Ramban on Leviticus 13

Ramban on Leviticus 13:1

אל משה ואל אהרן בעבור כי על פי הכהן יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כא ה) היה הדבור גם אל אהרן או למשה שיאמר לאהרן על דעת רבותינו (ריש מכילתא) ולא אמר בכאן "דבר אל בני ישראל" כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר ואמר בפרשת הטהרה (להלן יד א ב) אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה וגם לא לכהן להקריב הקרבנות כי ברצון יעשו כן ובפרשת הזב אמר (שם טו ב) דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן:

«A Moisés y a Aarón». Como «por la decisión de los sacerdotes se resolverá toda disputa y toda afección», la comunicación fue dirigida también a Aarón. También puede entenderse, conforme a nuestros sabios, que fue dirigida a Moisés para que la comunicara a Aarón. Aquí no se dice «habla a los hijos de Israel», porque los sacerdotes, cuando vean a las personas afectadas, las obligarán a permanecer aisladas y a realizar el proceso de purificación. En la sección de la purificación dice: «el Eterno habló a Moisés diciendo: esta será la ley del afectado de tzaraat». No era necesario advertir a Israel acerca de la purificación ni al sacerdote acerca de la presentación de las ofrendas, porque todos realizarían voluntariamente estas acciones. En la sección del hombre que padece un flujo, en cambio, dice: «hablad a los hijos de Israel y decidles». Como se trata de una afección privada que nadie más reconoce, la Escritura debe advertirles que cada persona informe de su enfermedad al sacerdote:

Ramban on Leviticus 13:2

שאת או ספחת או בהרת שמות נגעים הם ולבנים זה מזה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ב׳) ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ג:ב׳) כי שאת לשון שריפה מן והמשאת החלה (שופטים כ מ) וישאם דוד (שמואל ב ה כא) ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה וספחת מגזרת ספחני נא (שמואל א ב לו) ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד א) חולי שיתחבר אל מקום אחד בהרת מגזרת בהיר הוא בשחקים (איוב לז כא) שיעשה כדמות אות וסימן ואם כן תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת והבהרת מן הליחה הלבנה והספחת הנאספת משתיהן ורבותינו אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה וכן הוא אומר ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות (ישעיהו ב יד) ואין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא (שמואל א ב לו):

«Una elevación, una lesión secundaria o una mancha brillante». Estos son nombres de afecciones cutáneas, cada una más blanca que la otra. Estas son las palabras de Rashi. Rabí Abraham dijo que שְׂאֵת se relaciona con quemar o levantar humo, como en «la columna comenzó a elevarse» y «David los quemó». Es posible que reciba este nombre porque el fuego, por su naturaleza, se eleva hacia arriba. סַפַּחַת deriva de «incorpórame, por favor» y «se unirán a la casa de Jacob»: una enfermedad que se adhiere a un lugar determinado. בַּהֶרֶת deriva de «brillante en los cielos», porque produce una figura semejante a una señal visible. Según esto, שְׂאֵת sería el nombre de la afección producida por la bilis verde quemada; בַּהֶרֶת procedería de la humedad blanca; y סַפַּחַת sería la materia formada por la combinación de ambas. Nuestros sabios dijeron que שְׂאֵת significa elevación, como está escrito: «sobre todas las montañas elevadas y sobre todas las colinas levantadas». סַפַּחַת significa algo secundario y unido, como en «incorpórame, por favor»:

Ramban on Leviticus 13:3

עמוק מעור בשרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ג׳) ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור כתב הרב לא ידעתי פירושו פירוש הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור" שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק עם כל זה מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא אינו נכון בעיני שהרי אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה והשאת לבנה היא כדכתיב (ויקרא י״ג:י׳) שאת לבנה ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה ולמה יקראוה גבוהה והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון "שאת" מוגבהת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה ואם כל מראה לובן עמוק הנה הדבר בהפך ואולי נאמר שלשון "שאת" מוגבהת היא כנגד הבהרת שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" אבל כך נראה לי הענין הזה שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוס כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע והזכיר הכתוב בשחין (ויקרא י״ג:י״ט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות ואמר בה (ויקרא י״ג:כ׳) מראה שפל לא עמוק כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט ועל דרך הפשט לא יחזור "והנה מראה שפל מן העור" (שם) רק לבהרת אבל בשאת לבנה לא יאמר כן ואמר בשתיהן (ויקרא י״ג:כ״א) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה והזכיר במכוה (ויקרא י״ג:כ״ד) לבנה אדמדמת או לבנה ואמר מראה עמוק (ויקרא י״ג:כ״ה) על הלבנה וחזר ואמר (ויקרא י״ג:כ״ו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחילתו כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך ויאמרו הרופאים בספריהם הבהרות נירא מהן מהצרעת ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן (כאן) "נגע צרעת" כלומר מכה של צרעת איננה צרעת גמורה ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא" (ויקרא י״ג:ח׳) יתכן שהיא צרעת גמורה ופעם יאמר בטומאה (ויקרא י״ג:כ׳) וטמאו הכהן נגע צרעת היא והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבא ודאי לידי צרעת וראוי להבדל מעתה מן העם וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא (ויקרא י״ג:כ״ב) יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה ומה שאמר רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ג׳) בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור לא ליחה שתחליא כלל:

Ramban on Leviticus 13:4

והנה הנגע עמד בעיניו במראהו ובשיעורו הראשון לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ה׳) וכמוהו ועינו כעין הבדולח (במדבר יא ז) וכן כעין הקרח הנורא (יחזקאל א כב) אבל בתורת כהנים (להלן פסוק לז) שנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמידו מנין תלמוד לומר (שם) ואם בעיניו עמד הנתק (ויקרא י״ג:ל״ז) אם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן ולשון מורגל בדברי חכמים כך "נראה בעיני" וכן ועתה תיקר נפשי בעיניך (מלכים ב א יד) בדעתך ובמחשבתך וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון אינו צריך למדוד את הנגע:

«La afección permaneció ante sus ojos». Rashi explica que permaneció con la misma apariencia y el mismo tamaño iniciales. Una expresión semejante aparece en «su apariencia era como la apariencia del bedelio» y «como la apariencia del terrible hielo». Sin embargo, en Torat Cohanim se enseña respecto del versículo posterior: solamente sé que la afección permanece «ante sus propios ojos». ¿De dónde se aprende que puede ser observada por los ojos de su discípulo? De «si la lesión permaneció ante sus ojos». Por tanto, el significado es: si, ante los ojos del sacerdote anteriormente mencionado, la lesión permaneció en su estado. No cambió de lugar ni se extendió conforme a la observación del sacerdote. Esta forma de hablar es habitual entre nuestros sabios: «parece correcto ante mis ojos». Así también: «sea ahora preciosa mi vida ante tus ojos» significa en tu conocimiento y pensamiento. La Escritura insinúa que el sacerdote juzgará la extensión conforme a lo que perciban sus ojos. No necesita medir exactamente la lesión:

Ramban on Leviticus 13:5

והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע כתב רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ו׳) כהה שהוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא הוא והוא באמת משמעות הכתוב אבל לפי מדרש רבותינו אינו כן שהרי שנינו (נגעים פ"א מ"ג) להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור את העומד בסוף שבוע שני ובביאור אמרו בתורת כהנים (נגעים פרק ג ח) שבבגדים עומדים בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטרו ועוד אמרו במגילה (ח) יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים ואילו היה צריך שתהיה כהה היתה טהרתו תלויה בגופו ורש"י עצמו פירש שם כלשון הזה שאין תלויה בגופו שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה שער לבן או פשיון יטהרנו אע"פ שנגעו עומד בעיניו כגון בסוף שבוע שני אבל כך אמרו חכמים שבסוף שבוע שני בין שכהה הנגע ממראה השלג לסיד ההיכל או שידמה לקרום ביצה ואפילו העזה שהיתה כסיד וחזרה לשלג וכל שכן עמדה במראיתה כל שלא פשה מטהרה ואם כן פירוש הכתוב "והנה כהה הנגע" שחזר למראה נגע אחר כגון משלג לסיד הואיל ולא פשה מספחת היא שלא תאמר כיון שנשתנית הנגע למראה נגע אחר תראה בתחילה בא הכתוב ולמד שהוא טהור והוא הדין אם העזה שכבר למדך הכתוב שאין השנוי ממראה למראה סימן טומאה אלא כעומד בעיניו הוא וכל שלא פשה טהור הוא ואם תשאל ולמה לא הזכיר הכתוב העזה וכל שכן כהה בא ללמדך שאף על פי שכהה אם פשה טמא ופירוש כהה שהוכהה לאחד ממראות נגעים כגון משלג ועד קרום ביצה שעדיין נגע הוא אבל למטה ממראות נגעים כבר נתרפא ואין כאן נגע ואין פשיון בזה מטמאו כלל וכענין הזה הוא מתבאר בתורת כהנים (כאן):

«La afección se ha oscurecido y no se ha extendido». Rashi escribió que כֵּהָה significa que su apariencia perdió intensidad. Según esto, si mantuvo la misma apariencia y no se extendió, sería impura. Este es, en efecto, el sentido aparente del versículo, pero no coincide con la interpretación de nuestros sabios. Aprendimos en la Mishná que una lesión que permanece igual al final de la primera semana debe ser aislada nuevamente, mientras que al final de la segunda semana queda declarada pura. En Torat Cohanim se explica expresamente que, respecto de una lesión en una vestidura, si permanece igual durante la primera semana se la aísla, y si permanece igual durante la segunda se quema. Respecto de una lesión humana, si permanece igual durante la primera semana se la vuelve a aislar, pero si permanece igual durante la segunda se la declara pura. También dijeron en el tratado Meguilá que el afectado aislado se distingue porque su tzaraat no depende de un cambio en su propio cuerpo, sino solamente del transcurso de los días. Si fuera necesario que la lesión perdiera intensidad, su pureza dependería de un cambio corporal. El propio Rashi explicó allí que su condición no depende del cuerpo: si al séptimo día no se encuentra una señal de impureza —cabello blanco o extensión— el sacerdote lo declarará puro, aunque la lesión conserve su apariencia, como ocurre al final de la segunda semana. Los sabios enseñaron, por tanto, que al final de la segunda semana la lesión queda pura siempre que no se haya extendido. Esto es así tanto si perdió intensidad, pasando del aspecto de nieve al de la cal del Santuario o a la membrana de un huevo, como si se intensificó, pasando de la cal a la nieve, y con mayor razón si permaneció con su apariencia original. En consecuencia, el sentido de «la afección se ha oscurecido» es que cambió a la apariencia de otra clase de lesión, por ejemplo de nieve a cal. Como no se extendió, se la considera una lesión secundaria y queda pura. No debe decirse que, por haber cambiado de una apariencia de tzaraat a otra, deba ser examinada desde el comienzo. El versículo enseña que es pura. La misma norma se aplica si se intensificó, pues la Escritura ya enseñó que el cambio de una apariencia a otra no constituye señal de impureza. Se considera como una lesión que permaneció igual, y mientras no se extienda es pura. Podrías preguntar: ¿por qué la Escritura no mencionó el caso en que se intensificó, que habría permitido deducir con mayor razón el que se debilitó? Viene a enseñar que, aunque la lesión pierda intensidad, si se extiende es impura. «Se oscureció» significa que disminuyó hasta alguna de las apariencias todavía consideradas lesión, desde la nieve hasta la membrana de un huevo. Si desciende por debajo de las apariencias de tzaraat, ya se curó y no existe lesión alguna. En ese caso, ninguna extensión posterior podría declararla impura. Así se explica este asunto en Torat Cohanim:

Ramban on Leviticus 13:6

והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת פירוש הכתוב הזה אינו שיהיה צריך לשניהם, לשער לבן ומחיה, שהרי טמא הכתוב בשער לבן לבדו בפרשה הראשונה, וכן המחיה לבדה סימן טומאה היא. אם כן פירושו, והיא הפכה שער לבן או מחית בשר חי בשאת. והזכיר שער לבן בשאת אע"פ שכבר הזכירו בבהרת, ללמד שבשתיהן הוא סימן טומאה:

«He aquí una elevación blanca en la piel, que ha transformado el cabello en blanco, y hay carne viva sana dentro de la elevación». El versículo no significa que sean necesarias ambas señales —cabello blanco y carne viva—, pues la Escritura ya declaró impura la lesión por el cabello blanco solamente en la primera sección. De igual manera, la carne viva por sí sola constituye una señal de impureza. La explicación es: «ha transformado el cabello en blanco, o hay carne viva sana dentro de la elevación». Menciona el cabello blanco respecto de la elevación, aunque ya lo había mencionado respecto de la mancha brillante, para enseñar que en ambas constituye una señal de impureza:

Ramban on Leviticus 13:7

ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע הנה הפריחה אינה סימן טהרה עד שתפרח בכל הגוף חוץ מן המקומות שמנו חכמים במשנה (נגעים פ"ח מ"ה) שאין מעכבין את ההופך כולו לבן אם כן מהו "את כל עור הנגע" אבל פירושו וכסתה הצרעת את כל עור הנגע ומראשו ועד רגליו יאמר שהפך לבן מקום הנגע וכל הגוף הא אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא:

«Si la tzaraat se extiende completamente por la piel y cubre toda la piel de la afección». La extensión no constituye una señal de pureza hasta que cubre todo el cuerpo, excepto los lugares que los sabios enumeraron en la Mishná como no impeditivos para que la persona sea considerada completamente blanca. ¿Qué significa entonces «toda la piel de la afección»? La explicación es: la tzaraat cubrió toda la piel donde estaba la lesión, y además desde su cabeza hasta sus pies. Quiere decir que tanto el lugar original de la lesión como todo el cuerpo se volvieron blancos. Pero si todo el cuerpo se volvió blanco mientras que la apariencia de la lesión original se convirtió en una mancha clara no impura o se curó, la persona es impura:

Ramban on Leviticus 13:8

בראש או בזקן בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב שנהפך שער שחור שבו לצהוב נתק הוא כך שמו של נגע שבמקום שער לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:כ״ט) והנראה מן הלשון הזה שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר בגון השער הלבן והצהוב כי הנגע בארבע מראותיו כשהוא בתוך שער הראש והזקן אם נצהב בו שער טמא כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן וכי היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו כתב (רש"י על ויקרא י״ג:מ״ג) כמראה צרעת עור בשר שמטמא בארבע מראות ולא כמראה נתקים של מקום שער שאין מטמאים בארבע מראות שאת ותולדתה בהרת ותולדתה ואם בארבע מראות אין מטמא באיזה מראה ובאיזה ענין הוא מטמא ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף שער צהוב ופשיון אבל חשב הרב שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו שאמר (ויקרא י״ג:ל׳) "נתק הוא" והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר והנה הזכיר בנגעים שמותם ומראיהן בהרת לבנה (ויקרא י״ג:ד׳) שאת לבנה (ויקרא י״ג:י׳) ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע אבל השם ההוא טמא הכתוב וחזר ופירש סימני החליטה בסוף זו היא סברת הרב בנתק וכן נראה עוד מדבריו כי טעם הפרשה השניה (ויקרא י״ג:מ׳) ואיש כי ימרט ראשו לומר כי כאשר ימרט הראש שינשר השער ויקרח יהיה טהור מטומאת נתקים מראש ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק ויהיה נדון כדיני עור בשר שאת ותולדתה דכיון שאין כאן שער יצא מכלל דין ראש וזקן וכל זה אינו כן שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק הוא הנגע הטמא ולכך נקרא נתק בעבור שנתק משם השער לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל אבל כשמו כן הוא שצריך נתוק השער ההוא כגריס ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי הוא בו סימן טומאה לא כשנולד תחילה קודם הנתוק וכן שנינו (נגעים פ"ז מ"א) נולד בראש או בזקן חזר הראש והזקן ונקרחו טהורים הראש והזקן עד שלא העלו שער והעלו שער ונקרחו רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחילתן וסופן טמא וחכמים מטהרין ולענין שער צהוב הקודם נמי שנינו (שם פ"י מ"ד) שער צהוב שקדם לנתק טהור ורבי יהודה מטמא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל וכן הענין הזה כולו עוד שנוי בספרא (פרק ח ו) וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחילה מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדתי עליו ולפיכך תפס סתם בנהוג בבני אדם כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחילה ויולד בנתק נגע ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר ואחר כך פירש "נתק הוא" לבאר בפירוש שלא יטמא עד שיהיה נתוק ודעת רוב המפרשים שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שינוי בעור הראש אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שער צהוב דק טמא וזהו צרעת הראש או הזקן שהרי (ויקרא י״ג:ל׳) טמא הכתוב בתחילה מראהו עמוק בשער צהוב וחזר והזכיר (ויקרא י״ג:ל״א) בשאיננו עמוק הסגר וטמא אותו בפשיון (ויקרא י״ג:ל״ה) ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל ובודאי שני הסימנים האלו שהן הפשיון והשער הצהוב שוים הם בדינם ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאיננו עמוק ולא משונה כלל כיון שניתק מטמא בשער צהוב או בפשיון וברייתות הרבה שנויות בספרא בענין הזה אבל היה נראה שאחר שימרט המקום בראש אינו נגע עד שתולד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה ואז תטמא הבהרת והשאת בשער צהוב כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן ואמר "והנה מראהו עמוק מן העור" ירמוז למראות הנגעים הנזכרים למעלה והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה ואין הפרשה הזאת אלא לטעון (טעם) אחר שלא כענינו והוא שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק ויש בו להקל ולהחמיר להקל שלא יטמאו בשער לבן ולהחמיר שיטמאו בשער צהוב והכתוב שאמר וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק (ויקרא י״ג:ל״א) פירושו כמו ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור (ויקרא י״ג:ד׳) כי "נגע הנתק" ירמוז שהיו מראות נגעים בנתוק וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים לפי ששנינו שם (פ"א ה"ד) והנתקים מטמאים בכל מראה ואפילו לבנים בשחור והשחורים בלבן ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב עד כאן נראה מזה שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע או לבן בעור הראש השחור כעין מראות הנגעים או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק שצריך שיהיה נגע בנתק אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו (ויקרא י״ג:מ׳) לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא אינו נידון בסימני הראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפ"ה ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח וטעם הכתוב שאמר (ויקרא י״ג:מ״ב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר (ויקרא י״ג:מ״ג) שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן כמו ששנינו (נגעים פ"ד מ"ג) שהמחיה מטמא בקרחת או בגבחת מה שאין כן בשער לבן וידרוש כן בת"כ (נגעים פרק יא ב) ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הנתוק ובין המריטה והענין הוא כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה וענין הפרשה כפי הדעת הזו כי מתחילה דיבר הכתוב בנתק והוא שנשר השער ונכרת מלשון ונתוק וכרות (ויקרא כ״ב:כ״ד) נתקו כפות רגלי הכהנים (יהושע ד יח) ואחר כך אמר כי כאשר ימרט ראשו שיעקר השער במריטה שישאר הראש חלק ומלובן כעין נחשת ממורט וכענין שכתוב למען יהיה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טז) שבידוע שלא יחזור שם לעולם אין זה נתק אבל האיש הזה קרח הוא או גבח כדרך בני אדם הקרחים וטהור הוא אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון מחיה ופשיון אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן וטעם הדבר לפי שכבר נמרט הראש ואין ראוי לגדל שער כלל ואם יולד מעט שער במקרה לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שער אלא לקוי ולבן וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים וענין המשניות והברייתות השנויות שם נוטה לדבריהם ואם כן יהיה הנתק חולי הסעפ"ה או החליים הידועים הנקראים מחלת שועל ושביל הנחש וכולם חליים ויש להם עזר והמריטה היא הקרחת ואין לה עזר ורפואה כלל:

Ramban on Leviticus 13:9

והתגלח ואת הנתק לא יגלח כפי פשוטו יזהיר שלא יעביר תער על מקום הנתק שאע"פ שאין בו שער אם יעביר התער על המקום ההוא יתגרר העור והנה סיבה להצמיח בו שער שכן דרך בעלי חטטין שבראש וכל המשירין שערותיהן לגרור המקום וגם לעשות בהן באזמל חבורות חתוכות אבל בתורת כהנים (ט ז) דרשו ואת הנתק לא יגלח וכי מה יש בו כלומר והלא ניתק השער ממנו אלא סמוך לנתק לא יגלח הא כיצד מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר אם פשה וזהו שתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ג:ל״ג) ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח שיניח בכל סביביו שתי שערות להכיר בהם הפשיון ויהיה טעם "ואת" כמו ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום (שמואל א ל כא) שבא סמוך להם ולא בא בתוכו או טעמו כטעם "עם" ויחסר מלת "אשר" יאמר ואשר עם הנתק לא יגלח וכמוהו רבים:

«Se afeitará, pero no afeitará el nétek». Conforme al sentido sencillo, advierte que no debe pasar una navaja sobre la zona afectada. Aunque allí no haya cabello, al pasar la navaja se raspará la piel, lo cual puede estimular el crecimiento del cabello. Así acostumbran hacer quienes padecen erupciones en la cabeza y quienes desean eliminar el cabello: raspan la zona e incluso hacen pequeñas incisiones con un bisturí. Sin embargo, en Torat Cohanim interpretaron: «no afeitará el nétek». ¿Qué cabello existe dentro de él? El cabello ya fue arrancado. Significa que no afeitará la zona inmediatamente contigua al nétek. ¿Cómo debe proceder? Afeita fuera de la zona y deja dos cabellos junto al borde del nétek, para que pueda reconocerse posteriormente si se extendió. Este es también el sentido de la traducción de Onkelos: «afeitará alrededor del nétek, pero no afeitará lo que se encuentra junto al nétek». Deberá dejar dos cabellos alrededor de todo el borde para poder reconocer mediante ellos cualquier extensión. La palabra אֶת puede tener aquí el sentido de «junto a», como en «David se acercó al pueblo y les preguntó por su bienestar»: se aproximó a ellos, pero no entró dentro de ellos. También puede tener el sentido de «con», y faltaría la palabra «que»: «aquello que está junto con el nétek no afeitará». Existen muchos ejemplos semejantes:

Ramban on Leviticus 13:10

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו ולכך אמר הכתוב (ויקרא י״ד:ל״ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג) ועל דרך הפשט מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב" כי הדבר נס ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים:

«Cuando aparezca una afección de tzaraat en una vestidura». Este fenómeno no pertenece en absoluto al orden natural ni ocurre ordinariamente en el mundo. Lo mismo se aplica a las afecciones de las casas. Cuando Israel se encuentre íntegro delante del Eterno, el espíritu divino permanecerá constantemente sobre ellos para conservar sus cuerpos, sus vestiduras y sus casas con buena apariencia. Cuando alguno de ellos incurra en pecado o transgresión, aparecerá una deformidad en su cuerpo, en su vestidura o en su casa, para mostrar que el Eterno se ha apartado de él. Por eso la Escritura dice: «pondré una afección de tzaraat en una casa de la tierra de vuestra posesión», porque se trata de un golpe enviado por Dios sobre aquella casa. Por esta razón solamente se aplica en la Tierra de Israel, que es la heredad del Eterno, como se dice: «cuando entréis en la tierra de Canaán que Yo os entrego como posesión». No se debe a que sea una obligación ligada jurídicamente al suelo, sino a que semejante fenómeno solamente ocurrirá en la tierra escogida, dentro de la cual habita el Nombre glorioso. En Torat Cohanim interpretaron además que una casa solamente recibe impureza después de que la tierra haya sido conquistada y distribuida, y cada persona reconozca su propia propiedad. La razón es que solamente entonces su mente estaría asentada para conocer al Eterno y la Presencia divina habitaría entre ellos. También pienso que las afecciones de las vestiduras solamente se aplican en la Tierra de Israel. No fue necesario excluir expresamente a las vestiduras de fuera de la tierra porque tales afecciones nunca ocurrirán allí. Por esta razón tampoco se aplican a vestiduras teñidas, sino solamente a las blancas. Es posible que el propio colorante produzca naturalmente aquella deformidad en la zona, y no se trataría del dedo de Dios. Por eso una vestidura coloreada naturalmente por obra del Cielo sí puede recibir impureza, conforme a las palabras de Rabí Shimón. Conforme al sentido sencillo, esta es también la razón por la que la Escritura repite en cada versículo «la vestidura, la piel, la urdimbre o la trama». El fenómeno es milagroso, aunque nuestros sabios expusieron además diversas interpretaciones de estas repeticiones, todas ellas contenidas en Torat Cohanim:

Ramban on Leviticus 13:11

כי צרעת ממארת היא לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא) תן לו מארה שלא תהנה ממנו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:נ״א) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ג:נ״ב) תרגם סגירות מחזרא שעשאו כן מן סלון ממאיר שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח) שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג) והאמת שהוא לשון מארה כלומר שהיא קללת אלהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון וכן הדין בבית המנוגע ונלמד מונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג) אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מידי טומאתן ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן מאן דאמר עלו מותרות ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת היא (ויקרא י״ד:מ״ד) תן בו מארה ואל תהנה בו רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור אמר ליה שניה היא דכתיב ביה נתיצה:

«Porque es una tzaraat maldita». Rashi relaciona מַמְאֶרֶת con «una espina dañina». Conforme al Midrash de Torat Cohanim, significa: coloca sobre ella una maldición, de modo que no pueda obtenerse beneficio de ella. Onkelos tradujo «una afección penetrante que vuelve a aparecer». Relacionó la palabra con «una espina dañina», porque en arameo las espinas que causan dolor reciben el nombre חִזְרֵי, como en «una espina dentro de una mata de lana» y «toma tu favor y arrójalo entre las espinas». La verdad es que מַמְאֶרֶת procede de מְאֵרָה, “maldición”. Significa que la afección es una maldición divina que recae sobre la vestidura o sobre la casa, como ya mencioné. La enseñanza midráshica según la cual está prohibido obtener beneficio se aprende de la expresión adicional. La misma norma se aplica a una casa afectada, y se aprende de «destruirá la casa». Así encontré en el Talmud de Jerusalén, tratado Orlá: Respecto de piedras afectadas que fueron convertidas en cal, algunos enseñan que salieron de su condición de impureza y otros que no salieron de ella. Conforme a quien dice que salieron de su impureza, están permitidas. Conforme a quien dice que no salieron, están prohibidas, porque está escrito: «es una tzaraat maldita». Coloca sobre ella una maldición y no obtengas beneficio de ella. Rabí Abahu dijo en nombre de Rabí Yojanán: las cenizas de todas las cosas que deben quemarse están permitidas, excepto las cenizas de la idolatría. Rabí Jiyá bar Yosí objetó ante Rabí Yojanán: las cenizas de una casa afectada no proceden de la idolatría y, sin embargo, tú afirmas que están prohibidas. Le respondió: aquel caso es diferente, porque respecto de la casa está escrito expresamente que debe ser destruida: