Pasaje seleccionado
Talmud Eser HaSefirot, Sección I, Histaklut Penimit 1:1
ראשית כל צריכים לדעת, שבמקום שיש לנו עסק עם ענינים רוחניים, המופשטים מזמן, מקום ותנועה, ואצ"ל עם אלקיית, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן, שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים, ואיך אפשר להסתייע בהם במקום שחוש ודמיון אינם שולטים שם, כי למשל, אפילו אם תקח את המלה היותר דקה כגון "אורות", הרי היא ג"כ מדומה ומושאלת מן אור השמש או אור מורגש של נחת רוח וכדומה, אם כן איך יתכן להתבטא עמהן בעניני אלקות, אשר ודאי לא יציעו למעיין שום דבר אמת. ואין צריך לומר במקום שצריכים לגלות על ידי המלות ההן, בכתב על ספר, בעניני משא ומתן בחכמה, כנהוג במחקרי כל חכמה, אשר אז אם נכשלים, אפילו במלה אחת בלתי מוצלחת למטרתה, תיכף יתבלבל המעיין ולא ימצא ידיו ורגליו בכל הענין כולו. ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה "שפת הענפים", להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואח"כ משתלשלת לעולם הזה. לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור ע"י איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים. ובזה תנוח דעתך, במה שתמצא לרוב בספרי הקבלה ביטויים מתמיהים, וגם זרים לפעמים לרוח האנושי. והוא, כי אחר שכבר בחרו להם שפה זו להתבטא על ידיה, דהיינו "שפת הענפים" כאמור, א"כ איך אפשר להם להשמיט על דרכם איזה ענף בלי להשתמש עמו מחמת נחיתות הדרגא שלו, שלא לבטא על ידיו את המושכל הרצוי, בה בעת, שלא נמצא בעולמנו איזה ענף אחר שיקחו אותו בתמורתו. כי כמו ששתי שערות אינן יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים שיתיחסו אל שורש אחד. ואף גם זאת לא יתכן, להאביד את דבר החכמה המחויב אל הביטוי נחות הדרגא ההוא, ולא עוד, כי האבידה ההיא תגרום פגם ובלבול גדול בכל מרחבי החכמה, להיות שאין לנו עוד חכמה בכל חכמות העולם, שיהיו הענינים כל כך משולבים זה בזה, בדרך סיבה ומסובב גורם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, שהענינים מלוכדים וקשורים זה בזה מראשה עד סופה, ממש כמו שרשרת אחת ארוכה. ולפיכך אין כאן חירות הרצון להחליף ולהמיר בין הכינויים הללו רע בטוב. אלא, מוכרחים להביא תמיד בדיוק אותו הענף המורה באצבע על שורשו העליון, וגם להרחיב בו הדיבור, עד להמציא ההגדרה המדויקת לעיני המשכילים המעיינים. אמנם כן, אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שרשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעורים מגששים קיר, כי לא יבינו אף מלה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מלה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו, זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר הענין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא. וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלקי אריז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, המופשטות מכל מושגים מוחשיים, באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות, אשר עם הבנת עשר הספירות האלו, יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת, איך להבין ביתר הענינים בחכמה הזאת. פרק א דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות וכו' (בע"ח ש"א היכל א'), הדברים הללו צריכים ביאור, דמטרם שנאצלו העולמות, איך היה שם בחינת מקום של מציאות, שהיה האור הפשוט ממלא אותו כולו, וגם ענין עליית הרצון להצטמצם כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, דמשמע מדברי הספר, דכבר היה שם איזה חסרון ח"ו, גם ענין הנקודה האמצעית אשר בו ממש, ששם היה דבר הצמצום, שהוא מתמיה מאד, דהא כבר אמר שאין שם ראש וסוף, וא"כ איך יש האמצע, אמנם כן, הדברים הללו עמוקים מני ים, וע"כ אני מוכרח להאריך בביאורם. אין דבר בכל המציאות שלא יהיה כלול בא"ס המושגים ההפוכים אצלנו כלולים בו ית' בסוד אחד יחיד ומיוחד דע שאין לך שום מהות של ישות בעולם, הן מן המוחשות אל החושים שלנו, והן מן המושכלות בעין השכל שלנו, שאינו כלול בבורא ית', דהא כולם נמשכין לנו הימנו ית', וכלום יש לך נותן מה שלא יהיה בו, וענין זה כבר מבואר היטב בספרים, אמנם צריך להבין, שאותם המושגים, שהם נפרדים אצלנו, או הפוכים, עד"מ מושג החכמה נבחן בהפרש מן מושג המתיקות, שהחכמה והמתיקות ב' מושגים נבדלים הן זו מזו, וכן מושג הפועל, הוא ודאי בהפרש מן מושג הפעולה, שהפועל ופעולתו בהכרח ב' מושגים נבדלים זה מזה, ומכ"ש המושגים ההפוכים, וכמו המתיקות והמרירות וכדומה, הן נבחנות ודאי כל אחת לעצמה, אמנם אצלו ית', יהיו החכמה והתענוג, ומתיקות, וחריפות, ופעולה, ופועל, וכדומה מן הצורות המשונות וההפוכות, כל זה כלול כאחד באורו הפשוט, בלי שום הכר והבדל ביניהם כלל, אלא במושג אחד יחיד ומיוחד: אחד, מורה שהוא בהשואה אחת. יחיד, מורה על הנמשך הימנו, שגם כל אלו הריבויים המה אצלו ית' בצורת יחיד כמו עצמותו ית'. ומיוחד, מורה הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתיחדות בצורת יחיד, שהצורה היחידה הזו, בולעת כל הצורות המתראות בפעולותיו, והוא ענין דק מאד, ולאו כל מוחא סביל דא. וכן פי' לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו, בפירושו על ספר יצירה פ"א מ"ז, יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתיחד לפעול בכח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד, ע"כ לשונו הזך. פירוש, מתיחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי ליחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשואה אחת. כמ"ש לעיל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאצלו היודע והידוע והמדע אחד הם. כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו.
Ante todo, debemos saber que, cuando nos ocupamos de asuntos espirituales, desprovistos de tiempo, espacio y movimiento —y con mayor razón cuando hablamos de Divinidad—, carecemos de palabras con las cuales concebirlos y expresarlos.
Todo nuestro vocabulario procede de las percepciones de los sentidos imaginarios. ¿Cómo podríamos entonces servirnos de esas palabras en un ámbito donde los sentidos y la imaginación no tienen dominio?
Por ejemplo, incluso si utilizamos una palabra muy sutil como «luces», también esta es imaginaria y está tomada por analogía de la luz del sol, de una luz perceptible o de una sensación de satisfacción y cosas semejantes.
¿Cómo es posible entonces expresarse con tales palabras respecto a asuntos divinos, cuando ciertamente no presentarán al estudioso ninguna realidad verdadera?
Con mayor razón esto resulta problemático cuando es necesario revelar mediante esas palabras, por escrito y en un libro, discusiones y análisis de la sabiduría, como es habitual en las investigaciones de todas las ciencias. Si se comete un error incluso con una sola palabra que no sea apropiada para su propósito, inmediatamente el estudiante se confundirá y no encontrará sentido alguno en todo el asunto.
Por ello, los sabios de la Cabalá escogieron un lenguaje especial, que puede llamarse «el lenguaje de las ramas».
No existe ninguna esencia ni ninguna conducta de una esencia en este mundo que no proceda de su raíz en el mundo superior. Por el contrario, el comienzo de toda existencia de este mundo se encuentra en el mundo superior y después desciende en cadena hasta este mundo.
Por ello, los sabios encontraron un lenguaje preparado sin esfuerzo, mediante el cual podían transmitir sus alcances unos a otros, oralmente y por escrito, de generación en generación.
Tomaron los nombres de las ramas de este mundo. Cada nombre se explica a sí mismo y señala con el dedo su raíz superior dentro del sistema de los mundos superiores.
Con esto comprenderás las expresiones sorprendentes, y algunas veces extrañas al espíritu humano, que se encuentran con frecuencia en los libros de Cabalá.
Después de que los cabalistas escogieron este lenguaje para expresarse —el lenguaje de las ramas—, ¿cómo podrían omitir alguna rama y no utilizarla debido a la inferioridad de su nivel, dejando de expresar mediante ella el concepto deseado, cuando no existe en nuestro mundo otra rama que pueda reemplazarla?
Así como dos cabellos no se alimentan de un mismo poro, tampoco existen dos ramas que se relacionen con una sola raíz.
Tampoco es posible perder una enseñanza de la sabiduría porque necesite expresarse mediante una rama de apariencia inferior.
Tal pérdida produciría un gran defecto y confusión en todas las dimensiones de la sabiduría, porque no existe otra sabiduría entre las ciencias del mundo cuyos asuntos se encuentren tan entrelazados entre sí mediante relaciones de causa y efecto, causa y consecuencia, como la sabiduría de la Cabalá.
Sus asuntos están unidos y relacionados desde el comienzo hasta el final como una sola cadena extensa.
Por ello, no existe libertad para sustituir estos nombres por otros que parezcan mejores.
Es necesario emplear siempre con precisión aquella rama que señala directamente su raíz superior y ampliar la explicación hasta presentar una definición exacta ante los estudiantes que comprenden.
Sin embargo, quienes todavía no han abierto los ojos a las visiones del cielo y aún no conocen las relaciones entre las ramas de este mundo y sus raíces en los mundos superiores se encuentran aquí como ciegos que tantean una pared.
No comprenden ni una sola palabra según su verdadero significado, pues cada palabra es el nombre de una rama relacionada con su raíz.
Esto cambia únicamente cuando reciben la explicación de un sabio auténtico, capaz de explicar el asunto mediante el lenguaje hablado. Este debe actuar necesariamente como un traductor de una lengua a otra, es decir, del lenguaje de las ramas al lenguaje habitual. Solo entonces puede explicar el concepto espiritual tal como es.
Esta es la labor que realicé en mi comentario: explicar las diez Sefirot conforme a lo que nos enseñó el sabio divino, el Arí, preservando su pureza espiritual y separándolas de toda concepción material.
De este modo, todo principiante podrá acercarse a la sabiduría sin caer en ninguna materialización ni error.
Mediante la comprensión de estas diez Sefirot también se abrirá la puerta para contemplar y saber cómo comprender los demás asuntos de esta sabiduría.
**Capítulo primero**
«Debes saber que, antes de que fueran emanados los seres emanados y creados los seres creados, una Luz superior simple llenaba toda la realidad…» —Etz Jaim, Puerta primera, Heijal primero.
Estas palabras requieren explicación.
Antes de que fueran emanados los mundos, ¿cómo podía existir allí un «lugar» de realidad que aquella Luz simple llenara completamente?
También debe explicarse el ascenso de la voluntad de restringirse para sacar a la luz la perfección de Sus acciones, pues las palabras del libro parecen implicar que anteriormente existía allí alguna carencia, Dios no lo permita.
Igualmente resulta sorprendente el asunto del punto central que se encontraba precisamente en Él y donde ocurrió el Tzimtzum.
Ya se dijo que allí no existían comienzo ni final. Entonces, ¿cómo podía existir un centro?
Estas cuestiones son verdaderamente más profundas que el mar, y por eso debo extenderme en su explicación.
**No existe nada en toda la realidad que no esté incluido en el Ein Sof. Los conceptos que para nosotros son opuestos están incluidos en Él, bendito sea, en el secreto de Uno, Único y Unificado.**
Debes saber que no existe ninguna esencia en el mundo —ya sea percibida por nuestros sentidos o comprendida mediante nuestro intelecto— que no esté incluida en el Creador, bendito sea, pues todas proceden de Él.
¿Acaso puede alguien dar aquello que no se encuentra en él?
Este asunto ya está bien explicado en los libros.
Sin embargo, debe comprenderse que los conceptos que para nosotros están separados o son opuestos se encuentran en Él de otra manera.
Por ejemplo, el concepto de sabiduría se distingue del concepto de dulzura. Sabiduría y dulzura son dos conceptos diferentes.
Del mismo modo, el agente se distingue de la acción. El agente y su acción son necesariamente dos conceptos separados.
Con mayor razón, conceptos opuestos como dulzura y amargura son considerados cada uno por separado.
Pero en Él, bendito sea, la sabiduría, el placer, la dulzura, la agudeza, la acción, el agente y todas las demás formas diferentes y opuestas están incluidas como una sola cosa dentro de Su Luz simple, sin ninguna distinción ni diferencia entre ellas.
Todo se encuentra dentro de un solo concepto: Uno, Único y Unificado.
«Uno» indica que se encuentra en completa igualdad.
«Único» indica que todo lo que procede de Él, aunque nos parezca múltiple, se encuentra en Él en forma única, como Su propia Esencia.
«Unificado» indica que, aunque realiza una multiplicidad de acciones, una sola fuerza las realiza todas. Todas regresan, vuelven y se unifican en una única forma.
Esta forma única absorbe todas las formas que aparecen en Sus acciones.
Este es un asunto muy sutil que no toda mente puede soportar.
Así nos explicó el Rambán el asunto de Su unidad mediante el secreto de «Uno, Único y Unificado».
Estas son sus palabras en su comentario al Séfer Yetzirá, capítulo primero, mishná séptima:
«Existe una diferencia entre uno, único y unificado. Cuando el Nombre explícito se unifica para actuar mediante una sola fuerza, es llamado unificado. Cuando se divide para realizar Su acción, cada parte que procede de Él es llamada única. Cuando se encuentra en una sola igualdad, es llamado uno».
Hasta aquí sus puras palabras.
«Se unifica para actuar mediante una sola fuerza» significa que actúa para beneficiar, como corresponde a Su unidad, y no existe cambio en Sus acciones.
«Cuando se divide para realizar Su acción» significa que Sus acciones parecen diferentes unas de otras y, Dios no permita, puede parecer que algunas producen bien y otras mal.
Entonces es llamado «Único», porque todas Sus acciones diferentes tienen una única consecuencia: beneficiar.
Así, Él es único en cada acción y no cambia debido a Sus diferentes acciones.
«Cuando se encuentra en una sola igualdad, es llamado Uno».
«Uno» se refiere a Su Esencia, bendito sea, en la cual todas las formas opuestas se encuentran en una misma igualdad, como se explicó.
Del mismo modo, el Rambam escribió que en Él el conocedor, lo conocido y el conocimiento son una sola cosa, pues Sus pensamientos están muy por encima de nuestros pensamientos y Sus caminos por encima de nuestros caminos.
Atajos: ← → cambian de capítulo · ↑ ↓ recorren pasajes.
