Ramban on Numbers 7

Ramban on Numbers 7:1

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – לֹא נֶאֱמַר בְּיוֹם הָקִים, מְלַמֵּד שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵרְקוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים״, אוֹתוֹ הַיּוֹם כָּלוּ הֲקָמוֹתָיו. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הָיָה, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה הַפָּרָה, בַּשְּׁלִישִׁי הִזּוּ הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה, בַּשְּׁבִיעִי גִלְּחוּ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ז׳:א׳) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי נשא קמה). אֲבָל אֵינֶנָּה רְאָיָה גְמוּרָה, כִּי "בְּיוֹם כַּלּוֹת" אֵינֶנּוּ דָבוּק עִם "לְהָקִים" בִּלְבַד, אֲבָל בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלִמְשֹׁחַ וּלְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קָרְבָּנָם כְּשֶׁנַּעֲשָׂה כָּל זֶה. וּמִכָּל מָקוֹם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הָיָה. וְנִכְתְּבָה זֹאת הַפָּרָשָׁה בְּכָאן בַּעֲבוּר כִּי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל מִלּוּאִים קָרָא אֶל מֹשֶׁה מֵאֹהֶל מוֹעֵד, וַיְדַבֵּר הַשֵּׁם אֵלָיו כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁמִּתְּחִלַּת סֵפֶר וַיִּקְרָא עַד ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ שֶׁהֵם בְּדִינֵי הַקָּרְבָּנוֹת, וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי נִדְבַּר לוֹ כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁמִּתְּחִלַּת ״זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״ (ויקרא יא ב) שֶׁהֵם בְּדִינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְיֵשׁ בְּכֻלָּן עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת, וְנִמְשְׁכוּ הָעִנְיָנִים עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה כַּסֵּדֶר כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (בתחלת הספר ולעיל ה ו). וּכְשֶׁהִשְׁלִים הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר נִצְטַוָּה מֹשֶׁה לֵאמֹר לְיִשְׂרָאֵל, וְשֶׁכֻּלָּן דִּינֵי עֲבוֹדָה וְקָרְבָּנוֹת וּמִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וַעֲבוֹדָתוֹ, חָזַר אַחֲרֵי כֵן בְּכָאן לְהַגִּיד נִדְבַת הַנְּשִׂיאִים בְּקָרְבָּנָם שֶׁהָיוּ מֵהַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עַד יוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ אוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (סדר עולם פרק ז):

«Sucedió el día en que Moshé terminó de levantar el Mishkán». No dice «el día en que lo levantó», lo cual enseña que durante los siete días de la investidura lo levantaba y lo desmontaba, mientras que en aquel día lo levantó y ya no volvió a desmontarlo. Por eso dice: «el día en que Moshé terminó de levantarlo»: aquel día concluyeron todos sus levantamientos. Era Rosh Jódesh de Nisán. Durante el segundo día fue quemada la vaca roja; durante el tercero realizaron la primera aspersión, y durante el séptimo se afeitaron. Estas son las palabras de Rashi, tomadas de nuestros sabios de bendita memoria. Sin embargo, esto no constituye una prueba definitiva, porque «el día en que terminó» no está unido solamente a «levantar». El sentido puede ser: El día en que Moshé terminó de levantar el Mishkán, ungirlo y santificarlo, junto con el altar y todos sus utensilios, los dirigentes presentaron su ofrenda, una vez concluido todo aquello. En cualquier caso, ocurrió durante el octavo día. Esta sección fue escrita aquí porque durante el primer día de la investidura HaShem llamó a Moshé desde la Tienda de Reunión y le comunicó todas las secciones comprendidas desde el comienzo del libro de Vayikrá hasta «Sucedió durante el octavo día», que contienen las leyes de los sacrificios. A partir del octavo día le fueron comunicadas todas las secciones que comienzan con «Estos son los animales que podréis comer», relativas a las leyes de lo permitido y lo prohibido. En todas ellas existe también algún asunto relacionado con los sacrificios. Los temas continuaron ordenadamente hasta este lugar, como ya expliqué. Cuando concluyó todos los mandamientos que Moshé había recibido para comunicarlos a Israel —todos relativos al servicio, los sacrificios, la custodia de la Tienda de Reunión y sus labores—, la Escritura volvió aquí para relatar la contribución de los dirigentes mediante sus sacrificios. Estos fueron presentados desde el octavo día hasta el día diecinueve del mes, o hasta el día doce del mes, conforme a las palabras de nuestros sabios:

Ramban on Numbers 7:2

וְטַעַם וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם – אָמַר רַבִּי אַבְרָהָם (אבן עזרא על במדבר ז׳:א׳) שֶׁמָּשַׁח אוֹתָם בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְקִדֵּשׁ אוֹתָם בְּדַם הַחַטָּאת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שָׁם: ״וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו״ (ויקרא ח ט״ו). וְאֵינוֹ כֵן, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר בַּמִּשְׁכָּן: ״וַיִּמְשַׁח אוֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו״, וְהַמִּשְׁכָּן לֹא נִתְקַדֵּשׁ בְּדָם כְּלָל, אֲבָל וַיִּמְשָׁחֵם לְקַדֵּשׁ אוֹתָם:

El sentido de «los ungió y los santificó». Rabí Avraham explicó que Moshé los ungió con el aceite de la unción y los santificó mediante la sangre de la ofrenda por el pecado, como dice allí: «Purificó el altar, derramó la sangre sobre la base del altar y lo santificó para realizar expiación sobre él». Pero no es así. Respecto del propio Mishkán está escrito: «Lo ungió y lo santificó, junto con todos sus utensilios». El Mishkán no fue santificado mediante sangre en absoluto. El sentido es que los ungió con la finalidad de santificarlos:

Ramban on Numbers 7:3

וְטַעַם וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו מְחֻבָּר לְרֹאשׁ הַפָּסוּק, בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אוֹתָם:

La expresión «el altar y todos sus utensilios» está unida al comienzo del versículo: «El día en que Moshé terminó de levantar el Mishkán y todos sus utensilios, los ungió y los santificó»:

Ramban on Numbers 7:4

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' – בַּעֲבוּר הֱיוֹת הָעֲגָלוֹת לְצֹרֶךְ הַקָּרְבָּנוֹת יִקָּרְאוּ קָרְבָּן, וְכֵן ״וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב״ (במדבר ל״א:נ׳) - קָרְבָּן לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְהִנֵּה חָשְׁבוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם עַל כָּתֵף קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וְהָאֲדָנִים, שֶׁהֵם כְּבֵדוֹת מְאֹד, וְהֵבִיאוּ מֵעַצְמָן עֲגָלוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל נוֹשְׂאֵי בָּתֵּי הַמְּלָכִים וְהֵיכְלֵי אָהֳלֵיהֶם לָשֵׂאת אוֹתָם בַּעֲגָלוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁנְּפָרֵשׁ וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב – שֵׁשׁ עֲגָלוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹשְׂאוֹת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, וּשְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר מוֹשְׁכִים הָעֲגָלוֹת. וְהִנֵּה הֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת מְלֵאוֹת וְהַבָּקָר לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְהַשֵּׁם צִוָּה אֶת מֹשֶׁה ״קַח מֵאִתָּם״ הַכֹּל, וְהָיוּ הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר שֶׁאֵינָם לְקָרְבָּן לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַחַר כָּךְ לָקְחוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קָרְבְּנֵיהֶם מֵעַל הָעֲגָלוֹת וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, כִּי הָיוּ חוֹשְׁבִים לְהַקְרִיב הַכֹּל בּוֹ בַיּוֹם אַחַר שֶׁהוּרְשׁוּ לְהַקְרִיבָם לוֹ, וְהַשֵּׁם צִוָּה ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ״ (במדבר ז׳:י״א), וּלְכָךְ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר עַתָּה "קַח מֵאִתָּם". וְדֶרֶךְ הַלָּשׁוֹן לוֹמַר "עֲגָלוֹת" עַל הַמִּלּוּי שֶׁבָּהֶן, כְּמוֹ ״אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל״ (מלכים א יח יט), וְכֵן ״כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי״ (רות ג יא), וּלְשׁוֹן חֲכָמִים (ב״ב קמו) מֵאָה קְרוֹנוֹת שֶׁל כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וְשֶׁל כְּלֵי כֶסֶף וְזָהָב. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה "צָב" - מְלֵאוֹת, וְכֵן ״וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים״ (ישעיהו סו כ) בַּעֲגָלוֹת מְלֵאוֹת אָדָם, וְיִהְיֶה שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב שֵׁשׁ עֲגָלוֹת שֶׁל מִלּוּי, וּמִלּוּאָן הָיָה מִקָּרְבְּנוֹת הַחֲנֻכָּה אֲשֶׁר יְפָרֵשׁ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים בִּפְרָטָן, וְאַחַר כָּךְ כָּלַל אוֹתָם: ״זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה״ (במדבר ז׳:פ״ד). וְכָתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ז׳:פ״ה): לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ מְכֻוָּנִין בְּמִשְׁקָלָם, שׁוֹקְלָם אֶחָד אֶחָד וְחוֹזֵר וְשׁוֹקְלָם כְּאֶחָד, כֻּלָּם לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט; מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן. וְאֵינִי מֵבִין טַעְמָם בַּדָּבָר הַזֶּה. אִם נַחְשֹׁב שֶׁהוּא נֵס, מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בַּדָּבָר שֶׁיֵּעָשֶׂה בּוֹ הַנֵּס הַזֶּה? וְאִם כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ הוּא כֵּן בְּכָל הַמִּשְׁקָלוֹת, לָמָּה הִזְכִּיר אוֹתוֹ הַכָּתוּב? וּבְסִפְרֵי אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ: לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כִּכְלֵי הֶדְיוֹט כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים. כְּלֵי הֶדְיוֹט שׁוֹקְלָן אֶחָד אֶחָד וְחוֹזֵר וְשׁוֹקְלָן כֻּלָּם כְּאֶחָד, פְּעָמִים מַרְבֶּה פְּעָמִים מְמַעֵט וְכוּ'. וְשָׁם אָמְרוּ: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים שְׁקָלָן כֻּלָּם, חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן אֲסִימוֹן, וְחָזַר וַעֲשָׂאָן כֵּלִים - לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט. לוֹמַר שֶׁהָיוּ זָהָב מְזֻקָּק מְאֹד, שֶׁאֲפִלּוּ יַתִּיכֵם וְיַעֲשֶׂה מֵהֶם אֲסִימוֹן, יִהְיוּ בְּמִשְׁקָלָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶן נֵס, אֶלָּא שֶׁהָיוּ זָהָב טָהוֹר מְאֹד. וְהַנָּכוֹן בְּטַעַם הַכָּתוּב כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר ״כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד״ (שמואל א ב ל). וְהִנֵּה הַנְּשִׂיאִים כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד הֵבִיאוּ הַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו יַחַד, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ, וְכִבֵּד אֶת הַנִּקְדָּמִים בַּדְּגָלִים בְּהַקְדָּמַת יָמִים. אֲבָל רָצָה לְהַזְכִּירָם בִּשְׁמָם וּבִפְרַט קָרְבְּנֵיהֶם וּלְהַזְכִּיר יוֹמוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד, לֹא שֶׁיַּזְכִּיר וִיכַבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹן "זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" וְיֹאמַר וְכֵן הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אִישׁ אִישׁ יוֹמוֹ, כִּי יִהְיֶה זֶה קִצּוּר בִּכְבוֹד הָאֲחֵרִים. וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר וּכְלָלָם לְהַגִּיד שֶׁהָיוּ שְׁקוּלִים לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכֵן אָמְרוּ שָׁם בַּסִּפְרֵי (נשא קס): ״מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻלָּם בְּעֵצָה אַחַת כָּךְ שָׁווּ כֻלָּם בִּזְכוּת. קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - הֵן הֵן שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל״. וְעוֹד בָּזֶה טַעַם אַחֵר בְּמִדְרָשָׁם, כִּי לְכָל אֶחָד מֵהַנְּשִׂיאִים עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְהָבִיא חֲנֻכָּה לַמִּזְבֵּחַ וְשֶׁתִּהְיֶה בָּזֶה הַשִּׁעוּר, אֲבָל נַחְשׁוֹן חָשַׁב בַּשִּׁעוּר הַזֶּה טַעַם אֶחָד וְזוּלָתוֹ כָּל אֶחָד מֵהַנְּשִׂיאִים חָשַׁב טַעַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמְרוּ שֶׁחָשַׁב נַחְשׁוֹן שֶׁיָּבִיא קַעֲרַת כֶּסֶף שֶׁיִּהְיֶה מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיהָ תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים כְּנֶגֶד שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, וּמִשְׁקָלָהּ שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה כְּנֶגֶד תּוֹלָדוֹת שֶׁהֶעֱמִיד, וְכָל הַמִּדְרָשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוֹ רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ז׳:י״ט). אוֹ כְּפִי הַמִּדְרָשׁ הָאַחֵר (במדב״ר יג יג) שֶׁהָיָה מָסֹרֶת מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ בְּיַד כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט כָּל מַה שֶׁיֶּאֱרַע לוֹ עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְהִתְחִיל נַחְשׁוֹן וְהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַמַּלְכוּת קְעָרָה וּמִזְרָק כְּנֶגֶד שְׁנֵי מְלָכִים שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁמּוֹלְכִים בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה, וְהֵם שְׁלֹמֹה וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וּלְכָךְ הִקְרִיב קְעָרָה כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהוּא מַקִּיף אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְדוֹמֶה לִקְעָרָה. שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה - שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִקְוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַיַּמִּים לְמָקוֹם אֶחָד וּקְרָאָם "יַמִּים" בְּגִימַטְרִיָּא מֵאָה, וּשְׁלֹמֹה הוֹסִיף יָם אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמִּקְדָּשׁ וְקַו שְׁלֹשִׁים יָסֹב אוֹתוֹ (מלכים א ז כג), הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּכַדּוּר, שִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁהֵם יִמְשְׁלוּ עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים - שֶׁיָּבִיאוּ לָהֶם מְנָחוֹת מִכֻּלָּן. סֹלֶת - "הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב). בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן - "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז א). כֶּסֶף - כְּמָה דְתֵימָא ״כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק״ (משלי י כ). כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב - כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִן פֶּרֶץ וְעַד דָּוִד, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים מְלֵאִים מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּרֵיחַ הַקְּטֹרֶת. פַּר אֶחָד - כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, אַיִל אֶחָד - כְּנֶגֶד יִצְחָק, כֶּבֶשׂ אֶחָד - כְּנֶגֶד יַעֲקֹב. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד - לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה יְהוּדָה שֶׁהֵבִיא הַכֻּתֹּנֶת לְאָבִיו. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם - כְּנֶגֶד דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁהִתְחִילוּ בַמַּלְכוּת וְהָיוּ צַדִּיקִים וְהָיְתָה הַמַּלְכוּת שְׁלֵמָה. אֵילִים חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה - כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר מְלָכִים שֶׁהָיוּ מִן רְחַבְעָם וְעַד צִדְקִיָּהוּ, מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, מֵהֶם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, מֵהֶם בֵּינוֹנִים, מֵהֶם רְשָׁעִים גְּמוּרִים. זוֹ מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. וּנְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר חָשַׁב גַּם כֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁיָּבִיא חֲנֻכָּה בַּשִּׁעוּר הַזֶּה וְחָשַׁב בּוֹ טַעַם אַחֵר (במדב״ר יג טו), וְהִקְרִיב עַל שֵׁם הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁהָיָה שִׁבְחוֹ שֶׁל שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, קַעֲרַת כֶּסֶף - כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁקְּרוּיָה לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי״ (משלי ט ה), וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה כט) ״וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו״. וּזְבוּלוּן הִקְרִיב שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְטוֹרֵחַ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר וְנוֹטֵל שָׂכָר עִמּוֹ, קְעָרָה - כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהָיָה לְחוֹף יַמִּים (במדב״ר יג טז). וְכֵן מָצְאוּ שָׁם בַּמִּדְרָשׁ בְּכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט טַעַם מְיֻחָד בְּקָרְבָּנוֹ וּבְשִׁעוּרֵי הַקָּרְבָּן. וּלְכָךְ הִשְׁוָה אוֹתָם הַכָּתוּב לְפָרֵט כָּל אֶחָד בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא הֻזְכַּר הָאַחֵר, וְאַחֲרֵי כֵן כְּלָלָם כְּאֶחָד לִרְמֹז כִּי בְּעֵת אַחַת עָלָה בְמַחְשַׁבְתָּם לְהַקְרִיב הַחֲנֻכָּה' וְלֹא קָדַם אֶחָד לַחֲבֵרוֹ בַּמַּחְשָׁבָה וְלֹא בַּהֲבָאָה לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְעַל זֶה הִזְכִּירָם הַכָּתוּב לְכֻלָּם בְּהַשְׁוָאָה:

Ramban on Numbers 7:5

סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה – חָנְכוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל הַמִּינִין הַקְּרֵבִים עָלָיו, עַל כֵּן הֵבִיאוּ מִנְחָה וּקְטֹרֶת וְעוֹלָה וְחַטָּאת וּשְׁלָמִים. וְהַקְּטֹרֶת וְהַחַטָּאת הוֹרָאַת שָׁעָה, שֶׁאֵינָם בָּאִים בִּנְדָבָה, אֲבָל לְהַשְׁלִים בַּחֲנֻכָּה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת נַעֲשָׂה כֵן, כִּי אֵין יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים זוּלָתִי אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת בִּלְבַד, כִּי הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם דָּבָר אֶחָד וְשֵׁם אֶחָד הוּא וְתוֹרָה אַחַת לָהֶם. וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הִסְכִּים עַל דַּעַת הַנְּשִׂיאִים וְצִוָּה "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ" (במדבר ז׳:י״א), וּלְפִיכָךְ יִתָּכֵן שֶׁהִיא מִצְוָה לְדוֹרוֹת שֶׁיַּחְנְכוּ לְעוֹלָם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ, וּלְכָךְ עָשָׂה שְׁלֹמֹה חֲנֻכַּת הַבַּיִת, דִּכְתִיב "וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם" (דהי״ב ז ה), וְכֵן אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עָשׂוּ חֲנֻכָּה דִּכְתִיב "וַעֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָאֵי וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא" וְגוֹ' (עזרא ו טז), וְכֵן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל "שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָיו. וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם" (מג כו כז), וְהִיא חֲנֻכָּה לַמִּזְבֵּחַ בַּמִּלּוּאִים. וְהִנֵּה תִּהְיֶה עִנְיַן זוֹ הַמִּצְוָה כְּעִנְיַן פָּרָשַׁת טְמֵאִים בְּפֶסַח (להלן ט) וּפָרָשַׁת בְּנֵי יוֹסֵף (להלן לו) שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְדַעַת הָעֶלְיוֹנָה וְנִצְטַוִּינוּ בָהֶם לְדוֹרוֹת:

«Harina fina mezclada con aceite como ofrenda vegetal». Los dirigentes inauguraron el altar mediante todas las clases de ofrendas que se presentaban sobre él. Por eso llevaron ofrenda vegetal, incienso, ofrenda de ascensión, ofrenda por el pecado y ofrendas de paz. El incienso y la ofrenda por el pecado fueron una disposición excepcional para aquel momento, pues normalmente no pueden presentarse voluntariamente. Sin embargo, para completar la inauguración con todas las clases de sacrificios, se hizo así. Israel solamente presenta estas clases de sacrificios, porque la ofrenda por el pecado y la ofrenda por la culpa pertenecen a una misma categoría, poseen un concepto común y una misma ley. El Nombre glorioso aceptó la decisión de los dirigentes y ordenó: «Un dirigente cada día presentará su ofrenda». Por tanto, es posible que esta constituya una mitzvá para todas las generaciones: siempre debe inaugurarse la Casa del Santuario y el altar. Por eso Shelomó realizó la inauguración de la Casa, como está escrito: «El rey y todo el pueblo inauguraron la Casa de Dios». También los hombres de la Gran Asamblea realizaron una inauguración, como está escrito: «Los hijos de Israel, los sacerdotes, los leviím y los demás retornados del exilio realizaron la inauguración de la Casa de Dios». Lo mismo ocurrirá durante los días del Mashíaj, como está escrito en Yejezkel: «Durante siete días expiarán el altar, lo purificarán y llenarán sus manos. Cuando concluyan los días, desde el octavo día en adelante, los sacerdotes presentarán sobre el altar vuestras ofrendas de ascensión y vuestras ofrendas de paz». Esta es la inauguración del altar mediante la investidura. El asunto de este precepto sería semejante al de la sección de quienes estaban impuros durante Pésaj y al de las hijas de Tzelofjad. Sus pensamientos coincidieron con la voluntad superior y, como consecuencia, recibimos aquellos mandamientos para todas las generaciones: