Ramban on Leviticus 18

Ramban on Leviticus 18:1

אמר בעריות דבר אל בני ישראל בלבד בעבור היות אזהרת העריות שוה בכל ישראל לא יתיחדו בה הכהנים ולכן כללם כאחד ואמר בתחילה אני ה' אלהיכם כטעם בעשרת הדברות (שמות כ ב) וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כאילו הוא אומר "ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם" וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא י״ט:ב׳) ואפשר כי הטעם כי בצאת משה מלפני השם בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה איננו צריך לומר להם "כה אמר ה'" כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו לא ידבר מעצמו וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר כמו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם ונתתי עשב בשדך (דברים יא יג טו) ואין משה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות ומצמיח עשב בשדה אלא ה' יתברך וכן ולא נתן ה' לכם לב לדעת ואולך אתכם במדבר לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (שם כט ג-ה) וטעם לאהבה את ה' אלהיכם כבר נתפרש (שמות כד א):

Respecto de las relaciones sexuales prohibidas dijo: **«Habla a los hijos de Israel»** únicamente, porque la advertencia acerca de estas prohibiciones se aplica por igual a todo Israel y los sacerdotes no poseen en ellas una condición particular. Por eso los incluyó a todos conjuntamente. Al comienzo dijo: **«Yo soy el Eterno, vuestro Dios»**, con un sentido semejante al que posee esta expresión en los Diez Mandamientos. El significado de: «Habla a los hijos de Israel y diles: Yo soy el Eterno, vuestro Dios», es como si dijera: «Diles en Mi Nombre: Yo soy el Eterno, vuestro Dios». Así debe entenderse también: «Santos seréis, porque santo soy Yo, el Eterno, vuestro Dios» (Levítico 19:2). También es posible que, cuando Moshé salía de delante del Eterno sin el velo y comunicaba a los hijos de Israel aquello que se le había ordenado, no necesitara decirles: «Así ha dicho el Eterno», pues ellos sabían que el espíritu divino hablaba por medio de él y que la palabra del Eterno estaba sobre su lengua. Moshé no hablaba por iniciativa propia. En muchos lugares de Deuteronomio habla de este modo, como en: «Y sucederá que, si escucháis atentamente Mis mandamientos, que Yo os ordeno hoy, daré la lluvia de vuestra tierra… y daré hierba en tu campo» (Deuteronomio 11:13–15). Moshé no es quien da lluvia sobre la superficie de la tierra, envía aguas sobre los campos y hace crecer la hierba, sino el Eterno, bendito sea. Del mismo modo: «El Eterno no os dio corazón para comprender… Yo os conduje por el desierto; no comisteis pan ni bebisteis vino o bebida embriagante, para que supierais que Yo soy el Eterno, vuestro Dios» (Deuteronomio 29:3–5). El significado de «para amar al Eterno, vuestro Dios» ya fue explicado anteriormente:

Ramban on Leviticus 18:2

ועל דעת ר"א הזכיר כמעשה ארץ מצרים על השעירים הנזכרים וכמעשה ארץ כנען על העריות שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים כאשר אמר בסוף (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ ועל דעת רבותינו בתורת כהנים (אחרי ט ג) היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה והוא האמת כי גם קדש היה בארץ בזכור מאז ועד עתה והכתוב מעיד בהן בני מצרים שכניך גדלי בשר (יחזקאל טז כו) ואומר אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (שם כג כ) והבשר כנוי וכן זב מבשרו (ויקרא ט״ו:ב׳) דם יהיה זובה בבשרה (שם פסוק יט):

Según Rabí Abraham ibn Ezra, la expresión: **«Conforme a las prácticas de la tierra de Egipto»** se refiere a los demonios anteriormente mencionados, mientras que: **«Conforme a las prácticas de la tierra de Canaán»** se refiere a las relaciones sexuales prohibidas, pues los cananeos eran especialmente malos y pecadores en estos asuntos. Así dice al final: «Porque todas estas abominaciones hicieron los habitantes de la tierra» (Levítico 18:27). Según nuestros Sabios en Torat Kohanim, también los egipcios estaban profundamente entregados a la inmoralidad: a todas las relaciones prohibidas, a las relaciones entre varones y a la bestialidad. Esta es la explicación verdadera, pues desde aquella época y hasta hoy existió en aquella tierra prostitución ritual entre varones. La Escritura testimonia acerca de ellos: «Los hijos de Egipto, tus vecinos, de cuerpos grandes» (Ezequiel 16:26), y: «Su carne es carne de asnos y su emisión como la emisión de caballos» (Ezequiel 23:20). «Carne» es allí un eufemismo, como en: «Flujo procedente de su carne» (Levítico 15:2), y: «Sangre será su flujo en su carne» (15:19):

Ramban on Leviticus 18:3

את משפטי תעשו אלו דברים האמורים בתורה שאילו לא נאמרו בדין היה לאומרן לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ח:ד׳) ובתורת כהנים (פרק יג ט) אלו דברים הכתובים בתורה שאלולי לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות ועבודת כוכבים ושפיכות דמים וקללת השם ועל דרך הפשט "משפטי" כמשמען הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו וכן יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ יא יג כא) ובשבתות אומר (שם פסוק יב) להיות לאות ביני וביניהם וכן בנחמיה (ט כט) ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם ורבותינו אמרו (יומא פה) וחי בהם ולא שימות בהם ללמד על פקוח נפש שדוחה את השבת והמצות ומדרשו (תו"כ פרשה ט י) וחי בהם לעולם הבא אם תאמר בעולם הזה והלא סופו הוא מת ואם כן יחזור "אשר יעשה אותם האדם" גם על חוקותי ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד ועל זה נאמר (משלי ג טז) בשמאלה עושר וכבוד ופירשו (שבת סג) למשמאילים בה עושר וכבוד וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כ״ו:ה׳) והשיג לכם דיש את בציר וגו' יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כאשר היה הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו וכידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך (שמות כ יב) למען תחיה (דברים טז כ) והארכת ימים (שם כב ז) כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד:

**«Cumpliréis Mis juicios».** Rashí explica: son asuntos mencionados en la Torá que, incluso si no hubieran sido expresamente ordenados, habría sido justo establecerlos. En Torat Kohanim dijeron: son cosas escritas en la Torá que, de no haber sido escritas, habría sido lógico escribirlas, como la prohibición del robo, las relaciones sexuales prohibidas, la idolatría, el derramamiento de sangre y la blasfemia. Conforme al sentido sencillo, «Mis juicios» significa literalmente las leyes judiciales mencionadas en la sección «Estas son las leyes» y en toda la Torá. Por eso dice: **«Que el hombre cumplirá y vivirá por ellas»**, pues las leyes fueron entregadas para permitir la vida humana dentro de sociedades organizadas, preservar la paz entre las personas e impedir que una persona dañe o mate a su compañero. También Ezequiel menciona muchas veces respecto de los juicios: «Que el hombre cumplirá y vivirá por ellos» (Ezequiel 20:11, 13 y 21). Respecto de los Shabatot, en cambio, dice: «Para que fueran una señal entre Mí y ellos» (20:12). También en Nehemías está escrito: «Pecaron contra Tus juicios, que el hombre debe cumplir para vivir por ellos» (Nehemías 9:29). Nuestros Sabios interpretaron: **«Vivirá por ellos» y no morirá por ellos**, para enseñar que el peligro para la vida desplaza el Shabat y los demás mandamientos. La interpretación midráshica dice: «Vivirá por ellos» en el Mundo Venidero. Si dijeras que se refiere únicamente a este mundo, finalmente todo ser humano muere. Según esto, las palabras «que el hombre cumplirá» se refieren también a «Mis estatutos». Debes saber que la vida que una persona obtiene mediante los mandamientos depende del grado de preparación y de intención con que los cumple. Quien cumple los mandamientos sin una intención pura, buscando recibir recompensa, puede vivir por medio de ellos durante numerosos años en este mundo, disfrutando riqueza, bienes y honor. Acerca de ello está escrito: «En su izquierda hay riqueza y honor» (Proverbios 3:16). Nuestros Sabios explicaron: para quienes toman la Torá por la izquierda, es decir, con una intención inferior, existen riqueza y honor. Quienes se ocupan de los mandamientos con el propósito de merecer el Mundo Venidero, sirviendo a Dios por temor, obtienen conforme a su intención la salvación del juicio de los malvados, y su alma reposa en el bien. Quienes cumplen los mandamientos por amor, de la manera correcta y apropiada, mientras continúan ocupándose de los asuntos de este mundo, conforme a lo mencionado en la sección «Si camináis conforme a Mis estatutos» —«vuestra trilla alcanzará la vendimia» (Levítico 26:5)—, merecen una buena vida en este mundo conforme al orden natural y una recompensa completa en la vida del Mundo Venidero. Quienes abandonan por completo los asuntos de este mundo, no prestan atención a ellos como si no poseyeran cuerpo, y dirigen todo su pensamiento e intención únicamente a su Creador, como ocurrió con Eliyahu, cuya alma se adhirió al glorioso Nombre, vivirán eternamente en cuerpo y alma. Así parece según lo escrito acerca de Eliyahu y conforme a lo conocido por tradición respecto de él. Lo mismo enseñan los Midrashim acerca de Janój y acerca de los habitantes del Mundo Venidero que se levantarán en la resurrección de los muertos. Por eso los versículos dicen como recompensa de los mandamientos: «Para que se prolonguen tus días» (Éxodo 20:12), «para que vivas» (Deuteronomio 16:20) y «prolongarás tus días» (Deuteronomio 22:7), pues estas expresiones incluyen todas las clases de vida, conforme a lo apropiado para cada persona:

Ramban on Leviticus 18:4

אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן וכטעם הזה יגיד הרב על כולן וכבר כתב ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ח:ו׳) גם כן כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח) וישא שתי אחיות כיעקב אבינו ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידנו דבר מקובל בזה אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה זה טעם אל כל שאר בשרו (כאן) כי את שארו הערה (ויקרא כ׳:י״ט) ירחיק הדבר מפני השאר והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיהו ד ג) ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (ויקרא י״ח:י״ז) כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת מלך והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו:

**«Ninguno de vosotros se acercará a ningún pariente de su carne para descubrir su desnudez».** La razón de la prohibición de las relaciones sexuales con parientes cercanos no está explicada expresamente. Maimónides escribió en la Guía de los Perplejos que su propósito es disminuir las relaciones sexuales, hacer que sean despreciadas y limitar su práctica. Las mujeres prohibidas por la Torá que son parientes de la esposa suelen encontrarse continuamente junto al hombre. Lo mismo sucede con sus propias parientes: están habitualmente cerca de él y puede estar a solas con ellas. Maimónides aplica esta explicación a todas las relaciones prohibidas. Rabí Abraham ibn Ezra escribió también que, debido a que la inclinación del corazón humano es semejante a la de los animales, no era posible prohibirle todas las mujeres, pero la Torá prohibió a todas aquellas que se encuentran junto a él en todo momento. Esta explicación es muy débil. ¿Impondría la Escritura la pena de karet por causa de mujeres que en ocasiones se encuentran cerca de él, mientras permite que una persona se case con centenares o millares de mujeres? ¿Qué daño habría en que se casara únicamente con su propia hija, como se permitía a los descendientes de Nóaj según cierta interpretación de nuestros Sabios, o con dos hermanas, como hizo nuestro padre Yaakov? Desde una perspectiva puramente práctica, no habría matrimonio más conveniente que casar a una hija con un hijo mayor que ella, para que ambos heredaran dentro de la familia, se multiplicaran y llenaran la casa, pues Dios no creó la tierra para que permaneciera desolada, sino para que fuera habitada. No poseemos una tradición recibida acerca de la razón de estas prohibiciones. Sin embargo, conforme al razonamiento, parece que existe aquí un secreto entre los secretos de la creación, relacionado con el alma y comprendido dentro del misterio de la transmigración de las almas, al cual ya hemos aludido. Debes saber que la unión sexual es considerada por la Torá algo distante y despreciable, salvo cuando sirve para la preservación de la especie. Aquello de lo que no puede nacer descendencia está prohibido. También aquello que no resulta adecuado para la preservación de la especie y no produce un resultado correcto es prohibido por la Torá. Este es el sentido de: «A ningún pariente de su carne», y: «Ha descubierto la desnudez de su pariente» (Levítico 20:19). La Torá aleja aquella unión precisamente debido al parentesco. La palabra שאר, «pariente carnal», está relacionada con «el que permanezca en Tzión y el que quede en Jerusalén» (Isaías 4:3). Por eso dice: **«Son parientes; es depravación»** (Levítico 18:17). Significa que esto no constituye verdadero matrimonio ni unión conyugal, porque no puede producir un resultado correcto, sino que es únicamente una idea de deseo. Las relaciones prohibidas pertenecen, por tanto, a la categoría de los estatutos: decretos del Rey. Un decreto es aquello que surge de la consideración del rey, quien es sabio en la administración de su reino y conoce la necesidad y el beneficio del mandamiento que establece, aunque no revele su razón al pueblo, salvo quizá a los sabios que forman parte de su consejo:

Ramban on Leviticus 18:5

ערות אביך וערות אמך לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ח:ז׳) ערות אביך זו אשת אביך וערות אמך להביא אמו שאינה אשת אביו ערות אשת אביך לרבות לאחר מיתה וכן פירש ערות אחי אביך לא תגלה (ויקרא י״ח:י״ד) ומהו ערותו אל אשתו לא תקרב וכן הוא באמת כפי משמעותו הנכון אבל בגמרא במסכת סנהדרין (סנהדרין נ״ד) העלו כי ערות אביך וערות אחי אביך על הזכרים ממש ולחייבו בשוגג שתים ואני תמה לדעתם למה לא יזהיר כן בבן ובאח עם ערות נשיהם ואולי חששה התורה בכבוד הזקנים יותר אבל כל פסוק ופסוק בפרשה אזהרה אחת לא באו בפרשה שתי אזהרות בלאו אחד כי הלאו באחיות כלן וכן הבנות אחת הנה והנכון בעיני על דרך הפשט כי ערות אביך וערות אמך לאו אחד הוא ואזהרה אחת ימנע שלא יבא על אמו כי בבואו עליה יגלה ערות אביו וערות אמו וזהו שאמר (כאן) אמך היא כי עשית בה שתים רעות שגלית ערות אם וערות אב ואחרי שהזהיר על ערות אביו שהיא אמו חזר והזהיר על ערות אשת אביו שאינה אמו ואמר (ויקרא י״ח:ח׳) ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא וכן ערות אחי אביך לא תגלה פירושו אל אשתו לא תקרב ולכך לא אמר "ואל":

**«La desnudez de tu padre y la desnudez de tu madre».** Rashí explica: «La desnudez de tu padre» se refiere a la esposa de tu padre; «la desnudez de tu madre» viene a incluir a la madre que no es esposa de tu padre. «La desnudez de la esposa de tu padre» viene a incluirla incluso después de la muerte del padre. Del mismo modo explica: «No descubrirás la desnudez del hermano de tu padre» (Levítico 18:14). ¿Cuál es su desnudez? «No te acercarás a su esposa». Esta es realmente la interpretación correcta conforme al sentido ordinario. Sin embargo, en el tratado Sanedrín, la Guemará concluye que «la desnudez de tu padre» y «la desnudez del hermano de tu padre» se refieren literalmente a los propios varones, y que quien transgrede inadvertidamente puede quedar obligado por dos prohibiciones. Me sorprende, según esta interpretación, que la Torá no formulara una advertencia semejante respecto del hijo y del hermano, además de prohibir a sus esposas. Quizá la Torá tuvo una preocupación especial por el honor de los mayores. No obstante, cada versículo de esta sección parece constituir una sola advertencia. La Torá no incluyó normalmente dos prohibiciones distintas dentro de una sola formulación, pues la prohibición relativa a todas las hermanas es una y la relativa a las descendientes también es una. Lo correcto, a mi entender conforme al sentido sencillo, es que: «La desnudez de tu padre y la desnudez de tu madre» constituye una sola prohibición, destinada a impedir que una persona tenga relaciones con su madre. Al unirse a ella, descubre simultáneamente la desnudez de su padre y la de su madre. Este es el sentido de: **«Ella es tu madre»**, porque mediante el acto cometió dos males: descubrió la desnudez de su madre y la de su padre. Después de advertir acerca de la desnudez de su padre, que es su madre, vuelve y advierte acerca de la esposa de su padre que no es su madre: «No descubrirás la desnudez de la esposa de tu padre; es la desnudez de tu padre» (Levítico 18:8). Del mismo modo: «No descubrirás la desnudez del hermano de tu padre» significa: no te acercarás a su esposa. Por eso no dice: «Y no te acercarás»:

Ramban on Leviticus 18:6

מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרים לאביך קיים את אמה בין שאומרים לאביך הוצא את אמה כגון ממזרת או נתינה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ח:ט׳) ואינו נכון כי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכלל האיסור הזה והן כולן בכרת חוץ מן הנולדת משפחה ונכרית ואני תמה על הרב שהרי בגמרא במסכת יבמות בפרק שני (כג) מפורש ואימא פרט לאחותו מחייבי לאוין אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין דכתיב (דברים כא טו) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום אלא אהובה אהובה בנשואיה שנואה שנואה בנשואיה ואמר רחמנא כי תהיין לאיש ואימא פרט לאחותו מחייבי כריתות אמר רבא אמר קרא (כאן) ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרין לאביך קיים בין שאומרין לאביך הוצא ואמר רחמנא אחותך היא והנה פירושו שאומרים לו הוצא שתוציאנה מביתך שאינה אשתך ואין קידושין תופסין בה שהם חייבי כריתות ומיתות בית דין ואע"פ כן חייב עליה משום אחותו אבל אחותו מן השפחה ומן הנכרית אינה בכלל האיסור הזה מפני שהולד כמוה ועל דרך הפשט יאמר ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת מן הנשואין שהכניסה האיש לו לבית או מולדת חוץ שמצא איש אותה בחוץ ותפשה ושכב עמה וילדה לו לא תגלה ערותה הזכיר בבת אמו בין שתולד מן הנשואין או מן הזנות כי אע"פ שכל אחת משתיהן בת אמו ולא בת אביו יעלה על הדעת שראוי לנהוג כבוד האחוה במולדת מן הנשואין ולא בבאין מן הזנות שהכל הפקר ולכך הוצרך הכתוב להזהיר על הכל ועוד הזכיר באחותו מן האב כתוב אחר (ויקרא י״ח:י״א) ערות בת אשת אביך מולדת אביך והיא אחותו בת אביו מן הנשואין והוצרך להזכיר זה בעבור שהזכיר ערות אחותך בת אביך סתם ופירש בבת אמו מולדת בית בנשואין או מולדת חוץ בזנות ויחשב מזה בבת האב מן הזנות שתהיה מותרת כי אולי לא תחוש התורה לשאר האיש הבא מן הזנות בעבור שאין הנולדים ידועים לו ולכך ביאר ואמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך להגיד כי בת אביו הנזכרת בתחילה אינה בת אשת אביו ובעבור שהיה בבני נח איסור באחוה מן האם ולא מן האב (סנהדרין נח) יפרש הכתוב כי בישראל כולן שוות באיסור והנכון בפשט הכתוב הזה מה שאמרו חכמים בגמרא במסכת יבמות (יבמות כ״ב) הבא על אחותו והיא בת אשת אביו שאינה אמו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו ומפרש שם מכדי כתיב כאן ערות אחותך בת אביך בת אשת אביך מולדת אביך למה לי שמע מינה לחיבן משום אחותו ומשום בת אשת אביו ויכפול הכתוב בלאוין לחייב על כל שם ושם כי אפילו בשרצים יכפול לאוין רבים בשם אחד ללקות עליהם:

**«Nacida en casa o nacida fuera».** Rashí explica: tanto si se dice a tu padre: «Conserva a su madre como esposa», como si se le dice: «Expulsa a su madre», por ejemplo, si era una mujer mamzeret o netiná. Esta explicación no es correcta, porque resultaría que una hermana nacida de una relación sujeta a prohibición sexual grave no estaría incluida en esta prohibición, aunque todas estas relaciones están sujetas a karet, salvo la hermana nacida de una esclava o de una mujer no judía. Me sorprende la explicación del maestro, pues en el capítulo segundo del tratado Yevamot la Guemará dice expresamente: Podríamos pensar que se excluye a una hermana nacida de una unión prohibida por un mandamiento negativo. Rav Papa respondió: en las uniones prohibidas por un mandamiento negativo, el matrimonio puede adquirir validez, como está escrito: «Si un hombre tuviera dos esposas, una amada y otra aborrecida» (Deuteronomio 21:15). ¿Existe acaso una mujer amada delante del Omnipresente y otra aborrecida delante de Él? Significa: amada en su matrimonio y aborrecida en su matrimonio; aun así, la Torá dice: «Si un hombre tuviera». Podríamos entonces pensar que se excluye a una hermana nacida de una relación castigada con karet. Ravá respondió: la Escritura dice: «La desnudez de tu hermana, hija de tu padre o hija de tu madre, nacida en casa o nacida fuera… ella es tu hermana». «Nacida en casa o nacida fuera» significa tanto aquella respecto de cuya madre se dice a tu padre «consérvala», como aquella respecto de cuya madre se dice «expúlsala». La Torá añade: «Ella es tu hermana», para enseñar que también en ese caso existe responsabilidad por tratarse de su hermana. El significado de «expúlsala» es que debe sacarla de su casa porque no es legalmente su esposa y el matrimonio no puede adquirir validez con ella, como ocurre en las relaciones castigadas con karet o con pena judicial. A pesar de ello, queda prohibida como hermana. Sin embargo, una hermana nacida de una esclava o de una mujer no judía no se incluye en esta prohibición, porque el hijo sigue la condición de la madre. Conforme al sentido sencillo, la Escritura dice: «La desnudez de tu hermana, hija de tu padre o hija de tu madre, nacida dentro de la casa», es decir, de un matrimonio mediante el cual el hombre introdujo a la mujer en su casa; «o nacida fuera», es decir, de una mujer que el hombre encontró fuera, tomó y con la cual tuvo relaciones, engendrando de ella una hija. Respecto de la hija de su madre menciona tanto la nacida de matrimonio como la nacida de una relación ilícita. Aunque ambas son hijas de su madre y no de su padre, alguien podría pensar que únicamente se debe observar el vínculo fraternal con quien nació de un matrimonio y no con quien procede de una relación ilícita y sin estructura familiar. Por eso la Escritura necesitó prohibir ambas. Después menciona otro versículo respecto de la hermana paterna: «La desnudez de la hija de la esposa de tu padre, engendrada por tu padre; ella es tu hermana» (Levítico 18:11). Se refiere a una hija de su padre nacida de matrimonio. Necesitó mencionarla porque anteriormente había dicho simplemente: «La desnudez de tu hermana, hija de tu padre», mientras que explicó expresamente respecto de la hija de la madre que podía ser nacida en casa, dentro del matrimonio, o nacida fuera, mediante una relación ilícita. A partir de ello alguien podría pensar que la hija del padre nacida de una relación ilícita estaría permitida, porque quizá la Torá no reconoce plenamente la relación carnal de un hombre con los hijos nacidos fuera del matrimonio, dado que no son públicamente conocidos como suyos. Por eso explicó: «La desnudez de la hija de la esposa de tu padre, engendrada por tu padre», para enseñar que la «hija de tu padre» mencionada inicialmente no significa únicamente la hija de la esposa de tu padre. Además, entre los descendientes de Nóaj estaba prohibida la hermana materna, pero no la paterna. Por eso la Escritura explica que dentro de Israel ambas están igualmente prohibidas. La interpretación más correcta conforme al sentido del versículo es la que expresaron los Sabios en el tratado Yevamot: Quien tiene relaciones con su hermana, siendo ella también hija de la esposa de su padre que no es su madre, queda obligado tanto por la prohibición de su hermana como por la prohibición de la hija de la esposa de su padre. La Guemará pregunta allí: puesto que ya está escrito: «La desnudez de tu hermana, hija de tu padre», ¿por qué necesito la frase: «La hija de la esposa de tu padre, engendrada por tu padre»? La respuesta es: para obligarlo tanto por tratarse de su hermana como por tratarse de la hija de la esposa de su padre. La Escritura repite prohibiciones para establecer responsabilidad por cada categoría jurídica. Incluso respecto de los animales impuros pequeños repite numerosos mandamientos negativos bajo una misma denominación, para que se reciban varias penas por ellos:

Ramban on Leviticus 18:7

זמה היא תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ח:י״ז) עצת חטאין היא וכתב רש"י (רש"י על ויקרא י״ח:י״ז) שיצרך יועצך לחטוא ולא ידעתי טעם לזה שכל העריות גם העבירות האחרות היצר יועצו לחטוא אבל הענין הוא כי שם זמה גזרו מן כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט יט) ומחשבה ההגונה יקראו מזמה ולא יבצר ממך מזמה (איוב מב ב) ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקרא זמה כענין אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט) וכתיב (שם פסוק יא) כי היא זמה והוא עון פלילים וכן וזמתך ותזנותיך (יחזקאל כג כט) וזמת זנותך (ירמיהו יג כז) הניאוף בסתר ובגלוי ולפי דעתי אמר הכתוב "זמה" באשה ובבתה (כאן) ואשה ואמה (ויקרא כ׳:י״ד) לגנות הענין לומר כי כשישכב עם אחת שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה והוא הענין שהזכירו רבותינו (נדרים כ) וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ לח) אלו בני תשע מדות וכו' ולכך אמר הכתוב "ערות אשה ובתה" וכן יאמר ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא (ויקרא כ׳:י״ד) ולא אמר ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך לא תגלה וטעם הכתוב כי מתחילת הפרשה (ויקרא י״ח:ו׳) אמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כי אסר הקרובות לו משום שארו ונתן בהם טעם (ויקרא י״ח:י׳) כי ערותך הנה ועכשיו (ויקרא י״ח:י״ז-י״ח) כשאסר קרובות אשתו אמר שארה הנה לומר שגם המה אסורות מפני שהן שאר זו לזו ותהיה משכבן בשתיהן זמה כמו שפירשתי וכן אמר הכתוב (יחזקאל כב יא) ואיש את כלתו טמא בזמה שטמאה לבעלה כי גם בהיותה עמו תחשוב באביו בעבור דמיונם וקרא הכתוב שכיבת הבהמה תבל הוא (ויקרא י״ח:כ״ג) שיבלבל זרע אדם וזרע בהמה וכן אמר (ויקרא כ׳:י״ב) בשכיבת הכלה תבל הוא שיתערב האב והבן להיות לה כאיש אחד תשכב עם שניהם יחד במחשבה:

**«Es depravación».** Onkelós tradujo: «Es un consejo pecaminoso». Rashí escribió: tu inclinación te aconseja pecar. No comprendo la razón de esta explicación, pues la inclinación aconseja pecar respecto de todas las relaciones prohibidas y también respecto de las demás transgresiones. El término זמה procede de la misma raíz que: «Como había planeado hacer a su hermano» (Deuteronomio 19:19). Un pensamiento apropiado puede llamarse מזמה, como en: «Ningún pensamiento Te será imposible» (Job 42:2). La inmoralidad realizada mediante un pensamiento oculto recibe el nombre זמה, como en: «Si mi corazón fue seducido por una mujer» (Job 31:9), seguido de: «Porque eso sería una depravación y una iniquidad digna de juicio» (31:11). Así también: «Tu depravación y tus prostituciones» (Ezequiel 23:29), y: «La depravación de tu prostitución» (Jeremías 13:27), tanto en secreto como públicamente. A mi entender, la Escritura utiliza específicamente la palabra זמה respecto de una mujer y su hija, y respecto de una mujer y su madre, para censurar la naturaleza del acto. Cuando un hombre se une con una de ellas, que es su esposa, puede pensar durante la unión en la otra debido al parentesco y semejanza existentes entre ambas. De este modo, su unión con las dos se convierte para él en una depravación mental. Esto se relaciona con lo mencionado por nuestros Sabios respecto de: «Separaré de vosotros a los rebeldes y a quienes se rebelan contra Mí» (Ezequiel 20:38): estos son los hijos engendrados bajo nueve clases de intenciones indebidas, etc. Por eso la Escritura dice: «La desnudez de una mujer y de su hija», y también: «El hombre que tome a una mujer y a su madre, es depravación» (Levítico 20:14). No dice simplemente: «No descubrirás la desnudez de la hija de tu esposa» y «No descubrirás la desnudez de la madre de tu esposa». La explicación es que, al comienzo de la sección, dijo: «Ninguno se acercará a ningún pariente de su carne», prohibiendo a las parientes cercanas debido a su vínculo carnal. Respecto de ellas dijo: «Porque son tu propia desnudez». Ahora, cuando prohíbe a las parientes de la esposa, dice: «Son parientes», para enseñar que también ellas están prohibidas porque son parientes entre sí, y que unirse con las dos constituye depravación, como he explicado. Así dice también la Escritura: «Un hombre contaminó mediante depravación a su nuera» (Ezequiel 22:11), porque la contaminó respecto de su esposo. Incluso mientras estaba con el hijo, podía pensar en el padre debido a la semejanza entre ambos. La Escritura llama a la unión con un animal תבל, «confusión», porque mezcla la simiente humana con la animal. Del mismo modo dice respecto de la relación con la nuera: «Es confusión» (Levítico 20:12), porque confunde al padre y al hijo, de modo que para ella parecen un solo hombre, al unirse mentalmente con ambos:

Ramban on Leviticus 18:8

לצרור לגלות ערותה עליה בחייה ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות ולא אמר כן באשה ובתה (ויקרא י״ח:י״ז) ואשה ואמה (ויקרא כ׳:י״ד) כי הנה שאר ואסורות אפילו לאחר מיתה:

**«Para convertirlas en rivales, descubriendo la desnudez de una sobre la otra durante su vida».** Aquí la Escritura explica la razón de la prohibición. Dice que no es apropiado tomar a una mujer junto con su hermana para convertirlas en rivales entre sí, pues deberían amarse mutuamente y no convertirse en competidoras. No dijo lo mismo respecto de una mujer y su hija, o de una mujer y su madre, porque estas son parientes carnales y permanecen prohibidas incluso después de la muerte de la primera mujer:

Ramban on Leviticus 18:9

ואל אשה בנדת טומאתה אסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי (רמב"ן על ויקרא י״ח:ו׳) שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר (רמב"ן על ויקרא י״ב:ב׳) ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל ואיך יעשה ממנו ולד והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה לא תתעבר ממנו כי לא יוצר כלל ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו וכבר הזכירו הרופאים עוד שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א) אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה ועוד הגידו בו נסיון אמיתי והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו ולכך גזר עליו הכתוב (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו כי רעתה רוע מתדבק והוא שאמר "בנדת טומאתה" ויאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו יז) כי יזכיר בה לעולם טומאה שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ׳:י״ח) כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתם לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי:

**«No te acercarás a una mujer durante la impureza de su menstruación».** La Escritura prohibió a la mujer menstruante por la razón que ya mencioné: la Torá únicamente permitió la unión sexual para la preservación de la descendencia. El embrión es formado completamente o en su mayor parte a partir de la sangre de la mujer, como ya expliqué. De la sangre menstrual no puede formarse nada. ¿Cómo podría producirse de ella un hijo, si es considerada una sustancia mortal capaz de matar a un ser vivo que la beba o consuma? Cuando existe abundante sangre menstrual en el útero, la mujer no queda embarazada a partir de ella porque no puede producir una formación. Incluso si concibe a partir de otra sangre y el embrión se alimenta de la sangre menstrual, esta podría dañarlo. Los médicos mencionaron además que, aunque el embrión se alimente principalmente de sangre buena y toda su nutrición sea adecuada, si se mezcla con ella una parte de sangre menstrual, puede corromperla y producir en el niño diversas enfermedades cutáneas y erupciones. Según nuestros Sabios, si parte de ella permanece en el cuerpo, el niño puede nacer afectado por tzaráat. Por todas estas razones resulta apropiado que la Torá aleje la relación con una mujer menstruante. También relataron una observación que consideraban verdadera y una de las maravillas de Aquel que es perfecto en conocimiento respecto de la naturaleza: al comienzo de su flujo, si una mujer menstruante mira fijamente durante largo tiempo un espejo brillante de hierro, aparecerían en el espejo gotas rojas semejantes a gotas de sangre. Según esta antigua concepción, la influencia dañina existente en ella produciría una alteración, y una cualidad nociva del aire se adheriría al espejo. Sería semejante a una serpiente venenosa que mata mediante su mirada. Con mayor razón, según este razonamiento, dañaría a quien se une con ella, pues su cuerpo y su pensamiento se adhieren a él y al pensamiento de él. Por eso la Escritura decretó acerca del hombre: «Su menstruación estará sobre él» (Levítico 15:24), pues su influencia negativa sería algo capaz de adherirse. Este es el sentido de «durante la impureza de su menstruación», y también de: «La impureza de la mujer menstruante» (Ezequiel 36:17). La Escritura menciona siempre respecto de ella una impureza semejante a la de los animales impuros pequeños y a la del hombre afectado por tzaráat, cuya impureza se encuentra en sus propios cuerpos. También es posible que este sea el sentido de: «Descubrió su fuente y ella descubrió la fuente de su sangre» (Levítico 20:18). Aquella fuente corrompida debía permanecer cerrada, no ser abierta para extraer de ella aguas consideradas nocivas. Por tanto, la unión queda prohibida a la descendencia santa durante todos los días de su impureza, hasta que ella se sumerja en agua. Entonces queda purificada también en su pensamiento y completamente limpia:

Ramban on Leviticus 18:10

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ח:כ׳) כי המשגל לשלשה חלקים נחלק האחד לפריה ורביה והשני להקל מלחות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות ואמר הכתוב "לזרע" וטעמו אפילו לזרע והנה היא אסורה לגמרי ואפשר שאמר "לזרע" להזכיר טעם האיסור כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם ולא הזכיר זה בעונש (ויקרא כ׳:י״ח) כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב ולכך אמר בסוטה (במדבר ה יג) ושכב איש אותה שכבת זרע כי בעבור הזרע תהיה קנאתו וכן בשפחה חרופה (ויקרא י״ט:כ׳) הזכיר שכבת זרע כי האסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה והנכון בעיני כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי לא ינקה כל הנוגע בה (משלי י כט) הוצרך לומר "לזרע" שאם אמר "לא תתן שכבתך" בלבד היה נראה שיזהיר אפילו השוכב עמה לחבק ולנשק וכאן בחייבי כריתות יזהיר על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע לפרש כי במשגל יזהיר והוא הטעם בשפחה חרופה שהיא כאשת איש וכן יאמר באשת איש (ויקרא כ׳:י׳) אשר ינאף את אשת רעהו ולא אמר ישכב כי לא בשכיבה לבד יזהיר ולא אמר בכאן "לגלות ערותה" כי לא יזכיר כן רק בשאר הבשר ובנדה ושהאסור בהן בעבור הגלוי כמו שאמר (שם פסוק יט) כי את שארו הערה ורבותינו דרשו באשת איש למעט משמש באבר מת ואמרו בשפחה חרופה שאינו חייב אלא בגומר ביאתו כמו שמפורש ביבמות (נה):

**«No darás tu emisión a la esposa de tu compañero para simiente».** Rabí Abraham ibn Ezra dijo que la unión sexual se divide en tres categorías: la primera, destinada a la procreación; la segunda, destinada a aliviar los fluidos del cuerpo; y la tercera, motivada por el deseo, semejante al deseo de los animales. La Escritura dice «para simiente», cuyo sentido sería: incluso si se realiza para engendrar, está completamente prohibida. También es posible que mencione «para simiente» para explicar la razón de la prohibición: no se sabría a quién pertenece el hijo, y de ello podrían surgir grandes abominaciones y males para ambos. No menciona esta expresión dentro de la sección de los castigos, porque incluso si inició la relación y no emitió simiente queda obligado. Por eso, respecto de la mujer sotá, dice: «Un hombre se acostó con ella con emisión de simiente» (Números 5:13), porque los celos del esposo se producen especialmente debido a la posibilidad de descendencia. También respecto de la esclava parcialmente liberada dice: «Emisión de simiente» (Levítico 19:20), porque la prohibición se relaciona con la posibilidad de engendrar descendencia de una esclava. Lo correcto, a mi entender, es lo siguiente: debido a que la esposa de su compañero le está completamente prohibida y «no quedará impune quien la toque», fue necesario decir «para simiente». Si solamente hubiera dicho: «No darás tu emisión», podría parecer que la advertencia incluye incluso acostarse junto a ella, abrazarla o besarla. Aquí la Torá está estableciendo una prohibición castigada con karet. Por eso necesitó mencionar una unión destinada a la emisión de simiente, para explicar que la advertencia se refiere específicamente al acto sexual. Esta es también la razón de la expresión respecto de la esclava parcialmente liberada, cuya situación se asemeja a la de una mujer casada. Del mismo modo, respecto de una mujer casada dice: «Quien cometa adulterio con la esposa de su compañero» (Levítico 20:10), y no dice simplemente «quien se acueste», porque la advertencia no se refiere a cualquier forma de acostarse junto a ella. Aquí no dice «descubrir su desnudez», porque esta expresión se utiliza principalmente respecto de parientes carnales y de la mujer menstruante, cuyas prohibiciones se relacionan con el descubrimiento de una desnudez vinculada a su condición, como está escrito: «Porque descubrió la desnudez de su pariente» (20:19). Nuestros Sabios interpretaron que, respecto de la mujer casada, la expresión excluye una unión realizada sin erección. Respecto de la esclava parcialmente liberada dijeron que únicamente queda obligado cuando completa el acto sexual, como se explica en Yevamot:

Ramban on Leviticus 18:11

למולך עבודה זרה ששמה מולך והזכירו הכתוב בשם הידיעה כי היה במצרים ידוע להם ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על ויקרא י״ח:כ״א) כי יתכן שהוא מלכום תועבת בני עמון (מלכים ב כג יג) וכן נראה כי כתוב (מלכים א יא ז) אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון וגם הוא היה ידוע להם וכתב רש"י (רש"י על ויקרא י״ח:כ״א) וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים והכומרים עושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש לא תתן זהו מסירתו לכומרים להעביר למולך זהו העברת מדורת האש וזה אינו נכון שהרי אמרו בגמרא סנהדרין (סד) העבירו ברגל פטור אלא כמשוורתא דפוריא שהוא מעבירו בתוך האש ממש והזכיר בו הכתוב נתינה והעברה באש שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש כמו שמפורש בסנהדרין וכן מה שאמר הרב שמוסרו לכומרים והם מעבירין אותו וכך כתב אף בפירושיו במסכת סנהדרין (שם סד) ואינו נראה כן מלשונם שם בגמרא ועוד איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים ולשון הכתוב עצמו מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י) כך נדרש שהאב בעצמו מעבירו אבל הענין כך הוא שהאב עצמו מוסרו לכומרים לשם שקוצם וזהו שכתוב נתן למולך (ויקרא כ׳:ג׳) כעין שעושים בפנים כדכתיב ונתנם אל הכהן (ויקרא ט״ו:י״ד) ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המולך והם מחזירין אותו לידי האב והוא לוקחו ומעבירו בלהב האש וזהו מעביר בנו ובתו באש וכך אמרו בירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"י) לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו כלומר שיטלנו מהם ויעבירנו הוא אבל לא היה שורפו שהרי אמרו (סנהדרין סד) המעביר את עצמו פטור שהוא חי אף לאחר העברה וכך פירוש רש"י ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש שהכתוב אומר (יחזקאל כג לז) וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה ושם (ויקרא י״ח:ל״ט) נאמר ובשחטם את בניהם לגלוליהם שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיא שחיטתו כי הלשון הזה "העבירו להם" במולך הוא ואמר בו הכתוב "לאכלה" והזכיר בו שחיטה אם כן מה שאמר "כמשוורתא דפוריא" לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות והוא מת בלהב האש והנה הוא חייב בדין התורה משעת העברה הראשונה משתמשול בו האור כגון שנתפס האש באחד מאיבריו ולכך הוצרכו לומר שהמעביר עצמו פטור אבל היה האש אוכלת בו כי זה היה קרבנם למולך ולשון "מעביר באש" יאמר בכל מקום על הדבר שהוא בוער באש ואיננו אוכל מפני שנותנים אותו באש ומעבירים אותו ממנו ואינו נעשה אפר כנשרפים כענין כלי הגוים שמלבנין אותו באש שנאמר בהן (במדבר לא כג) תעבירו באש וטהר ואמר בבני עמון ( יב לא) והעביר אותם במלבן לומר ששרף אותן כאשר יעשו הלבנים במלבן אם כן מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י) היא נתינתו באש שתמשול בו האור לא העברה בעלמא והיא העברה הנזכרת במולך שהיא באש על דעת רבותינו (סנהדרין סד) שלמדו בגזרה שוה העברה העברה מה להלן (דברים יח י) באש אף כאן באש מה כאן למולך אף להלן למולך וראיה לדבריהם שכתוב ביאשיהו (מלכים ב כג י) וטמא את התפת אשר בגיא בן הנום לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך אם כן העברה הנזכרת במולך היא באש וכן כתוב במנשה (דהי"ב לג ו) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום ומצאתי שכתוב באחז (מלכים ב טז ג) וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' אותם מפני בני ישראל ובדברי הימים (ב כח ג) נאמר ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש אם כן ההעברה היא הבערה באש ממש ומה שאמר הכתוב (מלכים ב יז לא) והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים היא עבודה זרה אחרת שעבודתה לשרוף אותם לגמרי כעולה וכן היו עושין לבעל כמו שכתוב בירמיהו (יט ב) ויצאת אל גיא בן הנום ושם (ויקרא י״ח:ד׳-ה׳) כתיב ומלאו את המקום הזה דם נקיים ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי ועוד כתיב (שם לב לה) ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת אבל מפני ששני הפסוקים האלה בבמות הבעל ושניהם בגיא בן הנום והאזהרה בשניהם אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי ושם במקום ההוא הטמא היה שם מולך כמו שכתוב ביאשיהו נראה מכל זה שהיו שורפין את בניהם עולות למולך והוא הבעל ושניהם לשון קרוב כמלכות ואדנות ואיננו בעל פעור ובעל זבוב כי זה יקרא הבעל סתם כאשר יקרא המולך אבל הזכיר בו הכתוב העברה כי עיקר עבודתו בהעברה משתמשול בו האור ותקרא שריפה כי ימותו שם ולכך יקראו עולות וכן אני סובר כי אלהי ספרוים הוא המולך כי הכנוי בהם מלך אבל היו שניהם נעבדים כנו לאחד אדר בלשון כבוד ולשני מלשון עונה ושתפו בשניהם מלך והוא כמו מולך והשריפה היא מיתתם באש כאשר פירשתי ואם נאמר שהשקוצים האלה אינם המולך יתכן כי בעבור היות עבודתם בבנים ובבנות להביאם באש כענין שאמר במולך ישתפו בהם שמו מלך ובעל ואין עבודתם שוה כי המולך בהעברה ואלהי ספרוים בשריפה והבעל בשחיטה ושריפה כעולות ונאמר שהיו במקום התופת אשר בגיא בן הנום במות לבעל ושם עוד מולך ומה שאמר הכתוב (ירמיהו לב לד) ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום להעביר את בניהם למולך יהיה פירושו ולהעביר את בניהם למולך ורבותינו אמרו (סנהדרין סג) אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן שישרוף אותו באש אלא שסכתו אמו בשמן סלמנדרא והנה אחז למולך העביר אותו כדכתיב וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל וזהו הלשון הכתוב במולך אם כן היא הבערה שתמשול בו האור וימות וניצל הצדיק בסלמנדרא הזו שבראה הקב"ה בעבורו ועל דרך הפשט אמרו כי מעביר בנו ובתו באש מין ממיני הכשפים כי בענין הכשוף נאמר (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ואמר במנשה (דהי"ב לג ו) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני וכתיב (מלכים ב יז יז) ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו והמולך היא עבודה זרה שמקריבין לו הקטנים אבל אחר שמצאנו כתוב (שם כג י) לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך נאמנו דברי רבותינו שהכל למולך באש אבל יתכן שהיתה העבודה ההיא להם לקסום שוא והיו מתנבאים בה כפי סכלותם והם נביאי הבעל המקריבים לו הבנים והבנות ויראו להם חלומות שוא ומקסם כזב ולכן תיחס התורה ענין המולך בענין הקסמים כי בכאן (ויקרא כ׳:ו׳) סמך אל הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים ובמשנה תורה כל הפרשה במתנבאים לדעת העתידות בשקר והנה הזכיר הכתוב כי העברת הזרע למולך הוא חלול השם ובפרשה האחרת (ויקרא כ׳:ג׳) מוסיף למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי ואולי טעמו למען טמא את העם המקודש לשמי שצויתי (ויקרא י״א:מ״ד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם (ויקרא כ״א:ח׳) ולחלל את שם קדשי בעברם על העבירה החמורה לפני כי כן יאמר בעבירות החמורות ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי (עמוס ב ז) ויתכן שיאמר כן מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחר כן יבא אל מקדש ה' להקריב קרבן מטמא את המקדש כי קרבנותיו טמאים ותועבה לשם והוא עצמו טמא לעולם שנטמא ברעה שעשה כמו שאמר באוב וידעוני לטמאה בהם (ויקרא י״ט:ל״א) וכתיב ובגילוליהם טמאוה (יחזקאל לו יח) והזכיר בו חלול השם כי כאשר ישמעו הגוים שכבד את המולך בזרעו ויקריב מבהמתו קרבן לשם הוא חלול השם וזהו שאמר הנביא (שם כג לז לח) וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא ואמר (שם פסוק לט) ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי ביום ההוא לחללו והנה כה עשו בתוך ביתי ועל דרך האמת ישראל זרע הקודש נולדים בבית ה' וזה טעם "אשר ילדו לי" והנה המקריב אותו למולך מטמא מקדשו ומחלל שמו הגדול כלשון ולא יחלל זרעו בעמיו (ויקרא כ״א:ט״ו) ולכך אמר בו ואני אתן את פני באיש ההוא (שם כ ג) ושמתי אני את פני באיש ההוא (שם פסוק ה) והמשכיל יבין:

Ramban on Leviticus 18:12

וטעם הזכור והבהמה מפורסם, כי הוא דבר נתעב ואיננו בקיום המינין, כי אדם ובהמה לא יולידו. וכתב ר' אברהם (אבן עזרא על ויקרא י״ח:כ״ב) אחר שמצאנו הן שכבתי אמש את אבי (בראשית יט לד), הנה לא תשכב אזהרה לשוכב ולנשכב ואם כדבריו למה לא היתה האשה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך כי הנשים בכלל האזהרות שבכל התורה אבל טעם שכבתי אמש את אבי בעבור שהן השוכבות כדי שיצא ממנו הזרע כידוע שהזרע יבא מן התנועה או מן הגוף כולו כמו שיתהווה הקצף בפיות הסוסים במרוצתם או שיתילד בגידים הקרובים משם ויאסף שם בסיבוב התנועה ויצא ואם לא שכבו אותו לא יצא ממנו זרע כי היה כאבן דומם בשכרותו:

La razón de la prohibición relativa al varón y al animal es conocida: constituye algo abominable y no sirve para la preservación de las especies, pues un ser humano y un animal no pueden producir descendencia. Rabí Abraham ibn Ezra escribió: puesto que encontramos la expresión: «Anoche me acosté con mi padre» (Génesis 19:34), la frase «No te acostarás con un varón» advierte tanto a quien realiza la penetración como a quien la recibe. Pero, según sus palabras, ¿por qué no quedaría también incluida la mujer dentro de: «No darás tu emisión a ningún animal»? Las mujeres están generalmente incluidas dentro de las prohibiciones de toda la Torá. La razón por la que las hijas de Lot dijeron: «Me acosté con mi padre» es que ellas fueron las participantes activas, procurando que saliera de él la simiente. Es sabido que la simiente se produce mediante el movimiento, o quizá a partir de todo el cuerpo, como la espuma que se forma en la boca de los caballos cuando corren, o en los conductos cercanos a aquella región, acumulándose allí mediante la agitación del movimiento hasta salir. Si ellas no hubieran realizado activamente la unión, no habría salido de él simiente, porque permanecía inmóvil como una piedra debido a su embriaguez:

Ramban on Leviticus 18:13

ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו' והענין כי השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים כי חלק לכולם מזלות בשמים וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ וכתיב (ירמיהו יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו ולכך אמר (ויקרא כ׳:כ״ב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ וכתיב (שם פסוק כד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות והפרשה הזאת הזכירה המולך לכלול עבודה זרה עם זכרון העריות ועל כולם אמר (כאן) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותקיא הארץ את יושביה וכן אמר בפרשה השניה (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שהוא חומר איסור עבודה זרה ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו בעבור כן נתן להם הארץ שנאמר (שם פסוק כד) ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים והנה בחוצה לארץ אע"פ שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם ולכך יאמר הכתוב (ישעיהו נד ה) אלהי כל הארץ יקרא כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום (שם כד כא) להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה (שם) וזהו ענין הכתוב שאמר (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכדנצר היא גזרת עירין (פתגמא ומאמר קדישין שאלתא) שגזרו על הכוחות הנאצלין מהן לעשות כך ויקראו "עירין" כי מאצילותן יתעוררו הכחות בכל הפעולות כמו שאמר (שם שם י יא) ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא וגו' ומאמר קדישין שאלתא כלומר ששאלו מה הרצון העליון עליו ואחרי כן גזרו להעשות כן וזהו שאמר לו דניאל (שם פסוק כא) וגזרת עילאה היא כי הכל מאתו יתברך והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בחוץ לארץ ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה' וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא טז) כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו וזהו שנאמר (מלכים ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם וכן שנו בספרא (קדושים יא יד) ולא תקיא הארץ אתכם וגו' ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה ובספרי (האזינו שטו) ואין עמו אל נכר (דברים לב יב) שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו' והוא מאמרם (כתובות קי) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (ויקרא כ״ה:ל״ח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים ואומר (שמואל א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואמרו בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ה) הרי הוא אומר (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים ואומר לתת לכם את ארץ כנען (ויקרא כ״ה:ל״ח) כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים וכן הוא אומר (יהושע ד יג) כארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני ה' ואומר (דהי"א כב יח) ונכבשה הארץ לפני השם ולפני עמו וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינם עליה אינה מכובשת ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג) ואבדתם מהרה (דברים יא יז) אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצוינין בהם והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז-יח) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה' ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא-לב) ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב) וזו היא מחשבת הרשעים (סנהדרין קה) שהיו אומרים ליחזקאל רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ (בראשית לה ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא היתה הנשאת באיסור האחוה ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל מפני הענין שהזכרנו ואמר הנביא (ירמיהו טז יח) ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי והענין הזה הוא במקומות רבים בכתובים ותראנו מפורש בהם אחר שפקחתי בו עיניך וכתב ר"א בפרשת וילך (דברים לא טז) ידענו כי השם אחד והשינוי יבא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם הם בחכמה ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ ואמר ביעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר והמשכיל יבין אלו דבריו ז"ל ואל תשיב עלי מפסוק מיכאל שרכם (דניאל י כא) כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל לא שר מלכות וממשלה וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו (יהושע ה יג) הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם כענין בחזקיהו (מלכים ב יט לה) וגם שהיה זה בהיותנו בחוצה לארץ ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (ויקרא כ״ו:מ״ב) תדע סוד נשגב ונעלם ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה) והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות ורבותינו אמרו (סנהדרין נו) שהוזהרו עליהן מעת היצירה לאדם ולנח שלא ענש אלא אם כן הזהיר אבל הכתוב לא יזכיר האזהרה אבל יאמר כי הארץ תקיא אותם כי הארץ תתעב כל התועבות האל והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מן המוזהרים והפרשה הזכיר "כמעשה ארץ מצרים" (ויקרא י״ח:ג׳) שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה ואמר הכתוב (כאן) "ותקיא הארץ" כי מעת שפקד עונה עליה שנגזר על הכנענים להכרת כאילו כבר הקיאה אותם או "ותקיא" למעלה כענין סר צלם מעליהם (במדבר יד ט):

Ramban on Leviticus 18:14

ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם זרעו נכרת וימיו נכרתים לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ז:ט׳) והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט) והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות (כאן) ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא) ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד) לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא וכשהוא אומר והאבדתי למד על הכרת שאינו אלא אבדן וביאור הענין כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה והם ששים שנה ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה ובזה אמר ונכרת האיש ההוא ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב באומרו ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואלו אין להם כרת בגופם אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה כלומר בערוה מן העריות יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו (שבועות יג) הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם) כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפיר ברית בשר אבל אינו בכל הכריתות ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיהו סו כד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ) ובברייתא (שם קח) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות ואין כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים" ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו כתב ר"א (להלן כג ל) יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד ולא ישא אלהים נפש ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל) ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא) כי העון אשר בה הוא יכריתנה וטעם הענין כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא בענינה ולא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת" כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב) מקרב עמה ועמה שלום כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והן עמה שהן בשלום וכבר פירשנו (שמות ו ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים שבדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (כריתות ב) ומהם רבים באיסורי הערוה רצוני לומר על בעילה האסורה וכן מיתות בית דין בענין הבעילה שש עשרה ואין באיסור המאכלים מיתה כלל והטעם בהיות העונשין הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה מפני שגילוי העריות דבר נמאס מאד אצל התורה כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב וחכמים מזכירין לעולם (סנהדרין עד ועוד) עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים וכמו שאמרו (סנהדרין קו) אלהיהם של אלו שונא זמה הוא ויש לענין סוד גדול בסוד היצירה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר אותם וגם זה אמת: