Jovot HaLevavot, Portal del Servicio a Di-s 3:1
אַךְ גֶּדֶר הָעֲבוֹדָה וּבֵאוּר חֲלָקֶיהָ וּמַעֲלוֹת כָּל חֵלֶק מֵחֲלָקֶיהָ.
Acerca de la definición del servicio a Dios, de sus distintas clases y de los grados de cada una de ellas.
אַךְ גֶּדֶר הָעֲבוֹדָה וּבֵאוּר חֲלָקֶיהָ וּמַעֲלוֹת כָּל חֵלֶק מֵחֲלָקֶיהָ.
Acerca de la definición del servicio a Dios, de sus distintas clases y de los grados de cada una de ellas.
הוּא שֶׁגֶּדֶר הָעֲבוֹדָה כְּנִיעַת מִי שֶׁמְּטִיבִין לוֹ לַמֵּטִיב בְּטוֹבָה שֶׁיִּגְמְלֵהוּ עַל טוֹבָתוֹ כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וְהַכְּנִיעָה נֶחְלֶקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הָאֶחָד כְּנִיעַת רְהוּת וְיִחוּל בְּהֶכְרֵחַ וְחָזְקָה. וְהַשֵּׁנִי כְּנִיעַת חוֹבָה וְדִין לְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם לְמִי שֶׁנִּכְנָעִין לוֹ.
El servicio puede definirse como la sumisión de quien recibe un beneficio ante su benefactor, para corresponderle, en la medida de sus posibilidades, por el bien que le ha hecho. Esta sumisión tiene dos clases: la primera surge de la esperanza o del temor, por imposición o por fuerza; la segunda nace del deber y de la justicia, cuando se reconoce la grandeza y la elevación de aquel a quien uno se somete.
אַךְ הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הוּא הַכְּנִיעָה לָאֵל שֶׁתִּהְיֶה מִצַּד הַהֶעָרָה הַקְּנוּיָה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ שֶׁחִיּוּבָהּ מִדֶּרֶךְ הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ בעוה״ז ובעוה״ב. אֲבָל הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא הַכְּנִיעָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה מִצַּד הַהֶעָרָה הַתְּקוּעָה בַּשֵּׂכֶל וְהַנּוֹצֶרֶת בְּטֶבַע הָאָדָם בְּהִקָּשֵׁר נַפְשׁוֹ עִם גּוּפוֹ.
La primera es la sumisión ante Dios que procede de la exhortación adquirida, de la que ya hablamos, fundada en la recompensa y el castigo en este mundo y en el Mundo Venidero. La segunda es la sumisión que nace de la exhortación implantada en la razón y presente en la naturaleza del ser humano desde la unión de su alma con su cuerpo.
וּשְׁתֵּי הַכְּנִיעוֹת מְשֻׁבָּחוֹת מְבִיאוֹת אֶל דֶּרֶךְ הַהַצָּלָה בְּעוֹלַם הַמְּנוּחָה אֶלָּא שֶׁאַחַת מֵהֵנָּה גּוֹרֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ וּמַעֲלָה שֶׁעוֹלִים מִמֶּנָּה אֵלֶיהָ וְהִיא הֶעָרַת הַתּוֹרָה. וְהַכְּנִיעָה שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל וְדֶרֶךְ הָרְאָיָה קְרוֹבָה אֶל הָאֱלֹהִים וּרְצוּיָה יוֹתֵר לְשִׁבְעָה פָּנִים:
Ambas formas de sumisión son dignas de elogio y conducen al camino de la salvación en el mundo del reposo. Sin embargo, una es causa y peldaño hacia la otra: la exhortación de la Torá prepara el camino. La sumisión que procede del despertar de la razón y de la reflexión es más cercana a Dios y más agradable ante Él por siete razones.
אֶחָד מֵהֶם שֶׁהָעֲבוֹדָה שֶׁתִּהְיֶה מֵהֶעָרַת הַתּוֹרָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְכַוֵּן בָּהּ לש״ש וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַחֲנֻפָּה וּלְשֶׁבַח ב״א וּכְבוֹדָם בַּעֲבוּרָהּ כִּי שָׁרְשָׁהּ מְיֻסָּד עַל הַתּוֹחֶלֶת וְהָרְהוּת אַךְ הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִצַּד הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל לֹא תִּהְיֶה כִּי אִם מְיֻחֶדֶת לש״ש לֹא יִתְעָרֵב בָּהּ שׁוּם חֹנֶף וְלֹא זִיּוּף מִצַּד שֶׁיִּתְפָּאֵר בָּהּ כִּי אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל תּוֹחֶלֶת וְעַל הָרְהוּת אַךְ הִיא מִצַּד הַחָכְמָה וְהַיְּדִיעָה בְּמָה שֶׁהַנִּבְרָא חַיָּב לַבּוֹרֵא מִן הָעֲבוֹדָה:
Primera: el servicio impulsado por la exhortación de la Torá puede hacerse por amor al Cielo, pero también con intención de aparentar, recibir elogios o ganar honra entre los hombres, pues su motivación inicial está ligada a la esperanza y al temor. En cambio, el servicio que nace de la comprensión racional se dedica exclusivamente a Dios, sin adulación, simulación ni deseo de presumir: se funda en la sabiduría y el conocimiento del servicio que la criatura debe a su Creador.
וְהַשֵּׁנִי כִּי עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מֵהֶעָרַת הַתּוֹרָה לֹא תִּהְיֶה אֶלָּא אַחַר הַיִּחוּל בַּגְּמוּל וְהָרְהוּת בָּעֹנֶשׁ וַאֲשֶׁר תִּהְיֶה מֵהֶעָרַת הַשֵּׂכֶל לֹא תִּהְיֶה כִּי אִם לִנְדִיבוּת הַנֶּפֶשׁ וּרְצוֹנָהּ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל יְכָלְתָּהּ בַּעֲבוֹדַת אֱלֹהִים לִשְׁמוֹ אַחַר יְדִיעָה וַהֲבָנָה כִּי הַנֶּפֶשׁ לֹא תִּתְנַדֵּב בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּתְבָּרֵר לָהּ שֶׁהַתְּמוּרָה עוֹדֶפֶת עָלָיו וְהוּא רְצוֹת הָאֵל אוֹתָהּ:
Segunda: el servicio originado en la exhortación de la Torá puede apoyarse en la esperanza de recompensa y el temor al castigo. El que nace de la comprensión racional surge de la generosidad del alma y de su voluntad de esforzarse al máximo por servir a Dios por Él mismo, después de comprender que la verdadera recompensa supera cuanto ofrece: ser aceptada por Dios.
וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה בִּלְבַד יִהְיֶה הַנִּרְאֶה מִמֶּנָּה עַל הָאֵבָרִים מִן הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא צָפוּן בַּלֵּב מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, וְהָעֲבוֹדָה שֶׁתִּהְיֶה מִן הַשֵּׂכֶל הַצָּפוּן בַּלֵּב כִּפְלַיִם מִמָּה שֶׁנִּרְאֶה מִמֶּנָּה עַל הָאֵבָרִים וְהֵם חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת:
Tercera: cuando el servicio se apoya únicamente en la exhortación de la Torá, los actos buenos que se ven en los miembros del cuerpo pueden ser más numerosos que el servicio interior oculto en el corazón. En cambio, en el servicio que nace del entendimiento, lo que permanece escondido en el corazón supera ampliamente lo visible en las acciones: estas son las obligaciones de los corazones.
וְהָרְבִיעִי כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה כְּמָבוֹא אֶל הָעֲבוֹדָה אֲשֶׁר הִיא מִן הַשֵּׂכֶל וְהִיא כְּגַרְגִּיר הַזָּרוּעַ וְהַתּוֹרָה לָהּ כַּעֲבוֹדָה לָאֲדָמָה וַחֲרִישָׁתָהּ וּנְקִיָּתָהּ וְהָעֵזֶר שֶׁהוּא מִן הָאֱלֹהִים כַּמָּטָר הַמַּשְׁקֶה אוֹתָהּ וּמָה שֶׁהִיא מַמְצִיאָה וּמַצְמַחַת בַּמֶּה שֶׁיִּתְקַיֵּם בַּלְּבָבוֹת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים לִשְׁמוֹ לֹא לְיִחוּל וְלֹא לִרְהוּת כְּמוֹ שֶׁהִזְהִירוּ חֲזַ״ל עָלָיו אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וְכוּ׳ וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
Cuarta: el servicio ordenado por la Torá es como la entrada al servicio nacido de la razón. Este último se parece a la semilla sembrada; la Torá, a la labor de preparar, arar y limpiar la tierra; y la ayuda divina, a la lluvia que la riega. Así brota en el corazón un servicio puro a Dios, sin esperanza interesada ni temor servil. A ello exhortaron nuestros Sabios: «No seáis como siervos que sirven a su señor con la condición de recibir recompensa...; y que el temor del Cielo esté sobre vosotros».
וְהַחֲמִישִׁי כִּי מִצְוֹת הַתּוֹרָה יֵשׁ תַּכְלִית לְמִסְפָּרָן וְהֵן מַגִּיעוֹת עַד סַךְ יָדוּעַ וְהוּא תרי״ג מִצְוֹת אַךְ מִצְוֹת הַשֵּׂכֶל כִּמְעַט שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית כִּי בְּכָל יוֹם יוֹסִיף הָאָדָם דַּעַת בָּהֶן וְכָל אֲשֶׁר תּוֹסִיף הַכָּרָתוֹ וְיָבִין טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים וְעֹצֶם יְכָלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ יוֹסִיף לְהִכָּנַע לוֹ וּלְהִשָּׁפֵל לְפָנָיו. וְעַל כֵּן אַתָּה רוֹאֶה דָּוִד ע״ה מִתְחַנֵּן אֶל הָאֱלֹהִים לְהָעִיר אוֹתוֹ עֲלֵיהֶן וּלְהָסִיר מָסַךְ הַסִּכְלוּת מֵעַל עֵינָיו כמ״ש (תהלים קיט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ הוֹרֵנִי ה׳ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְגוֹ׳ הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר שָׁם לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד. ר״ל כָּל מָה שֶׁאָנוּ חַיָּבִין מֵעֲבוֹדָתְךָ אֶל הַתְמָדַת טוֹבוֹתֶיךָ אֵין קֵץ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין קֵץ לְאָפְנֵי טוֹבוֹתֶיךָ עָלֵינוּ.
Quinta: las mitzvot de la Torá tienen un número determinado: seiscientas trece. En cambio, las obligaciones que reconoce la razón son prácticamente inagotables, pues cada día puede el hombre aumentar su comprensión. Cuanto más reconoce las bondades de Dios, Su poder y Su reinado, más aumenta su humildad ante Él. Por eso David suplicaba constantemente que Dios abriera sus ojos y retirara de ellos el velo de la ignorancia: «Abre mis ojos y contemplaré las maravillas de Tu Torá»; «Enséñame, Eterno, el camino de Tus estatutos»; «Guíame por la senda de Tus mandamientos»; «Inclina mi corazón a Tus testimonios» (Salmos 119). También dijo: «A toda perfección he visto un límite, pero Tu mandamiento es inmensamente amplio». Es decir, las obligaciones que tenemos hacia Dios por Sus beneficios continuos no tienen fin, porque Sus bondades hacia nosotros tampoco tienen fin.
וּכְבָר נֶאֱמַר עַל קְצָת הַפְּרוּשִׁים שֶׁהָיוּ כָּל יְמֵיהֶם בִּתְשׁוּבָה מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְחַדְּשִׁים בְּכָל יוֹם תְּשׁוּבָה בַּעֲבוּר תּוֹסֶפֶת הַכָּרָתָם בִּגְדֻלַּת הָאֱלֹהִים בְּכָל יוֹם וְקִצּוּרָם בַּמֶּה שֶׁהֵם חַיָּבִים לוֹ מִן הָעֲבוֹדָה בְּשֶׁעָבַר כמ״ש דָּוִד ע״ה (שם יט) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (שם קיט) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ:
Se cuenta de algunos hombres piadosos que pasaban toda su vida haciendo teshuvá: cada día renovaban su arrepentimiento porque aumentaba su comprensión de la grandeza de Dios y reconocían mejor cuánto habían faltado antes a su servicio. Así dijo David (Salmos 19): «Un día transmite su mensaje al otro»; y también (Salmos 119): «Ríos de agua descendieron de mis ojos porque no guardaron Tu Torá».
וְהַשִּׁשִּׁי כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה הִיא בִּיכֹלֶת הָאָדָם כְּשֶׁהוּא מְכַוֵּן בָּהּ וּמִזְדַּמֵּן אֵלֶיהָ אֵינֶנָּה נִמְנַעַת מִמְּבַקְּשָׁהּ אַךְ הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִן הַשֵּׂכֶל לֹא תִּגָּמֵר לְאָדָם אֶלָּא בְּכֹחַ גָּדוֹל וְעֵזֶר מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ כִּי יְכֹלֶת הָאָדָם קְצָרָה מֵהַשִּׂיגָה וְעַל כֵּן אַתָּה רוֹאֶה דָּוִד ע״ה מֵשִׁיב תָּמִיד הַתְּחִנָּה לָאֵל לְעָזְרוֹ עָלֶיהָ בְּאַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ:
Sexta: el servicio prescrito por la Torá está al alcance de quien se dispone a cumplirlo y orienta hacia él su voluntad; no se le niega a quien lo busca. En cambio, el servicio nacido de la comprensión racional no llega a perfeccionarse sino mediante un gran esfuerzo y la ayuda de Dios, pues la capacidad humana es insuficiente para alcanzarlo por sí sola. Por eso David repetía sus súplicas de asistencia divina en el salmo que comienza «Dichosos los íntegros de camino» (Salmos 119).
וְהַשְּׁבִיעִי כִּי הָעֲבוֹדָה כְּשֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה בִּלְבַד אֵין אָדָם בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ כִּי כֹּחַ הַתַּאֲוָה אוֹרֵב לָהּ וּמְצַפֶּה הָעִתּוֹת שֶׁהוּא מִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה אֲבָל הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מֵהֶעָרַת הַשֵּׂכֶל בָּטוּחַ הוּא מֵהִכָּשֵׁל בָּהּ וּמֵחֲטוֹא כִּי הַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ נִמְשֶׁכֶת אֵלֶיהָ אֶלָּא לְאַחַר הָמִית תַּאֲוַת הַגּוּפוֹת וְהַגְבָּרַת הַשֵּׂכֶל עָלֶיהָ וְשִׁמּוּשׁוֹ בָּהּ כְּחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ וְעַל כֵּן הִיא עֲבוֹדָה מֻבְטַחַת מֵהִכָּשֵׁל בָּהּ וּבַעְלָהּ שָׁמוּר מִן הַחֵטְא כמ״ש הַכָּתוּב (משלי יב) לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן.
Séptima: quien sirve solo por la exhortación de la Torá no puede estar seguro de no tropezar, pues la inclinación al deseo lo acecha y espera el momento en que descuide su vigilancia. En cambio, quien sirve por el despertar de la razón —según explica el autor— alcanza un estado de mayor protección contra el pecado, pues el alma llega a él después de dominar el deseo corporal y hacer prevalecer el entendimiento. Por eso está escrito (Proverbios 12): «Ninguna iniquidad alcanzará al justo».
אַךְ מַעֲלוֹת הַתּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁאֲבָאֵר מֵהֶם מָה שֶׁיִּזְדַּמֵּן לִי וְאוֹמַר כִּי הָעִנְיָנִים הַמַּצְרִיכִים לְהֶעָרַת הַתּוֹרָה גַּם כֵּן הֵם שִׁבְעָה:
Corresponde ahora explicar algunas de las virtudes propias de la Torá. Diremos que también son siete los motivos que hacen necesaria su exhortación.
אֶחָד מֵהֶם כִּי הָאָדָם מְחֻבָּר (ס״א מורכב) מִנֶּפֶשׁ וְגוּף וּבְמִדּוֹתָיו מָה שֶׁיְּבִיאֵהוּ לְהִתְמַכֵּר לַהֲנָאוֹת וְלִשְׁקֹעַ בַּתַּאֲווֹת הַבַּהֲמִיּוֹת וּלְנַתֵּק קֶשֶׁר הַשֵּׂכֶל מֵעָלָיו וְיֵשׁ בּוֹ מִדּוֹת שֶׁיְּבִיאוּהוּ לִמְאֹס בָּעוֹלָם וּלְהַנִּיחַ יִשּׁוּבוֹ מִפְּנֵי הִתְהַפְּכוּת עִנְיָנָיו בּוֹ וְהַתְמָדַת הַפְּגָעִים וְהַיְּגוֹנוֹת עָלָיו וְלִנְטוֹת אֶל עוֹלָם הַשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן.
Primero: el hombre está compuesto de alma y cuerpo. Algunas inclinaciones lo llevan a entregarse a los placeres, hundirse en deseos animales y desligarse de la razón; otras lo inclinan a despreciar el mundo y abandonar su vida ordinaria por las vicisitudes, sufrimientos y penas que aquí encuentra, buscando solo el mundo superior del entendimiento.
וּשְׁתֵּי הָעֵצוֹת אֵינָם מְשֻׁבָּחוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאַחַת מְבִיאָה לְהַפְסָדַת סֵדֶר הָעוֹלָם וְהַשֵּׁנִית מְבִיאָה לְהַפְסָדַת עִנְיְנֵי הָאָדָם בעוה״ז וּבַבָּא. וּמֵחֶמְלַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְעֹצֶם טוֹבָתוֹ עַל הָאָדָם שֶׁחֲנָנוֹ מָה שֶׁיְּתַקֵּן בּוֹ עִנְיָנָיו וְיִכּוֹנוּ בּוֹ דְּרָכָיו בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים בְּסֵדֶר אֶמְצָעִי בֵּין הַשֵּׂכֶל וְהַתַּאֲוָה וְהִיא הַתּוֹרָה הַנֶּאֱמָנָה הַשּׁוֹמֶרֶת הַצֶּדֶק בְּגָלוּי וּבְנִסְתָּר שֶׁמַּרְחֶקֶת הָאָדָם מִתַּאֲווֹתָיו בעוה״ז וְשׁוֹמֶרֶת לוֹ גְּמוּלוֹ בְּאַחֲרִיתוֹ כמ״ש הַכָּתוּב (משלי כב) הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְגוֹ׳ כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ וְגוֹ׳ לִהְיוֹת בַּה׳ מִבְטַחֶךָ הוֹדַעְתִּיךָ וְגוֹ׳ הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ:
Ninguno de esos dos extremos es digno de elogio: uno daña el orden del mundo y el otro perjudica la vida del hombre aquí y en el Mundo Venidero. Por misericordia y bondad, el Creador le concedió una vía intermedia que ordena su conducta y le permite vivir rectamente en ambos mundos: la Torá fiel, que preserva la justicia tanto en lo visible como en lo oculto, aparta al hombre del dominio de sus deseos y guarda su recompensa futura. Como está escrito (Proverbios 22): «Inclina tu oído y escucha las palabras de los sabios... Porque es grato guardarlas en tu interior... Para que tu confianza esté en el Eterno te he instruido... ¿No te he escrito consejos y conocimientos, para darte a conocer la certeza de las palabras de verdad, a fin de que respondas con palabras verdaderas a quienes te envían?».
וְהַשֵּׁנִי כִּי הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל אֵינֶנָּה גּוֹרֶרֶת חִיּוּבֵי מַעֲשֵׂה עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים מִתְּפִלָּה וְצוֹם וּצְדָקָה וּמַעֲשֵׂר וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְאֵין אָדָם מַגִּיעַ בָּהּ לִידִיעַת גְּבוּלֵי הָעֳנָשִׁין אֲשֶׁר יִתְחַיֵּב בָּהֶן הַמְקַצֵּר בַּעֲבוֹדָה וְהֻצְרַךְ לְמַעֲמָד וּגְבוּל בְּכָל זֶה בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהוֹרָאַת הַנְּבוּאָה כְּדֵי שֶׁיְּסֻדַּר לָנוּ הָעִנְיָן הַמְכֻוָּן מִמֶּנּוּ בְּהִתְקַּבְּצָם וְהִיא עֲבוֹדַת ה׳ יִתְעַלֶּה כמ״ש (קהלת ג׳:י״ד) וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:
Segundo: el despertar de la razón no determina por sí mismo las obligaciones concretas del servicio divino, como la oración, el ayuno, la caridad, el diezmo y los actos de bondad, ni establece los límites de las penas por incumplirlas. Fue necesaria la Torá y la enseñanza profética para fijar sus formas y medidas, de modo que todas ellas condujeran al fin común: servir a Dios, bendito sea. Como está escrito (Eclesiastés 3:14): «Dios lo ha hecho para que los hombres le teman».
וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי הַהֶעָרָה הַשִּׂכְלִית אֵינֶנָּה כּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּצֻוִּים מִפְּנֵי קֹצֶר מַחְשֶׁבֶת קְצָתָם וְיִתְרוֹן הַכָּרַת קְצָתָם עַל קְצָתָם וְהַהֶעָרָה הַתּוֹרִיָּה כּוֹלֶלֶת כָּל מִי שֶׁהִגִּיעַ לִתְנָאֵי הַצִּוּוּי עַל דֶּרֶךְ שָׁוָה וְאִם הֵם חֲלוּקִים בַּהֲבָנָתָם אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִקְדַּמְנוּ בְּסוֹף הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן מִן הַסֵּפֶר הַזֶּה.
Tercero: el despertar racional no llega de igual manera a todos los obligados, pues algunos comprenden poco y otros mucho. La exhortación de la Torá, en cambio, alcanza por igual a todos los que reúnen las condiciones de estar sujetos a sus mandamientos, aunque difieran en su comprensión, como ya explicamos al final de la primera puerta de este libro.
וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְקַצֵּר בִּקְצָת עִנְיָנָיו וּמוֹסִיף בִּקְצָתָם וּמִתְחַלֶּפֶת הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל בּוֹ בְּהִתְחַלֵּף הַכָּרָתוֹ וְהַהֶעָרָה הַתּוֹרִיָּה אֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּעַצְמָהּ אֲבָל צוּרָתָהּ צוּרָה אַחַת לַנַּעַר וְלַבָּחוּר וְלַיָּשִׁישׁ וְלַזָּקֵן וְלַמַּשְׂכִּיל וְלַכְּסִיל וּמִתְחַלֵּף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה מֵחֲמָתָהּ בְּכָל אֲשֶׁר זָכַרְנוּ (ס״א כאשר ספרנו) כמ״ש הַסֵּפֶר בִּכְלִילַת הַהֶעָרָה הַתּוֹרִיָּה לְכָל הָעָם (דברים לא) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְגוֹ׳ וְאָמַר שָׁם תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:
Incluso una misma persona puede ser deficiente en ciertos asuntos y sobresalir en otros; su comprensión racional varía conforme cambia su conocimiento. La exhortación de la Torá, por el contrario, permanece en su esencia igual para el niño, el joven, el adulto y el anciano, para el sabio y para el ignorante, aunque sus aplicaciones prácticas difieran. La Escritura demuestra el alcance universal de esta enseñanza: «Reúne al pueblo, hombres, mujeres, niños y al extranjero que está en tus puertas...»; «Leerás esta Torá delante de todo Israel, a sus oídos» (Deuteronomio 31).
וְהָרְבִיעִי כִּי מִן הַיָּדוּעַ כִּי עֲבוֹדוֹת ב״א חַיָּבִין בָּהֶן כְּפִי מַעֲלוֹת הַטּוֹבוֹת עֲלֵיהֶם וּבְכָל דּוֹר וָדוֹר מִתְחַדְּשׁוֹת סִבּוֹת לְעַם זוּלָתִי עַם אַחֵר. מְבִיאוֹת לְיַחֲדָם בַּטּוֹבָה מֵאֵת ה׳ יִתְעַלֶּה וְצָרִיךְ בַּעֲבוּרָם שֶׁיִּתְיַחֲדוּ גַּם הֵם בְּתוֹסֶפֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָעַמִּים וְאֵין דֶּרֶךְ לָדַעַת זֶה מִצַּד הַשֵּׂכֶל לְבַדּוֹ כַּאֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ בְּהוֹצִיאוֹ אוֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְקִיעַת יַם סוּף וּמָה שֶׁסָּמוּךְ לָהֶם מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר אֵין צֹרֶךְ לְזָכְרָם בַּעֲבוּר שֶׁהֵן יְדוּעוֹת וּמְפֻרְסָמוֹת וְיִחֲדָנוּ הַבּוֹרֵא ית׳ מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת בָּעֲבוֹדָה חִיְּבָנוּ בָּהּ לְהוֹדוֹת לוֹ וְיִעֵד אוֹתָנוּ עַל קַבָּלָתָהּ בְּהַגְּמוּל בעוה״ז וּבַבָּא מָה שֶׁלֹּא יְסֻפַּר מֵרֹב חֶסֶד וְטוֹבָה מִמֶּנּוּ ית׳. וְכָל זֶה לֹא יִתְבָּרֵר כִּי אִם בַּתּוֹרָה כמ״ש הַכָּתוּב (שמות יט) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וְגוֹ׳ וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְגוֹ׳:
Cuarto: el servicio que los seres humanos deben guardar corresponde a la magnitud de los beneficios recibidos. En cada generación hay pueblos que reciben favores especiales que otros no reciben, y por ellos deben añadir un servicio particular al Creador. La razón sola no puede determinar este deber: Dios nos distinguió al sacarnos de Egipto, abrir el mar y concedernos tantos otros favores conocidos. Por eso nos impuso un servicio especial, diferente del de los demás pueblos, para agradecerle, y prometió recompensar su cumplimiento en este mundo y en el venidero. Todo ello lo conocemos por la Torá, que dice (Éxodo 19): «Habéis visto lo que hice a Egipto, y cómo os llevé sobre alas de águila y os traje a Mí. Ahora, si escucháis Mi voz y guardáis Mi pacto... seréis para Mí un reino de sacerdotes y una nación santa».
וְהַחֲמִישִׁי כִּי הַהֶעָרָה הַתּוֹרִיָּה הִיא הַקְדָּמָה וּמָבוֹא אֶל הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל וּרְאָיָה עָלָיו בַּעֲבוּר צֹרֶךְ הָאָדָם בְּנַעֲרוּתוֹ אֶל חִנּוּךְ וְהַנְהָגָה וְלִמְנֹעַ תַּאֲווֹתָיו עַד שֶׁיֶּחֱזַק וְיִכּוֹן שִׂכְלוֹ וְכֵן הַנָּשִׁים וְקַלֵּי הַדַּעַת מִן הָאֲנָשִׁים אֵינָם נִמְשָׁכִים אַחַר הַנְהָגַת הַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי חֲלִישׁוּת אִסּוּרוֹ בָּהֶם וְקִשּׁוּרוֹ אוֹתָם, הִצְרִיךְ הַדֹּחַק לְהַנְהָגָה בֵּינוֹנִית שֶׁיִּסְבְּלוּהָ וְלֹא יִבָּצֵר מֵהֶם לַעֲמֹד בָּהּ. וע״כ נוֹסְדוּ הַתּוֹרֹת עַל קָטְבֵי הַיִּחוּל וְהָרְהוּת.
Quinto: la exhortación de la Torá es preparación y entrada al despertar de la razón. En la infancia, el hombre necesita educación, dirección y límites a sus deseos hasta que su entendimiento se fortalezca y madure. Igualmente, las mujeres y los hombres de escaso discernimiento —según el planteamiento del autor— no se guían por el juicio racional debido a la debilidad de sus vínculos con él; por eso se hizo necesaria una forma intermedia de instrucción que pudieran soportar y practicar. Así, las leyes religiosas fueron establecidas sobre las motivaciones de esperanza y temor.
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַצֵּר בְּחִיּוּבֵי הָעֲבוֹדָה יִהְיֶה בְּמַדְרֵגַת הַחֲסִידִים הַזַּכִּים וְיִהְיֶה רָאוּי לִגְמוּל העוה״ז וְהַבָּא. וּמִי שֶׁעוֹלֶה מִמֶּנָּה אֶל הָעֲבוֹדָה שֶׁהוּא מִדֶּרֶךְ הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל יַגִּיעַ אֶל מַדְרֵגַת הַנְּבִיאִים וּבְחִירֵי עֶלְיוֹן הַחֲסִידִים וִיהִי גְּמוּלוֹ בעוה״ז הַשִּׂמְחָה בִּמְתִיקוּת עֲבוֹדַת ה׳ כמ״ש הַנָּבִיא (ירמיהו ט״ו:ט״ז) נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה׳ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת וְאָמַר (תהלים סד) יִשְׂמַח צַדִּיק בַּה׳ וְחָסָה בוֹ וְיִתְהַלְלוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב וְאָמַר (שם צז) אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. וּגְמוּלוֹ לעוה״ב לְהַגִּיעַ אֶל הָאוֹר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לֹא נוּכַל לְסַפְּרוֹ וְלֹא לְדַמּוֹתוֹ כמ״ש (זכריה ג) אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה וְאָמַר (תהלים לא) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם וְאָמַר (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ:
Quien cumple enteramente las obligaciones del servicio alcanza el grado de los piadosos puros y merece recompensa en este mundo y en el venidero. Quien asciende de allí al servicio surgido de la comprensión racional alcanza el grado de los profetas y de los elegidos piadosos del Altísimo. Su recompensa aquí es gozar de la dulzura del servicio divino, como dijo Jeremías (15:16): «Fueron halladas Tus palabras y las comí; Tu palabra fue para mí gozo y alegría de mi corazón, porque Tu nombre es invocado sobre mí, Eterno, Dios de los ejércitos». Y está escrito (Salmos 64): «El justo se alegrará en el Eterno y en Él se refugiará; todos los rectos de corazón se gloriarán»; y (Salmos 97): «Luz es sembrada para el justo y alegría para los rectos de corazón». Su recompensa futura será alcanzar una luz superior imposible de describir o comparar, como está escrito (Zacarías 3): «Si andas en Mis caminos y guardas Mi mandato... te daré acceso entre los que están aquí»; (Salmos 31): «¡Cuán grande es Tu bondad, que has reservado para quienes Te temen!»; e (Isaías 64): «Ningún ojo vio, fuera de Ti, a un Dios que actúe por quien espera en Él».
וְהַשִּׁשִּׁי כִּי הַתּוֹרָה כָּלְלָה עִנְיָנִים לֹא יוּכַל הַשֵּׂכֶל (ס״א הספר) לְבָאֵר אָפְנֵי חִיּוּבָם וְהֵם הַמִּצְוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת וּכְלָלִים מִשָּׁרְשֵׁי הַשִּׂכְלִיּוֹת. וְזֶה הָיָה בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה הָעָם שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם הַתּוֹרָה בָּעֵת הַהִיא בְּעִנְיַן גֹּבֶר הַתַּאֲווֹת הַבַּהֲמִיּוֹת עֲלֵיהֶם וְנֶחְלְשׁוּ מִדַּעְתָּם וְהַכָּרָתָם מֵהָבִין הַרְבֵּה מִן הַשִּׂכְלִיּוֹת וְנָתְנָה בָּהֶם הַתּוֹרָה בָּזֶה מִנְהָג אֶחָד וְשָׁבוּ הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַשִּׁמְעִיּוֹת אֶצְלָם שָׁוִים בַּהֶעָרָה עֲלֵיהֶם וּמִי שֶׁשִּׂכְלוֹ וְהַכָּרָתוֹ חֲזָקִים יִתְעוֹרֵר אֲלֵיהֶם וִיקַבְּלֵם עַל עַצְמוֹ לִשְׁנֵי הַפָּנִים. וּמִי שֶׁנֶּחְלַשׁ שִׂכְלוֹ מִדֶּרֶךְ חִיּוּבָם יְקַבְּלֵם מִצַּד הַתּוֹרָה בִּלְבַד וְיִנְהַג בָּהֶם מִנְהַג הַשִּׁמְעִיּוֹת וְהָיְתָה בָּזֹאת תַּקָּנַת הַכֹּל כמ״ש (משלי ג) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:
Sexto: la Torá incluyó mandamientos cuya obligación no puede explicar el entendimiento por sí mismo: los preceptos conocidos por revelación, además de los principios fundamentales de los deberes racionales. Esto responde a que, según el autor, el pueblo receptor de la Torá se hallaba entonces dominado por los deseos y limitado en su comprensión; la Torá les dio una norma común, igualando en la exhortación los deberes racionales y los recibidos por revelación. Quien posee comprensión fuerte los asume por ambas vías; quien no alcanza a captar su fundamento racional los recibe por la autoridad de la Torá. Así se beneficia toda la comunidad, como está escrito (Proverbios 3): «Sus caminos son caminos agradables y todas sus sendas son paz».
וְהַשְּׁבִיעִי כִּי הַתּוֹרָה נַגִּיעַ אֵלֶיהָ בִּמְצִיעוּת אָדָם שֶׁיֵּרָאוּ עַל יָדוֹ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים כָּל ב״א שָׁוִים בָּהֶם מִצַּד הַרְגָּשׁוֹתָם לֹא יוּכְלוּ לִדְחוֹתָם וְיִתְבָּרֵר לָהֶם מָה שֶׁהוּא בָּא בּוֹ מִשֵּׁם הַבּוֹרֵא בְּמוֹפְתִים מֻרְגָּשִׁים וְשִׂכְלִיִּים וְזֹאת תּוֹסֶפֶת עַל מָה שֶׁהָטְבָּעוּ אֵלָיו בְּשֹׁרֶשׁ הַבְּרִיאָה וְהַיְּצִירָה מִן הַהֶעָרָה הַשִּׂכְלִית.
Séptimo: la Torá nos llegó por mediación de un hombre acompañado de señales y prodigios perceptibles para todos, que las personas no podían rechazar por lo que sus sentidos habían presenciado. De esta manera se verificó su mensaje en nombre del Creador mediante pruebas sensibles y racionales, añadidas al despertar de la razón que Dios implantó en el hombre desde su creación.
וּמִי שֶׁיִּבְחַן טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים עָלָיו אֲשֶׁר יִשְׁתַּוֶּה בָּהֶן עִם כָּל בְּנֵי אָדָם יַאֲמִין בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים בְּכָל מִינֵי הַשִּׂכְלִיּוֹת וּכְשֶׁיִּבְחַן טוֹבוֹת הַבּוֹרֵא עָלָיו אֲשֶׁר יִחֵד בָּהֶן עַמּוֹ מִשְּׁאָר הָעַמִּים יַאֲמִין בְּחִיּוּבוֹ בַּמִּצְוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת.
Quien contempla los beneficios de Dios que comparte con toda la humanidad reconocerá su obligación de servirle mediante los deberes racionales. Cuando contempla los favores especiales que el Creador concedió a su pueblo por encima de las demás naciones, reconoce su obligación de cumplir los mandamientos recibidos por revelación.
וְכֵן כַּאֲשֶׁר יִבְחַן טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים עָלָיו אֲשֶׁר יִחֵד בָּהֶן שִׁבְטוֹ מִבַּלְעֲדֵי שִׁבְטֵי שְׁאָר עַמּוֹ כַּכְּהֻנָּה וּלְוִיָּה יַאֲמִין בְּחִיּוּבוֹ בַּמִּצְוֹת אֲשֶׁר יִחֵד בָּהֶן הָאֱלֹהִים שִׁבְטוֹ. וע״כ תִּמְצָא תּוֹרַת כְּהֻנָּה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים טוֹבוֹת שֶׁהֵטִיב בָּהֶם הַבּוֹרֵא לַכֹּהֲנִים וְהֵם אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה.
De igual manera, si reconoce los favores con que Dios distinguió a su tribu entre las demás de su pueblo —como el sacerdocio y el servicio levítico—, reconocerá las obligaciones particulares que Dios le impuso. Por eso la Torá establece veinticuatro dones sacerdotales, correspondientes a los veinticuatro beneficios concedidos a los sacerdotes.
וְעַל הַהַקָּשָׁה הַזֹּאת כָּל מִי שֶׁיִּחֵד הָאֱלֹהִים אוֹתוֹ בְּגֹבַהּ מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר בְּנֵי אָדָם צָרִיךְ שֶׁיְּחַיֵּב אֶת עַצְמוֹ עֲבוֹדָה שֶׁיִּתְיַחֵד בָּהּ מִבִּלְעָדֶיהָ עִם הִשְׁתַּדְּלוֹ בָּעֲבוֹדָה הַכּוֹלֶלֶת אוֹתוֹ עִמָּהֶם כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ לְהוֹדוֹת לַה׳ יִתְבָּרַךְ עַל מָה שֶׁיִּחֲדוֹ בּוֹ מִן הַטּוֹב וְיִהְיֶה גּוֹרֵם הַתְמָדָתָהּ וּלְהוֹסִיף לוֹ עָלֶיהָ וְלִגְמֹל עַל עֲבוֹדָתוֹ בַּבָּא.
Según este mismo razonamiento, quien recibe de Dios una posición o un beneficio superior al de otras personas debe obligarse a un servicio especial, además de cumplir con ellas los deberes comunes según su capacidad y conocimiento. Así agradecerá la bondad particular recibida, favorecerá su continuidad y crecimiento, y merecerá recompensa por su servicio en el Mundo Venidero.
וְלֹא יִהְיֶה כְּמִי שנא׳ בּוֹ (הושע ב) וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל. וּמִי שֶׁמְּקַצֵּר בָּעֲבוֹדָה עַל מָה שֶׁיּוּחַד בּוֹ מִן הַטּוֹבָה יִגְרֹם לוֹ לְקַצֵּר בַּמֶּה שֶׁיֻּחֲדָה בּוֹ מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּמֶּה שֶׁיּוּחַד בּוֹ עַמּוֹ וְיַנִּיחַ אֶת הַתּוֹרָה.
No debe parecerse a aquellos de quienes se dijo (Oseas 2): «Multipliqué para ella la plata, y emplearon el oro para Baal». Quien descuida el servicio que corresponde a sus beneficios particulares terminará descuidando también los deberes ligados a los favores recibidos por su familia y luego por su pueblo, hasta abandonar la Torá.
וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֵינוֹ מְקַבֵּל חִיּוּבֵי הַשִּׂכְלִיּוֹת וּכְשֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מָה שֶׁמְּחַיְּבוֹ הַשֵּׂכֶל עִם הִמָּצְאוּ לוֹ וְהִתְעוֹרֵר עָלָיו יָצָא לוֹ מִתְּכוּנַת הַחַי הַמְדַבֵּר וְיִהְיוּ הַבְּהֵמוֹת מְבִינוֹת דֶּרֶךְ תַּקָּנָתָם יוֹתֵר מִמֶּנּוּ כמ״ש (ישעיה א) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן וְיִהְיֶה דַּרְכּוֹ כְּדֶרֶךְ מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (תהלים לז) כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה׳ כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ:
Y cuando no acepta la Torá, tampoco acepta los deberes de la razón. Si rechaza aquello que su entendimiento le exige, a pesar de poseerlo y haber sido exhortado por él, pierde la cualidad que distingue al ser humano racional. Los animales conocerán mejor que él lo que les conviene. Como está escrito (Isaías 1): «El buey conoce a su dueño, y el asno el pesebre de su amo; Israel no conoce, Mi pueblo no entiende». Su fin será como el de aquellos de quienes se dijo (Salmos 37): «Los malvados perecerán; los enemigos del Eterno serán como la hermosura de los prados: se consumirán, como humo se disiparán».
Capítulo 3
חובות הלבבות, שער שלישי - שער עבודת האלוהים ג׳
¿También quieres ver el hebreo?
Toca un versículo para ver sus comentarios, subrayarlo o escucharlo.
¿Conoces a alguien a quien le haga bien leer esto?
Compartir por WhatsAppEstado de la traducción: Traducción española revisada y publicada.
Última revisión editorial: 12 de noviembre de 2026.
El número indica cuántos pasajes están enlazados entre ambos textos.