Ramban on Exodus 33
Ramban on Exodus 33:1
וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ג:ו׳) שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:
El sentido de «Los hijos de Israel se despojaron de sus adornos» es que, al escuchar esto, se despojaron y se quitaron todos sus adornos en mayor medida que al principio.
Onkelos tradujo «sus adornos» como «armas preparadas». Su opinión concuerda con quien dijo en Bereshit Rabá que el Santo, bendito sea, los había ceñido con armas en el momento de la entrega de la Torá, es decir, con instrumentos espirituales destinados a protegerlos de todo daño y del ángel de la muerte.
Así interpretaron nuestros Sabios: «Grabadas —jarut— sobre las tablas» significa libertad —jerut— respecto al ángel de la muerte. Aquellas armas eran los Nombres del Santo, bendito sea.
Israel aceptó voluntariamente sobre sí la mortalidad como castigo por el becerro. Esto representó un gran arrepentimiento y una profunda contrición por su pecado.
Ramban on Exodus 33:2
ומשה יקח את האהל כתב רש"י (רש"י על שמות ל״ג:י״א) (רש"י על שמות ל״ג:י״א) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר"ח אלול נאמר לו (שמות ל״ד:ב׳) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה: ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (רש"י על שמות ל״ג:ז׳) (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ, הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו. אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (שמות ל״ב:ל״א), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (שמות ל״ג:ל״ג-ל״ה), וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (שמות ל״ג:א׳-ג׳), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (שמות ל״ג:ד׳-ו׳) אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו. ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (שמות ל״ג:ז׳) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם ואמר (שם) והיה כל מבקש ה', טעם, שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו והכתוב ישלים לספר (שמות ל״ג:ח׳-י״א) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז:): וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו: ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (שמות ל״ג:ז׳-י״א) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן: אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (שמות ל״ד:א׳) פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם:
«Moshé tomaba la tienda». Rashi escribió que Moshé mantuvo esta práctica desde Yom Kipur hasta la construcción del Mishkán, pero no más tiempo.
Las primeras tablas fueron quebradas el diecisiete de Tamuz. El dieciocho quemó el becerro y juzgó a los pecadores. El diecinueve subió y permaneció allí cuarenta días. El primero de Elul recibió la orden: «Sube por la mañana» para recibir las segundas tablas, y permaneció otros cuarenta días. El diez de Tishrí el Santo, bendito sea, se reconcilió con Israel, le entregó las últimas tablas y Moshé descendió. Entonces comenzó a ordenar la construcción del Mishkán, que fue erigido el primero de Nisán. Una vez establecido, Dios solo habló con él desde allí.
También Rabí Avraham Ibn Ezra considera que todo esto sucedió después de que descendiera con las segundas tablas y que la Torá no siempre relata los acontecimientos en orden cronológico.
Esto no me parece correcto. ¿Por qué habría de mencionarse aquí, en medio de la sección?
Las palabras de nuestros Sabios en todos los midrashim indican que Moshé hizo esto a causa del pecado del becerro. Moshé razonó: «Quien ha sido apartado por el maestro también está apartado por el discípulo». Como menciona Rashi: «Yo estoy enojado y tú estás enojado; entonces, ¿quién los acercará?».
Si la tienda hubiera sido sacada después de Yom Kipur, tanto el Santo, bendito sea, como Moshé ya estarían reconciliados con ellos.
Lo que parece correcto es lo siguiente. El día en que descendió, el diecisiete de Tamuz, Moshé quemó el becerro y juzgó a quienes lo habían servido. Al día siguiente dijo al pueblo que subiría a Hashem para obtener expiación por ellos.
Subió a la montaña donde se encontraba la gloria divina. Esto es lo que significa: «Moshé regresó a Hashem». Pronunció una breve plegaria: «Por favor, este pueblo ha cometido un gran pecado». Hashem le respondió: «A quien haya pecado contra Mí, lo borraré de Mi libro. Ahora ve, conduce al pueblo». Entonces comenzó la plaga, y Dios le ordenó: «Ve, sube de aquí, tú y el pueblo».
Moshé comunicó esto a Israel. Ellos guardaron duelo y se quitaron sus adornos. Moshé comprendió entonces que el asunto sería muy prolongado y no sabía cómo terminaría.
Tomó la tienda y la colocó fuera del campamento, para que la Presencia hablara con él desde allí, pues ya no habitaba en medio del pueblo. Si la tienda permanecía dentro del campamento, la comunicación divina no se produciría allí.
«Todo el que buscaba a Hashem salía hacia ella» significa que todo aquel que quisiera buscar a Hashem saldría hasta Moshé.
La Escritura termina relatando todo lo que ocurrió mientras la tienda permaneció allí, hasta la construcción del Mishkán. Según nuestros Sabios, esto continuó desde Yom Kipur hasta el primero de Nisán.
He visto en los capítulos de Rabí Eliézer que Rabí Yehoshúa ben Korjá dice: «Moshé permaneció cuarenta días en la montaña, leyendo la Ley Escrita durante el día y estudiando la Ley Oral durante la noche. Después de cuarenta días tomó las tablas y descendió al campamento.
»El diecisiete de Tamuz rompió las tablas y mató a los pecadores de Israel. Permaneció cuarenta días en el campamento, hasta quemar el becerro, triturarlo como polvo de la tierra, eliminar la idolatría de Israel y colocar a cada tribu en su lugar.
»El primero de Elul el Santo, bendito sea, le dijo: “Sube a Mí a la montaña”. Hicieron sonar el shofar por todo el campamento para anunciar que Moshé había subido a la montaña, de modo que no volvieran a extraviarse tras la idolatría.
»El Santo, bendito sea, fue exaltado mediante aquel shofar, como está escrito: “Dios ascendió con aclamación; Hashem, con el sonido del shofar”. Por eso los Sabios establecieron que el shofar se toque el primero de Elul cada año».
Según esta enseñanza, «Moshé tomaba la tienda» y toda la sección siguiente se aplican desde el dieciocho de Tamuz hasta el final de los primeros cuarenta días, y también desde Yom Kipur hasta el primero de Nisán.
Sin embargo, esto no concuerda bien con lo que está escrito: «Me postré ante Hashem como al principio durante cuarenta días y cuarenta noches; no comí pan ni bebí agua», y: «Me postré ante Hashem durante aquellos cuarenta días y cuarenta noches en que permanecí postrado, porque Hashem había dicho que os destruiría».
No es posible que todo esto se refiera a los últimos cuarenta días, después de que Dios ya le había dicho: «Lábrate dos tablas y sube hacia Mí», pues aquellos días transcurrieron en reconciliación y Dios ya había cancelado el decreto de destruirlos.
Ramban on Exodus 33:3
ומשרתו יהושע בן נון נער כתב ר"א (אבן עזרא על שמות ל״ג:י״א) חיה יהושע מאה ועשר שנים (יהושע כד כט), וחכמים אמרו (זבחים קיח:) כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, א"כ היה בן חמשים ושש שנה, ואיך יקראהו הכתוב נער, וככה פירושו, ומשרתו יהושע בן נון שירות נער ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער, וכן גחזי נערו (מלכים ב ד׳:י״ב), יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד), וכן עשרה נערים נושאי כלי יואב (שם יח טו), כי יואב לא ימסור כליו רק לאנשים גבורי חיל שעמדו על ידו. וכתיב (יהושע ו כב) ולשנים האנשים המרגלים אמר יהושע, וכתיב (בפסוק שאחריו) ויבאו הנערים המרגלים וגו', מפני שהיו משרתי העדה, מרגלים להם. וכן רבים, וכן נערי המלך משרתיו (אסתר ב ב), ביאר שהם האנשים העומדים לפני המלך משרתי גופו, לא משרתי החצר. וא"כ יאמר ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל:
«Su servidor, Yehoshúa hijo de Nun, era un joven». Rabí Avraham Ibn Ezra escribió: Yehoshúa vivió ciento diez años. Los Sabios dijeron que empleó siete años en conquistar la tierra y siete en repartirla. Por tanto, en este momento debía tener cincuenta y seis años. ¿Cómo puede la Escritura llamarlo «joven»?
Ibn Ezra explica que «Su servidor, Yehoshúa hijo de Nun, realizaba el servicio de un joven».
En mi opinión, es propio de la lengua sagrada llamar «joven» a todo servidor. El hombre honorable que posee autoridad es llamado «hombre», mientras que quien lo sirve es llamado «joven».
Así se dice: «Guejazí, su joven»; «Levántense los jóvenes y luchen delante de nosotros»; y «Diez jóvenes que llevaban las armas de Yoav». Yoav ciertamente no confiaría sus armas sino a hombres poderosos y valerosos que permanecieran junto a él.
También está escrito: «Yehoshúa dijo a los dos hombres que habían explorado la tierra» y, en el versículo siguiente: «Entraron los jóvenes que habían sido espías». Fueron llamados jóvenes porque servían a la congregación actuando como espías para ella.
Hay muchos ejemplos semejantes. «Los jóvenes del rey, sus servidores» explica que eran los hombres que permanecían delante del rey y atendían personalmente sus necesidades, no simples servidores del patio.
Por tanto, el versículo significa: «Su servidor Yehoshúa hijo de Nun permanecía constantemente a su servicio y no se apartaba del interior de la tienda».
Ramban on Exodus 33:4
וטעם בן נון, בא בחירק תמורת סגול, וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י), אם בן הכות הרשע (דברים כה ב) ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג. ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו, או יהיה ענינו יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז):
La expresión «ben Nun» aparece con jírik en lugar de ségol. Encontramos casos semejantes en: «Las palabras de Agur, hijo de Yaké»; «Nació en una noche y en una noche pereció»; y «Si el malvado merece ser azotado».
A pesar de ello, me sorprende que en el nombre de este justo no aparezca ni una sola vez la vocalización habitual.
Pienso que acostumbraban a llamarlo así como una expresión honorífica. Puesto que era el mayor entre los discípulos de Moshé, lo llamaban «Binún», es decir, «el entendido», pues no había otro tan inteligente y sabio como él.
También puede significar: «Yehoshúa, a quien el entendimiento hace fructificar», interpretando «Nun» a partir de: «Antes del sol continuará —yinón— su nombre».
Ramban on Exodus 33:5
ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי היה זה בהר סיני בעלותו שם בי"ט בתמוז, ולא הוצרך הכתוב לומר ויעל משה אל ה' ויאמר אליו ראה אתה אומר אלי, כי כל עת היות הכבוד שוכן בהר סיני בידוע ששם הדבור, וכן אמר (שמות ל״ב:ל׳) ועתה אעלה אל ה', ואמר (שם לב לא) וישב משה אל ה', ששב אל המקום אשר עמד שם את פני ה':
«Moshé dijo a Hashem: Mira, Tú me dices…». Esto ocurrió en el monte Sinaí, cuando subió allí el diecinueve de Tamuz.
La Escritura no necesitó decir: «Moshé subió a Hashem y le dijo: Mira, Tú me dices…», porque mientras la gloria divina permanecía sobre el monte Sinaí, era evidente que allí tenía lugar la comunicación.
Así dijo anteriormente: «Ahora subiré a Hashem», y después: «Moshé regresó a Hashem», es decir, volvió al lugar donde había permanecido ante el rostro de Hashem.
Ramban on Exodus 33:6
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳), ואין זו הודעה, שאין אני חפץ בו, לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ג:י״ב) ואיננו נכון בלשון הכתוב, ועוד, כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו, וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. אבל הענין, כי הקב"ה אמר בכאן למשה (שמות ל״ג:ב׳) ושלחתי לפניך מלאך, ומשה אמר לו לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי, אם הוא מלאך הראשון ששמך בקרבו: וזה טעם ואתה אמרת ידעתיך בשם שידעתני ורוממתני בשמך, וכן כתב ר"א (אבן עזרא על שמות ל״ג:כ״א). ועל דעתו המלאך אשר יבחרו בו הוא מיכאל. הבין בטוב שכלו בפסוקים כי המלאך הראשון רצוי למשה ולישראל אבל לא יוכל לדעת האמת כי לא שמע ולא ינבא:
«Pero Tú no me has dado a conocer a quién enviarás conmigo». Rashi explica: «Ya me dijiste: “He aquí que envío un ángel”, pero eso no constituye una verdadera información, porque no deseo aquel ángel».
Esto no concuerda con el lenguaje del versículo. Además, ¿por qué habría de plantear esta objeción ahora, cuando guardó silencio en el momento en que recibió aquella promesa? ¿Acaso pretendía obtener ahora una ventaja como consecuencia del pecado del becerro?
El asunto es que el Santo, bendito sea, acababa de decir a Moshé: «Enviaré delante de ti un ángel». Moshé le respondió: «No me has informado quién es el ángel que enviarás conmigo: si será el primer ángel, aquel en cuyo interior está Tu Nombre».
Este es el sentido de: «Tú dijiste: Te conozco por nombre», es decir: «Me has dado a conocer y me has elevado mediante Tu Nombre».
Así escribió también Rabí Avraham Ibn Ezra. Según él, el ángel que Moshé deseaba era Mijael. Mediante su gran entendimiento, Ibn Ezra comprendió correctamente que el primer ángel era aceptable para Moshé e Israel. Sin embargo, no pudo alcanzar la verdad completa, porque no la recibió mediante tradición ni profecía.
Ramban on Exodus 33:7
וטעם פני ילכו על דעת כל המפרשים (רש"י והראב"ע כאן והרד"ק בשמואל ב יז יא) אני בעצמי אלך, והביאו לו דומה ופניך הולכים בקרב (שמואל שם).
Según todos los comentaristas, «Mi rostro irá» significa: «Yo mismo iré». Presentan como ejemplo semejante: «Tu rostro irá en medio de nosotros».
Ramban on Exodus 33:8
וטעם אם אין פניך הולכים על דעת רש"י, בזה אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה. וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו. ור"א פירש (אבן עזרא על שמות ל״ג:כ״א) כי ה' אמר למשה אני בעצמי אלך והניחותי לך לבדך, כי עמך לבדך אלך, ומשה השיב אם אין פניך הולכים עם הגוי כלו אל תעלנו מזה, ולכך אמר תעלנו, בלשון רבים: גם זה איננו מתוקן, כי משה אמר תחלה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, בלשון יחיד, והנה גם בעת הרצון קודם החטא אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולהביאך, ואם ידבר עם ישראל גם זה בעבורם יאמר כן ועוד, א"כ היה משה מבקש שיודיענו מי המלאך שישלח עמו, והנה היה רוצה במלאך שנאמר בו (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו, והשם ענהו בטובה כפולה ומכופלת יותר ממה ששאל שילך הוא בעצמו: אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה וכך הוא הענין על דרך האמת, כי משה אמר ואתה לא הודעתני מי המלאך אשר תשלח עמי, ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו, האחד ידעתיך בשם, כלומר שאודע בשמי, בעבורך ויתכן שיהיה ואתה אמרת זה ממה שאמר לו ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳), כאשר פירשתי (עי' ריש וארא). והדבר השני, וגם מצאת חן בעיני, שיהיה מוצא חן, והוא דבקות הדעת ואמר ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, במדת הדין, הודיעני נא נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך, ואדעך, ליחדך למען אמצא החן הגדול, וראה כי עמך הגוי הזה, אתה אביהם והם בניך ולזה יתכוון אונקלוס שאומר אודעני כען יתארח טובך ואדע רחמך. אז ענה לו הקב"ה פני ילכו, מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו יראו פני, שעליו נאמר בעת רצון עניתיך (ישעיה מט ח), כי שמי בקרבו, והניחותי אותו לך, שלא אתנהג עמך במדת הדין עזה, אלא במדה כלולה במדת הרחמים, מלשון והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך (דברים כה יט), והוא כענין שנאמר (יחזקאל ה יג) וכלה אפי והניחותי חמתי בם אז ענה משה אם אין פניך בעצמך ובכבודך הולכים, אל תעלנו מזה, שתהיה עמנו פנים בפנים, כי כן היו התנאין בפרשת וארא (לעיל ו ו-ח) וכן הזכיר למעלה (שמות ל״ב:י״א) בכח גדול וביד חזקה, והנה יבקש שיעלה אותם אל הארץ בכח גדול וביד חזקה כאשר הוציאם בהם ממצרים.
Según Rashi, el sentido de «Si Tu rostro no va, no nos hagas subir de aquí» es: «Esto es lo que deseo; no nos hagas subir por medio de un ángel».
Pero sería inconcebible que Moshé dijera: «Si Tu rostro no va», después de que Dios acababa de prometerle: «Mi rostro irá».
Rabí Avraham Ibn Ezra explicó que Hashem dijo a Moshé: «Yo mismo iré y te daré descanso solamente a ti, pues iré exclusivamente contigo». Moshé respondió: «Si Tu rostro no va con toda la nación, no nos hagas subir de aquí». Por eso utilizó el plural: «nos hagas subir».
Tampoco esta explicación es correcta. Al principio Moshé había dicho: «No me has dado a conocer a quién enviarás conmigo», en singular. Además, incluso antes del pecado, en el momento de benevolencia, Dios había dicho: «He aquí que envío un ángel delante de ti, para protegerte y llevarte». Aunque hablara con Moshé, se refería a todo Israel.
Según Ibn Ezra, Moshé habría pedido únicamente conocer la identidad del ángel que sería enviado con él. Estaría dispuesto a aceptar al ángel acerca del cual está escrito: «Mi Nombre está en su interior». Sin embargo, Dios le habría respondido con una bondad doble y múltiple, mucho mayor de lo pedido: Él mismo iría.
Esta sección no puede comprenderse correctamente por quien no ha recibido los secretos de la Torá.
Según el camino de la verdad, el asunto es el siguiente. Moshé dijo: «Tú no me has dado a conocer quién es el ángel que enviarás conmigo». Solicitó que Dios cumpliera dos cosas que le había dicho.
La primera: «Te conozco por nombre», es decir, que Dios fuera conocido mediante Su Nombre por causa de Moshé. Es posible que «Tú dijiste» se refiera a lo que le había declarado: «Mi Nombre Hashem no se lo di a conocer», como expliqué al comienzo de Vaerá.
La segunda: «También has encontrado favor ante Mis ojos». Significa que Moshé alcanzaría el favor, que es la unión del conocimiento.
Moshé dijo: «Ahora, si verdaderamente he encontrado favor ante Tus ojos, es decir, ante el atributo del juicio, dame a conocer los caminos y las sendas por los cuales eres conocido mediante Tu Nombre. Así Te conoceré y podré unificarte, para alcanzar el gran favor. Considera que esta nación es Tu pueblo: Tú eres su Padre y ellos son Tus hijos».
A esto se dirigió Onkelos al traducir: «Muéstrame ahora el camino de Tu bondad, para que conozca Tu misericordia».
Entonces el Santo, bendito sea, le respondió: «Mi rostro irá». Se refiere al Ángel del Pacto a quien deseáis, mediante el cual se manifiesta Mi rostro. Acerca de él está escrito: «En un tiempo de benevolencia te he respondido», pues «Mi Nombre está en su interior».
«Y te daré descanso» significa: dejaré aquel atributo para ti y no me comportaré contigo mediante el intenso atributo del juicio, sino mediante un atributo que incluye la misericordia.
Es semejante a: «Cuando Hashem, tu Dios, te conceda descanso de todos tus enemigos», y a: «Consumiré Mi ira y haré descansar sobre ellos Mi furor».
Moshé respondió: «Si Tu rostro mismo, es decir, Tú con Tu gloria, no va con nosotros, no nos hagas subir de aquí. Queremos que estés con nosotros cara a cara».
Estas habían sido las condiciones establecidas en la sección de Vaerá. También arriba mencionó: «Con gran poder y mano fuerte». Moshé pidió que los hiciera subir a la tierra con el mismo gran poder y la misma mano fuerte con que los había sacado de Egipto.
Ramban on Exodus 33:9
וטעם ונפלינו אני ועמך, שיהא חלקנו במופלא, ואין כן לכל העם אשר על פני האדמה:
El sentido de «Seremos distinguidos, yo y Tu pueblo» es que nuestra porción estará en aquello que es maravilloso y extraordinario, algo que no posee ningún otro pueblo sobre la faz de la tierra.
Ramban on Exodus 33:10
גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השניים על דעת רבותינו (בתנחומא כאן), כאשר נתרצה לו הקב"ה, ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (שמות ל״ד:א׳):
«También haré esto que has pedido». Quizá esta reconciliación tuvo lugar, según nuestros Sabios, al final de los segundos cuarenta días, cuando el Santo, bendito sea, se reconcilió con Moshé y le dijo: «Lábrate dos tablas de piedra como las primeras».
Ramban on Exodus 33:11
ויאמר הראני נא את כבודך בקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם. ויתכן כי יהיה כבודך בכאן הכבוד הגדול אספקלריא המאירה. וה' ענה אותו אני אעביר מדת כל טובי על פניך, שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם
«Muéstrame, por favor, Tu gloria». Moshé pidió contemplar mediante una visión real la gloria de Hashem.
Es posible que «Tu gloria» se refiera aquí a la gran gloria, es decir, a la visión obtenida mediante el espejo luminoso.
Hashem le respondió: «Haré pasar todo el atributo de Mi bondad delante de ti», para que puedas alcanzarlo y contemplar toda Mi bondad más que cualquier otro ser humano. Sin embargo, el aspecto del rostro que has solicitado no podrás verlo.
Ramban on Exodus 33:12
וקראתי בשם ה' לפניך, שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו את אשר אחון ורחמתי בו את אשר ארחם, שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי ועל זה נאמר (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, כי טוב האדם בביתו:
«Proclamaré delante de ti el Nombre de Hashem». Proclamaré ante ti el gran Nombre que no podrás contemplar.
«Favoreceré a quien Yo favorezca y tendré misericordia de quien Yo tenga misericordia»: mediante aquella proclamación conocerás el atributo del favor y el atributo de la misericordia, por medio de los cuales se concede gracia y compasión mediante Mi Nombre y Mi bondad.
Acerca de esto está escrito: «En toda Mi casa él es fiel», pues la bondad de una persona se manifiesta dentro de su casa.
Ramban on Exodus 33:13
ואין טעם כי לא יראני האדם וחי שיראה אותו וימות, אבל כי טרם שישיג לראיה תפרד נפשו מעליו, כי אפילו במראות המלאכים נאמר במראה נהפכו צירי עלי (דניאל י טז):
El sentido de «El ser humano no puede verme y vivir» no es que primero lo contemple y después muera. Antes de que consiga alcanzar plenamente la visión, su alma se separaría de su cuerpo.
Incluso respecto a las visiones de los ángeles está escrito: «A causa de la visión, mis dolores se volvieron contra mí».
Ramban on Exodus 33:14
הנה מקום אתי בהר הזה אשר שכינתי שם:
«He aquí un lugar junto a Mí». Un lugar en esta montaña, donde se encuentra Mi Presencia.
Ramban on Exodus 33:15
ונצבת על הצור שהוא בהר, כמו שנאמר (שמות י״ז:ו׳) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב:
«Te colocarás sobre la roca». Sobre la roca que está en la montaña, como está escrito: «He aquí que Yo estaré delante de ti allí, sobre la roca en Jorev».
Ramban on Exodus 33:16
וטעם ופני לא יראו הפנים המאירים, כאשר פירשתי (בפסוק יח, ועי' לב ד). ויתכן שיהיה מלת אחרי כלשון אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), על פירוש רבותינו (עיין עירובין יח.):
El sentido de «Mi rostro no será visto» se refiere al rostro luminoso, como ya expliqué.
También es posible que la palabra «Mi parte posterior» se interprete conforme a: «Por detrás y por delante me has formado», según la explicación de nuestros Sabios.
