וְרָאוּי לָנוּ לְבָאֵר צוּרַת הַהֶעָרָה הַתּוֹרִיָּה וְחֶלְקֵי הַתּוֹרָה וּמַעֲלוֹת אַנְשֵׁי הַחָכְמָה וּתְכוּנָתָם וֶאֱמוּנָתָם בָּהּ וְקַבָּלָתָם אוֹתָהּ.
Conviene ahora explicar la naturaleza de la exhortación de la Torá, sus partes, los distintos grados de sus estudiosos y las cualidades, creencias y formas de aceptación de quienes la reciben.
וְאוֹמַר כִּי הַהֶעָרָה הַתּוֹרִיָּה הִיא חָזוֹן מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל יְדֵי אִישׁ מִבְּנֵי אָדָם בְּמָה שֶׁהוּא טוֹב בְּעֵינָיו מֵהֶם מֵעֲבוֹדָתוֹ לְגָמְלָם עַל קַבָּלָתָם גְּמוּל בעוה״ז ובעוה״ב חֶסֶד וּנְדָבָה וְטוֹבָה.
Diremos que la exhortación de la Torá es una revelación procedente de Dios, transmitida por medio de un ser humano, acerca del servicio que Él considera adecuado para Sus criaturas. Por misericordia, generosidad y bondad, promete recompensar a quienes la acepten tanto en este mundo como en el Mundo Venidero.
וְהַתּוֹרָה חוֹלֶקֶת מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם לִג׳ חֲלָקִים, צִוּוּי וְאַזְהָרָה וּמֻתָּר.
La Torá divide los actos humanos en tres categorías: mandamientos, prohibiciones y actos permitidos.
וְהַצִּוּוּי מִתְחַלֵּק לִב׳ חֲלָקִים.
Los mandamientos se dividen, a su vez, en dos partes.
אֶחָד מֵהֶם מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת וְהֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִתָּכְנוּ בֶּאֱמוּנַת הַלֵּב כְּיִחוּד הָאֵל וֶהֱיוֹת הַלֵּב שָׁלֵם עִמּוֹ וּבָטוּחַ עָלָיו וְהִמָּסֵר אֵלָיו וּרְצוֹת בִּגְזֵרָתוֹ וְהַאֲמֵן בִּנְבִיאָיו וּבְתוֹרָתוֹ וִירֹא אוֹתוֹ וּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּבְמַחֲשָׁבָה בִּפְלִיאוֹתָיו וְהַבְּחִינָה בְּטוֹבוֹתָיו וְהַרְבֵּה כָּזֶה מִמָּה שֶׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּרָם.
Una comprende los deberes del corazón, que se cumplen mediante la convicción interior: reconocer la unicidad de Dios, mantener un corazón íntegro ante Él, confiar y entregarse a Él, aceptar Sus decretos, creer en Sus profetas y en Su Torá, temerlo, guardar Sus preceptos, meditar en las maravillas de Su creación y reflexionar sobre Sus beneficios, entre muchas otras obligaciones que sería demasiado largo enumerar.
וּמֵהֶן מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת וְהָאֵבָרִים יַחְדָּו כְּיִחוּד הַלָּשׁוֹן עִם הַלֵּב וּקְרִיאַת סֵפֶר הַתּוֹרָה וְלִמּוּדוֹ וְהַתְּפִלָּה וְהַצּוֹם וְהַצְּדָקָה וְהַשְּׁבִיתָה מִן הַמַּעֲשִׂים בַּשַּׁבָּתוֹת וּבַמּוֹעֲדִים וַעֲשׂוֹת סֻכָּה וְלוּלָב וְצִיצִית וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.
La otra parte comprende mandamientos del corazón y del cuerpo conjuntamente: hacer que la lengua concuerde con el corazón, leer y estudiar la Torá, rezar, ayunar, dar caridad, abstenerse de trabajar en Shabat y en las festividades, construir la sucá, tomar el lulav, usar tzitzit y cumplir otros preceptos semejantes.
וְהָאַזְהָרָה מִתְחַלֶּקֶת גַּם כֵּן לִשְׁנֵי חֲלָקִים.
Las prohibiciones se dividen también en dos partes.
אֶחָד מֵהֶם חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת וְהַשֵּׁנִי חוֹבוֹת הָאֵבָרִים.
Una se refiere a los deberes del corazón, y la otra a los deberes de los miembros del cuerpo.
וְהָאַזְהָרָה שֶׁבְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת כַּשִּׁתּוּף עִם הַבּוֹרֵא בַּסֵּתֶר וְהַחֹנֶף וְאַהֲבַת עֲשׂוֹת מָה שֶׁהִזְהִיר הָאֵל מִלַּעֲשׂוֹתוֹ וְהַגַּאֲוָה וְהַגֹּבַהּ וְהַגָּאוֹן וּבְזוֹת בְּנֵי אָדָם וּלְעֹג לַנְּבִיאִים וְלַדְּבָרִים הַבָּאִים מֵהָאֱלֹהִים עַל לְשׁוֹנָם וּמְאֹס בַּטּוֹב וַאֲנָשָׁיו וּמְצוֹא קוֹרַת רוּחַ בַּמְּרֵעִים וְהַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה וְאַהֲבַת הָרֵעַ לִבְנֵי אָדָם וְהִתְקַצֵּף עַל גְּזֵרַת הַבּוֹרֵא וְהַרְבֵּה כָּזֶה.
Entre las prohibiciones del corazón están asociar interiormente a otros con el Creador, la hipocresía, amar aquello que Dios ha prohibido, la arrogancia, el orgullo y la altivez, despreciar a las personas, burlarse de los profetas y de la revelación divina, aborrecer el bien y a quienes lo practican, complacerse con los malvados, la envidia, la codicia, el deseo de perjudicar al prójimo y la indignación contra los decretos del Creador, además de muchas otras actitudes semejantes.
אַךְ חוֹבוֹת הָאֵבָרִים וְהַמֻּזְהָר מֵהֶם הַשִּׁתּוּף עִם הַבּוֹרֵא בַּגָּלוּי וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְהַכָּזָב וְהָרְכִילוּת וַאֲכִילַת הָאָסוּר וְהַבְּעִילוֹת הָאֲסוּרוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְהַרְבֵּה כָּזֶה.
Entre las prohibiciones relativas a los actos externos están la idolatría manifiesta, el falso juramento, la mentira, la difamación, comer alimentos prohibidos, mantener relaciones sexuales prohibidas, derramar sangre y muchas otras transgresiones parecidas.
וְהַמֻּתָּר מִתְחַלֵּק לִג׳ חֲלָקִים דֵּי הַסִּפּוּק וְהָרִבּוּי וְהַקִּצּוּר. וְדֵי הַסִּפּוּק הוּא מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לַעֲמֹד בִּלְעָדָיו בְּתַקָּנַת גּוּפוֹ וְהַנְהָגַת עִנְיָנָיו כְּמוֹ הַמָּזוֹן בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְהַמַּלְבּוּשׁ וְהַמִּכְסֶה וְהַדִּבּוּר מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ אֵלָיו בְּסֵדֶר עִנְיָנָיו וּפְעֻלּוֹתָיו וּסְחוֹרוֹתָיו וְהִשְׁתַּמְּשׁוֹ בְּכָל מִינֵי תְּנוּעוֹתָיו וְשֶׁיִּקַּח מֵהֶם כְּדֵי הַסִּפּוּק וְהַנְּכוֹנָה אֲשֶׁר בָּהֶם יִכּוֹן עִנְיָנוֹ כמ״ש הַכָּתוּב (תהלים קיב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט.
Los actos permitidos pueden dividirse en tres clases: lo suficiente, el exceso y la privación. Lo suficiente es aquello sin lo cual el ser humano no puede mantener su cuerpo y ordenar su vida: comida, bebida, vestido, abrigo, el habla necesaria para sus asuntos, trabajos y negocios, y los movimientos y actividades indispensables. Debe usar de todo ello con moderación y en la medida adecuada, como está escrito (Salmos 112): «Bueno es el hombre que se compadece y presta, y dirige sus asuntos con justicia».
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא הָרִבּוּי וְהוּא עֲבוֹר גְּבוּל דֵּי הַסִּפּוּק אֶל הַתּוֹסֶפֶת אֲשֶׁר אֵין צֹרֶךְ בָּהּ לָאָדָם כְּמוֹ הָרִבּוּי מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה. וּכְבָר הִזְהִיר מִמֶּנּוּ הֶחָכָם בְּאָמְרוֹ (משלי כג) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. וְכֵן שֶׁיַּפְלִיג לְהִתְקַשֵּׁט בְּמַלְבּוּשִׁים וּמַרְחִיב בְּמִשְׁכָּנִים לְלֹא דֹּחַק וּמוֹתְרֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהֶם כמ״ש הֶחָכָם (שם י) בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְכֵן אָמַר (שם כט) וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן וְאָמַר (שם לא) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וְאָמַר בְּמֶלֶךְ (דברים יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים.
La segunda clase es el exceso: sobrepasar lo necesario para entregarse a lo superfluo, como comer y beber en demasía. El sabio advirtió (Proverbios 23): «No estés entre los bebedores de vino ni entre los que se hartan de carne». También comprende adornarse con lujo exagerado, ampliar las viviendas sin necesidad, hablar de manera excesiva —con el riesgo de caer en faltas, pues «en las muchas palabras no falta transgresión» (Proverbios 10)— y abusar de los placeres sexuales, según las advertencias de Proverbios 29 y 31: «Quien frecuenta prostitutas pierde sus bienes» y «No entregues tu vigor a las mujeres». También se ordenó al rey (Deuteronomio 17): «No multiplicará para sí mujeres».
וְהִשְׁתַּדְּלוּת בְּרוֹב הַקִּנְיָן וְקִבּוּץ הַמָּמוֹן וּבָהּ נֶאֱמַר (משלי כג) אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל וְאָמַר בַּמֶּלֶךְ (דברים יז) וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְכָל מָה שֶׁזָּכַרְנוּ בְּתַקָּנַת הַגּוּפוֹת וַהֲנָאוֹתָם מְגֻנֶּה בָּאַחֲרוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא הָאָדָם עַל מָה שֶׁהִזְהִיר הַבּוֹרֵא מִמֶּנּוּ וְאָסַר אוֹתוֹ.
Lo mismo ocurre con el afán de adquirir numerosas posesiones y acumular riquezas, del que se dijo (Proverbios 23): «No te fatigues por enriquecerte; renuncia a apoyarte en tu propia inteligencia». Acerca del rey está escrito (Deuteronomio 17): «No acumulará para sí mucha plata y oro». Los excesos mencionados en la satisfacción corporal son censurables porque finalmente pueden conducir a cometer aquello que Dios prohibió.
וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי מִן הַמֻּתָּר הוּא הַקִּצּוּר.
La tercera clase de lo permitido es la privación o restricción.
וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הָאָדָם אֶל גֶּדֶר דֵּי הַסִּפּוּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבְמַלְבּוּשׁ [וּבְמִשְׁגָּל] וּבְדִבּוּר [וּבְשֵׁנָה] וּבְעֵסֶק כְּצָרְכֵי הַמָּזוֹן וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְזֶה יֵחָלֵק לִשְׁנֵי חֲלָקִים שֶׁיִּהְיֶה חֲסִידוּת אוֹ לְעִנְיָן הָעוֹלָם.
Consiste en que una persona no alcanza siquiera la medida suficiente de comida, bebida, vestido, relaciones conyugales, conversación, sueño, trabajo y otras necesidades de la vida. Esta restricción puede perseguir dos fines: la piedad o un interés mundano.
וּמָה שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַחֲסִידוּת וּלְהִתְקָרֵב בּוֹ אֶל ה׳ עַל דֶּרֶךְ הַפְּרִישׁוּת הוּא מְשֻׁבָּח וְיֵשׁ עָלָיו גְּמוּל כמ״ש הֶחָכָם (קהלת ז׳:ד׳) לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה.
Cuando busca la piedad, la cercanía a Dios y el desapego de los placeres, es digna de elogio y de recompensa, como dijo el sabio (Eclesiastés 7:4): «El corazón de los sabios está en casa de duelo, y el de los necios en casa de alegría».
וּמָה שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְעִנְיַן הָעוֹלָם וְהוּא לְהוֹתִיר מִמֶּנּוּ (ס״א ממונו) אוֹ לְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ שֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ מִן הַמֻּתָּר וּמִסְתַּפֵּק מִן הָעוֹלָם בְּפָחוֹת מִמְּזוֹנוֹ זֶה מְגֻנֶּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹצֵא מִנְּתִיב הַבְּחִינָה וְהוּא חוֹמֵס אֶת גּוּפוֹ וְזֶה מִפְּנֵי רֹב אַהֲבָתוֹ בָּעוֹלָם וְאָמְרוּ קְצָת הַחֲכָמִים מִי שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הָעוֹלָם לְאַהֲבַת הָעוֹלָם כְּמִי שֶׁמְּכַבֶּה הָאֵשׁ בַּתֶּבֶן.
Pero cuando se practica por motivos mundanos —para ahorrar bienes o recibir elogios por renunciar a lo permitido y vivir con menos alimento del necesario— es censurable, porque se aparta de la reflexión correcta y maltrata al propio cuerpo por un apego excesivo al mundo. Algunos sabios dijeron: «Quien renuncia al mundo por amor al mundo se parece a quien intenta apagar el fuego con paja».
אֲבָל הַדִּבּוּר וְהַשֵּׁנָה הַקִּצּוּר בָּהֶם מְשֻׁבָּח. הַדִּבּוּר מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁתִיקָה אַחֲרִיתָהּ יוֹתֵר טוֹבָה כמ״ש הֶחָכָם (שם ה) אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים.
Respecto al habla y al sueño, la moderación y cierta reducción son dignas de elogio. En el habla, porque el silencio suele tener mejores consecuencias, como está escrito (Eclesiastés 5): «No te apresures con tu boca ni se precipite tu corazón a pronunciar palabra delante de Dios; porque Dios está en el cielo y tú en la tierra; sean, pues, pocas tus palabras».
אֲבָל הַשֵּׁנָה כמ״ש (משלי ו) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב:
Sobre el sueño está escrito (Proverbios 6): «Un poco de sueño, un poco de dormitar, un poco de cruzar las manos para reposar...».
וּכְבָר הִתְבָּאֵר בְּמָה שֶׁזָּכַרְנוּ שֶׁכָּל מַעֲשֵׂי הָאָדָם אֵינָם יוֹצְאִים מִצִּוּוּי וְאַזְהָרָה וְדֵי הַסִּפּוּק כִּי כָּל מַה שֶׁיּוֹצֵא מִגֶּדֶר דֵּי הַסִּפּוּק אוֹ אֶל הַתּוֹסֶפֶת אוֹ אֶל הַחֶסְרוֹן אֵינֶנּוּ נִמְלָט מֵהַשִּׂיג בְּצִוּוּי אִם יִהְיֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם אוֹ בְּאַזְהָרָה אִם לֹא יִהְיֶה לש״ש.
De lo expuesto resulta que los actos humanos quedan comprendidos entre mandamientos, prohibiciones y satisfacción moderada de las necesidades. Todo lo que sale de la medida suficiente, sea por exceso o por privación, se incluye entre lo mandado si se hace por amor al Cielo o entre lo censurado si persigue otro fin.
וְכַאֲשֶׁר נַחְקֹר עַל דֵּי הַסִּפּוּק לְהַגִּיעַ מִן הָעוֹלָם אֶל הַמָּזוֹן נִמְצָאֶנּוּ מְצֻוֶּה בּוֹ כמ״ש בְּרֵאשִׁית הַיְּצִירָה (בראשית א) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וְאָמַר אח״כ (שם) הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ א״כ דֵּי הַסִּפּוּק בַּמָּזוֹן נִכְנָס בְּשַׁעַר הַצִּוּוּי.
Si examinamos la búsqueda del alimento necesario, veremos que también está ordenada. Al comienzo de la creación se dijo (Génesis 1): «Dios los bendijo y les dijo: Fructificad, multiplicaos, llenad la tierra y sometedla». Y después: «Os he dado toda planta que da semilla sobre la faz de la tierra». Por tanto, obtener el sustento necesario pertenece igualmente al ámbito de lo mandado.
וְכֵיוָן שֶׁהוּא כֵן כְּבָר הִתְבָּרֵר כִּי כָל מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם אֵינָם יוֹצְאִים מִן הַצִּוּוּי וְהָאַזְהָרָה וּבֵאוּר זֶה כִּי כָּל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה אִם הוּא מִן הַצִּוּוּיִים הוּא מַעֲשֶׂה טוֹב וְאִם יַנִּיחַ מֵעֲשׂוֹתוֹ וְהוּא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּחוֹבָתוֹ הוּא מְקַצֵּר. וְכֵן מִי שֶׁעוֹשֶׂה דָּבָר מִן הָאַזְהָרוֹת הוּא חוֹטֵא וְאִם יַנִּיחַ מֵעֲשׂוֹתוֹ הוּא צַדִּיק כְּשֶׁיַּנִּיחֶנּוּ בַּעֲבוּר יִרְאַת ה׳ כמ״ש הַכָּתוּב (תהלים קיט) אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ.
Queda así establecido que las acciones humanas se encuadran, en último término, en mandamientos y prohibiciones. Quien realiza lo mandado obra bien; quien puede cumplirlo y lo descuida falta a su deber. Quien hace lo prohibido peca; quien se abstiene de ello por temor a Dios es justo, como está escrito (Salmos 119): «No cometieron iniquidad; anduvieron en Sus caminos».
וְאִם יַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים הַמֻּתָּרִים עַל דֶּרֶךְ שָׁוָה וּנְכוֹנָה הוּא צַדִּיק כַּאֲשֶׁר אָמַר (שם קיב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט וְאִם יִהְיֶה מְרַבֶּה וְעוֹבֵר דֵּי הַסִּפּוּק הוּא מְקַצֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵבִיא לְמָה שֶׁהִזְהִיר מִמֶּנּוּ הָאֱלֹהִים וְאִם יְקַצֵּר מִדֵּי הַסִּפּוּק עִם יְכָלְתּוֹ עָלָיו וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְיַסֵּר נַפְשׁוֹ בַּעֲבוֹדַת ה׳ וְלִמְשׁוֹל בְּתַאֲוֹתָיו כְּדֵי לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים אוֹ לִפְרֹשׁ מִן הָעוֹלָם וְלִנְטוֹת אֶל העוה״ב הוּא צַדִּיק וּמַעֲשֵׂהוּ טוֹב וְאִם אֵינוֹ לש״ש הוּא מְקַצֵּר וּמַעֲשֵׂהוּ מְגֻנֶּה:
Quien utiliza moderada y correctamente las cosas permitidas es justo, como dice (Salmos 112): «Dirige sus asuntos con justicia». Quien sobrepasa lo suficiente incurre en falta, porque el exceso conduce a lo prohibido. Quien se priva voluntariamente de parte de lo suficiente para disciplinar su alma, dominar sus deseos, acercarse a Dios o dirigir su atención al Mundo Venidero realiza una obra buena, siempre que la haga por amor al Cielo; si su intención es otra, su conducta resulta censurable.
וְהִנֵּה נֶחְלְקוּ מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם אֶל טוֹב וְאֶל רַע וְהַמַּשְׂכִּיל מִי שֶׁשּׁוֹקֵל אֶת מַעֲשָׂיו קֹדֶם עֲשׂוֹתָם בַּמִּשְׁקָל הַזֶּה וְיִבְחַן אוֹתָם בְּמַחְשַׁבְתּוֹ הַטּוֹבָה וְכֹחַ הַכָּרָתוֹ יִבְחַר בַּטּוֹב מֵהֶם וְיַעֲזֹב זוּלָתוֹ כְּמָה שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שם קיט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ.
Así, los actos humanos se dividen en buenos y malos. El hombre inteligente pesa sus acciones antes de realizarlas con esta medida, las examina con juicio recto y discernimiento, escoge las buenas y rechaza las demás. Así dijo David (Salmos 119): «Examiné mis caminos y volví mis pies hacia Tus testimonios. Me apresuré y no tardé en guardar Tus mandamientos».
וְהָרְאָיָה עַל בֵּרוּר מָה שֶׁזָּכַרְנוּ מֵהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהָרָעִים מָה שֶׁאָמַר הֶחָכָם (קהלת יב) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע. וְהִנֵּה הִכְנִיס הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם תַּחַת טוֹב וְרַע וְהוּא מָה שֶׁזָּכַרְנוּ מֵעִנְיַן הַמְשֻׁבָּח וְהַמְּגֻנֶּה.
La prueba de esta clasificación es lo que dijo el sabio (Eclesiastés 12): «Dios traerá toda obra a juicio, junto con todo lo oculto, sea bueno o malo». Incluyó todas las acciones bajo el bien y el mal, que corresponden a lo digno de elogio y lo censurable.
וּכְבָר הִתְבָּאֵר כִּי מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם יֵחָלְקוּ לִב׳ חֶלְקֵי הַתּוֹרָה רָצָה לוֹמַר הַצִּוּוּיִים וְהָאַזְהָרוֹת לְבַד.
Queda claro, por tanto, que los actos de los seres humanos pertenecen, en definitiva, a las dos grandes categorías de la Torá: mandamientos y prohibiciones.
וּמִפְּנֵי שֶׁהֱיוֹת הַתּוֹרָה מִלּוֹת וְעִנְיָנִים נֶחְלְקוּ בְּנֵי אָדָם בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה עַל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת.
Puesto que la Torá se compone de palabras y significados, sus estudiosos se dividen en diez grados de conocimiento.
תְּחִלָּתָם אֲנָשִׁים לָמְדוּ הַחֻמָּשׁ וְהַמִּקְרָא וְהִסְפִּיק לָהֶן בְּגִרְסַת הַפָּסוּק מִבְּלִי הֲבָנַת עִנְיָן וְאֵינָם יוֹדְעִים פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת וְשִׁמּוּשׁ הַלָּשׁוֹן וְהֵם בִּתְכוּנַת חֲמוֹר נוֹשֵׂא סְפָרִים.
El primer grado lo forman quienes han aprendido el Jumash y las Escrituras y se conforman con recitar los versículos sin comprender su significado ni conocer el sentido de las palabras y las reglas del idioma. Se parecen a un asno cargado de libros.
וְהַשֵּׁנִית אֲנָשִׁים בִּקְשׁוּ לְבָרֵר קְרִיאָתָם וְלִשְׁמוֹר הַתְּנוּעוֹת וְשָׂמוּ רוֹב הִשְׁתַּדְּלוּתָם בִּידִיעַת מְקוֹמוֹת הַנִּקּוּד וְהֵם בַּעֲלֵי הַנִּקּוּד וְהַמָּסֹרֶת.
El segundo grado lo forman quienes procuran leer correctamente, cuidar la vocalización y dominar los lugares de los puntos vocálicos: son los expertos en la puntuación y la masorá.
וְהַשְּׁלִישִׁית אֲנָשִׁים רָאוּ חֶסְרוֹן מִי שֶׁקָּדַם זִכְרָם וְהִשְׁתַּדְּלוּ לָדַעַת עִלַּת הַנִּקּוּד וְהַטְּעָמִים וְחִבְּרוּ אֲלֵיהֶם דַּעַת שִׁמּוּשׁ הַלָּשׁוֹן וְדִקְדּוּקוֹ וְדַעַת הַשֵּׁמוֹת וְהַפְּעָלִים וְתֵבוֹת הַטַּעַם וְהַסָּמוּךְ וְהַנִּפְרָד וְסִפּוּר הֶעָבָר בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהַצִּוּוּי בִּלְשׁוֹן הַמָּקוֹר וְהַשָּׁלֵם וְהֶחָסֵר וְהַנָּח וְהַכָּפוּל וְהַנִּרְאֶה וְהַנִּסְתָּר וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.
El tercer grado lo forman quienes, advirtiendo las limitaciones de los anteriores, estudian las causas de la vocalización y los acentos, la gramática, los usos de la lengua, los nombres y verbos, las partículas, las formas constructas y absolutas, el pasado expresado como futuro, el mandato expresado mediante infinitivo, los usos plenos y defectivos, las letras quiescentes y dobles, las formas manifiestas y ocultas y otras particularidades semejantes.
וְהָרְבִיעִית אֲנָשִׁים שֶׁהוֹסִיפוּ עַל מָה שֶׁהִקְדַּמְנוּ זִכְרָם בְּפֵרוּשׁ הַמִּלּוֹת הַמְּסֻפָּקוֹת בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ וְהַנִּרְאֶה מִן הַפְּשָׁט וְחָקְרוּ עִם זֶה עַל יְדִיעַת הָעוֹבֵר וְהָאֲמִתִּי בַּלָּשׁוֹן הָעִבְרִית וְהַשֵּׁמוֹת הַדּוֹמִים וְשֶׁאֵינָם דּוֹמִים וְהַנִּגְזָרִים וְשֶׁאֵינָם נִגְזָרִים וְהַזָּרִים וְכֵן בַּתְּאָרִים וּבַפְּעָלִים וְהַדּוֹמֶה לָהֶם.
El cuarto grado lo forman quienes agregan la explicación de las palabras difíciles de la Escritura y su sentido literal, además del estudio de los usos propios y figurados del hebreo, los nombres semejantes y distintos, las voces derivadas y primitivas, las formas excepcionales y lo relativo a adjetivos y verbos.
וְהַה׳ אֲנָשִׁים שֶׁהוֹסִיפוּ עַל מָה שֶׁהִקְדַּמְנוּ זִכְרָם בְּדַעַת עִנְיְנֵי סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ (ספר התורה) וּלְהָבִין שָׁרָשָׁיו וְלַחְקֹר עַל הָעוֹבֵר וְהָאֲמִתִּי מֵעִנְיָנָיו כַּגַּשְׁמוּת הַנִּזְכֶּרֶת בּוֹ וְהֵם הַמְפָרְשִׁים סִפְרֵי אֱלֹהִים כַּנִּרְאֶה מִמֶּנּוּ וְאֵין סוֹמְכִין עַל הַקַּבָּלָה.
El quinto grado lo forman quienes buscan comprender el sentido de las Escrituras y sus fundamentos, distinguiendo el sentido literal de las expresiones figuradas, como cuando se atribuyen rasgos corporales a Dios. Interpretan los libros sagrados conforme al sentido que les parece evidente, sin apoyarse en la tradición recibida.
וְהַשִּׁשִּׁית אֲנָשִׁים סָמְכוּ עַל קַבָּלַת הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהִיא הַמִּשְׁנָה וְהִגִּיעוּ לִקְצָת חִיּוּבֵי הַתּוֹרֹת וְהַמִּצְוֹת וְהַדִּינִין מִבְּלִי עִיּוּן בַּתַּלְמוּד.
El sexto grado lo forman quienes se apoyan en la tradición de los antiguos, la Mishná, y por ella alcanzan conocimiento de algunas obligaciones, mandamientos y normas jurídicas, pero sin estudiar el Talmud.
וְהַז׳ אֲנָשִׁים שֶׁהוֹסִיפוּ עַל כָּל מָה שֶׁזָּכַרְנוּ בְּעִיּוּן הַתַּלְמוּד וְהִשְׁתַּדְּלוּ בְּגִרְסָתוֹ וּקְרִיאַת הִלְכוֹתָיו מִבְּלִי פֵּרוּק קֻשְׁיוֹתָיו וּפַתֵּחַ סְתוּמוֹתָיו.
El séptimo grado lo forman quienes, además de lo anterior, estudian el Talmud y se esfuerzan por leer sus enseñanzas legales, pero sin resolver sus dificultades ni aclarar sus pasajes oscuros.
וְהַח׳ אֲנָשִׁים לֹא הִסְפִּיק לָהֶם מֵחָכְמַת הַתּוֹרָה מָה שֶׁהִסְפִּיק לְמִי שֶׁקָּדַם זִכְרוֹ עַד שֶׁהִטְרִיחוּ אֶת עַצְמָם לְהָבִין דִּבְרֵי אַנְשֵׁי הַתַּלְמוּד וּלְהַתִּיר סְפֵקוֹתָיו וְלִפְתֹּחַ סְתוּמוֹתָיו לִקְנוֹת בָּזֶה הַשֵּׁם וְהַתִּפְאֶרֶת וְהֵם מִתְעַלְּמִים מֵחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת וְאֵינָם מִתְעוֹרְרִים לְמַפְסִידֵי הַמַּעֲשִׂים וְכִלּוּ יְמֵיהֶם בִּידִיעַת הָעִנְיָנִים הַנָּכְרִים מִתּוֹלְדוֹת הַדִּינִין וְהַזָּר הַקָּשֶׁה מִפִּסְקֵי הַדִּינִין וְזָכְרוּ מַחְלֹקֶת בַּעֲלֵי הַתַּלְמוּד בְּחִדּוּשִׁין הַנּוֹפְלִים בַּדִּינִין וְהִתְעַלְּמוּ מֵעַיֵּן בְּמָה שֶׁאֵין לָהֶם רְשׁוּת לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ מֵעִנְיְנֵי נַפְשׁוֹתָם אֲשֶׁר הֵם חַיָּבִין לַחְקֹר עָלָיו מֵאֲמִתַּת אוֹתוֹת הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהַקַּבָּלָה וּתְנָאֶיהָ אֲשֶׁר בָּהֶם תִּתְבָּרֵר וּמָה שֶׁחִיְּבָנוּ בּוֹ הַבּוֹרֵא מֵהֲבָאַת הָרְאָיוֹת עָלָיו בְּשִׂכְלֵנוּ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵב שָׁלֵם וְהַרְבֵּה כָּזֶה מִמָּה שֶׁאֲנִי עָתִיד לְבָאֲרוֹ מֵאֲשֶׁר יֻשַּׂג בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל בַּשַּׁעַר הַזֶּה.
El octavo grado lo forman quienes no se conforman con eso y se esfuerzan por comprender las palabras de los sabios talmúdicos, resolver dudas y descifrar pasajes difíciles, pero lo hacen para adquirir renombre y prestigio. Descuidan los deberes del corazón y los factores que corrompen las buenas acciones. Gastan su vida en cuestiones legales raras, casos poco frecuentes y disputas entre los sabios sobre novedades jurídicas, y dejan de examinar asuntos del alma que no tienen derecho a ignorar: la autenticidad de los signos del Profeta, de bendita memoria, la validez y condiciones de la tradición recibida, las pruebas racionales que debemos aportar acerca del Creador y el deber de servirle con corazón íntegro. De estos y otros asuntos que la razón puede alcanzar trataré en esta puerta.
וְהַתְּשִׁיעִית אֲנָשִׁים שֶׁהִגִּיעוּ נַפְשׁוֹתָם לָדַעַת חוֹבַת הַלְּבָבוֹת וְהָאֵבָרִים וּמַפְסִידֵי הַמַּעֲשֶׂה וְהֵבִינוּ פְּשַׁט דִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ וּמַצְפּוּנֵי עִנְיָנוֹ וְעָמְדוּ עַל אֲמִתַּת הַקַּבָּלָה מִן הַכָּתוּב וְהַמֻּשְׂכָּל וְסִדְּרוּ הַדִּינִין וְחִלְּקוּ חוֹבַת הַמַּעֲשִׂים כְּפִי הָרָאוּי לְעִנְיְנֵי כָּל זְמַן וְהִתְחַלְּקוּת דִּינֵי כ״מ אַחַר שֶׁהֵבִינוּ שָׁרְשֵׁי סֵפֶר הַתּוֹרָה וְנִזְהֲרוּ בָּם וְהִזְהִירוּ עֲלֵיהֶם עִם הֲפָקַת הָאֱמֶת בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי וּנְטוֹת עִם הָאֱמֶת בַּאֲשֶׁר הוּא נוֹטֶה וְהֵן בַּעֲלֵי הַגְּמָרָא וְהַגְּאוֹנִים הַנּוֹהֲגִים מִנְהֲגֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם.
El noveno grado lo forman quienes conocen los deberes del corazón y del cuerpo y los factores que invalidan o corrompen las obras. Comprenden el sentido manifiesto e interior de las Escrituras, establecen la veracidad de la tradición mediante el texto y la razón, ordenan las leyes y distinguen las obligaciones prácticas según cada época y circunstancia. Conocen las raíces de la Torá, las observan y enseñan, defienden la verdad en secreto y en público y se inclinan hacia ella dondequiera que conduzca. Son los sabios de la Guemará y los gueonim que siguieron sus caminos.
וְהָעֲשִׂירִית אֲנָשִׁים שֶׁיָּרְשׁוּ חָכְמַת הַתּוֹרָה מֵהַנְּבִיאִים בְּכָל פֵּרוּשֶׁיהָ וְתוֹלְדוֹת שָׁרָשֶׁיהָ וְהֵן אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמִי שֶׁקִּבֵּל מֵהֶם מִן הַתַּנָּאִים וְהֵן בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָיוֹת וְהַבָּרָיְתוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר במס׳ אָבוֹת משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה לְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק לְאַנְטִיגְנוֹס וְאַנְטִיגְנוֹס לְיוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר וּלְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם וְהֵם מְסָרוּהָ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי וְהֵם מְסָרוּהָ לִיהוּדָה בֶּן טַבַּאי וּלְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח וְהֵם מְסָרוּהָ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן וּמֵהֶם לְשַׁמַּאי וְהִלֵּל וּמֵהֶם לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לר״א וְר׳ יְהוֹשֻׁעַ ור״ג וְר׳ אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ וְר׳ יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְר׳ שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל וּמֵהֶם לר״ע וְר׳ אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה ור״ט ורשב״ג וּמֵהֶם לר״מ וְר׳ יְהוּדָה וְר׳ יוֹסֵי ור״ש וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וְהוּא רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר קִבֵּץ עִנְיְנֵי הַמִּשְׁנָה וְסִדְרָם וְחִלְּקָם לִפְרָקִים וְחִבְּרָם וְהוּא עִקַּר כָּל הַקַּבָּלָה שֶׁסּוֹמְכִים עָלָיו בְּתוֹרָתֵנוּ:
El décimo grado lo forman quienes heredaron de los profetas el conocimiento de la Torá, de todas sus interpretaciones y de las consecuencias de sus fundamentos: los miembros de la Gran Asamblea y quienes recibieron de ellos la tradición entre los tanaítas, autores de la Mishná y las baraitot. Como enseña Pirkei Avot: «Moshé recibió la Torá en el Sinaí y la transmitió a Yehoshúa; Yehoshúa a los ancianos; los ancianos a los profetas; y los profetas a los hombres de la Gran Asamblea». De estos pasó a Shimón HaTzadik, a Antígono, a Yosé ben Yoezer y Yosé ben Yojanán de Jerusalén; de ellos a Yehoshúa ben Perajiá y Nitái de Arbela; luego a Yehudá ben Tabái y Shimón ben Shétaj; después a Shemayá y Avtalión, a Shamai e Hilel, y a Rabán Yojanán ben Zakái. Este enseñó a Rabí Eliezer, Rabí Yehoshúa, Rabán Gamliel, Rabí Elazar ben Araj, Rabí Yosé HaCohén y Rabí Shimón ben Netanel; después vinieron Rabí Akiva, Rabí Elazar ben Azariá, Rabí Tarfón y Rabán Shimón ben Gamliel, y luego Rabí Meir, Rabí Yehudá, Rabí Yosé, Rabí Shimón y Rabí Yehudá HaNasí. Este último, llamado Rabenu HaKadosh, reunió, ordenó y dividió en capítulos las enseñanzas de la Mishná, fundamento principal de la tradición en que se apoya nuestra Torá.
אַךְ דֵּעוֹת אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה בֶּאֱמוּנָתָם וְקַבָּלַת עֲבוֹדַת ה׳ יִתְבָּרַךְ הֵם עַל עֶשֶׂר מַדְרֵגוֹת.
En cuanto a las creencias de quienes siguen la Torá y a su aceptación del servicio del Eterno, bendito sea, se distinguen diez grados.
תְּחִלָּתָם אֲנָשִׁים נָשָׂא אוֹתָם הַסִּכְלוּת גַּם גֹּבֶר הַתַּאֲווֹת עֲלֵיהֶם לִמְאֹס בַּתּוֹרָה וְחָשְׁבוּ אוֹתָהּ כְּמִנְהָגִים (שמנהיגים בהם) וּכְחֻקִּים שֶׁמַּנְהִיגִים בָּהֶם הַכְּסִילִים מִפְּנֵי גֹּבֶר הַתַּאֲוָה עַל שִׂכְלָם וְעֹבִי טִבְעָם וְאֵינָם נִכְנָסִים תַּחַת עֹל הַתּוֹרָה וְלֹא נִמְשָׁכִים בַּעֲבֹתוֹת הַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲפֵצִים בַּהֶפְקֵר וּבִכְמוֹתָם אָמַר הֶחָכָם (משלי יח) לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ:
El primero comprende a quienes, por su ignorancia y por el predominio de sus deseos, rechazan la Torá, a la que consideran una colección de costumbres y reglas para dirigir a los ignorantes. Como sus deseos dominan su entendimiento y su naturaleza es tosca, no aceptan el yugo de la Torá ni siguen las exigencias de la razón, porque prefieren vivir sin restricciones. Acerca de ellos dijo el sabio (Proverbios 18): «El necio no se complace en la inteligencia, sino en descubrir su propio corazón».
וְהַמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית אֲנָשִׁים לֹא יָכְלוּ לִדְחוֹת הָאֹתוֹת וּלְהַכְחִישׁ הַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר נִרְאוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים מִפְּנֵי פִּרְסוּמָם אֶלָּא שֶׁנִּסְתַּפְּקוּ בַּאֲמִתַּת הַתּוֹרָה וְאָמְרוּ דְּבָרִים קְרוֹבִים לְדַעַת מִי שֶׁהִקְדַּמְנוּ זִכְרָם שֶׁהָאֱלֹהִים רָצָה לְהוֹרוֹת אֶת בְּרִיּוֹתָיו דֶּרֶךְ שֶׁיְּתֻקַּן בּוֹ עִנְיָנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהֵעִיר הַנָּבִיא לְהַנְהִיגָם בַּמֶּה שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם מִן הַחֻקִּים וְנָתַן לוֹ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים לִשְׁמֹעַ דְּבָרָיו וּלְקַבֵּל חֻקָּיו וְאֵינָם מַאֲמִינִים בִּגְמוּל וְעֹנֶשׁ.
El segundo grado lo forman quienes no pueden negar los signos y prodigios manifestados por los profetas, por ser conocidos públicamente, pero dudan de la verdad de la Torá. Sostienen que Dios quiso enseñar a Sus criaturas una forma de organizar su vida mundana y encargó al profeta que las dirigiera mediante leyes, concediéndole señales para que las aceptaran. No creen, sin embargo, en la recompensa ni en el castigo.
וַאֲנִי רוֹאֶה לְבָאֵר מָה שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם מִן הַתְּשׁוּבוֹת בִּקְצָרָה עַל דֶּרֶךְ הַמְּנִיעוּת וְהַהַסְכָּמָה.
Considero oportuno responderles brevemente mediante dos enfoques: la imposibilidad de su suposición y las consecuencias de admitirla.
ע״ד הַמְּנִיעוּת כִּי הַבּוֹרֵא נַעֲלֶה וּמְרוֹמָם לְשַׁנּוֹת מִנְהָג לְמִי שֶׁמְּכַזֵּב עָלָיו וְיֹאמַר בִּשְׁמוֹ מָה שֶׁלֹּא אָמַר וְאִם הוּא מְיַשֵּׁר (ס״א מיסר) אוֹתָם בְּכַזְּבוֹ עַל אֱלֹהִים אֶל הָאֱלֹהִים כִּי אֵין הֶחָזוֹן הַנִּרְאֶה אֶל הַנָּבִיא יוֹתֵר נִפְלָא וְקָשֶׁה מִשַּׁנּוֹת הַמִּנְהָג לוֹ.
Por el primero: sería impropio del Creador alterar el orden de la naturaleza en favor de alguien que miente sobre Él y le atribuye palabras que no ha pronunciado, aunque ese hombre pretendiera conducir así a otros hacia Dios. Además, la revelación auténtica al profeta no es más difícil ni maravillosa que la alteración del orden natural hecha para acreditarlo.
וְעַל דֶּרֶךְ הַהַסְכָּמָה אִלּוּ הָיָה מִתְבָּרֵר בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהוּא כֵּן הָיָה מִן הַדִּין לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו כִּי אֵין הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מְשַׁנֶּה מִנְהָג וְלֹא מַרְאֶה מוֹפֵת ע״י מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְּשָׁרָה. וּמִי שֶׁבְּחָרָהוּ הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה לְהוֹרוֹת לָנוּ הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְּשָׁרָה וּלְהַנְהִיגֵנוּ אַחֲרֵי שֶׁנִּרְאֶה הָאֹתוֹת עַל יָדוֹ רָאוּי הוּא שֶׁנִּסְמוֹךְ עָלָיו בְּהַרְכָּבָתֵנוּ וְהַנְהָגָתֵנוּ וְאָנוּ חַיָּבִים בָּזֶה לְמֶלֶךְ אוֹ לַשִּׁלְטוֹן מֵאֵין חָכְמָה כמ״ש (שם כד) יְרָא אֶת ה׳ בְּנִי וָמֶלֶךְ וְגוֹ׳ וכ״ש מִי שֶׁנִּרְאֶה מוֹפֵת עַל יָדוֹ וְעַל שְׁנֵי הַפָּנִים הֵם חַיָּבִים בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה וּבִכְמוֹתָם אָמַר הֶחָכָם (שם ח) הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב:
Por el segundo: aun si pudiera demostrarse su suposición, sería obligatorio seguir a ese hombre, pues el Creador no cambiaría el curso de las cosas ni mostraría prodigios mediante alguien que desconoce el camino bueno y recto. Si Dios lo escogió para guiarnos, y lo confirmó con señales, corresponde obedecerlo en nuestra conducta. Incluso al rey o gobernante se le debe obediencia en la organización de la vida, como está escrito (Proverbios 24): «Teme al Eterno, hijo mío, y al rey». ¡Cuánto más a quien obra prodigios! En cualquiera de los dos casos están obligados a aceptar la Torá. Como dijo el sabio (Proverbios 8): «Entended, sencillos, la prudencia; y vosotros, necios, adquirid corazón».
וְהַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית אֲנָשִׁים שֶׁנִּתְבָּרְרָה אֶצְלָם אֲמִתַּת הַתּוֹרָה וְחָשְׁבוּ כִּי הוּא מֵחֶסֶד הָאֱלֹהִים לְיַשֵּׁר בָּהּ בְּרִיּוֹתָיו בעוה״ז וּלְהַנְהִיג אוֹתָם בּוֹ בִּלְבַד לֹא לִגְמוּל בעוה״ב וְלֹא לְעֹנֶשׁ וְהִטְעָם בָּזֶה מָה שֶׁהוּשַׁב פְּעָמִים בְּסִפְרֵי הַנְּבִיאִים מִן הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ בעוה״ז וְלֹא בעוה״ב. וּכְבָר הֶאֱרִיךְ רַבֵּינוּ סְעַדְיָה ז״ל בְּפָרָשַׁת אִם בְּחֻקּוֹתַי מָה שֶׁיִּתְבָּרֵר בּוֹ בִּטּוּל דֵּעוֹת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה.
El tercer grado lo forman quienes reconocen la verdad de la Torá, pero creen que su propósito es solamente dirigir a las criaturas en este mundo, sin recompensa ni castigo en el Mundo Venidero. Se apoyan en que los libros proféticos mencionan repetidas veces recompensas y castigos terrenales. Rabenu Saadia, de bendita memoria, explicó ampliamente en su comentario a «Si andáis en Mis estatutos» por qué esa opinión carece de fundamento.
וּבְסִפְרֵי הַנְּבִיאִים סִימָנִים חֲזָקִים מֵעִנְיְנֵי הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ בעוה״ב. מֵהֶם מָה שֶׁאָמַר (קהלת י״ב:י״ד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע וּמֵהֶם מ״ש (מלאכי ג) וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם) וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ וְאָמַר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר וְאָמַר (תהלים לא) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם וְאָמַר (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה וְאָמַר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ וְאָמַר (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם וּמֵהֶם מ״ש (ישעיהו נ״ח:ח׳) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ וְהַרְבֵּה כָּאֵלֶּה מָה שֶׁיֶּאֱרַךְ זִכְרָם:
Los libros de los profetas contienen, además, indicaciones claras sobre la recompensa y el castigo en el Mundo Venidero. Entre ellas: «Dios traerá toda obra a juicio, junto con todo lo oculto, sea bueno o malo» (Eclesiastés 12:14); «Pisaréis a los malvados, porque serán ceniza bajo las plantas de vuestros pies» y «Volveréis y veréis la diferencia entre el justo y el malvado, entre quien sirve a Dios y quien no lo sirve» (Malaquías 3); «Saldrán y verán los cadáveres de los hombres que se rebelaron contra Mí, porque su gusano no morirá ni su fuego se apagará» (Isaías 66:24); «¡Cuán grande es Tu bondad, reservada para quienes Te temen!» (Salmos 31); «Te daré acceso entre los que aquí permanecen» (Zacarías 3:7); «Ningún ojo vio, fuera de Ti, a un Dios que actúe por quien espera en Él» (Isaías 64); «Muchos de los que duermen en el polvo despertarán, unos para vida eterna y otros para vergüenza y desprecio eterno» (Daniel 12); y «Tu justicia irá delante de ti, la gloria del Eterno será tu retaguardia» (Isaías 58:8). Existen muchos otros pasajes semejantes, demasiado numerosos para citarlos todos.
וְהַמַּדְרֵגָה הָרְבִיעִית הָאֲנָשִׁים הִתְקַיֵּם בְּנַפְשׁוֹתָם בֵּרוּר הַתּוֹרָה וַאֲמִתַּת הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ בעוה״ב אֶלָּא שֶׁנַּפְשׁוֹתָם הִטּוּ אוֹתָם אֶל אַהֲבַת הָעוֹלָם וְתַאֲווֹתָיו וְלָקְחוּ מַעֲשֵׂה הָעֲבוֹדָה לִמְצוּדוֹת יָצוּדוּ בָּהֶם הָעוֹלָם וְקִבְּלוּ הַתּוֹרָה בִּגְלוּיָם וְלֹא בְּמַצְפּוּנָם וּבִלְשׁוֹנָם וְלֹא בִּלְבָבָם וּבִכְמוֹתָם נֶאֱמַר (ירמיהו ט׳:ז׳) בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ וְנֶאֱמַר (ישעיהו כ״ט:י״ג) בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי:
El cuarto grado lo forman quienes aceptan la verdad de la Torá y de la recompensa y el castigo futuros, pero su apego al mundo y a sus deseos los lleva a utilizar el servicio religioso como una red para obtener beneficios mundanos. Aceptan la Torá en público, no en su interior; con los labios, pero no con el corazón. De ellos se dijo (Jeremías 9:7): «Con su boca habla de paz a su prójimo, pero dentro de sí le tiende una emboscada»; y (Isaías 29:13): «Con su boca y sus labios Me honran, pero su corazón está lejos de Mí».
וְהַמַּדְרֵגָה הַחֲמִישִׁית אֲנָשִׁים יִתְבָּרֵר לָהֶם כָּל מָה שֶׁהִקְדַּמְנוּ מֵעִנְיַן הַתּוֹרָה וַאֲמִתַּת הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ בעוה״ב אֶלָּא שֶׁהִטּוּ אוֹתָם נַפְשׁוֹתָם לְאַהֲבַת הָעוֹלָם וְקִבְּלוּ הַתּוֹרָה וְכִוְּנוּ בְּקַבָּלָתָהּ לְהַגִּיעַ לִגְמוּל הָאֱלֹהִים וּלְשֶׁבַח ב״א וּכְבוֹדָם בעוה״ז עָלֶיהָ וְהוּא שַׁעַר מִשַּׁעֲרֵי הַחֹנֶף וְהוּא הַשִּׁתּוּף הַנִּסְתָּר:
El quinto grado lo forman quienes conocen estas verdades de la Torá, incluida la recompensa y el castigo del Mundo Venidero, pero, inclinados hacia el amor al mundo, cumplen la Torá para obtener simultáneamente recompensa divina y elogios y honores humanos aquí. Es una forma de hipocresía y de asociación oculta de otras intenciones con el servicio a Dios.
וְהַמַּדְרֵגָה הַשִּׁשִּׁית אֲנָשִׁים כִּוְּנוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם גְּמוּל הַבּוֹרֵא בעוה״ז בִּלְבַד מֵאַהֲבָתָם אוֹתוֹ וּבָחֳרָם בִּנְעִימוֹתָיו וְאֵינָם מְבִינִים גְּמוּל העוה״ב וּנְעִימוֹתָיו:
El sexto grado lo forman quienes buscan mediante sus obras únicamente la recompensa del Creador en este mundo, porque aman sus bienes y disfrutes y no comprenden la recompensa ni los placeres del Mundo Venidero.
וְהַמַּדְרֵגָה הַשְּׁבִיעִית אֲנָשִׁים הִתְבָּרֵר לָהֶם כָּל מָה שֶׁהִקְדַּמְנוּ זִכְרוֹ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתָם בַּעֲבוֹדָתָם לֵאלֹהִים תּוֹחֶלֶת הַגְּמוּל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְלֹא יָדְעוּ אָפְנֵי עֲבוֹדַת ה׳ לִשְׁמוֹ לְגַדְּלוֹ וּלְכַבְּדוֹ וּלְרוֹמְמוֹ לְמָה שֶׁיֵּאוֹת לוֹ בִּלְבַד וַעֲלֵיהֶם אָמְרוּ רז״ל אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
El séptimo grado lo forman quienes conocen todo lo anterior, pero sirven a Dios esperando recompensa tanto en este mundo como en el venidero, sin comprender el servicio puro que corresponde a Su grandeza, honor y elevación por sí mismos. A ellos se dirige la enseñanza de nuestros Sabios: «No seáis como siervos que sirven a su señor para recibir recompensa, sino como siervos que lo sirven sin esperar recompensa; y que el temor del Cielo esté sobre vosotros».
וְהַמַּדְרֵגָה הַשְּׁמִינִית אֲנָשִׁים הִתְבָּרֵר לָהֶם בְּנַפְשׁוֹתָם כָּל מָה שֶׁקָּדַם זִכְרוֹ אֶלָּא שֶׁהֵם מְקַבְּלִים עֲבוֹדַת ה׳ מִיִּרְאָתָם אֶת עָנְשׁוֹ בעוה״ז וּבַבָּא וּכְבָר בֵּאַרְנוּ גְּנוּת שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת הָאֵלֶּה בְּמָה שֶׁקָּדַם לָנוּ:
El octavo grado lo forman quienes conocen también estas verdades, pero aceptan el servicio a Dios por temor a Su castigo en este mundo y en el venidero. Ya hemos explicado anteriormente las limitaciones de estos dos enfoques: servir solo por esperanza de recompensa o por temor al castigo.
וְהַמַּדְרֵגָה הַתְּשִׁיעִית אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ בַּתּוֹרָה וּבַגְּמוּל וּבָעֹנֶשׁ עָלֶיהָ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים וְכִוְּנוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לִשְׁמוֹ וּלְמָה שֶׁיֵּאוֹת לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא נִשְׁמְרוּ מִמַּפְסִידֵי הָעֲבוֹדוֹת וְנִכְנַס הַהֶפְסֵד עֲלֵיהֶן וְלֹא הִכִּירוּ מֵאַיִן. דּוֹמֶה לְמַה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט וְאָמַר (שם ט) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה.
El noveno grado lo forman quienes creen en la Torá y en la recompensa y el castigo en ambos mundos y desean servir a Dios por Él mismo, como merece. Sin embargo, no se protegen de aquello que corrompe las obras y se introducen defectos en su servicio sin que sepan de dónde proceden. Como está escrito (Eclesiastés 10): «Las moscas muertas hacen hediondo el perfume del perfumista; un poco de necedad pesa más que la sabiduría y el honor»; y (Eclesiastés 9): «Un solo pecador destruye mucho bien».
וְאָמַר קְצָת הַחֲסִידִים לְתַלְמִידָיו אִלּוּ לֹא הָיָה לָכֶם עֲוֹנוֹת הָיִיתִי מְפַחֵד עֲלֵיכֶם מִמָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמְרוּ לוֹ מָה הוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמַר הַגַּבְהוּת (ס״א החונף) וְהַגַּאֲוָה כמ״ש הַכָּתוּב (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב:
Uno de los piadosos dijo a sus discípulos: «Aunque no tuvierais pecados, temería por vosotros algo peor que los pecados». Preguntaron: «¿Qué puede ser peor?». Contestó: «La altivez —o, según otra versión, la hipocresía— y el orgullo», como está escrito (Proverbios 16): «Abominación para el Eterno es todo arrogante de corazón».
וְהַמַּדְרֵגָה הָעֲשִׂירִית אֲנָשִׁים הִתְבָּרְרָה אֶצְלָם אֲמִתַּת הַתּוֹרָה וְכָל מָה שֶׁהֵם חַיָּבִין מִן הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ עָלֶיהָ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים וְנִתְעוֹרְרוּ מֵהִתְעַלְּמוּתָם וְרָאָה לִבָּם מָה שֶׁחַיָּבִים בּוֹ לַבּוֹרֵא לְגֹדֶל טוּבוֹ וְחַסְדּוֹ עֲלֵיהֶם וְלֹא שָׂמוּ לִבָּם אֶל הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ אַךְ מִהֲרוּ אֶל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים לִשְׁמוֹ לְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם בְּכֹסֶף וּבְלֵבָב שָׁלֵם בַּעֲבוּר יְדִיעָתָם אוֹתוֹ וְהַכָּרָתָם אֶת עִנְיָנוֹ.
El décimo grado lo forman quienes conocen plenamente la verdad de la Torá, la recompensa y el castigo en ambos mundos, y han despertado de su descuido. Su corazón reconoce cuanto deben al Creador por Su inmensa bondad y misericordia; ya no centran su atención en premios ni castigos, sino que se apresuran a servirle por Él mismo, con anhelo y corazón íntegro, para honrarlo y exaltarlo, gracias al conocimiento que tienen de Él.
וְזֹאת הַמַּעֲלָה הָרָמָה שֶׁבְּמַדְרֵגַת אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה וְזֹאת מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים אֲשֶׁר נִמְסְרוּ אֶל הָאֱלֹהִים וְכָרְתוּ עִמּוֹ בְּרִית וְסָחֲרוּ עִמּוֹ וְהִסְכִּימוּ עָלָיו וְנָתְנוּ לוֹ נַפְשׁוֹתָם וּבְנֵיהֶם וְקִנְיָנָם וְעָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתָם בְּמָה שֶׁקִּבְּלוּ עַל נַפְשׁוֹתָם וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח.
Este es el grado más elevado de quienes siguen la Torá: el grado de los profetas y piadosos que se entregaron a Dios, establecieron con Él un pacto, se comprometieron firmemente y pusieron en Sus manos sus almas, sus hijos y sus bienes, permaneciendo fieles a lo prometido. De ellos dijo la Escritura (Salmos 50): «Reunid ante Mí a Mis piadosos, los que han sellado Mi pacto mediante sacrificio».
וְזֹאת צוּרַת הַהֶעָרָה הַתּוֹרִיָּה וּמַדְרֵגוֹת אַנְשֵׁי הַחָכְמָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה וּתְכוּנוֹת וּמַעֲלוֹת הַמַּאֲמִינִים בָּהּ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא בְּמַדְרֵגוֹת אַנְשֵׁי הַתְּבוּנוֹת בַּתּוֹרָה זוּלָתִי מָה שֶׁסִּפַּרְנוּ אַךְ זָכַרְנוּ הַנִּמְצָא עָלָיו רֹב הֲמוֹן הָאֻמָּה וּבְזָכְרֵנוּ אוֹתוֹ תּוֹעַלְתּוֹ מוּכָח לִמְבַקֵּשׁ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהוּא כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא בּוֹ מַעֲלָה שֶׁהוּא קָרוֹב אֵלֶיהָ וְיָדַע מָה שֶׁסְּמוּכָה לָהּ מִן הַתְּכוּנוֹת וְהִשְׁתַּדֵּל לַעֲלוֹת אֵלֶיהָ וְיִתְבָּאֵר לוֹ מָה בֵּינוֹ וּבֵין הַתְּכוּנָה הָעֶלְיוֹנָה מִן הַתְּכוּנוֹת וְיִשְׁתַּדֵּל לַעֲלוֹת אֵלֶיהָ מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה וְיִהְיֶה יוֹתֵר קַל עָלָיו:
Esta es la naturaleza de la exhortación de la Torá, los grados de sus estudiosos y las cualidades y niveles de quienes creen en ella. Puede haber otros grados de conocimiento que no hemos enumerado; hemos descrito los más frecuentes entre el pueblo. Conocerlos ayuda a quien busca el camino recto: al descubrir el grado que se aproxima al suyo, puede identificar las cualidades del grado siguiente y esforzarse por alcanzarlo; luego reconocerá cuánto le falta para el grado superior y podrá ascender hacia él, peldaño tras peldaño, con mayor facilidad.
Capítulo 4
חובות הלבבות, שער שלישי - שער עבודת האלוהים ד׳
¿También quieres ver el hebreo?
Toca un versículo para ver sus comentarios, subrayarlo o escucharlo.
¿Conoces a alguien a quien le haga bien leer esto?
Compartir por WhatsAppEstado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 12 de noviembre de 2026.
