Ramban on Leviticus 9
Ramban on Leviticus 9:1
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר נצטווה משה רבינו בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ואם לא נזכר זה וכן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת (שמות טז לב) וכן אנכי האל בית אל (בראשית לא יג) ספר יעקב זה ואם לא נזכרה האמירה לו וכבר הראיתיך בפרשיות של מצות הפסח (שמות יא א) כאלה רבות:
«Dijo a Aharón: toma para ti un becerro…».
Moshé había recibido el mandamiento acerca de estos sacrificios, como dice al final:
«Esto es lo que HaShem ordenó que hicierais».
Aunque la orden previa no fue registrada expresamente, existen muchos casos semejantes.
Así:
«Moshé dijo: Esto es lo que HaShem ordenó: llenad de él un ómer como conservación».
También Yaakov relató:
«Yo soy el Dios de Bet El»,
aunque la Escritura no había registrado previamente aquella comunicación con esas palabras.
Ya te mostré muchos ejemplos semejantes en las secciones relativas a los preceptos de Pésaj:
Ramban on Leviticus 9:2
וטעם ואל בני ישראל תדבר לאמר שיאמר להם אהרן כן כי רצה שיהיה אהרן המצווה בשם ה' והוא המקריב הקרבנות לגדלו בעיני העם והנכון שטעמו ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים כי לכך קראם שידברו לישראל כדרך ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו (שמות יב כא) או אמר לכל אחד מן הזקנים ואל בני ישראל תדבר ושיעור הפרשה ויאמר אל אהרן קח לך ואל הזקנים אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצותו כדרך ואצו אתכם בעת ההיא לאמר וגו' חלוצים תעברו (דברים ג יח) וכן רבים במשנה תורה ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא ט׳:ו׳) (אבן עזרא על ויקרא ט׳:ו׳) כי טעם ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (שם) שכבר אמר להם משה זה הדבר ואם כן יתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' אותי תעשו וירא אליכם כבוד ה' ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו לכם שעיר עזים והנה קצר בתחילה ופירש בסוף ואיננו נכון אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות ויקחו את אשר צוה משה חזר ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצום ואחר כך יראה להם הכבוד ובעבור שאמר כי היום ה' נראה אליכם חזר ואמר שיראה להם בכבודו והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כט א) כי שם לא צוה רק על המלואים ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מלואיהם כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם כענין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (לעיל ו יג יד) ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו כי כאשר צוה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם עדיין לא נעשה העגל כאשר פירשתי (שם ח ב) לכך לא הזכירם שם ולא כדברי רש"י שאמר שם (שמות כט א) כי הפר לכפר על מעשה העגל אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ועל בניו ולקדש אותם והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים אחד לחטאת וכך אמר בתוספתא של פרשת מלואים בת"כ (שמיני מלואים ד) שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל ודרשו וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף יש בידכם בתחילה שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף שנאמר (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה עגל ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה כי לא פירש משה שיעשה כן ואולי נצטוה בכך והכתוב לא חשש להאריך כי לא יעשה רק מה שיאמר משה ולא יאמר משה רק מה שצוה ה':
El sentido de «A los hijos de Israel hablarás diciendo» podría ser que Aharón mismo debía comunicarles estas palabras.
HaShem quiso que Aharón fuera quien les diera el mandamiento en Su Nombre y quien presentara los sacrificios, para engrandecerlo ante los ojos del pueblo.
La explicación más correcta es que significa:
«Tú y los ancianos mencionados hablaréis a los hijos de Israel».
Para eso Moshé los había convocado: para que hablaran a Israel, como en:
«Moshé convocó a todos los ancianos de Israel y les dijo: tomad…».
También puede significar que Moshé dijo a cada uno de los ancianos:
«Hablarás a los hijos de Israel».
La estructura de la sección sería:
«Dijo a Aharón: toma para ti… y dijo a los ancianos: hablaréis a los hijos de Israel diciendo…».
Cuando se dirige a un grupo, puede comunicar de manera general a cada uno su propio mandato.
Así ocurre en:
«Os ordené en aquel tiempo diciendo: pasaréis armados…»,
y en muchos lugares de Mishné Torá.
Rabí Avraham explicó que la expresión:
«Moshé dijo: Esto es lo que HaShem ordenó que hicierais»,
significa que Moshé ya se lo había dicho anteriormente.
Conforme a ello, la estructura podría ser:
«Moshé convocó a Aharón, a sus hijos y a los ancianos de Israel, y dijo: Esto es lo que HaShem me ordenó que hicierais, y se os manifestará la gloria de HaShem.
Después dijo a Aharón: toma para ti un becerro… y a los hijos de Israel hablarás diciendo: tomad un macho cabrío…».
La Escritura habría resumido al principio y explicado los detalles al final.
Pero esto no es correcto.
Después de mencionar los sacrificios y de decir que tomaron lo que Moshé había ordenado, volvió a decirles:
«Esto es lo que HaShem ordenó que hicierais».
Significa que debían presentar los sacrificios conforme al orden que Moshé les indicaría, y posteriormente se les manifestaría la gloria.
Puesto que antes había dicho «hoy HaShem se manifestará a vosotros», vuelve a decir que aparecerá ante ellos mediante Su gloria.
Estos sacrificios no habían sido mencionados en la sección:
«Esto es lo que harás con ellos para santificarlos y para que ejerzan Mi sacerdocio».
Allí solamente se ordenaron los sacrificios de investidura.
Durante los siete días, mediante aquellos sacrificios, se completaron los días de su investidura.
Ahora, durante el octavo día, ellos mismos presentarían los sacrificios.
Estas ofrendas constituían una especie de inauguración para ellos, semejante a la ofrenda vegetal diaria del sumo sacerdote que se presenta «el día de su unción».
Es posible que HaShem añadiera ahora estos sacrificios para expiar por el pecado del becerro.
Cuando ordenó:
«Esto es lo que harás con ellos para santificarlos»,
el pecado del becerro todavía no había ocurrido, como expliqué. Por eso estos sacrificios no fueron mencionados allí.
No es como escribió Rashi en aquella sección, diciendo que el toro servía para expiar por el pecado del becerro.
Aquellos toros tenían la finalidad de purificar el altar, expiar por Aharón y sus hijos y santificarlos.
Este becerro del octavo día sí servía para expiar el pecado del becerro.
El sacrificio de Aharón era así semejante a su sacrificio de Yom Kipur. También la ofrenda por el pecado del pueblo era semejante a la de Yom Kipur: un macho cabrío como ofrenda por el pecado.
Así se enseña en la Tosefta de la sección de la investidura de Torat Kohanim: este becerro servía para expiar por el pecado del becerro.
Interpretaron:
«¿Por qué Israel debía llevar más sacrificios que Aharón?
HaShem les dijo: tenéis una falta al comienzo y una falta al final.
Al comienzo está escrito: “Degollaron un macho cabrío”.
Al final está escrito: “Se hicieron un becerro de fundición”.
Que venga el macho cabrío y expíe por el acto del macho cabrío; que venga el becerro y expíe por el acto del becerro».
Parece que, puesto que la razón de la ofrenda por el pecado de Aharón era semejante a la de su sacrificio de Yom Kipur, se quemó fuera del campamento como la ofrenda de Yom Kipur, aunque se trataba de una ofrenda por el pecado exterior.
Moshé no había explicado que debiera hacerse así.
Quizá recibió un mandamiento expreso acerca de ello y la Escritura no consideró necesario extenderse, porque Aharón solamente haría lo que Moshé le dijera y Moshé solamente diría lo que HaShem le hubiera ordenado:
Ramban on Leviticus 9:3
וטעם קרב אל המזבח ויקרב אהרן אל המזבח וישחט על דעתי בדרך הפשט יאמר קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה כי הם שחיטתן בצפון ואמר משה כן בדרך קצרה שכבר ידע אהרן זה אבל בת"כ (שמיני מלואים ח) נתעוררו רבותינו בזה ומשלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו נכנסה אצלה אחותה אמרה לה אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך כך אמר לו משה לאהרן אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא הגס דעתך ובא קרב אליו לכך אמר קרב אל המזבח ויקרב אל המזבח בזריזות וטעם דבר זה כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנאמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו ולכך אמר לו הגס דעתך שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלהים את מעשיו ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן כמו שאמרו שם אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' בתורת כהנים (שמיני מלואים ג) וטעם וכפר בעדך ובעד העם יאמר קרב אל המזבח לעשות כל הקרבנות ועשה תחילה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך תחילה בקרבנותיך ובעד העם אחרי כן שתעשה קרבן העם וכפר בעדם בקרבנם לימד אותו שיבא זכאי ויכפר על החייב (יומא מג):
«Acércate al altar», y después: «Aharón se acercó al altar y degolló…».
A mi parecer, conforme al sentido literal, significa:
Acércate a la parte norte del altar y realiza allí la ofrenda por el pecado y la ofrenda de ascensión, porque ambas deben ser degolladas al norte.
Moshé habló brevemente porque Aharón ya conocía esta norma.
Sin embargo, en Torat Kohanim nuestros sabios se detuvieron en esta expresión y presentaron una parábola:
«¿A qué se asemeja? A un rey humano que contrajo matrimonio con una mujer, pero ella se avergonzaba delante de él.
Su hermana entró y le dijo: Hermana mía, ¿para qué entraste en esta relación? ¿No fue para servir al rey? Fortalece tu ánimo y entra a servirlo.
Así dijo Moshé a Aharón: Aharón, hermano mío, ¿para qué fuiste escogido como sumo sacerdote? ¿No fue para servir delante del Omnipresente? Fortalece tu ánimo, acércate y realiza tu servicio».
Otros dicen que Aharón contemplaba el altar con forma de toro y sentía temor.
Moshé se acercó a él y le dijo:
«Aharón, hermano mío, no temas aquello que estás viendo. Fortalece tu ánimo y acércate a él».
Por eso dice:
«Acércate al altar», y Aharón se acercó con diligencia.
La razón de esta enseñanza es que Aharón era el consagrado de HaShem y no existía en su alma otro pecado aparte del episodio del becerro.
Aquel pecado permanecía constantemente en su pensamiento, como está escrito:
«Mi pecado está siempre delante de mí».
Le parecía como si la figura del becerro estuviera allí e impidiera que sus sacrificios produjeran expiación.
Por eso Moshé le dijo que fortaleciera su ánimo y no se humillara hasta tal extremo, pues Dios ya había aceptado sus actos.
Otros explican que Satán le mostraba aquella figura, como dijeron allí:
«Aharón, hermano mío, aunque el Omnipresente haya aceptado expiar tus pecados, debes colocar algo en la boca de Satán para que no te acuse cuando entres en el Santuario…».
El sentido de «realiza expiación por ti y por el pueblo» es:
Acércate al altar para realizar todos los sacrificios. Presenta primero tu ofrenda por el pecado y tu ofrenda de ascensión y expía primero por ti mediante tus sacrificios.
Después presenta el sacrificio del pueblo y expía por ellos mediante su ofrenda.
Le enseñó así que primero debe quedar libre de culpa y después expiar por quien todavía es culpable:
Ramban on Leviticus 9:4
מלבד עולת הבקר הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה ולא הוצרך להזכיר כן בימי המלואים לפי שהם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו אליו ובתורת כהנים (שמיני מלואים יב) שנו ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר מה בא זה ללמדנו אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה והלא כבר נאמר (ויקרא ט׳:ט״ז) ויקרב את העולה ויעשה כמשפט אם כן למה נאמר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר מלמד ששתי מנחות היו שם אחת על העולה ואחת בפני עצמה ופירושו שאילו אמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מלבד עולת הבוקר היה ללמד שהתמיד קודם כמו שאומר בפרשת המוספין על עולת התמיד יעשה ונסכו (במדבר כח טו) מלבד עולת התמיד (שם פסוק לא) אבל כשהזכיר המנחה ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר נראה שעל המנחה הוא אומר ולפיכך דקדקו שאם בא לומר שהקריב זו המנחה לבדה ולא הקריב מנחת נסכים לתמיד ולא לעולת העם שלא מצא אלא לנדבה זו והלא כבר נאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט שקרבה כמשפטה במנחת נסכים אם כן למה נאמר ויקרב ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר לומר שהקריב המנחה הזו מלבד עולת הבוקר ומנחתה שאין המנחה הזו מנחת נסכים אלא מנחת נדבה של ישראל:
«Aparte de la ofrenda de ascensión de la mañana». La Escritura necesitó mencionarlo aquí para enseñar que la ofrenda de ascensión del pueblo no eximía de presentar la ofrenda continua, ni podía precederla.
No fue necesario mencionarlo durante los días de investidura, porque aquellos eran sacrificios particulares destinados a llenar las manos de los sacerdotes. Era evidente que no sustituían la ofrenda continua ni podían precederla.
En Torat Kohanim enseñaron:
«“La quemó sobre el altar, aparte de la ofrenda de ascensión de la mañana”. ¿Qué viene a enseñarnos?
Si fuera para enseñar que, cuando no encuentra una ofrenda vegetal, debe llevar un animal, ya está escrito: “Acercó la ofrenda de ascensión y la realizó conforme a la ley”.
¿Por qué dice entonces: “La quemó sobre el altar, aparte de la ofrenda de ascensión de la mañana”?
Enseña que allí había dos ofrendas vegetales: una que acompañaba a la ofrenda de ascensión y otra independiente».
La explicación es la siguiente:
Si la Escritura hubiera dicho:
«Acercó la ofrenda de ascensión y la realizó conforme a la ley, aparte de la ofrenda de ascensión de la mañana»,
habría enseñado simplemente que la ofrenda continua debía preceder, como dice en la sección de las ofrendas adicionales:
«Se hará además de la ofrenda continua y su libación» y «aparte de la ofrenda continua».
Pero aquí menciona la ofrenda vegetal:
«Acercó la ofrenda vegetal, llenó de ella su mano y la quemó sobre el altar, aparte de la ofrenda de ascensión de la mañana».
Parece que «aparte de» se refiere a la ofrenda vegetal.
Por eso nuestros sabios precisaron:
Si quisiera enseñar que presentó únicamente esta ofrenda vegetal y no las ofrendas vegetales que acompañaban a la ofrenda continua y a la ofrenda del pueblo porque solamente pudo obtener esta ofrenda voluntaria, ya está escrito que presentó la ofrenda de ascensión «conforme a la ley», lo cual incluye su ofrenda vegetal y su libación.
¿Por qué dice entonces que quemó esta ofrenda vegetal «aparte de la ofrenda de ascensión de la mañana»?
Para enseñar que presentó esta ofrenda vegetal además de la ofrenda continua y de su propia ofrenda vegetal.
Esta no era una ofrenda vegetal de libación, sino una ofrenda vegetal voluntaria presentada por Israel:
Ramban on Leviticus 9:5
והמכסה חלב המכסה את הקרב לשון רש"י (רש"י על ויקרא ט׳:י״ט) ואיננו נכון בעיני כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים אבל על דעתי "המכסה" שם לכלם כי כל חלב שיקרב לגבי המזבח הוא מכסה כי האחד חלב המכסה את הקרב והשני כל החלב אשר על הקרב וגם הוא מכסה והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן וכן אשר על הכסלים וכמו שאמרו (חולין צג) חלב שהבשר חופה אותו מותר שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים והנה הכתוב הזה נמשך למעלה וימציאו בני אהרן אליו את הדם של שור ואיל הנזכרים ואת החלבים מן השור אבל מן האיל המציאו אליו האליה והחלב ומשניהם הכליות ויותרת הכבד. ואמר וישימו את החלבים על החזות כי האליה והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה והחלבים עליהן והכל על החזות והנה החלבים לבדם יראו למעלה והוא דרך כבוד בהקטרה:
«La cobertura…». Rashi explicó: la grasa que cubre las entrañas.
Esto no me parece correcto. ¿Por qué mencionaría exclusivamente esta grasa y omitiría las demás?
A mi parecer, «la cobertura» es un nombre general para todas ellas, porque toda grasa presentada sobre el altar cumple una función de cobertura.
Una es «la grasa que cubre las entrañas».
La segunda es «toda la grasa que está sobre las entrañas», y también las cubre.
La grasa situada sobre los riñones los cubre, y lo mismo ocurre con la situada sobre los lomos.
Así dijeron nuestros sabios:
«La grasa cubierta por carne está permitida, pues la Torá prohibió la grasa situada sobre los lomos, pero no la grasa que se encuentra dentro de los lomos».
Este versículo continúa el relato anterior.
Los hijos de Aharón le presentaron la sangre del toro y del carnero ya mencionados, y las grasas del toro.
Del carnero le presentaron la cola y la grasa.
De ambos le llevaron los riñones y el apéndice del hígado.
Dice:
«Colocaron las grasas sobre los pechos».
La cola, los riñones y el apéndice del hígado se colocaban abajo, las grasas encima de ellos y todo el conjunto encima de los pechos.
De este modo solamente las grasas quedaban visibles en la parte superior, lo cual constituía una forma honorable de presentarlas para la quema:
Ramban on Leviticus 9:6
ויקטר החלבים המזבחה עם שאר הנזכרים אבל בעבור היות ההקטרה גדולה בחלבים יזכירם וכן ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים (ויקרא ט׳:כ״ד):
«Quemó las grasas sobre el altar». Las quemó junto con las demás partes mencionadas.
La Escritura destaca las grasas porque constituían la parte principal y más abundante de la quema.
Así también dice:
«Un fuego salió de delante de HaShem y consumió sobre el altar la ofrenda de ascensión y las grasas»:
Ramban on Leviticus 9:7
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא לשון רש"י (רש"י על ויקרא ט׳:כ״ב) ואם כן תהיה פרשת דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל שבחומש הפקודים (במדבר ו כג) מוקדמת לזה ואולי כן הוא כי סמוכה למה שנאמר שם (ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ויתכן לומר כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה שנאמר (מלכים א ח כב) ויעמד שלמה לפני מזבח ה' ויפרוש כפיו השמים ושם (ויקרא ט׳:נ״ה) נאמר ויעמד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר ולפיכך לא הזכיר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן ובברייתא של פרשת מלואים בת"כ (ריש פרשת שמיני ל) ראיתי ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה חזר הכתוב ופירש להלן יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וגו' ועדיין יש לי לומר שכך אמרו ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה היא אבל ברכה שנצטוו הכהנים לדורות נתפרשה והיא שוה בכל הכהנים לעולם או שהם סבורים שכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות:
«Aharón levantó sus manos hacia el pueblo y los bendijo». Rashi explicó que pronunció la bendición sacerdotal:
«Que HaShem te bendiga… que HaShem ilumine… que HaShem eleve…».
Conforme a ello, la sección:
«Habla a Aharón y a sus hijos diciendo: Así bendeciréis a los hijos de Israel»,
que aparece en el libro de Números, habría sido pronunciada antes de este acontecimiento.
Quizá así fue, pues se encuentra próxima al versículo:
«El día en que Moshé terminó de levantar el Tabernáculo».
También es posible que Aharón extendiera sus manos hacia los cielos y bendijera al pueblo espontáneamente, como hizo Shelomó:
«Shelomó se colocó delante del altar de HaShem y extendió sus manos hacia los cielos».
Después dice:
«Se puso de pie y bendijo a toda la congregación de Israel con voz fuerte diciendo…».
Conforme a esto, la Escritura no menciona que Moshé le hubiera ordenado realizar esta bendición porque Aharón la hizo por iniciativa propia.
En la baraita de la sección de la investidura de Torat Kohanim encontré:
«“Los bendijo”: esta es una bendición indefinida cuyo contenido no conoces. Posteriormente la Escritura vuelve y la explica:
“Que HaShem te bendiga y te proteja; que HaShem ilumine Su rostro hacia ti y te conceda gracia; que HaShem eleve Su rostro hacia ti…”».
Aun así, puede entenderse que la bendición pronunciada espontáneamente por Aharón sobre el pueblo fue dejada aquí sin especificar y que la bendición ordenada posteriormente a los sacerdotes para todas las generaciones fue explicada allí y debe ser utilizada igualmente por todos los sacerdotes para siempre.
También puede ser que nuestros sabios sostuvieran que Moshé le ordenó aquí levantar las manos y pronunciar esta bendición solamente durante aquel día, y posteriormente la misma bendición fue entregada a él y a sus hijos para todas las generaciones:
Ficha editorial de este texto
