Ramban on Deuteronomy 20
Ramban on Deuteronomy 20:1
כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו' זו מצוה מחודשת אמרה להם עתה בבואם במלחמות וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו ואמר להלחם לכם עם אויביכם כי יפילם לפניכם לחרב ואמר להושיע אתכם שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז-ט) כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה כי לה' המלחמה והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים וצוה על השלשה האלה לשוב כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס:
«Cuando salgas a la guerra… y veas caballos y carros…». Este es un precepto nuevo que les comunicó ahora, cuando estaban a punto de entrar en las guerras.
El sentido de «porque HaShem, vuestro Dios, marcha con vosotros para combatir por vosotros contra vuestros enemigos y salvaros» es advertirles que no desfallezca su corazón ni teman a los enemigos.
También les enseña que no deben confiar en su propia fuerza, pensando en su corazón: «Somos valientes y hombres capaces para la guerra». Más bien, deben dirigir su corazón hacia HaShem, confiar en Su salvación y recordar que «Él no desea la fuerza del caballo ni se complace en los músculos del hombre; HaShem desea a quienes le temen, a quienes esperan Su bondad».
Dice «para combatir por vosotros contra vuestros enemigos» porque los hará caer delante de vosotros por la espada.
Y dice «para salvaros» porque ellos mismos serán librados durante la guerra y no faltará ninguno de ellos.
Es posible vencer a los enemigos y que, aun así, mueran muchos de los vencedores, como sucede normalmente en las guerras. Por eso Yehoshúa clamó cuando cayeron aproximadamente treinta y seis hombres en Ai. En la guerra preceptuada que libraba no correspondía que cayera a tierra ni siquiera un cabello de sus cabezas, porque la guerra pertenecía a HaShem.
Por tanto, el sacerdote, que sirve a HaShem, los advertirá acerca de Su temor y les dará seguridad.
Los funcionarios, en cambio, hablarán conforme al curso natural del mundo, contemplando la posibilidad de que una persona muera en la guerra, pues conforme al orden natural en todas las guerras también mueren hombres del ejército vencedor.
Por eso ordenó que regresaran aquellos tres hombres: quien construyó una casa, quien plantó una viña y quien desposó una mujer, pues su corazón estaría pendiente de su casa, su viña o su esposa, y huiría:
Ramban on Deuteronomy 20:2
וטעם ולא חללו שלא באה השנה הרביעית כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים וצוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא ויתכן שיהיה פירוש ולא חללו שלא עשאו חולין והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (מעשר שני פ"ה מ"ד) מלשון כי חילל יהודה קודש ה' (מלאכי ב יא) ולא יחלל זרעו (ויקרא כא טו):
El sentido de «y no la inauguró» es que todavía no había llegado el cuarto año.
La costumbre era que, cuando la viña comenzaba a producir sus frutos, las personas celebraban allí y caminaban entre ella tocando flautas.
La Escritura ordenó que todo su fruto fuera «sagrado para alabanzas», para que alabaran al Nombre glorioso en aquella alegría.
También es posible que «no la inauguró» signifique que todavía no había convertido sus frutos en profanos mediante el rescate mencionado por nuestros sabios.
La expresión procede de la misma raíz que «Yehudá profanó la santidad de HaShem» y «no profanará su descendencia»:
Ramban on Deuteronomy 20:3
ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד) כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות ויהיה טעם פן ימות שהוא יחשוב בלבו כן וינוס ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס:
«Los funcionarios continuarán hablando al pueblo y dirán: ¿Quién es el hombre temeroso…?».
Conforme a la opinión de Rabí Yosí Hagalilí, después de que el sacerdote prometiera que HaShem los salvaría y que ninguno de ellos faltaría, correspondía que los justos confiaran en Él.
Por eso los funcionarios advertían a quienes temían debido a las transgresiones que tenían en sus manos.
La Torá permitió que regresaran bajo el pretexto de su casa, su viña o su esposa para encubrir a quienes realmente regresaban debido a sus pecados.
El sentido de «no sea que muera» es que él pensará así en su corazón y huirá.
Conforme a la opinión de Rabí Akivá, la expresión debe entenderse literalmente. Quien continúa sintiendo temor después de la promesa del sacerdote no confía debidamente en HaShem, y no se realizará para él el milagro:
Ramban on Deuteronomy 20:4
וטעם ורך הלבב שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי הירא הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו ורך הלבב מפני חולש טבעו כי ינוס או יתעלף ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט) שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה אמר שאין צריך להביא ראיה שעדיו עמו:
El sentido de «blando de corazón» es una persona cuya naturaleza no soporta contemplar los golpes de espada y la matanza.
El «temeroso» es quien no posee confianza, y se lo hace regresar debido a la insuficiencia de su confianza.
El «blando de corazón» regresa debido a la debilidad de su naturaleza, pues podría huir o desmayarse.
En el Talmud Yerushalmi dijeron que todos ellos debían presentar pruebas de sus afirmaciones. Es decir, debían llevar testigos acerca de la casa, la viña o la mujer ante el jefe del ejército, y entonces este les daría permiso para regresar.
Dijeron asimismo que, conforme a Rabí Yosí Hagalilí, también debía presentar prueba de la transgresión que tenía en sus manos. De no ser así, gran parte del pueblo regresaría mediante afirmaciones falsas.
Pero conforme a Rabí Akivá, quien posee blandura de corazón y no puede permanecer en las formaciones militares ni contemplar una espada desenvainada no necesita presentar pruebas, porque sus testigos están con él, es decir, su propio estado lo demuestra:
Ramban on Deuteronomy 20:5
ולא ימס את לבב אחיו עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה שלא ימנע מלשוב שלא ימס את לבב אחיו כלבבו והוא כדרך ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח):
«Y no derretirá el corazón de sus hermanos como el suyo».
El autor de Halajot Guedolot contó esto como un precepto negativo: no debe abstenerse de regresar, para no derretir el corazón de sus hermanos como el suyo.
Es una expresión semejante a «no se comerá su carne», que implica una prohibición:
Ramban on Deuteronomy 20:6
וצוה ופקדו שרי צבאות בראש העם כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו:
Ordenó: «Designarán jefes de los ejércitos al frente del pueblo», porque la Torá da sus mandamientos conforme al curso natural del mundo.
HaShem realiza milagros ocultos con quienes le temen, pero no desea alterar la naturaleza del mundo, excepto cuando no existe otra forma de salvación o cuando quiere dar a conocer Su Nombre a Sus adversarios en determinadas ocasiones, como ocurrió en la división del mar de Juncos y en hechos semejantes:
Ramban on Deuteronomy 20:7
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין (דברים כ׳:ט״ו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י (רש"י על דברים כ׳:י׳) כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה כי החרם תחרימם (דברים כ׳:י״ז) ולא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג) והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה הגרגשי פנה הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו אבל בערי (הערים) העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (דברים כ׳:י״ח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעת עממים הוא והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק ובמסכת סוטה אמרו (לה) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים וזה לשון הרב ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר למען אשר לא ילמדו אתכם שאם עשו תשובה אינן נהרגין וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו (מלכים א ט טו-כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו:
«Cuando te acerques a una ciudad para combatir contra ella…». Rashi escribió:
«La Escritura habla de una guerra facultativa, como se explica más adelante: “Así harás con todas las ciudades muy alejadas de ti”».
El maestro tomó estas palabras del Sifré, donde se enseña:
«La Escritura habla de una guerra facultativa».
Sin embargo, la intención de nuestros sabios no es decir que la proclamación de paz se aplica únicamente a una guerra facultativa, sino que la parte final de la sección establece una diferencia entre las dos clases de guerra.
La proclamación de paz se aplica incluso a una guerra preceptuada. Se está obligado a ofrecer la paz incluso a los siete pueblos.
Moshé ofreció la paz a Sijón, rey amorreo, y con ello no transgredió ni el precepto positivo ni el negativo de esta sección: «los destruirás por completo» y «no dejarás con vida alma alguna».
La diferencia entre ambas guerras aparece cuando la ciudad no acepta la paz y combate.
Respecto de las ciudades lejanas, la Escritura ordenó matar a todos los varones y dejar con vida a las mujeres y a los niños, tanto varones como mujeres.
Pero en las ciudades de estos pueblos ordenó destruir también a las mujeres y a los niños.
Así dijeron nuestros sabios en el Midrash Devarim Rabá, y también aparece en Tanjumá y en el Talmud Yerushalmi:
Rabí Shemuel bar Najmani dijo:
«Yehoshúa bin Nun cumplió esta sección. ¿Qué hizo Yehoshúa? Enviaba una proclama a cada lugar que se disponía a conquistar, y escribía en ella: quien desee hacer la paz, que venga y haga la paz; quien desee marcharse, que se marche; quien desee combatir, que combata.
El guirgashita se retiró; los guivonitas aceptaron la paz y Yehoshúa hizo la paz con ellos; a los treinta y un reyes que vinieron a combatir, el Santo, bendito sea, los hizo caer…».
Así dice también la Escritura acerca de todos ellos:
«No hubo ciudad que hiciera la paz con los hijos de Israel, salvo el jivita, habitante de Guivón; todas las demás fueron tomadas en guerra. Porque procedía de HaShem endurecer su corazón para que salieran a combatir contra Israel, a fin de destruirlos».
De aquí se deduce que, si hubieran deseado aceptar la paz, Israel habría hecho la paz con ellos.
Parece existir otra diferencia en las condiciones de la paz.
A las ciudades lejanas se les ofrecía la paz a condición de que pagaran tributo y sirvieran a Israel.
A las ciudades de estos pueblos se les ofrecía paz, tributo y servidumbre, pero con la condición adicional de que aceptaran abandonar la idolatría.
La Escritura no menciona esto aquí porque ya se nos había prohibido permitir la permanencia de los idólatras: «No habitarán en tu tierra, no sea que te hagan pecar contra Mí, pues servirías a sus dioses».
Es posible que no fuera necesario informarles inicialmente sino acerca de la paz, los tributos y la servidumbre. Una vez sometidos a nosotros, les comunicaríamos que aplicamos justicia contra la idolatría y contra sus adoradores, ya fueran individuos o comunidades.
De igual modo, respecto de lo escrito aquí: «para que no os enseñen a realizar todas sus abominaciones», el Sifré dice:
«Pero si se arrepienten, no son ejecutados».
Esto se refiere a los siete pueblos.
El arrepentimiento consiste en aceptar los siete preceptos ordenados a los hijos de Nóaj, no en convertirse plenamente en conversos justos.
En el tratado Sotá dijeron que escribieron la Torá sobre las piedras en setenta lenguas y escribieron debajo: «para que no os enseñen a realizar…». Esto enseña que, si se arrepienten, son aceptados.
Rashi explicó allí:
«Era para informar a las naciones que habitaban fuera de los límites de la Tierra de Israel que solamente se ordenó destruir a las que se encontraban dentro de las fronteras, para que no enseñaran sus conductas corruptas. Pero a quienes habitaban fuera se les decía: si os arrepentís, os aceptaremos.
A quienes estaban dentro de la tierra no se los aceptaba, porque solamente se arrepentirían por temor».
Hasta aquí las palabras del maestro.
Esto no es correcto.
Precisamente respecto de «las ciudades de estos pueblos que HaShem, tu Dios, te entrega como heredad» dice: «para que no os enseñen». Esto demuestra que, si se arrepienten, no son ejecutados.
También acerca de ellos dice: «No habitarán en tu tierra, no sea que te hagan pecar contra Mí, pues servirías a sus dioses». De aquí se deduce que, si abandonan a sus dioses, se les permite habitar allí.
Este fue el procedimiento seguido por el rey Shelomó. Está escrito:
«Este es el tributo que impuso el rey Shelomó para construir la Casa de HaShem, su propia casa, el Miló y la muralla de Yerushaláim… Todo el pueblo restante del amorreo, el jitita, el perizita, el jivita y el yevusita, cuyos hijos habían quedado en la tierra y a quienes los hijos de Israel no pudieron destruir, Shelomó los sometió a tributo de trabajo hasta este día. Pero de los hijos de Israel Shelomó no hizo esclavos».
Shelomó actuó en este asunto conforme a la Torá, porque aceptaron sobre sí los siete preceptos.
Es evidente que, al convertirlos Shelomó en trabajadores, su poder ya prevalecía sobre ellos y habría podido destruirlos. Sin embargo, estaba permitido mantenerlos con vida, como hemos explicado:
Ramban on Deuteronomy 20:8
למס ועבדוך עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד לשון רבינו שלמה ובספרי (שופטים ר) אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו וכן לבנין בית השם והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי וזה טעם למס עובד הכתוב בשלמה (מלכים א ט כא) שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה לא כענין שכתוב (שופטים א כח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו כי שם איננו מזכיר עבדות אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית ומפני זה הקפידו עליהם והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה' ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו ויש אומרים כי פירוש והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה) שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואינו נכון בעיני כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי וכן אמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל הדבר כמו שאמרנו:
«Te pagará tributo y te servirá». Rashi explicó: hasta que acepten sobre sí tributos y servidumbre.
En el Sifré dijeron:
«Si dicen: aceptamos los tributos, pero no la servidumbre; o aceptamos la servidumbre, pero no los tributos, no se los escucha hasta que acepten ambas cosas».
Los tributos consisten en que el rey de Israel o el Sanhedrín pueden imponerles una contribución para construir la casa del rey y sus ciudades de almacenamiento, así como para la construcción de la Casa de HaShem.
La servidumbre consiste en que cualquier israelita pueda tomar de entre ellos a alguien para cortar su leña y extraer su agua, pagándole la remuneración apropiada.
Este es el sentido de «tributo de trabajo» escrito respecto de Shelomó: aceptaron tributos y servidumbre conforme a la ley de la Torá.
No es como lo escrito: «Cuando Israel se fortaleció, sometió al cananeo a tributo, pero no lo expulsó por completo». Allí no se menciona servidumbre, sino algo semejante a un rey que entrega un presente a otro rey más poderoso para que no combata contra él.
Debes saber que el asunto de los habitantes de Guivón ocurrió porque desconocían las leyes de Israel relativas a la proclamación de paz y se adelantaron antes de que les llegara la proclama de Yehoshúa.
Por eso dijeron: «Temimos mucho por nuestras vidas».
También es posible que al principio no quisieran escuchar las palabras de Yehoshúa, pero después sintieron miedo y se hicieron pasar por extranjeros, como está escrito:
«Los habitantes de Guivón escucharon lo que Yehoshúa había hecho a Yerijó y Ai, y también ellos actuaron con astucia».
Esto les habría permitido además no convertirse en esclavos, sino permanecer como aliados, unidos a Israel mediante un pacto y ayudándose mutuamente en sus guerras.
Por eso Israel se enojó contra ellos. Habrían sido ejecutados de no haber mediado el juramento de los príncipes, porque debían haber aceptado tributos y servidumbre, como hemos explicado.
En cambio, ellos hicieron un pacto para ser iguales a Israel, aliados y colaboradores en las guerras.
Israel hizo la paz con ellos porque pensaba que procedían de ciudades muy alejadas, de pueblos contra los cuales no tenían intención de combatir.
Por eso Yehoshúa los maldijo y dijo: «Ahora sois malditos», porque pertenecían a los pueblos malditos a quienes HaShem había maldecido.
Después les aplicó la ley que correspondía cumplir respecto de ellos, conforme a «te pagará tributo y te servirá»: serían leñadores y aguadores para la congregación y para el altar de HaShem. Esto constituye el tributo y la servidumbre que hemos explicado.
Algunos dicen que «si responde pacíficamente» se aplica únicamente en el momento de la proclamación inicial. Pero si al principio se niegan, ya no se los acepta posteriormente.
Los guivonitas habían rechazado la proclama, por lo que legalmente no debían ser aceptados.
Rabí Moshé escribió que Israel se enojó contra ellos porque había hecho un pacto con ellos, aunque está escrito: «No harás pacto con ellos ni con sus dioses».
Esto no me parece correcto.
Los guivonitas ciertamente aceptaron abandonar la idolatría, como dijeron: «Tus siervos han venido por causa del Nombre de HaShem, tu Dios».
Por eso Yehoshúa no tuvo que decirles posteriormente que aceptaran servir a HaShem.
Puesto que así fue, estaba permitido establecer con ellos aquel pacto, del mismo modo que se les permitía habitar en la tierra, porque ambas prohibiciones solamente se aplicaban antes de su arrepentimiento.
Así está escrito: «No sea que te hagan pecar contra Mí», y también: «No harás pacto con ellos ni con sus dioses».
El asunto es, por tanto, como hemos explicado:
Ramban on Deuteronomy 20:9
וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא וחטאתם לה' אלהיכם שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (דברים י״ב:ל׳) והנה התורה הזהירה (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש והיא אזהרה בעובדי כוכבים כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך:
El sentido de «para que no os enseñen a realizar todas las abominaciones que hicieron para sus dioses» es que podrían enseñaros a servir al Nombre glorioso mediante la quema de vuestros hijos y vuestras hijas y mediante todas las abominaciones que HaShem odia.
Entonces pecaríais contra HaShem, vuestro Dios, quien ya os advirtió:
«No preguntes: ¿Cómo servían estas naciones a sus dioses, para que yo haga también lo mismo?».
La Torá ya había advertido:
«No habitarán en tu tierra, no sea que te hagan pecar contra Mí, porque servirías a sus dioses, pues esto sería para ti una trampa».
Aquella es una advertencia acerca de los idólatras: si haces un pacto con ellos y con sus dioses, habitarán en tu tierra y muchos de ellos te seducirán para practicar idolatría.
Aquí añade la explicación de que no debes dejar con vida alma alguna.
Incluso un solo individuo que permaneciera entre vosotros para serviros podría recordaros el modo en que adoraban a sus dioses, y quizá tú fueras seducido a hacer lo mismo para el Nombre glorioso, pecando así delante de Él:
Ramban on Deuteronomy 20:10
כי האדם עץ השדה יפה פירש רבי אברהם (אבן עזרא על דברים כ׳:י״ט) כי שיעור הכתוב כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור וטעם כי האדם עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל (דברים כ״ד:ו׳) אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר (מלכים ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו ואתם לא תעשו כן להשחיתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר מפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן וטעם אותו תשחית וכרת כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף:
«Porque el hombre es el árbol del campo». Rabí Avraham explicó correctamente que la estructura del versículo es:
«Porque de él comerás, pues el hombre es el árbol del campo; no lo cortarás para que entre delante de ti en el asedio».
El sentido de «el hombre es el árbol del campo» es semejante a «porque toma en prenda la vida misma».
Sin embargo, conforme a nuestros sabios, está permitido talar un árbol frutal para construir obras de asedio.
La Torá no dijo: «Solamente el árbol que sepas que no es un árbol comestible podrás destruir y cortar» sino para establecer un orden de preferencia: un árbol estéril debe ser utilizado antes que un árbol frutal.
Por tanto, conforme a su opinión, la sección significa que la Torá advirtió:
No destruyas sus árboles talándolos de manera innecesaria y destructiva, sin que sean requeridos para el asedio, como acostumbran hacer los ejércitos.
Los combatientes destruyen la ciudad y sus alrededores con la esperanza de conquistarla, como está escrito: «Derribaréis todo árbol bueno y cerraréis todas las fuentes de agua».
Vosotros no actuaréis así para destruirla, porque confiaréis en HaShem, quien la entregará en vuestra mano.
«Porque el hombre es el árbol del campo» significa que comerás de él y vivirás.
«Para que entre delante de ti en el asedio» significa que necesitarás este árbol después de conquistar la ciudad y también mientras permanezcas acampado para asediarla.
El sentido de «podrás destruirlo y cortarlo» es que te está permitido talarlo para construir el asedio e incluso destruirlo hasta que la ciudad sea sometida.
En ocasiones, la destrucción es necesaria para la conquista. Por ejemplo, si los habitantes de la ciudad salen a recoger sus frutos, se esconden entre sus árboles para combatir contra vosotros, o los árboles sirven a la ciudad como protección y refugio frente a las piedras lanzadas contra ella:
