אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר הכי נמי דניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה
Pero ¿qué ocurre con la Mishná que ordena devolver un rollo o conjunto de documentos? ¿Acaso también allí le conviene al deudor devolverlos al acreedor?
אלא אמר רבא סימנין דאורייתא דכתיב (דברים כב, ב) והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי לאו בסימנין שמע מינה
Rabá dijo finalmente: «Las señales identificativas son válidas por la Torá. Dice el versículo: “Y permanecerá contigo hasta que tu hermano lo reclame” (Deuteronomio 22:2). ¿Acaso podrías entregárselo antes de investigar su reclamación? Debes averiguar si es un impostor, por medio de sus señales». Así se deduce.
אמר רבא אם תמצי לומר סימנין דאורייתא אם תמצי לומר הא פשיט ליה סימנין דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנינן
Rabá dijo también: «Si aceptamos que las señales son válidas según la Torá...». ¿No lo había resuelto ya? Tal vez no era concluyente, pues las pruebas anteriores podían explicarse de otro modo.
סימנין וסימנין יניח סימנין ועדים ינתן לבעל העדים סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח
Si dos personas ofrecen señales equivalentes, el objeto se conserva. Si una ofrece señales y otra testigos, se entrega a quien tiene testigos. Si ambos ofrecen señales y uno presenta además un solo testigo, ese testigo no resuelve la controversia y el objeto se conserva.
עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה דאמרינן זבוני זבנה ומאיניש אחרינא נפל
Si unos testigos declaran quién tejió la prenda y otros quién la perdió, se entrega a quien demuestra haberla perdido, pues pudo haberse vendido después de tejerse y perderse en manos del comprador.
מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו דמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי ומדת ארכו לא משתער לה
Si uno señala la longitud y otro la anchura, prevalece la longitud, porque la anchura puede calcularse cuando la persona está vestida, pero no es tan fácil calcular la longitud.
מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו ינתן למדת ארכו ורחבו
Si uno identifica longitud y anchura, y otro la longitud y la medida de su doblez, prevalecen las dos primeras medidas.
מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו
Si uno conoce la longitud y anchura, y otro su peso, prevalece la descripción del peso.
הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה במאי אילימא במדת ארכו ורחבו דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא נקב יש בו בצד אות פלוני
Si el marido y la mujer dan señales del documento de divorcio, se entrega a ella. No basta con longitud y anchura, que él pudo haber visto cuando lo tenía; se trata de una perforación junto a una letra concreta.
הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה במאי אילימא בחיורא ובסומקא ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא במדת ארכו
Si ambos describen el cordel con el que estaba atado, se entrega a ella. No basta con decir que era blanco o rojo, pues él pudo verlo; debe conocer la medida de su longitud.
הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו מ"ט מידע ידעה דכל מה דאית ליה בחפיסה הוא דמנח ליה:
Si ambos dicen que estaba en una funda, se entrega a él. ¿Por qué? Ella puede saber que él acostumbra a guardar sus documentos en esa funda.
מתני׳ ועד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו דברי ר"מ ר' יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד:
MISHNÁ: ¿Hasta cuándo hay que anunciar un hallazgo? Rabí Meir dice: «Hasta que sus vecinos tengan conocimiento». Rabí Yehudá dice: «Durante tres festividades de peregrinación, y después de la última, otros siete días: tres para volver a casa, tres para regresar y uno para anunciar».
גמ׳ תנא שכני אבידה מאי שכני אבידה אילימא שכינים דבעל אבידה אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה אלא שכני מקום שנמצאת בו אבידה:
GUEMARÁ: Se enseñó que son los vecinos del hallazgo. ¿Qué significa? Si fueran vecinos del dueño, el hallador sabría quién es y podría devolvérselo directamente. Se trata de quienes viven cerca del lugar del hallazgo.
רבי יהודה אומר כו':
«Rabí Yehudá dice...».
ורמינהו בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו (שהוא) ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת
Se objetó: «Se comienza a pedir lluvia el día tres de Marjeshván». Rabán Gamliel dice: «El siete del mes, quince días después de la festividad, para que el último peregrino de la Tierra de Israel alcance el río Éufrates».
אמר רב יוסף לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני
Rav Yosef respondió: «No hay contradicción: una norma pertenece a la época del Primer Templo y otra a la del Segundo».
במקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דכתיב בהו (מלכים א ד, כ) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב בעינן כולי האי במקדש שני דלא נפישי ישראל טובא דכתיב בהו (עזרא ב, סד) כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים לא בעינן כולי האי
En el Primer Templo había muchos israelitas, como está escrito: «Yehudá e Israel eran numerosos como la arena del mar» (1 Reyes 4:20), por eso se requería tanto tiempo. En el Segundo había menos, como dice Esdras 2:64, y no era necesario tanto.
אמר ליה אביי והא כתיב (נחמיה ז, עב) וישבו הכהנים והלוים וגו' (עזרא ב, ע) והמשוררים והשוערים וכל ישראל בעריהם
Abayé objetó que también se dice que los sacerdotes, levitas, cantores, porteros y todo Israel se establecieron en sus ciudades (Nejemiá 7 y Esdras 2).
וכיון דהכי הוא אפכא מסתברא מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דמצוות עלמא ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא לא בעינן כולי האי וסגי בתלתא יומא מקדש שני דלא נפישי ישראל טובא ולא מצוות עלמא ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא בעינן כולי האי
Si es así, lo lógico sería lo contrario: durante el Primer Templo, al haber mucha población y caravanas que viajaban de día y de noche, bastarían tres días; durante el Segundo, con poca población y pocos viajeros, se necesitaría más tiempo.
רבא אמר לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי
Rabá dijo que en ambas épocas los Sabios evitaron imponer una carga excesiva respecto de los hallazgos.
אמר רבינא שמע מינה כי מכריז גלימא מכריז דאי סלקא דעתך אבידתא מכריז בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה אלא שמע מינה גלימא מכריז שמע מינה
Ravina dedujo que quien anunciaba especificaba «una prenda», pues si solo dijera «un objeto perdido», habría que añadir otro día para que los posibles dueños examinaran sus pertenencias.
רבא אמר אפילו תימא אבידתא מכריז לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי
Rabá respondió que podía anunciarse simplemente «un objeto perdido», sin que los Sabios exigieran más por tratarse de una carga excesiva.
ת"ר רגל ראשון אומר רגל ראשון רגל שני אומר רגל שני רגל שלישי אומר סתם
Nuestros rabinos enseñaron: en la primera festividad se anuncia «primera festividad»; en la segunda, «segunda»; en la tercera, se anuncia sin precisar cuál.
ואמאי לימא רגל שלישי דלא אתי לאחלופי בשני שני נמי
¿Por qué no decir «tercera», para que nadie la confunda con la segunda? Porque la segunda también...
בבא מציעא כ״ח א
24 pasajes·100% en español
Toca un pasaje para subrayarlo, comentarlo o abrir sus mefarshim.
Texto hebreo: Wikisource Talmud Bavli — licencia CC BY-SA
Fuente hebrea: Wikisource Talmud Bavli.
Estado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 29 de octubre de 2026.
El número indica cuántos pasajes están enlazados entre ambos textos.
