הר האלהים חרבה. ככה כתב משה, וטעם חרבה, מרוב החום שלא ירד שם גשם, כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה, ובעבור שהיאור רחוק על כן אין שם ליחה, ותגבר בו היבשות:
**El monte de Dios, hacia Jorev.** Así lo escribió Moshé. El sentido de Jorev es que, debido al intenso calor, no descendía allí lluvia. Se encontraba a tres días de camino de Egipto, como dijo Moshé. Puesto que el río estaba lejos, no había humedad y predominaba la sequedad.
וירא. יש מפרשים בלבת אש בלהבת אש והנכון בעיני כי פירושו בלב האש כי כן מצאנו מה אמולה לבתך (יחז' טז), ור' אדנים אמר, אילו היה כן היה בלבת בחיר"ק תחת הלמ"ד, כמו אל גִנַת אגוז (שה"ש ו יא) והנה שכח וכְגַנָה זרועיה תצמיח (ישעי' סא יא):
**Se apareció.** Algunos interpretan בְּלַבַּת אֵשׁ como «en una llama de fuego». En mi opinión, la interpretación correcta es «en el corazón del fuego», pues encontramos: «¡Cuán débil está tu corazón!» (Ezequiel 16:30). Rabí Adonim dijo que, si fuera así, la *lámed* de לַבַּת debería llevar jirik, como en «al jardín de nogales» (Cantar de los Cantares 6:11). Pero olvidó «como un jardín hace brotar lo sembrado» (Isaías 61:11).
הסנה. אמר הגאון כי זה מין קוץ, "ורצון שוכני סנה" (דבר' לג טז) שמים והטעם על השם הנכבד ור' ישועה אמר הכבוד ששכן בסנה ולא דבר נכונה, כי איך יקרא שוכני על רגע אחד, ועוד למה נאמר על גזרת פועל, ואיננו כן עושה שמים וארץ (תה' קכו ח) כי השם הוא עושה תמיד ומעמידם כהגה היוצא מפי אדם ועוד אחר שהזכיר כל מגד הזכיר באחרונה רצון השם, ועוד מה טעם להזכיר זה המלאך, ועוד היה ראוי להיותו שוכני בסנה הידוע, ולפי דעתי כי כל סנה אחד הוא, והוא מין קוץ יבש, וככה הוא בלשון ישמעאל, וככה הר סיני בעבור הסנה וכן פי' ורצון שוכני סנה, רצון שיבקש השוכן במקום הסנה, שהוא דורש ומבקש תמיד שיעשה השם רצונו, וילחלח ארצו שהוא שוכן בה, שהיה מקום יובש וסנה, עד שיהא בא הרווי' והיתה כגן רוה מלוחלח, והודיעו "מתוך הסנה" בה"א הדעת, כי הם דברי משה בכותבו התורה, ובוער מהפעלים היוצאים, כי אש בוערה כמו "אש אוכלה" (דבר' ד כד), והעד "כאש תבער יער" (תה' פג טו) והנה האש שהיה בסנה בוער כל אשר סביביו, כי זה כמו "שלחו באש מקדשך" (תה' עד ז), וככה ההר בוער באש (דבר' ה כ):
**La zarza.** El Gaón dijo que סְנֶה es una especie de espino. Interpretó «el favor del que habita en la zarza» (Deuteronomio 33:16) como referido a los cielos, y que alude al Nombre glorioso. Rabí Yehoshúa dijo que se refiere a la gloria que habitó en la zarza, pero no habló correctamente. ¿Cómo podría llamarse «el que habita» por una presencia de un solo instante? Además, ¿por qué se expresaría mediante un participio? No es comparable con «el que hace los cielos y la tierra» (Salmos 146:6), porque HaShem los hace y los sostiene constantemente, como el sonido que sigue saliendo de la boca de una persona. Además, después de mencionar toda clase de frutos preciosos, Moshé mencionó finalmente el favor de HaShem. ¿Qué motivo habría para mencionar allí a este ángel? Si se tratara de esa zarza concreta, debería decir «el que habitó en la zarza conocida». En mi opinión, todo סְנֶה es lo mismo: una especie de espino seco. Así se llama también en árabe. El monte Sinaí recibió su nombre por la zarza. El sentido de «el favor del que habita en la zarza» es: «el favor que pide quien habita en una región de zarzas», es decir, quien constantemente busca que HaShem cumpla su voluntad y humedezca la tierra en la que vive, que antes era un lugar seco y lleno de espinos, hasta que llegue una lluvia abundante y se convierta en un jardín regado y húmedo. La expresión «desde la zarza», con la *he* definida, son palabras de Moshé al escribir la Torá. בֹּעֵר, «ardía», pertenece a los verbos transitivos, pues «un fuego ardiente» es como «un fuego consumidor» (Deuteronomio 4:24). La prueba es: «como fuego que incendia un bosque» (Salmos 83:15). El fuego que estaba en la zarza quemaba todo cuanto la rodeaba, como «incendiaron Tu Santuario» (Salmos 74:7). Así también «el monte ardía en fuego» (Deuteronomio 5:23).
ומלת אֻכָּל שם התואר כמו פעול, וכמוהו אם תראה אותי לוקח מאתך (מ"ב ב י) שהוא קמוץ וככה לנער היולד (שופ' יג ח), כהם יוקשים בני האדם (קהלת ט יב) ואלה הפעלים כאשר הם יוצאים, על כן ורגל מוּעָדֶת (משלי כה יט) איננה כמוהם רק השורק תחת חולם, והוא כמו פועלת:
La palabra אֻכָּל, «consumida», es un adjetivo con patrón semejante al participio pasivo. Lo mismo ocurre en «si me ves cuando sea tomado de ti» (II Reyes 2:10), donde לֻקָּח lleva qámatz; «el niño que ha de nacer» (Jueces 13:8), y «como peces atrapados, así son atrapados los seres humanos» (Eclesiastés 9:12). Estos verbos son transitivos. Por ello, «un pie que resbala» (Proverbios 25:19) no es igual: allí el shuruk sustituye a un jolam y la forma equivale a un participio activo femenino.
ויאמר משה אסרה נא. גזרת סר אם בא אחריה מ"ם היה למרחוק כמו סורו ממני (תה' ו ט), הוא אומר להם רחקו ממני, ואם אחריה "אֶל" בשלש נקודות תהפך הדבר כמו סורו אלי (שופ' ד יח) סור ממקומך ובא אלי, שיסור ממקומו ויקרב אל מקום הסנה:
**Moshé dijo: me apartaré, por favor.** La raíz סור, cuando va seguida de מִן, indica alejarse, como «apartaos de mí» (Salmos 6:9): «alejaos de mí». Si va seguida de אֶל, el sentido se invierte, como «desvíate hacia mí» (Jueces 4:18): «abandona tu lugar y acércate a mí». Así Moshé se apartaría de su lugar para acercarse a la zarza.
את המראה הגדול. זה אות ראשון כתוב בתורה שעשה השם ע"י נביאו משה, על כן אמר לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (למטה פ' יב), ואמר יפת טעם זה האות כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה על כן לא יבער:
**Esta gran visión.** Esta es la primera señal escrita en la Torá que HaShem realizó por medio de Su profeta Moshé. Por eso le dijo: «Esta será para ti la señal de que Yo te he enviado» (Éxodo 3:12). Yéfet explicó que el sentido de la señal es que el enemigo se compara con el fuego e Israel con la zarza; sin embargo, Israel no será consumido.
וירא ד'. גם אלה דברי משה בסוף, ונקרא המלאך בשם הנכבד כדרך כי שמי בקרבו (למטה כג כא) ושם אפרשנו, וכך המלאך שנראה לגדעון, ושם כתוב "ויאמר לו ד"' (שופ' ו יב) או השם ראה כי סר לראות וצוה את המלאך לקרוא אליו על כן מלת אלהים וזה השם איננו שם העצם רק שם תאר כאשר אפרש, והוא כולל כל קדוש שאינו גוף, ולא כח בגוף, ככתוב "להן אלהין די מְדָרהון עם בשרא לָא איתוהי" (דניאל ב יא) שהוא הגוף, והנה אלהים במקום הזה הוא המלאך הנזכר:
**HaShem vio.** También estas son palabras de Moshé al escribir posteriormente. El ángel es llamado con el Nombre glorioso, como en «Mi Nombre está en él» (Éxodo 23:21), que explicaré allí. Lo mismo ocurre con el ángel que se apareció a Guidón, donde está escrito: «HaShem le dijo» (Jueces 6:12). O bien, HaShem vio que Moshé se apartó para mirar y ordenó al ángel que lo llamara. Por ello aparece la palabra אֱלֹהִים. Este nombre no es un nombre propio, sino un título, como explicaré. Incluye a todo ser santo que no es cuerpo ni fuerza corporal, como está escrito: «excepto los dioses cuya morada no está con la carne» (Daniel 2:11), es decir, con el cuerpo. Por tanto, אֱלֹהִים en este lugar es el ángel anteriormente mencionado.
