Ramban on Leviticus 23

Ramban on Leviticus 23:1

דבר אל בני ישראל אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'" ואמר בסוף הפרשה (ויקרא כ״ג:ל״ז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים אבל לא האריך לבאר המוספים שלא רצה שינהגו להם במדבר ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות ועל כן אמר ביום הכפורים (ויקרא ט״ז:ל״ד) ויעש כאשר צוה ה' את משה שעשה כן במדבר והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (ויקרא כ״ג:י׳) כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו' אבל הימים עצמם נוהגים מיד והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו ואמר אשר תקראו אותם במועדם כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו כי השבת קבוע הוא ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה) "אשר תקראו אותם במועדם" רמז לעבורים שתקראו אתם להם מועדים והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי על הנזכרים למטה בפרשיות בחדש הראשון וגו' ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה' בעבור שהפסיק בענין השבת והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם כי יזהיר בשבת פעמים רבות וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שמות לה א ב) על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (ויקרא כ״ג:ב׳-ג׳) וחזר ואמר (שם פסוק ד) זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה והיא המצוה הראשונה בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה וראיה לפירוש הזה שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד ואמר בסוף הפרשה (ויקרא כ״ג:ל״ז-ל״ח) אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה' שאין השבתות בכלל מועדי ה' וראיה עוד כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים לא לבאר מצותיו ותורותיו ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים והזכירה בסוף (ויקרא כ״ג:ל״ח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן כאשר פירשתי וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט ז) מה ענין שבת אצל המועדות וכו' כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והנה "מקרא קדש" מלשון קרואי העדה (במדבר א טז) אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט יג) וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיהו ד ה) המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ג:ב׳) עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א) לשון מאורע בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז) ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס:

«Habla a los hijos de Israel». Los sacerdotes no tienen respecto de las festividades una responsabilidad mayor que la de los demás israelitas. Por eso en esta sección no se menciona a Aarón ni a sus hijos, sino solamente a «los hijos de Israel», expresión que incluye a todos conjuntamente. La sección no explica aquí las ofrendas adicionales de las festividades. Sin embargo, menciona las festividades dentro de Torat Cohanim porque son días en los que se presentan sacrificios, y alude a ellos mediante la expresión «presentaréis una ofrenda de fuego al Eterno». Al final dice: «estas son las festividades del Eterno que proclamaréis como convocaciones sagradas, para presentar una ofrenda de fuego al Eterno: holocausto, ofrenda vegetal, sacrificio y libaciones». No explicó extensamente las ofrendas adicionales porque no quiso que se practicaran en el desierto. Después de contar a quienes entrarían en la Tierra en el libro de los Números y ordenar: «entre estos será distribuida la tierra», explicó todas las ofrendas adicionales en la sección de Pinjás, para que se realizaran inmediatamente en la Tierra y posteriormente durante todas las generaciones. Por eso respecto del Día de la Expiación se dice: «hizo tal como el Eterno había ordenado a Moisés», pues aquella ceremonia sí fue realizada en el desierto. En esta sección menciona el cordero del ómer y los corderos de Shavuot, porque es evidente que no se aplicarían sino en la Tierra. Son presentados por causa del pan, respecto del cual está escrito: «cuando entréis en la Tierra y cosechéis su cosecha». Sin embargo, los propios días festivos se observaban inmediatamente. La Escritura menciona el Shabat entre «las festividades del Eterno que proclamaréis como convocaciones sagradas», porque también es un día señalado y debe ser proclamado como convocación sagrada. Después separa de él las demás festividades y dice: «que proclamaréis en su tiempo». Es decir, deben ser proclamadas en cualquier día de la semana en que caigan. El Shabat, en cambio, está fijado en su propio día y llega por sí mismo; no necesitamos proclamarlo en una fecha determinada. Conforme a nuestros sabios, «que proclamaréis en su tiempo» alude a la intercalación de los meses y de los años: vosotros sois quienes los proclamaréis como festividades. A mi juicio, la explicación correcta es que las palabras «las festividades del Eterno que proclamaréis como convocaciones sagradas; estas son Mis festividades» se refieren a las festividades enumeradas más adelante: «en el primer mes...». Por eso después repite: «estas son las festividades del Eterno», porque la sección del Shabat interrumpió el tema. La estructura es: «Las festividades del Eterno que proclamaréis como convocaciones sagradas; estas son Mis festividades» respecto de la prohibición de realizar trabajo servil. Pero guardaréis el Shabat como descanso absoluto de toda clase de trabajo existente en el mundo. La Torá advierte muchas veces respecto del Shabat. Aquí insinúa además que, incluso cuando el Shabat coincida con una festividad, no queda desplazado para permitir la preparación de alimentos. Una estructura semejante aparece en: «estas son las cosas que el Eterno ordenó hacer», que se refiere al Tabernáculo y a sus utensilios enumerados en la sección posterior. La Escritura interrumpe con el Shabat: «durante seis días se realizará trabajo...». Después vuelve a decir: «esto es lo que el Eterno ordenó: tomad de vosotros una ofrenda». Como la primera instrucción fue interrumpida por el Shabat, tuvo que regresar y comenzar nuevamente con ella. Una prueba de esta interpretación es que respecto del Shabat no dice «presentaréis una ofrenda de fuego al Eterno», como dice en cada festividad. Al final de la sección declara: «estas son las festividades del Eterno... convocaciones sagradas para presentar una ofrenda de fuego... además de los Shabatot del Eterno». Por tanto, los Shabatot no están incluidos entre las festividades del Eterno de esta sección. Otra prueba es que antes de la segunda sección no dice nuevamente «el Eterno habló a Moisés diciendo», como hace respecto de cada festividad. La primera comunicación trataba de las festividades. El Shabat fue mencionado solamente para excluirlo de las reglas particulares de las festividades, no para explicar aquí sus mandamientos y sus leyes. Por esta razón no dice respecto del Shabat «presentaréis una ofrenda de fuego», como sí dice acerca de las festividades. Al final lo menciona junto con los votos y las ofrendas voluntarias, que tampoco fueron explicados aquí. Este es el sentido de la enseñanza de los sabios: «¿qué relación tiene el Shabat con las festividades?», porque el Shabat no forma parte en absoluto de las festividades del Eterno; la Escritura solamente lo colocó junto a ellas. El significado de מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, “convocaciones sagradas”, es que en esos días todos serán convocados y se reunirán para santificarlos. Israel tiene el mandamiento de congregarse en la Casa de Dios durante una festividad, para santificar públicamente el día mediante la oración y la alabanza a Dios, usando vestiduras limpias y convirtiéndolo en un día de celebración. Así está escrito en la tradición profética: «id, comed alimentos grasos, bebed bebidas dulces y enviad porciones a quien no tiene nada preparado, porque este día es santo para nuestro Señor. No os entristezcáis, porque la alegría del Eterno es vuestra fortaleza». מִקְרָא קֹדֶשׁ deriva de expresiones como «los convocados de la congregación» y «después comerán los invitados». Así también: «sobre todo lugar del monte Sion y sobre sus convocaciones», es decir, los lugares donde son llamados a reunirse los miembros de la congregación. Onkelos lo interpretó conforme a «lo que os acontecerá al final de los días», con el sentido de acontecimiento. En cada día festivo que os acontezca, debéis hacerlo sagrado. Nuestros sabios dijeron: «dales carácter especial mediante comida, bebida y vestiduras limpias». Es decir, que su condición no sea para ti como la de los demás días, sino que los proclames santos diferenciándolos de los días profanos mediante la comida y la vestimenta. Esta es también la intención de Onkelos:

Ramban on Leviticus 23:2

כל מלאכת עבודה אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח) דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:ח׳) ואיננו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר המלאכות מק"ו וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד והם אמרו (חגיגה יח) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא) ועבדך שש שנים (דברים טו יח) ועבדת את אויביך (שם כח מח) ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר אבל פירוש "מלאכת עבודה" כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ובכל עבודה בשדה (שם א יד) ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט) וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב) ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה וזה מתבאר בתורה כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח) בחג המצות אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והטעם מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לאמר בו "כל מלאכת עבודה" והזכיר "מלאכה" סתם ולא אמר "כל מלאכה" כמו שנאמר בשבת (ויקרא כ״ג:ג׳) ויום הכפורים (ויקרא כ״ג:כ״ח) כי הכונה לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה וכתב רבי חננאל כל מלאכת עבודה מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם ומפני שמזכיר שם "כל מלאכה" הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם פירוש "מלאכת עבודה" מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה זה לשונו והברייתא שבת"כ (פרשה יב ה-ח) כך היא שנויה בנוסחאות המדוקדקות כל מלאכה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהן אסורין במלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כ״ג:ל״ז) אם לענין ימים טובים הרי כבר ימים טובים אמורים א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא וכו' ופירושה שר' יוסי הגלילי דורש לא תעשו אלה מועדי ה' (להלן פסוקים לו לז) לומר שהכתוב אוסר עשייה במועדי ה' כולם יכול שיהו כולן שוין באיסור ויאסרו בכל מלאכת עבודה כראשון ושמיני ונדרוש כל מלאכת עבודה לא תעשו אלה מועדי ה' שהמקרא נדרש לפניו ולפני פניו מיעט הכתוב עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״ו) שמיני עצור בכל מלאכת עבודה ואין חולו של מועד אסור כמוהו בכל מלאכת עבודה אלא במלאכה בלבד שאמר "לא תעשו" ולא הזכירה הכתוב ולא רמז לה כלל ומסרה לחכמים ולפי גרסת רש"י ג"כ כך היא מתפרשת והברייתא הזו היא שנויה בגמרא חגיגה (יח) דקתני כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר וכו' ושם שנו עוד מה שביעי אסור אף ששי אסור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו' שנו בגמרא ב"כל מלאכה" ושנו בת"כ ב"כל מלאכת עבודה" שתפסו להם במדרש לשון הכתוב שאין לומר ביום טוב ב"כל מלאכה" אלא ב"כל מלאכת עבודה" ושניהם לדבר אחד נתכונו שיו"ט אסור בכל מלאכת עבודה וחולו של מועד אינו אסור בכל מלאכת עבודה אבל אסור הוא בכל מלאכה שלא נתפרשה בתורה ומסרה הכתוב לחכמים ובספרי (ראה קלה) רבי ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורין במלאכה תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז ח) מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה וגם זו כפי השיטה שאמרנו הרי הארכנו בעניני הברייתות השנויות בענין הזה להעלות דברי רז"ל עם הפירוש הברור והנכון מה שאמרנו בכתובים האלו ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז) כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כח יח) מגיד שאסור בעשיית מלאכה מנין להתיר בו אוכל נפש נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן (שמות יב טז) מקרא קדש מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש ונראה לי כי "עבודה" אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט) עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה) עבדו את כדרלעומר (שם יד ד) וכן עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז) עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף ואם כן היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואע"פ שאינה אוכל נפש ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור ועל כן שאל מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר וראיתי במכילתא (בא ט) דתני אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז) כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבודה דוחה י"ט ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה י"ט כל אוכל נפש דוחה י"ט מקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת תלמוד לומר אשר יאכל לכל נפש מקצת עבודה דוחה את השבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת ופירוש מקצת עבודה כגון חובת היום תמידין ומוספין ואין כל עבודה דוחה י"ט נדרים ונדבות או עולת נדבה אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו אלא שירמוז למה שאמרנו שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר או מקצתו כדי חייו וכולו תבשילין מרובין לתענוג והכלל במלאכת עבודה שהוא להתיר אוכל נפש:

Ramban on Leviticus 23:3

והקרבתם אשה לה' שבעת ימים יאמר שיהיו כל שבעת הימים חג להקריב אשה לה' לא להאסר במלאכה כראשון ושביעי ולא פירש האשה כי הוא עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים (סוף פרשת פנחס) כאשר רצה שינהגו בהן וכפי מה שפירשתי (רמב"ן על ויקרא כ״ג:ב׳) ומדרש רבותינו (תו"כ פרק יא ה) לומר שנקריב בהן אשה מכל מקום אע"פ שאין לנו כל המוספין שלימים ונכון הוא:

«Presentaréis una ofrenda de fuego al Eterno durante siete días». Quiere decir que los siete días completos serán una festividad en la que se presentará una ofrenda de fuego al Eterno. No significa que todos estén prohibidos en el trabajo como el primero y el séptimo. La Escritura no explicó aquí cuál era aquella ofrenda de fuego, porque posteriormente la mencionaría en una sección especial que enumera todas las ofrendas de fuego de las festividades, al final de la sección de Pinjás, cuando quiso que comenzaran a practicarlas. Esto concuerda con lo que he explicado. Nuestros sabios interpretaron que durante estos días debe presentarse alguna ofrenda de fuego en cualquier caso, aunque no se disponga de todas las ofrendas adicionales completas. Esta interpretación también es correcta:

Ramban on Leviticus 23:4

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה מלבד השבתון והמקרא קודש תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל" ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר אמר הכל בפרשה אחת ובעבור שיום הזכרון ויום הכפורים בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים לא אמר ביום הכפורים "דבר אל בני ישראל" כי יספיק לו בדבור הראשון ועשה מהן שתי פרשיות שהם ענינים שונים:

«Habla a los hijos de Israel y diles: cuando entréis en la Tierra». Como la Escritura introduce aquí en cada festividad un mandamiento nuevo, además del descanso y de la convocación sagrada, dedica a cada festividad una sección separada y vuelve a decir: «habla a los hijos de Israel». Como la fecha de Shavuot depende del ómer, ambos asuntos fueron incluidos en una misma sección. El Día del Recuerdo y el Día de la Expiación se encuentran en un mismo mes y ambos se relacionan con el juicio de los pecados y la expiación de quienes se arrepienten. Por eso respecto del Día de la Expiación no repite «habla a los hijos de Israel», pues basta con la comunicación inicial. Sin embargo, los presentó como dos secciones, porque contienen asuntos distintos:

Ramban on Leviticus 23:5

וטעם וקצרתם את קצירה שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן וכן מהחל חרמש בקמה תחל לספור (דברים טז ט) מהחל לך חרמש בשום קמה כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור:

El sentido de «cuando cosechéis su cosecha» es que no podréis comenzar a cosechar en la Tierra hasta haber cortado el ómer y haberlo llevado al sacerdote como primicia de vuestra cosecha. Así también: «desde que comience la hoz en la mies comenzarás a contar». Significa: desde el momento en que se te permita comenzar a utilizar la hoz sobre cualquier mies, porque está prohibido levantar la hoz sobre la cosecha antes del día en que comience la cuenta:

Ramban on Leviticus 23:6

ממחרת השבת יניפנו הכהן ממחרת יום טוב הראשון של פסח שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:י״א) ובאמת שזו גדולה שבראיות בגמרא כי מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנו ועוד על דרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור רק מיום החל חרמש בקמה כפי רצוננו ואלה דברי תוהו אבל אם יהיה "ממחרת השבת" יום טוב כפי קבלת רבותינו יבוא הענין כהוגן כי צוה הכתוב תחילה (ויקרא כ״ג:ו׳-ח׳) שנעשה בחדש הראשון חג המצות שבעת ימים וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון וכל מלאכת עבודה לא נעשה ואחר כן אמר (ויקרא כ״ג:ט׳-י״א) כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת הנזכרת עומר התנופה והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ אבל "ממחרת השבת השביעית" (ויקרא כ״ג:ט״ז) "ושבע שבתות" (ויקרא כ״ג:ט״ו) לא יתכן לפרש אותם יום טוב אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע וא"כ יהיו שתי לשונות בפסוק אחד והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות כמו רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד) ובמקום אחר (דברים טז ט) פירש "שבעה שבועות" וכן באי השבת עם יוצאי השבת (מלכים ב יא ט) שבוע וכן מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר (עמוס ח ה) כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו יקרא שבוע אחד שבת אחד והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעירות (כתובות ב) ויתכן שיהיה כל "השבת" הנזכר בפרשה שבוע ויהיה טעם "ממחרת השבת" לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במנינו אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר כאילו אמר יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים וראשון לשבועות שיספור עד שישלים שבע שבתות ובעבור שהזכיר (ויקרא כ״ג:ו׳) "ובחמשה עשר יום" אמר שיניף את העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות ואין לטעות ביום ארבעה עשר כי לא הזכיר ממנו רק "בין הערבים" (ויקרא כ״ג:ה׳) וטעם תמימות תהיינה (ויקרא כ״ג:ט״ו) כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלימה ופירוש "ממחרת השבת" כמו במחרת השבת וכן עד ממחרת השבת השביעית תספרו (ויקרא כ״ג:ט״ז) וכן ביום (ההוא) זבחכם יאכל וממחרת (ויקרא י״ט:ו׳) ואמרו כי לא יבא בי"ת במלת מחר ומחרת ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם (שמות יח יג) ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת (שם ט ו) וכן כולם:

«Al día siguiente del Shabat lo mecerá el sacerdote». Se refiere al día siguiente del primer día festivo de Pésaj. Si afirmaras que se refiere al Shabat semanal, no sabrías cuál de todos los Shabatot del año es. Estas son las palabras de Rashi. Esta es ciertamente una de las pruebas más sólidas presentadas en la Guemará. ¿Qué sentido tendría decir: «cuando entréis en la Tierra y cosechéis su cosecha, llevaréis el ómer al día siguiente del Shabat semanal»? La expresión implicaría que, en cualquier momento del año en que entremos en la Tierra y comencemos a cosechar, el sacerdote debe mecer el ómer después del primer Shabat posterior a nuestra entrada. De ese modo Shavuot no tendría una fecha determinada desde la cual contar. Además, durante los años posteriores tampoco sabríamos cuándo comenzar la cuenta, salvo desde el día en que decidiéramos comenzar a usar la hoz en la cosecha. Estas palabras carecen de sentido. Pero si «al día siguiente del Shabat» significa el día siguiente al día festivo, conforme a la tradición de nuestros sabios, toda la sección queda correctamente ordenada. La Escritura ordenó primero que durante el primer mes celebráramos la festividad de las matzot durante siete días. El primer día sería de descanso y el séptimo también, y no se realizaría trabajo servil. Después dijo que, cuando entráramos en la Tierra, llevaríamos el ómer de la mecida al día siguiente de aquel Shabat festivo ya mencionado. Es el primer día de descanso mencionado en la sección. Así enseñó que el ómer no se aplicaba en el desierto ni fuera de la Tierra de Israel. Sin embargo, «al día siguiente del séptimo Shabat» y «siete Shabatot» no pueden significar días festivos. Onkelos los tradujo como «semanas». Resultaría que una misma palabra posee dos sentidos dentro de una sección. Los comentaristas dijeron que se trata de una elegancia del lenguaje, como en: «cabalgaban sobre treinta asnos y poseían treinta ciudades», donde una misma palabra hebrea expresa dos cosas distintas. En otro lugar la Torá dice claramente «siete semanas». Así también: «los que entraban durante el Shabat y los que salían durante el Shabat», donde «Shabat» significa semana. Y: «¿cuándo pasará el mes para que vendamos cereal, y el Shabat para que abramos los depósitos de grano?». Como cada período de siete días contiene un Shabat y la cuenta de los días gira alrededor de él, una semana recibe el nombre de «un Shabat». Este es un lenguaje conocido y habitual entre nuestros sabios: «dos veces por semana los tribunales se reúnen en las ciudades». También es posible que todas las apariciones de «Shabat» en esta sección signifiquen «semana». «Al día siguiente del Shabat» querría decir que el día de la mecida inicia una nueva semana dentro de la cuenta. Aquel día sería el siguiente a la semana anterior, y el primero de las semanas que deben contarse hasta completar siete. Como anteriormente se mencionó «el día quince», dice que el ómer será mecido al día siguiente de aquella semana mencionada y que desde ese día se contarán siete semanas. No existe posibilidad de confundirlo con el día catorce, pues acerca de este solamente se mencionó «entre las tardes». «Completas serán» significa que cada Shabat, junto con sus otros seis días, debe formar una semana completa. La expresión «al día siguiente del Shabat» significa «en el día siguiente al Shabat», y lo mismo ocurre en «hasta el día siguiente del séptimo Shabat contaréis» y «el sacrificio será comido el día en que se ofrezca y al día siguiente». Los comentaristas señalan que la letra bet no suele aparecer con las palabras מָחָר o מָחֳרָת: «al día siguiente Moisés se sentó a juzgar al pueblo»; «el Eterno hizo esto al día siguiente». Así ocurre en todos los ejemplos:

Ramban on Leviticus 23:7

וטעם וספרתם לכם כמו ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג:מ׳) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו ואין כן "וספר לו" (ויקרא ט״ו:י״ג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו וכן "וספרת לך" (ויקרא כ״ה:ח׳) דיובל שתזהר במספר שלא תשכח ובת"כ (בהר פרשה ב א) וספרת לך בב"ד ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל והטעם בהם אחד על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו כמו שאמר ביובל וזה טעם "תמימות" שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט) שהיתר כמו החסר איננו תמים והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (ויקרא כ״ג:ט״ז-י״ז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים:

El sentido de «contaréis para vosotros» es semejante a «tomaréis para vosotros». La cuenta y la toma deben ser realizadas por cada persona individualmente. Cada uno debe contar verbalmente y mencionar el número, conforme a la tradición recibida de nuestros sabios. No ocurre lo mismo con «contará para sí» respecto del hombre con flujo o «contará para sí» respecto de la mujer con flujo. Si lo desean, pueden permanecer en su impureza; solamente deben cuidar la cuenta para no olvidarla. Así también «contarás para ti» respecto del jubileo significa que el tribunal debe vigilar la cuenta y no olvidarla. Torat Cohanim dice: «contarás para ti» se refiere al tribunal. No sé si significa que el Gran Tribunal está obligado a contar verbalmente los años y las semanas al comienzo de cada año y a pronunciar una bendición, como hacemos al contar el ómer. También puede significar únicamente que el tribunal debe conservar cuidadosamente el cálculo y santificar el año cincuenta. El número de días desde la mecida hasta el día de la convocación sagrada corresponde al número de años desde los ciclos sabáticos hasta el jubileo. Ambas cuentas tienen una misma razón. Por eso «contaréis cincuenta días» significa que contarán siete semanas, cuarenta y nueve días, y santificarán el día cincuenta que aparece como resultado de su propia cuenta, del mismo modo que se hace respecto del jubileo. Este es el sentido de «completas serán»: deben ser exactas, ni menos ni más. Así también «íntegros serán», porque tanto un exceso como una carencia impiden que algo sea perfecto. La intención de la sección es la siguiente. La cuenta comienza al inicio de la cosecha de cebada. Israel lleva como ofrenda al Eterno las primicias de su cosecha en forma de grano tierno y presenta un sacrificio sobre ellas. Completa la cuenta al comienzo de la cosecha del trigo, cuando la cosecha alcanza su madurez natural. Entonces lleva una ofrenda de harina de trigo al Eterno y presenta también un sacrificio sobre ella. Por eso la Escritura menciona estos sacrificios en esta sección. Son presentados por causa de las ofrendas vegetales, que son el elemento principal de esta festividad. No menciona aquí las ofrendas adicionales, como tampoco las explicó en las demás festividades:

Ramban on Leviticus 23:8

וטעם מנחה חדשה שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת כמו שפירשו רבותינו (מנחות פג) והוצרך לומר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" באיסור החדש (ויקרא כ״ג:י״ד) ובשביתת חג השבועות (ויקרא כ״ג:כ״א) מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה יצוה בהם כי החדש אסור מן התורה בכל מקום ולא הוצרך להזכיר כן ביום הזכרון וכן בחג הסוכות (ויקרא כ״ג:מ״א) לא הזכיר "בכל מושבותיכם" והזכיר כן ביום הכפורים (ויקרא כ״ג:ל״א) כי בעבור שתלה כפרתנו בקרבנות כאשר הזכיר בפרשת אחרי מות אמר בכאן כי איסורו נוהג בכל מקום כי יום כפורים הוא לכפר עליכם בעינוי ובשביתת המלאכה ואין הקרבנות מעכבין כפרה ממנו וכן לא הוזכר בכאן בחג המצות "חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם" אבל בפרשת החדש הזה לכם (שמות י״ב:ב׳ פסוקים יד יז כ) הזכיר כן מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח) הוצרך לומר שיהיה חוקת עולם בכל מושבותיכם והזכיר בשבת "בכל מושבותיכם" (ויקרא כ״ג:ג׳) והטעם מפני שהותרה מלאכה במקדש בתמידין ומוספין אומר שינהג האיסור בכל מושבותינו כי לא נאמר בו חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כי איננו אלא לומר בכל מושבותיכם לא בבית השם וכך אמרו במכילתא (ויקהל א) במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש וכן נאמר (ויקרא ג׳:י״ז) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם באיסור חלב ודם כי הוא נאסר מפני הקרבנות וכן אמרו במסכת קדושין (לז) מושבותיכם דכתב רחמנא בחלב ודם למה לי סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן אין בזמן דליכא קרבן לא קא משמע לן ושם אמרו מושבותיכם דכתב רחמנא בשבת (ויקרא כ״ג:ג׳) למה לי סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קדוש בית דין כמועדות קא משמע לן והכלל כי לא יזכיר בתורה כן בכל המצות שהן חובת הגוף רק מפני צורך ענין ואין "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (ויקרא כ״ג:י״ז) כמו "מכל מושבותיכם" אבל טעמו "מארץ מושבותיכם" להוציא חוצה לארץ כמו שנאמר (במדבר טו ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם וכך שנינו (מנחות פג) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ חוץ מן העומר ושתי הלחם ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד) מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ:

El sentido de «una ofrenda vegetal nueva» es que no debe llevarse a la Casa del Eterno ninguna nueva ofrenda de cereal antes de presentar esta, como explicaron nuestros sabios. Fue necesario decir «estatuto perpetuo por vuestras generaciones en todos vuestros lugares de residencia» respecto de la prohibición del grano nuevo y del descanso de Shavuot, porque ambos dependen de la mecida del ómer y de la ofrenda vegetal nueva. La Escritura enseña que estos mandamientos siguen vigentes incluso después de nuestro exilio fuera de la Tierra, cuando no existen el ómer ni la nueva ofrenda vegetal. El grano nuevo está prohibido por la Torá en todos los lugares. No fue necesario formularlo así respecto del Día del Recuerdo. Tampoco en la festividad de Sucot se dice «en todos vuestros lugares de residencia». Sí se dice respecto del Día de la Expiación, porque en la sección de Ajarei Mot la expiación parece depender de los sacrificios. Aquí enseña que la prohibición del trabajo y la aflicción se aplican en todos los lugares. El Día de la Expiación expía mediante la aflicción y el descanso del trabajo, y la ausencia de los sacrificios no impide completamente su expiación. Respecto de la festividad de las matzot tampoco se dice aquí «estatuto perpetuo, en todos vuestros lugares de residencia, por vuestras generaciones». Sin embargo, se dijo en la sección «este mes será para vosotros», porque allí la obligación fue relacionada con el sacrificio de Pésaj: «lo comerán con matzot y hierbas amargas». Fue necesario enseñar que continuaría siendo un estatuto perpetuo en todos los lugares de residencia. Respecto del Shabat dice «en todos vuestros lugares de residencia». La razón es que en el Santuario se permite realizar trabajo para las ofrendas diarias y adicionales. La Torá dice que la prohibición se aplica en todos nuestros lugares de residencia, pero no dentro del servicio de la Casa del Eterno. No dice allí «estatuto perpetuo por vuestras generaciones en todos vuestros lugares», porque la intención particular es solamente: en vuestros lugares de residencia, no en la Casa de Dios. Así dijeron en la Mejilta: en vuestros lugares de residencia no encenderéis fuego, pero sí podréis encenderlo en el Santuario. También se dice: «estatuto perpetuo por vuestras generaciones en todos vuestros lugares de residencia» respecto de la prohibición de grasa y sangre, porque estas fueron prohibidas en relación con los sacrificios. Así dijeron en Kidushín: ¿Por qué necesitó la Torá escribir «en vuestros lugares de residencia» respecto de la grasa y la sangre? Podría haberse pensado que, como aparecen dentro de una sección de sacrificios, solamente están prohibidas cuando existen sacrificios, pero no cuando no existen. Por eso la Escritura enseña lo contrario. También preguntaron allí: ¿Por qué dice «en vuestros lugares de residencia» respecto del Shabat? Podría haberse pensado que, como aparece dentro de la sección de las festividades, requeriría la santificación del tribunal como las festividades. Por eso enseña que no. La regla general es que la Torá no utiliza esta expresión respecto de todos los mandamientos personales, sino solamente cuando el contexto crea una necesidad particular de aclaración. «De vuestros lugares de residencia traeréis el pan de la mecida» no significa «de todos vuestros lugares de residencia». Su sentido es «de la tierra en la que residís», excluyendo los productos de fuera de la Tierra de Israel. Así está escrito: «cuando entréis en la tierra de vuestra residencia que Yo os entrego». Aprendimos en la Mishná que todas las ofrendas públicas e individuales pueden proceder tanto de la Tierra como de fuera de ella, salvo el ómer y los dos panes. Incluso conforme a quien sostiene que el ómer puede proceder de fuera de la Tierra, admite que los dos panes solamente pueden proceder de la Tierra de Israel:

Ramban on Leviticus 23:9

חמץ תאפינה צוה הכתוב שתהיינה חמץ לפי שהם תודה לשם כי חקות קציר שמר לנו וקרבן תודה יבוא על לחם חמץ ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין כי נקרא "חמץ" כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו ג) והלשון נגזר מלשון מעול וחומץ (תהלים עא ד) כי נגזל מהם טעמם ולא יאכלו וכן כי יתחמץ לבבי (שם עג כא) יכעוס ויאבד טעמו ממנו ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש רק מן הדברים המזוגים כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר יב טו) שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה כי הוא יום העצרת והמשכיל יבין וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויק"ר ט ג) כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו' כי בו מצה וחמץ כענין בעולם הבא:

«Serán cocidos con levadura». La Escritura ordenó que estos panes fueran leudados porque constituyen una ofrenda de agradecimiento al Eterno, que conservó para nosotros los ciclos de la cosecha. La ofrenda de agradecimiento se presenta con pan leudado. Quizá la levadura está normalmente prohibida en el altar porque alude al atributo de justicia. Recibe el nombre חָמֵץ del mismo modo que el vino cuyo sabor se deteriora recibe el nombre de vinagre: «vinagre de vino y vinagre de bebida fermentada». La palabra se relaciona con «el perverso y opresor», porque el sabor original les ha sido arrebatado y ya no son aptos para beber. Así también: «cuando mi corazón se agrió» significa que se llenó de ira y perdió su equilibrio. Como los sacrificios deben presentarse para obtener la aceptación del Nombre glorioso, no se llevan sustancias que poseen una fuerza intensa capaz de transformar las naturalezas. Tampoco se ofrecen cosas completamente dulces, como la miel. Solamente se presentan sustancias equilibradas, de acuerdo con lo que dijeron respecto de la creación del mundo: Dios asoció el atributo de misericordia con el atributo de justicia y creó el mundo. En Shavuot, día de la entrega de la Torá, se presenta el sacrificio conforme al atributo de justicia, pero bajo la forma de una ofrenda de agradecimiento, porque es el día de Atzeret. Quien tenga entendimiento comprenderá. Este es el secreto de lo que dijeron nuestros sabios: en el futuro todos los sacrificios cesarán, pero el sacrificio de agradecimiento nunca cesará. En él se encuentran conjuntamente la matzá y el pan leudado, conforme al misterio del Mundo Venidero:

Ramban on Leviticus 23:10

ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:כ״ב) חזר ושנה בהם לעבור עליהם בשני לאוין ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא כ״ג:כ״ב) כי הטעם בעבור כי חג השבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם והנכון בעיני כי "ובקצרכם את קציר ארצכם" רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה (ויקרא כ״ג:י׳) יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה:

«Cuando cosechéis la cosecha de vuestra tierra, no terminarás de cosechar el borde de tu campo». Rashi explica que la Torá repitió esta prohibición para que quien la transgreda viole dos mandamientos negativos. Rabí Abraham dijo que, como Shavuot es la festividad de las primicias de la cosecha del trigo, la Escritura advierte que en aquellos días no olvides lo que ya te ordenó hacer. A mi juicio, la expresión «cuando cosechéis la cosecha de vuestra tierra» alude a la cosecha mencionada al comienzo de la sección. Quiere decir: Cuando entréis en la Tierra y cortéis el ómer como primicia de vuestra cosecha, no terminaréis de cosechar el borde de aquel campo para las necesidades del ómer y no recogeréis sus espigas caídas. La mitzvá del ómer no desplaza estas prohibiciones:

Ramban on Leviticus 23:11

יהיה לכם שבתון שיהיה יום שביתה לנוח בו ואמרו רבותינו (שבת כד) שבתון עשה הוא והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה והשובת בו מקיים עשה ועל דעתם המועדות כולם הוקשו זה לזה כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) למה נאמר והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז) אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט לט) והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן אבל לא נתברר לי זה שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון ונראה שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתכות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח וזהו פירוש טוב ויפה ואחרי כן ראיתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון בן יוחאי (יב טז) ששנו בה לשון אחר אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין כגון לא עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחין תלמוד לומר כל מלאכה אין לי אלא ברשות במצוה מנין שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות תלמוד לומר שבתון שבות וכענין זה היא שנויה בת"כ (אחרי פרק ז ט) ביום הכפורים ואע"פ שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן שמא לדבר אחד נתכוונו להביא אסמכתא לשבות דרבנן ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו או שהן כולן אסמכתות אבל פירוש "שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו והוא ענין הגון וטוב מאד והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה ובי"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה וממנו אמר הנביא (ישעיהו נח יג) מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר וכן שבת שבתון יהיה לארץ (ויקרא כ״ה:ד׳) שבת של מנוחה שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל וזהו מה שדרשו שאין בחולו של מועד משום שבות וזה מן התורה שאלו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה (מו"ק יב) שאפילו בשבות דאמירה החמירו בה:

«Será para vosotros un día de descanso». Significa que será un día de cesación y reposo. Nuestros sabios dijeron que la palabra שַׁבָּתוֹן establece un mandamiento positivo. Quien realiza trabajo en un día festivo transgrede un mandamiento negativo y uno positivo; quien descansa cumple un mandamiento positivo. Conforme a ellos, todas las festividades se comparan entre sí, aunque la palabra שַׁבָּתוֹן no aparezca en la festividad de las matzot ni en Shavuot. En la Mejilta vi respecto de «guardaréis este día»: ¿Por qué se dice esto? Ya está escrito: «ningún trabajo se realizará en ellos». Solamente sé que están prohibidas las cosas consideradas trabajo. ¿De dónde se incluyen las actividades prohibidas como descanso rabínico? De «guardaréis este día». Podría pensarse que incluso Jol Hamoed está prohibido respecto de estas actividades. Por eso dice: «el primer día será de descanso». La enseñanza interpreta שַׁבָּתוֹן como una obligación de cesar completamente incluso de actividades que no forman parte de las categorías principales de trabajo ni de sus derivaciones. No me resulta completamente claro. Si se trata solamente de una apoyatura rabínica, ¿por qué utilizan esta formulación? En su lenguaje, שְׁבוּת siempre designa prohibiciones rabínicas. ¿Cómo pueden preguntar de qué versículo bíblico se aprende que las prohibiciones rabínicas están prohibidas? En las apoyaturas habituales dicen que la norma es de la Torá, no preguntan: «¿de dónde sabemos en la Torá que esta norma rabínica está prohibida?». Habría sido más apropiado decir: ¿de dónde se aprende que están prohibidas incluso las actividades que no constituyen trabajo? De «Shabatón». Parece que la intención de este Midrash es enseñarnos que la Torá ordenó que el día festivo fuera un verdadero día de descanso, incluso respecto de actividades que no son técnicamente trabajo. Una persona no debe esforzarse durante todo el día midiendo granos, pesando frutas y metales, llenando barriles de vino, trasladando utensilios e incluso piedras de una casa a otra. Si la ciudad está rodeada por una muralla y sus puertas permanecen cerradas durante la noche, podría cargar asnos y transportar vino, uvas, higos y toda clase de mercancías durante el día festivo. El mercado estaría lleno de compraventa; las tiendas permanecerían abiertas; los comerciantes venderían a crédito; los cambistas estarían sentados ante sus mesas con las monedas delante de ellos; y los trabajadores madrugarían y se contratarían como en un día profano. Según las categorías técnicas de trabajo, todas estas actividades podrían parecer permitidas, incluso durante el propio Shabat. Por eso la Torá dice שַׁבָּתוֹן: debe ser un día de reposo y descanso, no un día de esfuerzo. Esta es una interpretación buena y hermosa. Posteriormente vi en otra Mejilta de Rabí Shimón bar Yojai una formulación diferente: Solamente conozco la prohibición de un trabajo cuya especie obliga a presentar una ofrenda por el pecado. ¿De dónde se incluyen los trabajos por los que no se presenta esa ofrenda, como subir a un árbol, montar sobre un animal, nadar, golpear con la mano o aplaudir? De «ningún trabajo». Esto incluye las actividades opcionales. ¿De dónde se aprende respecto de actividades relacionadas con un mandamiento, como consagrar bienes, realizar valoraciones, declarar bienes para el Santuario o separar terumá y diezmos? De «Shabatón»: cesa. Una enseñanza semejante aparece en Torat Cohanim respecto del Día de la Expiación. Aunque estas baraitot difieren en su lenguaje y en sus métodos interpretativos, quizá todas pretenden proporcionar una apoyatura textual a las prohibiciones rabínicas de descanso. En cualquier caso, ya sea que la primera baraita tenga el sentido que hemos explicado o que todas sean apoyaturas, la interpretación sencilla de שַׁבָּתוֹן es que debemos descansar del esfuerzo y de la fatiga. Esta es una norma muy adecuada y valiosa. Respecto del Shabat, la Torá prohibió las labores mediante un mandamiento negativo y estableció las penas de karet y muerte. El esfuerzo y la fatiga quedaron prohibidos mediante un mandamiento positivo. Respecto del día festivo, el trabajo está prohibido mediante un mandamiento negativo y el esfuerzo mediante uno positivo. De esta idea procede lo dicho por el profeta: «dejar de seguir tus propios caminos, de buscar tus asuntos y de hablar de ellos». Así también: «la tierra tendrá un Shabat de descanso», un reposo completo en el que no será arada ni trabajada. Este es también el sentido de la enseñanza según la cual en Jol Hamoed no existe la prohibición general de shevut. Esta diferencia es de la Torá. Si todo fuera solamente rabínico, no podría una persona ordenar a un gentil realizar aquello que ella misma no puede hacer en Jol Hamoed, pues incluso respecto de la prohibición rabínica de hablar se adoptó una postura estricta:

Ramban on Leviticus 23:12

זכרון תרועה פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:כ״ד) והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות וכבר דרשו אותם מפסוק והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם (במדבר י י) שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות כדאיתא בת"כ (פרשה יא ב) ובמסכת ראש השנה (ראש השנה ל״ב) אבל כל זה אסמכתא מדבריהם ומפורש אמרו (שם לד) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן לא צריכה דאע"ג דהא ודאי והא ספק אבל "זכרון תרועה" כמו יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם כמו שנאמר להלן (שם י י) ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם ובעבור שאמר שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד ואחרי כן אמר (ויקרא כ״ג:י״א) והקרבתם אשה הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא שהיא בחצוצרות על הקרבן וזאת אינה על הקרבן אבל היא חובה בכל ישראל והיא בשופר כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות וסתם כל תרועה בשופר היא כמו שנאמר (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים ולמה יצוה להיותו מקרא קדש אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים בראש השנה ישב לכסא שופט צדק ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו רמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים ועל דרך האמת תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו שנאמר (תהלים פט טז) אשרי העם יודעי תרועה וכענין שכתוב (ירמיהו ד יט) תרועת מלחמה כי השם איש מלחמה אם כן "יום תרועה יהיה לכם" שיהיה היום לתרועה לנו וכן "זכרון תרועה מקרא קדש" שיהיה הזכרון בתרועה ולפיכך הוא מקרא קודש ולא הוצרך להזכיר שופר כי השופר רמז ב"יום" והתרועה בו והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר והתרועה כשמה ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה" כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו וביום הכפורים במדת הרחמים והוא מאמרם (ר"ה לב) מלך יושב על כסא דין וכו' ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות (במדבר י ו ז) תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כי במסעיהם כתוב ויסע מלאך האלהים (שמות יד יט) וכתוב ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י לה) כטעם פני ה' בעושי רע (תהלים לד יז) ובהקהיל את הקהל נאמר (במדבר י לו) שובה ה' רבבות כטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד (דברים לג ה) ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה וגם יש בזה אות בשמים שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה':

«Un recuerdo mediante toque de teruá». Rashi explica que se refiere a los versículos de recuerdos y de shofar, para que sea recordada en vuestro favor la atadura de Yitzjak, en cuyo lugar fue ofrecido un carnero. Rashi también habría debido mencionar los versículos de reinado, pues no sería posible que la Escritura aludiera a los recuerdos y a los shofarot sin mencionar los reinados. Nuestros sabios los dedujeron del versículo: «serán para vosotros como recuerdo delante del Eterno, vuestro Dios; Yo soy el Eterno, vuestro Dios». ¿Por qué era necesario decir «Yo soy el Eterno, vuestro Dios»? Para establecer una regla general: siempre que se recitan recuerdos, se asocian con ellos los reinados. Así se enseña en Torat Cohanim y en el tratado Rosh Hashaná. Sin embargo, todas estas son apoyaturas para instituciones rabínicas. La Guemará dice expresamente: Se va al lugar donde se toca el shofar y no al lugar donde se recitan las bendiciones. ¿No es evidente? Una obligación es de la Torá y la otra rabínica. La novedad es que se aplica incluso cuando en un lugar la obligación es segura y en el otro existe solamente una duda. La expresión «recuerdo de teruá» significa lo mismo que «será para vosotros un día de teruá». La Escritura ordena hacer sonar una teruá durante este día, y mediante ella seremos recordados delante del Eterno. Así está escrito: «tocaréis las trompetas y serán para vosotros como recuerdo delante de vuestro Dios». Allí se dice: «en los días de vuestra alegría y en vuestras festividades tocaréis las trompetas sobre vuestros holocaustos y sacrificios de paz». Aquí, en cambio, ordena una teruá sin vincularla con un sacrificio y exclusivamente en esta festividad. Después dice: «presentaréis una ofrenda de fuego». Por tanto, esta teruá no es la que se realiza con trompetas sobre el sacrificio. Es una obligación general para todo Israel y se realiza mediante un shofar. Todavía no se había ordenado fabricar las trompetas, y toda teruá mencionada sin especificación se realiza con shofar, como está escrito: «harás pasar un shofar de teruá». La Escritura no explicó la razón de esta mitzvá. ¿Por qué necesitamos hacer sonar una teruá? ¿Por qué necesitamos ser recordados delante de Dios en este día más que en los demás? ¿Por qué ordenó que fuera una convocación sagrada? Como ocurre durante el mismo mes que el Día de la Expiación y al comienzo del mes, parece que en ese día existe un juicio delante de Él, bendito sea. «En ellos juzga a los pueblos». En Rosh Hashaná se sienta sobre el trono como Juez justo. Durante los diez días siguientes perdona la transgresión de Sus siervos. La Escritura aludió al asunto tal como era conocido por Israel mediante los profetas y los santos patriarcas. Conforme al camino de la verdad, la teruá es aquello que sostuvo a nuestros padres y nos sostiene a nosotros, como está escrito: «feliz el pueblo que conoce la teruá». Es semejante a «el estruendo de la guerra», porque «el Eterno es un hombre de guerra». «Será para vosotros un día de teruá» significa que aquel día se convertirá en teruá en nuestro favor. «Recuerdo de teruá, convocación sagrada» significa que el recuerdo será producido mediante la teruá, y por ello es una convocación sagrada. No fue necesario mencionar expresamente el shofar, porque el shofar está insinuado en la palabra «día», y la teruá se realiza dentro de él. Es un día de juicio dentro de la misericordia, no una teruá de guerra. Por esta razón la Escritura solamente menciona la teruá, cuya forma ya estaba recibida por nuestros sabios. Todo Israel conserva una tradición que se remonta hasta Moshé: cada teruá está precedida y seguida por un sonido simple. ¿Por qué la Escritura menciona la teruá y no las tekiot, ni en Rosh Hashaná ni en el Día de la Expiación? La tekiá es el recuerdo y corresponde al shofar; la teruá conserva su propio nombre. Como la teruá está rodeada de misericordia, una tekiá la precede y otra la sigue. Por eso se dice «el pueblo que conoce la teruá», porque mediante la justicia será elevado: «Tú eres la gloria de su fuerza». Todo esto demuestra que el resultado depende del arrepentimiento. En Rosh Hashaná se manifiesta particularmente el atributo de justicia y Dios gobierna Su mundo mediante él. En el Día de la Expiación se manifiesta el atributo de misericordia. Este es el sentido de las palabras de nuestros sabios: «el Rey se sienta sobre el trono del juicio...». Rosh Hashaná es un día de juicio dentro de la misericordia; el Día de la Expiación es un día de misericordia dentro del juicio. A partir de lo que hemos explicado comprenderás también el sentido de las trompetas durante los desplazamientos del campamento: «tocaréis teruá para vuestros desplazamientos; pero cuando reunáis a la congregación tocaréis un sonido simple y no una teruá». Respecto de los desplazamientos está escrito: «el ángel de Dios se desplazó», y «que se dispersen Tus enemigos y huyan de Tu presencia quienes te odian». Es semejante a «el rostro del Eterno está contra quienes hacen el mal». Cuando se reúne la congregación, en cambio, se dice: «regresa, Eterno, a las miríadas de Israel», semejante a «fue Rey en Yeshurún cuando se reunieron los jefes del pueblo». Los diez días entre Rosh Hashaná y el Día de la Expiación aluden a las diez sefirot. En el Día de la Expiación asciende a través de ellas, y «el Eterno de los Ejércitos será exaltado mediante el juicio», como es conocido en la tradición. Existe también una señal de ello en el cielo: el signo zodiacal de este mes es la balanza, porque durante él se encuentran la balanza y los platillos del juicio del Eterno:

Ramban on Leviticus 23:13

אך בעשור לחדש כל אכין ורקין שבתורה מעוטין (ר"ה יז סנהדרין מט) מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:כ״ז) מדברי רבותינו (בת"כ כאן שבועות יג) ואם כן יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם לכולכם יום זכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפניו אך יהיה למקצתכם בעשור לחדש הזה יום הכפורים והנה הוא כטעם "בלבד" וכן שא נא חטאתי אך הפעם (שמות י יז) וכן הרק אך במשה (במדבר יב ב) הבלבד במשה וכן אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי (ויקרא כ״ג:ל״ט) יאמר בלבד בחמשה עשר תחוגו את חג ה' שבעת ימים לא רצופים שאין חגיגה דוחה שבת ובדרך הזה תפרשנו בכל המצות כפי קבלת רבותינו וכמוהו אך טרף טרף (בראשית מד כח) שלא נעשה בו ענין אחר לבד הטרף וכן כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני מנעורותיהם כי בני ישראל אך מכעיסים אותי (ירמיהו לב ל) שלא יעשו דבר אחר ועל דרך הפשט "אך" טעמו "אכן" לאמת הענין אכן נודע הדבר (שמות יב יד) אכן כאדם תמותון (תהלים פב ז) אכן בעשור לחודש יום הכפורים הוא הבטחה באמתת הענין יאמר באחד לחודש יום הדין אמנם בעשור לחודש יום כפורים על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו וכן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט יד) אך מלך ישראל הוא (מלכים א כב לב) אך טוב לישראל אלהים לברי לבב (תהלים עג א) וכן פירוש "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא יב) הנה צויתי אתכם במלאכת המשכן אכן את שבתותי תשמרו לעולם וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה אם תשכיל בהם:

«Pero el día diez de este mes...». Todas las apariciones de אַךְ y רַק en la Torá limitan algo. El Día de la Expiación expía a quienes se arrepienten, pero no a quienes no se arrepienten. Estas son las palabras de Rashi, procedentes de nuestros sabios. Conforme a esta interpretación, el versículo significa: El primer día del mes será para todos vosotros un día de recuerdo mediante teruá, porque todos seréis juzgados delante de Él. Pero solamente para una parte de vosotros el día diez será Día de Expiación. La palabra אַךְ tendría el sentido de «solamente». Así: «perdona, por favor, mi pecado solamente esta vez»; «¿solamente por medio de Moshé habló el Eterno?»; es decir, ¿exclusivamente por Moshé? También: «solamente el día quince del séptimo mes», es decir, solamente a partir del día quince celebraréis la festividad del Eterno durante siete días. No significa necesariamente siete días consecutivos respecto del sacrificio festivo, porque este no desplaza el Shabat. De esta manera puede interpretarse la palabra en todos los mandamientos, conforme a la tradición recibida de nuestros sabios. Así también: «ciertamente fue despedazado», es decir, ninguna otra cosa le ocurrió salvo haber sido despedazado. Y: «los hijos de Israel y de Judá solamente hicieron el mal delante de Mí desde su juventud; los hijos de Israel solamente Me provocan». Significa que no realizaban ninguna otra cosa. Conforme al sentido sencillo, אַךְ significa «ciertamente» o «en verdad», confirmando el asunto. Así: «ciertamente se ha conocido el asunto»; «ciertamente como un hombre moriréis». «Ciertamente, el día diez del mes es el Día de la Expiación» constituye una afirmación de la certeza del asunto. Quiere decir: El primer día del mes es día de juicio. Ciertamente, el décimo día es Día de Expiación. Por eso afligiréis vuestras almas y no realizaréis ningún trabajo. Así también: «ciertamente eres mi hueso y mi carne»; «ciertamente es el rey de Israel»; «ciertamente Dios es bueno para Israel, para los puros de corazón». Este es también el sentido de «ciertamente guardaréis Mis Shabatot»: Os he ordenado la construcción del Tabernáculo; sin embargo, ciertamente guardaréis siempre Mis Shabatot. Todas las demás apariciones pueden interpretarse de esta manera si reflexionas sobre ellas:

Ramban on Leviticus 23:14

בעצם היום הזה אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (ויקרא כ״ג:י״ד) עד גוף היום וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י) גוף השמים ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו כמו שאמרו רבותינו (ספרי האזינו שלז) בפסוק בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג) בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל (שמות יב נא) כי כתוב (ויקרא כ״ג:ל״ב) בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש (ויקרא כ״ג:כ״א) גם הלילה בכלל והנה לא הזכיר "בעצם היום הזה" בשבת ולא במועדים רק בחג השבועות (ויקרא כ״ג:כ״א) וביום הכפורים (כאן) וכן באיסור החדש אמר (ויקרא כ״ג:י״ד) עד עצם היום הזה והנראה בטעם הדבר כי בעבור שאמר בשבועות מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום ואמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר הענין (ויקרא כ״ג:ט״ו-י״ז) והאריך לצוות בקרבנות (ויקרא כ״ג:י״ח-כ׳) הוצרך לומר (ויקרא כ״ג:כ״א) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות וכן ביום הכפורים מפני שאמר (ויקרא כ״ג:כ״ז) ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה' ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח מפני כן הוצרך לומר (כאן) וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם מלבד כפרת הקרבנות וכן "עד עצם היום הזה" בחדש (ויקרא כ״ג:י״ד) עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלהיכם שאפילו לא יבא הקרבן המצוה נוהגת בגוף היום הזה להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו וזה טעם אמרו (ויקרא כ״ג:י״ד) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כמו שפירשתי (רמב"ן על ויקרא כ״ג:ט״ז) ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בענינים נגזרים לעתים מזומנים אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא) וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט) והטעם באלו מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא רק הכל היה בגוף היום הזה וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז כו) שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר כחו ותקפו נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז) עוז ותעצומות (תהלים סח לו) וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג) בתוקף שלמותו ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י) שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום" כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם וכן אמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ג:כ״ח) בקרן יומא הדין בקרנו של יום בגופו וכחו מלשון וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא) מגני וקרן ישעי ( כב ג) כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ויש גורסין בתרגום בכרן בכ"ף והכל אחד כי בכתוב כובע וקובע שוים וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו מתקשט (תוספתא כתובות ז ג) מן תכשיטין ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד) והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכח היום ההוא שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון וכן בענין משה רבינו להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים ואמר וזאת הברכה ועלה שם והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה' הוא ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה להכניס היום בכלל ההוא וכן "עד עצם היום הזה" דחדש שהוא עד ועד בכלל כי גוף הדבר כחו ותקפו ורבותינו דרשו (תו"כ פרק יד ז ח) מלשון "בעצם היום הזה" דמועדים עצומו של יום כלומר מעת צאת הכוכבים עד צאתם בליל המחרת למעט התוספת שלמדו להוסיף מחול על הקודש וידרשו (בספרי דברים לב מח) בנח וביציאת מצרים ומשה בעצומו של יום בחצי היום כדאיתא בספרי וכתבו רש"י בפרשת האזינו (דברים לב מח):

Ramban on Leviticus 23:15

עצרת היא עצרתי אתכם לפני כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:ל״ו) ואגדה זו שנויה בויקרא רבה ועל דרך האמת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא) ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ והנה היא שמינית "עצרת היא" כי שם נעצר הכל וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן וזהו מאמרם (חגיגה יז) שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב ותשלומין דראשון הוא כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טו) בשלש רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים ולא יזכיר השמיני כי שם אמר יראה כל זכורך וגו' והנה זה מבואר:

«Es una asamblea». Rashi explica: Os retuve delante de Mí como un rey que invitó a sus hijos a un banquete durante determinado número de días. Cuando llegó el momento de que se marcharan, les dijo: por favor, permaneced conmigo un día más, porque vuestra separación me resulta difícil. Esta enseñanza aparece en Vayikrá Rabá. Conforme al camino de la verdad, «durante seis días hizo el Eterno los cielos y la tierra», y el séptimo día es Shabat. El séptimo no tiene pareja, y la Congregación de Israel es su pareja, como está insinuado en «y la tierra». Por ello ella es también la octava: «es Atzeret», porque en ella todo queda reunido y retenido. Dios ordenó en la festividad de las matzot siete días de santidad, con un día sagrado antes y otro después, pues todos son santos y el Eterno está en medio de ellos. Desde allí contó cuarenta y nueve días, siete semanas, correspondientes a los días del mundo. Después santificó un octavo día, semejante al octavo día de Sucot. Los días contados entre ambos son como Jol Hamoed entre el primero y el octavo día de una festividad. El día cincuenta es el día de la entrega de la Torá, cuando les mostró Su gran fuego y escucharon Sus palabras desde el fuego. Por eso nuestros sabios llaman siempre a Shavuot «Atzeret». Es semejante al octavo día de Sucot, al que la Escritura dio ese nombre. Este es también el sentido de lo que dijeron: el octavo día es una festividad independiente respecto de פז"ר קש"ב, pero al mismo tiempo completa las obligaciones del primero. Procede como emanación de los primeros días, aunque no forma una unidad idéntica con ellos. Por eso en la sección «todo primogénito», al enumerar las tres peregrinaciones —la festividad de las matzot, Shavuot y Sucot—, dice respecto de Sucot «siete días» y no menciona el octavo. Allí la Escritura dice: «todos tus varones se presentarán». El significado queda así aclarado:

Ramban on Leviticus 23:16

באספכם את תבואת הארץ שיהא חודש שביעי זה בזמן אסיפה מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:ל״ט) ולשון ת"כ (פרק טו ו ז) עבר את השנים שתעשה החג באסיפת הפירות יכול באסיפת כל הפירות תלמוד לומר מגרנך ומיקבך מגרנך לא כל גרנך ומיקבך לא כל יקבך אי באספך מגרנך יכול מקצת תלמוד לומר באספכם את תבואת הארץ הא כיצד השתדל לעבר את השנה שתעשה החג ברוב אסיפת כל הפירות וכבר למדו העבור מחדש האביב (ר"ה כא) אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן שכך שנו חכמים (סנהדרין יא) על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה והנה העבור נלמד מאליו שהחג הזה בזמן אסיפה אבל ענין שיטת הכתוב שיאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כלם מקראי קדש להקריב בכולם אשה לה' אכן ביום חמשה עשר לחדש השביעי הזה בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' בשבעת ימים והוסיף לומר בכאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון שתשבתו ותנוחו בהם כאשר פירשתי (רמב"ן על ויקרא כ״ג:כ״ד) ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו וטעם תחוגו את חג ה' שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא וחזר ואמר עוד (ויקרא כ״ג:מ״א) "וחגותם אותו חג לה'" לסמוך אליו "בסוכות תשבו" (ויקרא כ״ג:מ״ב) וטעמו וחגותם אותו חג שבעת ימים בשנה שתשבו בסוכות וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות לומר שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה ובסוכה ומדרשו וחגותם אותו חג לה' מה תלמוד לומר לפי שנאמר (דברים טז טו) שבעת ימים תחוג לה' אלהיך יכול יטעון חגיגה כל שבעה תלמוד לומר אותו וכו' בתורת כהנים (פרק יז א):

«Cuando recojáis el producto de la tierra». Rashi explica que el séptimo mes debe caer durante la época de la recolección. De aquí se aprende que Israel recibió la orden de intercalar los años. Sin la intercalación, algunas veces la festividad caería en medio del verano o del invierno. Torat Cohanim enseña: Intercala los años para que la festividad se celebre durante la recolección de los frutos. Podría pensarse que debe coincidir con la recolección de absolutamente todos los frutos. Por eso dice: «de tu era y de tu lagar». «De tu era», pero no toda tu era; «de tu lagar», pero no todo tu lagar. Si solamente se dijera «cuando recojas de tu era», podría pensarse que basta con haber recogido una pequeña parte. Por eso dice: «cuando recojáis el producto de la tierra». ¿Cómo se concilian ambas expresiones? Esfuérzate por intercalar el año de modo que la festividad coincida con la recolección de la mayor parte de los frutos. La necesidad de intercalar el año ya se aprende del «mes de la primavera». Allí se enseña respecto de la maduración del cereal, mientras que aquí se enseña respecto de los frutos de los árboles. Así dijeron los sabios: por tres razones se intercala el año: por la primavera, por los frutos de los árboles y por la estación solar. La intercalación se deduce naturalmente de la exigencia de que esta festividad se celebre durante la recolección. Sin embargo, el orden del versículo es el siguiente: «Estas son las festividades del Eterno que proclamaréis como convocaciones sagradas, para presentar en todas una ofrenda de fuego al Eterno». Ciertamente, el día quince de este séptimo mes, como es el tiempo en que recogéis el producto de la tierra, celebraréis la festividad del Eterno durante siete días. Aquí añade: «el primer día será de descanso y el octavo día será de descanso», para que ceséis y descanséis durante ellos, como ya expliqué. Ordena además que os alegréis delante del Eterno con el lulav y el etrog durante siete días. Es un tiempo de alegría, porque el Eterno te bendijo en todo tu producto y en toda la obra de tus manos, «y estarás solamente alegre» delante de Él. «Celebraréis la festividad del Eterno» significa que festejaréis delante de Él para agradecer Su Nombre por la obra de la recolección, cuyo tiempo ha llegado. Después vuelve a decir: «la celebraréis como festividad para el Eterno», para unirlo con «habitaréis en sucot». El sentido es: Celebraréis esta festividad durante siete días cada año, habitando en sucot, y todo nativo de Israel habitará en sucot. De este modo realizaréis durante siete días una festividad mediante el lulav, la alegría y la sucá. La interpretación midráshica pregunta: «La celebraréis como festividad para el Eterno». ¿Para qué se dice? Como está escrito «durante siete días celebrarás para el Eterno, tu Dios», podría pensarse que debe presentarse un sacrificio festivo durante los siete días completos. Por eso dice «la», limitando la obligación:

Ramban on Leviticus 23:17

פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוה הדר הדר באילנו משנה לשנה וזה אתרוג לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:מ׳) והן אסמכתות שעשו רבותינו (ת"כ כאן סוכה לה) לקבלתם ור"א כתב והאמת אמרו כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו ודרשו בו "הדר באילנו" אסמכתא והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר כי פירוש אתרוג חמדה כדמתרגמינן נחמד למראה (בראשית ב ט) דמרגג למיחזי לא תחמוד (דברים ה יח) לא תרוג ואמרינן מכל שפר ארג נכסין ולשון חמדה והדר שוים בטעם ונקרא העץ והפרי בשם אחד כי כן המנהג ברוב הפירות תאנה אגוז רמון זית וזולתם וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג ובלשון הקודש הדר ופשוטו של מקרא יאמר שנקח לנו פרי עץ הדר ונקח כפות תמרים וענף אחד מעץ עבות וענף אחד מערבי נחל והנה הם אחד מכל מין כי כפות תמרים מחובר אל ולקחתם לכם שהם הרבים כי הלכה היא כרבי עקיבא שאומר (סוכה לד) כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולכך תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ג:מ׳) בכולן בלשון רבים מחובר אל "ולקחתם לכם" שהם הרבים ובטעם המצוה הזאת אמרו (תענית ב) על דרך האגדות שהמינין הללו באין לרצות על המים ועל דרך האמת "פרי עץ הדר" הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון שנאמר (בראשית ג ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים ו"כפות תמרים" הוא הראש הקו אמצעי כפול וגבוה על כולם "וענף עץ עבות" רמז לשלש ספירות בבד אחד כענין שנאמר מידי אביר יעקב (שם מט כד) "וערבי נחל" כענין שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות כי יתערבו מדת הדין במדת הרחמים מכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה והוא מעכב בהם כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון והנה הם אחד בכח ולא בפועל וכבר פירשתי (רמב"ן על ויקרא כ״ג:ל״ו) טעם זה והנה טעם כל הפרשה תחוגו את חג השם הגדול שבעת ימים שבמעשה בראשית ותסמכו להם השמיני עצרת כענין שנאמר למנצח על השמינית (תהלים ו א) וגם באותן השבעה תקחו בהם פרי עץ הדר והלולב באגודה ולכך הקדים האתרוג אבל בשמיני אינו צריך כי הוא עצמו הדר וזה טעם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שתחוגו שבעת הימים עם השנה ענין סבוב והקפה מלשון וחוג שמים (איוב כב יד) ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מד יג) וכן המון חוגג (תהלים מב ה) וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה אמרו בויקרא רבה (ל ט) פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר (תהלים צו ו) הוד והדר לפניו כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר (שם צב יג) צדיק כתמר יפרח וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר (זכריה א ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה מאי פרי עץ הדר כדמתרגמינן פירי אילנא אתרוגין ולולבין ומאי הדר היינו הדר הכל והיינו הדר שיר השירים דכתיב בהו (ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו' ולמה נקרא שמו הדר אל תקרי הדר אלא הדר זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב ואין מצות לולב קיימת אלא בו והוא אגוד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולם יחד הוא ומאי לולב כנגד חוט השדרה וענף עץ עבות שענפיו חופין את רובו משל לאדם שבזרועותיו יגן על ראשו ענף לשמאל עבות לימין נמצא עץ באמצע ולמה נאמר בו "עץ" שהוא שורש האילן ומאי ערבי נחל על שם המקום שהם קבועים בו ששמו נחל דכתיב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו' ומאי ניהו ים הוי אומר זה אתרוג ומנא לן דכל מדה ומדה מכל אלו השבעה איקרי נחל שנאמר (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל וכו' והמדרש הזה על דעת שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד והיא הלכה לדברי הגאונים והראשונים כולם:

Ramban on Leviticus 23:18

אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים שלא תלמוד מחמשה עשר של חג המצות לחייבן בסוכה כמצה בישראל לרבות הגרים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:מ״ב) ובת"כ (פרק יז ט) אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים כל האזרח לרבות את הגרים ועבדים משוחררים ופשוטו של מקרא על דרך הקבלה מפני שאמר הכתוב (במדבר ט יד) (תורה) חוקה אחת יהיה לכם ו לגר ולאזרח הארץ ואמר (שם טו טו) ככם כגר יהיה לפני ה' לא יצטרך להשיב ולהזכיר בכל מקום כל האזרח והגר ואמר כל האזרח בישראל כלומר כל אשר הוא מישראל מגדולם ועד קטנם שלא יהיה די באחד מבני הבית לדור בסוכה והשאר ישבו בבתים אבל כולם ישבו בסכות ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך:

«El nativo». Rashi explica: «Nativo» incluye al nativo. «El nativo» excluye a las mujeres, para que no se aprenda de la festividad de las matzot que están obligadas en la sucá como lo están en la matzá. «En Israel» viene a incluir a los conversos. Torat Cohanim dice: «Nativo» incluye al nativo. «El nativo» excluye a las mujeres. «Todo nativo» incluye a los conversos y a los esclavos liberados. Conforme al sentido sencillo y a la tradición recibida, como la Escritura ya dijo «una misma ley habrá para vosotros, para el extranjero y para el nativo de la tierra» y «como vosotros, así será el extranjero delante del Eterno», no necesita repetir en cada lugar «el nativo y el extranjero». «Todo nativo de Israel» significa toda persona que pertenezca a Israel, desde los mayores hasta los menores. No basta con que una sola persona de la familia habite en la sucá mientras las demás permanezcan dentro de la casa. Todos deben habitar en sucot. También es posible que «todo el que sea como un nativo» se refiera a quien está establecido y tranquilo dentro de su hogar, excluyendo a los viajeros por mar y a quienes se encuentran en camino:

Ramban on Leviticus 23:19

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:מ״ג) והוא הנכון בעיני על דרך הפשט כי צוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עמהם להפליא ששכן אותם בענני כבודו כסוכה כענין שנאמר (ישעיה ד ה ו) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה וסוכה תהיה לצל יומם מחרב וגו' ומפני שכבר פירש שענן ה' עליהם יומם ועמוד האש בלילה אמר סתם כי בסכות הושבתי שעשיתי להם ענני כבודי סכות להגן עליהם והנה צוה בתחילת ימות החמה בזכרון יציאת מצרים בחדשו ובמועדו וצוה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר בתחלת ימות הגשמים ועל דעת האומר סכות ממש עשו להם (סוכה יא) החלו לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג המחנות ולכן צוה בהן בזמן הזה והזכרון שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה והשם היה עמהם לא חסרו דבר:

«Porque hice habitar a los hijos de Israel en sucot». Rashi explica que se refiere a las nubes de gloria. Esta es también, a mi juicio, la interpretación correcta conforme al sentido sencillo. Dios ordenó que las generaciones conocieran todos los grandes y maravillosos actos que realizó con Israel. Los hizo habitar dentro de las nubes de Su gloria como dentro de una sucá. Así está escrito: «El Eterno creará sobre todo lugar del monte Sion y sobre sus convocaciones una nube durante el día y humo y resplandor de fuego llameante durante la noche, porque sobre toda gloria habrá una cobertura. Habrá una sucá que proporcione sombra durante el día contra el calor...». Como ya se había explicado que la nube del Eterno estaba sobre ellos durante el día y la columna de fuego durante la noche, aquí dice simplemente: «los hice habitar en sucot». Significa: convertí las nubes de Mi gloria en sucot para protegerlos. Al comienzo de la estación cálida ordenó recordar la salida de Egipto en su mes y en su festividad. Al comienzo de la estación de las lluvias ordenó recordar el milagro continuo que realizó con ellos durante todos los días en que permanecieron en el desierto. Conforme a la opinión según la cual construyeron sucot materiales, comenzaron a construirlas al inicio del invierno debido al frío, como acostumbran hacer los campamentos. Por eso la Torá ordenó recordarlas en esta época. El propósito es que sepan y recuerden que estuvieron en el desierto, que no entraron en una casa ni encontraron una ciudad habitada durante cuarenta años, y que el Eterno permaneció con ellos y no les faltó nada:

Ramban on Leviticus 23:20

וטעם וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל כי הפרשיות של מעלה אזהרות באהרן ובניו ומשה ידבר בהן אל אהרן ואל בניו ופעמים יזכיר אחריהם גם בני ישראל כמו שאמר בסוף פרשת מומין (ויקרא כ״א:כ״ד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל כי אע"פ שלא נצטוה אלא דבר אל אהרן איש מזרעך (שם פסוק יז) רצה להזהיר ב"ד של ישראל על כך ואולי הטעם מפני שאדם מכסה על מומיו ואין הכהן חפץ בו להפסל מן העבודה כי בושת היא וכלימה לו ועל כן יזהיר ב"ד בענין זה אבל בכאן אמר שדבר את מועדי ה' אל בני ישראל לכולם כאחד לא ייחד בהם בני אהרן והטעם מפני שהאזהרה בכולם שוה כי עיקר הפרשיות לשבות בשבתות ובמועדים ולקרותם מקרא קדש ולא נזכר בהן מן הקרבנות לבד קרבן העומר (ויקרא כ״ג:י״ב-י״ג) ושתי הלחם (פסוקים יח כ) שהם הגורמים ובפרשה עיקר הקרבנות של יום הכפורים אמר (ויקרא ט״ז:ב׳) דבר אל אהרן אחיך ורבותינו דרשו בו (ת"כ פרק יז יב) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג בלשון שהוא שומע בו בלשון ההוא אומר להם כל הפרשיות ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ג:מ״ד) גם הוא נתכוין לזה שאמר ומליל משה ית סדר מועדיא דה' ואלפינון והנראה כי דעתו לרמוז שלמדם סדר המועדות בתקוני העבור הנמסר לו על פה בסיני ונרמז ב"אשר תקראו אותם מקראי קודש" לעיל פסוק ד' והוא למדם על פה כל הסדר המקובל בסוד העבור:

El sentido de «Moshé comunicó las festividades del Eterno a los hijos de Israel» es el siguiente. Las secciones anteriores contenían advertencias dirigidas a Aarón y a sus hijos, y Moshé debía comunicárselas a ellos. En algunas ocasiones menciona después también a los hijos de Israel, como al final de la sección de los defectos sacerdotales: «Moshé habló a Aarón, a sus hijos y a todos los hijos de Israel». Aunque solamente había recibido la orden «habla a Aarón: cualquier hombre de tu descendencia...», quiso advertir también al tribunal de Israel acerca de esta materia. Quizá la razón es que una persona suele ocultar sus defectos, y el sacerdote no desea ser descalificado del servicio, pues esto representa para él vergüenza y humillación. Por eso se advierte al tribunal respecto de ello. Aquí, en cambio, dice que Moshé comunicó las festividades del Eterno a todos los hijos de Israel conjuntamente, sin separar a los hijos de Aarón. La razón es que la advertencia se aplica por igual a todos. El contenido principal de estas secciones es descansar durante los Shabatot y las festividades y proclamarlos como convocaciones sagradas. Entre los sacrificios solamente se mencionaron la ofrenda del ómer y los dos panes, porque ellos constituyen la razón específica de aquellas secciones. En la sección donde se encuentra el servicio principal del Día de la Expiación se dice: «habla a Aarón, tu hermano». Nuestros sabios interpretaron: «Moshé comunicó las festividades del Eterno a los hijos de Israel» enseña que Moshé exponía a Israel las leyes de Pésaj durante Pésaj, las leyes de Shavuot durante Shavuot y las leyes de la festividad durante la festividad. Las transmitía utilizando exactamente el lenguaje en el que las había escuchado. Onkelos tuvo también esta intención al traducir: «Moshé comunicó el orden de las festividades del Eterno y se lo enseñó». Parece que quiso insinuar que Moshé les enseñó el orden de las festividades junto con las reglas de intercalación que le fueron entregadas oralmente en el Sinaí. Estas reglas están insinuadas en «que vosotros proclamaréis como convocaciones sagradas». Moshé les transmitió oralmente todo el orden recibido en el secreto de la intercalación: