מתני׳ מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין והן משיאין לו עצה ההוגנת לו שנאמר (דברים כה, ח) וקראו לו זקני עירו ודברו אליו
Mishná: El precepto de jalitzá se practica así: El levir y su cuñada comparecen ante el tribunal, y los jueces le dan un consejo adecuado, como dice: «Los ancianos de su ciudad lo llamarán y hablarán con él» (Deuteronomio 25:8).
והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקדש היו אומרים ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו רוק הנראה לדיינים וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין
Ella dice: «Mi cuñado se niega a perpetuar el nombre de su hermano en Israel; mi cuñado no quiere». Él responde: «No quiero tomarla». Pronunciaban estas palabras en la lengua sagrada. Entonces ella se acerca ante los ancianos, retira la sandalia de su pie, escupe ante él —de modo que la saliva sea visible para los jueces— y declara: «Así se hará al hombre que no edifique la casa de su hermano». Hasta aquí hacían recitar el pasaje.
וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם וגמר את כל הפרשה הוחזקו להיות גומרין כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל:
Pero cuando rabí Horkenos hizo recitar el capítulo entero bajo una encina en la aldea de Eitam, se estableció la costumbre de recitarlo completo: «Y su nombre será llamado en Israel: casa del descalzado». Es precepto que lo digan los jueces, no los alumnos. Rabí Yehudá dice que todos los presentes deben proclamar: «El descalzado».
גמ׳ אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקה וקוראה מאי קמשמע לן מתני' היא הא קמשמע לן מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה
Guemará: Rav Yehudá dijo: El orden del precepto de jalitzá es que ella recita, él recita, ella quita el calzado, escupe y vuelve a recitar. ¿Qué enseña, si está en la Mishná? Que ese es el orden preferible, pero, si se altera, no invalida el rito.
תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי
Así se enseñó también: Tanto si se adelanta la retirada del calzado al escupitajo como si el escupitajo precede a aquella, el acto tiene efecto.
אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי
Abayé dijo: Quien lee el texto para una jalitzá no debe enseñar a la mujer a pronunciar por separado «no» y luego «quiere mi cuñado», pues podría parecer que dice «quiere mi cuñado». Debe enseñar como una unidad «no quiere mi cuñado».
ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה חפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה רבא אמר אפסוקי מילתא היא ואפסוקי מילתא לית לן בה
Tampoco debe enseñar al hombre «no» por separado y luego «quiero tomarla», pues parecería decir «quiero tomarla». Debe decir «no quiero tomarla». Rava respondió: Son palabras separadas gramaticalmente, y no hay problema en hacer una pausa.
רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי אמר ליה לא סבר ליה מר להא דרבא
Rav Ashi encontró a Rav Kahana esforzándose por enseñar a la mujer a decir de una vez «no quiere mi cuñado». Le preguntó: «¿El maestro no acepta la opinión de Rava?».
אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי אמר אביי האי מאן דכתב גיטא דחליצתא ליכתוב הכי אקרינוה לדידה מן מאן יבמי עד אבה יבמי ואקרינוהו לדידיה מן לא עד לקחתה ואקרינוה לדידה מן ככה ועד חלוץ הנעל
Rav Kahana respondió: Rava reconoce que en «no quiere mi cuñado» no conviene hacer pausa. Abayé dijo: Quien redacta un certificado de jalitzá debe escribir así: «Le hicimos recitar a ella desde “se niega mi cuñado” hasta “no quiere mi cuñado”; a él, desde “no” hasta “tomarla”; y a ella, desde “así” hasta “el descalzado”».
מר זוטרא משרטט וכתיב לכולא פרשה מתקיף לה מר בר אידי והא לא ניתן ליכתב והלכתא כוותיה דמר זוטרא
Mar Zutra trazaba las líneas de escritura y copiaba el pasaje completo. Mar bar Idi objetó: «Pero esos versículos no fueron entregados para escribirse así». La halajá sigue a Mar Zutra.
אמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשתה ולא כלום מאי טעמא וירקה בפניו בעינן הלכך הוא ארוך והיא גוצה קלטתהו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל
Abayé dijo: Si ella escupe y el viento arrastra la saliva, no ha cumplido nada. ¿Por qué? Se exige que escupa «delante de él». Por tanto, si él es alto y ella baja, aunque el viento desvíe la saliva, puede considerarse que estuvo delante de su rostro; si ella es alta y él bajo, la saliva debe llegar a la altura de su cara antes de desviarse.
אמר רבא אכלה תומא ורקתה אכלה גרגישתא ורקתה לא עשתה ולא כלום מאי טעמא וירקה מעצמה בעינן וליכא ואמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה:
Rava dijo: Si comió ajo y escupió sus restos, o comió tierra y la escupió, no ha cumplido el precepto. ¿Por qué? Debe expulsar saliva propia, lo que no ocurre aquí. Rava también dijo que los jueces deben ver la saliva salir de la boca de la yevamá, pues está escrito «ante los ojos de los ancianos escupirá».
ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא בתלמידים: תניא א"ר יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון ובאתה יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל:
«Será llamada en Israel: casa del descalzado»: es precepto de los jueces, no de los alumnos. Se enseñó: Rabí Yehudá dijo: «Una vez estábamos sentados ante rabí Tarfón y llegó una yevamá para hacer jalitzá. Él nos dijo: “Responded todos: ¡El descalzado! ¡El descalzado! ¡El descalzado!”».
הדרן עלך מצות חליצה
Volveremos a ti, capítulo «El precepto de jalitzá».
יבמות ק״ו ב
14 pasajes·100% en español
Toca un pasaje para subrayarlo, comentarlo o abrir sus mefarshim.
Texto hebreo: Wikisource Talmud Bavli — licencia CC BY-SA
Fuente hebrea: Wikisource Talmud Bavli.
Estado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 27 de octubre de 2026.
El número indica cuántos pasajes están enlazados entre ambos textos.
