתו טובא, היך לא אשגחתון להאי. ולא שמשתון לר' שמעיה חסידא, ואיהו אמר, כל טנופא, וכל לכלוכא, סליקו ליה לסטרא אחרא, דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן. ועל דא מים אחרונים חובה, וחובה אינון.
תווהו ולא יכילו למללא. א"ר יהודה, ברי, שמא דאבוך מאן הוא. שתיק ינוקא רגעא חדא, קם לגביה אמיה ונשק לה. א"ל אמי, על אבא שאילו לי אלין חכימין, אימא לון. א"ל אימיה, ברי, בדקת להו. אמר הא בדקית, ולא אשכחית כדקא יאות. לחישא ליה אמיה, ואהדר לגבייהו, א"ל אתון שאלתון על אבא, והא אסתלק מעלמא, ובכל יומא דחסידי קדישין אזלין בארחא, איהו טייעא אבתרייהו. ואי אתון קדישי עליונין, היך לא אשכחתון ליה אזיל טייעא אבתרייכו.
אבל בקדמיתא חמינא בכו, והשתא חמינא בכו, דאבא לא חמא חמרא דלא טעין אבתריה חמרא, למסבל עולא דאורייתא. כיון דלא זכיתון דאבא יטעון אבתרייכו, לא אימא מאן הוא אבא. אמר רבי יהודה לר' יצחק, כדדמי לן, האי ינוקא לאו בר נש הוא. אכלו. וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא, וחדושי אורייתא. אמרו, הב ונבריך. אמר להו, יאות אמרתון. בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא, אלא בהזמנה.
פתח ואמר, אברכה את יי' בכל עת וגו'. וכי מה חמא דוד לומר אברכה את יי'. אלא, חמא דוד דבעי הזמנה, ואמר אברכה. בגין דבשעתא דבר נש יתיב על פתורא, שכינתא קיימא תמן, וסטרא אחרא קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכא לקב"ה, שכינתא אתתקנת לגבי עילא, לקבלא ברכאן, וסטרא אחרא אתכפייא. ואי לא אזמין ב"נ לברכא לקב"ה, סטרא אחרא שמע ומכשכשא למהוי ליה חולקא בההיא ברכה.
ואי תימא, בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה. אלא ההוא מלה דברכה, דקא מברכין עלה, איהו הזמנה. ות"ח דהכי הוא, דהאי דמברך על פרי, ההוא פרי איהו הזמנה, ומברכין עליה. ולית ליה חולקא לסטרא אחרא. וקודם דא, דהוה ההוא פרי ברשות דסטרא אחרא, לא מברכין עליה. וכתיב לא יאכל, בגין דלא יברכון על ההוא פרי, ולא יתברך סטרא אחרא. כיון דנפק מרשותיה, יאכל, ומברכין עליה. ואיהו הזמנא לברכתא. וכן כל מילין דעלמא דקא מברכין עלייהו. כלהו הזמנה לברכתא. ולית בהו חולקא לסטרא אחרא.
ואי תימא, אוף הכי לברכת זמון כסא דברכתא הוה הזמנה, אמאי הב ונבריך. אלא, הואיל ובקדמיתא כד הוה שתי, אמר בורא פרי הגפן. הא הזמנה הוי. והשתא לברכת מזונא, בעינן שנוי, להזמנה אחרא, דהא כסא דא לקב"ה הוי, ולאו למזונא, ובג"כ בעי הזמנה דפומא.
ואי תימא, נברך שאכלנו משלו, דא הוא הזמנה, ברוך שאכלנו דא הוא ברכה. הכי הוא ודאי. אבל נברך, הזמנה אחרא איהו, הזמנה דבורא פרי הגפן. דקדמיתא איהי הזמנה לכוס דברכה סתם. והאי כוס, כיון דאנטיל איהו הזמנה אחרא במלה דנברך לגבי עלמא עלאה דכל מזונין וברכאן מתמן נפקין, ובג"כ איהו בארח סתים, דעלמא עלאה סתים איהו, ולית לגביה הזמנה. אלא בדרגא דא כוס דברכה. א"ר יהודה, זכאה חולקנא, דמן יומא דעלמא עד השתא, לא שמענא מלין אלין, ודאי הא אמינא דדא לאו ב"נ איהו.
א"ל, ברא, מלאכא דיי', רחימא דיליה, האי דאמרת ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן וגו', וחמשה בריחים וגו', וחמשה בריחים לירכתים ימה. הא בריחים טובא איכא הכא, וידים אינון תרין. אמר ליה, דא הוא דאמרין, מפומיה דבר נש אשתמע מאן איהו. אבל הואיל ולא אשגחתון אנא אימא.
פתח ואמר, החכם עיניו בראשו וגו'. וכי באן אתר עינוי דב"נ, אלא בראשו, דילמא בגופו או בדרועיה, דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי, דתנן, לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד' אמות. מ"ט. דשכינתא שריא על רישיה, וכל חכים, עינוי ומלוי בראשו אינון, בההוא דשריא וקיימא על רישיה.