ויאמר אל תקרב הלום. הטעם עמוד במקומך, ואל תקרב אל הסנה ששם האש, וככה "הבא עוד הלום איש" (ש"א י כב) ומלת "של" חסר נו"ן כמו "גע" (תה' קמד ה) כי הוא מגזרת ונשל גוים רבים (דבר' ז א):
**No te acerques aquí.** Significa: «Permanece en tu lugar y no te acerques a la zarza donde está el fuego». Así también: «¿Ha venido todavía alguien aquí?» (I Samuel 10:22). La palabra שַׁל, «quita», carece de una *nun*, como גַּע, «toca» (Salmos 144:5), pues procede de la raíz «expulsó a muchas naciones» (Deuteronomio 7:1).
ויאמר אנכי אלהי. אחר שהזכיר אלהי אביך, פירש כי הם אברהם יצחק ויעקב והחל מאברהם, כי הוא החל לקרוא בשם ד' לבנות מזבח לשם, כי אביו וגם אחיו, היו עובדים ע"ז, והזכיר אלה השלשה, ולא הזכיר שלשה הקרובים אליו, שהם לוי וקהת ועמרם, כי השלשה שהזכיר היו נביאים לבדם, ועוד כי השלשה שהזכיר הם אבות לכל ישראל, ואין לוי כולל, כי משה כנגד כל ישראל וכשאמר למשה אנכי אלהי אביך, כאילו אמר לכל ישראל, כי למשה ידבר במקומם:
**Yo soy el Dios de tu padre.** Después de decir «el Dios de tu padre», explicó que se refería a Avraham, Yitzjak y Yaakov. Comenzó con Avraham porque él fue el primero que invocó el nombre de HaShem y construyó un altar para Él, mientras que su padre y su hermano servían a la idolatría. Mencionó a estos tres y no a los tres antepasados más próximos a Moshé —Leví, Kehat y Amram— porque los tres mencionados fueron profetas por sí mismos. Además, son padres de todo Israel, mientras que Leví no incluye a todos. Moshé representaba a todo Israel. Cuando HaShem le dijo «Yo soy el Dios de tu padre», fue como si se lo dijera a todo Israel, pues hablaba a Moshé en lugar de ellos.
ויסתר משה פניו. כדרך "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (ברא' לב לא), ושער העין משער השמים, כי ברגע אחד יראה תמונות רבות רחוקות עם קרובות ואין ככה שער האזנים והאף והחיך והיד, ובעבור יראתו הסתיר פניו:
**Moshé ocultó su rostro.** Como en «he visto a Dios cara a cara y mi vida fue salvada» (Génesis 32:31). El sentido de la vista se asemeja a la esfera celeste, pues en un solo instante percibe muchas imágenes, lejanas y cercanas. No sucede así con el oído, el olfato, el gusto ni el tacto. Debido a su temor, Moshé ocultó su rostro.
ויאמר. השליח ידבר בלשון שולחו:
**Dijo.** El enviado habla con las palabras de quien lo envió.
וטעם ראה ראיתי החמס הנעשה להם בסתר, שלא יראוהו בני אדם אני רואהו:
El sentido de «ciertamente he visto» es: «La violencia que se les hace en secreto, aunque los seres humanos no la vean, Yo la veo».
ואת צעקתם. ששומעים הכל אני שמעתי, והמכאובים שיש בלבו אני ידעתי:
**Su clamor.** «El clamor que todos pueden oír, Yo lo he oído; y los dolores que guardan en su corazón, Yo los conozco».
וארד. בעבור היות השמים נכבדים מן הארץ, והשם מלא כל כבודו הכל, רק בעבור כי כל הגזרות באות מן השמים, על כן מלת וארד, ועוד כי מעלת המלאך עצומה ואין יכולת במשה לעלות אל השמים, על כן מלת וארד להציל עמי:
**He descendido.** Puesto que los cielos son más elevados que la tierra, se emplea «descendí», aunque la gloria de HaShem llena todo. Como todos los decretos proceden de los cielos, se dice «descendí». Además, la categoría del ángel era extremadamente elevada y Moshé no podía subir a los cielos. Por eso dijo: «He descendido para salvar a Mi pueblo».
ולהעלותו. כנגד וארד, כי כאשר אני דר במקום עליון, כן אשכנם במקום שהוא עליון מכל הארץ. ואלה דברי המלאך, וככה כתוב ירכיבהו על במותי ארץ (דבר' לב יג) הנה יצאו מארץ שהם שם בעוני אל ארץ טובה, ולא הזכיר הגרגשי כי הוא קטן מן השבעה, והנה שאלה ראויה, אחר שהששה גוים בני כנען למה הזכיר הכנעני והתשובה, כי כל הארץ תקרא ארץ כנען, כי הוא השם הכולל שהוא המין, והפריזי הוא צידון, ושאר בנים הנזכרים הם מעטים, וכללם הכתוב במלת הכנענים:
**Para hacerlo subir.** Se contrapone a «he descendido»: «Así como Yo habito en un lugar elevado, haré que ellos habiten en una tierra más elevada que todas las demás». Estas son palabras del ángel. Así está escrito: «Lo hizo cabalgar sobre las alturas de la tierra» (Deuteronomio 32:13). Saldrán de la tierra donde viven en aflicción y llegarán a una tierra buena. No mencionó a los guirgashitas porque eran la nación menor entre las siete. Surge una pregunta: si las otras seis naciones eran descendientes de Kenaan, ¿por qué se menciona también «el kenaanita»? La respuesta es que toda la tierra era llamada «tierra de Kenaan», y «kenaanita» es el nombre general de la especie. El perizita se refiere a Tzidón, mientras que los demás hijos mencionados eran poco numerosos y la Escritura los incluyó bajo el nombre general de «kenaanitas».
ועתה הנה. טעם הנה צעקת בני ישראל שעשו תשובה:
**Ahora, he aquí.** «He aquí el clamor de los hijos de Israel» significa que hicieron teshuvá.
וטעם וגם ראיתי את הלחץ שהזידו עליהם, וככה אמר תרי "כי בדבר אשר זדו עליהם" (למטה יח יא):
El sentido de «también he visto la opresión» es que los egipcios actuaron deliberada y arrogantemente contra ellos. Así dijo Yitró: «En aquello en que actuaron con arrogancia contra ellos» (Éxodo 18:11).
ועתה לכה בשליחותי אל פרעה.
**Ahora ve.** Ve en Mi misión ante Paró.
ויאמר מי אנכי. אין הפרש בין אני ובין אנכי, כמו עמי עמדי ככה מצאנו דרך הלשון גם אני, גם אתה, ואתם, בהתבלע הנו"ן, מגזרת "אָן הלכתם" (ש"א י יד) כי המקום יכיר המדבר, אולי אנכי על זה הדרך מגזרת אנך (עמוס ז ז) על דרך נחושתך (יהו' טז לו), ובעבור שאמר לו "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" השיב הנה אני רועה, והוא מלך גדול, ובעבור שאמר והוציא השיב מי אנכי שאוכל להוציא גוי גדול שהם בני ישראל:
**¿Quién soy yo?** No hay diferencia esencial entre אֲנִי y אָנֹכִי, como tampoco entre עִמִּי y עִמָּדִי. Así encontramos en la lengua «también yo», «también tú» y «también vosotros», con la *nun* absorbida. Quizá אָנֹכִי se relacione con אָנָה, «¿adónde fuisteis?» (I Samuel 10:14), porque el lugar identifica al hablante; o quizá proceda de אֲנָךְ, «plomada» (Amós 7:7), como נְחֻשְׁתְּךָ, «tu bronce». Cuando HaShem le dijo: «Ahora ve, pues te enviaré ante Paró», Moshé respondió: «Yo soy un pastor y él es un gran rey». Cuando le dijo «y sacarás», respondió: «¿Quién soy yo para poder sacar a una nación tan grande como los hijos de Israel?».
ויאמר אני אהיה עמך, ותבא אל פרעה, ותוציא את בני ישראל, והנה נתתי לך אות כי אנכי שלחתיך, וטעם להוציאם שיעבדוני על ההר הזה שהראיתי לך בו זה המראה הגדול, וכך הכתוב אומר "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" (ויקרא כב לג) וכן אמר משה לפרעה "דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לד' אלהינו" (למטה ה כג), כי זה המהלך בין מצרים הקדמונית ובין הר סיני, רק ישראל בצאתם לא הלכו דרך ארץ פלשתים, ועוד כי ישבו במקום אחד ימים רבים כאשר אפרש, וזהו שאמר משה "ויבן מזבח תחת ההר ויעלו עולות ויזבחו שלמים" (למטה כד) אז כרת ברית עם ישראל להיותם לשם לעם והוא יהיה לך לאלהים:
**Dijo: Yo estaré contigo.** «Irás ante Paró y sacarás a los hijos de Israel. Te he dado una señal de que Yo te envié». El sentido de «cuando los saques serviréis a Dios sobre este monte» es: «Me servirán en el monte donde te mostré esta gran visión». Así dice la Escritura: «El que os sacó de la tierra de Egipto para ser vuestro Dios» (Levítico 22:33). Moshé dijo también a Paró: «Iremos tres días por el desierto y sacrificaremos a HaShem, nuestro Dios» (Éxodo 5:3), pues esa era la distancia entre el antiguo Egipto y el monte Sinaí. Sin embargo, al salir, Israel no marchó por el camino de la tierra de los pelishtim, y además permanecieron muchos días en un mismo lugar, como explicaré. Esto es lo que está escrito: «Moshé construyó un altar al pie del monte, ofrecieron ofrendas de ascensión y sacrificaron ofrendas de paz» (Éxodo 24:4-5). Entonces HaShem estableció un pacto con Israel para que fueran Su pueblo y Él fuera su Dios.
