Ramban on Deuteronomy 32
Ramban on Deuteronomy 32:1
האזינו השמים על דרך הפשט צדקו דברי ר"א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים וכן שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב) וגם אבן יהושע כי שם כתיב (יהושע כד כז) כי היא שמעה ועל דרך האמת הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית כי הם יבואו בברית עם ישראל על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם:
**Escuchad, cielos.** Conforme al sentido sencillo, las palabras de Rabí Abraham ibn Ezra son correctas: la Escritura utiliza como testigos elementos que existen y permanecen continuamente.
Así está escrito: «Escuchad, montañas, el litigio del Eterno» (Miqueas 6:2). También la piedra levantada por Yehoshúa fue puesta como testigo, pues allí está escrito: «Ella ha escuchado» (Josué 24:27).
Conforme al camino de la verdad, se refiere a los primeros cielos y a la primera tierra mencionados en Génesis. Ellos entrarán en el pacto con Israel.
Por eso Moshé dice que los cielos presten atención y que la tierra escuche las condiciones del pacto y lo que será realizado con Israel:
Ramban on Deuteronomy 32:2
ואמר יערף כמטר לקחי כי מה שלקח מן השמים ואמרתו על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר וכן אבן יהושע רמז על הארץ הזאת כי משם רועה אבן ישראל וכבר פירשתיו (בראשית מט כד) וכן אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת וגו' (תהלים קיח כב כג) ועל כן אמר יהושע (יהושע כד כז) האבן הזאת תהיה בנו לעדה וכן כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים וגו' (זכריה ג ט) והמשכיל יבין:
**Mi enseñanza caerá como la lluvia.** Lo que Moshé recibió de los cielos y pronunció sobre la tierra caerá sobre Israel como lluvia y goteará sobre ellos como rocío.
«Porque proclamaré el Nombre del Eterno» en los cielos; «atribuid grandeza a nuestro Dios» en la tierra. Está hablando con todo Israel.
También la piedra de Yehoshúa alude a esta tierra, pues de allí procede «la Piedra de Israel». Ya expliqué este asunto en Génesis 49:24.
Así también: «La piedra que rechazaron los constructores se convirtió en piedra angular; esto procede del Eterno» (Salmos 118:22–23).
Por eso Yehoshúa dijo: «Esta piedra será testigo contra nosotros» (Josué 24:27).
También está escrito: «He aquí la piedra que puse delante de Yehoshúa; sobre una sola piedra hay siete ojos» (Zacarías 3:9).
Quien posee entendimiento comprenderá:
Ramban on Deuteronomy 32:3
הצור תמים פעלו רמז למדת הדין ואמר תמים פעלו כי הפועל הבא ממנו תמים ושלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם כי כל דרכיו משפט הרחמים הם ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט כי המשפט לאל אמונה ואין עול בצור והמשפט צדיק והצור ישר:
**La Roca, perfecta es Su obra.** «La Roca» alude al atributo del juicio.
Dice que Su obra es perfecta porque toda acción que procede de Él es íntegra y completa. No vacilará ni cambiará eternamente.
«Todos Sus caminos son justicia»: incluso los caminos de misericordia se realizan sin que exista deficiencia en la acción, sino únicamente conforme a la justicia.
El juicio pertenece al «Dios fiel», no existe injusticia en la Roca; el juicio es justo y la Roca es recta:
Ramban on Deuteronomy 32:4
שחת לו לא בניו מומם המום יקרא השחתה כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד) יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו וקראם לא בניו כאשר יקראם בניו בעת רצון ואמר כי הם דור עקש ופתלתל כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו והפתלתל הפך הצדיק ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה אינם בניו אבל הם משחיתים לו ושיעור הכתוב שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל והנה הטעם שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם וטעם לא בניו כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה) וכן הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א) במי שאיננו אל וישבעו בלא אלהים (ירמיהו ה ז) או יאמר שחת לו מומם שאינם בניו כי הם דור עקש ופתלתל הפך ממנו:
**La corrupción no es Suya; la mancha pertenece a Sus hijos.** Un defecto puede recibir el nombre de «corrupción», como está escrito: «Porque su corrupción está en ellos, tienen un defecto» (Levítico 22:25), y: «Quien sacrifica al Eterno un animal corrompido» (Malaquías 1:14).
El versículo dice que el defecto de Israel corrompió ante la Roca a Su pueblo y Su heredad.
Los llama «no hijos Suyos», mientras que en un momento de favor los llama Sus hijos.
Dice que son una generación perversa y retorcida. La perversidad es lo contrario de la rectitud, como está escrito: «Tuercen todo lo que es recto» (Miqueas 3:9). Lo retorcido es lo opuesto a lo justo.
Puesto que Él es justo y recto, mientras que el pueblo es lo contrario, no son Sus hijos, sino que se corrompen delante de Él.
La estructura del versículo es: «Su defecto corrompió ante Él a quienes no son Sus hijos, una generación perversa y retorcida».
El significado es que la pérdida de su elevada posición no procede de la obra de la Roca, pues Su obra es perfecta y jamás contiene deficiencia. Su propio defecto es lo que los corrompe delante de su Padre.
«No Sus hijos» es semejante a: «Diré a quien no era Mi pueblo: Tú eres Mi pueblo» (Oseas 2:25); «Me provocaron celos con lo que no es dios» (Deuteronomio 32:21), es decir, con quien no es dios; y: «Juraron por quien no es dios» (Jeremías 5:7).
También puede significar: su defecto consiste en que no son Sus hijos, pues son una generación perversa y retorcida, contraria a Él:
Ramban on Deuteronomy 32:5
עם נבל ולא חכם ששכחו הטוב שעשה להם ולא חכם להבין את הנולד שיש בידו להטיב ולהרע לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ו׳) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ל״ב:ו׳) תרגם עמא דקבילו אורייתא עשאו מן נבל תבל (שמות יח יח) שפירש בו מלאה תלאה יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים וכן אמר בגוי נבל (דברים ל״ב:כ״א) בעמא טפשא שנלאו להיות חכמים או בעלי דת ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ל״ב:ו׳) נבל במעשה ולא חכם בלב ולפי דעתי העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל והוא שאמר (ישעיהו לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיהו א ל) כמו נופלת עליה ויקראו המתה נבלה שנפלה לארץ ומתה כמו שאמר (שופטים יד ח) לראות את מפלת האריה אם כן יאמר הכתוב הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל כענין שנאמר (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח הלא האל הוא אביך כי הולידך וגדלך והוא קנך ששמך קנין כי הוציאך מאין והיית יש וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב) וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט) כאשר פירשתיו והוא צור עשך ויכוננך כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו):
**Pueblo vil y no sabio.** Rashí explica: un pueblo que olvidó el bien que Dios le hizo y que no es suficientemente sabio para comprender las consecuencias futuras, pues Él posee el poder de beneficiar y castigar.
Onkelós tradujo: «Pueblo que recibió la Torá». Relacionó נבל con la expresión: «Ciertamente te agotarás» (Éxodo 18:18), que allí explicó como quedar lleno de cansancio. El significado sería: un pueblo que se cansó de cumplir la Torá y no fue suficientemente sabio para comprender que ella es para su bien todos los días.
También respecto de «una nación vil» (Deuteronomio 32:21), Onkelós tradujo «un pueblo insensato», es decir, que se cansó de adquirir sabiduría o de poseer una religión.
Rabí Abraham ibn Ezra explicó: vil en sus acciones y no sabio en su corazón.
A mi entender, quien realiza un bien gratuito es llamado נדיב, generoso; quien paga con mal a quien le hizo el bien es llamado נבל, vil. Por eso está escrito: «Ya no llamarán generoso al vil» (Isaías 32:5), pues son términos opuestos.
Así dijeron acerca de Naval el carmelita: «Como su nombre, así es él: Naval es su nombre y la vileza está con él». David le había hecho un gran bien y protegido todo lo que poseía, pero Naval no quiso recompensarlo, se lanzó contra sus mensajeros y lo despreció.
Este es también el sentido de lo dicho a los compañeros de Iyov: «Para no hacer con vosotros una vileza» (Job 42:8). Ellos defendían la justicia de la conducta del glorioso y temible Eterno, afirmando que todo procede conforme al juicio. Si Dios los hubiera castigado, habría parecido que pagaba con mal a quienes pretendían defenderlo.
También es posible que el vil reciba este nombre porque ha caído del nivel propio de los seres humanos, como en: «Como una encina cuyas hojas caen» (Isaías 1:30), donde נובלת significa «que cae».
También un cadáver recibe el nombre de נבלה porque cae a tierra y muere, como está escrito: «Para contemplar el cadáver del león» (Jueces 14:8).
Por tanto, el versículo dice: ¿así recompensáis al Eterno por todos los bienes que realizó con vosotros? Sois un pueblo vil, que paga mal por bien, y no sabio, porque no comprendéis que os habéis causado este mal a vosotros mismos y no a Dios.
Es semejante a: «Si pecas, ¿qué le haces? Si multiplicas tus transgresiones, ¿qué le causas? Si eres justo, ¿qué le das o qué recibe de tu mano?» (Job 35:6–7).
Él es tu Padre porque te engendró y te hizo crecer. Él te adquirió, te convirtió en Su posesión, pues te sacó de la inexistencia y te dio existencia. Todo ser existente es posesión de quien le concedió el ser.
Así está escrito: «El Eterno me adquirió al comienzo de Su camino» (Proverbios 8:22), y: «Poseedor del cielo y de la tierra» (Génesis 14:19), como ya expliqué.
Él es la Roca que te hizo y te estableció, semejante a: «¿No nos formó Uno solo en el vientre?» (Job 31:15):
Ramban on Deuteronomy 32:6
שאל אביך רמז למבינים וכן זקניך והטעם כמו שאמר (דברים ד׳:י״ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' כי לכל חלק במטה חלק למעלה וטעם למספר בני ישראל כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש במעשה האב עם הבן לשון ר"א (אבן עזרא על דברים ל״ב:ח׳) ודברי פי חכם חן ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו' בינו שנות דר ודר שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו' ורש"י כתב (רש"י על דברים ל״ב:י׳) ימצאהו בארץ מדבר אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו ובתהו ילל ישמון ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדבר וזה איננו מטעם הפרשה כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עמהם והם גמלו להם רעה תחת טובה:
**Pregunta a tu padre.** «Tu padre» alude a quienes poseen entendimiento, y lo mismo «tus ancianos».
El significado se relaciona con lo dicho: «El Eterno, tu Dios, las distribuyó», etc. (Deuteronomio 4:19), pues a cada porción terrenal correspondiente a una tribu le corresponde una porción superior.
«Conforme al número de los hijos de Israel» significa que la figura de Yaakov está grabada en el Trono de Gloria. Este es un gran secreto.
La prueba es: «Porque la porción del Eterno es Su pueblo». Esta es una dignidad extraordinaria que no concedió a ninguna otra nación.
Por eso dice: «¿Así recompensáis al Eterno, pueblo vil y no sabio?», pues mediante su necedad cayó de su elevada posición.
Este es el sentido de: «Tu Padre que te adquirió»: te adquirió para Su gloria y te enseñó, como será explicado mediante la conducta de un padre con su hijo.
Rabí Abraham ibn Ezra expresó palabras llenas de gracia.
Según esto, «recuerda los días antiguos» significa que deben prestar atención y recordar los seis días de la creación y el bien que Dios hizo para ellos durante el acto creador, como explicará: «Cuando el Altísimo distribuyó las naciones».
«Comprended los años de generación en generación» significa que deben comprender lo que hizo por ellos en las generaciones posteriores, desde que la Presencia divina habitó en medio de ellos, como relatará: «Lo encontró en una tierra desierta».
Rashí escribió respecto de: «Lo encontró en una tierra desierta»: Dios encontró a Israel fiel en el desierto, cuando aceptaron Su Torá, Su reinado y Su yugo, cosa que Yishmael y Esav no hicieron.
«En un lugar desolado de aullidos»: una tierra árida y desierta, lugar de los aullidos de los chacales y las avestruces. Incluso allí siguieron la fe y no preguntaron a Moshé cómo podrían salir al desierto.
Esta explicación no corresponde al sentido de la sección, pues el cántico está reprendiendo a Israel y recordando los bienes que el Eterno realizó por ellos, mientras ellos le pagaron mal por bien:
Ramban on Deuteronomy 32:7
וטעם כאישון עינו רמז לניצור יאמר שינצור השם אותו כאשר יצור הוא עצמו את עינו או תחסר מלת איש יצרנהו כאיש אישון עינו כי מן הסתם באיש ידבר וכן רבים:
**Como la pupila de Su ojo.** Esto alude a la palabra «lo preservó».
Significa que el Eterno lo preserva del mismo modo que una persona protege su propio ojo.
También puede faltar la palabra «hombre»: «Lo preservó como un hombre preserva la pupila de su ojo». La Escritura suele hablar implícitamente del ser humano, y existen muchos ejemplos semejantes:
Ramban on Deuteronomy 32:8
ה' בדד ינחנו השם ישכון בישראל בטח בדד ואין עמו כנוי לשם או לישראל והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר וכבר כתבתי זה (ויקרא יח כה) ובספרי (האזינו יב) ה' בדד ינחנו אמר להם הקב"ה כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י כ) ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם פסוק יג) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו' (שם פסוק כא):
**El Eterno solo lo guio.** Significa que el Eterno habitará seguro y solitario en medio de Israel.
La palabra «solo» puede referirse al Eterno o a Israel.
El sentido es que Israel no posee entre los seres celestiales ningún príncipe o gobernante que lo guíe o ayude en su conducción, sino únicamente al Eterno, pues Israel es Su porción y Su heredad, como ya dijo.
Ya expliqué anteriormente este asunto en Levítico 18:25.
En el Sifré dijeron: «El Eterno solo lo guio». El Santo, bendito sea, les dijo: así como habitasteis solos en este mundo y no obtuvisteis beneficio de las naciones, del mismo modo os haré habitar solos en el Mundo Venidero y ninguna nación obtendrá beneficio de vosotros.
«Y no había con él dios extranjero»: ningún príncipe de las naciones recibirá autoridad para venir y dominaros.
Es semejante a: «Yo salgo, y he aquí que vendrá el príncipe de Grecia» (Daniel 10:20); «El príncipe del reino de Persia se mantuvo delante de mí» (10:13); y: «Te anunciaré lo que está registrado en la escritura de la verdad» (10:21):
Ramban on Deuteronomy 32:9
וינבל צור ישועתו גנוהו ובזוהו כמו שנאמר (יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה אין נבול גדול מזה לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ט״ו) ור"א אומר וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו וגם זה איננו נכון בעיני כי אינו מטעם המקום שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (רמב"ן על דברים ל״ב:ו׳) כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו' וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיהו מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא) שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו:
**Y despreció la Roca de su salvación.** Rashí explica: la deshonró y la menospreció, como está escrito: «Sus espaldas hacia el Templo del Eterno y sus rostros hacia el oriente» (Ezequiel 8:16). No existe desprecio mayor que este.
Rabí Abraham ibn Ezra dijo que significa que Israel provocó la profanación del Nombre, haciendo parecer que Dios no podía salvarlo.
Tampoco esta explicación me parece correcta, pues no corresponde al contexto. El cántico todavía está relatando sus pecados y no comienza a mencionar el castigo y la venganza hasta: «Dijo: Ocultaré Mi rostro de ellos».
Lo correcto es lo que expliqué anteriormente: la vileza consiste en devolver mal por bien.
El versículo dice que Israel abandonó al Dios que lo creó para seguir a extranjeros, y despreció en sus palabras y pensamientos a la Roca que lo salvaba.
Decían que el servicio divino únicamente les producía una mala recompensa: cuando servían a los dioses extranjeros se saciaban de pan, mientras que, cuando servían a la Roca, eran despreciados y humillados entre todos los pueblos.
Así dijeron nuestros insensatos: «Es inútil servir a Dios. ¿Qué beneficio obtenemos de guardar Su servicio y caminar enlutados delante del Eterno de los Ejércitos? Ahora consideramos afortunados a los arrogantes», etc. (Malaquías 3:14–15).
Lo mismo dijeron las mujeres malditas: «Desde que dejamos de quemar incienso a la reina del cielo… nos ha faltado todo» (Jeremías 44:18).
Así también: «No rechaces por Tu Nombre; no desprecies el trono de Tu gloria» (Jeremías 14:21), es decir, no permitas que digan que pagas con mal el bien de Tu pueblo y Tus servidores, como continúa: «No quebrantes Tu pacto con nosotros»:
Ramban on Deuteronomy 32:10
בתועבת יכעיסהו הבעירו חמתו בתועבות ומעשים מכוערים כגון משכב זכר וכשפים שיש בהם תועבה לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ט״ז) וכן איתא בספרי (האזינו שיח) אבל אין בשירה תוכחת אלא על ע"ז בלבד וטעם בזרים נמשך אל אלוה עשהו יקניאוהו באלהים זרים כלשון אלהים אחרים וטעם בתועבות השדים לשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (דברים י״ב:ל״א) כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם וכתיב (ירמיהו לב לה) אשר לא צויתים (ולא דברתי) ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת:
**Lo provocaron con abominaciones.** Rashí explica: encendieron Su ira mediante abominaciones y actos repugnantes, como las relaciones entre varones y la hechicería, que son llamados abominaciones. Así se enseña también en el Sifré.
Sin embargo, la reprensión de este cántico se refiere exclusivamente a la idolatría.
La expresión «con dioses extranjeros» continúa la frase «al Dios que lo hizo»: lo provocaron a celos mediante dioses extranjeros, semejante a «otros dioses».
«Con abominaciones» se refiere a los demonios y al hecho de quemar a sus hijos en el fuego para otros dioses. Todo esto es abominable ante Él.
Así está escrito: «Toda abominación que el Eterno aborrece hicieron ellos para sus dioses, pues incluso quemaban en el fuego a sus hijos y a sus hijas para sus dioses» (Deuteronomio 12:31).
También: «Lo que no les ordené, ni hablé, ni surgió en Mi corazón hacer esta abominación» (Jeremías 32:35):
Ramban on Deuteronomy 32:11
יזבחו לשדים לא אלה פירשתיו (ויקרא יז ז):
**Sacrificaron a demonios que no son dioses.** Ya lo expliqué en Levítico 17:7:
Ramban on Deuteronomy 32:12
מכעס בניו ובנתיו הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג כאשר אמר למעלה (דברים ל״ב:ה׳) לא בניו וכן בכל מקום יזכיר הבנים והבנות הן בכלל אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק יז) עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וכתוב עוד שם (דברים ל״ב:ה׳) מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים וכתוב עוד שם (דברים ל״ב:ט׳) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם וביחזקאל (ח יג יד) נאמר עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז:
**Por la provocación de Sus hijos y Sus hijas.** Aquí la Escritura menciona expresamente a las hijas, apartándose de su costumbre habitual.
Anteriormente dijo simplemente: «No Sus hijos», y en todos los lugares suele mencionar únicamente a los hijos, incluyendo a las hijas dentro de ellos.
Esta expresión constituye una de sus alusiones proféticas. Durante la generación de la destrucción, la maldad y las transgresiones de las mujeres serían extraordinariamente grandes y provocarían profundamente al Eterno.
Ellas estaban especialmente apegadas a la idolatría e inducían a los hombres a practicarla, como se explica en las palabras de Jeremías.
«Respondieron todos los hombres que sabían que sus mujeres quemaban incienso a otros dioses, y todas las mujeres que se encontraban allí, una gran congregación» (Jeremías 44:15).
Ellas se atrevieron a responder al profeta: «Ciertamente cumpliremos toda palabra que haya salido de nuestra boca, quemando incienso a la reina del cielo» (44:17).
También está escrito allí: «Para provocarme mediante las obras de vuestras manos, quemando incienso a otros dioses».
Y: «¿Habéis olvidado las maldades de vuestros padres, las maldades de los reyes de Yehudá, las maldades de sus mujeres, vuestras maldades y las maldades de vuestras mujeres?» (44:9).
En Ezequiel está escrito: «Todavía volverás a ver mayores abominaciones que ellos realizan. Me llevó a la entrada de la puerta de la Casa del Eterno… y allí estaban sentadas las mujeres llorando por Tamuz» (Ezequiel 8:13–14):
Ramban on Deuteronomy 32:13
ויאמר ה' אל לבו או אל המלאכים אסתירה פני מהם כדרך לשון בני האדם וכן אעלים עיני מכם (ישעיהו א טו) והטעם כי כאשר יבקשוני לא ימצאוני אראה מה אחריתם יש אומרים אני אסתיר את פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה והנכון שהוא כמשמעו עד שאראה מה יעשו בצר להם דברי ר"א ואין טעם ויאמר רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן כדרך ויאמר אלהים במעשה בראשית וכבר פירשתי (בראשית א ג) וטעם פני על דרך האמת פירשתיו (שמות ג ב שם כ ג) והנה אסתירה פני שאסלק שכינתי וטעם אראה מה אחריתם כטעם ארדה נא ואראה (בראשית יח כא) וכבר פירשתיו כי דור תהפכת המה ולא יעמדו בפני בנים לא אמן בם כי אין להם אומן ומגדל והמשכיל יבין והנה עד הנה בשירה זו משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני כולם דברי השם הנכבד הם קנאוני כעסוני וכל השירה כן:
**Y dijo el Eterno.** Lo dijo en Su corazón o a los ángeles: «Ocultaré Mi rostro de ellos», conforme al modo de hablar de los seres humanos.
Es semejante a: «Ocultaré Mis ojos de vosotros» (Isaías 1:15).
El significado es que, cuando Me busquen, no Me encontrarán.
«Veré cuál será su final». Algunos explican: ocultaré Mi rostro de ellos porque veo lo que harán al final.
Lo correcto es entenderlo literalmente: esperaré hasta ver qué harán cuando se encuentren en angustia. Estas son las palabras de Rabí Abraham ibn Ezra.
«Dijo» significa aquí el pensamiento y la voluntad divina de actuar de ese modo, como «Dios dijo» durante la creación. Ya expliqué esto en Génesis 1:3.
Conforme al camino de la verdad, ya expliqué el significado de «Mi rostro» en Éxodo 3:2 y 20:3.
«Ocultaré Mi rostro» significa que retiraré Mi Presencia divina.
«Veré cuál será su final» es semejante a: «Descenderé ahora y veré» (Génesis 18:21), como ya expliqué.
«Porque son una generación de transformaciones»: no permanecerán delante de Mi rostro.
«Hijos en quienes no hay fidelidad»: no poseen educador ni sustentador. Quien posee entendimiento comprenderá.
Hasta este punto del cántico, Moshé canta y habla en primera persona. Desde el versículo: «El Eterno vio y despreció», «Dijo: Ocultaré Mi rostro», y en adelante, son palabras del glorioso Eterno: «Me provocaron a celos», «Me irritaron», y así continúa todo el cántico:
Ramban on Deuteronomy 32:14
הם קנאוני בלא אל בדבר שאין אלוה לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:כ״א) ואם כן ירמוז לשדים הנזכרים והנכון שיאמר הם קנאוני בלא אל אמת כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו כענין שנאמר (דהי"ב טו ג) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת:
**Me provocaron a celos con lo que no es Dios.** Rashí explica: con una cosa que no posee divinidad.
Según esto, aludiría a los demonios anteriormente mencionados.
Lo correcto es que significa: Me provocaron mediante lo que no es el Dios verdadero, pues no existe Dios fuera del Eterno y no hay salvador aparte de Él.
Así está escrito: «Durante muchos días Israel estuvo sin el Dios verdadero» (II Crónicas 15:3):
Ramban on Deuteronomy 32:15
כעסוני בהבליהם השדים ואני אקניאם בלא עם הכשדים שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי והקב"ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו כמו שאמר (ירמיהו נא כ) מפץ אתה לי כלי מלחמה בגוי נבל אכעיסם עשו שהוא נבל ולא זכר ברית אחים וירמוז לשני הגלויות:
**Me irritaron con sus vanidades.** Se refiere a los demonios.
**Yo los provocaré a celos con lo que no es un pueblo.** Se refiere a los caldeos, respecto de quienes está escrito: «He aquí la tierra de los caldeos; este pueblo no existía» (Isaías 23:13). Su significado es que no eran considerados una nación importante, pero el Santo, bendito sea, los engrandeció para castigar mediante ellos a Su mundo.
Así está escrito: «Tú eres para Mí un martillo, un arma de guerra» (Jeremías 51:20).
**Con una nación vil los irritaré.** Se refiere a Esav, quien fue vil porque no recordó el pacto entre hermanos.
El versículo alude de este modo a los dos exilios:
Ramban on Deuteronomy 32:16
אפאיהם אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה ואם כן יהיה טעם אמרתי שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס אויב אגור ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מלכים ב יז ו) הוא שהחכמים קורין סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא) אתה גוזי (תהלים עא ו) כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה:
**Los dispersaré.** Los gramáticos explicaron אפאיהם como: «Los esparciré por todos los confines».
Según esto, el sentido sería: dije que la voluntad del atributo del juicio era que permanecieran para siempre dispersos por todos los confines y que su recuerdo desapareciera eternamente de entre los hombres, de no haber temido la provocación del enemigo.
A mi entender, es una palabra compuesta, como mencionaron en el Sifré: אף אי הם, «también: ¿dónde están?».
Su significado es que los colocaré en un rincón y en una situación tal que las personas preguntarán respecto de ellos: «¿Dónde están?». No permanecerá para ellos nombre ni resto entre las naciones y no se conocerá dónde se encuentran.
Esto alude al exilio de las diez tribus, que fueron llevadas al río Gozán (II Reyes 17:6), identificado por los Sabios con el Sambatión.
Recibe el nombre de Gozán de una raíz semejante a: «Hizo volar las codornices» (Números 11:31), o: «Tú me separaste desde el vientre» (Salmos 71:6), porque quienes se encuentran detrás de él están separados de los demás seres humanos.
Lo llaman Sambatión porque descansa durante el Shabat. En aquella lengua, el día de Shabat recibe el nombre סבט, como ocurre también en árabe.
En su lengua es habitual añadir la terminación יון a determinados nombres y adjetivos: אזוביון, חוריון, מוליון, y muchos otros ejemplos:
Ramban on Deuteronomy 32:17
אשביתה מאנוש זכרם גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (דברים ל״ב:ל״ו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':
**Haré desaparecer de entre los hombres su recuerdo.** Se refiere a nuestro exilio entre las naciones, nosotros, las tribus de Yehudá y Binyamín.
No tenemos un recuerdo reconocido entre los pueblos y no somos considerados un pueblo o una nación independiente.
La Escritura dice que, conforme al atributo del juicio, habríamos debido permanecer en esta condición de exilio para siempre, de no haber existido la provocación del enemigo.
Esto enseña que, en nuestro exilio actual, el mérito de los patriarcas se ha agotado y no tenemos salvación de manos de las naciones salvo por causa del gran Nombre del Eterno.
Es semejante a lo dicho en Ezequiel: «Os reuniré de las tierras por las que habéis sido dispersados y seré santificado por medio de vosotros ante los ojos de las naciones. Sabréis que Yo soy el Eterno cuando actúe con vosotros por causa de Mi Nombre y no conforme a vuestros malos caminos y vuestras acciones corruptas, Casa de Israel» (Ezequiel 20:41–44).
También está escrito: «Actué por causa de Mi Nombre, para que no fuera profanado ante los ojos de las naciones» (20:9).
Por eso Moshé mencionó este argumento en su oración: «Las naciones que han escuchado Tu fama dirán», etc. (Números 14:15).
El Eterno estuvo de acuerdo con él: «El Eterno dijo: He perdonado conforme a tus palabras» (14:20).
El sentido de este argumento no es que Dios desee demostrar Su poder delante de Sus enemigos, pues todas las naciones son como nada delante de Él y son consideradas menos que nada y vacío.
El Eterno creó al ser humano en el mundo inferior para que reconociera a su Creador y agradeciera Su Nombre. Le concedió libertad para hacer el mal o el bien.
Cuando todos pecaron voluntariamente y negaron a Dios, únicamente quedó este pueblo dedicado a Su Nombre. Mediante señales y prodigios realizados con Israel, Él dio a conocer que es Dios de los dioses y Señor de los señores. Así fue conocido entre todas las naciones.
Si ahora destruyera también su recuerdo, los pueblos olvidarían Sus señales y Sus obras, y ya no serían relatadas entre ellos.
Aunque alguna persona las mencionara, pensarían que habían sido realizadas por una de las fuerzas de las constelaciones o de las estrellas que posteriormente desapareció.
La finalidad de la creación del ser humano quedaría completamente anulada, pues no permanecería nadie que conociera a su Creador; únicamente quedarían quienes lo provocan.
Por consiguiente, conforme a la voluntad que estuvo presente durante la creación del mundo, es apropiado que permanezca ante Él el deseo de establecer un pueblo Suyo durante todos los días, porque Israel es la nación más cercana a Él y quien mejor lo conoce entre todos los pueblos.
Este es el sentido de: «Porque el Eterno juzgará a Su pueblo y se compadecerá de Sus siervos» (Deuteronomio 32:36).
El Eterno recordará misericordiosamente que ellos son Su pueblo desde tiempos antiguos. Recordará que son Sus servidores, quienes permanecieron fieles durante el exilio como esclavos que soportan angustias y servidumbre.
Es semejante a: «Dijo: Ciertamente son Mi pueblo, hijos que no actuarán falsamente» (Isaías 63:8).
Ya insinué respecto de la creación del ser humano un secreto elevado y oculto, según el cual es necesario que seamos Su pueblo y Él sea nuestro Dios.
Así está escrito: «Todo el que es llamado por Mi Nombre, a quien creé para Mi gloria» (Isaías 43:7):
Ramban on Deuteronomy 32:18
כי גוי אבד עצות המה וכל הפרשה על האויב הנזכר כדברי רבי נחמיה (ספרי כח) וטעם כי לא כצורנו צורם גם כן דברי האויב יאמר הכתוב שהיה להם לחשוב ולהשכיל זאת הנעשה בישראל כי הוא פעל השם על עונם ויבינו ממנה לאחרית נפשם כי כן יעשה בסוף לכל הגוים כי הם מורדים בשם יותר מישראל ישכיל ויאמרו איכה ירדוף אחד אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם כי צורם הוא תקיף ובעל היכולת לעזור ולהציל יותר מצורנו ואיבינו פלילים היו בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם ועתה למה בורחים מפנינו אלף מפני גערת איש אחד לולי צורם התקיף שמכרם והביא מורך בלבבם ונפלו ורודף אין פלילים מלשון אשר פללת לאחותך (יחזקאל טז נב) ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים קו ל):
**Porque son una nación que ha perdido el consejo.** Toda esta sección se refiere al enemigo anteriormente mencionado, conforme a la opinión de Rabí Nejemiá.
También las palabras: «Porque su roca no es como nuestra Roca» son pronunciadas por el enemigo.
La Escritura dice que ellos deberían pensar y comprender lo que sucedió a Israel: que fue obra del Eterno a causa de sus pecados.
Mediante ello deberían comprender cuál será el final de sus propias almas, pues al final Dios hará lo mismo con todas las naciones, ya que ellas se rebelan contra Él más que Israel.
Deberían reflexionar y decir: «¿Cómo puede uno perseguir a mil israelitas, salvo que su Roca los haya vendido?».
La Roca de Israel es poderosa y posee mayor capacidad para ayudar y salvar que nuestra roca.
«Nuestros enemigos eran jueces»: anteriormente tenían autoridad sobre nosotros y realizaban con nosotros los juicios que deseaban. ¿Por qué ahora mil huyen delante de la reprensión de un solo hombre?
Solo puede ser porque su poderosa Roca los vendió, infundió temor en sus corazones, y «cayeron sin que nadie los persiguiera».
La palabra פלילים tiene aquí un sentido semejante a: «Lo que decretaste para tu hermana» (Ezequiel 16:52), y: «Pinjás se levantó y juzgó» (Salmos 106:30):
Ramban on Deuteronomy 32:19
כי מגפן סדם גפנם יאמר כי העובדי גלולים אובדי עצות המה ולא ישכילו ולא יבינו ולא יחשבו רק רע כל היום כי משרש רע היו ולא יעשו רק פרי רע ומר האוכל ממנו ימות והענין כי ישראל מודים ומתודים ועושים תשובה בעת צרתם לאמר ולמה מצאתנו כל זאת (שופטים ו יג) אבל העובד כוכבים אובד עצות אין לו עצה ולא תבונה רק הולך אחר ע"ז שלו וכופר בשם הנכבד לעולם כי כן ירש מאבותיו והנה הוא משרש פורה ראש ולענה ואין בהם תועלת לעולם אבל ישראל ששרשם טוב אם יכרת ועוד יחליף ויעשה פרי טוב:
**Porque su vid procede de la vid de Sodoma.** La Escritura dice que los idólatras han perdido todo consejo. No reflexionan, no comprenden y no consideran nada salvo el mal durante todo el día.
Proceden de una raíz malvada y únicamente producen un fruto malo y amargo; quien lo come muere.
El sentido es que Israel reconoce su culpa, confiesa y hace teshuvá cuando se encuentra en angustia, diciendo: «¿Por qué nos ha sucedido todo esto?» (Jueces 6:13).
El idólatra, en cambio, ha perdido el consejo. No posee sabiduría ni entendimiento, sino que continúa siguiendo su idolatría y negando eternamente al glorioso Nombre, porque así lo heredó de sus padres.
Procede de una raíz que produce veneno y amargura, y nunca existe utilidad en ellos.
Israel, en cambio, posee una buena raíz. Aunque sea cortado, volverá a brotar y producirá buen fruto:
Ramban on Deuteronomy 32:20
הלא הוא כמס עמדי ראש הפתן האכזרי שלהם שמתי באוצרותי להאכילם מפרי מעשיהם:
**¿No está esto almacenado conmigo?** El cruel veneno de su serpiente lo he colocado en Mis tesoros, para alimentarlos con el fruto de sus propias obras:
Ramban on Deuteronomy 32:21
כי לי נקם ושלם לנקום נקמת ישראל מידם ולי שלם לשלם להם כפעלם שכחשו בי לעת תמוט רגלם כשתתמלא סאתם כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז) ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ל״ב:ל״ה) שטעמו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) והוא סוד גדול:
**Porque Mía es la venganza y la retribución.** Mía es la responsabilidad de vengar a Israel de sus manos, y Mía es la retribución para pagarles conforme a sus actos, porque negaron Mi existencia.
**Cuando vacile su pie:** cuando se complete la medida de sus pecados, semejante a: «La iniquidad del amorreo todavía no está completa» (Génesis 15:16).
Rabí Abraham ibn Ezra dijo que tiene un sentido semejante a: «También el malvado fue creado para el día del mal» (Proverbios 16:4). Este es un gran secreto:
Ramban on Deuteronomy 32:22
ואמר אי אלהימו האויב יאמר איה אלהי ישראל כענין למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קטו ב):
**Y dirá: ¿Dónde están sus dioses?** El enemigo dirá: ¿Dónde se encuentra el Dios de Israel?
Es semejante a: «¿Por qué dirán las naciones: Dónde está ahora su Dios?» (Salmos 115:2):
Ramban on Deuteronomy 32:23
אשר חלב זבחימו יאכלו כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו והזכיר לשון רבים יאכלו וישתו אלהימו שהוא לשון הרבים ואצל העמים רבים הם ולכך חזר ואמר ראו עמים כולם אני אני הוא יחיד ואין אלהים עמדי לעזור לי ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולמחוץ ולהחיות ולרפוא:
**Que comían la grasa de sus sacrificios.** Israel era más constante que cualquier otra nación en el servicio de los sacrificios y las libaciones a su Dios.
Utiliza el plural «que comían y bebían», porque «sus dioses» se encuentra en plural, y entre las naciones existen muchos dioses.
Por eso vuelve y dice: «Ved ahora, todos los pueblos, que Yo, Yo soy Él».
Soy único y no existe ningún dios conmigo que Me ayude. No existe nadie frente a Mí que pueda salvar o impedir que realice toda Mi voluntad: matar, herir, dar vida y sanar:
Ramban on Deuteronomy 32:24
כי אשא אל שמים ידי על דרך הפשט ענין שבועה בכסאו ואמר אשא כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו ועל דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם והמשכיל יבין והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כל המוצאות אותנו בביאור הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין וכך הזכירו בספרי (האזינו מג) גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא ולזה רמז הכתוב שאמר (דברים ל״ב:מ״ד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו ואם היא קטנה בדבור כי ביאר להם עניניה הרבים ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום:
**Porque levantaré Mi mano hacia los cielos.** Conforme al sentido sencillo, es una expresión de juramento por Su trono.
Dice «levantaré», porque quien jura levanta su mano y toca el objeto por el cual presta juramento.
Conforme al camino de la verdad, durante el exilio «arrojó desde los cielos a la tierra la gloria de Israel». Ahora, durante el tiempo de favor, dice que volverá a elevarla hasta los cielos superiores.
Ella es la gran mano que combate por Israel.
Este es el sentido de: «Diré: Yo vivo eternamente», porque doy vida a Mi mano poderosa cuando afilo el relámpago de Mi espada y la fortalezco para ejecutar el juicio de Israel y devolver la venganza a Mis enemigos.
Entonces el Nombre estará completo y el trono estará completo. Quien posee entendimiento comprenderá.
Este cántico, que permanece entre nosotros como testigo verdadero y fiel, relata claramente todo lo que nos ha sucedido.
Inicialmente menciona la bondad que el Santo, bendito sea, realizó con nosotros desde que nos tomó como Su porción.
Menciona los bienes que nos concedió en el desierto, cómo nos entregó las tierras de naciones grandes y poderosas, y la abundancia de bienes, riqueza y honor que nos dio en ellas.
Relata que, debido a la abundancia de todo bien, se rebelaron contra el Eterno para servir a la idolatría.
Menciona la ira que surgió delante de Él, hasta que envió contra ellos en su propia tierra epidemia, hambre, animales salvajes y espada.
Después los dispersó en toda dirección y confín. Es sabido que todo esto se cumplió exactamente.
El cántico dice que, al final, «devolverá la venganza a Sus enemigos y pagará a quienes lo odian».
La razón es que ellos realizaron contra nosotros todos estos males debido a su odio hacia el Santo, bendito sea.
No odian a Israel porque haya practicado idolatría como ellos, sino porque Israel no actúa conforme a sus costumbres, sirve al Santo, bendito sea, guarda Sus mandamientos, no se casa con ellos, no come de sus sacrificios, desprecia su idolatría y la elimina de sus territorios.
Es semejante a lo dicho: «Por Tu causa somos asesinados durante todo el día» (Salmos 44:23).
Por tanto, debido a su odio contra el Santo, bendito sea, realizan contra nosotros todos estos males. Ellos son Sus enemigos y quienes lo odian, y a Él corresponde vengarse de ellos.
Es evidente que este versículo promete la redención futura.
Durante la construcción del Segundo Templo las naciones no cantaron de alegría junto con Su pueblo, sino que se burlaron de ellos: «¿Qué hacen estos miserables judíos?» (Nehemías 3:34).
Sus grandes hombres eran siervos en el palacio del rey de Babilonia y todos estaban sometidos a él.
Durante aquellos días el Eterno no devolvió la venganza a Sus enemigos ni expió la tierra de Su pueblo.
Este cántico no establece como condición la teshuvá o el servicio divino. Es un documento de testimonio según el cual cometeremos maldades, Dios se enojará y nos castigará con reprensiones llenas de ira, pero no hará desaparecer nuestro recuerdo.
Finalmente volverá a compadecerse, castigará a los enemigos mediante Su espada dura, grande y poderosa, y expiará nuestros pecados por causa de Su Nombre.
Por consiguiente, este cántico constituye una promesa explícita de la redención futura, contra la voluntad de los herejes.
Así mencionaron en el Sifré: grande es este cántico, porque contiene el presente, el pasado y el futuro; contiene este mundo y el Mundo Venidero.
A esto alude la Escritura cuando dice: «Moshé vino y pronunció todas las palabras de este cántico a oídos del pueblo» (Deuteronomio 32:44).
La palabra «todas» enseña que comprende todo lo que les sucedería en el futuro. Aunque sus palabras son breves, Moshé les explicó sus numerosos significados.
Si este cántico fuera un escrito de alguno de los astrólogos que hubiera anunciado de antemano el final desde el principio, habría sido apropiado creer en él, porque todas sus palabras se han cumplido hasta hoy y ninguna ha fallado.
Con mucha mayor razón nosotros creemos y esperamos de todo corazón las palabras de Dios pronunciadas por medio de Su profeta, fiel en toda Su casa, que no tuvo semejante ni antes ni después de él. La paz sea sobre él:
