Bava Metziá 35a:1
איתא לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה אמר רבא שיש עדים שנשרפה
«... Rav Huna tiene razón y el acreedor ya juró que no posee la prenda, ¿cómo podría mostrarla?». Ravá dijo: «Hay testigos de que se quemó».
איתא לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה אמר רבא שיש עדים שנשרפה
«... Rav Huna tiene razón y el acreedor ya juró que no posee la prenda, ¿cómo podría mostrarla?». Ravá dijo: «Hay testigos de que se quemó».
אי הכי מהיכא מייתי לה אלא אמר רב יוסף שיש עדים שנגנבה סוף סוף מהיכא מייתי לה דטרח ומייתי לה
Si se quemó, ¿de dónde la sacaría? Rav Yosef explicó que hay testigos de que fue robada. Pero ¿de dónde conseguiría recuperarla? Podría esforzarse y localizarla.
אי הכי כי משתבע מלוה נמי לטרח לוה וליתי בשלמא מלוה ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה ואזיל וטרח ומייתי לה אלא לוה מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה
Entonces el deudor también podría investigar y obtenerla antes del juramento. No es igual: el acreedor conoce a quienes entran y salen de su casa y puede rastrear la prenda; el deudor no sabe quién entra y sale de la casa del acreedor.
אביי אומר גזירה שמא יטעון ויאמר לו אחר שבועה מצאתיה רב אשי אמר זה נשבע וזה נשבע זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה והכי קאמר מי נשבע תחילה מלוה נשבע תחילה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון
Abayé explicó: «Tememos que después del juramento el acreedor diga que la encontró». Rav Ashi dijo: «Ambos juran: el acreedor que ya no tiene la prenda y el deudor cuánto valía. El acreedor jura primero, para evitar que el otro jure y luego el acreedor muestre la prenda».
רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר רישא דסיפא תיובתא לרב הונא סלע הלויתני עליו שתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה פטור ואם איתא לדרב הונא מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה
Rav Huna bar Tajlifá, citando a Ravá, objetó contra Rav Huna desde el primer caso de la última parte: el deudor afirma un valor de dos selas y el acreedor solo de una, y queda exento. Si Rav Huna tuviese razón, como el acreedor jura no poseerla, podría exigírsele también mediante un juramento adicional que declarase su valor.
אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי תהא במאמינו ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה הוה שוה לא קים ליה בגויה ונהמניה מלוה ללוה דקים ליה בגויה לא מהימן ליה
Rav Ashi dijo: «Presenté esta dificultad ante Rav Kahaná, quien respondió que el deudor le cree sobre la desaparición». ¿Por qué no creerle también sobre el valor? Porque el acreedor no conoce necesariamente el valor. ¿Y por qué el acreedor no cree al deudor, que sí lo conoce? Porque desconfía de él.
ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה לוה מקיים ביה במלוה (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם מלוה מקיים ביה בלוה (משלי יא, ג) וסלף בוגדים ישדם:
¿Por qué el deudor confía en el acreedor, pero no al revés? El deudor aplica al acreedor «La integridad de los rectos los guiará»; el acreedor aplica al deudor «La perversidad de los traidores los destruirá» (Proverbios 11:3).
ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה אמר ליה הב לי כיפי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים לא שילם אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי ואיקור אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה
Un hombre depositó joyas con otro. Cuando pidió su devolución, este respondió: «No sé dónde las puse». Rav Najmán juzgó: «Decir “no sé” constituye negligencia; paga». No pagó, por lo que se le adjudicó una casa. Más adelante aparecieron las joyas y aumentaron de valor. Rav Najmán ordenó devolver las joyas a su dueño y la casa al propietario anterior.
אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופרקין המפקיד הוה ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי
Ravá dijo: «Me encontraba ante Rav Najmán estudiando el capítulo del depositario y le pregunté por la Mishná que dice “pagó y no quiso jurar”, pero no me respondió».
ושפיר עבד דלא אהדר לי מאי טעמא התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לבי דינא
Y actuó correctamente al no responderme: en la Mishná el depositario no hizo acudir al dueño al tribunal; aquí sí lo obligó a litigar.
למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא
¿Significa que Rav Najmán sostiene que una propiedad adjudicada judicialmente puede revertirse? El caso es distinto: la adjudicación había sido errónea, pues las joyas existían desde el principio.
אמרי נהרדעי שומא הדר עד תריסר ירחי שתא ואמר אמימר אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדר לעולם והלכתא שומא הדר לעולם משום שנאמר (דברים ו, יח) ועשית הישר והטוב
Los sabios de Nehardea dijeron que una adjudicación se revierte hasta doce meses; Ameimar respondió: «Soy de Nehardea y sostengo que puede revertirse siempre». Y la ley es que puede revertirse siempre, por el principio «Harás lo recto y bueno» (Deuteronomio 6:18).
פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה אמרינן ליה לא עדיף את מגברא דאתית מיניה זבנה אורתא ויהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות
Es evidente que, si un acreedor recibe en adjudicación una tierra y luego la entrega por adjudicación a su propio acreedor, el segundo no tiene más derechos que el primero. En cambio, si la vendió, la legó o la regaló, esos receptores adquirieron con intención de obtener tierra, no dinero.
שמו לה לאשה ואינסיבא או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן ליה
Si se adjudicó tierra a una mujer que después se casó, o se adjudicó tierra de una mujer que se casó y murió, el esposo se considera comprador de los bienes de su esposa: no devuelve ni se le exige devolver la tierra adjudicada.
דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות
Como dijo Rabí Yosé bar Janiná: «En Usha decretaron que, si una mujer vendió bienes de los que su marido usufructuaba mientras ella vivía y luego murió, el marido puede recuperar los bienes de los compradores».
בבא מציעא ל״ה א
15 pasajes·100% en español
Toca un pasaje para subrayarlo, comentarlo o abrir sus mefarshim.
Texto hebreo: Wikisource Talmud Bavli — licencia CC BY-SA
Fuente hebrea: Wikisource Talmud Bavli.
Estado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 29 de octubre de 2026.
El número indica cuántos pasajes están enlazados entre ambos textos.