Ramban on Deuteronomy 31
Ramban on Deuteronomy 31:1
וילך משה כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך ואחר עברם בברית ילכו מפניו ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו:
**Y Moshé fue.** Cuando terminó de pronunciar todas sus palabras, todos los que permanecían de pie delante de él —los niños y las mujeres— regresaron cada uno a su tienda. La Escritura no necesitó mencionarlo, pues ya había dicho: «Todos vosotros estáis hoy de pie delante del Eterno, vuestro Dios… para entrar en el pacto del Eterno, tu Dios» (Deuteronomio 29:9–11). Después de entrar en el pacto, se retiraron de su presencia.
Ahora la Escritura dice que Moshé salió del campamento de los levitas y fue al campamento de Israel para honrarlos, como quien desea despedirse de su compañero y acude a pedirle permiso antes de partir:
Ramban on Deuteronomy 31:2
ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וזה לנחם אותם על ענינו כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (דברים ל״ד:ז׳) לא כהתה עינו ולא נס לחה אמר להם כן לנחמם ורש"י כתב (רש"י על דברים ל״א:ב׳) לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן ואינו נכון ועל דעת ר"א (אבן עזרא על דברים ל״א:ב׳) לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו וגם זה איננו נכון ורבותינו אמרו (סוטה יג) מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה והיה זה במעשה נס שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו:
**Y les dijo: Hoy tengo ciento veinte años.** Dijo esto para consolarlos respecto de su partida. Es decir: soy anciano y ya no podréis obtener de mí mayor beneficio. Además, el Eterno me ha ordenado que no cruce hacia allí.
No temáis ni os asustéis, porque el Eterno cruzará con vosotros. No retirará de vosotros Su Presencia a causa de mi muerte, y Yehoshúa será quien cruce delante de vosotros en mi lugar.
Aunque Moshé, nuestro maestro, todavía conservaba plenamente su fuerza y salud, como testimonia la Escritura: «No se había debilitado su vista ni había desaparecido su vigor» (Deuteronomio 34:7), les habló así para consolarlos.
Rashí escribió: «Ya no puedo salir ni entrar» porque el Eterno me dijo: «No cruzarás el Jordán». Esto no es correcto.
Según Rabí Abraham ibn Ezra, significa que ya no podía salir y entrar en la guerra porque sus fuerzas se habían debilitado debido a la vejez. Tampoco esta explicación es correcta.
Nuestros Sabios dijeron que las fuentes de la sabiduría le fueron cerradas. Esto ocurrió milagrosamente, para que no sintiera dolor al entregar el liderazgo a Yehoshúa mientras todavía vivía:
Ramban on Deuteronomy 31:3
ויכתב משה את התורה הזאת מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל ואע"פ שבכאן (דברים ל״א:י״א) כתוב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא) אבל בזה חזר ובאר (דברים ל״א:כ״ד) ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם וזה יכלול כל התורה כולה:
**Y Moshé escribió esta Torá.** Escribió desde el comienzo de Génesis hasta las palabras: «ante los ojos de todo Israel».
Aunque aquí está escrito: «Leerás esta Torá delante de todo Israel» (Deuteronomio 31:11), expresión que, según nuestros Sabios, alude específicamente al libro de Deuteronomio, posteriormente vuelve a aclararlo: «Y sucedió que, cuando Moshé terminó de escribir las palabras de esta Torá en un libro, hasta completarlas» (Deuteronomio 31:24). Esto comprende toda la Torá:
Ramban on Deuteronomy 31:4
למען ישמעו ולמען ילמדו האנשים והנשים כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה':
**Para que escuchen y para que aprendan.** Esto se refiere tanto a los hombres como a las mujeres, pues también ellas escuchan y aprenden a temer al Eterno:
Ramban on Deuteronomy 31:5
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד כי למעלה אמר ולמדו ויראו אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג) האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם:
**Y sus hijos, que no conocen, escucharán y aprenderán.** Se refiere a los niños. Escucharán, formularán preguntas, y sus padres los acostumbrarán y educarán.
Estos niños no son bebés lactantes, sino menores que se aproximan a la edad de recibir educación.
Este es el sentido de «aprenderán a temer», expresado en futuro. Anteriormente, respecto de los adultos, dijo: «aprenderán y temerán».
Sin embargo, nuestros Sabios dijeron: los hombres vienen para aprender; las mujeres, para escuchar. ¿Para qué vienen los niños? Para conceder recompensa a quienes los llevan:
Ramban on Deuteronomy 31:6
ואצונו ואזרזנו לשון רש"י ואין צורך כי דבר השם (דברים ל״א:כ״ג) חזק ואמץ כי אתה תביא מצוה היא ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה ויתכן שיהיה פירוש ואצונו שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט):
**Y le daré órdenes.** Rashí explica: «Le daré órdenes y lo exhortaré».
No es necesario añadir «lo exhortaré», pues la palabra del Eterno: «Sé fuerte y valiente, porque tú introducirás» (Deuteronomio 31:23), constituye un mandamiento. Si Yehoshúa se hubiera mostrado negligente y no lo hubiera cumplido, habría sido merecedor de muerte.
También es posible que «le daré órdenes» signifique que lo nombraré príncipe y gobernante sobre Israel, como expliqué respecto de: «Le darás órdenes ante los ojos de ellos» (Números 27:19):
Ramban on Deuteronomy 31:7
וירא ה' באהל בעמוד ענן הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד על דעת ר"א (אבן עזרא על דברים ל״א:ט״ו) ועל דעתי הוא כמו וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר יב ה) והנה כבוד ה' נראה בענן (שמות טז י) והטעם כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו והנה למשה נאמר (שם כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל והנה ויעמד עמוד הענן על פתח האהל שב לבאר כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו והנה הוא באהל:
**El Eterno se apareció en la Tienda dentro de una columna de nube.** Según Rabí Abraham ibn Ezra, significa que la columna de nube se encontraba en la entrada y que el Eterno, es decir, Su gloria, se manifestaba dentro de la Tienda.
A mi entender, es semejante a: «El Eterno descendió en una columna de nube y se detuvo a la entrada de la Tienda» (Números 12:5). La gloria del Eterno se manifestaba dentro de la nube, como está escrito: «La gloria del Eterno apareció en la nube» (Éxodo 16:10).
El propósito era hablar con Moshé de modo que Yehoshúa pudiera escuchar, y allí el Eterno daría directamente órdenes a Yehoshúa.
A Moshé se le había dicho: «Me encontraré contigo allí y hablaré contigo desde encima del propiciatorio» (Éxodo 25:22). Yehoshúa no poseía aquel grado espiritual y le estaba completamente prohibido entrar en la Tienda.
La frase «la columna de nube se detuvo a la entrada de la Tienda» viene a explicar que la nube, con la gloria divina en su interior, se encontraba sobre la entrada, cubriéndola. De este modo, la gloria estaba dentro de la Tienda:
Ramban on Deuteronomy 31:8
אלהי נכר הארץ גויי הארץ לשון רש"י (רש"י על דברים ל״א:ט״ז) ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה):
**Los dioses extranjeros de la tierra.** Rashí interpreta: los dioses de las naciones de aquella tierra.
No es así. Significa: el dios que es extranjero en esta tierra, pues el glorioso Eterno es llamado «Dios de la tierra».
Así está escrito: «No conocían la ley del Dios de la tierra» (II Reyes 17:26); «Hablaron del Dios de Jerusalén como de los dioses de los pueblos de la tierra» (II Crónicas 32:19); y: «No habitarán en la tierra del Eterno» (Oseas 9:3).
Rabí Abraham ibn Ezra mencionó esta explicación, y ya la desarrollé anteriormente en Levítico 18:25:
Ramban on Deuteronomy 31:9
וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או בקרבו בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם (אבן עזרא על דברים ל״א:ט״ז):
**A la cual entra en medio de ella.** Puede significar que el pueblo entra en la tierra acompañado por sus miembros y servidores.
También puede significar «en medio de ella», es decir, en medio de la propia tierra, como en: «La tierra no podía sostenerlos» (Génesis 13:6), o: «La tierra fue oscurecida» (Isaías 9:18), conforme a la explicación de Rabí Abraham ibn Ezra:
Ramban on Deuteronomy 31:10
וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.
**Y dirá en aquel día: ¿No es porque mi Dios no está en medio de mí que me han sucedido estos males?** Esto no constituye una confesión completa, como en: «Confesarán su pecado».
Es únicamente una reflexión acompañada de arrepentimiento: lamentarán su infidelidad y reconocerán que son culpables:
Ramban on Deuteronomy 31:11
וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוהים ועל כי אין אלוהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז, וכעניין שאמר (ירמיה ב לה): הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי: ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד): ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב): ושבת עד ה' אלוהיך וגו':
**Pero Yo ciertamente ocultaré Mi rostro.** Significa que volverá a ocultar Su rostro una segunda vez.
Israel reflexionará en su corazón que pecó contra Dios y que todos aquellos males le sucedieron porque su Dios no se encontraba en medio de él. Debido a esta reflexión, habría sido apropiado que, en la abundancia de Su misericordia, el Eterno los ayudara y salvara, pues ya habrían renegado de la idolatría.
Es semejante a lo dicho: «He aquí que entraré en juicio contigo por haber dicho: No he pecado» (Jeremías 2:35).
Por eso dice que, debido a todo el gran mal que hicieron al confiar en la idolatría, continuará ocultando Su rostro.
No será igual al primer ocultamiento, en el cual ocultó de ellos el rostro de Su misericordia y les sobrevinieron numerosos males y angustias. Ahora ocultará el rostro de la redención.
Sin embargo, permanecerán bajo la promesa de Su misericordia: «Pero aun cuando estén en la tierra de sus enemigos, no los rechazaré ni los aborreceré», etc. (Levítico 26:44), hasta que añadan al arrepentimiento anteriormente mencionado una confesión completa y una teshuvá perfecta, como se indicó anteriormente: «Regresarás hasta el Eterno, tu Dios» (Deuteronomio 30:2):
Ramban on Deuteronomy 31:12
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת על דרך הפשט למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה וזה טעם ויכתב משה (דברים ל״א:כ״ב) ולמדה את בני ישראל למשה שהוא העיקר כי ממנו ישמעו וילמדו כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (דברים ל״ב:מ״ד) הוא והושע בן נון וטעם השירה הזאת השירה אשר אגיד לך עתה והיא האזינו ויקראה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה וכן נכתבה כשירה כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה:
**Ahora escribid para vosotros este cántico.** Conforme al sentido sencillo, el mandato se dirige conjuntamente a Moshé y a Yehoshúa: ambos debían escribirlo.
El Eterno quiso establecer a Yehoshúa como profeta durante la vida de Moshé. Moshé escribió, mientras Yehoshúa permanecía de pie junto a él, leía y observaba.
Este es el sentido de: «Moshé escribió» (Deuteronomio 31:22).
«Enséñala a los hijos de Israel» se dirige principalmente a Moshé, porque de él la escucharían y aprenderían. No obstante, Yehoshúa también enseñaba junto con él, como se dice al final: «Él y Hoshea, hijo de Nun» (Deuteronomio 32:44).
«Este cántico» es el cántico que ahora te comunicaré, es decir, Haazinu.
Lo llama cántico porque Israel lo recitará constantemente mediante canto y melodía. También fue escrito con forma poética, pues los cánticos se escriben dejando espacios en los lugares correspondientes a la entonación:
Ramban on Deuteronomy 31:13
וטעם כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום כטעם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב) שהיא הידיעה בפועל כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר הגלוי לפניו שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה יגיד להם כל הקורות אותם כענין שנאמר (ישעיה מח ד ה) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך:
**Porque conozco la inclinación que manifiesta hoy.** Es semejante a: «Ahora sé que temes a Dios» (Génesis 22:12). Se trata de un conocimiento demostrado mediante la acción, mientras que el conocimiento de lo futuro es un conocimiento en potencia.
Si Israel no hubiera pecado en el desierto y su inclinación no se hubiera manifestado efectivamente, no habría sido apropiado dar testimonio contra ellos mediante un cántico diciendo: está revelado ante Mí que pecaréis, y pongo por testigo que os sucederán numerosos males y angustias de tal y tal clase.
Habría sido apropiado entregarles la Torá en términos generales: «Si queréis y escucháis, comeréis lo mejor de la tierra; pero si rehusáis y os rebeláis, seréis consumidos por la espada».
Ahora, después de que su mala inclinación y su corazón extraviado se hicieron conocidos incluso para ellos mismos, el Eterno puede anunciarles todo lo que les sucederá.
Es semejante a lo escrito: «Por cuanto sabía que eres obstinado, que tu cerviz es un tendón de hierro y tu frente de cobre, te lo anuncié desde antiguo; antes de que sucediera te lo hice escuchar» (Isaías 48:4–5):
Ramban on Deuteronomy 31:14
ויצו את יהושע בן נון מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך לשון רש"י (רש"י על דברים ל״א:כ״ג) ויפה פירש ועל דעת ר"א (אבן עזרא על דברים ל״א:ט״ו) ויצו את יהושע משה במצות השם ועל כן אמר אשר נשבעתי להם וכן מצינו שאמר משה ונתתי מטר ארצכם בעתו (דברים י״א:י״ד) וכן ונתתי עשב בשדך לבהמתך (שם פסוק טו) וכן למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (דברים כ״ט:ה׳) וכן ישלח ה' בך את המארה מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (דברים כ״ח:כ׳) וכבר דברתי בהם (רמב"ן על דברים ה׳:י״ב):
**Y ordenó a Yehoshúa, hijo de Nun.** Rashí explica correctamente que esta frase se refiere al Eterno, como se demuestra por las palabras: «A la tierra que juré darles» y «Yo estaré contigo».
Según Rabí Abraham ibn Ezra, fue Moshé quien ordenó a Yehoshúa conforme al mandato del Eterno. Por eso pudo decir: «que juré darles».
Encontramos expresiones semejantes pronunciadas por Moshé: «Daré la lluvia de vuestra tierra en su tiempo» (Deuteronomio 11:14); «Daré hierba en tu campo para tus animales» (11:15); «Para que sepáis que Yo soy el Eterno, vuestro Dios» (29:5); y: «El Eterno enviará sobre ti la maldición… por la maldad de tus acciones, porque Me abandonaste» (28:20).
Ya expliqué estas expresiones anteriormente:
Ramban on Deuteronomy 31:15
וטעם ויהי ככלות משה לכתב כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (דברים ל״א:ט׳) ולא אמר להם אנה יניחו אותה ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום והנה הוסיף אותה על התורה ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם שיהיה מונח בארון מן הצד כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם ועל כן אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ל״א:א׳) כי וזאת הברכה מוקדמת ומקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויתכן כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש כתבה בספר התורה וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (דברים ל״ב:מ״ד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם והנה עשו הכהנים כן ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם ואז אמר לו השם יתברך (שם פסוק מט) עלה אל הר העברים הזה ונתחייב לעשות כן מיד ועמד וברך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית והנה הכל כסדר האמור בתורה:
**Y sucedió que, cuando Moshé terminó de escribir.** Inicialmente escribió la Torá y la entregó a los sacerdotes, como se dice anteriormente, pero todavía no les indicó dónde debían colocarla.
Después recibió la orden relativa a este cántico, lo escribió y lo enseñó a los hijos de Israel aquel mismo día. De este modo, añadió el cántico a la Torá.
Cuando Moshé terminó de escribirlo todo en el libro de la Torá, ordenó a los sacerdotes: «Tomad este libro de la Torá y colocadlo al lado del Arca del Pacto del Eterno, vuestro Dios».
Debía permanecer colocado al lado del Arca, porque desde aquel momento nadie volvería a tocarlo para añadir o quitar nada.
Este es el sentido de: «Cuando Moshé terminó de escribir las palabras de esta Torá en un libro, hasta completarlas».
Por eso Rabí Abraham ibn Ezra dijo que la sección «Y esta es la bendición» ocurrió anteriormente y que su lugar cronológico se encuentra antes de las palabras: «Moshé fue y habló todas estas palabras a todo Israel».
También es posible que, después de escribir el cántico y enseñarlo individualmente a los hijos de Israel conforme a sus tribus, llevándolos ante él al lugar de estudio, lo escribiera dentro del libro de la Torá.
Después ordenó a los sacerdotes: «Tomad este libro de la Torá», para indicar que también el cántico debía permanecer en el Arca junto con la Torá, pues formaba parte de ella y estaba allí como testigo.
Les ordenó que reunieran nuevamente ante él a todos los ancianos de las tribus y a los oficiales, y que el pueblo se congregara con ellos.
Así está escrito al final: «Moshé vino y pronunció todas las palabras de este cántico a oídos del pueblo» (Deuteronomio 32:44).
Los sacerdotes actuaron de ese modo y reunieron ante él a todo el pueblo. Moshé puso como testigos contra ellos a los cielos y la tierra delante de los sacerdotes y de todo el pueblo reunido.
Entonces el Eterno le dijo: «Sube a este monte de Avarim» (Deuteronomio 32:49). Moshé quedó obligado a hacerlo inmediatamente, se levantó y los bendijo mediante «Y esta es la bendición».
Después escribió aquella bendición al final del libro que había entregado a los sacerdotes. Entonces los sacerdotes cumplieron su orden y colocaron el libro completo al lado del Arca del Pacto.
De este modo, todo sucedió conforme al orden relatado en la Torá:
