Ramban on Exodus 28

Ramban on Exodus 28:1

וטעם נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן שלא יחשב כי בהמשח האב לכהנו יהיו הבנים האלה כהונים, אבל להם בעצמם יכהן. והנה יצא פנחס ושאר הנולדים, שלא נתכהנו רק אלה הארבעה הנמשחים עמו ומולדתם אשר יולידו אחרי כן:

El sentido de mencionar expresamente «Nadav y Avihú, Elazar e Itamar, hijos de Aharón» es que no se piense que, al ser ungido su padre para ejercer el sacerdocio, estos hijos se convertirían automáticamente en sacerdotes por medio de él. Ellos mismos debían ser investidos para ejercer el sacerdocio. De esta manera quedaron excluidos Pinjás y los demás que ya habían nacido. Solamente fueron consagrados aquellos cuatro que fueron ungidos junto con Aharón y los descendientes que ellos engendraran posteriormente:

Ramban on Exodus 28:2

לכבוד ולתפארת שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (רמב"ן על שמות כ״ה:ז׳), והלבישו כבן מלכי קדם. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל ב י״ג:י״ח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שם שם יט): והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא לא), וכן כתוב וצניף מלוכה (ישעיה סב ג), וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח), וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה טז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קלב יח) יציץ נזרו. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, וכתיב (דניאל ה טז) ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו: ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהלים פט יח) כי תפארת עזמו אתה וכתיב (ישעיה סד י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר (תהלים צו ו) עוז ותפארת במקדשו, וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס יג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם. וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:מ׳), ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס ז). והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳), שיבינו מה שיעשו וכבר אמרו (יומא סט.) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי:

«Para honor y esplendor». Significa que Aharón sería honrado y embellecido mediante vestiduras honorables y espléndidas, como está escrito: «como un novio que se engalana espléndidamente». Estas vestiduras eran ropajes de realeza. En tiempos de la Torá, los reyes vestían prendas semejantes. Así encontramos respecto de la túnica: «le hizo una túnica de franjas». Su significado es una túnica bordada con figuras semejantes a franjas. Era una túnica tejida en diseño cuadriculado, como expliqué anteriormente. Yaakov vistió a Yosef como a un hijo de los antiguos reyes. Lo mismo ocurre con el manto y la túnica. Está escrito: «Sobre ella llevaba una túnica de franjas, pues así vestían mantos las hijas vírgenes del rey». Significa que la túnica de franjas que llevaba sobre ella era visible y manifiesta, porque las hijas vírgenes del rey acostumbraban vestir mantos con los que se envolvían. Resulta que la túnica de franjas era para ella una vestidura exterior. Por eso dice después: «rasgó la túnica de franjas que llevaba sobre ella». La mitra también es conocida todavía hoy como una prenda utilizada por reyes y grandes dignatarios. Por eso, al describir la caída de la monarquía, la Escritura dice: «quita la mitra y retira la corona». También está escrito: «turbante de realeza». La Escritura llama a estas prendas «espléndidos gorros», y también está escrito: «turbantes de lino tendrán sobre sus cabezas». Constituyen esplendor y alabanza para quienes son coronados con ellos. El efod y el pectoral también son vestiduras reales, como está escrito: «y un collar de oro sobre tu cuello». La diadema era la corona de los reyes, como está escrito: «su corona florecerá». Estas vestiduras estaban hechas de oro, púrpura y azul celeste. Está escrito: «toda la gloria de la hija del rey está en el interior; su vestido está entretejido con oro». También: «vestirás de púrpura y llevarás un collar de oro sobre tu cuello». Incluso actualmente, ningún hombre, aparte del rey de las naciones, se atreve a vestir azul celeste. Está escrito: «Mordejai salió de delante del rey con vestiduras reales de azul celeste y blanco, una gran corona de oro y un manto de lino y púrpura». Aquel manto es la vestidura con la que se envolvía. Conforme al camino de la verdad, la expresión «para honor y esplendor» significa que debían confeccionar vestiduras sagradas para que Aharón sirviera con ellas, para honor de HaShem, que habitaba en medio de ellos, y para esplendor de Su poder. Así está escrito: «Tú eres el esplendor de su poder»; y también: «nuestra Casa santa y espléndida, donde nuestros padres Te alabaron». «Nuestra santidad» se refiere al Honor Divino, mientras que «nuestro esplendor» se refiere al esplendor de Israel. También está escrito: «poder y esplendor hay en Su Santuario». Y también: «para embellecer el lugar de Mi Santuario, y honraré el lugar de Mis pies». El lugar del Santuario sería embellecido mediante el Esplendor, y el lugar de Sus pies, es decir, el lugar del Templo, sería honrado mediante el Honor de HaShem. Así también dice: «en Israel manifestará Su esplendor», es decir, mostrará y singularizará Su esplendor entre ellos. Más adelante dice también respecto de todas las vestiduras de los hijos de Aharón: «para honor y esplendor». Respecto de los sacrificios está escrito: «subirán favorablemente sobre Mi altar y embelleceré Mi Casa espléndida». El altar representa Su voluntad favorable, mientras que el Honor Divino es Su Casa de esplendor. Las vestiduras debían ser confeccionadas expresamente para su finalidad sagrada. Es posible que requirieran también una intención consciente. Por eso dice: «Tú hablarás a todos los sabios de corazón, a quienes he llenado de espíritu de sabiduría», para que comprendieran aquello que estaban haciendo. Nuestros sabios ya dijeron: «La imagen de su rostro combatía victoriosamente delante de mí en mi casa de guerra»:

Ramban on Exodus 28:3

והם יקחו את הזהב הנה כל הצואות עד כאן היו במשה עצמו, ועשית, תעשה (שמות כ״ו:א׳), ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים, ולכן אמר והם יקחו את התכלת ואת הזהב, שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים. והטעם לאמר, שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם, כענין שנאמר (מלכים ב י״ב:ט״ז) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים: וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן, כי ביום הראשון בלבד כתיב ויקחו מלפני משה (שמות ל״ו:ג׳), וגם הוא שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו, ובשאר הימים הביאו אליהם, ולכך כתיב (שם ה) ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא, כי להם היו מביאים, לא שיתנום למשה והוא ישקול על ידם, אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה כדכתיב (שמות ל״ח:כ״ד) ויהי זהב התנופה וגו':

«Ellos tomarán el oro». Hasta este punto, todas las órdenes habían sido dirigidas al propio Moshé: «harás», «confeccionarás». Ahora se le ordenó hablar a todos los sabios de corazón para que confeccionaran las vestiduras. Por eso dice: «ellos tomarán el azul celeste y el oro». Ellos mismos recibirían la contribución de la comunidad y confeccionarían con ella las vestiduras. El sentido es que Moshé no debía pesar para ellos la contribución ni contarla, porque eran personas dignas de confianza, como está escrito: «no pedían cuentas a los hombres en cuyas manos entregaban el dinero para dárselo a quienes realizaban el trabajo, porque actuaban con fidelidad». Lo que aquí se dice respecto de las vestiduras se aplica igualmente a toda la obra del Tabernáculo. Solamente el primer día está escrito: «tomaron de delante de Moshé». Incluso entonces tomaron todo de delante de él sin que se hiciera un cómputo. Durante los demás días, el pueblo llevaba las contribuciones directamente a los artesanos. Por eso está escrito: «dijeron a Moshé: el pueblo trae mucho más de lo necesario». Las contribuciones eran llevadas a ellos, no entregadas a Moshé para que él las pesara y luego se las diera. Después de haber recibido todo, ellos lo contaron y pesaron, y comunicaron a Moshé el resultado, como está escrito: «todo el oro de la ofrenda fue…»:

Ramban on Exodus 28:4

ולא יזח החושן לשון נתוק, ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לבראט, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ח:כ״ח) והקרוב אלי כי הוא כמו יסח, מן בית גאים יסח ה' (משלי טו כה), ובוגדים יסחו ממנה (שם ב כב), ענין נתיצה ונתוק, בחלוף הסמ"ך והזי"ן, כמו יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמט ה), נתעלסה באהבים (משלי ז יח). ונתצתם את מזבחותם (דברים יב ג), נתסו נתיבתי (איוב ל יג). וכן ושמרתם את משמרת הבית מסח (מלכים ב י״א:ו׳), מהנתץ, יזהירם שלא יפרד אחד מהם וינתץ את המשמר: ואולי גם כן ולמזח תמיד יחגרה (תהלים קט יט), להרס ונתיצה, יאמר שיחגור הקללה תמיד עד שיהרס וינתץ בה כאשר אחרים מתאזרים בחגורתם אין מזח עוד (ישעיה כג י), אין הריסה עוד, יאמר לצור עברי באנשי ארצך כיאור אל ארץ תרשיש שהיתה סוחרתך, ואין הריסה ופירוד עוד, שלא יפרד אחד מכלכם משם ולא ישוב לצור כי תחרב לגמרי. הנפרד ממעמד חביריו יקרא הורס, כלשון אל יהרסו אל ה' לראות (שמות י״ט:כ״ד), וכתיב ממעמדך יהרסך (ישעיה כב יט), וכן ומזיח אפיקים רפה (איוב יב כא), נתיצת האפיקים, הם הנחלים השוטפים והורסים ההרים והגאיות. ומזח בשקל מצח, שניהם בעלי הנו"ן, כי הוא מלשון נצוח, כי חוזק הראש במצח:

«El pectoral no se separará». Rashi escribió, siguiendo a Dunash ben Labrat, que esta palabra significa separación o desprendimiento y procede de la lengua árabe. A mi parecer, está relacionada con el verbo yasaj, como en: «HaShem derribará la casa de los soberbios» y «los traidores serán arrancados de ella». Su significado es demolición y separación, con intercambio de las letras sámej y záyin, como ocurre en «los piadosos se regocijarán con honor» y «deleitémonos en amores»; también «derribaréis sus altares» y «destruyeron mi senda». Así debe entenderse también: «guardaréis la custodia de la Casa para que no sea quebrantada». Les advierte que ninguno de ellos se aparte ni rompa la guardia. Quizá también la expresión «que la lleve siempre ceñida como cinturón» tenga el sentido de destrucción y demolición. Significa que llevará siempre ceñida la maldición hasta que sea destruido y demolido por ella, del mismo modo que otras personas se ciñen sus cinturones. «Ya no queda destrucción» significa que ya no habrá separación. La Escritura dice a Tzor: «Pasa por tu tierra como el río, hija de Tarshish, que comerciaba contigo; ya no queda destrucción». Significa que nadie se separará de vosotros para marcharse de allí y regresar a Tzor, porque la ciudad será completamente destruida. A quien abandona el lugar en que se encuentran sus compañeros se lo llama «quien irrumpe» o «quien derriba», como en: «que no irrumpan hacia HaShem para mirar»; y también: «te derribará de tu puesto». Asimismo, «desata la fuerza de los torrentes» significa la demolición producida por los torrentes, que son corrientes de agua que arrasan montañas y valles. La palabra mézaj sigue el mismo modelo que métzaj, «frente». Ambas tienen originalmente una letra nun, pues métzaj está relacionada con nétzaj, fuerza o victoria, porque la fortaleza de la cabeza se encuentra en la frente:

Ramban on Exodus 28:5

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים סבר רבי אברהם להתחכם בענין האורים והתומים, ואמר (שמות כ״ח:ו׳) כי הם מעשה אומן כסף וזהב, והאריך בענינם כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל. ולא אמר כלום. אבל הם כדברי רש"י (רש"י על שמות כ״ח:ל׳), כתב שם המפורש (תיב"ע) נתון בין כפלי החשן, ולכך הוצרך להיות כפול (שמות כ״ח:ט״ז). והראיה, כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, ולא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל. ופרט בבגדים ויעש את האפוד (שמות ל״ט:ב׳), ויעש את החשן (שם ח), ולא אמר ויעש האורים והתומים, ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל, ואם אולי ירצה לקצר בהם לעמקם היה אומר ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק: ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר ועשו ארון (שמות כ״ה:י׳), ועשית שולחן (שם כג), ועשית מנורת (שם לא), וכן כלם ובמשכן אמר ואת המשכן תעשה (שם כו א), בעבור שכבר הזכירו ועשו לי מקדש (שם כה ח). והנה באורים ותומים אמר (כאן) ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, לא צוה אתו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה"א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח), כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל, אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג כד): והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר (ויקרא ח ז ח) ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן: והענין הוא, כי היו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם (במדבר כז כא) והמשל, כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א א). היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג:). או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להעשות מהם "הוי הד עליה", או "הי על ידוהה", ותיבות אחרות רבות מאד, אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים", מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה. וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (שם כא:): ואפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה, ולפיכך היה ביד דוד אפוד (שמואל א כ״ג:ו׳), והיה כדמות אפוד משה, ובו חשן כדמות חשן הקדש, אבל נראה שהיו בד, כאשר נאמר בשמואל (שם ב יח) נער חגור אפוד בד, ואמר בנוב עיר הכהנים (שם כב יח) שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענין לפעמים, כאשר חשב בזה ר"א ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר"א לא נתכון אליה:

«Colocarás en el pectoral del juicio los Urim y los Tumim». Rabí Avraham creyó poder ofrecer una explicación ingeniosa acerca de los Urim y los Tumim. Dijo que eran una obra artesanal de plata y oro, y se extendió en su explicación porque pensó que estaban relacionados con figuras fabricadas por los astrólogos para conocer el pensamiento de quien formulaba la pregunta. Pero no dijo nada válido. La verdad es como explicó Rashi: era un escrito que contenía el Nombre explícito, colocado entre los dobleces del pectoral. Por eso este debía ser doble. La prueba es que los Urim y los Tumim no son mencionados en absoluto entre las obras realizadas por los artesanos. Moshé no les dio ninguna orden acerca de su fabricación, ni se relata que los confeccionaran. La Escritura detalla las vestiduras: «hizo el efod» y «hizo el pectoral», pero no dice: «hizo los Urim y los Tumim». Si hubieran sido una obra de un artesano sabio, la Torá habría descrito su fabricación más extensamente que la de cualquier otra cosa. Incluso si hubiera querido hablar brevemente debido a la profundidad de su naturaleza, habría dicho: «Harás Urim y Tumim conforme a lo que te fue mostrado en el monte; los harás de oro puro o de plata refinada». Además, observa que la Escritura no utiliza el artículo definido respecto de ninguno de los utensilios que no habían sido mencionados anteriormente. Dice: «harán un Arca», «harás una mesa», «harás una menorá», y así con todos los demás. Respecto del Tabernáculo dice: «el Tabernáculo harás», porque ya lo había mencionado anteriormente al decir: «harán para Mí un Santuario». Sin embargo, respecto de los Urim y los Tumim dice aquí: «colocarás en el pectoral del juicio los Urim y los Tumim». No le ordena fabricarlos y los menciona con el artículo definido. La Escritura solamente los menciona en relación con Moshé. En la orden dice: «colocarás en el pectoral del juicio», y en el relato de su cumplimiento: «colocó en el pectoral los Urim y los Tumim». Esto se debe a que no eran una obra artesanal. Los artesanos y la comunidad de Israel no participaron en su fabricación ni aportaron contribución alguna para ellos. Eran un secreto transmitido a Moshé directamente por la boca del Poder Divino. Él los escribió con santidad, o fueron una obra celestial. Por eso la Escritura los menciona de manera indeterminada, pero utilizando el artículo definido, como en: «colocó al este del jardín de Edén los querubines». Moshé tomó el escrito de los Urim y los Tumim y lo colocó allí, dentro del pectoral del juicio, después de haber vestido a Aharón con el efod y el pectoral. Así está escrito: «colocó sobre él el efod y lo ciñó con el cinturón del efod; puso sobre él el pectoral y colocó en el pectoral los Urim y los Tumim». Solamente entonces los introdujo entre los dobleces del pectoral. El asunto es que contenían Nombres sagrados. Por su poder, las letras grabadas en las piedras del pectoral se iluminaban ante los ojos del sacerdote que consultaba mediante su juicio. Por ejemplo, cuando preguntaron: «¿Quién de nosotros subirá primero contra el cananeo para combatirlo?», el sacerdote concentraba su intención en los Nombres llamados Urim. Entonces se iluminaban ante sus ojos las letras de la palabra Yehudá, junto con una yod procedente del nombre Leví, una áyin de Shimón, una lámed de Leví y una he de Avraham, cuyo nombre también estaba escrito allí según nuestros sabios. También es posible que se iluminara nuevamente otra letra he del nombre Yehudá. Sin embargo, aunque las letras se iluminaran ante los ojos del sacerdote, todavía no conocía su orden. Las letras que componían la respuesta «Yehudá subirá» podían combinarse de muchas otras maneras y formar frases diferentes. Pero allí había otros Nombres sagrados llamados Tumim. Por su poder, el corazón del sacerdote se hacía tamim, perfecto, en el conocimiento del significado de las letras que se habían iluminado ante sus ojos. Cuando dirigía su intención a los Nombres de los Urim y las letras se iluminaban, volvía inmediatamente a concentrarse en los Nombres de los Tumim. Mientras las letras todavía brillaban ante sus ojos, surgía en su corazón la comprensión de que su combinación correcta era: «Yehudá subirá». Esta era una de las categorías de rúaj hakódesh. Se encontraba por debajo de la profecía, pero por encima de la voz celestial utilizada durante la época del Segundo Templo, después de que cesara la profecía y dejaran de funcionar los Urim y los Tumim, como mencionaron nuestros sabios. Es posible que, después de que Moshé colocara en el pectoral los Nombres sagrados de los Urim y los Tumim, estos fueran conocidos por tradición por los mayores sabios de Israel. Moshé se los habría transmitido junto con los secretos de la Torá. Por eso David tenía en su poder un efod. Era semejante al efod de Moshé y tenía un pectoral parecido al pectoral sagrado, aunque parece que estos estaban hechos de lino. Así está escrito respecto de Shemuel: «el joven estaba ceñido con un efod de lino»; y respecto de Nov, ciudad de los sacerdotes: «ochenta y cinco hombres que llevaban un efod de lino». Vestían con él a un sacerdote que también perteneciera a los discípulos de los profetas, consultaban mediante él y en algunas ocasiones recibían respuesta, de una manera semejante a lo que pensó Rabí Avraham. Respecto de lo que dijo Rabí Avraham: «Si hubiera visto la respuesta de Rabenu Hai, no habría hablado de ese modo», nosotros ya la vimos y consideramos, y sabemos que Rabí Avraham no se refería a ella:

Ramban on Exodus 28:6

מעיל כתב רש"י (רש"י על שמות כ״ח:ד׳) (רש"י על שמות כ״ח:ד׳) הוא כמין חלוק, וכן הכתנת, אלא שהכתנת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק העליון. ואין הדבר כן, כי המעיל בגד יתעטף בו, כמו שאמר (שמואל א כ״ח:י״ד) והוא עוטה מעיל, וכתיב (ישעיה סא י) מעיל צדקה יעטני, ולא תבא עטיה על הכתנת רק על השלמה אשר יכסה בו, דכתיב (תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה, כי הוא עטוף, וכן ועל שפם יעטה (ויקרא יג מה), יתעטף. והוא תרגומו של יונתן בן עוזיאל שהזכיר הרב (רש"י לעיל בפסוק ד) כרדוטין (ס"א כדרוניא, כרדונין) (תרגום יונתן על שמואל ב י״ג:י״ח), כי הוא עטוף קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו, כי אם הי' חלוק אינן דומין זה לזה כלל. וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו ויקרע (שם א טו כז), והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק. אבל המעיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל, ובשאר המעילים יש לו בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו, ואותו בית צואר נקרא פי מעיל, וצוה הכתוב שיהא ארוג עמו. והמעיל כלו מחולק מלפניו עד למטה, מכניס ראשו בנקב פיו ונמצא צוארו חגור בפי המעיל, ומלפניו שתי כנפים מכסה בו ומגלה כרצונו, כמין גלימא שאין לה בית ראש, שחלקו התפירה שלפניה מקמי שפה ולמטה, ולכן יבא בו לשון עטיה לעולם: ולא ידעתי גם כן למה עשה הרב הפעמונים לעצמם, פעמון בין שני רמונים, כי אם כן לא היו הרמונים משמשין כלום, ואם לנוי, למה היו עשויים כרמונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב ועוד, שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים, ואם יעשה בהם טבעות לתלות בהן: אבל הם בתוכם ממש, כי הרמונים חלולים ועשויים כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהם, והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם ולא פירש הכתוב מנינם, אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין, ובהם שבעים ושנים ענבלין, ותולה שלשים וששה מצד אחד, ושלושים וששה מצד אחר, כדאיתא בזבחים בפרק המזבח (פח:), ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתנת, אלא יש לו כנפים: וכן כתב רש"י (רש"י על שמות כ״ח:ד׳) שהמצנפת כמין כובע, שהרי במקום אחר (שמות כ״ח:מ׳) קורא להם מגבעות, ומתרגמינן קובעין וגם זה אינו, שהרי אמרו שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל. ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום, אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות (להלן כח מ, כט ט, ועוד), ואף היא מצנפת היא, אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא קובע כדברי אונקלוס, כי מגבעת כמו מקבעת, כאשר אמרתי בסדר ויהי מקץ (בראשית מא מז) בחלופי הגימ"ל והקו"ף, אלא שהמגבעת כמו המצנפת, ולכך הזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט מצנפת בתורת כהנים (צו ב א), ובמסכת יומא (עא:) שנינו כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה, בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט, מוסף עליו כהן גדול, חשן ואפוד ומעיל וציץ:

«Manto». Rashi escribió: «Era semejante a una túnica, y lo mismo la túnica sacerdotal; solo que la túnica se llevaba pegada al cuerpo, mientras que el manto era la túnica exterior». Pero esto no es correcto. El manto era una prenda con la que la persona se envolvía, como está escrito: «estaba envuelto en un manto», y también: «me envolvió con un manto de justicia». El verbo «envolver» no se emplea respecto de una túnica, sino respecto de una prenda completa con la que la persona se cubre. Así está escrito: «se envuelve en luz como en una vestidura», porque queda rodeado por ella. También «se cubrirá hasta el labio» significa que se envolverá. Esta es también la traducción de Yonatán ben Uziel mencionada por el maestro: kardutín. Era una prenda envolvente, semejante en cierta medida al efod, con el cual se envolvía la mitad del cuerpo situada hacia las piernas. Si hubiera sido una túnica, el manto y el efod no se parecerían en nada. Otra prueba se encuentra en el versículo: «se aferró al extremo de su manto y este se rasgó». El manto tenía, por tanto, extremos o alas, y no era semejante a una túnica. El manto era una vestidura que rodeaba todo el cuerpo desde el cuello hasta los pies y carecía completamente de mangas. Los demás mantos tenían una abertura para el cuello, adaptada a todo su contorno y cosida a la prenda. Esta abertura recibe el nombre de «boca del manto». La Escritura ordenó que esta abertura fuera tejida junto con la propia prenda. El manto se encontraba completamente abierto por delante hasta su borde inferior. El sacerdote introducía la cabeza por la abertura superior, de modo que el cuello quedaba rodeado por la boca del manto. Por delante quedaban dos extremos con los que podía cubrirse o descubrirse según quisiera, semejante a una capa que carece de abertura cerrada para la cabeza, porque la costura delantera había sido abierta desde el borde superior hasta abajo. Por eso siempre se utiliza respecto de él el verbo «envolver». Tampoco sé por qué el maestro consideró que las campanillas eran objetos independientes, colocando una campanilla entre cada dos granadas. Si fuera así, las granadas no cumplirían ninguna función. Si solamente servían como adorno, ¿por qué debían tener forma de granadas huecas? Podrían haberse hecho como manzanas de oro. Además, la Escritura tendría que haber explicado de qué manera se colgaban las campanillas y si debían fabricarse anillas para sostenerlas. En realidad, las campanillas se encontraban dentro de las granadas. Las granadas eran huecas y estaban hechas como pequeñas granadas cuyos extremos todavía no se habían abierto. Las campanillas quedaban ocultas dentro de ellas, aunque podían verse desde el exterior. La Escritura no especificó su número, pero nuestros sabios dijeron que había setenta y dos campanillas y setenta y dos badajos. Se colocaban treinta y seis de un lado y treinta y seis del otro, como se enseña en el tratado Zevajim. De aquí se aprende que el manto no era semejante a una túnica, sino que tenía dos alas o extremos. Rashi escribió también que la mitra era semejante a un sombrero, porque en otro lugar las prendas de los sacerdotes ordinarios son llamadas «gorros», palabra que el Targum traduce como «sombreros». Esto tampoco es correcto, pues nuestros sabios dijeron que la mitra tenía una longitud de dieciséis codos. Era semejante a un turbante con el que se envolvía la cabeza, enrollándolo una y otra vez alrededor de ella, una vuelta sobre otra. La mitra del sumo sacerdote no recibe en ningún lugar el nombre de «gorro». Solamente respecto del sacerdote ordinario la Escritura utiliza la palabra «gorros». También aquella prenda era una mitra, pero el sacerdote ordinario envolvía con ella toda su cabeza y levantaba los dobleces sobre ella de manera semejante a un gorro, que se fija sobre la cabeza, como tradujo Onkelos. La palabra migbáat, «gorro», es semejante a mikbáat, como expliqué en la sección Vayehí Miketz acerca del intercambio entre las letras guímel y kuf. No obstante, el gorro era esencialmente una mitra. Por eso nuestros sabios llaman constantemente «mitra» tanto a la del sumo sacerdote como a la del sacerdote ordinario. Así se enseña en Torat Kohanim, y en el tratado Yomá se dice: «El sumo sacerdote sirve con ocho vestiduras y el sacerdote ordinario con cuatro: túnica, pantalones, mitra y cinturón. El sumo sacerdote añade a estas el pectoral, el efod, el manto y la diadema»:

Ramban on Exodus 28:7

ולא ימות מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו עליו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ח:ל״ה) ואינו נכון בעיני, שהיה לו לכתוב פסוק זה לאחר שיזכיר כל שמונה בגדים (אחרי פסוק מב), ולמה הזכיר זה בשלשה בגדים חשן ואפוד ומעיל קודם שיזכיר ציץ וכתנת מצנפת ואבנט ומכנסים. וכן אמר ובצאתו ולא ימות, ואין ביציאה עבודה שיתחייב עליה משום מחוסר בגדים וכן והיו על אהרן ועל בניו (שמות כ״ח:מ״ג) כתב רש"י (רש"י על שמות כ״ח:מ״ג) והיו כל הבגדים האלה על אהרן ועל בניו הראויים לו והאמורים בהם, ומתו, הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה. וכן נראה זה בדרך הפשט: אבל לפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רבותינו כן, אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכולם, באהרן ובבניו, והיא על המכנסים, והענש גם כן בהם כי צוה בעשייה ועשה להם מכנסי בד (שמות כ״ח:מ״ב), וצוה על הלבישה והיו על אהרן ועל בניו (שמות כ״ח:מ״ג), כי בשאר הבגדים צוה למעלה בעשייתם (מפסוק ב עד פסוק מ) וצוה בלבישה (בפסוק מא) והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו, א"כ הצואה הזו (שמות כ״ח:מ״ג) כולה על המכנסים, ועליהן יהיה העונש: ולמדנו זה ממה שאמרו בסנהדרין (פג:) ובשחיטת קדשים (זבחים יז:) מחוסר בגדים ששימש מנא לן דבמיתה, א"ר אבהו א"ר יוחנן, ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון, וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם (שמות כ״ט:ט׳), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להם זרים, ואמר מר זר ששימש במיתה ואם היה הכתוב הזה (שמות כ״ח:מ״ג) אצלם בכל הבגדים הנה בכאן עונש מפורש למחוסר בגדים, כמאמר הרב, אבל היא במכנסים בלבד, והכתוב האחר (שמות כ״ט:ט׳) בשאר הבגדים, ולא הוזכרו שם המכנסים. והראיה על דעתם שלא הזכיר למטה (להלן כט ה ט) בסדר הלבישה מכנסים כלל, כי בעבור שענש עליהם בכאן אין צורך לחזור ולהזכירם, כי בידוע שילבשם: ומה שאמר למעלה (כאן) ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות, הוא על דעתי ביאור למצות הפעמונים, כי מפני שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, לכך אמר כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש (אסתר ד יא): וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה) וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא טז יז), אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י) לא היו באוהל מועד, על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו ובפרקי היכלות ידוע זה הענין. והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים. והזהיר זה בכ"ג למעלתו, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו כי מלאך השם צבאות הוא (מלאכי ב ז), כי ההדיוטים (לא) יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב: וראיתי במדרש ואלה שמות רבה (שמות רבה ל״ח:ח׳) באבני החשן מה טעם, שיהא הקב"ה מסתכל בהן בבגדי הכהן בכניסתו ביום הכפורים ונזכר לזכות השבטים רבי יהושע בשם רבי לוי אומר, משל לבן מלכים שהיה פדגוג נכנס אצלו מלמד על בנו סניגוריא, והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו, מה עשה הלבישו פורפירא שלו שיהיו רואין אותו ומתיראין ממנו, כך אהרן היה נכנס בכל עת (ויק"ר כב ו) לבית קדש הקדשים, ואלולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא היה יכול ליכנס למה שהיו מלאכי השרת שם, מה עשה הקב"ה נתן לו מדמות לבושי הקדש, שנאמר (ישעיה נט יז) וילבש צדקה כשרין. עד כאן אגדה זו. ואע"פ שלא היה נכנס לפני ולפנים בבגדים אלו, אף באהל מועד הוצרך לכך ביום הכפורים, שהרי כתיב (ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד:

Ramban on Exodus 28:8

על פתיל תכלת ובמקום אחר (שמות ל״ט:ל״א) הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת ועוד, כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים (זבחים יט) שנינו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, [ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח], והציץ מלמטה, [וג' נקבים היה עושה בו, בשני ראשיו ואמצעיתו], והפתילים היו בנקבים ותלויים בו בשני ראשיו ובאמצעו, ששה בשלשה מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתם, נמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד, והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ונמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן את הציץ על ראשו, וע"י פתיל האמצעי הוא מחזקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, הרי נתקיימו כל המקראות הללו, פתיל על הציץ (שמות ל״ט:ל״א), וציץ על הפתיל (כאן), ופתיל על המצנפת מלמעלה (כאן ושם). כל זה לשון רש"י (רש"י על שמות כ״ח:ל״ז): ואני תמה בדבריו, שהכתוב אינו מצוה רק לעשות פתיל תכלת אחד, והוא עושה ששה ועוד, שהוא מצרף המקראות של הצואה והעשייה, ומרבה פתילים כנגד כלן, וכן תוכל למנות בארון ושולחן ומנורה. ואם הכתוב צוה שישימו אותו על פתיל תכלת, היאך נתנו הם עליו פתיל תכלת, ואנה צוו לעשות כן. ומה צורך לחוטין שבאמצע, והוא קשור מאחורי העורף כדרך כל ציץ באנשים ובנשים: אבל אין הדבר כמו שאמר הרב, ולא היה שם אלא פתיל אחד, שהטס מקיף מאזן לאזן, ונקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת נכנס בשני הנקבים, והציץ נקשר בו כנגד העורף והנה היה צונף המצנפת סביב הראש, לא על המצח כלל, אלא למעלה במקום שער. ועל דעת רבותינו (זבחים יט.) היה מניח גם מקצת שער ראשו כנגד פניו לתפילין. והיתה הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח האמצעי, והוא מכסה בה כל הראש כנגד אחוריו. והרי הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח בשפוע, ומניח הציץ כנגד מצחו מאזן לאזן, ואין הפסק בין מצחו לציץ. אבל מאוזן לאוזן מאחוריו כנגד כל העורף תהיה המצנפת, והפתיל שנקשר בו, יבא עליה: וזהו שאמר ושמת אותו על פתיל תכלת, שיכניס הפתיל בנקבי הציץ, והיה הפתיל על המצנפת לאחורי אזניו כנגד העורף, אל מול פני המצנפת יהיה הציץ, והיה על מצח אהרן, ויהיה על המצח כנגד המצנפת בפניו וזהו שאמר (שמות כ״ט:ו׳) ושמת המצנפת על ראשו, כלומר למעלה בעליון שבראש, לא כמו המגבעות שנאמר בהן (שם ט) וחבשת להם מגבעות, שהן חובשות הראש כמי שחושש בראשו וחובשו לחזוק. ואומר (שם ו) ונתת את נזר הקדש על המצנפת, כי עליה יקשרנו מאחוריו. וכן אמר (שמות ל״ט:ל״א) ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה, כי שם ינתן בקשר. וכן וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב (ויקרא ח ט), ששם בקשירתו על המצנפת, ואל מול פניו ציץ הזהב. והנה הנתינה בכל הכתובים על המצנפת, כי היא הקשירה, אבל הציץ אל מול פני המצנפת במצח: ואין להקפיד בין ויתנו עליו פתיל תכלת (שמות ל״ט:ל״א), ובין ושמת אותו על פתיל תכלת (כאן), כי בשניהם כאלו אומר ושמת אותו בפתיל תכלת, ויתנו בו פתיל תכלת, כדרך ונתת אותם על סל אחד (שמות כ״ט:ג׳), בסל, וכמוהו המלט על נפשך (בראשית יט יז) או ישמש במקום "אל", ונתת אותו אל פתיל תכלת, ויתנו אליו פתיל תכלת. כי הפתיל נתן אליו, והוא אל הפתיל, כי בו יסמך: והכלל שאין ענין הכתובים אלא שיכניסו הפתיל בנקבי הציץ, וגם כן הוא שהציץ על הפתיל והפתיל על הציץ, וכן וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (שמות כ״ח:כ״ח) שהביא רש"י ראיה ממנו, פתיל אחד הוא, שהיו מכניסין פתיל אחד בטבעות החשן ובטבעות האפוד שכנגדו, וכן בקצה האחר פתיל אחד, כי שני מקומות הן וכל אחד בפתיל אחד ירכסו אותו:

Ramban on Exodus 28:9

והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו אותן הכתובים בהם. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ח:מ״א) וטעם אתו, שביום אחד ילבישם כלם וימשחם:

«Vestirás con ellas a Aharón, tu hermano, y a sus hijos junto con él». Rashi explicó: «Con aquellas vestiduras que fueron mencionadas respecto de cada uno». El sentido de «junto con él» es que debía vestirlos y ungirlos a todos en un mismo día:

Ramban on Exodus 28:10

ומשחת אותם ומלאת את ידם כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ח:מ״א) ולא הבינותי בדבריו איך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר. ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גונ"ט, ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים, לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים, ויביא ראיה מן המנהג, ודע כי הענין ההוא יצא להם מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז, וכך מתורגם להם שלף איש נעלו (רות ד ז), ששולף הגנ"ט שלו, והם אומרים שהגואל נתן לבועז, וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם. והנה דברנו בדברי הבאי: והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות, כלשון כי מלאו ימי (בראשית כט כא), ובמלאת הימים האלה (אסתר א ה), עד יום מלאת (ויקרא ח לג), בהשלימם, וכן בכסף מלא (בראשית כג ט), מחיר שלם והטעם, כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלימה, ראויה לכל העבודות והמלאכות. וכן מלאו ידכם היום (שמות ל״ב:כ״ט), כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם, כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו. או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת ה' במשכן, כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח): ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף נתתי לבית אלהי, ואמר להם ומי מתנדב למלאת ידו היום לה' (דהי"א כט ה), כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקרבנות ובכל העבודות, כי אין עבודת ישראל להקב"ה שלימה אלא בבית המקדש וכן איל המלואים בפרשה הזאת (שמות כ״ט:כ״ב) שמלוי הכהנים בו, כי חטאת והעולה לכפר, וזה למלאת ידו בהקרבה: ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם איל המלואים דאשלמותא (כ"ה בתרגום יונתן ויקרא ח כב), וכן תרגם בכולם לשון שלמות אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ח:מ״א) רדף הענין ולא הקפיד בלשון, כמנהגו במקומות רבים: ויש מפרשים (הרד"ק בספר השרשים שרש מלא) ומלאת את ידם, שימלא ידם מן הקרבנות, וכן החפץ ימלא את ידו (מלכים א י״ג:ל״ג), שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו והנכון מה שפרשתי. ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות (שם), שיביא מלואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו, ואחרי כן יהיה כהן לבמות, כי בדומה לדרכי התורה יעשו:

«Los ungirás y llenarás sus manos». Rashi escribió: «Toda expresión de “llenar las manos” significa inauguración o investidura, cuando una persona comienza a quedar establecida en una función desde aquel día en adelante». No comprendí cómo la expresión «llenar las manos» puede significar la inauguración de cualquier cosa. El maestro explicó también que, en la lengua extranjera, cuando un gobernante nombra a una persona para un cargo le entrega un guante de cuero llamado gant, y por medio de aquel guante la confirma en su función. Esto sería «llenar las manos». No sé si el maestro quiso decir que la inauguración recibe el nombre de «llenar las manos» debido al guante, aportando como prueba aquella costumbre. Debes saber que esa costumbre procede para ellos de la Torá, pues la identifican con el acto de adquisición por intercambio realizado por Bóaz. Así traducen el versículo «un hombre se quitaba el calzado»: dicen que se quitaba su guante y que el pariente redentor se lo entregó a Bóaz. Esta costumbre suya aparece mencionada en los libros de sus sabios. Pero con esto nos hemos ocupado de palabras sin fundamento. El significado correcto de «llenar las manos» en la Torá es el de perfección o plenitud, como en: «se han cumplido mis días», «al completarse aquellos días» y «hasta el día de su cumplimiento». Todas estas expresiones significan completar o llevar algo a su plenitud. Así también «por el precio completo» significa por su valor íntegro. El sentido es que un extraño cuya mano no tiene capacidad suficiente, debido a su falta de pureza, para ofrecer un sacrificio o realizar el servicio real, posee una mano incompleta respecto de aquella labor. Cuando se vuelve apto para realizarla, su mano queda completa y preparada para todos los servicios y labores. Este es también el sentido de: «llenad hoy vuestras manos para HaShem». Ahora vuestras manos quedaron completas para todo el servicio de HaShem, pues cada uno sirvió a HaShem actuando contra su propio hijo y contra su hermano. También puede aludir a que, por el mérito de aquel acto, serían escogidos para realizar el servicio de HaShem en el Tabernáculo, como está escrito: «en aquel tiempo HaShem separó a la tribu de Leví». El rey David dijo a Israel acerca de las contribuciones para el Templo: «Por mi deseo hacia la Casa de mi Dios, poseo un tesoro particular de oro y plata que he entregado para la Casa de mi Dios». Después les dijo: «¿Quién se ofrece voluntariamente para llenar hoy su mano para HaShem?». Mediante su contribución para la construcción del Templo, sus manos quedarían completas para participar en todos los sacrificios y servicios, porque el servicio de Israel al Santo, bendito sea, no alcanza su plenitud sino en el Templo. Este es también el significado del «carnero de la investidura» mencionado en esta sección. Mediante él se completaba la investidura de los sacerdotes. La ofrenda por el pecado y la ofrenda de ascensión servían para expiar, mientras que este carnero tenía la finalidad de completar su mano para la presentación de los sacrificios. Encontré que el Targum Yerushalmi traduce «carnero de la investidura» como «carnero del perfeccionamiento». De igual manera traduce todas estas expresiones utilizando el concepto de plenitud. Onkelos, sin embargo, tradujo el sentido general del asunto sin conservar con precisión la expresión original, como acostumbra hacer en muchos lugares. Algunos explican «llenarás sus manos» en el sentido de que llenará sus manos con los sacrificios. Del mismo modo: «quien lo deseaba llenaba su mano», es decir, ofrecía de ellos cuanto quería, llenando sus manos. Pero lo correcto es lo que expliqué. El significado de: «quien lo deseaba llenaba su mano y se convertía en sacerdote de los altares» es que presentaba para sí sacrificios de investidura, conforme a lo que había imaginado en su corazón, para inaugurarse; después de ello se convertía en sacerdote de los altares, porque imitaban de manera distorsionada los caminos de la Torá: