גמ׳ מדקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא רישא במאי עסיקנא אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה ואי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי ליה
Guemará: Puesto que la última parte dice «es responsable», se deduce que es la opinión de Rabí Yehudá. ¿De qué enfermo habla la primera parte? Si su vida corre peligro, debería decir «está permitido»; y si no corre peligro, debería ser responsable de una ofrenda por el pecado.
לעולם בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תנא נמי רישא פטור והדתני רבי אושעיא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההיא בחולה שאין בו סכנה ורבי שמעון היא:
En realidad se trata de un enfermo cuya vida corre peligro y, por ley, debería enseñar «está permitido». Como la última parte necesita decir «es responsable», la primera dice «está exento». La enseñanza de Rabí Oshaya de que no se debe apagar para que duerma un enfermo, y que si lo hace está exento aunque prohibido, se refiere a un enfermo sin peligro de muerte y sigue a Rabí Shimón.
שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא פתח ואמר אנת שלמה אן חכמתך אן סוכלתנותך לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרין זה את זה דוד אביך אמר (תהלים קטו, יז) לא המתים יהללו יה ואת אמרת (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת (קהלת ט, ד) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת
Se planteó esta pregunta ante Rabí Tanjum de Navé: ¿Se puede apagar una lámpara encendida por causa de un enfermo en Shabat? Comenzó y dijo: «¡Tú, Shelomó! ¿Dónde está tu sabiduría y tu inteligencia? No basta con que tus palabras contradigan las de David, tu padre, sino que también se contradicen entre sí. David dijo: “No son los muertos quienes alaban al Señor” (Salmos 115:17), y tú dijiste: “Alabo a los muertos que ya murieron” (Eclesiastés 4:2); después dijiste: “Más vale un perro vivo que un león muerto” (Eclesiastés 9:4)».
לא קשיא הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח בו והיינו דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח, ו) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות
No hay contradicción. Cuando David dijo «No son los muertos quienes alaban al Señor», quiso decir que una persona siempre debe dedicarse a la Torá y a las mitzvot antes de morir, pues después de morir queda libre de ellas y ya no puede alabar a Dios mediante su cumplimiento. Rabí Yojanán dijo sobre «Libre entre los muertos» (Salmos 88:6): Cuando una persona muere, queda libre de la Torá y de los mandamientos.
ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה וכשאמר (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו דבר אחר מנהגו של עולם שר ב"ו גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה ואם תמצי לומר מקיימין אותה בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו'
Y cuando Shelomó dijo «Alabo a los muertos que ya murieron», fue porque, cuando Israel pecó en el desierto, Moshé se presentó ante el Santo, bendito sea, con muchas plegarias y súplicas, pero no recibió respuesta. Cuando dijo «Recuerda a Abraham, a Yitzjak y a Israel, tus siervos» (Éxodo 32:13), fue atendido inmediatamente. ¿No tenía razón Shelomó al alabar a los muertos? Otra explicación: Normalmente un gobernante humano dicta un decreto y quizá se cumple o no; aun cuando se cumple durante su vida, después de su muerte deja de cumplirse. Moshé, nuestro maestro, dictó muchos decretos y estableció normas que permanecen para siempre. ¿No tenía razón Shelomó cuando dijo «Alabo a los muertos...»?
ד"א ושבח אני וגו' כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים פו, יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם מחול לי על אותו עון אמר לו מחול לך אמר לו עשה עמי אות בחיי אמר לו בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע
Otra explicación de «Alabo...» se basa en lo que Rav Yehudá dijo en nombre de Rav sobre «Haz conmigo una señal para bien, que la vean mis enemigos y se avergüencen» (Salmos 86:17). David dijo ante el Santo, bendito sea: «Señor del universo, perdóname ese pecado». Le dijo: «Te ha sido perdonado». David pidió: «Dame una señal durante mi vida». Le respondió: «No lo daré a conocer durante tu vida; lo daré a conocer durante la vida de tu hijo Shelomó».
כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה פתח ואמר (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד רהטו בתריה למיבלעיה אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להו ה' עזוז וגבור חזר ואמר (תהלים כד, ט) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו
Cuando Shelomó construyó el Templo quiso introducir el Arca en el Santo de los Santos, pero las puertas se pegaron entre sí. Recitó veinticuatro súplicas sin respuesta. Comenzó diciendo: «¡Alzad, puertas, vuestras cabezas! ¡Elevaos, portales eternos, para que entre el Rey de la Gloria!» (Salmos 24:7). Las puertas corrieron para tragárselo y preguntaron: «¿Quién es ese Rey de la Gloria?». Respondió: «El Señor, fuerte y poderoso». Volvió a decir: «¡Alzad, puertas, vuestras cabezas!», y «¿Quién es el Rey de la Gloria? El Señor de los Ejércitos es el Rey de la Gloria. Selá» (Salmos 24:9–10), pero no fue atendido. Cuando dijo «Señor Dios, no rechaces el rostro de Tu ungido; recuerda las misericordias concedidas a David, Tu siervo» (2 Crónicas 6:42), fue atendido inmediatamente. En ese momento los rostros de todos los enemigos de David se volvieron negros como el fondo de una olla, y todo Israel supo que el Santo, bendito sea, le había perdonado aquel pecado. ¿No tenía razón Shelomó al decir «Alabo a los muertos que ya murieron»?
והיינו דכתי' (מלכים א ח, סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהן בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו (ולישראל עמו. לדוד עבדו) שמחל לו על אותו עון ולישראל עמו דאחיל להו עון דיום הכפורים
Por eso está escrito: «El octavo día despidió al pueblo y bendijeron al rey, y volvieron a sus tiendas alegres y de buen corazón por todo el bien que el Señor había hecho a David, Su siervo, y a Israel, Su pueblo» (1 Reyes 8:66). «Volvieron a sus tiendas» significa que encontraron a sus mujeres en estado de pureza; «alegres», porque disfrutaron del resplandor de la Presencia divina; «de buen corazón», porque las esposas de todos concibieron y dieron a luz hijos varones. «Por todo el bien que el Señor había hecho a David, Su siervo»: que le perdonó ese pecado; «y a Israel, Su pueblo»: que les perdonó el pecado relacionado con Yom Kipur.
ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים לט, ה) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם ואדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא אמות בערב שבת אמר לו (תהלים פד, יא) כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח
Cuando Shelomó dijo «Más vale un perro vivo que un león muerto», fue como enseñó Rav Yehudá en nombre de Rav acerca de «Hazme saber, Señor, mi fin y cuál es la medida de mis días, para que sepa cuán efímero soy» (Salmos 39:5). David dijo al Santo, bendito sea: «Señor del universo, hazme saber mi fin». Le respondió: «He decretado no revelar a un ser humano su final». «¿Y la medida de mis días?». «He decretado no revelar la duración de la vida». «Para que sepa cuán efímero soy». Le dijo: «Morirás en Shabat». David pidió: «Déjame morir el domingo». Le respondió: «Ya habrá llegado el reinado de tu hijo Shelomó, y un reinado no invade el del otro ni siquiera por un cabello». Pidió entonces morir el viernes. Dios le dijo: «Porque mejor es un día en Tus atrios que mil» (Salmos 84:11): «Prefiero un solo día en que estés sentado estudiando Torá a mil holocaustos que tu hijo Shelomó me ofrecerá sobre el altar».
שבת ל׳ א
9 pasajes·100% en español
Toca un pasaje para subrayarlo, comentarlo o abrir sus mefarshim.
Texto hebreo: Wikisource Talmud Bavli — licencia CC BY-SA
Fuente hebrea: Wikisource Talmud Bavli.
Estado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 28 de octubre de 2026.
El número indica cuántos pasajes están enlazados entre ambos textos.
