Zohar Shemot 50
Zohar, Shemot 50:1
ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין. רבי שמעון פתח, דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. אר"ש, אוי להם לבריות, שאינם משגיחים ואינם יודעים, בשעה שעלה במחשבה לפני הקדוש ב"ה, לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, הה"ד, כלם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא העולם הזה, והעולם של מעלה.
Zohar, Shemot 50:2
נטה ימינו, וברא העולם של מעלה. נטה שמאלו, וברא העולם הזה, הה"ד, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וכלם ברגע אחת נבראו, ועשה העולם הזה, כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה, כדוגמתו למטה. וכל מה שיש למטה, כדוגמתו בים. והכל אחד. ברא בעליונים המלאכים, ברא בעוה"ז בני אדם, ברא בים לויתן, כד"א לחבר את האהל להיות אחד.
Zohar, Shemot 50:3
כתיב באדם, כי בצלם אלהים עשה את האדם. וכתיב, ותחסרהו מעט מאלהים. אי בני נשא יקירין בעובדוי כל האי, ואינון מתאבדין מעפר דבירא, במה אתיין לשאבא מניה. ובחר בעליונים, ובחר בישראל, לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים. הה"ד בנים אתם לה' אלהיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, דכתיב כי אתה אבינו. וכתיב דודי לי ואני לו. הוא בחר בי, ואני בחרתי בו.
Zohar, Shemot 50:4
הרועה בשושנים, הוא רועה בשושנים, אע"פ שהקוצים סביב להם, ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו. ד"א הרועה בשושנים, מה שושן זה הוא אדום, ומימיו לבנים, כך הקב"ה, מנהיג עולמו, ממה"ד למה"ר. וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
Zohar, Shemot 50:5
רבי אבא הוה אזיל באורחא, והוה עמיה רבי יצחק. אדהוו אזלי, פגע באינון ורדים, נטל חד רבי אבא בידוי והוה אזיל. פגע בהו רבי יוסי, אמר ודאי שכינתא הכא, ואנא חמינא בידוי דרבי אבא, למילף חכמתא סגיאה, דהא ידענא, דרבי אבא לא נטל האי, אלא לאחזאה חכמתא.
Zohar, Shemot 50:6
אמר רבי אבא, תיב ברי תיב. יתבו. ארח רבי אבא בההוא ורדא, אמר, ודאי אין העולם מתקיים אלא על הריח. דהא חזינא דלית נפשא מתקיימא אלא על ריחא. ועל דא, הדס במוצאי שבת.
Zohar, Shemot 50:7
פתח ואמר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. מי גרם לי, שאני לדודי ודודי לי, מפני שהוא מנהיג עולמו בשושנים. מה שושן יש בו ריח, והוא אדום, מוצקין אותו, והוא מתהפך ללבן, ולעולם ריחו לא זז. כך הקב"ה, מנהיג עולמו בדרך זה, שאלמלא כן לא יתקיים העולם בשביל האדם החוטא. והחוטא נקרא אדום, כמה דאת אמר, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, מקריב קרבנו לאש שהוא אדום. זורק הדם, סביב למזבח שהוא אדום. מדת הדין אדום, מוצקין אותו, ועולה העשן כלו לבן, ואז האדום נהפך ללבן, נהפך מדת הדין למדת הרחמים.
Zohar, Shemot 50:8
ותא חזי, כל מדה"ד, אין צריך הריח שלו, אלא מצד אודם. והיינו דאמר רבי יהודה, מה דכתיב, ויתגודדו כמשפטם וגו' עד שפך דם עליהם. אלא היו יודעים, שלא ישיגו ממדת הדין כרצונם, זולתי באודם.
Zohar, Shemot 50:9
אמר רבי יצחק, ועוד, אודם ולבן נקרב לעולם, והריח עולה משתיהן. מה השושן אדום ולבן, כך ריח הקרבן. והקרבן, מאדום ולבן. בא וראה מריח הקטורת, שהשמנים, מהם אדומים, ומהם לבנים, כגון הלבונה, שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן. וע"כ מנהיג עולמו בשושנים, שהוא אדום ולבן. וכתיב להקריב לי חלב ודם.
Zohar, Shemot 50:10
כנגד זה, אדם מקריב חלבו ודמו, ומתכפר לו, זה אדום, וזה לבן. מה השושן שהוא אדום והוא לבן, אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן, אלא באש. כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן, אלא באש. עכשיו, מי שיושב בתעניתו, ומקריב חלבו ודמו, אינו נצמק לחזור כלו לבן, אלא באש. דאר"י, מתוך תעניתו של אדם, מחלישין אבריו, וגובר עליו האש, ובאותה שעה, צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה.
Zohar, Shemot 50:11
והיינו דרבי אלעזר, כד הוה יתיב בתעניתא, הוה מצלי ואמר, גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שהקרבתי לפניך חלבי ודמי, והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי, יהי רצון מלפניך, שיהא הריח העולה מפי בשעה זו, כריח העולה מהקרבן באש המזבח, ותרצני.
Zohar, Shemot 50:12
נמצא, שאדם הוא מקריב בתעניתו החלב והדם, והריח שעולה מפיו, הוא מזבח כפרה, ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן, ובלבד שיתכוין למה דאמרן. אמר רבי יצחק, מכאן ולהלאה כתיב, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר. אמר רבי יוסי, כשהיה בית המקדש קיים, אדם מקריב קרבנו בענין זה, ומתכפר לו. עכשיו, תפלתו של אדם מכפר לו במקום הקרבן, כי האי גוונא.
Zohar, Shemot 50:13
דבר אחר, דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. מה השושנים קוצין מצויין בתוכם, אף הקדוש ברוך הוא, מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה השושנים, אלמלא הקוצים, אין השושנים מתקיימין. כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים. דאמר רבי יהודה, במה הצדיקים ניכרים, מתוך שיש רשעים, דאלמלא רשעים אין הצדיקים ניכרים. ד"א הרועה בשושנים, המנהיג עולמו בשש שנים, והשביעית שבת לה'. ד"א בשושנים, באותם ששונים בתורה.