Ibn Ezra on Exodus 12
Ibn Ezra on Exodus 12:1
ויאמר. עתה הזכיר תחלת המצות שהיו על ידי משה ואהרן, כי הם לבדם היו נביאי התורה, כי אחריהם לא נתחדשה מצוה, רק אם היתה לצורך שעה כדבר גדעון ואליהו, ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם על יד דוד כי כמו תקון היה, ומוסד שיסד דוד ושלמה וככה כתוב באמונתם ולא בנבואתם, והגאון אמר, כי קבלה היתה בידם מפי משה, כי מלך יקום ויחדש כלי שיר וכמוהו לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמי' יז כב):
**Y dijo.** Ahora menciona el comienzo de los mandamientos entregados por medio de Moshé y Aharón, porque solamente ellos fueron los profetas de la Torá. Después de ellos no se renovó ningún mandamiento, salvo una disposición temporal, como en los casos de Guidón y Eliyahu. No pienses que el canto establecido en la Casa del Eterno por medio de David fue un nuevo mandamiento. Fue una ordenación y una institución establecida por David y Shelomó. Así está escrito: «conforme a su fidelidad», y no «conforme a su profecía». El Gaón dijo que poseían una tradición recibida de Moshé según la cual se levantaría un rey y renovaría los instrumentos musicales. Es semejante a «no sacaréis carga de vuestras casas en el día de Shabat».
Ibn Ezra on Exodus 12:2
החדש הזה. א"ר יהודה הפרסי, כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט הערלים, וראיתו "ושמרת את החקה הזאת למועדה" (יג י) כי שנת לבנה איננה שוה, כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום, ולא דבר נכונה, זעתה אפרש לך, ידענו כי מהלך הלבנה בגלגלה בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות, עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ"ז יום ושלישית יום בקירוב, והנה נחשוב כי התחברה עם השמש כשהיתה בנקודה הראשונה בתחלת מזל טלה, והנה בשובה אל ראש מזל טלה, לא מצאה השמש שם, כי כבר הלך במהלכו האמצעי כ"ז מעלות כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח הפך התנועה העליונה, והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש, גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות, שני ימים, וקרוב מ"ה שעות, התחברו שניהם לסוף כ"ט יום וחצי, וב' ידות שעה, וע"ג חלקים מחלקי ישראל והשנה באמת היא לשמש לבדו, כי הוא המוליד זמני קור וחום וקיץ וחורף, שהם ד' תקופות השנה, ואז נחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה, והוא ילך בגלגלו שס"ה ימים וקרוב מרביעית יום עד שובו פעם שנית, ובעבור זה נקרא שנה, והנה אין ללבנה שנה כלל כאשר אין לשמש חדש כלל, כי לא יתחדש בשמש דבר, רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה, ובעבור זה נקרא חדש גם ירח, בעבור חדוש אור הלבנה, כי אין לה אור בראיות גמורות כי אם מהשמש, על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה, אם היה בראש הטלה או בזנבו, ולא תהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים, ובעבור ששנת הערלים קרובה אל שנת החמה וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנה בשנת החמה, חלקו ימי השנה על שנים עשר, וקראו לכל חלק חדש, בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה, וזאת ההסכמה מהם אינה בדרך התולדות גם הישמעאלים בעבור שמועדיהם תלוים בימי חדשי הלבנה, ותחלת החדש מליל ראות הלבנה, וראו כי י"ב חדש יש בשנת החמה, לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה, כי אין בין שני המספרים רק י"א יום, על כן שמו כל שנותיהם שנות הלבנה, וכל שנה ישתנה מועד פסחם אחורנית י"א יום, עד שיהיו ל"ג שנות חמה הם ל"ד שנות הלבנה, כי אלה אינם על דרך התולדות והשם צוה בתורתו לשמור מועד במועדו, כי אמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה'" (דבר' טז א), והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו, וככה קרא חג השבועות, חג הקציר (כג טז), וסכות, חג האסיף (שם שם), כי הקציר והאסיף תלוים באביב, וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה וככה סכות והנה צוה לשמור ימי חדש הלבנה, ויהיו המועדים זמניהם שמורים ומשה לא הזכיר בתורה שנספד י"ב חדש או י"ג, רק אמר בחדש שנמצא אביב בו נחל לספור, והוא יקרא ראשון בין שתהיה השנה מי"ב חדש או י"ג וככה כתוב בחדש השני (במד' י יא) בחדש השלישי למטה יט א), וכולם על דרך הזה, וניסן ואייר וסיון, וכל שמות החדשים, אינם לשון קדש כי אם לשון כשדים, על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם, רק בנבואות זכריה, ודניאל, ועזרא, ומגילת אסתר שהיו בגולה וככה הפי' בחדש הראשון שנקרא ניסן בלשון כשדים, רק מצאנו בלשון הקדש שנקראו ג' חדשים בדרך אחרת, ירח זיו (מ"א ו א) בירח האיתנים (שם ח ב) בירח בול (שם ו לח) ואם רדפנו אחר הפשט אין ירח זיו ניסן רק אייר, כי כן כתוב הוא החדש השני (מ"א ו א) הידוע שהוא שני לראשון לחדשי ישראל, ומלת למלך שלמה (שם) אינה דבקה עם החדש, רק עם בשנה הרביעית למלוך שלמה (שם), כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר החדשים רק השנה שמלך הוא, והעד שהוא שכתוב בדברי הימים, בחדש השני בשנת ארבע למלכותו (ד"ה ב ג ב), ויש לטעון על יהודה הפרסי כי כל השנים אינם שוות, כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים שירבו הגשמים או ימעטו וימעט וירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע, על כן לא נמצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה שנמצא אז אביב, ויהיה בין אביב לאביב יותר משנה שלימה עם תוספת שבועים, ע"כ היו ישראל סומכין על האביב הנמצא בארצם, באי זה חדש שיהיה נמצא, כי האביב ישתנה עתו בכל הארצות כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה, ועתה אתן לך כלל, אעפ"י שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב, לא היה עבור השנה מסור להם, כי אם לב"ד שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב ככתוב במשנה והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים, ואם לא נמצא אביב מה נעשה, ויש לתמוה מזה תמיה גדולה, איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא באדם אחד, ולא יעמוד בכל זמן, והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשמרם בכל זמן, ויש כרת על אכילת חמץ בפסח, ועל אכילת יום הכפורים, והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש, אם כפי המהלך האמצעי, או כפי מולד האמתי שהוא כנגד גלגל המזלות שפעמים יהיה בין מולד העבור למולד האמתי, פעם להוסיף ופעם לגרוע קרוב מי"ד שעות, ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה, ופעמים בא בקצרה, וזה לא יוכל לדעת רק מי שהוא יודע בחכמת המזלות, וזה היה לו לפרש על איזה מקום מהארץ הוא המולד, כי הנה בין ירושלים ובין העיר הזאת ששמה לוקא יותר מג' שעות, ואם על הראייה סמך, היה לו לפרש על איזה המקום היא הראיה, כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ, וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות, על חלוף המראה באורך וברוחב, וגבהו ושפלתו ואוירו, ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך, ואם לא היה האויר זך, הנעשה ר"ח שני ימים מספק, וזה לאות כי סמוך על קריאת ב"ד בכל דור ודור והיתה קבלה בידם שלעולם יקבע ב"ד שבע שנים בכל י"ט שנה שהם רל"ח חדשים, והם ו' אלפים יום תתקל"ט, גם שתי שלישיות יום, גם תקצ"ה חלקים, ואלה הם י"ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת, ואל תחוש לשעה ותפ"ה לחשבון תקופת שמואל, וידענו כי לא נעלם ממנו זה, רק תפש דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו, כי היום יש בין תקופת האמת ותקופתו קרוב מט' ימים, ואל תתמה ע"ז, כי היה אמרה הברייתא הרוצה לידע מקום הלבנה יחשוב שנת העולם ויעשה מהם חדשים, ויתן לכל חדש כ"ט יום וחצי, ושתי ידות שעה, שהם תש"כ חלקים, והנה חסר ע"ג חלקים, והנה התחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום, והנה יהיה המרחק בין חשבון מולדות מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה, והנה התברר לך, כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנות החמה, וחדשינו תמיד חדשי הלבנה, וברוך השם שהדריכנו בדרך ישרה, הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדים תלוין בבית דין דכתיב ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני (דה"ב ל ב) ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב, כאשר אמרו החולקים על רבותינו ז"ל, למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני והנה יראה אם דבריהם אמת, כי עשה חזקיהו שלש רעות, האחת שלא הקריב פסח במועדו והיה טהור, ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו, ואין זה כתוב בתורה כי אם בדברי הקבלה, והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון, והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים, וכן לא יעשה, כי השם לא צוה לעשות חג הפסח בחדש השני, רק על אכילת הפסח לילה אחד, כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל, וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה, כי הכתוב דבר עליו לא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל, גם הוא אמר בתפלתו, זכר נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי (מ"ב כ, ג,), והנה עתה אפרש לך, דע כי חזקיהו נועץ עם כל הקהל, בהכנס החדש הראשון שיעשה פסח בחדש שבא אחריו בעבור רוב הקהל שלא באו והכהנים לא התקדשו למדי (דה"ב ל נ) והנה עיבר השנה, והפסח שעשה פסח ראשון היה ובמועדו נעשה, והעד כי השם נגע האוכלים בפסח בלא ככתוב (דה"ב ל יה), ואם לא נעשה במועדו למה נגעם השם אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו, ואלו חטא חזקיהו, איך התפלל בעדם ושמע השם. תפלתו וירפא העם (שם שם כ), ואם טען הטוען הלא החכמים ז"ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן התשובה אמת אמרו כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר, אם הוא צריך לעבר השנה או לא, והנה חזקיהו לא עשה כן כי (שגג) שגגה קטנה לעבר השנה בראש חדש, ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון, ע"כ יהיה הוא לעולם ראש לחדשים, ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו, וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה, וידענו כי מצות רבות הם בתורה זכר ליציאת מצרים, והנה ראוי זה להיות תחלת חשבון ישראל, וככה כתוב, ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני (מ"א ו א), והאומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים, הנה חדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי, ותאמרו כי הוא ראש השנה, והתשובה כבר הזכירו חז"ל, כי ארבעה ראשי שנים הם, וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בהחדש השביעי בעשור לחדש, ועוד כי צוה השם לקרוא בתורה, במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (דבר' לא י) למען ישמעו ולמען ילמדו (שם שם יב) ואם תחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות, והנה חצי שנה עמדו בטלים, וכתוב חג האסיף תקופת השנה (למטה לד כב), ובמקום אחר הוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שם כג טז), ועוד נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדות שאמר בתחלה לא תזרעו, ואח"כ ולא תקצרו (ויקרא כה יא), כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן, ועוד אם שמנו תחלת השמיטה ניסן מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית כי הקציר אחר ניסן הוא, וכבר נכנסה שנת השמיטה, גם לא יזרע בשנת השמיטה, והנה כי דברי חכמינו ז"ל הם נכונים:
**Este mes.** Rabí Yehudá el persa dijo que Israel contaba sus años conforme al año solar, como hacen los incircuncisos. Su prueba era: «Guardarás este estatuto en su tiempo señalado», porque el año lunar no es uniforme, mientras los períodos de arado y cosecha dependen solamente del movimiento del sol y de su inclinación hacia el norte o el sur. No habló correctamente. Ahora te lo explicaré.
Sabemos que la luna recorre su órbita desde un punto determinado frente al círculo de los signos del zodiaco hasta regresar al mismo punto en aproximadamente veintisiete días y un tercio. Supongamos que estuvo en conjunción con el sol cuando se encontraba en el primer punto, al comienzo del signo de Aries. Cuando la luna regresa al comienzo de Aries, ya no encuentra allí al sol, porque este ha avanzado en su movimiento medio aproximadamente veintisiete grados. El movimiento comprobado de ambos es de oeste a este, contrario al movimiento de la esfera superior. La luna debe recorrer nuevamente los grados que ya recorrió el sol y también los grados que el sol avanza mientras ella recorre los anteriores. Al cabo de dos días y cerca de cuarenta y cinco horas adicionales, ambos vuelven a encontrarse. La conjunción sucede, por tanto, al final de veintinueve días y medio, dos tercios de hora y setenta y tres partes según la división utilizada por Israel.
El año verdadero pertenece solamente al sol, porque él produce los tiempos del frío, el calor, el verano y el invierno, que son las cuatro estaciones del año. Imaginamos que se encuentra al comienzo de Aries y recorre su órbita durante trescientos sesenta y cinco días y cerca de un cuarto de día hasta regresar nuevamente. Por eso se llama *shaná*, «año», de la idea de repetición. La luna no posee propiamente un año, así como el sol no posee propiamente un mes. En el sol no se renueva nada; la renovación se produce en la luz de la luna. Por eso se llama *jódesh*, «renovación», y también *yéraj*, «mes lunar», a causa de la renovación de la luz de la luna. La luna no tiene luz propia, como demuestran claramente las observaciones, sino que la recibe del sol. Por eso el sol solamente puede eclipsarse en el instante de su conjunción con la luna, si esta se encuentra en la cabeza o en la cola del eje; y la luna solamente se eclipsa cuando está opuesta al sol durante la noche en esos mismos puntos.
Puesto que el año de los incircuncisos se aproxima al año solar y observaron que la luna se renueva aproximadamente doce veces durante un año solar, dividieron los días del año en doce partes y llamaron a cada una «mes», porque se aproxima a los días del mes lunar. Este acuerdo no se fundamenta en la naturaleza. También los musulmanes, puesto que sus festividades dependen de los días de los meses lunares y el comienzo de su mes se establece desde la noche en que se ve la luna, observaron que hay doce meses lunares cerca de un año solar. No encontraron un cómputo más cercano, pues entre ambos hay solamente unos once días. Por eso hicieron todos sus años lunares. Cada año la fecha de su festividad retrocede unos once días, hasta el punto de que treinta y tres años solares equivalen aproximadamente a treinta y cuatro años lunares. Estos cálculos no siguen exactamente la naturaleza.
El Eterno ordenó en Su Torá conservar cada festividad en su tiempo, pues dijo: «Guarda el mes de Aviv y celebra Pésaj para el Eterno». Si no se encuentra aviv a la mitad del mes, se celebra Pésaj en el mes siguiente. Del mismo modo llamó a Shavuot «Fiesta de la Cosecha», y a Sucot «Fiesta de la Recolección», porque la cosecha y la recolección dependen del aviv. Vemos que ordenó celebrar Pésaj solamente a la mitad de un mes lunar, y lo mismo respecto a Sucot. Ordenó, por tanto, guardar los días del mes lunar, de modo que también se conservaran los tiempos apropiados de las festividades.
Moshé no explicó en la Torá si el año tendría doce o trece meses. Solamente dijo que comenzarían a contar desde el mes en que se encontrara el aviv, y este sería llamado el primero, tanto si el año tuviera doce meses como si tuviera trece. Así está escrito «en el segundo mes» y «en el tercer mes», y todos los demás se cuentan de la misma manera.
Nisán, Iyar, Siván y todos los nombres de los meses no pertenecen a la lengua sagrada, sino a la lengua de los kasdim. Por eso no encontrarás ninguno de ellos en las Escrituras salvo en las profecías de Zejaryá, Daniel y Ezrá, y en la Meguilá de Ester, escritos durante el exilio. El significado de «en el primer mes, que es llamado Nisán» es: llamado Nisán en lengua kasdita. En la lengua sagrada solamente encontramos tres meses llamados de otra manera: «el mes de Ziv», «el mes de Eitanim» y «el mes de Bul».
Si seguimos el sentido literal, el mes de Ziv no es Nisán, sino Iyar, pues está escrito: «es el segundo mes», es decir, el segundo después del primero de los meses de Israel. Las palabras «del rey Shelomó» no están unidas a «mes», sino a «en el cuarto año del reinado de Shelomó», porque en el cómputo de los reyes no encontramos que los meses sean contados según cada rey, sino solamente los años de su reinado. La prueba es lo escrito en Divrei HaYamim: «en el segundo mes, en el año cuarto de su reinado».
Puede objetarse a Yehudá el persa que no todos los años son iguales, porque pueden variar debido a las configuraciones de los astros servidores: las lluvias pueden aumentar o disminuir, y el calor o el frío pueden desviarse de su comportamiento habitual en cualquier mes. Por eso el aviv no aparece necesariamente cuando el sol regresa al mismo punto donde estaba al comienzo del año anterior. Entre un aviv y el siguiente puede transcurrir más de un año completo, incluso con dos semanas adicionales. Por eso Israel se apoyaba en el aviv que aparecía en su propia tierra, en cualquier mes que se encontrara, porque su tiempo cambia en cada región según la distancia de esta respecto al ecuador.
Ahora te daré una regla general. Aunque Israel, durante la existencia del Templo, observaba el aviv, la intercalación del año no estaba entregada a todo el pueblo, sino al tribunal, que consideraba otros factores además del aviv, como está escrito en la Mishná. Moshé no explicó en la Torá cómo se fijan los años y los meses, ni qué debe hacerse cuando no se encuentra aviv. Esto produce una gran pregunta: ¿cómo explicó detalladamente las leyes de todas las lesiones del metzorá, que afectan solamente a una persona y no existen en todo tiempo, mientras dejó sin explicar las festividades que todo Israel está obligado a guardar siempre, cuando existe karet por comer jametz en Pésaj y por comer en Yom Kipur?
Si se hubiera apoyado en la conjunción lunar, debería haber explicado si debía calcularse según el movimiento medio o según la conjunción verdadera frente al círculo de los signos. A veces existe entre la conjunción calculada y la verdadera una diferencia de casi catorce horas, unas veces añadiendo y otras restando. Por eso nuestros santos antepasados dijeron: a veces la luna llega por un camino largo y a veces por un camino corto. Esto solamente puede comprenderlo quien conoce la ciencia de los astros. También debería haber explicado para qué lugar de la tierra se calcula la conjunción, pues entre Yerushaláim y esta ciudad llamada Lucca existe una diferencia de más de tres horas.
Si se apoyara en la observación visual, debería haber explicado desde qué lugar debía verse, porque el arco de visibilidad cambia de una región a otra según la latitud de la tierra, la distancia de la luna respecto a la línea zodiacal, las diferencias de longitud y latitud, su altura o proximidad al horizonte y la condición del aire. Estas cuestiones requieren una explicación extensa. Si el aire no fuera limpio, ¿se haría Rosh Jódesh durante dos días por causa de la duda?
Todo esto demuestra que el asunto depende de la proclamación del tribunal en cada generación. Tenían una tradición según la cual el tribunal intercalaría siete años dentro de cada ciclo de diecinueve años. Estos contienen doscientos treinta y ocho meses, equivalentes a seis mil novecientos treinta y nueve días, dos tercios de día y quinientas noventa y cinco partes. Estos corresponden a diecinueve años solares sin aumento ni disminución significativos. No prestes atención a una hora y cuatrocientas ochenta y cinco partes respecto al cálculo de la tekufá de Shmuel. Sabemos que él no ignoraba esta diferencia; solamente adoptó un cálculo aproximado adecuado para la gente de su generación. Hoy existe entre la tekufá verdadera y su cálculo una diferencia cercana a nueve días.
No te asombres. Una baraita dice que quien quiera conocer la posición de la luna debe calcular los años del mundo, convertirlos en meses y asignar a cada mes veintinueve días y medio y dos tercios de hora, que son setecientas veinte partes. Pero así faltan setenta y tres partes cada mes. En cada ciclo se acumulan más de dos tercios de día. La diferencia entre el cálculo de las conjunciones desde los días de la Creación y nuestro cálculo actual llegaría entonces a cerca de medio año.
Queda demostrado que el conjunto de nuestros años regresa en cada ciclo al año solar, mientras nuestros meses permanecen siempre meses lunares. Bendito sea el Eterno, que nos condujo por un camino recto.
Ahora te daré una prueba de las Escrituras de que las festividades dependen del tribunal. Está escrito: «El rey Jizkiyahu consultó para celebrar Pésaj en el segundo mes». Si hubieran poseído solamente la tradición de observar el aviv, como afirman quienes contradicen a nuestros Sabios, ¿por qué necesitó consultar para fijar Pésaj en el segundo mes?
Según ellos, Jizkiyahu habría cometido tres males. Primero, no ofreció Pésaj en su tiempo aunque estaba puro. ¿Por qué lo retrasó porque gran parte de la congregación no había llegado? Esto no aparece en la Torá salvo mediante la tradición. Segundo, habría comido y hecho comer a todo Israel jametz durante el primer mes. Tercero, habría inventado por sí mismo una Fiesta de Matzot de siete días en el segundo mes, cosa que no debe hacerse, porque el Eterno solamente ordenó en el segundo mes comer el sacrificio de Pésaj durante una noche. Todos los impuros comen matzá durante el primer mes junto con Israel.
Dios no permita que Jizkiyahu hiciera semejantes males, pues está escrito acerca de él que no se apartó de los mandamientos del Eterno ni a derecha ni a izquierda. También dijo en su oración: «Recuerda que caminé delante de Ti y que hice lo bueno ante Tus ojos».
Ahora te explicaré lo sucedido. Jizkiyahu consultó con toda la congregación al comenzar el primer mes y decidió celebrar Pésaj en el mes siguiente, porque gran parte del pueblo no había llegado y los sacerdotes no se habían santificado suficientemente. Intercaló el año. El Pésaj que celebró fue, por tanto, el primer Pésaj del año y se hizo en su tiempo. La prueba es que el Eterno hirió a quienes comieron el Pésaj «no conforme a lo escrito». Si no hubiera sido realizado en su tiempo, ¿por qué los habría herido el Eterno, puesto que aquel Pésaj no habría sido aceptable ante Él? Si Jizkiyahu hubiera pecado, ¿cómo pudo orar por ellos, y cómo escuchó el Eterno su oración y sanó al pueblo?
Si alguien objeta que nuestros Sabios no aprobaron que intercalara Nisán cuando ya había comenzado Nisán, la respuesta es verdadera: la costumbre de todo tribunal consiste en examinar al final del mes de Adar si el año necesita ser intercalado. Jizkiyahu no actuó así, sino que cometió un pequeño error al intercalar el año en Rosh Jódesh.
Puesto que el mes intercalado siempre se coloca antes del primer mes, este último continúa siendo siempre el primero de los meses, y las festividades se celebran en el séptimo mes contado desde él. Este es el sentido de «será para vosotros el primero de los meses del año».
Sabemos que muchos mandamientos de la Torá recuerdan la salida de Egipto. Por eso es apropiado que este acontecimiento constituya el comienzo del cómputo de Israel. Así está escrito: «Sucedió en el año cuatrocientos ochenta después de la salida de los hijos de Israel de la tierra de Egipto, en el año cuarto, en el mes de Ziv, que es el segundo mes».
Las naciones preguntan: si el año está construido a partir de los meses y el mes de Aviv es el fundamento y el comienzo, ¿por qué comenzáis vuestro cómputo anual desde el séptimo mes y lo llamáis Rosh Hashaná?
La respuesta ya fue mencionada por nuestros Sabios: existen cuatro comienzos de año. Vemos expresamente que la santificación del año de Yovel se realiza en el séptimo mes, el día diez. Además, el Eterno ordenó leer la Torá durante la festividad de Sucot, en el tiempo señalado del año de shemitá, «para que escuchen y aprendan». Si el año de shemitá comenzara en Nisán, ¿por qué no ordenó leer la Torá durante la Fiesta de Matzot? Habría transcurrido medio año sin que se cumpliera esta lectura.
Está escrito: «La Fiesta de la Recolección, en la revolución del año», y en otro lugar: «La Fiesta de la Recolección, al salir el año». También podemos aprenderlo del orden natural y del orden de la Torá, pues primero dice «no sembraréis» y después «no cosecharéis». La siembra está próxima a Tishrei, no a Nisán. Si estableciéramos el comienzo de shemitá en Nisán, quien sembrara durante el sexto año no podría cosechar durante el séptimo, porque la cosecha se realiza después de Nisán, cuando ya habría comenzado shemitá. Tampoco podría sembrar durante shemitá. Queda demostrado que las palabras de nuestros Sabios son correctas.
Ibn Ezra on Exodus 12:3
ראש חדשים. אמר רבי משה הכהן, אין צריך לומר ראש חדש רק חדש לבדו, כי הטעם יום חדוש אור הלבנה, וכן כתיב חדש ושבת (ישעי' א יג) חדשיכם ומועדיכם (שם פ' יד) מידי חדש בחדשו (שם סו כג), ואחרים טענו עליו, אם כן למה אמר בחדש השביעי באחד לחדש (במד' כט א) והוא השיב להסיר הספק, גם טענו עליו, ובראשי חדשיכם (שם כח יא), והוא השיב כי על חדש ניסן ידבר בכל שנה, כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים, ושאלוהו אם כן מה קרבן שאר החדשים, והוא השיב כי שם כתוב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה (שם שם יד) בפרשה עצמה וכן אמר, וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת (במד' י י) כי הוא תחלת השנה ואנחנו לא נניח דברי רבותינו ז"ל בעבור סברותינו, כי הם אמרו כי בכל חדש יתקעו בחצצרת, והוא הנכון, לומר חדש או ראש חדש, וכתוב עד חדש ימים (שם יא כ) שטעמו שימלאו ימי החדש שלו:
**El primero de los meses.** Rabí Moshé HaKohén dijo que no es necesario decir «Rosh Jódesh», sino solamente «jódesh», porque significa el día de la renovación de la luz lunar. Así está escrito: «mes y Shabat», «vuestros meses y vuestras festividades» y «cada mes en su mes». Otros le objetaron: si es así, ¿por qué está escrito «en el séptimo mes, el primero del mes»? Respondió que era para eliminar toda duda. También le objetaron: «en los comienzos de vuestros meses». Respondió que allí se hablaba solamente del mes de Nisán de cada año, porque únicamente Nisán es el comienzo de los meses. Le preguntaron entonces cuál sería el sacrificio de los demás meses. Respondió que en la misma sección está escrito: «Esta es la ofrenda de ascensión de cada mes en su mes, para los meses del año». También interpretó así: «En el día de vuestra alegría, en vuestras festividades y en los comienzos de vuestros meses tocaréis las trompetas», porque Nisán es el comienzo del año. Nosotros no abandonaremos las palabras de nuestros Sabios por causa de nuestras propias especulaciones. Ellos dijeron que las trompetas se tocaban en cada mes, y esta es la explicación correcta. Puede decirse «mes» o «comienzo del mes». Está escrito: «hasta un mes de días», cuyo sentido es hasta que se completen todos los días de aquel mes.
Ibn Ezra on Exodus 12:4
דברו אל כל עדת בני ישראל. כי כל בני מצות חייבים:
**Hablad a toda la congregación de los hijos de Israel:** porque todos los que están sujetos a los mandamientos están obligados.
Ibn Ezra on Exodus 12:5
ויקחו להם. מי שיש להם ממקנהו כי מקנה רב היה להם או יקנו, ויפת אמר כי מיום העשור יחלו להכין השה יום י"ד רק לא ידענו אם זו מצוה לדורות, או על פסח מצרים:
**Tomarán para ellos.** Quienes posean animales de su propio ganado, pues tenían mucho ganado, los tomarán de allí; los demás los comprarán. Yéfet dijo que desde el día diez comenzarían a preparar el cordero para el día catorce. No sabemos si este fue un mandamiento para todas las generaciones o solamente para el Pésaj de Egipto.
Ibn Ezra on Exodus 12:6
שה לבית אבות. אם הם מעוטים.
**Un cordero para la casa paterna:** si sus miembros son pocos.
Ibn Ezra on Exodus 12:7
שה לבית. אם הם רבים ואחר שאמר שה לבית אבות אמר שה לכל בית ובית, ובתחלת זה הספר פירשתי בית:
**Un cordero para la casa:** si son muchos. Después de decir «un cordero para una casa paterna», añadió que hubiera un cordero para cada casa. Al comienzo de este libro ya expliqué la palabra «casa».
Ibn Ezra on Exodus 12:8
ואם ימעט הבית מהיות משה. מהיות מעט מאכילת השה, כי אנשי הבית יהיו מועטים יקח הוא ושכנו:
**Si la casa es demasiado pequeña para un cordero:** si es tan pequeña que sus miembros no pueden comer todo el cordero, el dueño lo compartirá con su vecino.
Ibn Ezra on Exodus 12:9
במכסת. חלק, וכן המכס לה' (במד' לא לז) חלק שיקח כל אחד, וכמוהו "ה' מנת חלקי וכוסי" (תה' טז ה) גם תכסו, והיא מפעלי הכפל, והכפל חסר ממלת במכסת גם מן המכס, והנה אמר המכס על משקל וממר ליולדתו (משלי יז כה) שהוא מפעלי הכפל:
**Según el número asignado.** Significa «porción», como «el tributo para el Eterno»: la parte que tomará cada persona. Es semejante a «el Eterno es la porción de mi parte y de mi copa». También *tajosu* procede de una raíz duplicada. La duplicación se omite en *bemijsat* y también en *méjes*. La palabra *méjes* sigue el patrón de «amargura para quien la dio a luz», una forma de las raíces duplicadas.
Ibn Ezra on Exodus 12:10
שה תמים. שיהיה בלא מום גם שה יקרא כל אחד משני המינים ששם הצאן כוללם וככה שה כשבים ושה עזים (דבר' יד ד), א"ר משה בן עמרם הפרסי, כי השה חיוב פסח מצרים, ובארץ ישראל שה או פר, וראייתו "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (שם טז ב) שהוא פסח דורות ולא דבר נכונה כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים, ואין ראוי לשנות, רק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן חיוב, ובקר לשלמים לאכול בחג מבושל במים וכמוהו, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך (שב שם יד), אתה חייב, ובנך ובתך רשות, והעד שכתוב בדברי הימים ששחטו יום ארבעה עשר כבשים ופרים, ושם כתוב הכבשים לפסחים, והפרים לשלמים, בשלו אותם בדודים ובסירות רק לבד הצאן בשלו באש כמשפט, א"ר ישועה, כי יש הפרש בין בן שנה, ובין בן שנתו, כי בן שנה עלתה לו שנה ובן שנתו כמשמעו, והנה בקרבן הנשיאים כבש אחד בן שנתו (במד, ז כא), ובאחרונה כתוב, כבשים בני שנה (שם שם כג):
**Un cordero íntegro:** sin defecto. La palabra *seh* puede designar cualquiera de las dos especies incluidas bajo el término «rebaño», como «un seh de ovejas o un seh de cabras». Rabí Moshé ben Amram, el persa, dijo que el cordero fue obligatorio solamente para el Pésaj de Egipto, pero que en la tierra de Israel podía ofrecerse un cordero o un toro. Su prueba era: «Sacrificarás Pésaj al Eterno, tu Dios, del rebaño y del ganado mayor», que trata del Pésaj de las generaciones. No habló correctamente, porque todo Pésaj de las generaciones recuerda el Pésaj de Egipto y no es apropiado modificarlo. El sentido es: «Sacrificarás Pésaj al Eterno, tu Dios, del rebaño» como obligación, y «del ganado mayor» para las ofrendas de paz que se comen durante la festividad cocinadas en agua. Es semejante a «te alegrarás en tu festividad, tú, tu hijo y tu hija»: tú estás obligado; tu hijo y tu hija participan voluntariamente. La prueba es lo escrito en Divrei HaYamim: el día catorce sacrificaron ovejas y toros. Allí dice expresamente que las ovejas eran para los sacrificios de Pésaj y los toros para las ofrendas de paz. Cocinaron estos últimos en ollas y calderos, pero solamente el rebaño fue asado al fuego conforme a la ley. Rabí Yeshúa dijo que existe diferencia entre «de un año» y «de su año»: «de un año» significaría que ya ha cumplido un año, mientras «de su año» significa dentro de su primer año. Sin embargo, en la ofrenda de los príncipes está escrito primero «un cordero de su año» y después «corderos de un año».
Ibn Ezra on Exodus 12:11
והיה לכם למשמרת. שישמרנו כל אחד בביתו:
**Estará bajo vuestra custodia:** cada persona lo guardará dentro de su casa.
Ibn Ezra on Exodus 12:12
בין הערבים. מלה קשה, ורבינו שלמה אמר, כי רגע נטות השמש ומחצי היום לצד מערב ולא נתן טעם למה ערבים שנים, והנה כתוב, ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים (למטה ל, ה), ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק את הנרות, וכאשר חפשנו זאת המלה מצאנו כי יקרא רגע בין הערבים ערב, כי כן כתוב, בין הערבים תאכלו בשר (טז יב), ושם כתוב, בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, (שם שם ח) ובהדלקת הנרות כתוב, יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (כז כא), וכתיב עולות לה', לבקר ולערב (עזרא ג ג), וכתיב "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (למטה כט לט), והנה על הפסח שכתוב בו בין הערבים, מצאנו "שם תזבח את הפסח בערב, כבא השמש מועד צאתך ממצרים" (דבר' טז ו), פי' כבא השמש לצד מערב ואין זה משמע ביאה, כי הוא היפך יציאת השמש, מדכתיב, השמש יצא על הארץ (ברא' יט כג) שהחל להראות על הארץ, וככה, ובא השמש וטהר (ויקרא כב ז) שלא יראה על הארץ, והנה כתוב על מקרה לילה, והיה לפנות ערב ירחץ במים (דבר' כג יב), ואם אין הדבר כן, יבאר לנו מה הפרש יש בין כבוא השמש של פסח, ובין כבוא השמש של מקרה לילה, וככה ובא השמש וטהר (ויקרא כב ז), אמרו המינים כי שלשה ערבים הם וראייתם בעבור שמצאו, עד הערב השלישית (ש"א ב, ה), והם לא הכירו האמת ולא הבינו, כי כתוב, מחר חדש וגו' ושלשת תרד מאוד (שם שם יה יט) שפירושו כאשר יהיה היום השלישי מהיום הסמוך לערב השדה שאתה נסתר שם, ובעבור זה אמר עד הערב השלישי, ועתה אשוב לפרש, דע כי משקל ערבים לעולם נופל על משקל שנים כמו אָבְנָיִם (למעלה א טז) וכמוהו לוחתָיִם (יחז' כז ה) וככה דְרָכַיִם (משלי כח ו), והעד יפול באחת (שם) וככה שמים, כי הם שני סדני הגלגל שהם כמו מסמרות נטועים שעליהם משענות הגלגל וככה לנטוע שמים (ישעי' נא טז), וכבר פירשתי בס' השם הנכבד, כי שמים מגזרת שם ישר נכח עמו (איוב כג ז), רמז לשני מקומות, והנה יש לנו שני ערבים האחד עריבת השמש, והוא עת ביאתו תחת הארץ, והשני ביאת אורו הנראה בעבים והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה, אז יבא בעל קרי אל המחנה וידליק אהרן את הנרות אמר הגאון רב סעדיה ז"ל, מדת מזבח העולה חמש אמות אורך, וחמש אמות רוחב ובמדת הזאת לא יעמדו כי אם כהנים מעטים שהם זורקים דמי הפסחים קודם שיקרשו והנה בימי יאשיהו שהיו ישראל מועטים לא יכלו הכהנים לזרוק דמי הפסחים והשלמים ששחטו לזרקם לשעה ושליש שעה, ואף כי בהיות כל השבטים בארצם, והנה היתה קבלה שיחלו לשחוט מהרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב והזכיר הכתוב בין הערבים שרוב הפסחים היו אז נשחטים שם, והוא סוף הזמן שלא יעבור עד עריבת אור השמש:
**Entre las tardes.** Esta es una expresión difícil. Rabenu Shelomó dijo que comienza desde el instante en que el sol se inclina después del mediodía hacia el oeste, pero no explicó por qué se habla de dos tardes. Está escrito: «Cuando Aharón encienda las lámparas entre las tardes», y no hay duda de que las encendía cuando se ponía el sol.
Cuando investigamos esta expresión, encontramos que el instante llamado «entre las tardes» también se llama simplemente «tarde». Está escrito: «Entre las tardes comeréis carne», y en el mismo contexto: «cuando el Eterno os dé por la tarde carne para comer». Respecto al encendido de las lámparas está escrito: «Aharón y sus hijos la prepararán desde la tarde hasta la mañana». También: «ofrendas de ascensión al Eterno, por la mañana y por la tarde». Y: «el segundo cordero ofrecerás entre las tardes».
Respecto al Pésaj, acerca del cual está escrito «entre las tardes», encontramos: «Allí sacrificarás el Pésaj por la tarde, cuando se ponga el sol, en el tiempo de tu salida de Egipto». «Cuando se ponga el sol» significa cuando se dirige hacia el oeste. No significa su entrada literal bajo la tierra, sino lo contrario de su salida, pues está escrito: «el sol salió sobre la tierra», cuando comenzó a verse sobre ella. Del mismo modo: «se puso el sol y quedó puro», es decir, dejó de verse sobre la tierra.
Está escrito acerca de quien sufrió una emisión nocturna: «Al acercarse la tarde se lavará con agua». Si esto no fuera así, que nos expliquen qué diferencia existe entre «cuando se ponga el sol» respecto al Pésaj y «cuando se ponga el sol» respecto a quien sufrió una emisión, así como «se puso el sol y quedó puro».
Los sectarios dijeron que existen tres tardes. Su prueba era «hasta la tercera tarde». No conocieron la verdad ni comprendieron el texto. Allí está escrito: «Mañana es Rosh Jódesh… al tercer día descenderás rápidamente». Significa: cuando llegue el tercer día contado desde el día próximo a la tarde en el campo donde estarás oculto. Por eso dijo «hasta la tercera tarde».
Ahora volveré a explicarlo. Debes saber que la forma dual *arbayim* sigue siempre el patrón de dos cosas, como *ovnáyim*, «dos piedras». Así también *lujotayim*, «dos tablas», y *derajayim*, «dos caminos». La prueba es «caerá en uno de ellos». Lo mismo ocurre con *shamáyim*, «cielos», porque son como dos soportes de la esfera, semejantes a clavos fijados sobre los cuales se apoya el círculo. Así se entiende también «para plantar los cielos». Ya expliqué en el Libro del Nombre glorioso que *shamáyim* procede de «allí está el recto frente a Él» y alude a dos lugares.
Tenemos, por tanto, dos tardes. La primera es la puesta del sol, cuando entra debajo de la tierra. La segunda es la desaparición de su luz visible en las nubes. Entre ambas hay aproximadamente una hora y un tercio. Entonces la persona que sufrió una emisión puede entrar en el campamento, y Aharón enciende las lámparas.
El Gaón Rav Saadia, de bendita memoria, dijo: el altar de la ofrenda de ascensión medía cinco codos de largo y cinco de ancho. Sobre un espacio así solamente podían permanecer unos pocos sacerdotes para arrojar la sangre de los sacrificios de Pésaj antes de que se coagulara. En los días de Yoshiyahu, cuando Israel era relativamente poco numeroso, los sacerdotes no habrían podido arrojar durante solamente una hora y un tercio toda la sangre de los sacrificios de Pésaj y de las ofrendas de paz. Con mayor razón habría sido imposible cuando todas las tribus habitaban en su tierra.
Existía, por tanto, una tradición según la cual comenzaban a sacrificar desde el instante en que una persona podía reconocer claramente que el sol se había inclinado hacia el oeste. El texto menciona «entre las tardes» porque la mayoría de los sacrificios de Pésaj se degollaban dentro de ese período. Es el final del tiempo permitido: no puede prolongarse más allá de la desaparición de la luz solar.
Ibn Ezra on Exodus 12:13
על שתי המזוזות. של פתח הבית ועוד יפרש משה איך יקחו את הדם:
**Sobre los dos postes:** los postes de la entrada de la casa. Más adelante Moshé explicará cómo debían tomar la sangre.
Ibn Ezra on Exodus 12:14
ומלת משקוף, מגזרת חלון (ברא' ח ו) וישקף (שם כו ה), וזה המשקוף הוא על פתח הבית, וככה מנהג כל ארץ ישמעאל כי מנהג הערלים לא היה כמנהג המצריים ואפילו במאכליהן, כמו "פתות אותה פתים" (ויקרא ב ו), וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן, וכל אשר הזכיר ישעיה על בנות ציון, וככה אין בית להם כי אם בחצר, האחת יקרא פתח הבית, והחיצון שער החצר, ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם, ולא יפחדו שיסקלום, ואילו היה כן, היה זה בשער החצר, והנה לא הושם הדם כי אם בסתר, שסגרו שער החצר, והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה, ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר, שהלכו לדרכם, וסגרו כל אחד שער חצרו, כי המצריים חשבו שישובו, רק הטעם להיות הדם על המשקוף, להיות כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו כדרך, והתוית תו (יחז' ט ד):
La palabra *mashkof*, «dintel», procede de la misma raíz que «ventana» y «miró». Este dintel se encuentra sobre la entrada de la casa. Así es todavía la costumbre en todas las tierras de los musulmanes, pues las costumbres de los incircuncisos no eran iguales a las de los egipcios, incluso en sus alimentos, como «la partirás en pedazos». Lo mismo ocurre con los adornos de las mujeres, que colocan anillos en la nariz y en las orejas, y con todo lo que Yeshayahu menciona acerca de las hijas de Tzión. Sus casas tampoco tienen una entrada única: existe un patio; una entrada se llama puerta de la casa y la exterior, puerta del patio.
Muchos dijeron que colocar la sangre sobre el dintel y los dos postes servía para mostrar públicamente que degollaban la abominación de Egipto. Puesto que el temor de los egipcios ya había caído sobre ellos, no temerían que los apedrearan. Si este hubiera sido el propósito, la sangre debería haberse colocado sobre la puerta del patio. Sin embargo, fue colocada en secreto, después de cerrar la puerta del patio. Sacrificaron entre las tardes, cerca de la noche, para que nadie los viera. Ninguna persona salió de la entrada de su casa hasta la mañana, cuando emprendieron el camino. Cada uno cerró la puerta de su patio, pues los egipcios pensaban que regresarían.
El verdadero sentido es que la sangre sobre el dintel servía como expiación por todos los que comían dentro de la casa y como señal para que el destructor la viera, semejante a «marcarás una señal».
Ibn Ezra on Exodus 12:15
ומלת בָּתִּים משונה בדקדוק כי יש דגש אחר קמץ גדול, ואין זה משפט הלשון, רק אם היה הקמץ חטף, כמו רָנּוּ שמים (ישעי' מד כג) אולי היה כן בעבור חסרון יו"ד בית, שלא תתערב זאת הגזרה עם גזרת עשרת הַבַּתִּים חומר (יחז' מה יד) שהוא פתח לשון רבים, מן האיפה והבת (שם שם יא), ומלת "על הבתים" יורנו כי הוא מלעיל הפך המנהג:
La palabra *batim*, «casas», presenta una forma gramatical excepcional, porque tiene daguesh después de un kamatz grande, cosa contraria a la regla de la lengua. Solamente sería normal si se tratara de un kamatz-jataf, como en «cantad, cielos». Tal vez ocurrió así por haberse omitido la yod de *báyit*, para que esta forma no se confundiera con «diez batim de jómer», donde *batim* es el plural de la medida *bat*, como «el efá y el bat». La expresión «sobre las casas» también demuestra que la palabra lleva el acento en la penúltima sílaba, contra la costumbre habitual.
Ibn Ezra on Exodus 12:16
על מרורים יאכלהו. אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל, ואפילו לא היה למצרי אלא פת לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם, ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל, שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם (א יד):
**Con hierbas amargas lo comerán.** Uno de los sabios de Sefarad dijo que es sabido que la humedad domina en Egipto por causa de las aguas del Nilo y porque allí no desciende lluvia; el aire es permanentemente húmedo. Por eso acostumbraban comer en todas sus mesas muchas clases de hierbas amargas y mostaza. Aunque un egipcio solamente tuviera pan, las hierbas amargas siempre estarían sobre su mesa para mojar en ellas el pan, pues constituyen un remedio para su clima. Nosotros nos apoyamos en la opinión de nuestros antiguos Sabios, quienes explicaron que las hierbas amargas recuerdan «amargaron sus vidas».
Ibn Ezra on Exodus 12:17
נא. יש אומרים כאשר הוא עתה שהבשר חי, ובדרך הזאת לא מצאנו בכל המקרא, ואחרים אמרו כי הוא מגזרת כי הניא אביה אותה (במד' ל ו) והטעם שבור, ואין זה נכון, כי אחר כן אמר ועצם לא תשברו בו (פ' מו), והנכון בעיני שאין לו חבר במקרא, ופירושו הפך מבושל, והוא שנקרא חי, כמו, לא יוקח ממך בשר מבושל כי אם חי (ש"א ב טו), וכבר אמרתי כי רוב לשון ערבי דומה ללשון עברית, והבשר החי יקראו בלשון ערבי ניי, ואותיות אהו"י מתחלפים להם בלשונם כמו בלשוננו:
**Crudo.** Algunos dicen que significa la carne tal como se encuentra en ese momento, todavía viva o sin cocinar, pero no encontramos este uso en ninguna otra parte de las Escrituras. Otros dicen que procede de «su padre la hizo desistir» y que significa «quebrado». Esto no es correcto, pues después dice: «no quebraréis ningún hueso». Según mi opinión, esta palabra no tiene paralelo en las Escrituras y significa lo contrario de cocido, es decir, lo que llamamos carne cruda, como «no tomará de ti carne cocida, sino cruda». Ya dije que gran parte de la lengua árabe se parece al hebreo. En árabe la carne cruda se llama *nayy*, y las letras álef, he, vav y yod se intercambian en su lengua como en la nuestra.
Ibn Ezra on Exodus 12:18
ובשל. שם התואר ופירושו שהוא מבושל במים, כי גם צלי אש יקרא מבושל, כדכתיב ובשלת ואכלת (דבר' טז ז) ויבשלו את הפסח באש כמשפט (דה"ב לה יג), ויתכן להיות ובשל מבושל כמאכל המלכים, על דרך המשקיות, כי ישימו על האש כלי נחשת רחב, וימלאו חציו מים, וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים על המים הרותחים, וככה יתבשל הבשר וזה המאכל מועיל יותר מכל המאכל אשר יהיה קרוב אל האש, והנני הכותב מוסיף על דברי זה החכם כאשר שמעתי מפיו, ובשל שם התואר על משקל, כבד, זקן,, וככה זה ובשל כי הבי"ת קמוץ והשי"ן רפה, ואינו שם הפועל, על דרך כי כבד אכבדך (במד' כב יז) הַכֵּה תַכֶּה (דבר' יג טז), כי לעולם לא יבוא שם הפועל בהתחברו רק על לשון עבר או עתיד, כמו דַבר ידבר (למעלה ד יד) הַקְדֵשׁ הקדשתי (שופ' יז ג), רק להתחבר שם הפעל עם פועל ופעול לא יבא, והנה זה בָשֵל כמו כָבֵד, ולנקבה הזרוע בְשֵלָה (במד' ו יט), ואל תתמה מה צורך לומר שני הענינים בשל ומבושל, כי שני בישולים הם כמו שפירש האחד להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחין ולרבים, בשלים מבושלים והמה חכמים, מחוכמים (משלי ל כד), וככה יאמר ליחיד חכם מחוכם, ברוך ומבורך והפרש יש בין בדיקות הלשון בין חכם למחוכם, וככה בין לבָשֵל ומבושל כאשר פירש:
**Cocido.** Es un adjetivo y significa cocido en agua, porque incluso lo asado al fuego puede llamarse cocido, como «lo cocinarás y lo comerás» y «cocieron el Pésaj al fuego conforme a la ley».
También es posible que *vashel mevushal* signifique cocido según la comida de los reyes, por medio de vapor. Colocan sobre el fuego un recipiente ancho de cobre y lo llenan hasta la mitad con agua. Cuando el agua hierve, colocan dentro de ella otra olla que contiene la carne y agua fría. Así se cocina la carne. Este alimento es más saludable que todo alimento colocado directamente cerca del fuego.
Yo, quien escribe, añado esto a las palabras de aquel sabio tal como lo escuché de su boca. *Bashel* es un adjetivo según el patrón de «pesado» y «anciano». Así ocurre aquí: la bet lleva kamatz y la shin es suave. No es un infinitivo absoluto como «ciertamente te honraré» o «ciertamente herirás». El infinitivo absoluto solamente se une a un verbo en pasado o futuro, como «ciertamente hablará» y «ciertamente consagré». No se une a la vez con un verbo y un participio pasivo. Por tanto, *bashel* es como *kaved*. En femenino se dice «la pierna cocida».
No te asombres de que sean mencionadas las dos expresiones «cocido» y «cocinado», porque existen dos maneras de cocinar, como expliqué: una consiste en introducir el recipiente que contiene la carne dentro de otro recipiente con agua hirviendo. En plural se diría «cocidos y cocinados». Del mismo modo: «son sabios, hechos sabios». En singular se puede decir «sabio y muy instruido», «bendito y bendecido». Quienes examinan cuidadosamente la lengua reconocen una diferencia entre «sabio» y «hecho sabio», y también entre *bashel* y *mevushal*, como fue explicado.
Ibn Ezra on Exodus 12:19
ראשו על כרעיו ועל קרבו. כמו עם, וכן ויבאו האנשים על הנשים (למטה לה כב), והראש והכרעים ירחץ במים כמשפט:
**Su cabeza con sus patas y sus entrañas.** La palabra «sobre» significa «con», como «los hombres llegaron junto con las mujeres». La cabeza y las patas debían lavarse con agua conforme a la ley.
Ibn Ezra on Exodus 12:20
והנותר ממנו. אם יהיה אנוס שלא היה יכול לאכול חלקו, ויפת אמר על העצמות ואיננו נכון, כי לא דבר הכתוב רק על הווה:
**Lo que quede de él:** si alguien se vio impedido y no pudo comer su porción. Yéfet dijo que se refiere a los huesos, pero no es correcto, porque el texto habla solamente de lo que normalmente sucede.
Ibn Ezra on Exodus 12:21
וטעם וככה תאכלו אותו, פסח מצרים לבדו, והמינים אשר בארגלן עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים, ואלה תועי רוח כלם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים:
El sentido de «así lo comeréis» se aplica solamente al Pésaj de Egipto. Los sectarios de Argel hacen hoy algo semejante en recuerdo de la salida de Egipto. Todos estos extraviados salen de su tierra el día quince para recordar la salida de Egipto.
Ibn Ezra on Exodus 12:22
ומקלכם בידכם. לנהוג החמורים, כמו ויך את האתון במקל (במד' כב כז):
**Y vuestro bastón en vuestra mano:** para conducir los asnos, como «golpeó a la asna con el bastón».
Ibn Ezra on Exodus 12:23
וטעם בחפזון, שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה, וכן אמרו אבות הקדושים, אינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא צלי:
El sentido de «apresuradamente» es que no debían demorarse, sino comerlo rápidamente antes de que llegara el instante del destructor, cuando el Eterno pasaría sobre la entrada. Por eso ordenó que fuera asado al fuego, para que se cocinara rápidamente. Así dijeron nuestros santos antepasados: solamente puede comerse hasta la medianoche y solamente puede comerse asado.
Ibn Ezra on Exodus 12:24
ועברתי בארץ מצרים. כי כח השם וגבורותיו הם העוברים, כאלו השם עובר:
**Pasaré por la tierra de Egipto.** El poder y las acciones poderosas del Eterno son los que pasan, como si el propio Eterno pasara.
Ibn Ezra on Exodus 12:25
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. כדרך וראש דגון נופל לפניו ארצה (ש"א ה ד) וכן כתוב ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במד' לג ד):
**Y ejecutaré juicios contra todos los dioses de Egipto:** como cuando la cabeza de Dagón cayó delante del Arca sobre la tierra. Así también está escrito: «El Eterno ejecutó juicios contra sus dioses».
Ibn Ezra on Exodus 12:26
וזה יהיה לכם לאות שיחזק לבבכם ולא ירך בשמעכם צעקת המצריים במות בכוריהם בעבור המשחית, בעבור הדם אשר אני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף כי זה הדם יהיה לאות על המשחית:
**Esto será para vosotros una señal:** fortalecerá vuestro corazón para que no se debilite al escuchar el clamor de los egipcios cuando mueran sus primogénitos por causa del destructor. Por la sangre que Yo vea pasaré sobre vosotros y no habrá plaga entre vosotros. Esta sangre será una señal para el destructor.
Ibn Ezra on Exodus 12:27
והיה היום הזה. יהיה זכר לדורות:
**Este día:** será un memorial para todas las generaciones.
Ibn Ezra on Exodus 12:28
וחגותם אותו. הוא חג הפסח, ואמר חקת עולם לדורותיכם, ולא אמר בכל מושבותיכם, כי זו המצוה תלויה בארץ כאשר אפרש:
**Lo celebraréis:** se refiere a la festividad de Pésaj. Dice «estatuto eterno para vuestras generaciones», pero no «en todos vuestros lugares de residencia», porque este mandamiento depende de la tierra, como explicaré.
Ibn Ezra on Exodus 12:29
שבעת ימים. טעם מצות תאכלו, זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה, רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים כי שם כתוב כי לא חמץ, ואלו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב רב, וככה כתוב על הפסח, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני (דבר' טז ג), והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות חיוב על דרך הפשט והעד למען תזכור את יום צאתך (שם) ובעבור זה כתוב, כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות (פ' כ) חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ:
**Durante siete días.** El sentido de «comeréis matzot» es recordar lo que comieron al salir de Egipto. Para el Pésaj de Egipto solamente se les ordenó comer las matzot que acompañaban al sacrificio antes de la medianoche. La obligación de comer matzot durante siete días fue establecida para recordar lo que les ocurrió al salir, pues está escrito que la masa no había fermentado. Si los egipcios les hubieran permitido demorarse un poco, su masa habría fermentado.
Durante los siete días posteriores a la salida comieron matzot, hasta que el faraón se ahogó el séptimo día. La nube los conducía de día y de noche y no permanecían mucho tiempo detenidos en cada campamento. Así está escrito respecto al Pésaj: «Durante siete días comerás con él matzot, pan de aflicción». Menciona junto al Pésaj la obligación literal de comer matzot durante siete días. La prueba es: «para que recuerdes el día de tu salida». Por eso está escrito: «No comeréis nada fermentado; en todos vuestros lugares de residencia comeréis matzot», como obligación tanto en la tierra de Israel como fuera de ella.
Ibn Ezra on Exodus 12:30
ואחר שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט את הפסח בנטות השמש לצד מערב וכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי (לד כה) על כן דרשו רז"ל אך חלק, ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי (ברא' ב ב) כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים והנה תחלת יום ראשון סוף יום י"ד בערב, ככתוב מיום הראשון עד יום השביעי, והנה פירוש זה, כי שבעת ימים שלמים הם מיום י"ד לחדש בערב שהוא סוף יום י"ד, עד יום הכ"א לחדש בערב, ועוד אדבר על זה:
Israel poseía una tradición según la cual comenzaban a sacrificar el Pésaj cuando el sol se inclinaba hacia el oeste. Está escrito: «No sacrificarás la sangre de Mi sacrificio sobre jametz». Por eso nuestros Sabios interpretaron que la palabra *aj*, «solamente», divide el día.
Debes saber que la terminación de una acción no es una nueva acción. El significado de «Dios terminó en el séptimo día» es que, cuando comenzó el séptimo día, Su obra ya estaba terminada. Del mismo modo, «en el primer día haréis desaparecer el seor de vuestras casas» significa que, al comenzar el primer día, todo el seor ya debe haber desaparecido de las casas.
El comienzo del primer día es el final del día catorce por la tarde, como está escrito «desde el primer día hasta el séptimo día». El significado es que son siete días completos desde la tarde del día catorce del mes, que es el final del día catorce, hasta la tarde del día veintiuno. Hablaré nuevamente de esto.
Ibn Ezra on Exodus 12:31
וביום הראשון. הוא יום יציאת מצרים, והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש:
**En el primer día:** es el día de la salida de Egipto. El séptimo día es el día en que se ahogó el faraón, como explicaré.
Ibn Ezra on Exodus 12:32
כל מלאכה. בכל המועדים חוץ מיום השבת ויום הכפורים אין כתוב בהם כל מלאכה רק בפסח לבדו אמר, והתנה להוציא אוכל נפש, ובכל מקום בין בפסח בין בעצרת בין ביום הזכרון וחג הסוכות היה אוחז דרך קצרה לומר כל מלאכה לא תעשו, רק במקום אחד בפסח לא תעשו כל מלאכה על דרך שהזכיר תחלה:
**Todo trabajo.** En todas las festividades, salvo Shabat y Yom Kipur, no está escrito «todo trabajo», excepto aquí en Pésaj, donde añadió inmediatamente una excepción para permitir la preparación de alimentos. En otros lugares, tanto respecto a Pésaj como a Shavuot, el Día del Recuerdo y Sucot, emplea una forma abreviada: «no haréis ningún trabajo». Solamente en un lugar respecto a Pésaj dice «no haréis todo trabajo», siguiendo la formulación mencionada inicialmente.
Ibn Ezra on Exodus 12:33
ושמרתם. הנה צוה להיות המצות שמורים מימות הקציר:
**Guardaréis.** Ordenó que las matzot fueran protegidas y preparadas desde los días de la cosecha.
Ibn Ezra on Exodus 12:34
וכתוב והוצאתי את צבאותיכם ועדיין לא יצאו, כי בתחלת החדש היתה זו הנבואה, והטעם שתאמרו כן לדורותיכם:
Está escrito «saqué a vuestros ejércitos», aunque todavía no habían salido, porque esta profecía fue pronunciada al comienzo del mes. El sentido es que así debían decirlo a las generaciones futuras.
Ibn Ezra on Exodus 12:35
בראשון. אחז דרך קצרה, בעבור שהזכיר בתחלה, ראשון הוא לכם (פ' ב), והנה טעם בחדש הראשון, וכמוהו בעשירי באחד לחדש (ברא' ה):
**En el primero.** Empleó una forma abreviada porque anteriormente había dicho «será para vosotros el primero». Significa «en el primer mes». Es semejante a «en el décimo, el primer día del mes».
Ibn Ezra on Exodus 12:36
שאור. שהוא מחמיץ, והוא הידוע, ואחר כן אמר כל אוכל מחמצת, כל דבר שֶיֵחְמָץ ודע כי מיום הראשון עד יום השביעי, אינו דבק בקרוב אליו שהוא ונכרתה רק עם אוכל מחמצת כמו למלוך שלמה על ישראל (מ"א ו א'), אמר יפת, כי יש אות שמושכת עצמה ואחרת עמה אחורנית כמי אדם פטדה וברקת (למטה כה יז) שהטעם אדם ופטדה וברקת, וככה מיום הראשון עד יום השביעי:
**Seor:** aquello que hace fermentar, cuyo significado es conocido. Después dice: «todo el que coma algo fermentado», es decir, cualquier cosa que haya fermentado.
Debes saber que «desde el primer día hasta el séptimo» no está unido a la expresión más cercana, «será cortada», sino a «quien coma algo fermentado». Es semejante a «cuando Shelomó reinó sobre Israel». Yéfet dijo que en ocasiones una partícula extiende su función hacia atrás sobre otra palabra, como «rubí, topacio y esmeralda», cuyo sentido es «rubí, y topacio, y esmeralda». Así también «desde el primer día hasta el séptimo».
Ibn Ezra on Exodus 12:37
וכבר הזכיר כי כל אוכל חמץ מישראל חייב כרת ובכאן הוסיף גר שהוא גר צדק:
Ya había mencionado que todo israelita que comiera jametz sería castigado con karet. Aquí añade al extranjero, es decir, al converso justo.
Ibn Ezra on Exodus 12:38
כל. הזכיר העונש תחלה ואחר כך האזהרה, ואין בכל מושבותיכם תאכלו מצות רשות, כמו ששת ימים תעשה מלאכה (למטה לח ב), רק חיוב למען תזכור:
**Todo.** Primero mencionó el castigo y después la prohibición. «En todos vuestros lugares de residencia comeréis matzot» no es opcional, como podría parecer en «seis días harás tu trabajo», sino una obligación, «para que recuerdes».
Ibn Ezra on Exodus 12:39
ויקרא משה לכל זקני ישראל. והם יאמרו לקהל:
**Moshé llamó a todos los ancianos de Israel:** y ellos transmitirían las palabras a la congregación.
Ibn Ezra on Exodus 12:40
וקחו לכם צאן. בעשור לחדש כאשר צוהו השם:
**Tomad para vosotros animales del rebaño:** el día diez del mes, como el Eterno le había ordenado.
Ibn Ezra on Exodus 12:41
אמר המדקדק כי ושחטו הפסח מהבנין הדגוש, ולא דבר נכונה, כי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (פ' ו) הוא מהבנין הקל, והשי"ן קמוץ כמשפט בעבור הנח הנעלם, רק ושחטו הפסח לשון צווי מהבנין הקל, ולא מצינו מזאת הגזרה בכל המקרא מהבנין הדגוש, והיה ראוי השי"ן להיות חירק תחתיה כמו משכו, רק בעבור אות הגרון שהוא אחריו נפתח השי"ן כמשפטם לעשות כך כמו בַחֲרו לכם (יהושע כד טו) ורבים ככה, על כן יהיה השי"ן בפתח גדול בלשון צווי ושניהם מבנין אחד:
Un gramático dijo que «degollad el Pésaj» pertenece a la conjugación intensiva. No habló correctamente. «Toda la congregación de Israel lo degollará» pertenece a la conjugación simple, y la shin lleva kamatz conforme a la regla por causa de la letra de reposo oculta. «Degollad el Pésaj» es una forma imperativa de la conjugación simple. No encontramos esta raíz en la conjugación intensiva en ninguna parte de las Escrituras. La shin debería haber llevado jirik, como en «tirad», pero por causa de la letra gutural siguiente recibió pataj, conforme a la regla que encontramos en «escoged para vosotros» y muchos otros casos. Por eso la shin lleva pataj grande en el imperativo. Ambas formas pertenecen a la misma conjugación.
Ibn Ezra on Exodus 12:42
ולקחתם. עתה פירש איך יקחו מהדם ויתנו על המשקוף:
**Tomaréis.** Ahora explicó cómo debían tomar la sangre y colocarla sobre el dintel.
Ibn Ezra on Exodus 12:43
מלת אגודת כמו חבורה, כמו ויהיו לאגדה אחד (ש"ב ב כה), ורבי מרינוס אמר, כי האל"ף נוסף והוא מגזרת גדוד, ואחרים אמרו כי האל"ף שרש, כמו וחשב אפודתו (למטה כח ה):
La palabra *agudá* significa «grupo» o «haz», como «se reunieron formando un solo grupo». Rabí Marinus dijo que la álef es adicional y que procede de la raíz *gedud*, «tropa». Otros dijeron que la álef pertenece a la raíz, como en «la banda de su efod».
Ibn Ezra on Exodus 12:44
והגאון פי' האזוב בלשון ערבי זעת"ר, ובלשון לעז אוריגנ"ו, והוא עשב נכבד במיני מטעמים, וזה לא יתכן, כי הכתוב אמר על האזוב אשר יצא בקיר (מ"א ה יג), ולא ידעתי מהו, רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף, כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק:
El Gaón explicó que el hisopo es la planta llamada en árabe *zaatar* y en lengua extranjera orégano. Es una hierba apreciada para condimentar alimentos. Esto no puede ser correcto, porque el texto habla «del hisopo que sale de la pared». No sé qué planta es. Según la razón, no debe ser una planta fuerte, porque aparece como contraste con el cedro mencionado en el mismo versículo.
Ibn Ezra on Exodus 12:45
ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער, וטבלו האזוב בו ויגיעו אל המזוזת, כמו וימד סף השער (יחז' מ ו) אמות הספים (ישעי' ו), ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים, כמו, משכב וספות (ש"ב יז כה):
Algunos dicen que sacrificaban el Pésaj sobre el umbral de la entrada, mojaban allí el hisopo y alcanzaban los postes, como «midió el umbral de la puerta» y «los cimientos de los umbrales». Otros dicen que *saf* es un recipiente sobre el cual sacrificaban, como «camas y recipientes».
Ibn Ezra on Exodus 12:46
ועוד אפרש עד בקר:
Más adelante explicaré la expresión «hasta la mañana».
Ibn Ezra on Exodus 12:47
ולא יתן המשחית. לא יניחנו, כמו "כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה" (ברא' כ ו), והנה המשחית ברשותו, ואם יניחנו כאילו נתן לו רשות:
**No permitirá al destructor.** No lo dejará actuar, como «por eso no te permití tocarla». El destructor se encuentra bajo Su autoridad. Si lo dejara actuar, sería como si le hubiera dado permiso.
Ibn Ezra on Exodus 12:48
ושמרתם. רבים חשבו, כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת חיוב לדורות, בעבור כי "הדבר הזה" סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו, ועוד כי כתוב אחר כן, אשר פסח על בתי בני ישראל (פ' כז) ובדרך הסברא נכון היה לולי קבלת האמת הנגמרת, הנה הנכון שמלת "הדבר הזה" שב אל ושחטו הפסח, וטעם שאלת הבנים בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו ועל קרבו, ועצם לא תשברו בו, ובן נכר ותושב וערל ושכיר לא יאכל בו ואין זה המנהג במועדים אחרים:
**Guardaréis.** Muchos pensaron que colocar la sangre sobre el dintel y los dos postes era una obligación para todas las generaciones, porque «este asunto» se encuentra cerca de la orden de tomar el hisopo y mojarlo. Además, después está escrito: «que pasó sobre las casas de los hijos de Israel». Según la razón, esto sería correcto si no existiera la tradición verdadera y definitiva.
La explicación correcta es que «este asunto» vuelve a «degollad el Pésaj». La pregunta de los hijos surge cuando ven a toda la familia reunida en un solo grupo comiendo un cordero íntegro, su cabeza con sus patas y sus entrañas, sin quebrar ningún hueso; además, ningún extranjero, residente incircunciso ni trabajador asalariado puede comer de él. Esta costumbre no existe en las demás festividades.
Ibn Ezra on Exodus 12:49
והיה. עתה פירש כי שחיטת הפסח תלויה בארץ, ואל יקשה עליך פסח הר סיני, כי מצוה עליונה היתה, ולא עשו פסח אחר במדבר כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות, ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש, אין להם רק המן לבדו:
**Y sucederá.** Ahora explicó que el sacrificio de Pésaj depende de la entrada en la tierra. No te resulte difícil el Pésaj celebrado en el monte Sinaí, porque fue un mandamiento extraordinario. No celebraron otro Pésaj en el desierto. En el monte Sinaí estaban cerca de zonas habitadas y podían encontrar matzot. Cuando se encontraban «en una tierra por la cual no pasó ningún hombre», solamente tenían el man.
Ibn Ezra on Exodus 12:50
והיה. מה העבודה הזאת. השנוי שהזכרתי:
**¿Qué significa este servicio?:** la práctica excepcional que ya mencioné.
Ibn Ezra on Exodus 12:51
ואמרתם זבח פסח. מצאנו פסוח והמליט (ישעי' לא ה), והטעם כמו חמלה, ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה, נקרא השה פסח, כמו ושחטו הפסח (פ' כא), והגאון אמר שהוא מגזרת פסח כי הפסח ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית המצרים, ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו, וכמוהו, עד מתי אתם פוסחים (מ"א יה כא):
**Diréis: es sacrificio de Pésaj.** Encontramos «pasando por encima, librará», cuyo sentido es compasión. Puesto que el Eterno tuvo compasión de los primogénitos de Israel por causa de la sangre del cordero, el cordero recibió el nombre de Pésaj, como «degollad el Pésaj». El Gaón dijo que procede de «cojear», porque el cojo se apoya sobre la pierna sana. El destructor actuó de manera semejante: destruyó al primogénito de la casa egipcia, pero pasó sobre la casa de su vecino hebreo y no la destruyó. Es semejante a «¿hasta cuándo cojearéis entre dos opiniones?».
Ibn Ezra on Exodus 12:52
וילכו ויעשו בני ישראל. שלקחו שה בעשור לחדש כאשר צוה השם למשה ולאהרן זאת חקת הפסח, כן עשו:
**Los hijos de Israel fueron e hicieron.** Tomaron el cordero el día diez del mes, como el Eterno había ordenado a Moshé y Aharón. «Así hicieron» se refiere al estatuto del Pésaj.
Ibn Ezra on Exodus 12:53
ויהי בחצי הלילה. השניה:
**Sucedió a la mitad de la noche:** durante la segunda mitad.
Ibn Ezra on Exodus 12:54
אמר יפת, כי השבויים הטוחנים בריחים ביום בבית הסהר, יכניסם בבור בלילה, וישימו הריחים על פי הבור, וזהו אשר אחר הריחים, והנה הוא כמו בבית הסהר:
Yéfet dijo que los cautivos que molían durante el día con las piedras de molino dentro de la prisión eran introducidos en un calabozo durante la noche, y las piedras se colocaban sobre la abertura del calabozo. Este es el sentido de «el que está detrás de las piedras de molino». Equivale a «dentro de la prisión».
Ibn Ezra on Exodus 12:55
ויקם. הוא בעצמו, כמו ועבד הלוי הוא (במד' יח כג) בעצמו:
**Y se levantó:** él mismo, como «el leví mismo realizará el servicio».
Ibn Ezra on Exodus 12:56
כי אין בית. על הרוב ידבר הכתוב:
**Porque no había casa:** el texto habla de lo que sucedía en la mayoría de los casos.
Ibn Ezra on Exodus 12:57
ויקרא. מדרך הסברא, כי משה ואהרן לא היו בליל ט"ו בארץ רעמסס עם ישראל, רק במצרים שהיתה מקום המלוכה שהיה שם פרעה, והנה יצאו הם מפתח ביתם במצות השם בחצי הלילה, ונתן להם רשות פרעה שילכו ישראל לעבודת השם, והנה הלך משה עם עבדי פרעה לרעמסס להוציא ישראל, וידוע היום כי יש בין מצרים הישנה שיש שם אוצרות יוסף ידועים עד היום, ובין רעמסס ששה פרסאות, והנה החלו לצאת בבקר, והוא עת עלות עמוד השחר, שיחל להראות אור השמש בעבים והנה יש בין תחלת זה הרגע, עד עת זרוח השמש שעה ישרה ושליש שעה, והנה יש לנו בקר והחשך גדול כמו, ותשכב מרגלותיו עד הבקר (רות ג יד) ושם כתיב בטרם יכיר איש את רעהו, והנה היו מישראל שיצאו בתחלת עמוד השחר ועודנו לילה בדרך התורה עד זרוח השמש, ואלה היו קרובים אל מצרים, והאחרים שהם רחוקים יצאו בו ביום, כי קהל רב היה, ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה משמונה פרסאות על כן כתוב, "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה" (דבר' טז א) וכתוב אחר "היום אתם יוצאים" (למטה יג ד), ועוד, ובנ"י יוצאים ביד רמה (במדבר לג ג) וכתוב שם, ומצרים מקברים (שם שם ד), וביום יקברו, וכבר פירשתי:
**Y llamó.** Según la razón, Moshé y Aharón no estaban durante la noche del día quince en la tierra de Ramsés con Israel, sino en la ciudad de Egipto donde se encontraba el gobierno y residía el faraón. A la medianoche salieron de la entrada de su casa por orden del Eterno. El faraón les concedió permiso para que Israel fuera a servir al Eterno. Moshé fue entonces con los siervos del faraón hacia Ramsés para sacar a Israel.
Hasta hoy se sabe que entre el antiguo Egipto, donde se encuentran los depósitos de Yosef conocidos todavía actualmente, y Ramsés hay seis parsás. Comenzaron a salir por la mañana, durante la aparición de la columna del alba, cuando la luz del sol empieza a verse en las nubes. Desde el comienzo de ese momento hasta la salida del sol hay una hora completa y un tercio.
Existe, por tanto, una mañana durante la cual todavía hay gran oscuridad, como «se acostó a sus pies hasta la mañana», donde está escrito: «antes de que un hombre pudiera reconocer a su compañero». Algunos israelitas salieron al comienzo del alba, cuando todavía era noche según la definición de la Torá, hasta la salida del sol. Estos eran quienes vivían cerca de la ciudad de Egipto. Los demás, que se encontraban lejos, salieron durante el mismo día, pues la congregación era muy grande. Desde el comienzo de Ramsés hasta su extremo había más de ocho parsás.
Por eso está escrito: «el Eterno, tu Dios, te sacó de Egipto de noche», y también: «hoy salís». Además: «los hijos de Israel salían con mano en alto», mientras allí mismo está escrito: «los egipcios estaban enterrando», cosa que se realiza durante el día. Ya lo expliqué.
Ibn Ezra on Exodus 12:58
גם אתם. כדברכם. שתלכו דרך שלשת ימים גם כאשר דברתם, וגם מקננו ילך עמנו (למטה י כו):
**También vosotros:** conforme a vuestras propias palabras, que caminaríamos tres días. También se refiere a lo que habíais dicho: «también nuestro ganado irá con nosotros».
Ibn Ezra on Exodus 12:59
וטעם וברכתם גם אותי. שיברכו אותו ויתפללו בעדו:
El sentido de «bendecidme también a mí» es que lo bendijeran y oraran en su favor.
Ibn Ezra on Exodus 12:60
וטעם גם, שנתן להם זבחים כאשר אמר לו משה:
El sentido de «también» es que les entregó animales para los sacrificios, como Moshé le había dicho.
Ibn Ezra on Exodus 12:61
ותחזק. לשון נקבה כי מדינת מצרים כוללת הכל:
**Y se fortaleció.** Está en femenino porque la región de Egipto incluye a todos sus habitantes.
Ibn Ezra on Exodus 12:62
וטעם כלנו מתים. פירשתיו במלת יפגענו (למעלה ה ג):
El sentido de «todos nosotros estamos muertos» ya lo expliqué al comentar la palabra «no sea que nos hiera».
Ibn Ezra on Exodus 12:63
משארותם. כלי עץ כמו טנאך ומשארתך (דבר' כח ה) כי חמוריהם היו טעונים בגדים שישאלו ממצרים:
**Sus artesas:** recipientes de madera, como «tu cesta y tu artesa». Sus asnos estaban cargados con los vestidos que habían pedido prestados a los egipcios.
Ibn Ezra on Exodus 12:64
ובני ישראל. כל אחד שאל כפי מעלתו, כי הנה במעשה המשכן הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבושם והשמן:
**Y los hijos de Israel.** Cada uno pidió conforme a su rango. En la construcción del Mishkán, solamente los príncipes trajeron las piedras preciosas, las especias y el aceite.
Ibn Ezra on Exodus 12:65
וינצלו. לא מצאנו גזירת הצלה מהבנין הקל, רק מהנוסף אי מהדגוש, ושניהם פעלים יוצאים כי אין הפרש בטעם בין וינצלו, ובין ויצל אלהים (ברא' לא ט), רק בבנין הנוסף יזכיר הפעול, ולא כן בדגוש:
**Y despojaron.** No encontramos la raíz de «salvar» o «arrebatar» en la conjugación simple, sino en las conjugaciones ampliada e intensiva. Ambas son transitivas, porque no existe diferencia de significado entre «despojaron» y «Dios arrebató». Sin embargo, en la conjugación ampliada se menciona expresamente el objeto, cosa que no sucede necesariamente en la intensiva.
Ibn Ezra on Exodus 12:66
ויסעו. היו הסמ"ך ראוי להדגש בהתבלע הנו"ן כמו ויגשו (ברא' יט ט) ויתנו (שם לה ד), אולי בא כן להקל על הלשון:
**Y partieron.** La samej debería haber llevado daguesh al asimilarse la nun, como en «se acercaron» y «entregaron». Tal vez apareció así para facilitar la pronunciación.
Ibn Ezra on Exodus 12:67
מרעמסס בפתח תחת הרי"ש, ושו"א תחת העין, והוא שם מחוז ולא עיר:
**Desde Ramsés.** La resh lleva pataj y la ayin shevá. Es el nombre de una región, no de una ciudad.
Ibn Ezra on Exodus 12:68
סכתה. אל סכות:
**Hacia Sucot:** hacia el lugar llamado Sucot.
Ibn Ezra on Exodus 12:69
וזכר הגברים, ואין צורך להזכיר הנשים, כי הם כמו הם, או יותר:
Mencionó a los varones. No era necesario mencionar a las mujeres, porque eran tantas como ellos o incluso más.
Ibn Ezra on Exodus 12:70
לבד מטף. שהוא פחות מכ' שנה:
**Además de los niños:** quienes tenían menos de veinte años.
Ibn Ezra on Exodus 12:71
וגם ערב רב. מאנשי מצרים שהתערבו עמהם, והם האספסוף שנאספו עליהם:
**También una multitud mezclada:** personas de Egipto que se mezclaron con ellos. Son la multitud que se reunió alrededor de Israel.
Ibn Ezra on Exodus 12:72
ויאפו. הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור, ולא אפוהו עד שחנו בסוכות:
**Y hornearon.** La masa que sacaron de Egipto contenía seor, pero no la hornearon hasta que acamparon en Sucot.
Ibn Ezra on Exodus 12:73
ומושב בני ישראל. חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים, והנה אזכיר מקצתם ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום (ש"ב טו ז), ואבשלום לא היה בן ארבעים שנה, גם לא נשלמה מלכות בית דוד, ומפרשים אמרו כי זה חשבון במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים מיום שבת הארון בקרית יערים, וכתוב ויהי בשלשים שנה (יחז' א א), י"א בן שלשים שנה נתנבא וי"א ליובל, וי"א מציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן, ואני לא ידעתי, כי הם סברות בלא יסוד ומשענת, וכתוב, בעוד ששים וחמש שנה (ישעי' ז ח), וזו הנבואה היתה בימי אחז, ומלכותו היתה שש עשרה שנה, ובשנת שש לחזקיהו בנו גלתה שומרון, ע"כ הוצרכו המפרשים לומר כי תחלת ששים וחמש שנה, מיום שנבא עמוס, וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז יא), ואחרים אמרו משנת הרעש, וכאשר חפשנו שנות שבא ישראל בימי יוסף ואחיו, הנה לא יגיעו מספר ימי הכתוב כי אין ספק כי קהת מיורדי מצרים היה, ונחשוב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו, גם עמרם הוליד משה בסוף ימיו, והנה מספר חייהם מאתים ושבעים שנה, ומשה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים, והנה הכל ג' מאות ונו"ן שנה, הנה חסרו לנו שמונים והזקנים הוסיפו אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. כי, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (ברא' טו יג) אינו דבק עם וענו, רק עם יהיה זרעך וכמוהו רבים, ובפרשה הזאת "מיום הראשון עד יום השביעי" (פ' טו), ואחר שמצאנו כתוב, שהשם אמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה, ידענו כי חשבון מושב בני ישראל, תלוי בקץ אברהם, והוצרך בעל סדר עולם לומר, כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן, והוצרכו המפרשים לומר, כי נבואת אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (ברא' טו ז) איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת אבל אחר זה נאמרה, ואין צורך לכל זה, רק חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק, ואלה השלשים שנה הנוספים, מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים, ובא עם אביו אל חרן כאשר כתוב ויבואו עד חרן וישבו שם (שם יא לא), ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים, ובא אל ארץ כנען, והוא בן חמש ושבעים שנה, ולא שב אל חרן, והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו, כי הוא העיקר, כי לו נתנה ארץ הכנעני, ויהיה פסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (שם טו ז) דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה, והנה פי' ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, שהיו גרים שם, גם אבותיהם היו גרים, ככתוב כמעט וגרים בה (תה' קה יב), ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם (ברא' כג ד):
**La residencia de los hijos de Israel.** En las Escrituras existen muchos cómputos cuyo punto inicial desconocemos. Mencionaré algunos.
Está escrito: «Sucedió al final de cuarenta años que Avshalom dijo…». Avshalom no tenía cuarenta años, y tampoco se habían completado todavía cuarenta años del reinado de la casa de David. Los comentaristas dijeron que era un cómputo relacionado con Egipto, después de sumar otros períodos durante los cuales fueron extranjeros desde el día en que el Arca permaneció en Kiryat Yearim.
Está escrito: «Sucedió en el año treinta». Algunos dicen que Yejezkel profetizó a los treinta años de edad; otros, que se refiere al Yovel; otros, al hallazgo del libro de la Torá por el kohén Jilkiyahu. Yo no lo sé, porque son especulaciones sin fundamento ni apoyo.
Está escrito: «Dentro de sesenta y cinco años Efraím será destruido». Esta profecía fue pronunciada durante los días de Ajaz, cuyo reinado duró dieciséis años. Durante el sexto año de su hijo Jizkiyahu fue exiliada Shomrón. Por eso los comentaristas tuvieron que afirmar que los sesenta y cinco años comenzaron desde el día en que Amós profetizó: «Israel será completamente desterrado de su tierra». Otros dijeron que comenzaron desde el año del terremoto.
Cuando examinamos los años transcurridos desde que Israel llegó a Egipto en tiempos de Yosef y sus hermanos, no alcanzamos el número indicado en el texto. No existe duda de que Kehat estuvo entre quienes descendieron a Egipto. Aunque supongamos que engendró a su hijo Amram al final de sus días y que Amram engendró a Moshé al final de los suyos, la suma de sus vidas alcanza doscientos setenta años. Moshé tenía ochenta años cuando Israel salió de Egipto. El total sería trescientos cincuenta años. Faltarían todavía ochenta años.
Los antiguos Sabios añadieron el tiempo durante el cual habitaron en Egipto y en otras tierras. «Los servirán y los afligirán durante cuatrocientos años» no está unido solamente a «los afligirán», sino a «tu descendencia será extranjera». Hay muchos casos semejantes, como en esta misma sección: «desde el primer día hasta el séptimo».
Puesto que encontramos escrito que el Eterno dijo a Avraham en el pacto entre las partes que su descendencia sería extranjera durante cuatrocientos años, sabemos que el cómputo de la residencia de los hijos de Israel depende del tiempo de Avraham.
El autor del Séder Olam se vio obligado a decir que, después de llegar Avraham a la tierra de Kenaan, regresó a Jarán. Los comentaristas también tuvieron que decir que la profecía «Yo soy el Eterno, que te saqué de Ur Kasdim» no está unida a la sección anterior, sino que fue pronunciada posteriormente. No hay necesidad de todo esto.
El cómputo de cuatrocientos años comienza desde el nacimiento de Yitzjak. Los treinta años adicionales se cuentan desde el día en que Avraham salió de su tierra natal, Ur Kasdim, y llegó con su padre a Jarán, como está escrito: «Llegaron hasta Jarán y habitaron allí». Avraham vivió con su padre en Jarán durante cinco años. Después llegó a la tierra de Kenaan cuando tenía setenta y cinco años y no regresó a Jarán.
Cuando nació Yitzjak se completaron treinta años desde que Avraham había salido de su tierra. Él es el punto principal del cómputo porque a él le fue entregada la tierra de los kenaanitas. Así, el versículo «Yo soy el Eterno, que te saqué de Ur Kasdim» permanece unido con toda la sección, tanto con lo anterior como con lo posterior.
El sentido de «la residencia de los hijos de Israel que habitaron en Egipto» es que ellos fueron extranjeros allí, y también sus antepasados habían sido extranjeros, como está escrito: «eran pocos y extranjeros en ella». Avraham dijo: «Extranjero y residente soy entre vosotros».
Ibn Ezra on Exodus 12:74
שלשים שנה וארבע מאות שנה. מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו:
**Cuatrocientos treinta años:** desde el día en que su antepasado Avraham salió de su tierra natal.
Ibn Ezra on Exodus 12:75
וטעם ויהי מקץ שלשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו, עד שהגיע הקץ שגזר עליהם:
El sentido de «sucedió al final de los cuatrocientos treinta años» es enseñar que no salieron por causa de su clamor al Eterno hasta que llegó el término que Él había decretado para ellos.
Ibn Ezra on Exodus 12:76
ליל שמורים הוא לה'. על דרך הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה', ובסוף שמורים לכל בני ישראל לדורותם, נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם, ולא יתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף, צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם, והטעם אכילת הפסח על משפטו, ומצות ומרורים בלילה הזה, ויש מפרשים אותו כטעם שומרי החומות (ש"ה ה ז) שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורת השם בצאתם ממצרים, וככה רמזו חכמינו ז"ל, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית (הגדה של פסח):
**Noche de vigilancia es para el Eterno.** Según el sentido literal, puesto que primero dice «noche de vigilancia es para el Eterno» y al final «vigilancia para todos los hijos de Israel durante sus generaciones», parece que significa que el Eterno los protegió y no permitió que el destructor entrara en sus casas para herirlos. Por eso ordenó que esta noche fuera una noche de vigilancia para todos los hijos de Israel durante sus generaciones. Esto se refiere a comer el Pésaj conforme a su ley, junto con matzot y hierbas amargas durante esta noche.
Algunos lo explican como «los guardianes de las murallas»: no deben dormir, sino agradecer y relatar las acciones poderosas del Eterno al sacarlos de Egipto. Nuestros Sabios aludieron a ello cuando dijeron: «Ha llegado el tiempo de recitar el Shemá de la mañana».
Ibn Ezra on Exodus 12:77
ויאמר. בעבור שהזכיר ליל שמורים והוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח השלים לפרש חקת פסח דורות והנה לא הזכיר דבר המשקיף והמזוזה, ולא הזכיר על מצות ומרורים, כי כבר הזכירו בפסח מצרים, והנה הטעם תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים, והוסיף מצות אחרות רק מצות המשקוף והמזוזה, אינה מענין אכילת הפסח, הלא תראה בתחלת הפרשה, כל בן נכר לא יאכל בו, והטעם כמו ממנו, כי נכון הוא בלשון הקדש, גם בלשון ערבי לומר כך וכמוהו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח לב):
**Y dijo.** Puesto que mencionó la noche de vigilancia, que es la noche del día quince en la que se come el Pésaj, terminó de explicar el estatuto del Pésaj para las generaciones.
No mencionó la sangre sobre el dintel y los postes, ni mencionó expresamente las matzot y las hierbas amargas, porque ya lo había hecho respecto al Pésaj de Egipto. El sentido es que debían comer el Pésaj en las generaciones como el Pésaj de Egipto. Añadió otros mandamientos, pero la colocación de sangre sobre el dintel y los postes no pertenece al acto de comer el Pésaj.
Observa que al comienzo de la sección dice: «ningún extranjero comerá de él». El sentido es «no comerá de su carne», pues es correcto expresarse así en la lengua sagrada y también en árabe. Es semejante a «lo que quede de la carne y del pan».
Ibn Ezra on Exodus 12:78
וכל, ומלתה אותו. לרצונו, שישוב לדת ישראל אם הוא בן מצוה, ומשפט מקנת כסף או יליד בית שוה, רק דבר הכתוב בהווה יותר:
**Todo esclavo comprado con dinero, después de circuncidarlo.** Debe hacerse con su consentimiento, para que regrese a la religión de Israel si tiene edad de estar sujeto a los mandamientos. La ley del comprado con dinero y la del nacido en la casa es la misma; el texto menciona el caso más habitual.
Ibn Ezra on Exodus 12:79
תושב. מישראל או שכיר, לא יאכל בפסח אם לא יכוס על השה כמשפט כל העדה:
**Residente o trabajador asalariado:** aunque sea israelita, no comerá del Pésaj si no fue contado previamente para compartir el cordero conforme a la ley de toda la congregación.
Ibn Ezra on Exodus 12:80
בבית אחד יאכל. כפסח מצרים, והעד לא תוציא מן הבשר חוצה וחכמינו ז"ל אמרו בחבורה אחת והוא הנכון:
**En una sola casa será comido:** como en el Pésaj de Egipto. La prueba es: «No sacarás de la carne fuera de la casa». Nuestros Sabios dijeron que significa dentro de un solo grupo, y esta es la explicación correcta.