וכד עינוי תמן, לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה, אצטריך למשחא, בגין דגופא דב"נ איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא, ושלמה מלכא צווח ואמר, ושמן על ראשך אל יחסר, דהא נהורא דבראשו, אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן. וע"ד החכם עיניו בראשו, ולא באתר אחרא.
אתון חכימין, ודאי שכינתא שרייא על רישייכו, היך לא אשגחתון להאי, דכתיב ועשית בריחים וגו', לקרשי צלע המשכן האחד. וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. האחד והשנית אמר קרא, שלישית ורביעית לא אמר קרא. דהא אחד ושנית, דא חשיבו דתרין סטרין, ובג"כ עביד חושבנא בתרין אלין.
אתו אינון ונשקוהו, בכה רבי יהודה, ואמר, ר' שמעון זכאה חולקך, זכאה דרא, דהא בזכותך אפילו ינוקי דבי רב, אינון טנרין רמאין תקיפין. אתאת אמיה, אמרה לון רבותי, במטו מנייכו, לא תשגחון על ברי, אלא בעינא טבא. אמרו לה, זכאה חולקך אתתא כשרה, אתתא ברירא מכל שאר נשין, דהא קב"ה בריר חולקך, וארים דגלך על כל שאר נשין דעלמא.
אמר ינוקא, אנא לא מסתפינא מעינא בישא, דבר נונא רבא ויקירא אנא, ונונא לא דחיל מעינא בישא, דכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ, מאי לרוב, לאסגאה על עינא. ותנינן, מה דגים דימא מיא חפי עליהון, ולית עינא בישא וכו'. לרוב ודאי, בקרב הארץ, בגו בני אנשא על ארעא. אמרו, ברא, מלאכא דיי', לית בנא עינא בישא, ולא מסטרא דעינא בישא אתינן. וקב"ה חפי עלך בגדפוי.
פתח ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע יברך וגו'. האי קרא אמר יעקב ברוח קודשא, אי ברוח קודשא א"ל, רזא דחכמתא אית ביה. המלאך, קרי ליה מלאך. וקרי ליה שמהן אחרנין. הכא, אמאי אקרי מלאך. אלא כד איהו שליחא מלעילא, וקבילת זהרא מגו אספקלריא דלעילא, דכדין מברכין אבא ואמא להאי, אמרי לה ברתי, זילי נטורי ביתיך, פקידי לביתיך. הכי עבידי לביתיך. זילי וזוני לון. זילי, דההוא עלמא דלתתא מחכא לך, בני ביתך מחכאן מזונא מנך, הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון, כדין איהי מלאך.
ואי תימא, והא בכמה דוכתי אקרי מלאך, ולא אתי למיזן עלמין. ועוד, דבשמא דא לא זן עלמין, אלא בשמא דיי'. הכי הוא ודאי, כד שליח מגו אבא ואמא, אקרי מלאך, וכיון דשארי על דוכתין, על תרין כרובין אדני שמיה.
למשה כד אתחזי ליה בקדמיתא, אקרי מלאך ליעקב לא אתחזי הכי, אלא בדוגמא, דכתיב ורחל באה, דא דיוקנא דרחל אחרא, דכתיב כה אמר יי' קול ברמה נשמע וגו'. רחל מבכה על בניה. ורחל באה סתם, עם הצאן דרגין דילה. אשר לאביה ודאי. וכלהו אתמנון ואתפקדון בידהא. כי רועה היא, איהי מנהגא לון, ואתפקדא עלייהו.
והכי במשה כתיב, וירא מלאך יי' אליו בלבת אש. ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם, דלא כתיב ביה מלאך, אלא וירא אליו יי' באלוני ממרא וגו'. התם באברהם, אתחזי ליה אדני, באלף דלת, בגין דבההוא זמנא קביל ברית, ומה דהוה אתכסי עד כען מניה, אתחזי ליה רבון ושליט, והכי אתחזי, דהא כדין בההוא דרגא אתקשר, ולא יתיר. ובג"כ, בשמא דאדון רבון עליה.
אבל משה דלא הוה ביה פרודא, דכתיב משה משה דלא פסקא טעמא. כמה דכתיב אברהם אברהם, דפסקא טעמא. בגין דהשתא שלים, מה דלא הוה מקדמת דנא. פרישו אית בין אברהם דהשתא, לאברהם דקדמיתא. אבל משה, מיד דאתייליד, אספקלריאה דנהרא הות עמיה, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא. וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. משה מיד אתקשר בדרגא דיליה ובג"כ משה משה, ולא אפסיק טעמא.
וע"ד לגבי דמשה, אזעיר גרמיה, דכתיב מלאך יי'. יעקב קרא ליה, בשעתא דהוה סליק מעלמא, מלאך. מ"ט. בגין דבההיא שעתא הוה ירית לה, לשלטאה. משה בחייו. יעקב, לבתר דסליק מעלמא. משה בגופא. יעקב ברוחא. זכאה חולקא דמשה.
הגואל אותי מכל רע, דלא אתקריב לעלמין לגבי סטרא דרע, ולא יכיל רע לשלטאה ביה. יברך את הנערים, כדין יעקב הוה מתקן לביתיה, כב"נ דאזיל לביתא חדתא, ומתקן לה בתקונוי, ומקשט לה בקשוטוי. יברך את הנערים, אינון דאשתמודען, אינון דאתפקדן על עלמא, לאתמשכא מנייהו ברכאן, תרין כרובין אינון. ויקרא בהם שמי, השתא אתקין ביתיה, ואיהו אסתלק בדרגיה, בגין דחבורא ביעקב הוי. גופא, אתדבק באתר דאצטריך, ותרין דרועין בהדיה.
לבתר דאינון נערים מתברכן כדקא יאות, כדין וידגו לרוב בקרב הארץ. ארחא דנונין לאסגאה גו מיין, ואי נפקן מגו מיא ליבשתא, מיד מתין. אלין לאו הכי, אלא אינון מן ימא רבא, וסגיאו דלהון לאפשא ולאסגי בקרב הארץ איהו. מה דלית הכי לכל נונין דעלמא.
מה כתיב לעילא, ויברך את יוסף ויאמר, ולא אשכחן ליה הכא ברכאן, דהא לבתר בריך ליה, דכתיב בן פורת יוסף. אלא, כיון דבריך לאלין נערים, ליוסף בריך. דהא לא יכלי לאתברכא, אלא מגו יוסף, ומגו דאיהו בטמירו, ולא אתחזי לאתגלאה, כתיב בטמירו, ויקרא בהם שמי ושם אבותי, מן האבות מתברכן, ולא מאתר אחרא. בקרב הארץ, דא הוא כסויא לחפאה מה דאצטריך.
אתו ונשקוה כמלקדמין, אמרו, הבו ונבריך. אמר איהו, אני אברך, דכל מה דשמעתון עד הכא מנאי הוה, ואקיים בי טוב עין הוא יבורך, קרי ביה יברך. מ"ט. בגין דנתן מלחמו לדל. מלחמא ומיכלא דאורייתא דילי אכלתון. א"ר יהודה. ברא רחימא דקב"ה, הא תנינן בעל הבית בוצע ואורח מברך. א"ל, לאו אנא בעל הבית, ולאו אתון אורחין. אבל קרא אשכחנא, ואקיים ליה. דהא אנא טוב עין ודאי, בלא שאילו דלכון אמינא עד השתא, ולחמא ומיכלא דילי אכלתון.
נטל כסא דברכתא ובריך, וידוי לא יכלי למסבל כסא, והוו מרתתי. כד מטא לעל הארץ ועל המזון, אמר, כוס ישועות אשא ובשם יי' אקרא. קיימא כסא על תקוניה, ואתישב בימיניה, ובריך. לסוף אמר, יהא רעוא דלחד מאלין, יתמשכון ליה חיין, מגו אילנא דחיי, דכל חיין ביה תליין. וקב"ה יערב ליה, וישכח ערב לתתא, דיסתכם בערבותיה, בהדי מלכא קדישא.
כיון דבריך, אסתים עינוי רגעא חדא, לבתר פתח לון, אמר חברייא, שלום לכון מרבון טב, דכל עלמא דיליה הוא. תווהו, ובכו, ובריכו ליה. בתו ההוא ליליא. בצפרא אקדימו ואזלו. כד מטו לגבי ר"ש, סחו ליה עובדא. תוה ר' שמעון, אמר בר טנרא תקיפא איהו, ויאות הוא לכך, ויתיר ממה דלא חשיב ב"נ, בריה דרב המנונא סבא הוא, אזדעזע ר' אלעזר, אמר, עלי למיהך למחזי לההוא בוצינא דדליק. אמר ר' שמעון, דא לא סליק בשמא בעלמא, דהא מלה עלאה אית ביה. ורזא איהו, דהא נהירו משיחו דאבוי מנהרא עליה, ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא.
יומא חדא, הוו חברייא יתבין ומתנגחין אלין באלין, והוו תמן ר' אלעזר, ור' אבא, ור' חייא, ור' יוסי, ושאר חברייא. אמרו הא כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו'. בגין רות ונעמה, דהוו זמינין לנפקא מנייהו. צפורה אתת משה דהות ממדין, ויתרו ובנוי דנפקו ממדין, דהוו כלהו זכאי קשוט עאכ"ו. ותו משה דרביאו ליה במדין, ואמר ליה קב"ה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אי הכי משוא פנים אית במלה, דיתיר אתחזו בני מדין לשזבא מן מואב.
אמר ר' שמעון, לא דמי מאן דזמין למלקט תאני, למאן דכבר לקיט לון. א"ל רבי אלעזר, אע"ג דכבר לקיט לון, שבחא איהו. א"ל, מאן דלא לקט תאני, נטיר תאנה תדיר, דלא יהא בה פגם, בגין תאני דזמינת לאייתאה. כיון דלקיט תאני, שביק לה לתאנה, ותו לא נטיר לה.
כך מואב, דזמינא לאייתאה אינון תאני, נטר ליה קב"ה, דכתיב אל תצר את מואב. מדין דקא יהיבת תאני, ואלקיטו לון, כתיב צרור את המדינים. דהא מכאן ולהלאה, תאנה דא לא זמינת לאייתאה פירין, ובג"כ אתחזיית ליקידת אשא. פתח ואמר, ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', מואב אינון שארי, ובגין אינון תאני, דזמין מואב לאפקא לעלמא, אשתזיבו מעונשא.
רבי אלעזר בעא למיחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי. והוו אזלי ר' אבא ור' יוסי בהדיה, אזלו בארחא, והוו אמרי מלי דאורייתא כל ההוא ארחא.
א"ר אבא, מאי דכתיב, ויאמר יי' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו', וכתיב וקרבת מול בני עמון וגו', מלה דא כמלה דא, מה הפרש בין דא לדא, אלא אתחזי דשקולי הוו. ותנינן, כד הוו מקרבי לגבי בני מואב, הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל מאני קרבא, כדבעו אתגריין בהו. ולגבי בני עמון, הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו, ולא אתחזי מאני קרבא כלל. וקראן מוכחן בשקולא דא כדא.
אמר ר' אלעזר, ודאי הכי הוא. ותנינן, דדא דהות חציפא, ואמרת מואב, דכתיב ותקרא את שמו מואב. אתחזון ישראל חציפו לגבייהו, כמה דאיהי הות חציפא, דאמרת מואב, מאב הוה ברא דא. אבל זערתא, דאמרת בן עמי, וכסיאת ארחהא, ישראל הוו מכסיין ארחייהו לגבייהו, מעטפי עטופא בטלית, ואתחזון קמייהו כאחין ממש. והא אוקמוה.
עד דהוו אזלי, אדכר ר' אלעזר מהאי ינוקא, סטו מארחא ג' פרסי, ומטו להתם. אתארחו בההוא ביתא, עאלו ואשכחו לההוא ינוקא, דהוה יתיב, ומתקנין פתורא קמיה. כיון דחמא לון, קריב גבייהו, א"ל, עולו חסידי קדישין, עולו שתילין דעלמא, אינון דעילא ותתא משבחין לון. אינון דאפילו נוני ימא רבא, נפקין ביבשתא לגבייהו. אתא ר' אלעזר ונשקיה ברישיה. הדר כמלקדמין, ונשקיה בפומיה. א"ר אלעזר נשיקה קדמאה על נונין דשבקין מיא, ואזלין ביבשתא. ונשיקה תניינא על ביעין דנונא, דעבדו איבא טבא בעלמא.
אמר ההוא ינוקא, בריחא דלבושייכו חמינא, דעמון ומואב מתגרן בכו, היך אשתזבתון מנייהו. מאני קרבא לא הוו בידייכו. ואי לאו, לרחצנו תהכון, בלא דחילו. תווהו ר' אלעזר ור' אבא וחברייא. אמר רבי אבא, זכאה ארחא דא, וזכאה חולקנא דזכינא למיחמי דא, אתקינו פתורא כמלקדמין.
אמר, חכימין קדישין. תבעו נהמא דתפנוקי בלא קרבא, ופתורא דמאני קרבא. או נהמא דקרבא. או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא. אמר ר' אלעזר, ברא רחימא חביבא קדישא, הכי בעינן, בכל הני זיני קרבא אשתדלנא בהו, וידעינן לאגחא בחרבא, ובקשתא, וברומחא, ובאבנין דקירטא. ואנת רביא, עד לא חמית, היך מגיחין קרבא, גוברין תקיפין דעלמא.
חדי ההוא ינוקא, אמר ודאי לא חמינא, אבל כתיב אל יתהלל חוגר כמפתח. אתקינו פתורא בנהמא, ובכל מה דאצטריך. א"ר אלעזר, כמה חדו אית בלבאי ברביא דא, וכמה חדושין יתחדשון על פתורא דא, וע"ד אמרית, דידענא דזגי פעמוני רוחא קדישא, הוו אזלין ביה.
אמר ההוא ינוקא, מאן דבעי לנהמא, על פום חרבא ייכול. חדי ר' אלעזר, אהדר וקריב ינוקא לגביה, א"ל, בגין דשבחת גרמך, אית לך למיגח קרבא בקדמיתא, ואנא אמרית בקדמיתא, דקרבא ליהוי בתר אכילה. אבל השתא, מאן דבעי סולתא, ייתי מאני קרבא בידוי. אמר ר' אלעזר, לך יאות לאחזאה מאינון מאני קרבא דילך.
פתח ההוא ינוקא ואמר, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי'. קרא דא על עומר התנופה אתמר, מאי תנופה, אי בגין דאניף ליה כהנא לעילא איהי תנופה. מאי אכפת לן, אי אניף אי מאיך.
אלא ודאי אצטריך לארמא לה לעילא, והיינו תרומה. ואע"ג דדרשינן תרי ממאה, והכי הוא, אבל תנופה מאי דא הוא ארמותא. ורזא דחכמתא הכא. אי חסידי קדישין, מארי דרומחין, לא שמשתון לר' שמעיה חסידא, דאי לאו תנדעון תנופה מאי היא. חטה מאי היא. שעורה מאי היא.
תנופה דקאמרינן, היינו תנ"ו פ"ה. ורזא דיליה תנו כבוד ליי' אלהיכם. דהא פה היינו כבוד, דבעינן למיהב ליה לקב"ה. וע"ד אבעי לן לארמא לעילא, לאחזאה דליה אנן יהבין להאי פה. דלית שבחא למלכא עלאה, אלא כד ישראל מתקני ליה להאי כבוד, ויהבי ליה למלכא כבוד. ודא הוא תנו פה, תנו כבוד, וארמא איהו ודאי.
קרא דשרינן ביה, והיה באכלכם מלחם הארץ. וכי לחם הארץ שעורה איהו, לאו הכי. ואנן שעורה מקרבינן, בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא. שעורה איהו שיעור ה"א, דהא אתר ידיע הוא, בשיעורא דה"א. חטה נקודה באמצעיתא, דלית חולקא לסטרא אחרא דחובא תמן. חטה ברתא דמתחטאה לקמי אבוה, ועבד לה רעותא, ומה חטה. כללא דכ"ב אתוון.
א"ר אלעזר, אע"ג דהוה לן למשמע. הכא אית לן למימר, ולדרכא קשתא. אמר ההוא ינוקא, הא מגנא לקבל גירא. אמר רבי אלעזר, ודאי חטה הכי קרינן לה. אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח"ט, ובה אית ח"ט, וקרינן חטה. אמר ההוא ינוקא, ודאי הכי הוא, דהא ח"ט שריא סמיך לה. בהו, בשבטין, לא הוו אתוון אלין, דקא אתו מסטרא דקדושה דלעילא, אבל לגבה שריא.
ואי בעית לאפקא חרבא, ותימא אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא, אלא אי תנדע חובא דאדם הראשון, דאמרו חט"ה הוה, תנדע הא. ואילנא דא כד נצח, כלא סטרא דטוב, נקיט לכל סטרא אחרא, וכפייא ליה.
חברייא קדמאי פרישו מלה דא, ושרו לה מרחיק, חטה סתם. אתו בתראי ואמרו, חטה ממש. אתא ישעיה ופריש לה, דכתיב וממחתה כי לא תקרב אליך, וע"כ נקודה באמצעיתא, דלא יהא חטאה, דאלו נקודה לא הוי, חטאה להוי. וחלופא בין ט' לת', תבירו לסטרא אחרא, ברירו דילה.
אתון חברייא, דלא שמשתון לר' שמעיה חסידא, אמרין דבחמשת זיני דגן, לא אית חולקא לסטר אחרא. ולאו הכי, דהא כל מה דאתבלי בארעא, לסטר אחרא אית ביה חולקא. ומאן חולקא אית ליה. מוץ דתדפנו רוח, דכתיב לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ודא הוא רוחא דקדושא, וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו וגו'. בגין דרוח קדשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא, דלא ישתכח. דא בנוקבא. דכורא מאי הוא. תבן.
ומוץ ותבן כחדא אזלין, ועל דא פטור ממעשר. דלית בהו חולקא בקדושה. ה', דגן בנקיו בלא תבן ומוץ. ח"ט דכר ונוקבא, מוץ ותבן, ה: בנקיו דדגן. וע"ד שלימו דאילנא חטה איהו ואילנא דחטא ביה אדם הראשון חטה הוה. דכלא איהו ברזא, ובמלה דחטה. תווה ר"א, ותווהו חברייא, א"ר אלעזר, ודאי הכי הוא.
אמר ההוא ינוקא, הכי הוא ודאי, קרא דשרינן ביה, דהא שעורה אקדים למיתי לעלמא. ואיהו מתתקן למיכלא דבעירא סתם, איהו רזא דאלף הרים, דמגדלין בכל יומא, והיא אכלה לון. ואקרי לחם תרומה, מיכלא דההוא תרומה, ואתקריב בליליא, דהא כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. מן הקדשים דא תרומה. מן הקדשים, ולא קדשים, דהא קדש סתם לא אקרי תרומה, דחומר בקדש מבתרומה תנן.
ארעא קדישא ברשו דקב"ה הות, ורשו אחרא לא עאל תמן. היך אבדיקת ארעא, אי קיימת במהימנותא, ולא אתחברת ברשו אחרא, בקריבו דתרומה דא דשעורים, כגוונא דרזא דסוטה. א"ר אבא, ודאי שננא דחרבא לגבך, אמר ההוא ינוקא, ודאי אתקפנא במגן וצינא לאגנא מניה. א"ר אבא, ארעא קדישא לית בה רשו אחרא, ולא עאל תמן. מוץ ותבן ממאן הוו.
פתח ההוא ינוקא ואמר, ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'. וכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו. וכי אי לאו דאתא נחש על חוה לא יעביד תולדין לעלמא, או אי לא חאבו ישראל בעובדא דעגלא, לא יעבדון תולדין. אלא ודאי, אי לא ייתי נחש על חוה, תולדין יעביד אדם מיד ודאי, דהא גזרה אתגזר מיד דאתברי, דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואינון תולדין יהון כלהון בנקיו בלא זוהמא כלל. אוף הכי ארעא קדישא, דהא לא עאל בה רשו אחרא, אית בה מוץ ותבן, דלאו מההוא סטר. ולבר מארעא, ההוא מוץ ותבן דסטר אחרא הוי, דאזלא בתר קדושה, כקוף בתר בני נשא.
אתו ר"א וחברייא ונשקוהו, א"ל, דאמי לי, דרווחנא במאני קרבא, נהמא דפתורא. א"ר אלעזר ודאי הכי הוא, דהא כל זיני קרבא בידך אינון, ומצלחן בידך, אתו ונשקוהו כמלקדמין.
פתח איהו ואמר, ובגפן שלשה שריגים וגו'. עד הכא חזיונא דמלה, דהא מכאן ולהלאה חזיונא דיליה הוה, דכתיב וכוס פרעה בידי. אבל חזיונא דמלה, בגיניה דיוסף הוה ולבשרא ליה, דישמע יוסף וינדע.
תנינן, שבעה רקיעין אינון, ואינון שבעה היכלין. ושית אינון, וחמש אינון, וכלהו נפקי מגו עתיקא עלאה. ההוא יין משיך ליה יעקב מרחיק, וסחיט ליה מענבים דההוא גפן. כדין, יעקב אמשיך ליה ההוא יין דקא אתחזי ליה, וחדי ושתה. הה"ד, ויבא לו יין וישת. הכא אתכליל עילא ותתא. וע"ד ארחיק מלה, ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי, והיינו לו. ליה לתתא, ליה לעילא.
חנוך מטטרון אמר, ויבא לו יין, דארמי מיא בההוא יין, ואי לאו דארמי ביה מים, לא יכיל למסבל, ושפיר אמר חנוך מטטרון. ובג"כ אמשיך לו בתרי טעמי, דהא בתרין סטרין אחיד, וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא, וכלהו טעמין ביה, עד דיוסף צדיקא טעים ליה, דאיהו דוד נאמן, הה"ד כיין הטוב הולך לדודי למישרים. מהו כיין הטוב. דאתא יעקב וארמי ביה מיא, דא הוא יין הטוב והכי הוא, כמה דאמר חנוך מטטרון. תווה ר' אלעזר, ותווה ר' אבא, אמרו הא חמרא דילך, הוא נצחת מלאכא קדישא, אפומא דרוח קודשא.
א"ל, עד כען ההוא גפן מחכא למעבד פירין. ובגפן: דא איהו גפן דאשתמודעא בקודשא. בגין דאית גפן אחרא, דאיהו אקרי גפן נכריה. וענבים דילה לא אינון ענבים, אלא קשין, אחידין לבא, נשכין ככלבא. אינון ענבים אקרון, סורי הגפן נכריה. אבל גפן דא, עלה כתיב ובגפן, ההיא דאשתמודעא. ההיא דכל קדישין טעמו חמרא עתיקא, חמרא טבא, חמרא דיעקב יהיב ביה מיא, עד דכל אינון דידעין לטעמא חמרא, טעמו ליה, והוה טב לחכא.
וההיא גפן, כד מטא לגבה, אושיטת תלתא שריגין, ואינון תלת דיוקנא דאבהן, דאתקדשת בהו. ולית קדושה אלא ביין, ולית ברכתא אלא ביין. באתר דחדוה שארי. והיא כפורחת, ככלה דאתקשטת ועאלת ברחימו, בחדוה דההוא יין דאתערב במיא. כדין עלתה נצה, סליקת רחימו דילה לגבי דודה, ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו. וכדין, אתמליין ואתבשלן אינון ענבין, רכיכן, ומליין מההוא חמרא טבא עתיקא חמרא דיעקב ארמי ביה מיא.
ועל דא מאן דמברך על היין, ומטי על הארץ, אצטריך למרמי ביה מיא, בגין דלית ליה לברכא רחם ה' על ישראל עמך, בר במיא גו חמרא. ואי לאו, מאן יכיל למסבל. דא הוה לבשרא ליוסף, בגין דביה הוה תליא מלתא.
חנו"ך מטטרו"ן אמר, שלשה שריגים ודאי. לקבל תלת אבהן, והא ארבע אינון דילה. אלא דא הוא דכתיב, והיא כפורחת. בזמנא דאיהי סליקת ופרחת בכנפהא לסלקא, כדין עלתה נצה, דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר, דסליק בהדה, ולא אתפרש מנה. הה"ד, וירכב על כרוב ויעף. כד יעוף. כפורחת, בזמנא דפורחת. ושפיר אמר חנוך מטטרון, והכא הוא.
תווה רבי אלעזר, ותווה רבי אבא, אמרו, מלאכא קדישא, שליחא מלעילא, הא חמרא דילך, הוא, נצחת ברזא דרוח קדשא. אתו כלהו חברייא ונשקוהו. א"ר אלעזר, בריך רחמנא דשדרני הכא.
אמר ההוא ינוקא, חברייא. נהמא וחמרא עיקרא דפתורא אינון, כל שאר מיכלא אבתרייהו אתמשך. והא אורייתא רווחת לון, ודילה אינון. אורייתא בעאת מנייכו, בבעו, ברחימו, ואמרה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והואיל ואורייתא זמינת לכו, והיא בעאת מנייכו מלה דא, אית לכו למעבד רעותא דילה. במטו מנייכו, הואיל ואיהי זמינא לכו, דתעבדון רעותה. אמרו הכי הוא ודאי. יתבו ואכלו וחדו בהדיה. כיון דאכלו אתעכבו על פתורא.
פתח איהו ואמר. ויאמר מואב אל זקני מדין וגו'. ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין לא כתיב, אלא ויאמר מואב. עולמין נטלו עיטא מסביא, וסביא אתמשכו אבתרייהו, ואינון יהבו לון עיטא. מאי עיטא יהבו לון. עיטא בישא נטלו לגרמייהו. אמרו לון למואב, גדולא בישא גדלנא ביננא. ומנו. משה רביהון. על חד כומרא דהוה ביננא, דרבי ליה וגדיל ליה בביתיה, ויהב ליה ברתיה לאנתו. ולא עוד, אלא יהב ליה ממונא, ושדר ליה למצרים, לשיצאה כל ארעא. ואיהו, וכל ביתיה, אתמשכו אבתריה. אי לההוא רביהון, ניכול לאעקרא מן עלמא, כל עמא דיליה יתעקרון מיד מעלמא. וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור, ממדין הוה.
ות"ח, דכלא הוה ממדין. וכל עיטא דלהון על משה הוה. ובעיטא דלהון, שכרו לבלעם. כיון דחמו דבלעם לא יכיל, נטלו עיטא אחרא בישא לגרמייהו, ואפקירו נשייהו ובנתייהו יתיר ממואב, דהא על נשי מדין כתיב, הן הנה היו לבני ישראל וגו'. וכלא ממדין הוה. נטלו עיטא בהדי נשיאה דלהון, דיפקיר ברתיה. דחשיבו לנטלא למשה ברשתיהון, בכמה זיני חרשין אעטרו לה, דיתפס רישא דלהון. וקודשא בריך הוא משיב חכמים אחור.
אינון חמן דרישא יתפס ברשתא דלהון, ולא ידעו, חמו ולא חמו. חמו רישא דעמא דנפיל בהדה, וכמה אלפין אוחרנין, וחשיבו דמשה הוה, אפקירו לה, ופקידו לה על משה, דלא תזדווגי לאחרא, אלא ביה. אמרה לון, במה אנדע. אמרו ההוא דתחמי דכלא קיימי קמיה, ביה תזדווגי, ולא באחרא. כיון דאתא זמרי בן סלוא, קמו קמיה ארבעה ועשרים אלף, משבטא דשמעון, בגין דהוה נשיאה דלהון, והיא חשיבת דהוא משה, ואזדווגת ביה. כיון דחמו כל אינון שאר לדא, עבדו מה דעבדו, והוה מה דהוה.
וכלא הוה ממדין, בכמה זינין, ובג"כ אתענשו מדין. וקב"ה אמר למשה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. לך אתחזי, ולך יאות. למואב אנא שביק לון לבתר דיפקון תרין מרגלאן מנייהו, הא דוד בריה דישי, דאיהו ינקום נוקמין דמואב, ויסחי קדירה דמליא טנופא דפעור, הה"ד מואב סיר רחצי ודאי, ועד דאינון תרין מרגלאן לא נפקו, לא אתענשו, כיון דנפקו, אתא דוד ואסחי קדירה מטנופא דלהון. וכלהו אתענשו. מדין בימי משה. מואב בימי דוד.
ת"ח, חייביא דמדין, עכ"ד לא שכיכו מכל בישין דלהון. לבתר דרין דחמו דמית יהושע, וכל אינון זקנים דאתחזו למעבד נס על ידייהו, אמרו, השתא שעתא קיימא לן. מה עבדו אתו לגבי עמלק, אמרו אית לכון לאדכרא, מה עבדו לכון בני ישראל, ומשה רביהון, ויהושע תלמידא דיליה, דשיצי לכון מעלמא, השתא הוא עדנא דלית בהו מאן דאגין עלייהו, ואנן בהדייכו, דכתיב מדין ועמלק ובני קדם וגו', מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות וגו'. לא הוה בעלמא, מאן דיעביד בישא בכלא, כמדין. ואי תימא עמלק. בגין קנאת ברית דקריבו לגבי ברית. וע"ד קני קב"ה קנאה עלמין, דלא יתנשי. אמרו ודאי הכי הוא, ולית הכא ספקא בעלמא.
פתח ואמר, ויאמר יי' אלי אל תצר את מואב וגו'. ויאמר יי' אלי, וכי עד השתא לא ידענא דעם משה הוה ממלל קב"ה, ולא עם אחרא, דכתיב ויאמר יי' אלי. אלי למה. אלא למשה פקיד קב"ה, דלא לאבאשא למואב. אבל לאחרא לא, לדוד לא פקיד דא, ובג"כ אלי אל תצר את מואב, אפילו לתחום זעירא דלהון. דהא מנייהו יפוק מאן דיתן נוקמין לישראל, וינקום נוקמייהו, ואיהו דוד דאתא מרות המואביה.
ואל תתגר בם מלחמה, כל דא אתפקד למשה, הא לאחרא שרי. ואי תימא, ליהושע ולאינון זקנים דהוו דאריכו יומין בתריה שרי. לאו הכי. בגין דכלהו מבי דינא דמשה הוו, ומה דאתסר למשה, אתסר להו, ועוד דלא נפקו עדיין אינון מרגלאן טבאן, דהא ביומיהון דשופטים נפקא רות. וברתיה דעגלון מלכא דמואב הות. מית עגלון, דקטיל ליה אהוד. ומנו מלך אחרא, ודא ברתיה אשתארת, והות בבי אומנא, ובשדי מואב. כיון דאתא תמן אלימלך, נסבה לבריה.
ואי תימא דגיירה אלימלך תמן. לא. אלא כל אורחי ביתא, ומיכלא ומשתיא אוליפת. אימתי אתגיירת. לבתר כד אזלת בנעמי, כדין אמרת, עמך עמי ואלהיך אלהי. נעמה בבני עמון ביומי דדוד נפקא.
כדין שראת רוח קודשא על דוד. א"ל, דוד, כד כל עלמא מדידנא, ואפילנא עדבין, ישראל חבל נחלתו הוו, דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלתו. מה כתיב, וימדדם בחבל. בההוא חבל נחלת יי'. כל אינון דהוו מההוא זרעא, ההוא חבל אחיד בהו.
כתיב מלא החבל. מהו מלא החבל. אלא ההוא דכתיב, מלא כל הארץ כבודו. והוה אמר, דא הוא לאחייא, ודא הוא לקטלא. וההוא חבל אחיד באינון דאתחזון לקטלא. בג"כ אחיד בחבל, ופשיט חבל, על מה דעבדו בההוא חבל נחלת יי'.
ומדין, גדעון שצי כל ההוא זרעא, דלא אשאיר מנייהו, מכל אינון דאבאישו לישראל בעיטא, או במלה אחרא. ולכלהו דאבאישו לישראל, קב"ה נטיר לון דבבו, ונטל מנייהו נוקמין. אבל אי זמינין למיתי מנייהו טב לעלמא, אריך רוגזיה ואפיה עמהון, עד דיפיק ההוא טב לעלמא, ובתר כן נטיל נוקמא ודינא מנייהו. א"ר אלעזר, הכי הוא ודאי, ודא הוא ברירו דמלה. אמר ההוא ינוקא, מכאן ולהלאה, חברייא, אתקינו מאני קרבא בידייכו, ואגחו קרבא.
פתח ר' אלעזר ואמר, ברכו יי' מלאכיו גבורי כח וגו'. דוד מלכא זמין לברכא לקב"ה, זמין לחילי שמיא, דאינון ככביא ומזלי, ושאר חיילין, ושתף לנשמתא דיליה בהדייהו, לברכא לקב"ה. הה"ד, ברכו יי' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את יי' חתים בנפשיה כל ברכאן.
זמין למלאכי מרומא לברכא ליה, דכתיב ברכו יי' מלאכיו וגו', ועד לא אתו ישראל, מלאכי מרומא הוו עבדי ושלמי עשיה. כיון דאתו ישראל, וקיימו על טורא דסיני, ואמרו נעשה ונשמע, נטלי עשייה ממלאכי השרת, אתכלילו בדברו. ומכדין, עשיה הות בארעא דישראל בלחודייהו, ומלאכין קדישין בלחודייהו. ישראל גמרין ושלמין עשייה. וע"ד גבורי כח עושי דברו בקדמיתא, ולבתר לשמוע. זכאין אינון ישראל, דנטלו עשייה מנייהו, ואתקיים בהו.
אמר ההוא ינוקא, נטר גרמך ואצלח במאנך. וכי שבחא דא בלחודוי נטלו ישראל, ולא אחרא. אמר שבחא דא אשכחנא, ולא אחרא. אמר ההוא ינוקא, כיון דחרבא דילך לא אצלח. או אנת לא מנענעא ליה כדקא חזי, שבק חרבא למאן דאגח קרבא.
שבחא עלאה דלא אתמסר למלאכי עלאי בלחודייהו, אלא בהדי ישראל, מאן איהו. קדוש. ברכה אתמסר לון בלחודייהו, כמה דאתמסר לישראל. אבל קדוש, לא אתמסר לון בלחודייהו, אלא בהדי ישראל. דלא מקדשי קדושה, אלא בהדי ישראל. ואי תימא, והא כתיב וקרא זה אל זה ואמר, אימתי בזמנא דישראל מקדשי לתתא. ועד דישראל לא מקדשי לתתא, אינון לא אמרי קדושה.
בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא, ולא מתרין, והיינו, וקרא זה, הא חד. אל זה, הא תרין. ואמר, הא תלתא. תלת עלמין, אינון לקבלייהו תלת קדושות. ובג"כ שבחא דישראל דנטלין קדושא לתתא בלחודייהו.
El estudiante lee sin distracciones; al tocar un pasaje abre comentarios, Rashí, Onkelos, notas privadas, preguntas, tarjetas y progreso guardado.
104
Pasajes
0%
ES
0
Refs
0
Guardado
ספר הזהר, בלק ו׳
Aula de estudio · Bet Midrash Online
Haz clic sobre cualquier pasaje para subrayar, preguntar, guardar nota, abrir Rashí/Onkelos o crear repaso.
Texto hebreo: dominio público
Estado de la traducción: Todavía sin traducción española — disponible en hebreo.
