אַךְ עַל אֵיזֶה פָּנִים נִשְׁתַּמֵּשׁ בַּהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר זָכַרְנוּ בְּבֵרוּר מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה הוּא.
¿Cómo debemos utilizar las premisas mencionadas para demostrar la existencia del Creador, exaltado sea?
כַּאֲשֶׁר נִשְׂתַּכֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה נִמְצָאֵהוּ מְחֻבָּר וּמֻרְכָּב אֵין חֵלֶק מֵחֲלָקָיו מִבְּלִי חִבּוּר וְסִדּוּר כִּי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְּהַרְגָּשׁוֹתֵינוּ וְשִׂכְלֵנוּ כַּבַּיִת הַבָּנוּי אֲשֶׁר זֻמַּן בּוֹ כָּל הַצָּרִיךְ לוֹ. הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל כְּתִקְרָה וְהָאָרֶץ מִתַּחַת (ס״א מתוחה) כְּמַצָּע וְהַכּוֹכָבִים מְסֻדָּרִים כְּנֵרוֹת וְכָל הַגּוּפוֹת צְבוּרוֹת בּוֹ כְּמִכְמַנִּים כָּל דָּבָר לְמָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ וְהָאָדָם כְּבַעַל הַבַּיִת הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֲשֶׁר בּוֹ. וּמִינֵי הַצְּמָחִים מְזֻמָּנִים לְתוֹעַלְתּוֹ וּמִינֵי הַחַיּוֹת מִשְׁתַּמְּשִׁים לַהֲנָאָתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים ח) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.
Cuando observamos este mundo, vemos que está compuesto y organizado: no hay parte de él que carezca de unión y orden. Nuestros sentidos y nuestra razón lo contemplan como una casa construida y provista de cuanto se necesita: los cielos arriba, como un techo; la tierra debajo, como el suelo; los astros dispuestos como lámparas; las diversas cosas distribuidas como provisiones, cada una para su utilidad, y el ser humano como dueño de la casa que se sirve de lo que hay en ella. Las plantas están dispuestas para su beneficio y los animales para su provecho, como dijo David, de bendita memoria (Salmos 8): «Lo hiciste dominar sobre las obras de Tus manos; todo pusiste bajo sus pies: ovejas y bueyes, todos ellos, también las bestias del campo, las aves del cielo y los peces del mar que recorren las sendas de los mares».
וְסֵדֶר זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ וּבוֹאָהּ לְהַעֲמִיד עִתֵּי הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה וַעֲלִיָּתָהּ וִירִידָתָהּ לְהַמְצִיא הַקּוֹר וְהַחֹם וְהַקַּיִץ וְהַחֹרֶף מֵעִנְיְנֵי הַזְּמַנִּים וְתוֹעֲלוֹתֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם תָּמִיד עַל סִדּוּר א׳ מִבְּלִי הֶפְסֵק כְּדִכְתִיב (איוב ט) הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם וּכְתִיב (תהלים קד) תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה וְגוֹ׳.
También vemos el orden de la salida y la puesta del sol, que determina el día y la noche; sus variaciones de altura y recorrido, con las que llegan el calor y el frío, el verano y el invierno, y los beneficios propios de cada estación. Todo se repite de forma constante y ordenada, como está escrito (Job 9): «Él manda al sol que no salga y sella las estrellas»; y (Salmos 104): «Pones oscuridad y se hace de noche...».
וְסִבּוּב הַגַּלְגַּלִּים אֲשֶׁר תְּנוּעוֹתָם מִתְחַלְּפוֹת וְהַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת עַל הַנְהָגָה מְשֹׁעֶרֶת וּמִשְׁקָל מְכֻוָּן לֹא יִזַּח וְלֹא יִשְׁתַּנֶּה וְהַכַּוָּנָה בְּכָל דָּבָר מִמֶּנּוּ כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת וְתַקָּנָה לַמְּדַבְּרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה ע״ה (קהלת ג) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם וְגוֹ׳ וְאָמַר לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם,
Asimismo, los movimientos diversos de las esferas celestes, las estrellas y las constelaciones siguen, según la descripción de los antiguos, una regulación calculada y una medida precisa, sin desviarse ni alterarse. Todo apunta a una finalidad útil para los seres humanos. Como dijo Salomón, de bendita memoria (Eclesiastés 3): «Todo lo hizo hermoso a su tiempo; también puso la eternidad en el corazón de ellos...», y: «Todo tiene su tiempo, y hay un momento para cada propósito bajo el cielo».
וְכָל זֶה חִבּוּרוֹ וְהַרְכָּבָתוֹ נִרְאִים בְּכֻלּוֹ וּבְמִקְצָתוֹ, וּכְשֶׁנְּעַיֵּן בַּצְּמָחִים וּבְבַעֲלֵי חַיִּים נִמְצָאֵם מְחֻבָּרִים מֵהַיְּסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה וְהֵם הָאֵשׁ וְהָרוּחַ וְהַמַּיִם וְהֶעָפָר וְהֵמָּה נֶחְלָקִים וְנִפְרָדִים,
La composición y el ensamblaje se manifiestan tanto en el conjunto como en sus partes. Si examinamos las plantas y los animales, los hallamos compuestos, según la concepción de los cuatro elementos, de fuego, aire, agua y tierra, elementos diferentes y separados.
וְאֵין בָּנוּ יְכֹלֶת לְחַבְּרָם הַחִבּוּר הַטִּבְעִי מִפְּנֵי שֶׁמִּקְצָתָם מִשְׁתַּנֶּה אֶל קְצָתָם וּקְצָתָם כְּנֶגֶד קְצָתָם וְאִם נְחַבֵּר דָּבָר מֵהֶם הֵם מְמַהֲרִים לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְחַלֵּף. אַךְ הַחִבּוּר שֶׁחִבְּרָה אוֹתוֹ הַתּוֹלָדָה הוּא חִבּוּר מְתֻקָּן וְקַיָּם עַד עֵת קֵץ.
Nosotros no podemos unirlos con la misma unión natural porque unos se transforman en otros y algunos son opuestos entre sí; si los mezclamos, pronto cambian y se alteran. En cambio, la unión producida en los seres naturales está bien constituida y perdura hasta el momento fijado para su término.
וּכְבָר חָשְׁבוּ קְצָת הַפִילוֹסוֹפִים כִּי הַגַּלְגַּלִּים וְהַכּוֹכָבִים וְהָאִישִׁים הָעֶלְיוֹנִים הֵם מִתּוֹלֶדֶת הָאֵשׁ. וְדוֹמֶה לָזֶה מ״ש דָּוִד ע״ה (תהלים קד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט וּבָזֶה רְאָיָה עַל הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת וְאֵינֶנָּה תּוֹלָדָה חֲמִישִׁית כַּאֲשֶׁר חָשַׁב אֲרִיסְט״וֹ.
Algunos filósofos sostuvieron que las esferas, los astros y los seres superiores proceden del fuego. A esa idea se parece lo dicho por David (Salmos 104): «Hace de los vientos Sus mensajeros y del fuego abrasador Sus servidores». Esto se presenta como argumento en favor de esa opinión y contra la idea de una quinta sustancia, como pensó Aristóteles.
וְכֵיוָן שֶׁהַנִּמְצָאוֹת הֹווֹת מִן הַיְּסוֹדוֹת וּמְחֻבָּרוֹת מֵהֶם וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא נִמְזְגוּ מֵאֲלֵיהֶן וְלֹא נִתְחַבְּרוּ בְּטִבְעָן מִפְּנֵי הַמַּחְלֹקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם עָלָה בְּדַעְתֵּנוּ וְנִתְבָּרֵר בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ כִּי מְחַבְּרָם זוּלָתָם וְקוֹשְׁרָם בִּלְעֲדֵיהֶם וּמַרְכִּיבָם כְּנֶגֶד טִבְעָם עַל כָּרְחָם. הוּא בּוֹרְאָם ית׳ אֲשֶׁר תִּקֵּן קִשּׁוּרָם וְתִכֵּן חִבּוּרָם.
Si los seres se originan de esos elementos y están compuestos por ellos, y sabemos que, debido a sus diferencias, no se mezclaron ni unieron espontáneamente por su propia naturaleza, entendemos que quien los une, enlaza y combina, incluso contra sus tendencias naturales, es alguien distinto de ellos: el Creador, bendito sea, que ordenó su enlace y dispuso su composición.
וְכַאֲשֶׁר נַחְקֹר עַל הַיְּסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה נִמְצָאֵם מְחֻבָּרִים מֵחֹמֶר וְצוּרָה וְהֵמָּה הָעֶצֶם וְהַמִּקְרֶה,
Al examinar los cuatro elementos, vemos, conforme a la terminología filosófica, que están compuestos de materia y forma, y se distinguen en ellos la sustancia y los accidentes.
וְהַחֹמֶר שֶׁלָּהֶם הוּא הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הוּא שֹׁרֶשׁ הַיְסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה וְהַחֹמֶר הַהִיּוּלִי שֶׁלָּהֶם.
Su materia es la materia primera, raíz de los cuatro elementos, llamada materia primordial o «hylé».
וְהַצּוּרָה הִיא הַצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה הַכְּלָלִית אֲשֶׁר הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל צוּרָה עַצְמִית וְכָל צוּרָה מִקְרִית כַּחֹם וְכַקֹּר וְכַלַּחוּת וְכַיֹּבֶשׁ וְהַכֹּבֶד וְהַקַּלּוּת וְהַתְּנוּעָה וְהַמְּנוּחָה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם,
La forma es la forma primera y universal, raíz de toda forma sustancial y de toda cualidad accidental: calor, frío, humedad, sequedad, pesadez, ligereza, movimiento, reposo y semejantes.
וְהַהַרְכָּבָה וְהַחִבּוּר נִרְאִים בְּכָל הָעוֹלָם וּבְכָל חֲלָקָיו בְּשָׁרָשָׁיו וּבַעֲנָפָיו בִּפְשׁוּטוֹ וּבְמֻרְכָּבוֹ בְּעֶלְיוֹנוֹ וּבְתַחְתּוֹנוֹ וְצָרִיךְ מִמָּה שֶׁהִקְדַּמְנוּ שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ מְחֻדָּשׁ כַּאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לָנוּ כִּי כָל מְחֻבָּר מְחֻדָּשׁ וְהַדִּין חִיֵּב שֶׁנַּאֲמִין כִּי הָעוֹלָם מְחֻדָּשׁ. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא וְנִמְנָע שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר עֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לָעוֹלָם עֹשֶׂה שֶׁהִתְחִילוֹ וְחִדְּשׁוֹ.
La composición se manifiesta en todo el mundo y en cada una de sus partes: raíces y ramas, cosas simples y compuestas, superiores e inferiores. De nuestras premisas se sigue que el mundo entero tuvo comienzo, puesto que todo compuesto lo tuvo. La razón nos lleva, según este argumento, a creer que el mundo es originado; y, como ninguna cosa puede darse existencia a sí misma, necesariamente existe alguien que hizo comenzar al mundo y lo produjo.
וּמִפְּנֵי שֶׁהִתְבָּרֵר כִּי הַהַתְחָלוֹת א״א שֶׁיִּהְיוּ מֵאֵין תַּכְלִית לִתְחִלָּתָם. מִן הַדִּין שֶׁיִּהְיֶה לָעוֹלָם תְּחִלָּה אֵין תְּחִלָּה לְפָנָיו וְרִאשׁוֹן שֶׁאֵין לוֹ רִאשׁוֹן. וְהוּא אֲשֶׁר יְצָרוֹ וְחִדְּשׁוֹ מֵאֵין דָּבָר לֹא בְּדָבָר וְלֹא עַל דָּבָר,
Puesto que también demostramos que la sucesión de los principios no puede retroceder indefinidamente, debe existir un principio que no esté precedido por otro, un primero sin anterior: aquel que creó y originó el mundo de la nada, sin materia previa ni soporte preexistente.
וכמ״ש הַכָּתוּב בָּעִנְיָן הַזֶּה (ישעיה מד) אָנֹכִי ה׳ עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי וְאָמַר (איוב כו) נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה וְהוּא הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה אֲשֶׁר אוֹתוֹ דָּרַשְׁנוּ וּלְמָצְאוֹ כִּוַּנְנוּ בְּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְשִׂכְלֵנוּ. הוּא הַקַּדְמוֹן הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר אֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ וְאֵין תַּכְלִית לְקַדְמוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה מד) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וְאָמַר (שם מא) אֲנִי ה׳ רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא.
Así dice la Escritura (Isaías 44): «Yo soy el Señor, que lo hice todo, que extendí los cielos Yo solo, que desplegué la tierra por Mí mismo». Y (Job 26): «Extiende el norte sobre el vacío y suspende la tierra sobre la nada». Ese es el Creador, exaltado sea, cuya existencia buscábamos comprender con el pensamiento y la razón: el Primero eterno, sin principio de Su principio ni límite de Su eternidad, como está escrito (Isaías 44): «Yo soy el primero y Yo soy el último»; y (Isaías 41): «Yo, el Señor, soy el primero, y con los últimos sigo siendo el mismo».
וְיֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָעוֹלָם נִהְיָה בְּמִקְרֶה מִבְּלִי בּוֹרֵא שֶׁהִתְחִילוֹ וְיוֹצֵר שֶׁיְּצָרוֹ. וּמִן הַתֵּמַהּ בְּעֵינַי אֵיךְ תַּעֲלֶה בְּדַעַת מְדַבֵּר בְּעוֹדֶנּוּ בִּבְרִיאוּתוֹ כַּמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת וְאִלּוּ הָיָה בַּעַל הַמַּאֲמָר הַזֶּה שׁוֹמֵעַ אָדָם שֶׁיֹּאמַר בְּמַאֲמָרוֹ בְּגַלְגַּל אֶחָד שֶׁל מַיִם שֶׁהוּא מִתְגַּלְגֵּל לְהַשְׁקוֹת חֶלְקָה אַחַת שֶׁל שָׂדֶה אוֹ גִּנָּה וְחוֹשֵׁב כִּי זֶה נִתְקַן מִבְּלִי כַּוָּנַת אֻמָּן שֶׁטָּרַח בְּחִבּוּרוֹ וְהַרְכָּבָתוֹ וְשָׂם כָּל כְּלִי מִכֵּלָיו לְעֻמַּת הַתּוֹעֶלֶת הָיָה לוֹ לְהַפְלִיא וּלְהַגְדִּיל הַרְבֵּה עָלָיו וְלַחְשֹׁב אוֹתוֹ בְּתַכְלִית הַסִּכְלוּת וִימַהֵר לְהַכְזִיבוֹ וְלִדְחוֹת מַאֲמָרוֹ וְכֵיוָן שֶׁיִּדְחֶה הַמַּאֲמָר הַזֶּה בְּגַלְגַּל קָטָן וּפָחוּת וְנִבְזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּתַחְבּוּלָה קְטַנָּה לְתַקָּנַת חֶלְקָה קְטַנָּה מֵהָאָרֶץ אֵיךְ יַתִּיר לְעַצְמוֹ לַחְשֹׁב כַּמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת בַּגַּלְגַּל הַגָּדוֹל הַסּוֹבֵב אֶת כָּל הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ מִן הַבְּרוּאִים. וְהוּא בְּחָכְמָה. תִּקְצַרְנָה דֵּעוֹת כָּל בָּשָׂר וְשִׂכְלֵי הַמְדַבְּרִים לְהַשִּׂיג הֲוָיָתָהּ וְהוּא מוּכָן לְתוֹעֶלֶת כָּל הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵיךְ יוּכַל לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה מִבְּלִי כַּוָּנַת מְכַוֵּן וּמַחְשֶׁבֶת חָכָם בַּעַל יְכֹלֶת.
Algunos sostuvieron que el mundo surgió por casualidad, sin Creador que le diese comienzo ni artífice que lo formase. Me sorprende que una persona en pleno uso de sus facultades pueda pensar así. Si alguien oyera afirmar que una rueda hidráulica, que gira para regar una parcela o un jardín, quedó construida sin la intención de un artesano que reunió sus piezas y colocó cada una para cumplir su función, consideraría absurda tal afirmación y la rechazaría inmediatamente. Si no acepta esto respecto de una rueda pequeña y sencilla destinada a regar un trozo de tierra, ¿cómo puede aceptar semejante idea acerca del inmenso sistema que abarca la tierra y sus criaturas, cuya organización sobrepasa la comprensión humana y beneficia a cuanto existe en ella? ¿Cómo afirmar que no hubo en ello intención, sabiduría y poder?
וּמִן הַיָּדוּעַ אֶצְלֵנוּ כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם מִבְּלִי כַּוָּנַת מְכַוֵּן לֹא יִמָּצֵא בִּמְאוּמָה מֵהֶם סִימָן לְחָכְמָה וְלִיכֹלֶת. וַהֲלֹא תִּרְאֶה אִם יִשָּׁפֵךְ לְאָדָם דְּיוֹ פִּתְאוֹם עַל נְיָר חָלָק שא״א שֶׁיִּצְטַיֵּר מִמֶּנּוּ עָלָיו כְּתָב מְסֻדָּר וְשִׁיטוֹת נִקְרָאוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּקֻלְמוֹס. וְאִלּוּ הֵבִיא אָדָם לְפָנֵינוּ כְּתָב מְסֻדָּר מִמָּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת מִבְּלִי מִצּוּעַ קוּלְמוֹס וְאוֹמֵר כִּי נִשְׁפַּךְ הַדְּיוֹ עַל הַנְּיָר וְנֶעֶשְׂתָה צוּרַת הַכְּתָב עָלָיו מֵעַצְמָהּ הָיִינוּ מְמַהֲרִים לְהַכְזִיבוֹ עַל פָּנָיו שֶׁאֵינֶנּוּ נִמְלָט מִכַּוָּנַת מְכַוֵּן,
Sabemos que las cosas producidas sin intención deliberada no muestran señales de sabiduría y capacidad organizadora. Si se derrama tinta por accidente sobre una hoja blanca, no se forma una escritura ordenada en líneas legibles como la que produce una pluma. Si alguien nos mostrase un texto perfectamente escrito, imposible de realizar sin instrumento, y dijera que nació simplemente de derramar tinta, lo desmentiríamos de inmediato, pues reconocemos la intervención de una intención.
וְכֵיוָן שֶׁזֶּה בְּעֵינֵינוּ דָּבָר שא״א לִהְיוֹת בְּצוּרוֹת רְשׁוּמוֹת בְּהַסְכָּמַת דַּעְתֵּנוּ אֵיךְ יוּכַל לוֹמַר בְּדָבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ יוֹתֵר דַּקָּה וְתִקּוּנוֹ יוֹתֵר רָחוֹק וְעָמֹק בְּעִנְיָנוֹ עַד אֵין תַּכְלִית שֶׁיִּהְיֶה מִבְּלִי כַּוָּנַת מְכַוֵּן וְחָכְמַת חָכָם וִיכֹלֶת יָכוֹל.
Si juzgamos imposible tal casualidad en las figuras escritas por convención humana, ¿cómo atribuir a la ausencia de intención una obra infinitamente más delicada, de organización mucho más profunda y compleja, sin la sabiduría de un sabio ni la capacidad de quien puede realizarla?
וְכָל מָה שֶׁהֲבִיאוֹנוּ לְהַעֲמִיד מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה מִצַּד מַעֲשָׂיו דַּי לְמִי שֶׁיָּבִין וְיוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וּמַסְפִּיק בִּתְשׁוּבַת אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת שֶׁאוֹמְרִים כִּי הָעוֹלָם קַדְמוֹן וּדְחִיַּת דִּבְרֵיהֶם וְאַתָּה דַע לָךְ:
Lo expuesto acerca de las obras del Creador basta para demostrar Su existencia a quien comprende y reconoce la verdad; también sirve para responder y refutar, desde la perspectiva del autor, a quienes sostienen que el mundo es eterno y no tuvo comienzo. Tenlo presente.
Capítulo 6
חובות הלבבות, שער ראשון - שער ייחוד ו׳
¿También quieres ver el hebreo?
Toca un versículo para ver sus comentarios, subrayarlo o escucharlo.
¿Conoces a alguien a quien le haga bien leer esto?
Compartir por WhatsAppEstado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 12 de noviembre de 2026.
