Ramban on Leviticus 20
Ramban on Leviticus 20:1
למען טמא את מקדשי לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ׳:ג׳) את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי וכבר רמזתי זה (רמב"ן על ויקרא י״ח:כ״א) איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא וכבר רמזו זה במדרשם שאמרו (ברכות לה) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו' אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול משם יהיה קיום העולם ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל וכל שכן כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ׳:ב׳) כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן אלא הזכיר עם הארץ לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו כי לכולם יזיק כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל לכך תרגם אונקלוס עמא בית ישראל כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל לא לארץ אשר העובד יושב בה וכענין כי לי הארץ (ויקרא כ״ה:כ״ג) ועוד תוכל להבין סודו ממה שהזכיר הכתוב בכרת המולך ואני אתן את פני באיש ההוא (כאן) וכן ושמתי אני את פני (ויקרא כ׳:ה׳) כי שמי הגדול והנורא יכרית אותו ולא הזכיר בכרת אוב וידעוני מלת "אני" ולא בשום כרת אחר וכבר הודעתי טעם זה לכל מבין:
«Para impurificar Mi Santuario». Rashi explicó:
«Se refiere a la Congregación de Israel, que está santificada para Mí».
Ya insinué cómo un solo hombre que peca puede impurificar a la Congregación de Israel, santificada para Su gran Nombre.
Nuestros sabios aludieron a este asunto cuando dijeron:
«Quien disfruta de este mundo sin pronunciar una bendición es considerado como si robara al Santo, bendito sea, y a la Congregación de Israel, como está escrito: “Quien roba a su padre y a su madre…”.
“Su padre” es el Santo, bendito sea.
“Su madre” es la Congregación de Israel.
“Es compañero del destructor”: compañero de Yerovam ben Nevat, quien hizo pecar a Israel contra su Padre celestial».
La voluntad de la creación es que se pronuncien bendiciones sobre ella en honor de Su gran Nombre. De allí procede la permanencia del mundo.
Si no lo hacen, Él se eleva mediante Su gran Nombre y la Presencia Divina se retira de Israel.
Con mayor razón ocurre cuando alguien ofrece el fruto a Mólej, porque aborrece la gloria de Yaakov y la morada divina.
Este es el sentido de:
«El pueblo de la tierra lo apedreará».
No dice simplemente:
«Morirá; lo apedrearán», como dice respecto de los demás culpables.
Menciona expresamente al «pueblo de la tierra» para enseñar que todos los habitantes de la tierra, todo Israel, están obligados a apresurarse y apedrearlo.
Su pecado perjudica a todos, porque provoca que la Presencia Divina se retire de Israel.
Por eso Onkelos tradujo:
«El pueblo de la casa de Israel».
La palabra «la tierra» alude a toda la Tierra de Israel, no solamente a la región donde habita el transgresor, como en:
«Porque la tierra es Mía».
Puedes comprender además su secreto a partir de la expresión utilizada respecto del karet por Mólej:
«Yo dirigiré Mi rostro contra aquel hombre», y después: «Yo colocaré Mi rostro…».
Mi gran y temible Nombre lo extirpará.
Respecto del karet por consultar a Ov y Yidoní no se menciona la palabra «Yo», ni aparece en ninguna otra pena de karet.
Ya he comunicado la razón de esto a quien posee entendimiento:
Ramban on Leviticus 20:2
לזנות אחרי המולך לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ׳:ה׳) וכבר כתב עוד בסדר אחרי מות (לעיל יח כא) שהמולך היא עבודה זרה ששמה מולך וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים וכו' וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העיון בגמרא (סנהדרין סד) כי לדברי האומר מולך עבודה זרה הוא אין עבודתו של אותו עבודה זרה בהעברת הבנים לה שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה שבאו בה כמה אזהרות בתורה כלליות והוא גם כן בכלל העונש הנאמר בפרשת כי ימצא בקרבך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם (דברים יז ב ג) אבל על כרחנו נדרוש שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזאת של העברת הזרע בשלא כדרכה וכך אמרו בגמרא (סנהדרין שם) ולמאן דאמר מולך עבודה זרה הוא כרת דמולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה והוא הדין לעונש ואזהרה האמורין בו שלא הוצרכו אלא למעביר בנו שלא כדרכה ונראה שלפי הדעת הזו לשון מולך אינו שם לפסל וצלם מיוחד אלא שם לכל נעבד בכללם כל שתמליכהו ותקבלנו עליך לאלוה והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהן "מולך" (מלכים א יא ז) כי הוא מלכם והוא שם כולל לכל נעבד כי הוא מלשון מלכות ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהיא ע"ז ששמה מולך ועבודתה בכך וכן מה שכתב פה שהוצרך "לזנות אחרי המולך" לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה גם כן אי אפשר מן הטעם שהזכרנו שכל עצמו לא נאמר הכרת במולך אלא לחייבו בשאין דרכו וכל ע"ז במשמע ולא יתכן שתאמר חייב הכתוב כרת באותה ע"ז ששמה מולך במעביר לו שלא כדרכו וחזר ורבה בו אף פעור ומרקוליס לכרת וכי למה יצטרך הכתוב לכך מאי שנא אותה ע"ז משאר כל ע"ז שבעולם ועוד שאם כן היה צריך לרבות עוד מעביר בנו לפעור ומרקוליס בסקילה כשם שריבה אותו לכרת אלא לא הזכיר הכתוב מולך כל עיקר בין באזהרה (לעיל יח כא) בין בעונש כרת וסקילה (כאן) אלא במעביר בנו בשלא כדרכה לכל ע"ז שבעולם ובין שתאמר שהמולך הוא שם לכל ע"ז כמו שפירשנו או שתאמר שהיא ע"ז ידועה שתקרא כך הזכיר הכתוב אותה ע"ז בשלא כדרכה והוא הדין לכולן שהחומר הזה הוא בעבור העבודה הקשה הזו וכן מוכיח כל זה בגמרא במסכת סנהדרין (סנהדרין ס״ד) לפי הדעת הזו שכתב הרב שהמולך ע"ז הוא אבל משנתנו היא שנויה כדברי האומר מולך לאו ע"ז היא כלומר שאינו נעבד שיקובל עליהם כאלוה כלל אבל הוא כמעשה כישוף לדרוש בעד החיים אל הכלב המת ההוא ולפי הדעת הזו העביר בנו לפעור או למרקוליס פטור גם דברי רש"י בפירושיו בסנהדרין כך הם כמו שכתבנו והברייתא השנויה בתורת כהנים (קדושים י יג) והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך לרבות שאר ע"ז בהכרת אינו מייתור "לזנות אחרי המולך" כמשמע מדברי הרב אבל יאמר כי הכרת הזה כולו מיותר הוא ונדרוש אותו לשאר ע"ז והוא מה שאמרו בגמרא (סנהדרין סד) שלש כריתות בע"ז למה אחת כדרכה ואחת לשלא כדרכה כלומר לזבוח וקטור ונסוך והשתחויה שנתרבו שלא כדרכה למיתה ומחייב אותן בכאן בהכרת ואחת למולך ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא למעביר בנו שלא כדרכה כלומר בכל ע"ז שבעולם כמו שהזכרנו:
«Prostituyéndose detrás de Mólej». Rashi explicó:
«Incluye a cualquier otra idolatría que sea servida mediante este procedimiento, aunque no sea su forma habitual de servicio».
En la sección Ajarei Mot escribió además que Mólej era una idolatría cuyo nombre era Mólej y que su forma de servicio consistía en entregar al hijo a sus sacerdotes.
Después de examinar el tratado Sanhedrín, ninguna de estas explicaciones resulta completamente correcta.
Conforme a quien sostiene que Mólej era una idolatría, la transmisión de los hijos a través del fuego no era necesariamente el servicio habitual de aquella idolatría.
Si lo hubiera sido, la Escritura no habría necesitado mencionar esta prohibición específica.
Ya estaría incluida en las múltiples advertencias generales contra el servicio de la idolatría.
También quedaría incluida en el castigo mencionado en la sección:
«Cuando se encuentre en medio de ti un hombre o una mujer que haga lo malo ante los ojos de HaShem, tu Dios, transgrediendo Su pacto, y vaya y sirva a otros dioses y se incline ante ellos».
Necesariamente debemos interpretar que la intención principal del versículo es imponer responsabilidad por esta forma de servicio, la transmisión de la descendencia, cuando no constituye el servicio habitual de aquella idolatría.
Así dijeron en el Talmud:
«Conforme a quien sostiene que Mólej era idolatría, ¿para qué es necesario el karet particular de Mólej?
Para quien entrega a su hijo mediante una forma de servicio no habitual».
La misma explicación se aplica al castigo y a la advertencia mencionados aquí.
Solamente fueron necesarios respecto de quien entrega a su hijo mediante una forma de culto que no corresponde al modo habitual de aquella idolatría.
Parece que, conforme a esta opinión, «Mólej» no es el nombre de una estatua o imagen específica.
Es el nombre general de cualquier objeto de culto al que una persona corona, acepta como rey y recibe sobre sí como divinidad.
Conforme a esta opinión, los hijos de Amón llamaron a su abominación «Mólej» porque era su rey.
Es un nombre general de todo objeto de culto, derivado de realeza.
No es como dijo el maestro, que era una idolatría particular llamada Mólej y servida de aquella forma.
Tampoco puede sostenerse lo que escribió aquí, que la frase «prostituyéndose detrás de Mólej» fue necesaria para incluir cualquier otra idolatría servida de esa manera, aunque no fuera su culto habitual.
Ya explicamos la razón: toda la pena de karet respecto de Mólej solamente fue mencionada para condenar la práctica cuando no era su forma habitual.
La expresión incluye necesariamente cualquier idolatría.
No puede decirse que la Escritura impuso karet cuando alguien entregaba a su hijo a la idolatría específica llamada Mólej mediante un culto que no era su forma habitual y después incluyó también a Peor y Merkolís.
¿Por qué necesitaría distinguir a esa idolatría de todas las demás idolatrías del mundo?
Además, conforme a ello, debería haber incluido expresamente también la transmisión del hijo a Peor o Merkolís dentro de la pena de lapidación, del mismo modo que supuestamente los incluyó en el karet.
En realidad, la Escritura solamente menciona Mólej, tanto en la advertencia como en las penas de karet y lapidación, para referirse a quien entrega a su hijo mediante una forma de culto no habitual a cualquier idolatría del mundo.
Esto es así tanto si «Mólej» es un nombre general para toda idolatría, como explicamos, como si se sostiene que era una idolatría específica.
La Escritura menciona aquella idolatría servida mediante una forma no habitual, y la misma norma se aplica a todas, porque la severidad se debe a este servicio especialmente cruel.
Todo esto queda demostrado en el tratado Sanhedrín, conforme a la opinión citada por el maestro de que Mólej era idolatría.
Sin embargo, nuestra Mishná sigue la opinión de quien sostiene que Mólej no era propiamente una idolatría.
Es decir, no era aceptado como una divinidad ni era servido como un dios, sino que constituía una práctica de hechicería para consultar en favor de los vivos mediante aquel perro muerto.
Conforme a esta opinión, quien entrega a su hijo a Peor o Merkolís mediante ese procedimiento queda exento.
Las propias explicaciones de Rashi en Sanhedrín concuerdan con lo que hemos escrito.
La baraita de Torat Kohanim dice:
«“Lo extirparé a él y a todos los que se prostituyen detrás de él, prostituyéndose detrás de Mólej”: incluye a las demás idolatrías dentro del karet».
No deriva esto de la aparente redundancia de «prostituyéndose detrás de Mólej», como parecería de las palabras del maestro.
La baraita sostiene que toda esta pena de karet es adicional y debe aplicarse a otras idolatrías.
Esto es lo que dijeron en el Talmud:
«¿Para qué son necesarias tres penas de karet respecto de la idolatría?
Una para quien la sirve conforme a su manera habitual.
Otra para quien la sirve de manera no habitual», es decir, mediante sacrificio, incienso, libación o postración, que fueron incluidos dentro de la pena de muerte aunque no sean su servicio habitual, y aquí reciben karet.
«Y una para Mólej».
Conforme a quien sostiene que Mólej es idolatría, esta última se aplica a quien entrega a su hijo mediante un servicio no habitual, es decir, a cualquier idolatría del mundo, como hemos explicado:
Ramban on Leviticus 20:3
וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת ועל דרך האמת בעבור שאמר (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ואמר (ויקרא כ׳:ח׳) אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג) והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (ויקרא כ׳:י׳-י״ד) והוא הדין אשה ובתה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (ויקרא י״ח:י״ז) באזהרה וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (ויקרא י״ח:י׳) ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (ויקרא כ׳:ט״ו-ט״ז) וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (ויקרא כ׳:י״ח) לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה הוא שאמר את מקורה הערה (ויקרא כ׳:י״ח) וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (ויקרא כ׳:י״ט) והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (ויקרא כ׳:כ׳-כ״א) לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו והכרת הבא באחותו (ויקרא כ׳:י״ז) הוא מיותר ונדרש לרבותינו (מכות יד) למה יצא כרת באחותו וכו' ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (ויקרא כ׳:י״ז) לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה וטעם עונו ישא שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת כענין שאמרו (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (ויקרא י״ח:ז׳) ואחות אשה (שם יח יח) שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך:
El sentido de:
«Todo hombre que maldiga a su padre o a su madre…»,
es volver al principio de la sección, donde está escrito:
«Cada uno temerá a su madre y a su padre».
Aquí dice que cualquier persona que no escuche aquella orden y maldiga a su padre o a su madre será condenada a muerte.
Conforme al camino de la verdad, después de decir:
«Os santificaréis y seréis santos, porque Yo soy HaShem, vuestro Dios», y:
«Yo soy HaShem, que os santifica»,
enseña que el Nombre glorioso es quien nos santifica.
Él es nuestro Padre y nuestro Redentor desde la eternidad; este es Su Nombre.
Por tanto, quien maldice a quienes participaron en su formación merece la muerte.
Este es también el sentido de la sentencia contra el adúltero y la adúltera, colocada inmediatamente después y antes de las demás relaciones prohibidas.
Ya insinué este asunto anteriormente.
La Escritura menciona algunas de las relaciones prohibidas para imponerles la pena de muerte:
La mujer casada, la esposa del padre, la nuera, la relación entre varones y una mujer junto con su madre.
La misma norma se aplica a una mujer y su hija o a la hija de su hijo y la hija de su hija.
La Escritura menciona algunos de los parientes de la mujer, pero la norma se aplica a todos los mencionados anteriormente en las advertencias.
Con mayor razón se aplica a los propios parientes consanguíneos: la hija del hijo y la hija de la hija, y no es necesario mencionar expresamente a la propia hija.
Existen además interpretaciones recibidas que imponen responsabilidad en todos estos casos.
También menciona la pena de muerte por mantener relaciones con un animal.
Después vuelve a mencionar específicamente el karet respecto de una mujer menstruante, para imponer responsabilidad incluso por una penetración parcial, sin completar la relación.
Este es el sentido de:
«Descubrió su fuente».
Lo mismo ocurre respecto de la hermana de la madre y la hermana del padre:
«Descubrió la carne de su pariente».
Menciona a la esposa del tío y a la esposa del hermano para condenarlos a morir sin descendencia, tanto si nunca tuvieron hijos como si los tuvieron anteriormente.
El karet mencionado específicamente respecto de la hermana es redundante y fue interpretado por nuestros sabios:
«¿Por qué fue separado el karet de la hermana…?».
Conforme al sentido literal, añade respecto del karet:
«Delante de los ojos de los hijos de su pueblo».
Significa que morirán prematuramente de tal manera que las personas vean, comprendan y reflexionen conjuntamente que la mano de HaShem hizo aquello y que el Santo de Israel lo decretó.
El sentido de:
«Cargará su pecado»,
es que aquel pecado permanecerá adherido a él desde ese momento.
Sus empresas no tendrán éxito y la maldición descansará sobre él.
HaShem lo golpeará con enfermedades graves hasta destruirlo mediante karet.
Es semejante a lo dicho:
«La hidropesía es una señal de transgresión».
No fue necesario mencionar a los demás culpables de karet, como quien mantiene relaciones con su madre o con la hermana de su esposa, porque ya aprendimos de los casos enumerados todas las normas necesarias:
Ramban on Leviticus 20:4
ואיש אשר יקח את אחתו הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתיחדים כי אשה ואמה (ויקרא כ׳:י״ד) ובת בנה ובת בתה (ויקרא י״ח:י״ז) ואשה ואחותה (שם פסוק יח) ואשת אחיו (ויקרא כ׳:ט״ז) כולן עמו בבית וכן לא יקח איש את אשת אביו (דברים כג א) ואמר וראה את ערותה דרך מוסר כי הכתוב יכנה בעריות פעם יקרא הבעילה גלוי ערוה כאשר יאמר ברובן לא תגלה ערותה וזה מנהג הזונים שהם מגלים שוליה כענין שנאמר וגליתי שוליך על פניך (נחום ג ה) ופעם יכנה אותה ביאה ובא אליה ושנאה (דברים כב יג) לבא עלינו (בראשית יט לא) ויבא אליה ותהר לו (שם לח יח) ופעמים רבים יקראנה שכיבה ובכאן יכנה אותה בראיה כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות שולים וכן יכנה אותה בידיעה כלשון והאדם ידע את חוה אשתו (שם ד א) ולא יסף עוד לדעתה (שם לח כו) בתולה ואיש לא ידעה (שם כד טז) ואמר והיא תראה את ערותו שגם היא חמדה בלבה ערותו ורצתה לעשות כן והזכיר זה באחות בלבד בעבור כי כל העריות כאשר יקרב האיש לגלות ערותה לרצונה הוא כי אם לא יהיה לרצונה תתרחק ממנו ותצעק אבל באח הישן עמה אולי שלא מדעתה יערה בה על כן הזכיר שהיא גם היא תראה ערותו:
«El hombre que tome a su hermana…». La Escritura utiliza aquí la expresión «tomar» aunque los kidushín no pueden surtir efecto entre ellos.
La razón es que un hermano y su hermana habitan juntos dentro de una misma casa.
Cuando su deseo lo domina, puede tomarla y atraerla hacia sí sin tener que acercarse a ella del mismo modo que quien se acerca a una prostituta.
La Escritura acostumbra utilizar «tomar» respecto de quienes se encuentran habitualmente juntos.
Así ocurre con una mujer y su madre, con la hija de su hijo y la hija de su hija, con una mujer y su hermana y con la esposa de su hermano, pues todas pueden encontrarse junto a él dentro de una misma casa.
También dice:
«Un hombre no tomará a la esposa de su padre».
«Vio su desnudez» es una expresión moderada.
La Escritura utiliza diferentes eufemismos para las relaciones sexuales.
En ocasiones llama a la relación «descubrir la desnudez», como dice respecto de la mayoría:
«No descubrirás su desnudez».
Esta es también la conducta de quienes cometen inmoralidad, pues descubren las partes ocultas de la ropa, como está escrito:
«Descubriré tus faldas sobre tu rostro».
En ocasiones la llama «entrada»:
«Entró a ella y la odió»;
«Para entrar a nosotras»;
«Entró a ella y ella concibió de él».
Muchas veces la llama «acostarse».
Aquí la llama «ver», porque el hermano y la hermana pueden dormir juntos y no necesita descubrir previamente las partes cubiertas.
También la llama «conocer», como en:
«Adam conoció a Javá, su esposa»;
«No volvió a conocerla»;
«Era virgen y ningún hombre la había conocido».
Dice además:
«Ella verá la desnudez de él», para enseñar que también ella deseó en su corazón su desnudez y quiso realizar el acto.
Esto se menciona exclusivamente respecto de la hermana.
En las demás relaciones prohibidas, cuando un hombre se acerca para descubrir la desnudez de una mujer, normalmente lo hace con el consentimiento de ella, pues si no lo deseara se alejaría y gritaría.
En cambio, respecto del hermano que duerme junto a su hermana, podría penetrarla sin que ella lo supiera previamente.
Por eso explica que también ella vio y deseó su desnudez:
Ramban on Leviticus 20:5
וטעם חסד הוא על דעת המפרשים חרפה כי האנשים כולם בטבעם יהיה להם בושת בחטא המכוער הזה והוא כלשון ארמית שתרגם אונקלוס כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד) ארי חסודא היא ויונתן תרגם ושמתיה חרפה (שמואל א יא ב) חיסודא ובלשון חכמים (רות רבה ז יא) מפני שחסדו ברבים וכן פן יחסדך שומע (משלי כה י) יעשה לך חרפה בגלותך סוד אחר וטעם ונכרתו לעיני בני עמם לאמר אתה תעשה זה בסתר וה' יגלה עונך בהביאו עליך עונש לעיני כל בני עמך והזכיר כן בחטא הנעשה בחדרי חדרים והוא הדין בכל הכריתות כאשר הזכרתי (רמב"ן על ויקרא י״ח:כ״ט) וטעם ערות אחתו גלה עונו ישא ואם גלה ערות אחותו באונס עונו ישא הוא לבדו כדברי ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ׳:י״ז) ועל דעתי טעמו כי ערות אחותו גלה עונו ישא כל אחד מן הנזכרים כמו כי את שארו הערה עונם ישאו (ויקרא כ׳:י״ט) והנכון בעיני במלת "חסד" שהוא כמשמעו וכן דעת רבותינו ז"ל (ת"כ כאן וסנהדרין נח) יאמר כי שאר האחים חסד הוא ואין ראויין לגלוי ערוה כי בקרובים יזכיר טעם מפני שאר הבשר ובאחים יזכיר החסד אשר ביניהם ויהיה "איש" מושך עצמו ואחר עמו או הוא כדרך ואני תפלה (תהלים קט ד) כי חמודות אתה (דניאל ט כג) הנני אליך זדון (ירמיהו נ לא) שיחסר מהן מלת איש או שיכנה האיש בתארו יאמר ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה איש חסד הוא ונכרתו כי ערות אחותו גלה עונו ישא הזכיר כי היה ראוי להיותו גומל נפשו איש חסד והוא עוכר שארו אכזרי כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל והוא פוגם ועוכר אותה והכתוב יתלה הסרחון בזכר כמו ערות אחיו גלה ערירים יהיו (ויקרא כ׳:כ״א) וכן על דעתי פן יחסדך שומע (משלי כה י) יסיר ממך כל חסד שלא שמרת חסדך את רעך שמסר לך סודו כמלת לדשנו (שמות כז ג) ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב) וכיוצא בהן כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכים האלה והכתובים משבחים ומתפללים במלת חסד אבל חיסודא בלשון ארמית לשון אחרת וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם זה מתורגם (תיוב"ע) חסדא וזה מתורגם חיסודא וכתב רבינו חננאל כי חסד לאמים חטאת (משלי יד לד) לשון חרפה ולפי דעתי גם זה לשון תהפוכות כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק ההוא והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום כמו רודף צדקה וחסד (שם כא כא) אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ (ירמיהו ט כג) אבל פשט הכתוב על דעתי צדקה תרומם גוי כאשר יעשה וחסד לאמים חטאת כאשר לא יעשוהו יאמר כי בצדקה ובחסד רוממות כל גוי ומכשולם או יאמר צדקה תרומם הגוי המיוחד שיעשנה ולאמים רבים חוטאים בחסד ואינם עושים אותו ודמיון הפסוק הזה הוא סמוך לו (משלי יד לג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע שפירושו תודע שאינה בקרבם כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה והם שניהם בשלילות הענין:
Conforme a los comentaristas, el sentido de:
«Es jésed»,
es «constituye una vergüenza».
Todas las personas, por naturaleza, sienten vergüenza ante este pecado repugnante.
Sería semejante al arameo.
Onkelos tradujo:
«Porque es una vergüenza para nosotros» mediante «porque es un jésed».
Yonatán tradujo:
«La convertiré en vergüenza» mediante una expresión semejante.
También en el lenguaje de nuestros sabios:
«Porque lo avergonzaron públicamente».
Así también:
«No sea que quien lo escuche te avergüence», revelando el secreto de otra persona.
El sentido de:
«Serán extirpados delante de los hijos de su pueblo»,
es decir:
Tú cometes este acto en secreto, pero HaShem revelará tu pecado al traer sobre ti el castigo delante de todo tu pueblo.
Esto se menciona expresamente respecto de un pecado cometido en las habitaciones más ocultas, pero la misma norma se aplica a todos los casos de karet, como ya expliqué.
Rabí Avraham entendió:
«Descubrió la desnudez de su hermana; cargará su pecado».
Si la descubrió mediante violencia, él solo cargará el pecado.
A mi parecer, el sentido es:
«Porque descubrió la desnudez de su hermana, cargarán su pecado», refiriéndose a cada una de las dos personas anteriormente mencionadas.
Es semejante a:
«Porque descubrió la carne de su pariente; cargarán su pecado».
La explicación correcta de la palabra jésed, a mi parecer, es su sentido habitual.
Esta es también la opinión de nuestros sabios.
La Escritura dice que la relación natural entre los hermanos debería ser de bondad.
No corresponde que descubran su desnudez.
Respecto de los demás parientes, la Escritura menciona como razón la cercanía de la carne.
Respecto de los hermanos, menciona el jésed que debería existir entre ellos.
La palabra «hombre» puede extenderse y sobrentenderse posteriormente, como ocurre en:
«Yo soy oración»;
«Porque eres objeto de deseos»;
«He aquí, estoy contra ti, perversidad».
En todos ellos falta la palabra «hombre», o la persona recibe el nombre de su propia cualidad.
El sentido sería:
«El hombre que tome a su hermana y vea su desnudez es un hombre de jésed, y serán extirpados…».
La Escritura destaca que debería ser una persona que hace el bien a su propia alma y actúa con bondad, pero se convierte en alguien cruel que destruye a su propia pariente.
Debería realizar con ella la bondad propia de los hermanos, ayudándola a casarse con un hombre, pero en cambio la daña y la corrompe.
La Escritura atribuye principalmente la vergüenza al varón, como dice:
«Descubrió la desnudez de su hermano; morirán sin hijos».
Conforme a esto, también:
«No sea que quien lo escuche te quite el jésed»,
significa que eliminará de ti toda bondad porque no guardaste la bondad debida a tu compañero, quien te había confiado su secreto.
Es semejante a verbos que significan quitar aquello mencionado, como:
«Retirar sus cenizas» y «arrancar de raíz toda mi cosecha».
Me resulta difícil aceptar que la palabra jésed posea en la lengua sagrada dos significados opuestos.
Los versículos siempre utilizan la palabra jésed para alabanzas y plegarias.
En arameo, jisudá es una palabra diferente.
Incluso aquel lenguaje distingue entre ambas: una se traduce jasdá y la otra jisudá.
Rabenu Jananel escribió que:
«El jésed de las naciones es pecado»
utiliza jésed con el sentido de vergüenza.
A mi parecer, tampoco este versículo constituye una inversión.
La justicia y el jésed aparecen allí, y son hermanos gemelos mencionados conjuntamente en numerosos lugares:
«Quien persigue justicia y jésed»;
«Yo soy HaShem, que practica jésed, juicio y justicia en la tierra».
Conforme al sentido literal, el versículo significa:
«La justicia eleva a una nación» cuando la practica, «pero el jésed constituye pecado para las naciones» cuando no lo practican.
Es decir, mediante la justicia y el jésed se eleva toda nación, y mediante su ausencia tropiezan.
También puede significar:
La justicia eleva a la nación particular que la practica, mientras que muchas naciones pecan en el jésed y no lo realizan.
Un versículo semejante aparece inmediatamente antes:
«La sabiduría descansa en el corazón del entendido, pero en medio de los necios se da a conocer».
Significa que se da a conocer que no se encuentra en ellos, porque todos quienes los ven reconocen mediante sus actos que son necios y carecen de entendimiento.
Ambos versículos expresan la ausencia del concepto mencionado:
Ficha editorial de este texto