ויאמר. עתה ביקש משה מה שם יאמר לישראל משמותיו, כי בשם אל שדי לא יעשה אותות רק בשם הנכבד וא"ר ישועה כי קבלה היתה לישראל מאבותם, כי המושיע לישראל גלה שם חדש שלא נשמע וכאשר ראה "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (ברא' טו ז) פי' בו כי הם דברי משה ולא דבר נכונה, כי הנה בתחלת התורה בפ' בראשית, אין כתוב השם הנכבד רק אלהים עד לעשות, ומשם והלאה כתוב ד' אלהים, ומשנולד קין כתוב השם לבדו, ולעולם לא ימצא בדברי משה שם אלהים רק השם הנכבד רק במקום אחד, בעבור שאמר פרעה "העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים" (למטה ט כה) אז אמר משה מפני ד' אלהים (שם פ' ל) ולא ימצא עוד בכל התורה ככה:
**Dijo.** Ahora Moshé preguntó qué nombre de HaShem debía decir a Israel. Con el nombre El Shadai no se realizan señales; estas se hacen con el Nombre glorioso. Rabí Yehoshúa dijo que Israel había recibido de sus padres la tradición de que su redentor revelaría un nombre nuevo que nunca habían oído. Cuando vio «Yo soy HaShem, que te saqué de Ur Kasdim» (Génesis 15:7), explicó que eran palabras añadidas por Moshé. No habló correctamente. Al comienzo de la Torá, en la sección Bereshit, no aparece el Nombre glorioso, sino únicamente אֱלֹהִים, hasta la conclusión de la creación. Desde allí aparece «HaShem Elohim». Desde el nacimiento de Kayin aparece el Nombre por sí solo. En las palabras de Moshé a Paró no se encuentra el nombre אֱלֹהִים sin el Nombre glorioso, excepto en un lugar. Paró dijo: «Suplicad a HaShem, porque ya son demasiados los truenos de Dios» (Éxodo 9:28). Entonces Moshé dijo: «delante de HaShem Elohim» (9:30). No se encuentra otra expresión semejante en toda la Torá.
ויאמר. אהיה. פירושו אשר אהיה כמו "ובית דוד כאלהים" ואחריו "כמלאך ד' לפניהם" (זכרי' יב ה) והוא פירוש כאלהים:
**Dijo: Seré.** אֶהְיֶה significa «el que seré», como «la casa de David será como Dios», seguido por su explicación: «como el ángel de HaShem delante de ellos» (Zacarías 12:8). La segunda expresión explica la primera.
ויאמר עוד. שם אחר והיא מטעם הראשון רק האחד על לשון המדבר, וזה לשון יחיד שאינו מדבר ומגזרת יה, ואלה השלשה שמות הם שמות העצם, ועתה אפרש לך מה טעם שם העצם, וטעם אלה האותיות וקצת סוד השם הנכבד, ולמה אינו נקרא ככתבו.
**Dijo además.** Este es otro nombre, aunque tiene el mismo sentido que el primero. Uno está expresado en primera persona y este en tercera persona singular. Procede de la raíz יָהּ. Estos tres nombres son nombres propios. Ahora explicaré qué significa «nombre propio», la razón de estas letras, una parte del secreto del Nombre glorioso y por qué no se pronuncia tal como se escribe.
אמר אברהם המחבר. הנה נא הואלתי להאריך, כי ליסוד מוסד אני צריך, דע כי שם העצם הוא המושם לאות ולסימן לקוראו ולשומעו מקום עצם הנקרא, ובארבעה דברים יבדל שם העצם משם התואר, האחד כי שם התאר נגזר ממפעל כמו חֲכַם בני (משלי כז יב) "אם חָכַם לבך" (שם כג טו) פועל עבר, "למען תֶּחְכַּם באחריתך" (שם יט כ) פועל עתיד, ולא כן שם העצם, כמו אברהם, לא יגזר ממנו עבר או עתיד, אעפ"י שיש עצם שנגזר מפעל כמו יצחק לא יאמר יצחקתי, ולא איצחק כי שם עצם איננו במקרה, והדבר הב' שתחבר חכם שם התואר ותאמר חכמים, ולא יתכן לומר מאברהם שהוא שם העצם, לא יאמר על רבים אברהמים, ולא מישראל שהוא שם העצם, א"כ הי' שם שני אנשים, לא יאמר ישראלים, רק יאמר ככה כשיתייחס איש אחד אל ישראל שהוא שם המין, והדבר השלישי שם העצם לא יהיה מבואר בה"א הדעת כאשר יבואר שם התואר, כי מן חכם יאמר "החכם" (קהלת ב יד), והנה לא יאמר האברהם היצחק, ואין טענה במלת אמר הקהלת (שם יב ה) כי איננו שם העצם רק שם תואר לחכמה שנקהלת בו, והאדם הוא שם תאר ויש לו סוד, כי הוא שם המין, ומלת המנשה (דבר' ג יג) בעבור היחס, והדבר הרביעי שם העצם לא יסמוך, כאשר יסמך שם התואר כמו חכם לבב (איוב ט ד), לא יאמר יצחק הדור כי העצם עומד בעצמו, והנה ככה מלת אהיה, גם השם הנכבד מד' אותיות כי שניהם שמות העצם, והנה מצאנו ד' צבאות (ישעי' א ט) והוצרכו רבים לומר כי צבאות שם העצם הוא, או הוא אות בצבא שלו, וזה לא יתכן, כי הנה אלהי הצבאות (עמוס ג יג) ולבדו לא תמצאנו כי אם עם אלהים, או עם השם הנכבד ד' אלהים ואל יקשה בעיניך "ד' אלהים צבאות" (תה' נט ו), כי הוא כדרך והנבואה עודד הנביא (דה"ב טו ה), בעבור שהשם שוכן עד עומד לבדו ובו הכל עומד על כן פעם הוא זה השם כמו תאר, על דרך "ויזכור ימי עולם משה עמו" (ישעי' סג יא) והטעם שהוא המעמיד, על כן ד' אלהים דבקים עמו המלאכים הקדושים, וככה ד' צבאות, הם צבאות השמים, ואל תאבה לשמוע אל דברי הגאון האומר שבעבור ישראל נקרא כן והביא ראיה מן "והוצאתי את צבאותי" (למטה ז ד), הלא תראה "וכל צבא השמים עומדים עליו" (מ"א כב יט):
Avraham, autor de este comentario, dice: Me veo obligado a extenderme, porque necesito establecer un fundamento. Debes saber que un nombre propio es el nombre establecido como señal para que, al pronunciarlo o escucharlo, represente a la esencia de aquello que se nombra. El nombre propio se diferencia del adjetivo en cuatro aspectos. Primero: el adjetivo se deriva de un verbo, como «sé sabio, hijo mío» (Proverbios 27:11), «si tu corazón se hizo sabio» (23:15), en pasado, y «para que seas sabio al final» (19:20), en futuro. No sucede así con un nombre propio como Avraham: no se forma de él pasado ni futuro. Aunque algunos nombres propios derivan de verbos, como Yitzjak, no se dice «yo Yitzjakeé» ni «Yitzjakearé», porque un nombre propio no expresa una cualidad accidental. Segundo: el adjetivo חָכָם, «sabio», admite plural, חֲכָמִים. No puede decirse אַבְרָהָמִים, «Avrahames», de Avraham, que es nombre propio. Tampoco se dice יִשְׂרְאֵלִים cuando Israel es nombre propio de una sola persona; solo se dice así cuando una persona es relacionada con Israel como nombre de una nación. Tercero: un nombre propio no recibe la *he* definida como un adjetivo. De חָכָם se dice הֶחָכָם, «el sabio» (Eclesiastés 2:14), pero no הָאַבְרָהָם ni הַיִּצְחָק. No es objeción «dijo el Cohélet» (Eclesiastés 12:8), porque allí Cohélet no es nombre propio, sino un título relacionado con la sabiduría que fue congregada en él. אָדָם es también un título y posee un secreto, pues es nombre de especie. «El menashita» (Deuteronomio 3:13) lleva artículo por indicar relación. Cuarto: el nombre propio no entra en estado constructo como el adjetivo, por ejemplo «sabio de corazón» (Iyov 9:4). No se dice «Yitzjak del esplendor», porque la esencia permanece por sí misma. Así ocurre con אֶהְיֶה y con el Nombre glorioso de cuatro letras, pues ambos son nombres propios. Encontramos «HaShem de los Ejércitos» (Isaías 1:9). Muchos se vieron obligados a decir que צְבָאוֹת es un nombre propio o que significa «señal en Su ejército», pero esto no es posible, pues encontramos «Dios de los Ejércitos» (Amós 3:13). צְבָאוֹת nunca aparece solo, sino unido a Elohim o al Nombre glorioso. No te resulte difícil «HaShem Elohim Tzevaot» (Salmos 59:6), pues se asemeja a «la profecía de Oded, el profeta» (II Crónicas 15:8). Como el Nombre permanece eternamente y existe por Sí mismo, mientras que todo existe por Él, algunas veces se usa como si fuera un adjetivo, como «recordó los días antiguos, Moshé y su pueblo» (Isaías 63:11), cuyo sentido es «el que hace permanecer». Por eso HaShem Elohim va unido a los ángeles santos, y así también «HaShem de los Ejércitos»: se refiere a los ejércitos de los cielos. No aceptes las palabras del Gaón, que dijo que se llama así por Israel y citó «sacaré a Mis ejércitos» (Éxodo 7:4). ¿Acaso no ves «todo el ejército de los cielos estaba de pie delante de Él» (I Reyes 22:19)?
והנה אלהים תאר השם, כי הוא על לשון רבים ויחיד כמו "הלוא אלוה גובה שמים" (איוב כב יב) ועוד שיסמוך לומר "אלהים אלהי ישראל" (תה' עב יח), ומלת אֵל תקיף וככה שדי "כקול מים רבים כקול שדי" (יחז' א כד) והיה שדי בצריך (איוב כב כה):
אֱלֹהִים es un título de HaShem, porque posee forma plural y también singular, como «¿no es Dios más alto que los cielos?» (Iyov 22:12). Además, admite estado constructo: «Elohim, Dios de Israel» (Salmos 72:18). La palabra אֵל significa «poderoso». Así también שַׁדַּי, como «el sonido de muchas aguas, como la voz de Shadai» (Ezequiel 1:24), y «Shadai será tu tesoro» (Iyov 22:25).
ודע כי האחד סוד כל המספר ויסודו, ושנים תחלת מספר הזוגות ושלשה תחלת מספר הנפרדים, והנה כל המספרים הם תשעה מדרך אחת והם עשרה מדרך אחרת, ואם תכתוב התשעה בעיגול ותכפול הסוף עם כל המספר תמצא האחדים שמאלים, והעשרות הדומות לאחדים לפאת ימין ובהגיעך אל חמשה שהוא אמצעי אז יתהפכו המספרים להיות העשרות אחדים והאחדים עשרות ומדרך אחרת הם עשר ספירות בלי מה, כי לא תוכל להחל אחד אם לא יהיו עשרה, והנה עשרה הוא דומה לאחד, והוא שם כולל האחדים שהם מאחד ועד עשרה, ושם העשרה כוללם עם היותם מספר ראשון, ותחלת המספרים הדומים לאחדים כי בהגיעך אל עשרים אז הם שני עשרות כנגד שני אחדים, ושלשים כנגד שלשה אחדים, וכן כל עשרות עד תשעים, הם תשע עשרות כנגד תשעה אחדים, ובהגיעך למספר מאה הוא דומה לאחד, ובהגיעך לתשע מאות, גם הם כנגד תשעה אחדים, עד שתגיע לאלף שהם עשר מאות, גם הוא האלף דומה לאחד, עד היותם תשעה אלפים כנגד תשעה אחדים, ובהגיעך לעשרת אלפים אז נשלם החשבון בהיותו רבבה אחת, וככה עד עשר רבבות על הדרך הזה, כי כל ראשי המספרים הם דומים לאחד על כן אמרו חכמי המספר, כי כל המספרים הם חלק מעשרה, או התחדש מכפלו, או ממחברתו אל אחדיו, או מהשנים דרכים נחברים, והנה עשר ספירות כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש וככה הגלגלים תשעה, שהם גופות נכבדות עומדות והעשירי שהוא קדש נקרא כן בעבור שכחו בכל כסא הכבוד והוא התקיף וכל הגופות מקיף, והנה יהיו האמצעיים במספר עשרה הם שנים והם חמשה והם ששה, ואלה ארבעתם אַהוי הם הנכבדים, וכל מספר מרובע ששם אחד נוסף על המרובע ככה יש בשרשו וככה בדומה לו, וכן במרובע חמשה חמשה, ובמרובע ששה ששה, אלה הד' מספרים לעולם שומרים עצמם במרובעת וזהו מעלתם על כל המספרים המרובעים ועוד כי כל מספר הוא באחד בכח והוא בכל מספר במעשה, והוא יעשה בפאה אחת מה שיעשה כל מספר בשתי פאות, והנה כח האחד, ובחברך מרובעו אל מרובע כפלו אז יהיו חמשה, וזהו חשבון השוה במרובעים, כי אם תחבר מרובעו אל מרובע כפלו כה יהיה מעוקב חמשה, וכל מספר לפני חמשה יהי' ערך המעוקב אל השנים המרובעים בחשבון בערך החשבון אל חמשה, ולמעלה מחמשה יהיה הדבר בהיפוך, וחשבון ששה הוא חשבון שוה בחלקיו ואין בכל מערכת מספר שוה רק אחד וכאשר תחבר מרובע האחד אל מרובע ראש הנפרדים יהיה המחובר הוא הדומה ואם תשים אלכסון עגול במספרו ותוציא יתר בשלישית יהיה המשולש שהוא שוה השוקים כמספר הקו הסובב, וכמוהו המרובע הארוך בעגול, ולפני זה המספר יהיה ערך המשולש אל הקו כערכו אל עשרה ולמעלה ממנו הפך הדבר:
Debes saber que el uno es el secreto y fundamento de todos los números. El dos es el comienzo de los números pares, y el tres, de los impares. Desde una perspectiva, todos los números son nueve; desde otra, son diez. Si escribes los nueve números en círculo y multiplicas el último por cada número, encontrarás las unidades al lado izquierdo y las decenas semejantes a las unidades al lado derecho. Al llegar al cinco, que es el centro, los números se invierten: las decenas se convierten en unidades y las unidades en decenas. Desde otra perspectiva, existen diez sefirot sin realidad material, pues no puedes comenzar el uno sin que haya diez. El diez se asemeja al uno y es un nombre general que incluye las unidades del uno al diez. El nombre «diez» las incluye, aunque él mismo es el primer número de una nueva serie y el comienzo de los números semejantes a las unidades. Al llegar a veinte, hay dos decenas correspondientes a dos unidades; treinta corresponde a tres unidades, y así hasta noventa, que son nueve decenas correspondientes a nueve unidades. Al llegar a cien, vuelve a ser semejante al uno; novecientos corresponde a nueve unidades. Luego se llega a mil, que son diez centenas, y mil vuelve a asemejarse al uno, hasta nueve mil, correspondientes a nueve unidades. Al llegar a diez mil, se completa la cuenta como una miríada. Lo mismo ocurre hasta diez miríadas. Por eso los sabios de los números dijeron que todos los números son una parte de diez, o nacen de su multiplicación, de su unión con sus unidades o de una combinación de estos dos caminos. Hay diez sefirot, como hay diez dedos, cinco frente a cinco. También las esferas son nueve, cuerpos elevados que permanecen, y la décima, que es sagrada, recibe este nombre porque su fuerza se encuentra en todo el trono de gloria. Ella es poderosa y rodea todos los cuerpos. Los números centrales dentro del diez son dos: cinco y seis. Estas cuatro letras, אהו״י, son las más nobles. Todo número cuadrado al que se añade uno conserva una propiedad de su raíz y de aquello que se le asemeja. Así ocurre con el cuadrado de cinco y con el cuadrado de seis. Estos cuatro números siempre se conservan a sí mismos al ser elevados al cuadrado; esta es su superioridad sobre los demás números cuadrados. Además, todo número está potencialmente contenido en el uno, mientras que el uno está activamente presente en cada número. Él realiza en una sola dirección lo que los demás números realizan en dos. Esta es la fuerza del uno. Al sumar su cuadrado al cuadrado de su doble se obtiene cinco. Esta es la cuenta equilibrada de los cuadrados: al sumar el cuadrado del uno al cuadrado del dos, el total es cinco. Todo número inferior a cinco guarda respecto de los dos cuadrados la misma proporción que él mismo guarda respecto de cinco; y por encima de cinco ocurre al contrario. El seis es un número perfecto en sus partes y no hay en toda la serie otro número perfecto semejante. Al sumar el cuadrado del uno al cuadrado del primer número impar, el resultado es el número semejante. Si colocas el diámetro de un círculo según su número y extraes la hipotenusa en tercera potencia, se forma un triángulo isósceles cuyo valor corresponde a la circunferencia. Lo mismo sucede con el rectángulo dentro del círculo. Antes de este número, la proporción del triángulo con la línea es como la proporción de ese número con diez; por encima de él, ocurre lo contrario.
והנה אלה ארבעה המספרים הם היקרים ומספרם שנים ועשרים כמספר כל האותיות ואל תחשוב הכפולים כי הם בעצמם, רק מה שהיה ברוחב השיבו באורך, והטעם על המבטא בלשון שם אחד להם ידמו זה לזה, אבל לא ידמו במכתב ובעל לשון הקדש ראה כי חמש מקומות הם מוצאי האותיות, והנה שם חצים שרשים לעולם וחצים פעם שרשים, ופעם נוספים לטעם בראש המלה או בסופה, והנה זה החצי נכבד מהראשון וראוי שיבחר בכל מוצא האות הקל לבטא בו הרבה, וראוי להיות האות הראשון גם החמישי גם הששי גם העשירי קלים במבטא וכבדים בטעם ויהיו נמצאים עם התנועות עד שיהיו ארבעת אותיות המשך, ויהיו פעם נראים ופעם נעלמים, ופעם נוספים ופעם חסירים ופעם מובלעים בדגשות, ופעם מתחלפים אלה באלה:
Estos cuatro números son especialmente valiosos, y su suma es veintidós, como el número de todas las letras. No cuentes las letras finales como letras adicionales, pues son las mismas letras: lo que normalmente se escribe ancho se escribe alargado al final. En la pronunciación tienen un solo nombre y se asemejan, aunque no son iguales en la escritura. El creador de la lengua sagrada observó que hay cinco lugares de articulación. La mitad de las letras son siempre radicales, mientras que la otra mitad unas veces son radicales y otras añadidas para expresar una función al comienzo o al final de la palabra. Esta segunda mitad es más noble que la primera. Era apropiado elegir de cada lugar de articulación la letra más fácil de pronunciar y de uso frecuente. También era apropiado que la primera, la quinta, la sexta y la décima letras fueran fáciles en su pronunciación y profundas en su significado, y que acompañaran a las vocales. De este modo, las cuatro letras prolongables aparecen unas veces visibles y otras ocultas; unas veces añadidas, otras ausentes, otras absorbidas en un *dáguensh* y otras intercambiadas entre sí.
והנה אותיות הגרון הם ארבעה ותחלתם עי"ן ואחר חי"ת, ואל תזכור האות כאשר תבטא בתוספות אותיות הנזכרות עם האות, כי אינם מאותיות הגרון, רק האות לבדה כשתשים תחתיה פתח, ולאלה שניהם עי"ן חי"ת כבדים מאוד, ומי שלא נהג בנערותו לבטא בהם לא יכון לדבר בם כמו העכו"ם, על כן נבחרו האל"ף והה"א, גם בחר מאותיות החיך גיכ"ק שהוא אחר הגרון הקלים והם י' כ', על כן היו ג' ק' מהשרשים:
Las letras guturales son cuatro. La primera es *ayin* y después *jet*. No tengas en cuenta los sonidos auxiliares que acompañan a una letra al pronunciar su nombre, pues no pertenecen a la garganta. Considera solo la letra misma cuando lleva debajo un *pátaj*. Estas dos letras, *ayin* y *jet*, son muy difíciles. Quien no aprendió a pronunciarlas desde su juventud no puede articularlas correctamente, como ocurre con los pueblos extranjeros. Por eso fueron elegidas *álef* y *he*. De las letras palatales גיכ״ק, cuyo lugar de articulación sigue a la garganta, las más fáciles son *yod* y *kaf*. Por eso *guímel* y *qof* quedaron como letras principalmente radicales.
ואותיות הלשון דטלנ"ת שם השנים שרשים והם ד' ט' והאחרים בחר, ואותיות השיניים זסשרץ כולם כבדים, והקל שבהם השי"ן על כן בחרו והניח האחרים, על כן הוצרך לקחת מאותיות השפה שהם בומ"ף שלשה, והניח האחד שהוא הפ':
Entre las letras linguales דטלנ״ת, dos son principalmente radicales, *dálet* y *tet*, y las otras fueron escogidas para otras funciones. Las letras dentales זסשר״ץ son todas difíciles; la más ligera es la *shin*, y por eso fue escogida, mientras que las demás quedaron de lado. Fue necesario tomar tres letras de las labiales בומ״ף y dejar una, la *pe*.
וראוי להיות תחלת האותיות מהגרון, כי הוא המוצא הראשון במתכונת האדם מלמטה למעלה והאל"ף לפני הה"א, כי הוא הקל מאותיות הגרון, על כן הושם ראש לכל האותיות כנגד האחד, וראוי להיות הה"א האות החמשה, כנגד חמשה במספר שהוא נכבד, ואלה השנים אותיות הם קלים במבטא יותר מכל האותיות, בעבור ששם אות הראשון מהגרון, שם אחריו אות מסוף החמשה מקומות שהוא השפה, על כן היה בי"ת אחר אלף גם וי"ו אחר ה"א, ופ"א אחר עי"ן, והנה היה לו צורך לשום עוד שנים אותיות עד שיגיע אל הה"א, ושם האחד מהחיך והוא גימ"ל, והשני מהלשון והוא דל"ת, על כן הוצרך לשום זי"ן שהוא מהשיניים אחר וי"ו, והנה יש לו צורך לשום אות רביעי שהוא כנגד מספר העשרה עשירי לאותיות, וכבר לקח מהגרון השנים הנכבדים והמבוארים, ומהשפה הקל הנכבד שהוא הוי"ו ואין במוצאם הנשרשים קל מאותיות החיך, והנבחרים היו היו"ד, גם הכ"ף, והיו"ד יותר קל:
Era apropiado que el orden de las letras comenzara en la garganta, porque este es el primer lugar de articulación en la estructura humana, de abajo hacia arriba. La *álef* precede a la *he* porque es la más ligera de las guturales. Por eso fue colocada al principio de todas las letras, correspondiendo al número uno. La *he* debía ser la quinta letra, correspondiendo al cinco, que es un número noble. Estas dos letras son más fáciles de pronunciar que todas las demás. Después de colocar la primera letra de la garganta, se puso junto a ella una letra del último de los cinco lugares, los labios; por eso la *bet* sigue a la *álef*. Del mismo modo, la *vav* sigue a la *he*, y la *pe* sigue a la *ayin*. Era necesario colocar otras dos letras antes de llegar a la *he*: una del paladar, la *guímel*, y otra de la lengua, la *dálet*. Después de la *vav* fue necesario poner la *zayin*, que es dental. Faltaba colocar una cuarta letra noble, la décima del alfabeto, correspondiente al número diez. Ya se habían tomado las dos letras guturales nobles y claras, así como la letra labial más ligera y noble, la *vav*. Entre las letras restantes no había ninguna más ligera que las palatales elegidas, *yod* y *kaf*, y la *yod* era la más ligera.
והנה ארבעה אותיות ראוים להיות אותיות המשך, ובעבור כי האל"ף כמו האחד, על כן נמצא נעלם עם כל תנועה, והנה עם חולם ראש, ועם קמ"ץ גדול רָאשִׁים, ועם חיר"ק ראשון, ועם קמ"ץ קטן רֵאשִׁית, ועם שורק מסעף פֻארָה (ישעי' י, לג) ועם פתח גדול לְחַטַּאת ולנדה (זכרי' יג א), ועם פתח קטן עושה פֶלֶא (למטה טו יא), בעבור היותו ראש שמוהו סימן המדבר זכר גם נקבה, ובעבור שלא ימצא נראה באחרונה, על כן איננו סימן רק פעם יתחלף בה"א קראן לי מרא (רות א כ) גבהא קומתו (יחז' לא ה) וימצא נוסף בסוף כמו "ואתיקיהא" (שם מא טו) ההלכוא אתו (יהושע י כד) גם נראה בראשונה, והוא נוסף אתמול (ש"ב ה ב) אזרועך (איוב לא כב) ובאמצע והאזניחו נהרות (ישעי' יט ו), ויכתב בסוף ולא יבוטא בו כמו חטא (דבר' כג כב), ופעם יהיה חסר כמו "על כס יה" (למטה יז טז), ויתחלף בה"א האמון (ירמי' נב טו) ההמון (ש"ב יח כט) גם ביו"ד תתימרו (ישעי' סא ו) יתאמרו (תה' צד ד), גם בוי"ו במבטא, ולעמשה תמרו (ש"ב יט יד):
Estas cuatro letras eran apropiadas para ser letras prolongables. Como la *álef* se asemeja al uno, puede quedar oculta con cualquier vocal. Aparece con jolam en רֹאשׁ, «cabeza»; con qámatz grande en רָאשִׁים, «cabezas»; con jirik en רִאשׁוֹן, «primero»; con tzere en רֵאשִׁית, «principio»; con shuruk en מְסָעֵף פֻּארָה, «corta las ramas» (Isaías 10:33); con pátaj grande en «para el pecado y para la impureza» (Zacarías 13:1); y con segol en «hacedor de maravillas» (Éxodo 15:11). Por ser la primera letra, se convirtió en señal de la primera persona, masculina y femenina. Como no aparece perceptiblemente al final, solo en ocasiones sirve allí como marca y puede transformarse en *he*: «llamadme Mará» (Rut 1:20), y «la altura de su copa» (Ezequiel 31:5). Puede añadirse al final, como וְאַתִּיקֶיהָא (Ezequiel 41:15), y «¿han ido con él?» (Josué 10:24). También puede aparecer añadida al principio, como אֶתְמוֹל, «ayer» (II Samuel 5:2), y אֶזְרוֹעֲךָ, «tu brazo» (Iyov 31:22); o en medio, como «los ríos se secarán» (Isaías 19:6). Puede escribirse al final sin pronunciarse, como חֵטְא, «pecado» (Deuteronomio 23:22); faltar, como «sobre el trono de Yah» (Éxodo 17:16); cambiarse por *he*, como הֶהָמוֹן y הָאָמוֹן; por *yod*, como תִּתְיַמָּרוּ (Isaías 61:6) y יִתְאַמְּרוּ (Salmos 94:4); o por *vav* en la pronunciación, como «a Amasá diréis» (II Samuel 19:14).
והנה השלשה אותיות הם ראוים שיהיו לסימן בראש ובסוף, והנה האות שהוא היו"ד שהוא דומה לאחד שמוהו בסוף סימן המדבר זכר גם נקבה, בפעלים שׁמרתי (תה' יז ד) אמרתי (שמות כג יג), ובשמות כמו שׁמי (שם שם טו) ושמוהו בראש סימן יחיד זכר, הוא דומה לנמצא כמו שמספר עשרה דומה לאחד ושמוהו בסוף הפך זה סימן לנכח הנקבה דְעִי רְאִי (ש"א כה יז) למען תִּזְכְּרִי (יחז' טז סג), ובעבור כי במספר דומה לאחד, היה ליחס, ובעבור היות העשרה כולל כל חשבון, על כן היו"ד באחרונה כולל סימן רבים בסמוכים יְדֵי נשים (איכה ד י), ובסמוך אל המדבר יָדַי נטו שמים (ישעי' מה יב) והיו"ד ימצא נעלם עם חירק רַגְלִי (תה' כו יב), ועם קמץ קטן רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב ט), ועם קמץ גדול יָדָיו רַגְלָיו. והיו"ד תחת ה"א הנה יד ד' הוֹיָה (למטה ט ג), ואתה הוה להם למלך (נחמי' ו ו) ותחת ה"א יֶחֱסָיון (תה' לו ה) חסה, ותחת אל"ף "כל פקודי כל ישרתי" (שם קיט קכח), וימצא נוסף יצהר (במד' יה יב), היושבי (תה' קכג א) רבתי (איכה א א), והה"א שמוהו סימן היש הדבר כי כן טעם "הא לכם זרע" (ברא' כג), פעם לתמה הבמחנים (במד' יג יט) הנהיה (דבר' ד לב), ופעמים לדעת המבואר האיש, העבד העברי (ברא' לט יז) האנשים (שם יט ה) ובאחרונה סימן לנקבה לשון עבר גם כן בשמות כי הזכר הניחו בלא סימן אמרו, אמרה קהלת (קהלת יב ח), גם היתה סימן נקבה, בפועלים בעתידים, אשמרנה, ישמרנה, נשמרנה, תשמרנה, ישמרוה, שמרנוה, שמרוה, וסימן בשמות נערה בתולה (דבר' כב כח, והה"א נוסף בבנין הכבד גם בבנין התפעל, גם היא מובלעת מזה בידך (למטה ד ב) כמו יו"ד "בטרם אצרךָ" (ירמי' א ה) ואל"ף "וָאַבֶּדְךָ כרוב הסוכך" (יחז' כח טז), ונוספת באחרונה אשמעה (תה' פה ט), ובשמות כמו לילה (ישעי' כא יב), והוא נעלם עם קמץ עָשָׂה, ועם קטן בונֵה ירושלים (תה' קמז ב) ועם פתח קטן אשר אני בונֶה (דה"ב ב ד), ועם חולם "כי פְרָעֹה, אהרן" (למטה לב כה), גם שְׁלֹמֹה (מ"א א יז), ועם שורק "לא יִקְרְחֻה קרחה" (ויקר' כא ה):
Estas tres letras son aptas para servir como signos tanto al comienzo como al final de una palabra. La letra yod, que se asemeja al número uno, fue colocada al final como signo de la primera persona, tanto masculina como femenina, en verbos como «guardé» y «dije», y en sustantivos como «mi nombre». Al comienzo fue colocada como signo del masculino singular, pues se asemeja a aquello que existe individualmente, así como el número diez se asemeja al uno. Al final, por el contrario, fue colocada como signo de la segunda persona femenina: «sabe» y «mira», y «para que recuerdes». Puesto que numéricamente se asemeja al uno, sirve también para indicar relación o pertenencia. Y puesto que el diez comprende todo el cómputo, la yod final incluye el signo del plural en el estado constructo, como «las manos de mujeres», y también cuando se une a la primera persona, como «Mis manos extendieron los cielos». La yod puede quedar oculta con jírik, como en «mi pie»; con kamatz katán, como en «Él guarda los pies de Sus piadosos»; y con kamatz gadol, como en «sus manos» y «sus pies». La yod aparece en lugar de una he en «he aquí que la mano de HaShem estará», y «tú serás para ellos rey»; también en lugar de una he en «se refugiarán», derivado de «refugiarse»; y en lugar de una álef en «todos Tus preceptos he considerado rectos». También puede aparecer añadida, como en «yitzhar», «el que habita» y «populosa». La letra he fue establecida como signo interrogativo para preguntar si algo existe, como en «he aquí para vosotros semilla»; unas veces expresa asombro o interrogación, como en «¿está en campamentos?» y «¿acaso sucedió?»; y otras sirve como artículo determinado, como en «el hombre», «el esclavo hebreo» y «los hombres». Al final sirve como signo femenino en el pasado y también en los sustantivos, porque el masculino quedó sin signo: «dijeron», frente a «dijo Kohélet». También sirve como signo femenino en verbos futuros: «yo la guardaré», «él la guardará», «nosotros la guardaremos», «tú la guardarás», «ellos la guardarán», «nosotros lo guardamos» y «ellos lo guardaron»; y como signo en sustantivos, como «una joven virgen». La he se añade en la conjugación intensiva y también en la reflexiva. Puede quedar asimilada, como en «¿qué es eso que tienes en tu mano?», de manera semejante a la yod en «antes de que te formara», y a la álef en «te destruí, querubín protector». También se añade al final, como en «escucharé», y en sustantivos como «noche». Puede quedar oculta con kamatz, como en «hizo»; con kamatz katán, como en «Él construye Yerushaláyim»; con segol, como en «que yo construyo»; con jolam, como en «porque Paró», «Aharón» y «Shelomó»; y con kubutz, como en «no se harán calva».
ובעבור היות הוי"ו מוצאו מהתחברות השפתים על כן שמוהו בראשונה לדבק זה עם זה אברהם ויצחק, (ברא' מח טז) מי פעל ועשה (ישעי' מא ד) ובאחרונה לשון רבים זכרים גם נקבות בפעל עבר, וסימן בעתידים לזכרים ופעמים גם לנקבות, אם תמצאו (שיר ה ח) אם תעירו (שם ב ז), והוי"ו ימצא נעלם עם שורק ועם חולם ובעבור היות הה"א נוסף בסוף סימן הנקבה הוצרכו להיות הוי"ו סימן לזכר שְמָרוֹ גם בשמות יָדוֹ, גם בעתידים "אויב יִרְדְפוֹ" (הושע ח ג) ובתוס' ה"א או נו"ן בדגש או שורק ישׁמרהו (תה' מא ג) "יִשְמְרֶנּו בעליו" (למטה כא לו) וסימן לשון רבים מדברים בפעל עבר ובעתידים:
Puesto que la vav se articula mediante la unión de los labios, fue colocada al comienzo para enlazar una cosa con otra, como «Avraham e Yitzjak» y «¿quién actuó e hizo?». Al final indica el plural, tanto masculino como femenino, en los verbos en pasado; y en los verbos futuros es signo del masculino plural y, algunas veces, también del femenino plural, como «si encontráis» y «si despertáis». La vav puede quedar oculta con shuruk y con jolam. Puesto que la he añadida al final sirve como signo femenino, fue necesario que la vav sirviera como signo masculino, como en «lo guardó», y también en sustantivos como «su mano». Asimismo aparece en el futuro, como «el enemigo lo perseguirá». Puede recibir una he añadida, una nun con daguesh o un shuruk, como en «Él lo guardará» y «su dueño lo guardará». También es signo de la primera persona plural en verbos pasados y futuros.
והנה הראיתי כי אלו הארבע אותיות הם אותיות המשך, על כן היו השמות נכבדים שהם שמות העצם מאלה האותיות, והנה השם הראשון איננו במקרא רק במקום הזה, וידענו כי משה לא דבר לפרעה דברי השם רק ככתבו, ולא היה מזכירו בכנוי כי הוא היה קדוש, על כן הוצרכו הקדמונים לכנותו, ופירוש וזה זכרי, כמו זה שמי כי הטעם כפול, והעד שאנחנו קוראין אותו אלהים בהתחברו עם א' ד' שהטעם שהוא אדון, ובאה המלה על דרך לשון רבים דרך כבוד כמו אלהים, על כן האומר לשם כמו לאדם אַדֹנִי שאל (ברא' מד יט) טועה הוא.
Ya he demostrado que estas cuatro letras son letras de prolongación vocálica. Por eso los nombres excelsos, que son nombres propios, están formados por estas letras. El primero de estos nombres no aparece en toda la Escritura salvo en este lugar. Sabemos que Moshé no transmitió a Paró las palabras del Nombre sino pronunciándolo conforme a su escritura, y no lo mencionó mediante un sustituto, porque era sagrado. Por eso los antiguos necesitaron emplear una forma sustitutiva para pronunciarlo. La expresión «este es Mi recuerdo» significa lo mismo que «este es Mi nombre», pues la idea se repite. La prueba es que lo leemos como «Adonái» cuando está compuesto por álef y dálet, cuyo sentido es «Señor». La palabra aparece en forma plural como expresión de honor, del mismo modo que «Elohim». Por tanto, quien pronuncia el Nombre como se diría de una persona: «mi señor preguntó», se equivoca.
ועתה אזכיר הטעם, דע כי שלשה עולמים הם, האחד הוא השפל, והוא על מעלות רבות, רק שלש כוללם והאחד המתכות והם שבעה כנגד שבעה המשרתים, ולמעלה מהם הצמחים, והם על מעלות רבות, ומעלה מהם החיים ומעלותם רבות, והאדם לבדו הוא במעלה העליונה בעולם השפל, והשנוי יקרנו כעצמו בגופו, גם בנפשו כנגד מחשבתו גם בעניניו וכל עסקיו, וחכמי לב דמו המינים שהם הכללים שהם שמורין, כי הפרטים אובדים, דמו אותם המינים הכללים העומדים לצל עץ על מים רצים תמיד:
Ahora explicaré su sentido. Debes saber que existen tres mundos. El primero es el mundo inferior, que posee muchos niveles, aunque tres los comprenden a todos. El primero corresponde a los metales, que son siete, en correspondencia con los siete astros servidores. Por encima de ellos están las plantas, que poseen numerosos niveles; y por encima de las plantas están los seres vivientes, cuyas categorías son también numerosas. Solamente el ser humano ocupa el nivel superior del mundo inferior. El cambio le sobreviene tanto en su propio cuerpo como en su alma, conforme a sus pensamientos, así como en sus asuntos y en todas sus ocupaciones. Los sabios compararon las especies universales, que permanecen mientras los individuos perecen, con la sombra de un árbol sobre aguas que fluyen continuamente.
והעולם האמצעי על מעלות רבות, והנה החמשה הכוכבים המשרתים מעלתם גדולים כי הם עומדים בעצמם לא יכלו ולא יחסרו, ולא תשתנה תנועתם ולא תוסיף ולא תגרע, ולא יעלו ולא ירדו רק כפי המערכת יש להם שינוים רבים, כי פעם הוא הכוכב בקו המזלות, ופעם שמאלי ופעם ימיני רב או מעט, ופעם עולה בגלגלו הקטן גם בגלגלו הגדול שהנה מוצקו רחוק ממוצק הארץ, ופעם עולה גלגלו או יורד, ירוץ ופעם תמהמה, ופעם יעמוד, ופעם ישוב אחורנית, וכל זה כנגד ארץ, ופעם יראה ופעם יסתר, ופעם במזרח, ופעם במערב וערכו אל חבורו וגם אל צבא השמים מלמעלה, גם אל הלבנה מלמטה לעולם משתנה עד אין חקר, כי פעם מתחבר לאחד השבעה המבטים, והנה המחברות לבדם במעלה אחת משלש מאות וששים, הם מאה ועשרים ובעבור אלו השינוים ישתנו כל הנבראים בעולם השפל בעצמם ואף כי במקריהם, והם בעצמם ובאורם לא ישתנו, על כן למטה מהם הלבנה, כי כל מקריהם יקרוה ויותר, כי יש להם שני גלגלים שאין מוצקם כמוצק הארץ ועוד כי תנועתה כגלגל הקטן הפך תנועת גלגל הגדול, ועוד כי אין לה אור בעצמה כי אם מהשמש והעד כי בהתחברה עמו עם ראש התלי או זנבו לא תראה השמש אם היה ביום, ואם היתה לנכח השמש בלילה באחד המקומות הנזכרים, יהיה אור הלבנה נעדר:
El mundo intermedio también posee numerosos niveles. Los cinco planetas servidores ocupan un nivel elevado, porque subsisten por sí mismos, no se consumen ni disminuyen. Su movimiento no cambia, ni aumenta ni disminuye, ni suben ni bajan; sin embargo, según sus configuraciones, experimentan muchas variaciones. Unas veces un planeta se encuentra sobre la línea del zodíaco; otras, al norte o al sur de ella, en mayor o menor grado. Unas veces asciende en su epiciclo y también en su esfera mayor, cuyo centro está alejado del centro de la tierra. Unas veces su esfera asciende o desciende; unas veces se mueve rápidamente y otras lentamente; unas veces permanece estacionario y otras retrocede. Todo esto se considera con relación a la tierra. Unas veces aparece y otras se oculta; unas veces está en el este y otras en el oeste. Su relación con sus conjunciones, con el ejército celestial que está por encima y con la luna que está por debajo cambia constantemente de manera incalculable. Unas veces entra en uno de los siete aspectos. Solamente las conjunciones posibles dentro de un grado de los trescientos sesenta ascienden a ciento veinte. A causa de estas variaciones cambian todas las criaturas del mundo inferior, tanto en su propia esencia como, con mayor razón, en sus accidentes. Sin embargo, los planetas mismos y su luz no cambian. Debajo de ellos se encuentra la luna, porque todos esos accidentes también le suceden a ella, y aún más. Posee dos esferas cuyos centros no coinciden con el centro de la tierra. Además, su movimiento en la esfera pequeña es contrario al movimiento de la esfera mayor. Tampoco posee luz propia, sino que recibe su luz del sol. La prueba es que cuando se une con el sol junto a la cabeza o la cola del dragón, el sol no se ve si esto sucede durante el día; y cuando se encuentra frente al sol durante la noche en uno de aquellos puntos, la luz de la luna desaparece.
והנה למעלה מהמשרתים הם כוכבי גלגל המזלות, והם קבועים בגלגל אחד לא מתנועעים כמשרתים, ולא ישתנה רחבם, ולא ערך זה לזה, ותנועה אחת להם בלי תוספות ומגרעת ערכם אל הארץ שוה, ושינוי הראותם כפי מקומות הארץ ותנועת השמש, והעולם העליון הוא עולם המלאכים הקדושים שאינם גופות ולא בגופות כנשמת האדם, ומעלותם נשגבו מדעות הנקלות כנגדם, וכל זה העולם כבוד וכולו עומד, ואין תנועה בשינוי בערך רק מעמדו איננו בעצמו רק בשם הנכבד לבדו, ונשמת האדם ממינם, ומקבלת כח עליון כפי מערכת המשרתים, וכל המשרת כנגד הצבא הגדול בעת הבראו ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים ותוכל לקבל כח גדול מכח עליון שקבל על ידי אור המלאכים, אז יהיה דבק בשם הנכבד וזהו שנדר יעקב "והיה ד' לי לאלהים" (ברא' כה כא) כי יתבודד כל ימי חייו לדבקה בשם כפי כחו, על כן אמר "הסירו את אלהי הנכר" (שם לה ב) ועד היום לא אמר ככה כי אז יחל לעבוד את השם כפי נדרו, על כן אמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים" (למטה יח יא), וחכם גדול היה, והעד "וישאלו איש לרעהו" (שם שם ז) ועוד "וישתחו" (שם) ואין לו פחד ממנו:
Por encima de los astros servidores están las estrellas de la esfera zodiacal. Están fijas en una sola esfera y no se desplazan como los planetas. Su latitud no cambia ni tampoco su relación entre sí. Poseen un solo movimiento, sin aumento ni disminución, y su relación con la tierra permanece constante. La variación de su visibilidad depende de los distintos lugares de la tierra y del movimiento del sol. El mundo superior es el mundo de los ángeles sagrados, que no son cuerpos ni están dentro de cuerpos, como sí lo está el alma humana. Sus niveles están muy por encima de las inteligencias inferiores comparadas con ellos. Todo aquel mundo es gloria y permanece enteramente estable. No existe allí movimiento causado por un cambio de relación. Sin embargo, su existencia no depende de sí misma, sino únicamente del Nombre glorioso. El alma humana pertenece a su misma especie y recibe una fuerza superior conforme a la disposición de los astros servidores, y cada astro servidor corresponde al gran ejército celestial desde el momento de su creación. Cuando el alma alcanza sabiduría, puede penetrar en el secreto de los ángeles y recibir una gran fuerza de la potencia superior que se transmite mediante la luz de los ángeles. Entonces se adhiere al Nombre glorioso. Este es el sentido del voto de Yaakov: «HaShem será para mí Dios», pues se apartaría durante todos los días de su vida para adherirse al Nombre conforme a su capacidad. Por eso dijo: «Apartad los dioses extranjeros». Hasta entonces no había hablado así, porque desde aquel momento comenzaría a servir al Nombre de acuerdo con su voto. Por eso Yitró dijo: «Ahora sé que HaShem es más grande que todos los dioses». Yitró era un gran sabio. La prueba está en «se preguntaron el uno al otro por su bienestar» y también en «se postró», pues no sentía temor de Moshé.
ובעבור שראה "אדם" כי ימות הוליד בן להיות המין שמור, והנה קיבל כח מעמד על דרך כלל על כן אמרה חוה "קניתי איש את ד'" (ברא' ד א), ובני הנביאים היו מתבודדים, אולי יקבלו כל אחד כפי כחו, והנה בשם הזה יתחדשו בעולם אותות ומופתים, וכאשר נאמר לו זה השם הנכבד בקש אותות ומופתים ע"כ לא תמצאנו בספר קהלת, כי ידבר על המעשים אשר עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע ואין כל חדש, כי החכמה העליונה:
Cuando Adam comprendió que moriría, engendró un hijo para que la especie humana se conservara. De este modo recibió, en sentido general, una fuerza de permanencia. Por eso Javá dijo: «He adquirido un hombre con HaShem». Los discípulos de los profetas se apartaban en soledad, quizá para que cada uno recibiera esta fuerza conforme a su capacidad. Mediante este Nombre se producen en el mundo señales y prodigios. Cuando este Nombre glorioso fue revelado a Moshé, él pidió señales y prodigios. Por eso no encontrarás este Nombre en el libro de Kohélet, pues allí se habla de las obras a las cuales nada puede añadirse ni quitarse y bajo las cuales nada es nuevo, porque se refiere a la sabiduría superior.
לך ואספת. טעם אלהי אברהם שכרת ברית אתו לתת לו את ארץ כנען:
«Ve y reúne». La expresión «Dios de Avraham» significa que Él hizo un pacto con Avraham para darle la tierra de Kenaan.
והטעם פקד, באה עת פקודתם:
El sentido de «ciertamente os he visitado» es que ha llegado el tiempo de Su intervención en favor de ellos.
ואמר. וכבר אמרתי לאבותיכם שאעלה אתכם, וזהו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (ברא' טו יד) וגם אנכי אעלך גם עלה (שם מו ד) או גזרתי עתה להיות זה כמו ותגזר אומר (איוב כב כה):
«Y dije»: ya había dicho a vuestros antepasados que os haría subir. A esto se refieren las palabras: «Después saldrán con grandes riquezas» y «Yo también te haré subir». También puede significar: ahora he decretado que así suceda, como en «decretarás una cosa».
ושמעו. כל שמע אחריו למ"ד או בי"ת, הטעם שישמעו הענין שנושא הקול לא לשמוע הקול, דגשות יו"ד העבריים דרך צחות להראות יו"ד היחוס כי יו"ד העברים בחירק תחת הרי"ש סימן רבים. כמשפט:
«Y escucharán». Siempre que el verbo «escuchar» va seguido de una lámed o una bet, significa comprender el asunto transmitido por la voz, no simplemente oír el sonido. El daguesh de la yod en «los hebreos» es una forma elegante de destacar la yod gentilicia, porque en «los hebreos», con jírik debajo de la resh, la yod es el signo regular del plural.
נקרה עלינו. בה"א גם באל"ף הטעם אחד, כמו נקרא נקריתי (ש"ב א ו) ועוד אפרש טעמו כי הוא "פן יפגענו" (למטה ה ג):
«Se nos ha manifestado». Tanto si se escribe con he como con álef, el sentido es el mismo, como en «me encontré por casualidad». Más adelante explicaré su significado, pues se relaciona con «no sea que Él nos hiera».
ואני. לא יתן. רשות או כמו יניח כמו כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה (ברא' כ ו):
«Pero Yo sé que no os permitirá». Es decir, no os concederá permiso. También puede significar «no os dejará», como en «por eso no te permití tocarla».
ולא בעבור יד החזקה שיש לו והגאון אמר, ולא ביד חזקה בפעם אחת:
No significa que Paró no los dejaría marchar a causa de la fuerza de su mano. El Gaón explicó: «ni siquiera mediante una sola demostración de mano poderosa».
ושלחתי את ידי. כנגד ידו:
«Extenderé Mi mano»: en oposición a la mano de Paró.
ונתתי. גם זה היה דבר פלא שמצריים היו מפייסין את ישראל שישאלו מהם, וזה טעם וישאילום, וזה הפך משפט אנשי העולם:
«Y daré». Esto también fue un hecho prodigioso: los egipcios persuadieron a Israel para que les pidiera sus bienes. Este es el sentido de «les hicieron prestar». Sucedió al contrario de la conducta habitual de las personas.
ודע כי מ"ם ריקם נוסף, והמלה נמצאה על רבים כזאת גם על לשון נקבה "אל תבואי ריקם" (רות ג יז) וכמוהו "חנם" (ברא' כט טו):
Debes saber que la mem de «con las manos vacías» es añadida. La palabra aparece de esta misma forma para el plural y también para el femenino singular, como en «no regreses con las manos vacías». Lo mismo sucede con la palabra «gratuitamente».
ושאלה. הנה במקום אחר "וישאלו" (למטה יב לה) זכרים ונקבה והזכיר הנקבות עתה, כי מנהג הנשים לשאול מאת השכנות יותר מהזכרים כלי תכשיט זהב וכסף לשום על צוארי הבנים והבנות, ונזמים באזנים ובאף, אצעדה ושהרונים ועכסים וזה המנהג היום בארץ ישמעאל לא כן בארץ הערלים, וככה הזכיר מכשפה, כי הנשים בעלות כשפים יותר מהזכרים:
«Cada mujer pedirá». En otro lugar está escrito «pidieron», incluyendo tanto a hombres como a mujeres. Aquí se menciona especialmente a las mujeres porque es más habitual que ellas pidan a sus vecinas objetos ornamentales de oro y plata: para colocarlos sobre los cuellos de los hijos y de las hijas, pendientes para las orejas y la nariz, brazaletes, lunetas y ajorcas. Esta costumbre existe actualmente en las tierras de los descendientes de Yishmael, pero no en las tierras de los incircuncisos. De manera semejante, la Torá menciona a una hechicera en femenino, porque las mujeres practican la hechicería con mayor frecuencia que los hombres.
ומגרת ביתה. כי אחוזה היתה להם ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה, ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר, ואין זה רע כי הכל שלו הוא:
«Y de la que habita en su casa». Esto indica que los israelitas poseían propiedades. Hay quienes se quejan y dicen que nuestros antepasados fueron ladrones. Pero esas personas no comprenden que aquello fue una orden suprema. No tiene sentido preguntar por qué, pues el Nombre creó todas las cosas. Él concede riqueza a quien quiere, puede tomarla de su mano y entregarla a otro. No hay maldad en ello, porque todo le pertenece.
ונצלתם. כמו ודברתם (במד' כ, ח) כי יתכן להיות משקלה מבנין נפעל, כמו ונגפתם (ויקרא כו יז):
«Y despojaréis». Su forma es semejante a «y hablaréis», pues puede analizarse según el patrón de la conjugación nifal, como «seréis derrotados».
El estudiante lee sin distracciones; al tocar un pasaje abre comentarios, Rashí, Onkelos, notas privadas, preguntas, tarjetas y progreso guardado.
51
Pasajes
100%
ES
0
Refs
0
Guardado
אבן עזרא על שמות ג׳
Aula de estudio · Bet Midrash Online
Haz clic sobre cualquier pasaje para subrayar, preguntar, guardar nota, abrir Rashí/Onkelos o crear repaso.
Texto hebreo: dominio público
Estado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 19 de julio de 2026.
