Ramban on Deuteronomy 21

Ramban on Deuteronomy 21:1

אל נחל איתן קשה שלא נעבד לשון רש"י (רש"י על דברים כ״א:ד׳) ורבותינו אמרו (סוטה מו) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. וטעם ונגשו הכהנים בני לוי לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (דברים כ״א:ח׳) ושיעור הכתובים ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם כדרך ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (דברים י״ד:כ״ג) וענין העריפה אמר ר"א (אבן עזרא על דברים כ״א:ז׳) שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם יכירו בו רואיו וידברו בו והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת אבל המעשה איננו נרצה בעצמו והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים:

«A un arroyo firme». Rashi explicó: un terreno duro que nunca fue trabajado. Nuestros sabios dijeron que queda prohibido ararlo o sembrarlo para siempre. Por tanto, estas palabras constituyen prohibiciones, y quien siembra o trabaja aquel lugar transgrede este precepto negativo. El sentido de llevar la ternera «a un arroyo firme» es que aquel terreno no será trabajado ni sembrado jamás. El sentido de «se acercarán los sacerdotes, hijos de Leví» es para que digan: «Expía a Tu pueblo Israel, al que redimiste». La estructura de los versículos es: «Se acercarán los sacerdotes, hijos de Leví, y todos los ancianos de aquella ciudad cercana al cadáver lavarán sus manos y responderán diciendo…». El lavado de las manos corresponde a una parte de las personas mencionadas, y la declaración corresponde a otra parte. Es semejante a: «Comerás delante de HaShem, tu Dios, el diezmo de tu grano, de tu vino y de tu aceite…», aunque no es una sola persona quien consume necesariamente todo lo mencionado. Respecto del sentido de desnucar la ternera, Rabí Avraham dijo que HaShem ordenó hacerlo a la ciudad más cercana porque, si sus habitantes no hubieran cometido alguna transgresión semejante, no habría ocurrido que una persona fuera asesinada cerca de ellos. Los pensamientos de HaShem son profundos y no tienen límite para nosotros. El maestro escribió en la Guía de los Perplejos que la razón del procedimiento es descubrir al asesino y eliminar la culpa de sangre. En la mayoría de los casos, el asesino pertenecerá a la ciudad situada alrededor del cadáver. Cuando los ancianos salgan y se ocupen de la medición, y los ancianos de aquella ciudad declaren delante del Creador que no descuidaron la reparación y vigilancia de los caminos y que no saben quién asesinó a esa persona, se investigará el asunto. Cuando los ancianos se reúnan y lleven la ternera, muchas personas hablarán acerca del caso y quizá la verdad sea descubierta. Ya dijeron nuestros sabios que, si incluso una sierva viene y dice: «Fulano es el asesino», la ternera no es desnucada. Si conocen al asesino, pero guardan silencio acerca de él y declaran ante el Creador por sus propias vidas que no lo conocen, cometerán un pecado deliberado muy grave. Cualquiera que haya escuchado algún indicio acerca del asunto se presentará y lo informará. Entonces el asunto se hará público y el asesino será ejecutado por el tribunal, por el rey o por el vengador de la sangre. El procedimiento adquiere mayor fuerza porque el lugar donde se desnuca la ternera no será trabajado ni sembrado jamás. Quienes lo vean lo reconocerán y hablarán del caso. Conforme a esta explicación, esta estrategia posee una utilidad. Sin embargo, el acto mismo de desnucar la ternera no sería deseado por sí mismo. Además, habría sido más apropiado realizarlo en un campo fértil apto para el cultivo, para que quienes lo vieran reconocieran la razón de que permaneciera sin trabajar. En un arroyo firme no será evidente por qué no se cultiva. A mi parecer, contiene un sentido semejante al de los sacrificios realizados fuera del Santuario, como el macho cabrío enviado al desierto y la vaca roja. Por eso los sabios incluyeron la ternera desnucada entre los jukim, los decretos cuyo sentido permanece oculto:

Ramban on Deuteronomy 21:2

אשת יפת תאר דבר הכתוב בהווה. ובספרי (תצא ה) מנין אפילו כעורה ת"ל וחשקת בה אע"פ שאינה יפת תואר. ור"א אמר (אבן עזרא על דברים כ״א:י״א) יפת תואר בעיניו. והנה הוא דבק עם "וראית". והזכיר הכתוב וחשקת בה שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי (שם) ולקחת לך לאשה שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב א) שלא יקח שתי נשים אחת לבנו ואחת לו אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה:

«Una mujer de bella apariencia». La Escritura habla del caso habitual. En el Sifré dijeron: «¿De dónde sabemos que la norma se aplica incluso si es fea? Del versículo “y la deseas”, aunque no sea de hermosa apariencia». Rabí Avraham dijo que significa: hermosa ante sus ojos. La expresión «de bella apariencia» estaría así unida a «la veas». La Escritura menciona «y la deseas» para enseñar que solamente se le permite tomarla debido al deseo, cuando su inclinación lo domina. Pero si reconoce que no siente deseo de mantener relaciones con ella y solamente quiere tomar una esposa, no debe casarse con esta mujer. Así dijeron en el Sifré acerca de «la tomarás para ti como esposa»: «No debes decir: esta será para mi padre; esta será para mi hermano». En el Talmud dijeron que no debe tomar dos mujeres, una para su hijo y otra para sí, o una para su padre y otra para sí. Incluso tomar únicamente una mujer para su hijo está prohibido:

Ramban on Deuteronomy 21:3

ועשתה את צפרניה תגדלם כדי שתתנוול לשון רש"י (רש"י על דברים כ״א:י״ב) כדברי רבי עקיבא (יבמות מח) וכן פירש אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:י״ב) והנה לדעתם יהיה ועשתה כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ( יט כה) והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (דברים כ״א:י״ג) וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות כענין ויגז את ראשו (איוב א כ) דאיוב וכן גזי נזרך (ירמיהו ז כט) וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה כלומר תלבש בגדי אבל וישבה בביתך כאלמנה ולא תצא חוץ כלל ובכתה את אביה ואת אמה ותעשה כל זה ירח ימים כי כן דרך האבלים ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר הרגילו לקצר בדבר המובן וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם או לרחיצת הרגלים עצמן וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה וכן ועשתה את צפרניה מעשה הצפרנים והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז) אמרו כי טעם עשיה תקון וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז) והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה כי תעזוב את עמה ואת אלהיה והוא מדרשו של רבי עקיבא אין אביה אלא עבודת כוכבים כענין שנאמר (ירמיהו ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני והכלל כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים ומפני שאינה מתיהדת כמשפט הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה ור"א אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ) בממזרים בני גרושת הלב וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים להשקיט ממנה צערה ותשוקתה כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט) אולי תחפוץ ותתרצה בו ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת כי מפני היראה תאמרנה להתגייר ואמר (דברים כ״א:י״ד) ושלחתה לנפשה שתעשה כרצונה ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה ואם תחלל השבת תסקל ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה שכבר העלינו (יבמות כד) הלכה כולם גרים הם:

Ramban on Deuteronomy 21:4

ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אמרו בספרי (תצא יג) אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (קידושין כ״ב) ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה כלומר אחר המעשים הללו ובספרי (שם) והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט) אבל בגמרא במסכת קידושין (קידושין כ״א) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה וזהו ולקחת לך לאשה ודרשו (שם כב) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך והנה הוא שובה אותה במלחמה ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וזה דרך הגמרא במקומות רבים אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו) רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו וזהו משמעותו של מקרא:

«Después de esto entrarás a ella y serás su marido». En el Sifré dijeron: «No tienes respecto de ella sino el precepto de la relación sexual». Quisieron enseñar que los kidushín mediante dinero o documento no surten efecto en ella. Tampoco la relación sexual constituye kidushín, pues todavía posee la condición de una mujer gentil, sobre quien no tienen efecto los kidushín. La Escritura simplemente permite al hombre mantener relaciones con ella. Sin embargo, el hecho de que diga «será para ti como esposa» indica que es completamente su esposa. Si comete adulterio mientras está con él, será juzgada como mujer casada. Así dijeron en el tratado Kidushín acerca de «la tomarás para ti como esposa»: «Existe para ti una adquisición matrimonial respecto de ella», es decir, después de todos estos procedimientos. En el Sifré dijeron: «“Será para ti como esposa”, conforme a lo escrito: no disminuirá su alimento, su vestido ni su relación conyugal». Por tanto, es completamente su esposa, porque la Torá la adquirió para él. Conforme al sentido literal, parece que está prohibido mantener relaciones con ella hasta completar todo este procedimiento. Este es el sentido de: «Después de esto entrarás a ella y serás su marido». La expresión «la deseas y la tomas para ti como esposa» significa que la tomará con la intención de que sea su esposa después de los procedimientos ordenados. Es semejante a: «la tomé para mí como esposa». Sin embargo, en el tratado Kidushín dijeron que se le permite mantener con ella una primera relación inmediatamente. Este sería el sentido de «la tomarás para ti como esposa». También interpretaron: «La llevarás al interior de tu casa», enseña que no debe forzarla durante la guerra. Unen esta expresión con lo anterior: «la tomarás para ti como esposa cuando la lleves al interior de tu casa». El soldado la captura durante la guerra, la lleva a su casa y a su ciudad, y mantiene relaciones con ella para quebrar su inclinación desordenada. Después de aquella primera relación, ella queda prohibida para él hasta que realice todo el procedimiento descrito. Esta es la forma habitual en que el Talmud interpreta muchos pasajes. Sin embargo, vi en el Talmud Yerushalmi del tratado Sanhedrín: «Rabí Yojanán envió a los sabios de allí: hay dos asuntos que vosotros decís en nombre de Rav y no son correctos. Vosotros afirmáis en nombre de Rav que la mujer de bella apariencia solamente fue permitida para una primera relación. Yo digo: ni la primera ni la segunda relación están permitidas sino después de todos estos procedimientos. “Después de esto entrarás a ella y serás su marido”: después de todos estos procedimientos». Este es efectivamente el sentido literal del versículo:

Ramban on Deuteronomy 21:5

ושלחתה לנפשה אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר (יג טו) ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט:

«La enviarás libremente». En el Sifré dijeron: «Pero no a la casa de su padre». No sé si quieren decir que ya es judía y que no se le permite abandonar la Torá de Israel para regresar a su pueblo y a sus dioses. También podría significar que él no debe enviarla mediante emisarios a la casa de su padre, pues con ello ayudaría a transgresores. Debe simplemente sacarla de su casa para que habite donde encuentre lugar. Quizá permanezca en la tierra, se relacione con los jóvenes y se case con alguno de ellos. Puesto que la Escritura dice que debe enviarla libremente y advierte que no debe venderla por dinero ni tratarla como esclava, aprendemos que no necesita recibir de él un documento de divorcio. La Escritura la convirtió en mujer casada mientras permanecía con él. Cuando él llega a odiarla, la envía como una mujer que fue forzada. También es posible que el sentido del versículo sea: Si después de mantener relaciones con ella continúa deseándola, será para él como esposa. Pero si después de la relación sexual no le resulta agradable y ya no la desea, como ocurrió con Amnón y Tamar, la enviará libremente. Todo depende de aquella primera relación. Si después de ella permanece con él durante un tiempo y él vuelve a mantener relaciones con ella, y posteriormente llega a odiarla como un hombre odia a su esposa, ya se ha convertido plenamente en su esposa. Entonces es judía y debe ser divorciada mediante un guet:

Ramban on Deuteronomy 21:6

לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו (דברים כ״ד:ז׳) ועשאו אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:י״ד) לשון סחורה ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה) יעשו אותם לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד) וכן את ה' האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיהו סא ו) בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות וגדולה האמרת היום רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים האמירך היום (דברים כ״ו:י״ח) רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיהו יז ו) יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד) פדאהו כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י) כמו באל"ף מן הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כב כד) הבנים והבנות כי תרגום כרובים כרביא ובלשון חכמים עומדות אומדות בקיאין בקיעין עדין אדין עורכי הדיינין ארכי עריס אריס ושנינו (שבת עו) חלב כדי גמיעה ושאלו בגמרא (שם עז) גמיעה או גמיאה ותרצו הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז) ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא) ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו וכן במקומות רבים ורש"י כתב (רש"י על דברים כ״א:י״ד) לא תתעמר בה לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת וזה אמת שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו) ומורגל הוא אף בלשון ארמי כמו שכתוב במגלת שושן ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא תדחלון מיניה וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ עמורי ארעא כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים עבדי הארץ כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד) ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כז ז):

«No te enseñorearás de ella». Es semejante a: «se enseñoreó de él y lo vendió». Onkelos lo interpretó como una expresión comercial. Nuestros sabios en el Sifré y en el Talmud lo interpretaron como utilización o servicio. Conforme a esto, es una advertencia de que no debe utilizarla en absoluto como esclava. Si la utiliza de este modo, recibe azotes. Según el sentido literal, me parece que titamer está relacionado con titamar, de la expresión: «se engrandecen todos los obradores de iniquidad». Es semejante a: «Has proclamado hoy a HaShem» y «os enalteceréis con su gloria», mediante el intercambio entre álef y yod. Todas estas expresiones indican elevación y grandeza. «Has proclamado hoy» significa que lo exaltaste y engrandeciste para que fuera tu Dios. «HaShem te ha proclamado hoy» significa que te exaltó y engrandeció por encima de todos los pueblos, para que fueras Su pueblo especial. Todas estas expresiones derivan de «en la copa superior del árbol». El sentido sería: No te elevarás ni te engrandecerás sobre ella, considerándote su señor para venderla o utilizarla como esclava. En árabe, además, llaman amir al señor. El intercambio entre áyin y álef es habitual en la lengua. Así, «líbralo de descender a la fosa» puede leerse con álef, como expliqué respecto de la palabra «repentinamente». También «obra de figuras» se relaciona con «descendientes» y «prole», hijos e hijas, pues la traducción de querubines es «como niños». En el lenguaje de los sabios aparecen igualmente intercambios como omdot y omdot, expertos y expertos, adín y adín, redactores de jueces y archí, arrendatario y arís. En la Mishná enseñamos: «Leche en cantidad suficiente para una deglución». En el Talmud preguntaron si debía decirse guemiá o guemiá, y respondieron mediante el versículo: «Permíteme beber un poco de agua». A pesar de ello, derivan de la palabra formas como «sorbe», «no debe sorber y escupir, pero puede sorber y tragar». En la Tosefta del tratado Kelim enseñamos mardá en lugar de mardéa. No se presta atención estricta al intercambio entre estas dos letras. Existen muchos casos semejantes. Rashi escribió: «“No te enseñorearás de ella”: no la utilizarás. En lengua persa llaman amirá al trabajo y al servicio. Aprendí esto de la enseñanza de Rabí Moshé Hadarshán». Esto es correcto. Así lo vi en el Talmud Yerushalmi: «Allí llaman al buen trabajador amirá», en el capítulo Amar Rabí Akivá y en el capítulo Kol Hatzelamim. También es habitual en arameo, como está escrito en la Meguilá de Shushán: «El rey de Ashur envió contra todos los trabajadores de Nínive, contra todos los habitantes junto al mar y contra los habitantes del Karmel y Guilad…». En muchos lugares de aquel libro llaman a los habitantes de la tierra «trabajadores de la tierra», es decir, quienes trabajan la tierra y la utilizan. También puede significar que el rey de Ashur ordenó a los hombres de guerra, llamados siervos de la tierra porque sirven al rey en sus guerras, sus soldados y jinetes. Es semejante a: «sirvieron a Kedorlaómer» y «muchas naciones lo servirán»:

Ramban on Deuteronomy 21:7

תחת אשר עניתה אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי והוא מה שהזכרנו (רמב"ן על דברים כ״א:י״ג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה:

«Porque la afligiste». En el Sifré dijeron: incluso después de un único acto. Esto se refiere a lo que mencionamos: ellos sostienen que se permite mantener con ella una primera relación inmediatamente después de llevarla a la casa. Desde ese momento queda prohibido tratarla como esclava o venderla:

Ramban on Deuteronomy 21:8

לא יוכל לבכר את בן האהובה אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים י״ז:ט״ו) ואמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:ט״ז) בכולם לית לך רשו והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים מצות עשה שינחילנו פי שנים והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתוב על פני בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד) על פני תרח (בראשית יא כח) וכן כולם:

«No podrá hacer primogénito al hijo de la amada». Esta es una prohibición de actuar así. Lo mismo ocurre en todas las expresiones semejantes: «No podrás comer dentro de tus ciudades», «No podrás colocar sobre ti a un extranjero». Onkelos traduce en todos estos casos: «No tienes permiso». El sentido es: no concedas a tu alma la capacidad de actuar de este modo. La expresión intensifica la advertencia. «Reconocerá al primogénito, hijo de la odiada, para entregarle una porción doble» constituye un precepto positivo: debe concederle una porción doble. Quien iguala la herencia del primogénito con la de sus hermanos transgrede un precepto negativo y uno positivo, aunque legalmente sus palabras no surtan efecto. Con mayor razón transgrede ambos preceptos quien no quiere declarar que ese hijo es el primogénito, afirma que es un hijo ordinario y le entrega deliberadamente una porción igual a la de sus hermanos, sabiendo que es el primogénito. Estos son preceptos nuevos. A partir de la expresión «en presencia del hijo de la odiada, el primogénito», me parece que este mandamiento y esta ley solamente se aplican mientras el primogénito está vivo. Pero si el primogénito muere durante la vida de su padre, aunque jurídicamente hereda desde la tumba su porción de primogénito y la transmite a sus hijos, si el anciano desea declarar: «Tales hijos recibirán esta cantidad de mis bienes, y los hijos de mi primogénito recibirán esta otra cantidad», sus palabras surten efecto, como surtirían efecto en un caso donde no existe primogénito. Tampoco transgrede esta prohibición si no reconoce al primogénito después de su muerte. No encontré que la expresión «en presencia de» se utilice sino respecto de alguien vivo: «en presencia de Aharón, su padre», «en presencia de Téraj», y todos los casos semejantes:

Ramban on Deuteronomy 21:9

בן סורר ומורה על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (דברים י״ג:ה׳) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ו׳:י״ג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (דברים י״ז:י״ג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (רמב"ן על דברים כ״א:י״א) וכן בעדים זוממין (דברים י״ט:כ׳) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (דברים י״ג:י״ב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג):

«El hijo rebelde y desobediente». Conforme a nuestros sabios, no se trata de un menor, porque el menor está exento de todos los castigos y preceptos de la Torá. Se refiere a quien ya ha desarrollado dos cabellos. Comete dos faltas. La primera es que desprecia a su padre y a su madre y se rebela contra ellos. La segunda es que es glotón y bebedor, transgrediendo aquello que se nos ordenó: «Seréis santos», y también: «A Él serviréis y a Él os apegaréis». Como expliqué, fuimos ordenados a conocer a HaShem en todos nuestros caminos. El glotón y bebedor no conoce el camino de HaShem. Sin embargo, en términos generales, todavía no ha cometido un pecado que merezca la muerte. Es juzgado por causa de su final futuro, como mencionaron nuestros sabios. Este es el sentido de: «Todo Israel escuchará y temerá». No fue ejecutado debido a la gravedad presente de su pecado, sino para disciplinar mediante él a la comunidad y evitar que otros tropezaran de la misma manera. Así procede la Escritura al advertir acerca de quienes son ejecutados para proteger la ley, de modo que su muerte produzca una corrección para los demás. Menciona algo semejante acerca del anciano rebelde, porque su decisión jurídica no constituye por sí misma un pecado que merezca la muerte. Su ejecución tiene la finalidad de eliminar la división dentro de la Torá, como expliqué allí. Lo mismo ocurre con los testigos conspiradores, que son ejecutados aunque todavía no hayan causado una ejecución. También lo menciona acerca del incitador a la idolatría, porque es ejecutado solamente por sus palabras perversas, aunque la persona incitada no haya practicado idolatría ni lo haya escuchado. Su muerte sirve para disciplinar a quienes permanecen. También este es un precepto nuevo, o quizá una explicación de «Honra a tu padre y a tu madre» y «Cada uno temerá a su madre y a su padre»:

Ramban on Deuteronomy 21:10

ותלית אתו אמרו רבותינו (סנהדרין מא א): כל הנסקלין נתלין. וזה שנאמר כי קללת אלהים תלוי זלזולו של מלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך, וישראל בניו הם. משל לשני אחים דומים זה לזה וכו', לשון רש"י. (רש"י על דברים כ״א:כ״ג) וכל הנסקלים נתלין דברי יחיד הם, והלכה כדברי חכמים (שם) שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. וזה טעם (דברים כא כג): כי קללת אלהים תלוי, שיאמרו, מפני מה זה תלוי? - מפני שבירך את השם או שעבד עבודה זרה פלונית בכך וכך עבודה, וכך וכך אות ומופת ראה בה. והסיפור בה ובעבודתה ייקרא קללה. או שהוא לשון זילזול, כאשר הזכיר הרב, מן (מלכים א ב ח): והוא קללני קללה נמרצת, (שמואל א ג יג): כי מקללים להם בניו, בוזים. והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד, איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום. ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה, ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם. ולכן צוה יהושע (יהושע י כ): ויורידום מעל העצים. ועל דעתי, הענין בבני שאול המוקעים (שמואל ב כא) מפני שלא היו תלויים בבית דין של ישראל ולא מיד ישראל כלל, אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם, והם אשר הוקיעום ולא רצו לקברם, לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים, אז ידע דוד שנמחל עונם, ונעתר אלהים לארץ, כי פקד ה' את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צוה וקברו אותם עם אבותם, לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה, ה' לא רצה עוונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה' אוהב גרים, כדברי רבותינו (יבמות עט). ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על דברים כ״א:כ״ג): על דרך הפשט, כי אלהים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן לא תטמא את אדמתך. והנה, המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה. ורבותינו (סנהדרין מו) דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו: "מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול". והנה, לדעתם כי קללת אלהים תלוי לומר, אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן, כי קללת אלהים תלוי. ועל המשל של שני אחין יהיה כל המלין בטעם הזה, וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה יהיה בכל בית אשר יהיה שם מת, ועל כן יטמא (במדבר יט יד) כל הבא אל האהל וכל אשר באהל.

«Lo colgarás». Nuestros sabios dijeron: todos los que son lapidados son posteriormente colgados. Rashi explicó: «“Porque el colgado es una maldición de Dios”: constituye un desprecio al Rey, porque el ser humano fue hecho a semejanza de la imagen del Rey e Israel son Sus hijos. Es comparable a dos hermanos gemelos semejantes entre sí…». Sin embargo, la afirmación de que todos los lapidados son colgados es una opinión individual. La halajá sigue la opinión de los sabios: solamente son colgados el blasfemo y quien practica idolatría. Este es el sentido de «porque el colgado es una maldición de Dios». Las personas preguntarán: «¿Por qué fue colgado este hombre?». Se responderá: «Porque blasfemó contra el Nombre», o «porque adoró determinada idolatría de este modo y realizó con ella tales actos, y vio en ella tales señales y prodigios». El relato acerca de aquella idolatría y de su servicio recibe el nombre de «maldición». También puede significar desprecio, como mencionó el maestro, de «me maldijo con una maldición intensa» y «sus hijos se despreciaban». La parábola de los dos hermanos gemelos contiene un secreto. No debe entenderse como pensó el maestro, simplemente porque Israel es llamado hijo del Omnipresente. Conforme al sentido literal, la Escritura dice: Cuando una persona comete un pecado tan grande que merece ser ejecutada y colgada de un árbol debido a la gravedad de su falta, aun así no dejarás su cadáver durante la noche sobre el árbol. El colgado es el más maldito y despreciado de todos los hombres. No existe muerte más degradante y vergonzosa. No corresponde impurificar la tierra y permitir que la maldición de Dios permanezca en la tierra santa, porque allí Él ordenó «la bendición, vida para siempre». Por eso Yehoshúa ordenó: «Los bajaron de los árboles». A mi parecer, el caso de los descendientes de Shaúl que fueron expuestos no constituye una dificultad, porque no fueron colgados por un tribunal de Israel ni por manos de Israel. David los entregó a los guivonitas para que hicieran con ellos conforme a su voluntad. Ellos fueron quienes los expusieron y no quisieron enterrarlos, para hacer pública su venganza contra ellos y para que los demás escucharan y temieran. Cuando el agua descendió sobre ellos desde el cielo, David comprendió que su pecado había sido perdonado y que Dios había aceptado la tierra, pues HaShem había visitado la tierra mediante la lluvia y el hambre había terminado. Entonces ordenó enterrarlos junto a sus padres, en honor a la monarquía, no porque existiera sobre él una obligación. Solamente fuimos ordenados a no impurificar nosotros la tierra mediante alguien a quien nosotros mismos colgamos. HaShem no quiso perdonar inmediatamente el pecado de los guivonitas mediante aquella exposición, para enseñar que HaShem ama a los conversos, como dijeron nuestros sabios. Rabí Avraham dijo conforme al sentido literal que Dios es el sujeto de la expresión, y que la maldición llega al lugar cercano al colgado. Esto posee un secreto relacionado con el alma. Por eso dice: «No impurificarás tu tierra». Quien deja a un colgado durante la noche transgrede un precepto negativo y uno positivo. Nuestros sabios aplicaron esta enseñanza a cualquiera que retrasa el entierro de su muerto sin que sea en honor del difunto: «Así como el árbol produce degradación, toda situación que produzca degradación se incluye». Conforme a su opinión, «porque el colgado es una maldición de Dios» significa: Aunque este hombre merece ser degradado debido a la gravedad de su pecado, no debes actuar así, porque el colgado constituye una maldición de Dios. Conforme a la parábola de los dos hermanos, toda demora del entierro posee esta misma razón. También la maldición mencionada por Rabí Avraham se encontraría en toda casa donde permanezca un muerto. Por eso «todo el que entre en la tienda y todo lo que se encuentre en ella» queda impuro:

Ramban on Deuteronomy 21:11

ולא תטמא את אדמתך על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם-כן יהיה מותר בחוצה לארץ, אבל הוא לאו שני. והנה, המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד, שהוא למד מן התלוי כאשר פירשתי. ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה, אבל היה בהם משום טומאת הארץ. או שחשש לקללת אלהים מן המשל של שני האחים, כאשר פירשתי.

«No impurificarás tu tierra». Conforme a nuestros sabios, esto no es solamente una explicación causal —«porque no debes impurificar tu tierra»—, pues de ser así estaría permitido fuera de la Tierra de Israel. Se trata de una segunda prohibición independiente. Quien deja durante la noche al colgado, o incluso a cualquier muerto, dentro de la Tierra de Israel transgrede dos preceptos negativos y uno positivo. Fuera de la Tierra de Israel transgrede un precepto positivo y un precepto negativo, aprendido del caso del colgado, como expliqué. Debido a esta prohibición Yehoshúa enterró el mismo día a los reyes cananeos, aunque en su exposición no se aplicaba la «maldición» mencionada por nuestros sabios respecto del blasfemo y del idólatra. Sin embargo, existía en ellos la prohibición de impurificar la tierra. También es posible que temiera la maldición de Dios conforme a la parábola de los dos hermanos, como expliqué: