אַךְ הַהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר יִתְבָּרֵר מֵהֶן כִּי יֵשׁ לָעוֹלָם הַזֶּה בּוֹרֵא בְּרָאוֹ מֵאַיִן הֵן שָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת.
Las premisas mediante las cuales se demuestra que este mundo tiene un Creador que lo creó de la nada son tres.
אַחַת מֵהֵנָּה כִּי הַדָּבָר אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ.
La primera: ninguna cosa puede hacerse existir a sí misma.
וְהַשֵּׁנִית כִּי הַהַתְחָלוֹת יֵשׁ תַּכְלִית לְמִסְפָּרָן וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ תַּכְלִית לְמִסְפָּרָן יֵשׁ לָהֶן רִאשׁוֹן שֶׁאֵין רִאשׁוֹן לְפָנָיו.
La segunda: el número de causas o principios iniciales es finito; por tanto, tiene que existir un primero que no esté precedido por otro.
וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי כָל מְחֻבָּר מְחֻדָּשׁ.
La tercera: todo lo que está compuesto ha tenido un comienzo.
וְכַאֲשֶׁר תִּתְקַיֵּמְנָה אֵלֶּה הַשָּׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת תִּהְיֶה הַתּוֹלָדָה מֵהֶן לְמִי שֶׁיֵּדַע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וּלְחַבְּרָן כִּי יֵשׁ לָעוֹלָם בּוֹרֵא בְּרָאוֹ מֵאַיִן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר מִמָּה שֶׁאָנוּ עֲתִידִין לְבָאֲרוֹ בע״ה.
Cuando estas tres premisas queden establecidas, quien sepa relacionarlas y emplearlas deducirá que el mundo tiene un Creador que lo hizo existir de la nada, como explicaremos, con la ayuda de Dios.
וְהָרְאָיָה עַל בֵּרוּר אֵלּוּ הַג׳ הַקְדָּמוֹת הוּא מָה שֶׁאֲסַפֵּר.
Las pruebas que respaldan estas tres premisas son las siguientes.
וְהוּא שֶׁנֹּאמַר כִּי כָל נִמְצָא אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה אֵינֶנּוּ נִמְלָט מֵאֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים אִם שֶׁהִמְצִיא הוּא אֶת עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִמְצִיא אוֹתוֹ זוּלָתוֹ.
Todo lo que comenzó a existir, después de no haber existido, necesariamente o bien se produjo a sí mismo o fue producido por otro.
וְכָל מָה שֶׁנַּחְשֹׁב עָלָיו שֶׁהוּא עָשָׂה א״ע לֹא יִמָּלֵט ג״כ מֵא׳ מִשְּׁנֵי דְּבָרִים אִם שֶׁעָשָׂה א״ע קֹדֶם הֲוָיָתוֹ אוֹ אַחַר הֲוָיָתוֹ,
Si suponemos que algo se produjo a sí mismo, solo caben dos alternativas: que lo hiciera antes de existir o después de haber empezado a existir.
וּשְׁנֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם נֹאמַר שֶׁעָשָׂה א״ע אַחַר הֲוָיָתוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ מִפְּנֵי הַקְדָּמַת הֲוָיָתוֹ לְמַעֲשֵׂהוּ א״כ לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
Ambas son imposibles. Si se produjo después de existir, no hizo nada, pues ya existía antes de realizar esa acción y no necesitaba crearse.
וְאִם נֹאמַר שֶׁעָשָׂה אֶת עַצְמוֹ קֹדֶם הֲוָיָתוֹ בָּעֵת הַהִיא הָיָה אֶפֶס וְהָאֶפֶס לֹא יִהְיֶה מִמֶּנּוּ מַעֲשֶׂה וְלֹא הַנָּחָה כִּי הָאֶפֶס לֹא יַעֲשֶׂה דָּבָר וְנִמְנַע שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ בְּשׁוּם פָּנִים,
Si se produjo antes de existir, entonces todavía era nada; y la nada no puede actuar ni abstenerse de actuar, porque no realiza ninguna acción. Así, de ningún modo puede una cosa producirse a sí misma.
וְהִתְבָּרְרָה הַהַקְדָּמָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ:
Con esto queda demostrada nuestra primera premisa.
וּבֵרוּר הַהַקְדָּמָה הַשֵּׁנִית הוּא עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה,
La demostración de la segunda premisa procede de este modo:
שֶׁכָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תִּכְלָה יֵשׁ לוֹ תְּחִלָּה כִּי כְּבָר נִתְבָּרֵר שֶׁכָּל מָה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה אֵין לוֹ תִּכְלָה מִפְּנֵי שא״א לְהַגִּיעַ בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה אֶל גְּבוּל שֶׁיַּעֲמֹד הָאָדָם אֶצְלוֹ,
Todo lo que tiene un final tiene un principio, porque aquello que carece de comienzo no puede recorrerse hasta alcanzar un límite determinado.
וּמָה שֶׁנִּמְצָא לוֹ אַחֲרִית נֵדַע כִּי הָיָה לוֹ רִאשׁוֹן אֵין רִאשׁוֹן לְפָנָיו וּתְחִלָּה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְכָל אֲשֶׁר נַעֲמֹד עַל תַּכְלִית מֵהַהַתְחָלוֹת הַנִּמְצָאוֹת בָּעוֹלָם נֵדַע כִּי הָיָה לָהֶם רִאשׁוֹן אֵין רִאשׁוֹן לְפָנָיו וּתְחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ תְּחִלָּה. כִּי אֵין הַתְחָלוֹת מִבְּלִי תַּכְלִית לִתְחִלָּתָם.
Cuando algo tiene un término, entendemos que tuvo un primer punto no precedido por otro, un comienzo sin comienzo anterior. Del mismo modo, si hallamos un límite en la sucesión de los principios de las cosas del mundo, sabemos que existe un primero que no tiene otro antes de sí, pues la serie de principios no puede carecer de un límite inicial.
וְעוֹד מִן הַיָּדוּעַ כִּי כָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק יֵשׁ לוֹ כֹּל כִּי אֵין הַכֹּל כִּי אִם כְּלַל חֲלָקָיו וְלֹא יִתָּכֵן לִהְיוֹת חֵלֶק לְמָה שֶׁאֵין לוֹ תַּכְלִית כִּי גֶּדֶר הַחֵלֶק אֵינוֹ כִּי אִם שִׁעוּר נִפְרָד מִשִּׁעוּר כִּי שִׁעוּר הַקָּטָן סוֹפֵר אֶת הַגָּדוֹל כַּאֲשֶׁר זָכַר אָקְלִידֶ״ס בִּתְחִלַּת הַמַּאֲמָר הַחֲמִישִׁי מִסֵּפֶר הַשִּׁעוּר.
Además, es sabido que todo cuanto tiene partes constituye un todo, ya que el todo es la reunión de sus partes. Según este razonamiento, no puede haber una parte delimitada de algo infinito, pues una parte es una magnitud separada de otra, y una magnitud menor sirve para medir otra mayor, como recordó Euclides al comienzo del quinto libro de su obra sobre las magnitudes.
וְאִם נַעֲלֶה בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תַּכְלִית בְּפֹעַל וְנַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ קְצָתוֹ יִהְיֶה הַנִּשְׁאָר פָּחוֹת מִמָּה שֶׁהָיָה קֹדֶם מִבְּלִי סָפֵק וְאִם יִהְיֶה הַשְּׁאָר מֵאֵין תַּכְלִית יִהְיֶה דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תַּכְלִית גָּדוֹל מִדָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תַּכְלִית וְהוּא מָה שא״א.
Si imaginamos una cantidad realmente infinita y le quitamos una parte, lo restante sería, sin duda, menor que lo anterior. Si lo restante continúa siendo infinito, tendríamos un infinito mayor que otro infinito, lo que este argumento considera imposible.
וְאִם יִהְיֶה לַשְּׁאָר תַּכְלִית אִם נוֹסִיף עָלָיו הַחֵלֶק הַמֻּפְרָשׁ מִמֶּנּוּ וְהוּא יֵשׁ לוֹ תַּכְלִית יִהְיֶה הַכֹּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּכְלִית. וּכְבָר הָיָה בִּתְחִלַּת דְּבָרֵינוּ מֵאֵין תַּכְלִית. וא״כ יִהְיֶה בְּתַכְלִית וּמֵאֵין תַּכְלִית וְזֶה הֵפֶךְ שא״א לִהְיוֹת וְלֹא יִתָּכֵן לְהַפְרִישׁ מִמָּה שֶׁאֵין לוֹ תַּכְלִית חֵלֶק כִּי כָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק יֵשׁ לוֹ תַּכְלִית מִבְּלִי סָפֵק,
Y si lo restante fuera finito, al añadirle la parte separada —que también es finita— obtendríamos un todo finito, aunque al principio lo habíamos supuesto infinito: sería a la vez finito e infinito, una contradicción. Por consiguiente, según esta argumentación, no puede separarse una parte de un infinito real; todo lo divisible en partes delimitadas debe ser finito.
וּכְשֶׁנְּחַלֵּק מִמָּה שֶׁיָּצָא אֶל גֶּדֶר הַהֲוָיָה בָּעוֹלָם מִן הָאִשִּׁים מִימֵי נֹחַ עַד יְמֵי מֹשֶׁה ע״ה בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ יִהְיֶה חֵלֶק מִכָּל אִישֵׁי הָעוֹלָם וְהוּא מַגִּיעַ עַד תַּכְלִית א״כ הַכֹּל הוּא מַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית מִסְפָּר. וְכֵיוָן שֶׁכָּל העה״ז מַגִּיעַ עַד תַּכְלִית צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ תְּחִלּוֹתָיו מַגִּיעוֹת עַד תַּכְלִית מִסְפָּר וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּהְיֶה לָעוֹלָם הַזֶּה רִאשׁוֹן אֵין רִאשׁוֹן לְפָנָיו וְצָרִיךְ בַּעֲבוּר זֶה לְהַגִּיעַ הַתְחָלוֹת בְּרֵאשִׁיתָם כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ:
Si tomamos mentalmente a todos los individuos nacidos en el mundo desde los días de Noaj hasta los de Moshé, de bendita memoria, ese grupo sería una parte del conjunto de todos los individuos del mundo y tendría un número finito. De ahí se concluye, en este razonamiento, que el conjunto también es finito. Si la sucesión de los seres del mundo tiene un límite numérico, también debe tenerlo la serie de sus comienzos y, por consiguiente, debe haber un primer principio que no esté precedido por otro, conforme a lo dicho.
וּבֵרוּר הַהַקְדָּמָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁנֹּאמַר כִּי כָל מְחֻבָּר מֻרְכָּב מִבְּלִי סָפֵק מִדְּבָרִים יוֹתֵר מֵאֶחָד וְהַדְּבָרִים הָהֵם אֲשֶׁר חֻבַּר מֵהֶם הֵם קוֹדְמִים לוֹ הַקְדָּמָה טִבְעִית וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְחַבְּרוֹ קוֹדֵם לוֹ הַקְדָּמָה זְמַנִּית וְטִבְעִית,
La tercera premisa se demuestra así: todo cuerpo compuesto está formado necesariamente por más de una cosa, y sus componentes lo preceden por naturaleza. También quien los reúne debe preceder al compuesto, tanto en el orden temporal como en el natural.
וְהַקַּדְמוֹן הוּא שֶׁאֵין לוֹ עִלָּה וּמָה שֶׁאֵין לוֹ עִלָּה אֵין לוֹ תְּחִלָּה וּמָה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה אֵין לוֹ תִּכְלָה וּמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה אֵינֶנּוּ קַדְמוֹן וְכָל מָה שֶׁאֵינוֹ קַדְמוֹן הוּא מְחֻדָּשׁ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בֵּין הַקַּדְמוֹן וְהַמְּחֻדָּשׁ אֶמְצָעִי שֶׁיִּהְיֶה לֹא קַדְמוֹן וְלֹא מְחֻדָּשׁ א״כ כָּל מְחֻבָּר אֵינֶנּוּ קַדְמוֹן וְעַל כָּל פָּנִים הוּא מְחֻדָּשׁ וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרְרָה הַהַקְדָּמָה הַשְּׁלִישִׁית אֲשֶׁר זָכַרְנוּ נִתְקַיְּמוּ הַשָּׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת:
Lo eterno, en el sentido de aquello que no tuvo comienzo, carece de causa. Lo que no tiene causa no tiene comienzo; lo que no tiene comienzo no tiene término; y lo que tiene comienzo no es eterno. Todo lo que no es eterno ha comenzado a existir, pues entre lo eterno y lo originado no existe una tercera categoría que no sea ni una ni otra. En consecuencia, todo compuesto ha tenido comienzo. Así queda establecida la tercera premisa y, con ella, las tres que hemos enunciado.
Capítulo 5
חובות הלבבות, שער ראשון - שער ייחוד ה׳
¿También quieres ver el hebreo?
Toca un versículo para ver sus comentarios, subrayarlo o escucharlo.
¿Conoces a alguien a quien le haga bien leer esto?
Compartir por WhatsAppEstado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 12 de noviembre de 2026.
