Ibn Ezra on Exodus 20
Ibn Ezra on Exodus 20:1
וידבר אלהים. יש שאלות קשות בפרשה הזאת, אמרו רבים כי השנים הדברים לבדם אמר השם ועדותם שכתוב בדבור ראשון, אנכי ה' אלהיך (פ' ב), ובשניה, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא (פ' ה) ובשלישי כתוב את שם ה' אלהיך (פ' ז), גם, את אשר ישא את שמו לשוא (שם) ולא אמר שמי, וברביעי, כי ששת ימים עשה ה' וגו', על כן ברך ה', (פ' יא), ובחמישי אמר אשר ה' אלהיך נותן לך (פ' יב), ויש לשאול איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא הַמְצַוֶה, והנה איננו מצות עשה, ולא מצות לא תעשה ושאלות קשות מאלה, והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת וישמע יתרו ראשונה, ופרשת ואתחנן שניה, והנה ראינו כי מתחלת אנכי ועד סוף, את אשר ישא את שמו לשוא (פ' ז) אין שנוי בין שתי הפרשיות, ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים, שנוי בכל מקום, בראשונה זכור (פ' ח), ובשנית שמור (דבר' ה יב) גם שם באחרונה תוספת, כאשר צוך ה' אלהיך, (שם שם טז), בראשונה, ובהמתך (פ' י) ובשניה תוספת, ושורך וחמורך (דבר' ה יד), והקשה מכל אלה, כי בראשונה כתוב טעם שבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואמר עוד, על כן ברך ה' את יום השבת (פ' יא), ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ואמר באחרונה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (דבר' ה טו) בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם שהוא למען יאריכון ימיך (פ' יב) וכן בשני, רק הוסיף ולמען ייטב לך (דבר' ה טז), גם הוסיף בכבוד אב ואם, כאשר צוך ה' אלהיך (שם), בראשונה כתוב לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה (פ' יג) בשניה כתוב לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב ולא תענה (דבר' ה יז), בראשונה כתוב עד שקר (פ' יג), ובשנית עד שוא (דבר' ה יז), בראשונה כתוב לא תחמוד בית רעך, לא תחמד אשת רעך (פ' יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך (דבר' ה יח), בראשונה אין כתוב "שדהו", ובשנית כתוב שדהו (שם) בראשונה עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו, ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו, בראשונה כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה יט), וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש, וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם, רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות, ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפ' הזאת, ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס, והנה נודה כי גם כאן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור, וגם כן בשנית והנה מה נעשה באותם הפסוקים אם נאמרו בבת אחת כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חז"ל, כי יותר יש לתמוה איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת ואיך יאמר השם, כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה טז), ועוד מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב ואם, והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך אם כן אמר זה ולא אמר זה, ואיך יאמר לא תנאף בוי"ו, וגם לא תחמד בית רעך (פ' יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך (דבר' ה טז), ועוד איך יאמר עבדו ואמתו ואחר כן שורו וחמורו, ויאמר בבת אחת הפך הדבר, ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים, והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה ע"י משה יש למקצתו דמיון והמשכיל יבין, והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשים דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו, ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם, הנה איך הבינו ישראל דבור השם כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר, והנה ידענו כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט, ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע, והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות ולא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש, והנה אם נאמר פלא היה שנאמר זכור ושמור בבת אחת איך תשמע האזן, ואם נאמר גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמוע שתי אותיות למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל שהוא כבד מן הדבור בבת אחת, ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנייה ולא בראשונה, גם איך נתקן לא תחמד בית רעך, עם ולא תחמד אשת רעך גם ההפוכים ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש, והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל:
**«Y habló Dios».** Hay preguntas difíciles en esta sección. Muchos dijeron que solamente los dos primeros enunciados fueron pronunciados por el Eterno. Su prueba es que en el primer enunciado está escrito: «Yo soy el Eterno, tu Dios»; y en el segundo: «Porque Yo, el Eterno, tu Dios, soy un Dios celoso». Sin embargo, en el tercero está escrito: «El nombre del Eterno, tu Dios», y también: «A quien pronuncie Su nombre en vano», y no dice «Mi nombre». En el cuarto está escrito: «Porque en seis días hizo el Eterno…», y también: «Por eso bendijo el Eterno el día de Shabat». En el quinto dice: «Que el Eterno, tu Dios, te da».
También debe preguntarse cómo puede contarse el enunciado «Yo soy» entre los Diez Enunciados, pues Él es quien ordena, pero este enunciado aparentemente no constituye un precepto positivo ni un precepto negativo.
Existen preguntas todavía más difíciles. Nosotros llamamos primera a esta sección, la sección de «Y oyó Yitró», y segunda a la sección de Vaetjanán. Observamos que desde el comienzo de «Yo soy» hasta el final de «A quien pronuncie Su nombre en vano» no hay diferencia entre ambas secciones. Pero desde «Recuerda» hasta el final de los Diez Enunciados hay diferencias en cada lugar. En la primera está escrito «Recuerda», mientras que en la segunda dice «Guarda». Allí también se añade al final: «Como te ordenó el Eterno, tu Dios». En la primera está escrito «Y tu animal», mientras que en la segunda se añade «Tu buey y tu asno».
Más difícil que todo esto es que en la primera se da como razón del Shabat: «Porque en seis días hizo el Eterno los cielos y la tierra», y después dice: «Por eso bendijo el Eterno el día de Shabat». Estos versículos no aparecen en la segunda, donde se da otra razón: «Y recordarás que fuiste esclavo en la tierra de Egipto», concluyendo: «Por eso te ordenó el Eterno, tu Dios, guardar el día de Shabat».
En la primera se menciona como recompensa por honrar al padre y a la madre: «Para que se prolonguen tus días». Lo mismo aparece en la segunda, pero allí se añade: «Y para que te vaya bien». También se añade respecto del honor debido al padre y a la madre: «Como te ordenó el Eterno, tu Dios».
En la primera está escrito: «No asesinarás; no cometerás adulterio; no robarás; no responderás». En la segunda está escrito: «No asesinarás; y no cometerás adulterio; y no robarás; y no responderás». En la primera dice «testimonio falso», mientras que en la segunda dice «testimonio vano».
En la primera está escrito: «No codiciarás la casa de tu prójimo; no codiciarás la esposa de tu prójimo». En la segunda dice: «Y no codiciarás la esposa de tu prójimo; y no desearás la casa de tu prójimo». En la primera no aparece «su campo», mientras que en la segunda sí. En la primera, «su siervo y su sierva» aparecen antes de «su buey y su asno»; en la segunda, «su buey y su asno» aparecen antes de «su siervo y su sierva».
En la primera está escrito: «Y habló Dios todas estas palabras, diciendo»; en la segunda: «Estas palabras habló el Eterno a toda vuestra congregación».
Cuando buscamos lo que nuestros Sabios, de bendita memoria, dijeron acerca de esto, encontramos que enseñaron: «“Recuerda” y “guarda” fueron pronunciados en un solo enunciado». Esta afirmación presenta para nosotros una dificultad todavía mayor que todas las anteriores, como explicaré. Lejos, muy lejos esté de mí afirmar que ellos no hablaron correctamente, pues nuestro entendimiento es insignificante frente al suyo. Sin embargo, los hombres de nuestra generación creen que sus palabras deben entenderse literalmente, y no es así, como explicaré al final, después de presentar todas las dificultades. Finalmente mostraré el camino correcto para resolver todas las preguntas y dificultades de esta sección.
No es posible que «recuerda» y «guarda» fueran pronunciados simultáneamente, salvo por medio de un milagro. Aun aceptando esto, habría que preguntar por qué no fueron escritos ambos, «recuerda» y «guarda», en la primera versión, y también ambos en la segunda. ¿Qué haremos con todos los demás versículos? Si también fueron pronunciados simultáneamente, como «recuerda» y «guarda», ¿por qué nuestros Sabios no lo mencionaron? Resulta aún más sorprendente que muchos versículos de significados distintos fueran pronunciados milagrosamente al mismo tiempo que dos palabras cuyo significado es uno y equivalente.
¿Cómo podría decir el Eterno: «Como te ordenó el Eterno, tu Dios»? ¿Cuándo lo había ordenado antes de aquel acontecimiento respecto del honor debido al padre y a la madre? Además, en la primera no está escrito «Y para que te vaya bien». ¿Acaso pronunció una cosa y no la otra?
¿Cómo pudo decir «Y no cometerás adulterio» con una vav? En la primera está escrito «No codiciarás la casa de tu prójimo», mientras que en la segunda dice «Y no codiciarás la esposa de tu prójimo». ¿Cómo pudo decir «su siervo y su sierva» y después «su buey y su asno», y al mismo tiempo decirlo en el orden contrario? La razón no puede admitir todas estas cosas.
Más difícil que todo lo mencionado es que todo prodigio realizado por medio de Moshé posee alguna semejanza parcial con algo conocido, y el entendido comprenderá. Pero este sería un prodigio extraordinario: que hiciera oír «recuerda» y «guarda» simultáneamente. Habría sido apropiado que esto se escribiera y explicara en la Torá más que todas las demás señales y maravillas allí registradas.
Si decimos que el habla del Eterno no es como el habla humana, debemos preguntar cómo entendió Israel el habla del Eterno. Si una persona oye «recuerda» y «guarda» simultáneamente, no entenderá ni una palabra ni la otra. Incluso una sola palabra como «recuerda» no puede comprenderse si no se oye primero la letra záin, antes de la kaf, la vav y la resh.
Sabemos que la percepción de la vista es superior a la del oído, pues mediante pruebas concluyentes sabemos que el instante en que el ojo ve el relámpago es el instante en que se produce el trueno. Sin embargo, el ojo ve desde lejos, mientras que el aire conduce el sonido lentamente al oído, y no llega a este sino después de transcurrido un instante.
Las letras pronunciadas por el hombre trazan su forma en el aire conforme salen de los cinco lugares de articulación, no conforme a la forma escrita por la mano humana. Toda la pronunciación de la letra záin entra en el oído antes que la kaf, la vav y la resh.
Si decimos que el milagro consistió en que «recuerda» y «guarda» fueran pronunciados simultáneamente, ¿cómo pudo oírlos el oído? Y si decimos que hubo además otro milagro para que el oído oyera dos palabras simultáneamente, contra su naturaleza, pues normalmente ni siquiera puede oír dos letras al mismo tiempo, ¿por qué nuestros Sabios, de bendita memoria, no mencionaron este milagro, que es aún más extraordinario que el hecho de pronunciarlas simultáneamente?
¿Qué haremos con las dificultades restantes, surgidas de las diferencias entre versículos cuyo significado no es idéntico al de «recuerda» y «guarda», y con lo escrito en la segunda versión pero no en la primera? ¿Cómo armonizaremos «No codiciarás la casa de tu prójimo» con «Y no codiciarás la esposa de tu prójimo», y los órdenes invertidos?
No podré explicarte todo esto hasta enseñarte un principio acerca del modo de expresarse de la lengua sagrada. El Eterno es mi testigo y conoce mi secreto: de no haber necesitado explicar estas dificultades, habría guardado silencio. Pero antes de explicarlas, aclararé las palabras de nuestros Sabios, de bendita memoria.
Ibn Ezra on Exodus 20:2
אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם, ודע כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות, אמר השם לקין ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ, (ברא' ד יא יב) וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה (שם פ' יד) ומי שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות, והנה אמר אליעזר הגמאיני נא (שם כד יז) והוא אמר, ואומר אליה השקיני נא (שם פ' מה), אמר משה, בכור השבי אשר בבית הבור (למעלה יב כט), וכתוב, בכור השפחה אשר אחר הריחים (שם יא ה), ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפ' כי תשא למי שאין לו לב להבין, והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות רק הטעם שוה, וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה, אמר השם ותכלת וארגמן (למטה כה ד), ומשה אמר תכלת וארגמן (למטה כח ו), אמר השם אבני שהם (למטה כה ז), ומשה אמר, ואבני שהם (למטה לה ט), וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר, והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מלת "לעולם" למה נכתב מלא, או למה חסר, והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואלו היו מבקשים טעם לאחד מהם או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד הייתי מחריש, והנה אתן לך משל, אמר לי אחד כתוב לרעי וזה כתוב, אני פלוני אוהבך לעולם, וכתבתי "פלני" בלא וי"ו, "אהבך" ג"כ בלא וי"ו, לעלם חסר, ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים, ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי, ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים, אולי יבוא לוי ויודיעני איך אכתוב, ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין, ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות:
Dijo Avraham, el autor: La costumbre de quienes hablan la lengua sagrada es que algunas veces explican sus palabras con gran claridad, y otras expresan lo necesario con pocas palabras, de modo que el oyente pueda comprender su significado.
Debes saber que las palabras son como cuerpos y los significados son como almas; el cuerpo es para el alma como un recipiente. Por eso, la regla de todos los sabios, en cualquier idioma, consiste en conservar los significados, sin preocuparse por los cambios de palabras cuando estas poseen un significado equivalente.
Te daré algunos ejemplos. El Eterno dijo a Káin: «Maldito eres de la tierra. Cuando trabajes la tierra, no volverá a darte su fuerza; errante y fugitivo serás en la tierra». Káin, sin embargo, dijo: «He aquí, hoy me has expulsado de la superficie de la tierra». Quien carece de entendimiento podría creer que el significado no es el mismo debido al cambio de palabras.
Eliézer dijo: «Permíteme beber, por favor», pero al contar lo ocurrido dijo: «Y le dije: Dame de beber, por favor».
Moshé dijo: «El primogénito del cautivo que está en la prisión», mientras que en otro lugar está escrito: «El primogénito de la sierva que está detrás del molino».
En Mishné Torá, Moshé mencionó la plegaria que había pronunciado por Israel a causa del becerro, pero, para quien carece de entendimiento, no se parece a la oración mencionada en la sección de Ki Tisá.
La regla general es que en toda repetición, como los sueños del faraón, los de Nevujadnetzar y muchos otros casos posteriores, encontrarás palabras diferentes, pero el mismo significado.
Así como te dije que algunas veces se adopta una expresión breve y otras una extensa, también ocurre que unas veces se añade una letra de función y otras se omite, sin que cambie el sentido. El Eterno dijo: «Y púrpura azul y púrpura roja»; Moshé dijo: «Púrpura azul y púrpura roja». El Eterno dijo: «Piedras de ónice»; Moshé dijo: «Y piedras de ónice». Hay muchos casos semejantes.
Ambas formas son correctas. La expresión sin vav sigue un modo abreviado y no perjudica el sentido. Tampoco lo perjudica la expresión con vav, pues esta fue añadida para aclarar.
Si respecto de la vav, que se percibe en la pronunciación, nadie exige una razón acerca de por qué fue omitida, escrita o añadida, porque ambas formas son correctas, ¿por qué buscar una razón respecto de una letra quiescente y oculta que no se pronuncia? Por ejemplo, ¿por qué la palabra leolam se escribe unas veces completa y otras defectiva?
Los hombres de esta generación buscan explicaciones para las grafías completas y defectivas. Si buscaran una explicación solamente para una de ellas, o si la costumbre fuera escribir todo de una única manera, guardaría silencio.
Te daré un ejemplo. Alguien me dijo: «Escribe a mi amigo estas palabras: Yo, fulano, te amaré para siempre». Escribí peloní sin vav, ahavjá también sin vav y leolam con grafía defectiva. Entonces vino Reuvén y me preguntó: «¿Por qué las escribiste de forma defectiva?». Yo solamente tenía que escribir lo que me habían dictado; no tenía interés alguno en que fueran escritas de forma plena o defectiva. Tal vez venga Leví y me enseñe cómo debo escribirlas.
No deseo extenderme más; el entendido comprenderá. Ahora explicaré las preguntas mencionadas.
Ibn Ezra on Exodus 20:3
דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם כי כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" ותחלתם "אנכי" וסופם "וכל אשר לרעך", וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה יט) ואין הפסק ביניהם ועוד כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים, כן אמרם השם כלם, והעדות שהביאו שהכתוב בדבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר יש להשיב, אחרי שקבלת זה השם להיות לך לאלהים, ע"כ אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (פ' ז), גם כי ששת ימים עשה ה' (פ' יא) ועוד כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה, כתוב, לא ילין חלב חגי (למטה כג יח), ואחריו כתוב תביא בית ה' אלהיך (שם פ' יט) ורבים כאלה, והאומרים כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים בזה נחלקו, י"א לא יהיה לך, הוא הדבור הראשון, והשני, לא תעשה לך פסל וזה אינו נכון, כי מענין אחד הוא זה וזה, בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב, בין במעשה, והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת ואחרים אמרו כי לא תחמד בית רעך דבור תשיעי והדבור עשירי לא תחמד אשת רעך וראייתם כי השם אמר פעמים לא תחמד, כי החמוד הוא על שני דברים, האחד יוצא למעשה כמו גזל, וכמוהו, ולא יחמד איש את ארצך (למטה לד כד), שאם זה החמוד בלב היה א"י רעה, ולא תחמד השני הוא בלב, על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה, גם זה דברי הבל, כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו, והנה לא הזכיר האחרים עמו, והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלה לא דברו נכונה, הנה השם אמר לא תחמד בית רעך, ומשה אמר לא תחמד אשת רעך (דבר' ה יח), ולפי דעתם שלא תחמד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב, והראשון גזלת הבית, והנה משה הפך הדבר, כי אמר עם ולא תתאוה, בית רעך, ואמר עם לא תחמד שהוא הגזל אשת רעך והנה נשחת טעמם, והאמת כי דבור אנכי הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו:
Debes saber que todos los Diez Enunciados, tal como están escritos en esta sección, fueron pronunciados por el Eterno, pues está escrito: «Y habló Dios todas estas palabras, diciendo». Comienzan con «Yo soy» y terminan con «Y todo cuanto pertenece a tu prójimo».
También Moshé, al repetir los Diez Enunciados, dijo: «Estas palabras habló el Eterno a toda vuestra congregación». No hay interrupción entre ellos. Además, así como todos fueron escritos con el dedo de Dios, también todos fueron pronunciados por el Eterno.
En cuanto a la prueba que algunos aportaron, según la cual los enunciados tercero, cuarto y quinto no están formulados desde el punto de vista de quien habla, puede responderse así: después de aceptar que este Nombre será tu Dios, se dice: «No pronunciarás en vano el nombre del Eterno, tu Dios». También: «Porque en seis días hizo el Eterno». Además, esta es la manera de hablar de los hombres de lengua sagrada. Está escrito: «No permanecerá hasta la mañana la grasa de Mi fiesta», y enseguida: «Llevarás a la Casa del Eterno, tu Dios». Existen muchos ejemplos semejantes.
Quienes dicen que «Yo soy» no forma parte de los Diez Enunciados se dividen en sus opiniones. Unos afirman que «No tendrás otros dioses» es el primer enunciado, y «No te harás imagen tallada» es el segundo. Esto no es correcto, pues ambas cosas pertenecen al mismo asunto: tanto en secreto como en público, en la creencia del corazón como en la acción.
En el enunciado de «Recuerda» aparecen «tú, tu hijo y tu hija», pero tanto lo realizado en secreto como en público forma parte de un único precepto.
Otros afirman que «No codiciarás la casa de tu prójimo» es el noveno enunciado, y «No codiciarás la esposa de tu prójimo» es el décimo. Su prueba es que el Eterno dijo dos veces «No codiciarás», pues, según ellos, existen dos clases de codicia: una que desemboca en una acción, como el robo, semejante a «Nadie codiciará tu tierra». Si allí se tratara solamente de un deseo del corazón, la Tierra de Israel sería mala. La segunda forma de «No codiciarás» se referiría, según ellos, únicamente al corazón, y por eso Moshé necesitó explicarlo mediante «No desearás».
También estas son palabras vanas. ¿Qué razón habría para mencionar el robo solamente respecto de la casa, sin incluir los demás bienes?
Te presentaré una prueba tomada de las palabras de Moshé para demostrar que esta opinión no es correcta. El Eterno dijo: «No codiciarás la casa de tu prójimo», mientras que Moshé dijo: «No codiciarás la esposa de tu prójimo». Según ellos, el segundo «No codiciarás» de esta sección se refiere al corazón, y el primero al robo de la casa. Sin embargo, Moshé invirtió el asunto, pues unió «No desearás» a «la casa de tu prójimo», y unió «No codiciarás», que según ellos significa robar, a «la esposa de tu prójimo». Así queda destruida su interpretación.
La verdad es que «Yo soy» constituye el primer enunciado, como explicaré en su lugar.
Ibn Ezra on Exodus 20:4
ועתה אדבר על זכור ושמור, דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות והנה יצחק אבינו אמר לעשו, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (ברא' כז ד), ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי (שם פ' ז) כמו בטרם אמות, א"כ מה טעם להוסיף "לפני ה' ", התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה', והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב "לפני ה' ", והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה, וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית, לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני ועשרת הדברים הכתובים בפ' ואתחנן הם דברי משה והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך, ודע כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה, וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה והנה טעם הזכירה היא השמירה, וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור כאלו בבת אחת נאמרו, ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה', כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך, כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (פ' ח) עד ויקדשהו (פ' יא), ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה, ולא פי' השם למה זה, פי' משה טעמו ואמר, זה שצוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים, ויפדך השם, ודע כי השמונה דברים כולם מצות לא תעשה, ודבור כבד הוא מצות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להטיב למי שייטיב לו, והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטפחוהו, ורבוהו, והשקוהו והאכילוהו, והלבישוהו, חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך, ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם, והנה משה פירש ואמר, כבד את אביך ואת אמך ואמר כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה טז), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפ' לא תאכלנו (שם יב כה), והנה אמר משה אתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך, וזה החיוב בשקול הדעת, גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב, והוא למען ייטב לך, בעבור ששמעת בקול השם, והנה דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה, וכבר אמרתי כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא ג"כ לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו, והשם אמר לא תחמד בית רעך, כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כן אשה, ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת ומשה סדרם על דרך אחרת, כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית, וכנגדם הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואח"כ עבד ואמה, וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם, ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין, על כן כתוב את הדברים (דבר' ה יט) ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.
Ahora hablaré acerca de «recuerda» y «guarda». Debes saber que lo que se conserva son los significados, no necesariamente las palabras.
Nuestro padre Yitzjak dijo a Esav: «Para que mi alma te bendiga antes de que muera». Rivká, sin embargo, contó a Yaakov que lo había oído decir: «Y te bendeciré delante del Eterno antes de mi muerte». «Delante de mi muerte» equivale a «antes de que muera».
¿Por qué añadió ella «delante del Eterno»? La respuesta es que Rivká sabía que Yitzjak era profeta del Eterno y que la bendición que iba a pronunciar sería profética. Por eso dijo a Yaakov «delante del Eterno», explicando así el sentido de la bendición.
Moshé hizo lo mismo. Los Diez Enunciados escritos en esta sección son las palabras del Eterno sin adición ni disminución, y solamente ellos fueron escritos sobre las Tablas del Pacto. No es correcto lo que dijo el Gaón, que «recuerda» estaba escrito en una tabla y «guarda» en la segunda.
Los Diez Enunciados escritos en la sección de Vaetjanán son palabras de Moshé. La prueba concluyente es que allí está escrito dos veces: «Como te ordenó el Eterno, tu Dios».
Debes saber que en la parte posterior del cerebro se encuentra la facultad de la memoria, y ese lugar conserva las formas. La acción de recordar incluye la de guardar.
El significado de «Recuerda» es que cada día se recuerde cuál día de la semana es, y todo esto tiene por finalidad guardar el séptimo día y no realizar en él trabajo alguno. Así, la finalidad del recuerdo es la observancia.
Cuando el Eterno dijo «Recuerda», todos los oyentes comprendieron que su significado era equivalente a «Guarda», como si ambas palabras hubieran sido pronunciadas en un solo enunciado.
Moshé no necesitó repetir en la segunda versión la razón «Porque en seis días hizo el Eterno», porque primero dijo: «Como te ordenó el Eterno, tu Dios», como diciendo: «Tal como está escrito en tu Torá, desde el enunciado “Recuerda” hasta “Y lo santificó”».
El Eterno ordenó que descansaran el siervo y la sierva, pero no explicó allí la razón. Moshé explicó el motivo diciendo: «Esto que el Eterno te ordenó, que descanse el siervo, es para que recuerdes que tú fuiste esclavo como él en Egipto y que el Eterno te redimió».
Debes saber que ocho de los enunciados son preceptos negativos, mientras que el enunciado «Honra» es un precepto positivo.
Según el juicio racional que el Eterno implantó en el corazón humano, toda persona está obligada a hacer el bien a quien le hizo bien. El hijo no viene al mundo sino por medio de sus padres. Ellos lo beneficiaron, lo criaron, lo hicieron crecer, le dieron de beber y comer y lo vistieron. Por eso está obligado a honrarlos durante todos sus días, pues ellos fueron la causa de que viviera sobre la tierra. Por ello su recompensa es: «Para que se prolonguen tus días».
El Eterno insufló en él un alma por medio de los padres, quienes prepararon su cuerpo. Por eso ordenó que honrara a sus padres, pues quien los honra honra al Eterno.
Moshé lo explicó diciendo: «Honra a tu padre y a tu madre», y añadió: «Como te ordenó el Eterno, tu Dios». La recompensa corresponde al precepto positivo y el castigo al precepto negativo, como explicaré en la sección de «No lo comerás».
Moshé dijo: «Estás obligado a honrar a tus padres para que se prolonguen tus días». Esta obligación procede también del juicio racional. Además, por cuanto el Eterno te ordenó que los honraras, recibirás otra recompensa buena: «Y para que te vaya bien», porque obedeciste la voz del Eterno.
Las palabras de Moshé son, por tanto, una explicación semejante a las palabras de Rivká.
Ya he dicho que «piedras de ónice» y «y piedras de ónice» son equivalentes. Lo mismo ocurre con «No cometerás adulterio» y «Y no cometerás adulterio». «Vano» y «falso» son hijos de un mismo padre. «Codiciar» y «desear» salieron de un mismo vientre.
El Eterno dijo primero: «No codiciarás la casa de tu prójimo», porque las personas sensatas adquieren primero una casa; después una esposa; después un siervo y una sierva; y finalmente un buey y un asno para arar su campo. Este es el orden seguido en esta sección.
Moshé los ordenó de otra manera, porque los jóvenes desean primero una esposa y después una casa. Respecto de la casa y el campo, puso primero el buey y el asno, con los que se ara, y después el siervo y la sierva. Finalmente resumió: «Y todo cuanto pertenece a tu prójimo», del mismo modo que el Eterno lo resumió.
Como en las palabras de Moshé están mezcladas sus explicaciones con las palabras del Eterno, está escrito: «Estas palabras», y no «todas estas palabras», como aparece en la primera sección.
Ibn Ezra on Exodus 20:5
דבור הראשון אנכי, דע כי כל המצות הם על שני דרכים, והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים, ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה, והדרך השנית מצות הנעלמות ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה, ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת אינו נכון שנאמין בו, כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכלנו נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר' י טז), וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי, וידענו דעת ברורה כי כל המצות שאינם חייבים משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו והעד על זה, כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית, וחג המצות למען תזכור (דבר' טז ג), ואהבתם את הגר כי גרים הייתם (שם י יט) והכלאים פן תקדש (שם כב ט) ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם (שם יז טז) וכן לא ירבה לו נשים, והזכיר למה, ולא יסור לבבו (שם שם יז) ולא שהיא מצוה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא וטעם "וקרא בו" (שם שם יט) לבלתי רום לבבו מאחיו (שם שם כ), ופרשת "הקהל" למען ילמדו (שם לא יב), ורבות מצות ככה, אם כן יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות, וכל המצות על ג' דברים, האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה, ומצות הלב על שני דרכים מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך (דבר' יא, א) ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד (שם כח נח), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור (שם שם יז יח), גם מצות הלשון עשה ולא תעשה, עשה כמו ק"ש וברכת המזון, וברכת כהנים גם וידוי מעשר ורבים ככה, ומצות לא תעשה, לא תענה ברעך (פ' טז) אלהים לא תקלל (למטה כב כז) לא תקלל חרש (ויקרא יט יד), ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך להזכירם, ומצות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק בדברי עו"ג ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם והלא יראו כתוב, שש הנה שנא השם (משלי ו טז) ושם כתוב לב חורש מחשבות און (שם שם יח) וכתיב, הטיבות כי היה עם לבבך (דה"ב ו ח) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תה' קכה ד) והיה לבבכם שלם (מ"א ח סא) אני ה' חוקר לב (ירמי' יז י) וה' יראה ללבב (ש"א טז ז), והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב, וטעם זה הדבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו:
**El primer enunciado: «Yo soy».** Debes saber que todos los preceptos pertenecen a dos categorías.
La primera comprende los preceptos implantados por el Eterno en el corazón de toda persona dotada de entendimiento. Son muchos. Entre los Diez Enunciados, solamente el Shabat no pertenece al juicio racional. Por eso toda persona inteligente, de cualquier nación y lengua, reconoce estos preceptos, pues están implantados en la razón. No se les debe añadir ni quitar. Estos son los que guardó Avraham, además de otros preceptos adicionales.
El Eterno solamente dio la Torá a personas dotadas de entendimiento. Quien no posee entendimiento no está sujeto a la Torá.
La segunda categoría comprende los preceptos ocultos, cuya razón no está explicada. Lejos, muy lejos esté que cualquiera de ellos contradiga el juicio racional. Estamos obligados a guardar todo cuanto el Eterno ordenó, tanto si su secreto nos ha sido revelado como si no.
Si encontramos algún precepto que aparentemente contradice el juicio racional, no es correcto creer que debe entenderse literalmente. Debemos buscar su significado en los libros de nuestros Sabios, de bendita memoria, para saber si fue expresado en forma de parábola. Si no encontramos allí una explicación escrita, debemos investigar nosotros mismos con todas nuestras fuerzas, tal vez podamos interpretarlo correctamente. Si no podemos hacerlo, lo dejaremos como está y reconoceremos que ignoramos su significado.
Así sucede, por ejemplo, con «Circuncidad el prepucio de vuestro corazón». ¿Acaso nos ordenó el Eterno asesinarnos cruelmente?
Sabemos con certeza que cada uno de los preceptos que no se deducen del juicio racional posee un secreto, aunque nos esté oculto. La prueba es que la Escritura explica la razón de algunos de ellos. El Shabat recuerda la obra de la creación. La Fiesta de los Panes Ázimos fue ordenada «para que recuerdes». Se dice: «Amaréis al extranjero, porque extranjeros fuisteis». Respecto de la mezcla de semillas: «No sea que quede consagrada». Respecto del rey: «No multiplicará para sí caballos, para que no haga volver al pueblo», y «No multiplicará para sí mujeres», explicando la razón: «Para que su corazón no se desvíe».
«No multiplicará para sí mujeres» no constituye un precepto independiente, como está escrito en las Halajot de Shimón ben Kairá.
La razón de «Y leerá en él» es «para que su corazón no se eleve sobre sus hermanos». La sección de Hakhel fue ordenada «para que escuchen y aprendan». Hay muchos preceptos semejantes.
Por consiguiente, la persona inteligente cuyos ojos hayan sido abiertos por el Eterno puede descubrir, a partir de las palabras de la Torá, el secreto de todos los preceptos.
Todos los preceptos se dividen en tres clases: preceptos del corazón, preceptos de la lengua y preceptos de acción.
Los preceptos del corazón se dividen en positivos y negativos. Entre los positivos están: «Amarás al Eterno, tu Dios»; adherirse a Él; temer al Nombre glorioso; y «Amarás a tu prójimo como a ti mismo». Entre los negativos están: «No odiarás a tu hermano en tu corazón»; «No te vengarás»; y «No guardarás rencor».
También los preceptos de la lengua se dividen en positivos y negativos. Entre los positivos están la lectura del Shemá, la bendición después de comer, la bendición de los kohanim y la confesión del diezmo, además de muchos otros. Entre los negativos están: «No responderás contra tu prójimo»; «No maldecirás a Dios»; y «No maldecirás al sordo».
Los preceptos positivos y negativos realizados mediante acciones son numerosos y no es necesario enumerarlos.
Los preceptos del corazón son los fundamentos más elevados de todos. Muchos creen que no hay pecado en los pensamientos del corazón, salvo en cuestiones de idolatría. La verdad es que este pecado por sí solo es más grave que todos los demás malos pensamientos y equivale a todos ellos juntos.
¿Acaso no ven que está escrito: «Seis cosas aborrece el Eterno», y entre ellas: «Un corazón que trama pensamientos perversos»? También está escrito: «Hiciste bien, porque esto estaba en tu corazón»; «Haz bien, Eterno, a los buenos y a los rectos en sus corazones»; «Sea vuestro corazón íntegro»; «Yo, el Eterno, escudriño el corazón»; y «El Eterno mira el corazón».
Este primer enunciado constituye el fundamento de los otros nueve escritos después de él y se aproxima a los preceptos del corazón. Su significado es que la persona crea y que la fe de su corazón esté libre de toda duda: este Nombre glorioso, que se escribe pero no se pronuncia, es únicamente su Dios.
Ibn Ezra on Exodus 20:6
שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך? וזאת היתה תשובתי אליו, דע כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם שהם מאמינים בשם הנכבד, כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה, ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה, ואם יבוא אפיקורס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב, ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה גם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה, וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק, ומדרכי השם ידע המשכיל את השם, וככה אמר משה, הודיעני נא את דרכיך ואדעך (למטה לג יג), והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא', "אנכי ה' אלהיך" וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פירשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שינוי, ואין זולתו שוכן עד, ולא כמוהו יושב קדם סלה (תה' נה, כ) ומעמיד העולם העליון בכחו והעולם האמצעי בכח השם ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם, ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל ככל גוי דבור אנכי ה', כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה, וישראל לבדם מודים בזה, וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ, רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משה להיות להם לאלהים, וככה אמר משה "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי" (דבר' ד לד) והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי כי השם ברא העולם האמצעי, והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם, והנה היתה במערכת ישראל כפי ככבי מזלם להיות עוד עובדים, והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי, והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה, ובעבור זה אמרו קדמונינו אין מזל לישראל (נדרים לב א) ועוד אבאר זה בדרך משלים בפ' כי תשא והנה בעבור האות שעשה השם במצרים אמר משה אתה הראת לדעת (דברים ד לה) שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים, גדולים וקטנים, גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם על כן אחריו, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (שם פ' לו) ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו, על כן אמר וידעת היום והשיבות אל לבבך (שם פ' לט), ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו (דה"א כח ט) והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה, והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך שיבין המשכיל ושאינו משכיל ואמר אלהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלהים, ומשה פי' זה בפרשת כי ישאלך בנך (דבר' ו כ), כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם והלוא בורא אחד לכולנו, והנה הזכיר שלש תשובות, הא' עבדים היינו לפרעה (שם שם כא) והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו, אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו, והב' כי אלה המצות אינם לצרכו, כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותנו (שם שם כד) והשלישית, וצדקה תהיה לנו (שם שם כה) שנהיה צדיקים לנחול העוה"ב ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם עשרה והם ראשים כללים אין למעלה מהם, הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד והט' דברים כולם מקרים, וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון, וכל חשבון ימצא בו כי הוא היסוד והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה, רק בעבור כבוד השם לבדו, כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי, ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון, ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם, וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם, והחושב זה הוא משוגע, כי כן כתוב, אם יוצר עין הלא יביט (תה' צד ט) והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי כי השם יודע מחשבותיו וסודו, והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישוהו, ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא:
Ibn Ezra on Exodus 20:7
והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים, ומצאו השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים, וכבר פירשתי, כי הדבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בניני המצות, ואחריו כתוב, לא יהיה לך, ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד ע"ג, כי יש רבים שהם מאמינים בשם, והם מזבחים ומקטרים לע"ג, כמו המקטירים למלכת השמים, שהם חושבין כי ייטיבו להם, כאשר אמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל (ירמיה מד יח) וכתוב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מ"ב יז לג) וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון (מ"ב ה יח) והנה אלה מודים בשם, רק משתפים עמו אחר, על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד, ובדבור השלישי גם הוא כתוב, כי פשע הנשבע לשקר פחות מע"ג, רק הוא בוזה השם בגלוי, אולי עשה זה בעבור כעס או צורך, כי בלבו מאמין בשם, ואינו משתף אחר עמו, ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי, והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית, וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא, ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו, ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם, וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם, והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף, ואשר אחריו אינם בגוף, ואשר אחריו לא תגנוב בממון ואחר כן בלשון, ואחר כן חמוד בלב:
El Gaón Rav Saadia compuso un poema de advertencias y distribuyó todos los preceptos entre estos Diez Enunciados. Encontró que el Nombre glorioso aparece en los primeros cinco.
Ya expliqué que el primer enunciado es el fundamento sobre el cual están construidos todos los preceptos.
Después está escrito: «No tendrás otros dioses». La transgresión de quien no cree en el Eterno es más grave que la del idólatra, porque hay muchos que creen en el Eterno y, sin embargo, sacrifican y queman incienso a ídolos.
Así ocurría con quienes ofrecían incienso a la reina del cielo, creyendo que ella los beneficiaría, como dijeron: «Desde que dejamos de quemar incienso a la reina del cielo… todo nos ha faltado». También está escrito: «Temían al Eterno y servían a sus propios dioses». Lo mismo sucedía con Naamán cuando se inclinaba en la casa de Rimón.
Estas personas reconocen al Eterno, pero asocian con Él a otra divinidad. Por eso el Nombre glorioso aparece en este segundo enunciado.
También aparece en el tercero. El pecado de quien jura falsamente es menor que el de la idolatría, aunque desprecia públicamente el Nombre. Tal vez lo haga por ira o por alguna necesidad, pero en su corazón cree en el Eterno y no asocia a otro con Él.
El Nombre aparece en el cuarto enunciado porque el Eterno descansó en el séptimo día. Quien realiza trabajo en Shabat niega la obra de la creación. Este pecado es menor que pronunciar Su nombre en vano.
El Nombre aparece en el quinto enunciado porque los padres participan con Él en la formación del ser humano. Quien no los honra se comporta como si no honrara al Eterno.
Los cinco enunciados restantes se refieren a las relaciones entre personas. El primero de ellos es el más grave, pues separa el alma del cuerpo. El siguiente atenta contra el cuerpo sin separarle el alma. «No robarás» atenta contra los bienes. Después viene el pecado de la lengua, y finalmente la codicia del corazón.
Ibn Ezra on Exodus 20:8
לא יהיה לך. דבר הכתוב אלהים כנגד מחשבת עובדימו כמו ויקח חנניה הנביא (ירמי' כח י) והאנשים רדפו אחריהם (יהושע ב ז) וככה דבר שמואל, למה הרגזתני (ש"א כח טו) כי הכתוב דבר כפי מחשבת שאול ואין זה מקומו לפרש אותו:
**«No tendrás».** La Escritura llama «dioses» a esas entidades conforme al pensamiento de sus adoradores, del mismo modo que está escrito: «Jananyá, el profeta», o «Los hombres los persiguieron».
Así también habló Shemuel cuando dijo: «¿Por qué me has perturbado?», pues la Escritura se expresa de acuerdo con lo que pensaba Shaúl. Este no es el lugar para explicar aquel pasaje.
Ibn Ezra on Exodus 20:9
וטעם על פני, כמו וימת הרן על פני תרח אביו (ברא' יא כח) שהיה נמצא אתו וראה מותו, וככה, ויכהן אליעזר ואתמר על פני אהרן אביהם (במד' ג ד) והנה הטעם אחר שאני אלהיך ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה תעשה אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים ואמר אחד מחכמי לב אל תכעיס אדונך והוא רואה אותך והנה זאת המצוה שהיא לא יהיה לך היא בלב גם בפה כי אין בתורה מצות לא תעשה בלב כי אם זו, כי אדם אומר לפני עדים כי הוא הולך לרצוח או לנאוף, לא יהרג בעבור דבורו אם לא עשה מעשה, והאומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים צוה הכתוב "כי הרג תהרגנו" (דבר' יג י), ובמעשה לא תעשה לך פסל וכל תמונה עץ או אבן, ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהיא בשמים, ואמר ממעל שהם למעלה על הארץ מכל צד, ואין תמונות בשמים, רק שמונה וארבעים צורות, וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן, ומעשיהם קרובים לעבודת גלולים:
**«Delante de Mí».** Su significado es semejante a «Harán murió delante de Téraj, su padre», porque Téraj estaba presente con él y vio su muerte. Asimismo: «Elazar e Itamar ejercieron el sacerdocio delante de Aharón, su padre».
El sentido es: puesto que Yo soy tu Dios, estoy presente siempre y en todo lugar y veo cuanto haces, no es apropiado que asocies conmigo a otros dioses.
Uno de los sabios de corazón dijo: «No provoques la ira de tu señor mientras él te está mirando».
El precepto «No tendrás» se refiere tanto al corazón como a la boca. No hay en la Torá otro precepto negativo del corazón semejante a este.
Si una persona declara ante testigos que se dispone a asesinar o cometer adulterio, no será condenada a muerte por sus palabras mientras no ejecute la acción. Pero acerca de quien dice: «Vayamos y sirvamos a otros dioses», la Escritura ordenó: «Ciertamente lo matarás».
En cuanto a la acción, se dice: «No te harás imagen tallada ni figura alguna», sea de madera o de piedra. No fabricarás mediante ninguna técnica una figura de lo que está en los cielos.
Dice «arriba», porque se encuentran por encima de la tierra en todas las direcciones. En los cielos no hay imágenes materiales, sino cuarenta y ocho configuraciones. Los conocedores de las figuras celestes hacen cosas que no son rectas, y sus obras se aproximan a la idolatría.
Ibn Ezra on Exodus 20:10
ואשר בארץ מתחת. שהוא מתחת השמים, התמונות רבות כאשר הם מפורשות בפ' ואתחנן גם כן במים ואמר הכתוב מתחת לארץ, כי הים והארץ כדור אחד:
**«Ni de lo que está abajo en la tierra».** Es decir, bajo los cielos. Las figuras de la tierra son muchas, como se explica en la sección de Vaetjanán.
También menciona las aguas «debajo de la tierra», porque el mar y la tierra forman una sola esfera.
Ibn Ezra on Exodus 20:11
לא תשתחוה להם. כאשר עושים בעלי הצורות החושבים כי יוכלו להוריד כח העליונים למטה לצורך האחד:
**«No te postrarás ante ellos».** Como hacen quienes se ocupan de las configuraciones celestes y creen que pueden hacer descender el poder de los seres superiores para satisfacer la necesidad de una persona.
Ibn Ezra on Exodus 20:12
ולא תעבדם. לזבוח ולהקטיר להם בכלל לא יהיה לך, גם כן אזהרת ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (למטה כג יג), ובספר יהושע ולא תשביעו (יהושע כג ז). וטעם אל קנא. כי דין הוא אחר שהשם בראך והוא מחיה אותך, איך תתן כבודו לאחר אשר לא ייטיב ולא ירע:
**«Ni los servirás».** Esto significa sacrificarles y quemar incienso delante de ellos.
Dentro del enunciado «No tendrás» está incluida también la advertencia: «No mencionaréis el nombre de otros dioses; no se oirá en tu boca». En el libro de Yehoshúa está escrito también: «No juréis por ellos».
El significado de **«Dios celoso»** es que, puesto que el Eterno te creó y te mantiene con vida, es justo preguntar: ¿Cómo puedes entregar Su honor a otro que no puede hacer ni bien ni mal?
Ibn Ezra on Exodus 20:13
וטעם אֵל הוא להודיעך שהוא תקיף ויוכל להנקם ממך בכל רגע ולא תוכל להנצל ממנו, הזכיר ירמיהו כי "הָאֹכֵל הבסר תקהינה שניו" (ירמיה לא כט), ובס' יחזקאל מפורש, כי השם הנכבד נשבע כי, בן לא ישא בעון האב (יחז' יח כ), אם כן מה טעם פוקד עון אבות על בנים, והתשובה כי יחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו לא ישא עון אביו, כי פקידת העון היא קשורה על שונאיו כמו שזכרתי, וטעם פקידה כמו זכירה כמו "וה' פקד את שרה" (ברא' כא א) שהוא כמו ויזכור ה', כי השם יאריך לרשע אולי ישוב מחטאו שחטא ויוליד בן שהוא טוב ממנו, והנה אם הלך בדרכי אביו, גם הדור השלישי, גם הדור הרביעי, השם לא יאריך אפו לרביעי אם היו כך עד ארבע דורות שונאי השם כולם, כי בו יאבד זכר כולם, כי השם יזכור מה שעשה האב, ומה שעשה הבן, ובן הבן, ע"כ לא יאריך לרביעי ובני הבנים נקראים בנים על כן אחז דרך קצרה כי ממלת שלשים ורבעים יבין האדם זה:
La palabra **El** te enseña que Él es poderoso y puede vengarse de ti en cualquier instante, sin que puedas escapar de Él.
Yirmiyahu mencionó el proverbio: «Los padres comieron uvas agrias y los dientes de los hijos quedaron embotados». En el libro de Yejezkel está claramente explicado que el Nombre glorioso juró: «El hijo no cargará con la iniquidad del padre».
Entonces, ¿cuál es el significado de «Visita la iniquidad de los padres sobre los hijos»?
La respuesta es que Yejezkel explicó que, si el padre era malvado pero el hijo no siguió sus caminos, este no cargará con la iniquidad de su padre. La visita de la iniquidad está vinculada a las palabras «sobre quienes Me odian», como ya mencioné.
«Visitar» significa aquí recordar, como en «El Eterno visitó a Sará», cuyo sentido es «El Eterno recordó a Sará».
El Eterno prolonga la vida del malvado, quizá para que se arrepienta de su pecado y engendre un hijo mejor que él. Pero si el hijo sigue los caminos del padre, y también lo hace la tercera generación, y también la cuarta, el Eterno no prolongará Su paciencia hasta más allá de la cuarta generación cuando todos sean enemigos del Eterno.
En la cuarta generación desaparecerá el recuerdo de todos ellos, pues el Eterno recordará lo que hizo el padre, lo que hizo el hijo y lo que hizo el nieto. Por eso no prolongará Su paciencia para la cuarta generación.
Los nietos también son llamados «hijos». La Escritura se expresó brevemente, porque mediante las palabras «tercera y cuarta generación» la persona puede comprender este significado.
Ibn Ezra on Exodus 20:14
כתוב ועשה חסד לאלפים. וכתוב לאלף דור (דבר' ז ט) ובני אדם יחשבו כי זו שאלה ואיננה כי כן כתוב אם תשמור מצותי ישמור לך השם הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שהם הג' אבות וזה הוא "שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור" (שם) ובפרשה זו אמר דבר אחר "ועשה חסד לאלפים", והטעם אין קץ והוא לעולם ועד, וזה הדבר יתפרש לשני ענינים האחד שהשם יעשה חסד לאוהביו שתעמודנה נשמתם לעולם לאלף אלפי דורות והשני כי השם יעשה טוב לבניהם שהם כמותם עד אין קץ, וככה אמר דוד, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים (תה' קג יז) והנה אין ספק כי חסד השם הוא לנצח על יריאיו, ובעבור שהזכיר לבני בנים, על דרך וצדקתו עומדת לעד (שם קיא ג) הוצרך לפרש אם היו הבנים טובים, על כן אמר אחר כן לשומרי בריתו ובפרשת כי תשא אפרש לך איך תכנס מדת פוקד עון אבות במדת רחמים:
Está escrito: «Y hace bondad a millares», y también: «Hasta mil generaciones». Las personas creen que existe aquí una contradicción, pero no es así.
Está escrito que, si guardas Sus mandamientos, el Eterno guardará para ti el pacto y la bondad que juró a tus padres, es decir, a los tres patriarcas. Este es el significado de: «Guarda el pacto y la bondad para quienes lo aman y guardan Sus mandamientos, hasta mil generaciones».
En esta sección se afirma otra cosa: «Y hace bondad a millares». Su significado es que no tiene límite y continúa eternamente.
Esto puede explicarse de dos maneras. La primera es que el Eterno hace bondad a quienes lo aman, haciendo que sus almas permanezcan eternamente durante miles y miles de generaciones.
La segunda es que el Eterno hace bien a sus descendientes, cuando estos son semejantes a ellos, sin límite alguno.
Así dijo David: «La bondad del Eterno es desde siempre y para siempre sobre quienes lo temen, y Su justicia sobre los hijos de sus hijos».
No hay duda de que la bondad del Eterno permanece eternamente sobre quienes lo temen. Sin embargo, como mencionó «sobre los hijos de sus hijos» y «Su justicia permanece para siempre», necesitó explicar que esto ocurre cuando los hijos son buenos. Por eso dice después: «Para quienes guardan Su pacto».
En la sección de Ki Tisá explicaré cómo la cualidad de «visitar la iniquidad de los padres» se incluye dentro de la cualidad de misericordia.
Ibn Ezra on Exodus 20:15
ומלת לאהבי. הם החסידים ולשומרי מצותיו הם הצדיקים:
**«A quienes Me aman».** Estos son los piadosos. **«Y a quienes guardan Mis mandamientos»** son los justos.
Ibn Ezra on Exodus 20:16
לא תשא את שם ה' אלהיך. שֵׁם הוא כמו זֵכֶר והוא מושך להיות סימן לנקרא רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה רק השם הוא נשוא בפה וכן מצאנו שאמר דוד "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תה' טז ד) והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם, ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא, א"כ למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא, והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה ושם היה פנחס הכהן ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה, וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט טו), וכאשר נהרגו בית הדמים אז ויעתר ה' לארץ (ש"ב כא יד) ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה' (מ"א ב מב) והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם ולא עונש מפורש רק בע"ג ובנשיאות השם לשוא, ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע, ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אַראה שגעונם, כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם, והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו:
**«No pronunciarás el nombre del Eterno, tu Dios».** La palabra «nombre» es semejante a «memoria» y sirve como señal de aquello que es nombrado.
En la lengua sagrada, la memoria puede encontrarse unas veces en el corazón y otras en la boca. El nombre, sin embargo, se lleva en la boca. Así dijo David: «Ni pronunciaré sus nombres sobre mis labios».
El significado de pronunciar el Nombre es que, así como el Nombre es verdadero, también las palabras de quien lo pronuncia deben ser verdaderas. Si no cumple su palabra, es como si negara la verdad del Nombre.
La costumbre de los habitantes de Egipto hasta el día de hoy es que, si alguien jura por la cabeza del rey y no cumple su palabra, es condenado a muerte. Aunque ofreciera como rescate su peso en oro, no viviría, porque despreció públicamente al rey.
Si esto ocurre con un rey de carne y sangre, ¡cuántos miles de miles de veces más debe cuidarse la persona de que su lengua no la haga tropezar y de no permitir que su boca haga pecar a su carne pronunciando el Nombre en vano!
Vemos que, debido a que los hijos de Israel juraron públicamente en el asunto de la concubina de Guivá, estando allí Pinjás el kohén, quienes transgredieron el juramento fueron ejecutados. Así ocurrió con los habitantes de Yavesh Guilad: hombres, mujeres y niños. No se hace algo semejante ni siquiera con quienes profanan el Shabat.
También vemos que Shaúl quiso matar a su hijo Yonatán, aunque este no había oído el juramento.
Vemos que el Eterno trajo hambre sobre la tierra a causa de Shaúl y de su casa, porque transgredieron el juramento de los príncipes a los guivonitas. Cuando fue castigada aquella casa culpable de sangre, «el Eterno atendió las súplicas por la tierra».
Shlomó dijo a Shimi: «¿Acaso no te hice jurar por el Eterno?».
La regla general es que en los Diez Enunciados no encontramos una recompensa buena expresada claramente, salvo en el honor al padre y a la madre; ni un castigo explícito, salvo respecto de la idolatría y de pronunciar el Nombre en vano.
Muchos creen que quien pronuncia el Nombre en vano no comete una transgresión grave. Yo les mostraré que esta es más grave que todos los preceptos negativos que la siguen.
El asesino y el adúltero, aunque cometen transgresiones graves, no pueden asesinar o adulterar continuamente, porque tienen miedo. Pero quien se ha habituado a jurar en vano puede pronunciar innumerables juramentos en un solo día.
Está tan acostumbrado a esta transgresión que ni siquiera se da cuenta de que juró. Si lo reprendes preguntándole: «¿Por qué acabas de jurar?», jurará que no juró, debido a lo acostumbrado que está a hacerlo.
Antes de cada frase que pronuncian introducen un juramento, y lo consideran una forma elegante de hablar.
Aunque en Israel no existiera otra transgresión que esta, sería suficiente para prolongar el exilio y añadir golpe tras golpe a nuestras aflicciones.
Te mostraré su locura: el asesino que mata a su enemigo satisface su deseo de venganza; el adúltero también satisface temporalmente su deseo; el ladrón obtiene algún beneficio para sus necesidades; el falso testigo busca favorecer a alguien o vengarse. Pero quien jura falsamente continuamente, sin que nadie le haya exigido jurar, profana públicamente el Nombre celestial sin obtener beneficio alguno.
Ibn Ezra on Exodus 20:17
זכור. טעם לקדשו, הוא הכתוב ששת ימים תעבוד (פ' ט), וככה פי' ויקדשהו, שהשם שבת בו מכל מלאכתו, וטעם להיות דבק עם ברך ה' כאשר הוא כתוב בפ' ויכלו כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים על כן כתוב ברך ה', וכבר פירשתי זה במזמור ליום השבת, ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם "למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו" (דבר' לא יב) והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו וככה כתוב "כי שמחתני ה' בפעלך" (תה' צב ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח יג) ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"א ד כג), וכבר הזכרתי כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית רק איננו מכחש השם הנכבד, והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו, וככה ועבדך ואמתך, שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר, ואם לאו, אתה עובר על מצות לא תעשה, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דבר' ה) כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי, ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה הגר וככה בעריות ועל זה התנאי ידור שישמור העריות, וככה באכילת הדם, וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד:
**«Recuerda».** El significado de «para santificarlo» se explica mediante lo escrito a continuación: «Seis días trabajarás».
Así debe entenderse también «Y lo santificó»: el Eterno descansó en ese día de toda Su obra. Debe conectarse con «El Eterno lo bendijo», como está escrito en la sección de Vayejulú.
El Eterno santificó este día y lo destinó para que las almas recibieran una adición de sabiduría mayor que durante los demás días. Por eso está escrito: «El Eterno lo bendijo». Ya expliqué esto en el salmo para el día de Shabat.
Vemos que el año de shemitá se asemeja al Shabat, porque también es el séptimo entre los años. El Eterno ordenó que, al comienzo de aquel año, se leyera la Torá delante de los hombres, las mujeres y los niños. Explicó la razón: «Para que escuchen, aprendan… y guarden».
El Shabat fue dado para comprender las obras del Eterno y meditar en Su Torá. Así está escrito: «Porque me has alegrado, Eterno, con Tus obras».
Durante todos los días de la semana la persona se ocupa de sus propias necesidades. Este día es apropiado para apartarse y descansar por respeto al Eterno. No debe ocuparse inútilmente ni siquiera hablando de las necesidades pasadas o planeando lo que hará después.
Así dijo el profeta: «Dejar de buscar tus propios asuntos y de hablar palabras».
La costumbre de Israel era acudir junto a los profetas en vísperas o en días de Shabat, como está escrito: «¿Por qué vas a él hoy? No es luna nueva ni Shabat».
Ya mencioné que quien realiza trabajo en Shabat niega la obra de la creación, aunque no niega al Nombre glorioso.
No hay duda de que la palabra «tú» comprende a todo aquel que está sujeto a los preceptos. Por eso, «tu hijo y tu hija» se refiere a los menores, cuyo descanso depende de ti. Estás obligado a vigilarlos para que no realicen algo que a ti te está prohibido.
Lo mismo ocurre con «tu siervo y tu sierva». Como están bajo tu autoridad, debes vigilarlos y no permitir que trabajen para otro. De lo contrario, transgredes un precepto negativo.
«Para que descansen tu siervo y tu sierva como tú», según explicó nuestro maestro Moshé conforme al principio ya mencionado.
Con esta condición puede residir el extranjero dentro de tus puertas: no realizará trabajo en Shabat ni en Yom Kipur. Por eso el extranjero se menciona en la segunda versión.
Lo mismo sucede con las relaciones prohibidas: puede residir entre Israel con la condición de que las observe. Asimismo respecto del consumo de sangre.
Vemos que Yirmiyahu fue muy estricto con el precepto del Shabat. Dijo explícitamente que, aunque ya se había decretado la destrucción de Jerusalén, si Israel volvía y guardaba el Shabat como había sido ordenado, no sería exiliado de su lugar y los tronos reales de la casa de David permanecerían en Jerusalén.
Ibn Ezra on Exodus 20:18
כבד את אביך. כבר הזכרתי כי בחמשה דברים הראשונים זכר הַשֵם, וְשִׁם עם כולם "ה' אלהיך":
**«Honra a tu padre».** Ya mencioné que en los primeros cinco enunciados se nombra al Eterno. Debes entender en todos ellos las palabras «el Eterno, tu Dios».
Ibn Ezra on Exodus 20:19
ומלת יאריכון. פועל יוצא כי הן יהיו סבה, והעד "ולמען תאריכו ימים" (דברי' יא ט) והארכת ימים (שם כב ז) בעבור המצוה שתעשה נמצאת אתה מאריך ימיך:
La palabra **«prolongarán»** es un verbo transitivo: el padre y la madre serán la causa de que tus días se prolonguen.
La prueba es: «Para que prolonguéis vuestros días» y «Prolongarás tus días». Debido al precepto que cumples, resulta que tú mismo prolongas tus días.
Ibn Ezra on Exodus 20:20
ואמר על האדמה, כי כאשר ישמרו ישראל זאת המצוה לא יגלו ממנה וכתוב אב ואם הקלו בך (יחז' כב ז) והנה במצות כבוד אב שלא יעשה ההפוך שיהיה מקלל או מקלה, וחייב מיתה על המקלל כי השומעים ישמעו הקללה מפיו, ולא חייב כן על המקלה, כי המקלה יוכל לעשות ג"כ בסתר ע"כ צוה הכתוב שיהיה במלת ארור ככל הכתובים שהם בסתר:
Dice **«sobre la tierra»**, porque, mientras Israel guarde este precepto, no será exiliado de ella.
Está escrito: «Despreciaron al padre y a la madre entre vosotros».
El precepto de honrar al padre implica no hacer lo contrario, es decir, no maldecirlo ni despreciarlo.
Quien maldice a sus padres es condenado a muerte porque los oyentes escuchan la maldición pronunciada por su boca. Pero no se impone el mismo castigo a quien los desprecia, pues puede hacerlo en secreto.
Por eso la Escritura ordenó que, respecto de quien actúa en secreto, se pronunciara la fórmula «maldito», como en los demás casos realizados a escondidas.
Ibn Ezra on Exodus 20:21
לא תרצח. בידך או בלשונך, להעיד עליו שקר להמיתו, או להיותך רכיל או לתת עצה רעה בזדון שתדע שיהרג, או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו, ואם לא גלית אתה כמו רוצח:
**«No asesinarás».** Ni con tu mano ni con tu lengua: dando contra alguien falso testimonio para que sea condenado a muerte; difundiendo chismes; dando intencionadamente un consejo perverso, sabiendo que causará su muerte; o callando un secreto que te fue revelado y mediante el cual podrías salvarlo de la muerte.
Si podías revelárselo y no lo hiciste, eres semejante a un asesino.
Ibn Ezra on Exodus 20:22
לא תנאף. רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש, בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא כ י) כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את אשת איש (שם) ואין פי' כאשר חשבו, והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו (שם שם ט) והטעם כי עבירה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו וככה אשר ינאף את אשת רעהו, להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו, והוא חייב לאהוב לרעהו כמוהו, ומלת נאוף כמו זנות והנה כתוב ותנאף את האבן ואת העץ (ירמי' ג ט) ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת אמר רב סעדיה הגאון, כי הזנות על מעלות רבות, ואשר הוא במעלה הקלה משכב הבתולה והאלמנה, ואשר למעלה ממנה משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו, ולמעלה מזאת אשת איש, כי יתכן שימות בעלה ותהיה מותרת לו, ולמעלה ממנה כנענית, שאיננה על תורת ישראל אם לא נתן לה זרע, כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה, רק אם נתן לה זרע עובד הוא ע"ג בעצמה ולמעלה ממנה משכב זכור שאין לו זמן היתר לעולם, ולמעלה ממנה מה שהוא חוץ מהמין, כמו אם ישכב האדם עם הבהמה, והגאון ידע איך החלוק, כי על כל העריות כרת בפרשת אחרי מות והניח מזה החלוק האם והאחות והבת:
**«No cometerás adulterio».** Muchos piensan que el adulterio solamente existe con una mujer casada, porque encontraron escrito: «Quien adultere con la esposa de su prójimo».
Pero ¿qué necesidad habría de decir esto después de haber dicho: «Quien adultere con la esposa de otro hombre»?
La interpretación no es como ellos creen.
Antes está escrito: «Quien maldiga a su padre o a su madre ciertamente morirá; ha maldecido a su padre y a su madre; su sangre recaerá sobre él». El significado es que cometió una transgresión especialmente grave al maldecir a los padres que lo engendraron.
Del mismo modo, «Quien adultere con la esposa de su prójimo» enseña que cometió una abominación especialmente grave al adulterar con la esposa de su prójimo, pues está obligado a amar a su prójimo como a sí mismo.
La palabra «adulterio» posee un significado semejante a «fornicación». Está escrito: «Y adulteró con la piedra y con la madera».
No es apropiado exponer públicamente esta abominación.
Rav Saadia Gaón dijo que las relaciones sexuales prohibidas se dividen en numerosos grados.
En el grado menos grave se encuentra la relación con una virgen soltera o con una viuda.
Por encima de ella está la relación de un hombre con su propia esposa mientras ella está en estado de nidá, porque después de unos pocos días volverá a estar permitida para él.
Más grave es la relación con una mujer casada, aunque existe la posibilidad de que su esposo muera y entonces ella le esté permitida.
Por encima de esta se encuentra la relación con una mujer kenaanita, que no vive conforme a la Torá de Israel, mientras no engendre de ella descendencia. Es posible que ella se convierta y pueda tomarla por esposa. Pero si engendra de ella descendencia, es como si él mismo sirviera a la idolatría.
Más grave es la relación entre varones, pues nunca existe un momento en que llegue a estar permitida.
Más grave aún es lo que está fuera de la propia especie, como cuando un hombre se acuesta con un animal.
El Gaón sabía cómo establecer estas divisiones, pues la sección de Ajarei Mot impone karet por todas las relaciones prohibidas. Sin embargo, dentro de esta clasificación no mencionó a la madre, la hermana y la hija.
Ibn Ezra on Exodus 20:23
לא תגנוב. משמע גנבה קחת ממון בסתר, ויש גנב שהוא בן מות כמו גונב נפש מישראל בין שהוא נער קטן או נלעג לשון והגנבה בממון בין בפניו בין שלא בפניו, או שרמהו בחשבון, או במדה, או במשקל, וזאת המלה גם היא כוללת מי שיגנוב לב אחר כאשר עשה אבשלום:
**«No robarás».** El significado normal de robo es tomar bienes en secreto.
Existe también un ladrón condenado a muerte: quien secuestra a una persona de Israel, tanto si se trata de un niño como de alguien incapaz de expresarse correctamente.
El robo de bienes puede hacerse delante del propietario o sin estar este presente; engañándolo en una cuenta, en una medida o en un peso.
Esta palabra también incluye a quien «roba el corazón» de otra persona mediante engaño, como hizo Avshalom.
Ibn Ezra on Exodus 20:24
לא תענה. שנים רבות חפשתי בלבי טעם זאת המלה לאמר עד שקר, ולא אמר עדות שקר, ולפי דעתי עתה כי הוא מדבר עם עד שקר, כאילו כתוב, לא תענה אם אתה עד שקר ומשמע זאת המלה כטעם לא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט יא) ומצאנו מלת ענות בבי"ת כמו, שקר ענה באחיו (דבר' יט יח) ובלא בי"ת כמו ישמע אל ויענם (תה' נה כ) והטעם יענה בם וכמוהו, וכאשר לא נגענוך (ברא' כו כט) לא נגענו בך, ויש עד שקר שהוא בן מות, והוא שכתוב עליו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (דבר' יט יט):
**«No responderás».** Durante muchos años busqué en mi corazón el significado de la expresión «testigo falso». ¿Por qué no dice «testimonio falso»?
Ahora considero que la Escritura se dirige directamente al falso testigo, como si dijera: «No responderás así, si eres un testigo falso».
El sentido de esta expresión es semejante a «No negaréis y no mentiréis».
Encontramos el verbo «responder» acompañado por la preposición bet, como en: «Ha respondido falsamente contra su hermano». También aparece sin bet, como en: «Dios oirá y les responderá», cuyo significado es «responderá contra ellos».
Del mismo modo, «Así como no te tocamos» significa «no tocamos contra ti» o «no te hicimos daño».
Hay un falso testigo condenado a muerte. De él está escrito: «Haréis con él como había planeado hacer con su hermano».
Ibn Ezra on Exodus 20:25
לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו, ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן, ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה', ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב כא), ואמרו חכמים בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו, והנה נשלם פי' עשרת הדברים אמר אחד מחכמי הדור ידענו כי תשעה גלגלים הם כנגד תשעה מספרים שהם עיקרי כל מספר, וככה אלה התשעה דברים, והנה הדבור הראשון שאיננו ממספר התשעה, שהוא כנגד כבוד השם הנכבד המדבר, כאשר הוא האחד במספר העשרה, והנה הדבור השני שהוא לא יהיה לך, הוא כנגד גלגל העליון, שהוא מוליך כל הגלגלים הפך תנועתו ממזרח למערב בעשרים וארבע שעות, ואמר כנגדו אלהים אחרים, להודיע כי בכח השם ירוצון הגלגלים, ורבים חשבוהו שהוא הבורא בעבור שאיננו גוף, והדבור השלישי שהוא לא תשא כנגד גלגל המזלות ששם כל צבא השמים חוץ מהמשרתים השבעה, והנה הגוף הנכבד מקיף כל הגופות וצורתם שהם שמונה וארבעים ונראה כח השם לעין ויש מקומות בגלגל הזה שיש שם כוכבים רבים, ומקומות אין כוכב בהם, ואין יכולת באדם לדעת זה הסוד ורבים מחסרי חכמה חשבו כי לשוא נבראו אלה הצורות על זאת המתכונת, והדבור הרביעי דבור השבת כנגד גלגל שבתי כי חכמי הנסיון אומרים כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע שבו יראה כחו והוא בעל השעה הראשונה ביום, וכן מי שהוא בעל השעה הראשונה בלילה ואומרים כי שבתי ומאדים הם כוכבים מזיקים, ומי שיחל מלאכה, או ללכת בדרך באחד משניהם יבוא לידי נזק, על כן אמרו קדמונינו ז"ל שניתן רשות לחבל בלילי רביעיות ובלילי שבתות והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה שימשלו אלה שני המזיקים בהם רק ביום הזה, על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם רק ביראת השם לבדו, והדבור החמישי שהוא כבד, כנגד גלגל צדק שהוא יורה על שלום וצדק וחסד, ולשלם שכר, ולכבד מי שהוא חייב, והדבור הששי לא תרצח, כנגד גלגל מאדים, שהוא יורה על שפיכות דמים ועל החבורות ויש מחלוקת בין חכמי המזלות אם נוגה הוא למעלה מהשמש, או למטה ממנה, וחכמי הודו הביאו ראיות כי נוגה הוא למעלה והנה הדבור השביעי שהוא לא תנאף כנגד גלגל נוגה, שתולדתה להורות על כל משכב וזנות והדבור השמיני לא תגנוב, כנגד גלגל השמש שהוא יורה על אונס ולהסיר כל כח משרת שיתחבר עמה שלא יראה אור בעבורה, והנה דבור התשיעי שהוא לא תענה כנגד גלגל כוכב חמה שהוא יורה על הלשון והנה הדבור העשירי שהוא לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה שהוא השפל מכל הגלגלים והיא תורה על החמדה:
**«No codiciarás».** Muchas personas se sorprenden ante este precepto: ¿Cómo puede una persona evitar codiciar en su corazón cualquier objeto hermoso que resulte deseable para sus ojos?
Ahora te daré un ejemplo.
Debes saber que un campesino dotado de buen entendimiento, aunque vea a una hermosa hija del rey, no la codiciará en su corazón para acostarse con ella, porque sabe que esto no es posible.
No pienses que este campesino es como uno de los insensatos que desea poseer alas para volar por los cielos, cosa imposible.
Tampoco una persona desea acostarse con su madre, aunque sea hermosa, porque desde su juventud se acostumbró a saber que ella le está prohibida.
De la misma manera, toda persona inteligente debe saber que una mujer hermosa o una riqueza no llegan a manos del hombre por su propia sabiduría y entendimiento, sino conforme a la porción que el Eterno le ha asignado.
Kohélet dijo que Dios puede entregar la porción de una persona «a un hombre que no trabajó por ella».
Nuestros Sabios dijeron: «Los hijos, la vida y el sustento no dependen de los méritos, sino del mazal».
Por eso la persona inteligente no deseará ni codiciará.
Después de comprender que el Eterno le prohibió la esposa de su prójimo, ella le parecerá todavía más inaccesible que la hija del rey al campesino.
Así estará contento con su porción y no pondrá en su corazón el deseo de codiciar algo que no le pertenece. Sabrá que el Eterno no quiso dárselo y que no podrá tomarlo mediante su fuerza, sus pensamientos o sus estratagemas.
Por eso confiará en su Creador, quien lo sustentará y hará lo que sea bueno ante Sus ojos.
Con esto queda terminada la explicación de los Diez Enunciados.
Uno de los sabios de nuestra generación dijo: Sabemos que existen nueve esferas celestes, correspondientes a los nueve números que constituyen los fundamentos de toda numeración. De la misma manera existen estos nueve enunciados.
El primer enunciado no forma parte de los otros nueve, pues corresponde a la gloria del Nombre glorioso que habla, así como el número uno se encuentra aparte dentro del número diez.
El segundo enunciado, «No tendrás otros dioses», corresponde a la esfera superior, que conduce todas las demás esferas en dirección contraria a su propio movimiento, de oriente a occidente, en veinticuatro horas.
Frente a ella se mencionan «otros dioses», para enseñar que las esferas se mueven por el poder del Eterno. Muchos creyeron que aquella esfera era el Creador, porque no es un cuerpo material.
El tercer enunciado, «No pronunciarás», corresponde a la esfera de los signos zodiacales, donde se encuentra todo el ejército de los cielos, salvo los siete cuerpos servidores.
Este cuerpo glorioso rodea a todos los demás cuerpos y contiene sus cuarenta y ocho figuras. En él se manifiesta visiblemente el poder del Eterno.
Hay regiones de esta esfera que contienen muchas estrellas y otras en las que no hay estrella alguna. El ser humano no posee capacidad para comprender este secreto.
Muchos carentes de sabiduría creyeron que estas configuraciones fueron creadas en vano y sin finalidad.
El cuarto enunciado, el del Shabat, corresponde a la esfera de Shabtai, Saturno.
Los sabios de la experimentación dicen que cada uno de los cuerpos servidores posee un día determinado de la semana en el que se manifiesta su poder y que gobierna la primera hora de aquel día. Lo mismo ocurre con quien gobierna la primera hora de la noche.
Dicen que Shabtai y Maadim, Saturno y Marte, son astros dañinos. Quien comience un trabajo o emprenda un viaje durante la hora gobernada por uno de ellos sufrirá daño.
Por eso nuestros antiguos Sabios dijeron que se concede permiso a los agentes destructores para actuar en las noches del miércoles y en las noches de Shabat.
No encontrarás en toda la semana otro día y noche consecutivos que estén gobernados por estos dos astros dañinos, salvo este día.
Por eso no es apropiado ocuparse en él de asuntos mundanos, sino únicamente del temor al Eterno.
El quinto enunciado, «Honra», corresponde a la esfera de Tzédek, Júpiter, que señala paz, justicia, bondad, pago de recompensa y la obligación de honrar a quien debe ser honrado.
El sexto enunciado, «No asesinarás», corresponde a la esfera de Maadim, Marte, que indica derramamiento de sangre y heridas.
Hay desacuerdo entre los sabios de los astros acerca de si Nogá, Venus, se encuentra por encima o por debajo del sol. Los sabios de la India aportaron pruebas de que Nogá está por encima.
El séptimo enunciado, «No cometerás adulterio», corresponde a la esfera de Nogá, cuya naturaleza indica las relaciones sexuales y la fornicación.
El octavo enunciado, «No robarás», corresponde a la esfera del sol, que indica dominio por la fuerza y elimina la capacidad visible de cualquier astro servidor que se una con ella, pues este deja de verse a causa de su luz.
El noveno enunciado, «No responderás», corresponde a la esfera de Kojav, Mercurio, que indica la facultad del lenguaje.
El décimo enunciado, «No codiciarás», corresponde a la esfera de la luna, la más baja de todas las esferas, que indica el deseo.
Ibn Ezra on Exodus 20:26
וכל העם רואים את הקולות. וכבר פירשתי טעם רואים את הקולות, כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד והנה הטעם כאשר ראו הקולות והלפידים, כי מנהג האדם שיתפחד מהם, וקול השופר שלא נשמע כזה לעולם, ואת ההר לבדו עשן כאשר ראו הפלאים האלה נעו, כמו נע ונד, (ברא', ד יב) שכל אחד סר ממקום מעמדו ושב אחורנית, וכמוהו וינועו אמות הספים (ישעי' ו ד), וטעם אמות, שהספים סרו ממקומם אמות, לא יכול הנביא לשערם במראות הנבואה, והאומר כי פי' כמו זעו לא יתכן זה, כי אם לא סרו ממקומם איך עמדו מרחוק:
**«Y todo el pueblo veía las voces».** Ya expliqué el significado de «veía las voces»: todas las percepciones de los sentidos se reúnen en un único lugar.
El sentido del versículo es que, cuando vieron las voces, las llamaradas, el sonido del shofar —como jamás se había oído— y el monte cubierto de humo, sintieron miedo, como es natural en el ser humano ante tales fenómenos.
Cuando contemplaron estas maravillas, se movieron, en el sentido de «errante y fugitivo»: cada uno abandonó el lugar donde estaba y retrocedió.
Algo semejante aparece en: «Se movieron los cimientos de los umbrales». El significado de «cimientos» es que los umbrales se desplazaron de su lugar varios codos, aunque el profeta no pudo calcular cuántos dentro de la visión profética.
Quien interpreta que significa solamente «temblaron» no habla correctamente, porque, si no se hubieran apartado de su lugar, ¿cómo podría decirse después que permanecieron a distancia?
Ibn Ezra on Exodus 20:27
ויאמרו. הכהנים וראשי המטות שהיו קרובים אליו הם דברו עמו, אחר שנשלמו עשרת הדברים כי כל כך היו יריאים, כי פחדו שהשם ידבר עוד עמהם וימותו, ובעבור זה אמר משה להם "אל תיראו":
**«Y dijeron».** Los kohanim y los jefes de las tribus, que estaban próximos a Moshé, fueron quienes hablaron con él después de terminar los Diez Enunciados.
Estaban tan aterrorizados que temieron que el Eterno continuara hablándoles y que murieran. Por eso Moshé les dijo: «No temáis».
Ibn Ezra on Exodus 20:28
ויאמר. למ"ד לבעבור נוסף, כלמ"ד למבראשונה (דה"א טו יג) ולמ"ד לאבשלום בן מעכה (שם ג ב):
**«Y dijo».** La lámed de «para» es añadida, como la lámed de «por no haberlo hecho la primera vez» y la de «a Avshalom, hijo de Maajá».
Ibn Ezra on Exodus 20:29
וטעם נסות אתכם. כמו ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דבר' ח טז):
El significado de **«para probaros»** es semejante a: «Para probarte y beneficiarte al final».
Ibn Ezra on Exodus 20:30
ובעבור תהיה יראתו על פניכם, ככתוב, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב (שם ד י):
**«Y para que Su temor esté delante de vuestros rostros».** Como está escrito: «El día en que estuviste delante del Eterno, tu Dios, en Jorev».
Ibn Ezra on Exodus 20:31
ויעמד. הזכיר זה פעם אחרת, כי משה היה עושה הפך מעשיהם, אלה עמדו מרחוק, ומשה נגש אל הערפל:
**«Y permaneció».** Esto se menciona otra vez porque Moshé actuó de manera contraria al pueblo: ellos permanecieron lejos, mientras que Moshé se acercó a la espesa oscuridad.
Ibn Ezra on Exodus 20:32
ויאמר ה'. רבים השתבשו בעבור שמצאו ודבריו שמעת מתוך האש (דבר' ד לו) שהיה בהר סיני, כי כתוב וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר (למעלה יט כ), ועתה אמר מן השמים דברתי עמכם, ומי שיש לו לב יבין הטעם בפ' כי תשא רק עתה אתן לך משל, אולי יבין מי שאין לו לב, חשוב שיהיה כדמות אדם ראשו בשמים, ורגליו על הר סיני, וזה טעם וירד, ומן השמים ידבר, כמו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכרי' יד ד) כי ידענו שהשמים והארץ מלא כבודו:
**«Y dijo el Eterno».** Muchos se confundieron porque encontraron escrito: «Oíste Sus palabras desde el fuego», refiriéndose al monte Sinaí, pues está escrito: «El Eterno descendió sobre el monte Sinaí, a la cumbre del monte». Sin embargo, ahora dice: «Desde los cielos hablé con vosotros».
Quien posee entendimiento comprenderá el significado en la sección de Ki Tisá. Pero ahora te daré una parábola para que quizá también comprenda quien carece de entendimiento.
Imagina algo con forma humana cuya cabeza estuviera en los cielos y cuyos pies descansaran sobre el monte Sinaí. Este es el significado de «descendió», aunque habló desde los cielos.
Es semejante a: «Sus pies estarán aquel día sobre el monte de los Olivos», pues sabemos que Su gloria llena los cielos y la tierra.
Ibn Ezra on Exodus 20:33
לא תעשון. הטעם והנה אנכי יושב בשמים, ואני דברתי עמכם לא ע"י אמצעי, וכן כתוב, פנים בפנים דבר ה' עמכם (דבר' ה ד), ואל תתמה בעבור שכתוב לא תעשו פעמים, כי כן דרך צחות לשון הקדש כמו לא תחמוד כי הטעם אחד הוא, וכן הוא לא תעשון לכם אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כמו "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (פ' ד) וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים כאילו יהיו אמצעים ביני וביניכם, כמו העגל שעשו ישראל כי אהרן לכבוד השם עשה, כאשר אפרש במקומו, ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו, הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב:
**«No haréis».** El significado es: He aquí, Yo habito en los cielos y hablé con vosotros sin ningún intermediario. Así está escrito: «Cara a cara habló el Eterno con vosotros».
No te sorprendas porque «No haréis» aparezca dos veces. Esta es una forma elegante de la lengua sagrada, como sucede con «No codiciarás», pues el significado es uno.
Así debe entenderse: «No haréis junto a Mí dioses de plata ni dioses de oro», lo cual equivale a «No te harás imagen tallada ni figura alguna».
El sentido es que no fabriquéis figuras para recibir mediante ellas el poder de los seres superiores, pensando que las hacéis en Mi honor y que actuarán como intermediarios entre vosotros y Yo.
Así ocurrió con el becerro que hizo Israel, pues Aharón lo hizo con intención de honrar al Eterno, como explicaré en su lugar.
Como el Eterno sabía que Israel llegaría a hacer algo semejante, les advirtió desde el principio que no hicieran dioses de oro.
Ibn Ezra on Exodus 20:34
והנה טעם אתי, שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו אבוא אליך וברכתיך, והטעם אני בכבודי אבא אליך:
El significado de **«junto a Mí»** es que no necesito intermediarios conmigo.
Por eso continúa: «Vendré a ti y te bendeciré». El sentido es: Yo mismo, con Mi gloria, vendré a ti.
Ibn Ezra on Exodus 20:35
מזבח אבנים. י"א כי הטעם שלא יעשו ציורים במזבח, ע"כ צוה במזבח אבנים להיותם שלמות, ואלה המפרשים אולי ילמדונו למה נעשה כל המשכן כרובים, וכרובי זהב על הכפורת, והבית אשר בנה שלמה כלו כרובים ותמונות ופטורי ציצים (מ"א ו לב), ואלה המקומות נכבדות ממקום המזבח, ובפ' תשא אדבר על זה, וי"א כי מזבח אדמה שלא יהיה על מקום גבוה ואין זה משמע הלשון, והעד שכתוב אחריו מזבח אבנים, וקדמונינו אמרו, כי הטעם לשום אדמה במזבח הנחשת, ואמת אמרו כי כן עשו רק זה הפסוק לזכר ולאסמכתא ואין זה פשוטו, כי האדמה שישימו בו מקרה, כי הוא לא יקרא רק מזבח הנחשת, כי מנחשת נעשה גם נקרא מזבח הקטרת מזבח הזהב, בעבור שהוא מצופה זהב, ועוד אילו היה כן משמע, מזבח אדמה יהיה פירוש "ואם מזבח אבנים" שישימו בו אבנים, ולא נוכל לומר שלא נעשה המזבח מאבנים, כי מפורש הוא והוא הנעשה בהר עיבל, ועתה אפרש, אמר הגאון כי יש מחלוקת על דבר המזבח שעשה משה תחת הר סיני, י"א לפני מתן תורה היה ואחרים אמרו אחרי כן והגאון הודה למחלוקת הראשונה, ואמר כי הכתוב בפרשה הזאת כל אשר דבר ה' נעשה (למטה יט ח), הוא שנוי בפרשה השנית, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (למטה כד ז) ואני אתן לך ראיה גמורה כי אחר מן תורה היה כי הנה כתוב בפרשה הזאת שאמר השם למשה בעלותו אל הר האלהים לפני מתן תורה "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" (למעלה יט, ד ה) ואמר בתחלה כה תאמר לבית יעקב (שם פ' ג), והנה לא הגיד להם לא מצות, ולא חקים, ולא משפטים, רק לשמוע מפיהם אם יהיו חפצים לשמוע בקול השם לכל אשר יצום, והם השיבו ואמרו "נעשה" ושם כתוב וישב משה את דברי העם אל ה' (שם פ' ח), אז קדשם לשמוע דבר השם, שהיו עשרת הדברים, ועתה החל להשמיעם מצותיו, וכאשר נגש משה אל הערפל, אמר לו זאת הפרשה לא תעשון, וכל פרשת ואלה המשפטים עד כי יהיה לך למוקש (למטה כג לג) ואחר כן כתוב ויבא משה (שם כד ג) שירד מן ההר, ושם כתוב, ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים (שם), ודבר ה' הם מצות עשה, ומצות לא תעשה, שתחלתם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, ודברי המזבח, וכל מצות עשה ולא תעשה שהם בפרשת ואלה המשפטים, כמו השב תשיבנו לו, עד בא השמש תשיבנו לו (שם כב כה) אלהים לא תקלל (שם פ' כז), והמשפטים דברי העבדים, והמכים, והנצים, והנגיחה, וההבערה, ודברי הגנבה, והשבועה, ועל אלה כתוב שם, ואת כל המשפטים, ובעבור זה אמרו אבותינו נעשה ונשמע (למטה כד ז), ופי' נעשה לשמור מצות עשה ומצות לא תעשה, ונשמע על המשפטים על כן הוסיפו אחר מתן תורה לומר ונשמע, ולא אמרו כן בתחלה והנה פי' מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה, וזהו שכתב שם, ויבן מזבח תחת ההר (שם שם ד) וכתוב בכאן "וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך" ושם כתוב ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים (שם שם ה) ואין ספק כי זאת פרשת מזבח אדמה, גם לא תעשון אתי, בעבור דם הברית שזרק על המזבח, ועל העם שקבלו על נפשם שהשם לבדו יהיה להם לאלהים, ושישמרו מצותיו ומשפטיו, והזכיר את צאנך ואת בקרך ששניהם מיני עולות ושלמים, ראיתי אפיקורס אחד ישתחקו עצמותיו, שטען על החכמים בעבור שאמרו אי זהו מקומן של זבחים (זבחים מז א) כי אמר כי לא מצא בכל התורה זביחה כי אם שלמים כמו עולה וזבחים כי עולה הוא דבר בפני עצמו, והזבחים שלמים, כמו ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים (למטה כד ה) וככה בכל מקום, והראיתי לו כי לא דבר נכונה, כי כתוב וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך אז הודה על חטאתו שטען על אנשים נכבדים מכל הדורות הבאים אחריהם:
**«Un altar de piedras».** Algunos dicen que el significado es que no debían hacer figuras talladas en el altar y que por eso se ordenó utilizar piedras enteras.
Tal vez estos comentaristas puedan enseñarnos entonces por qué todo el Mishkán contenía keruvim, por qué había keruvim de oro sobre el kapóret y por qué la Casa construida por Shlomó estaba llena de keruvim, figuras y flores talladas. Aquellos lugares eran más sagrados que el lugar del altar. Hablaré de esto en la sección de Ki Tisá.
Otros dicen que «un altar de tierra» significa que no debía estar situado en un lugar elevado. Este no es el sentido de la expresión, como lo demuestra el hecho de que después está escrito: «Un altar de piedras».
Nuestros antiguos Sabios dijeron que significa colocar tierra dentro del altar de cobre. Dijeron la verdad, porque así lo hicieron. Sin embargo, este versículo solamente sirve como recuerdo y apoyo textual; no es su significado literal.
La tierra colocada dentro del altar es una circunstancia accidental. El altar no es llamado por ella «altar de tierra», sino «altar de cobre», porque fue fabricado de cobre.
Asimismo, el altar del incienso es llamado «altar de oro» porque estaba recubierto de oro.
Además, si este fuera el sentido de «altar de tierra», entonces «si haces un altar de piedras» significaría solamente que se colocarían piedras dentro de él. Pero no podemos decir que el altar no fuera construido de piedras, pues esto está explícitamente escrito acerca del altar construido en el monte Eval.
Ahora lo explicaré.
El Gaón dijo que existe una discusión acerca del altar que Moshé construyó al pie del monte Sinaí. Unos dicen que fue construido antes de la entrega de la Torá y otros que lo fue después. El Gaón aceptó la primera opinión.
Dijo que las palabras de esta sección: «Todo cuanto ha hablado el Eterno haremos», son repetidas en la segunda sección como: «Todo cuanto ha hablado el Eterno haremos y escucharemos».
Yo te daré una prueba concluyente de que aquel altar fue construido después de la entrega de la Torá.
Está escrito en esta sección que, cuando Moshé subió al monte de Dios antes de la entrega de la Torá, el Eterno le dijo: «Vosotros habéis visto lo que hice a Egipto, y ahora, si ciertamente escucháis Mi voz…». Antes había dicho: «Así dirás a la casa de Yaakov».
Todavía no les había comunicado preceptos, estatutos ni juicios. Solamente quería escuchar de su boca si estaban dispuestos a obedecer la voz del Eterno en todo cuanto les ordenara.
Ellos respondieron: «Haremos». Allí está escrito: «Moshé llevó al Eterno las palabras del pueblo».
Entonces los santificó para que oyeran la palabra del Eterno, es decir, los Diez Enunciados.
Después comenzó a hacerles oír Sus preceptos. Cuando Moshé se acercó a la espesa oscuridad, el Eterno le dijo esta sección de «No haréis», y toda la sección de Veelé Hamishpatim hasta «Porque te será una trampa».
Después está escrito: «Moshé vino», es decir, descendió del monte. Allí dice: «Relató al pueblo todas las palabras del Eterno y todos los juicios».
«Las palabras del Eterno» son los preceptos positivos y negativos que comienzan con: «No haréis junto a Mí dioses de plata ni dioses de oro», las instrucciones del altar y todos los preceptos positivos y negativos de la sección de Veelé Hamishpatim, como «Ciertamente se lo devolverás» y «Antes de ponerse el sol se lo devolverás», o «No maldecirás a Dios».
«Los juicios» son las leyes relativas a los siervos, los golpes, las riñas, el buey que cornea, el incendio, el robo y el juramento. Acerca de estos está escrito: «Y todos los juicios».
Por eso nuestros padres dijeron: «Haremos y escucharemos».
«Haremos» significa que guardaremos los preceptos positivos y negativos. «Escucharemos» se refiere a los juicios.
Por eso, después de la entrega de la Torá, añadieron «escucharemos», cosa que no habían dicho al principio.
El significado literal de «altar de tierra» es un altar fabricado de tierra. Este es el que se menciona cuando está escrito: «Construyó un altar al pie del monte».
Aquí está escrito: «Sacrificarás sobre él tus ofrendas de ascensión y tus sacrificios de paz». Allí está escrito: «Ofrecieron ofrendas de ascensión y sacrificaron sacrificios de paz».
No hay duda de que se trata del altar de tierra mencionado en esta sección.
La prohibición «No haréis junto a Mí» fue dada también a causa de la sangre del pacto que se roció sobre el altar y sobre el pueblo, mediante la cual aceptaron que solamente el Eterno sería su Dios y que guardarían Sus preceptos y Sus juicios.
Menciona «tus ovejas y tus vacunos», porque ambas clases de animales podían ser utilizadas para ofrendas de ascensión y sacrificios de paz.
Vi a un hereje —que sus huesos sean triturados— que objetó las palabras de los Sabios porque ellos dijeron: «¿Cuál es el lugar de cada sacrificio?».
Afirmaba que en toda la Torá la palabra «sacrificio» solamente se aplica a los sacrificios de paz, como en la expresión «ofrenda de ascensión y sacrificios». Según él, la ofrenda de ascensión es una categoría independiente y «los sacrificios» son únicamente los sacrificios de paz.
Aportaba como ejemplo: «Ofrecieron ofrendas de ascensión y sacrificaron sacrificios de paz al Eterno: toros», y decía que así ocurre en todos los lugares.
Le mostré que no hablaba correctamente, porque está escrito: «Sacrificarás sobre él tus ofrendas de ascensión y tus sacrificios de paz».
Entonces reconoció el pecado que había cometido al objetar las palabras de hombres más nobles que todas las generaciones posteriores.
Ibn Ezra on Exodus 20:36
וטעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי, פירוש בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם, כמו שילה ונוב שעמד שם הארון, אם תבוא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי, גם אני אבוא אליך וברכתיך:
El significado de **«En todo lugar donde haga recordar Mi nombre»** es: en todo lugar donde establezca un recuerdo de Mi nombre y donde habite Mi gloria, como Shiló y Nov, lugares en los que estuvo el Arca.
Si vienes al lugar que lleva el recuerdo de Mi nombre para visitarme, también Yo vendré a ti y te bendeciré.
Ibn Ezra on Exodus 20:37
וטעם אבוא כדרך בן אדם, והטעם תמצאנו שם במקום שאזכיר את שמי עליו, והוא מקום הכבוד, כאלו באתי אליך שידעתי שתבוא, ובעבורך באתי, ובעבור שבאת לכבודי אבוא אליך וברכתיך ולא תהיה צריך לאחר כי תמצאנו בכל עת ששם כבודו:
La expresión **«vendré»** sigue el modo de hablar humano.
Su significado es que me encontrarás allí, en el lugar sobre el cual haga recordar Mi nombre. Ese es el lugar de la gloria.
Es como si hubiera venido a ti porque sabía que vendrías y hubiera venido por tu causa.
Como tú viniste para honrarme, Yo vendré a ti y te bendeciré. No necesitarás acudir a otro, porque siempre me encontrarás allí donde habite Mi gloria.
Ibn Ezra on Exodus 20:38
ואם מזבח אבנים. המזבח שבנה משה לכרות ברית עם ישראל בדם הברית וצוה השם שיבנו מזבח אבנים בעבר הירדן טרם שינחלו הארץ, ויכתבו על האבנים כל התורה כי מצוה רבות הם תלויות בארץ, כמו שהיה צורך עם בניהם בהכנסם לארץ מפני המצות התלויות בארץ, ושם זבחו שלמים ויאכלו כאשר עשו אבותיהם, ויהיה טעם ואם מזבח אבנים, כאומר עשה עתה מזבח אדמה, ואם תזכה שתכנס לארץ אז תבנה מזבח אבנים:
**«Y si haces un altar de piedras».** Se refiere al altar que Moshé construyó para establecer un pacto con Israel mediante la sangre del pacto.
El Eterno ordenó también que construyeran un altar de piedras al otro lado del Yardén, antes de heredar la tierra, y que escribieran sobre las piedras toda la Torá, porque muchos preceptos dependen de la Tierra de Israel.
Esto era necesario para sus hijos al entrar en la tierra, debido a los preceptos vinculados a ella.
Allí sacrificaron ofrendas de paz y comieron, como habían hecho sus padres.
El significado de «Y si haces un altar de piedras» es como si dijera: «Haz ahora un altar de tierra; y si mereces entrar en la tierra, entonces construirás un altar de piedras».
Ibn Ezra on Exodus 20:39
אתהן. הם האבנים:
**«A ellas».** Se refiere a las piedras.
Ibn Ezra on Exodus 20:40
גזית. הטעם כמו, ומשרתו יהושע בן נון נער (למטה לג יא) כן לא תבנה אתהן בנין גזית, וגזית מגזרת, על גזזי צאנו (ברא' לח יב) כי גז חיש (תה' צ י) וכן נגוזו ועבר (נחום א יב) והטעם כמו כריתה רק אבנים שלמות כמו שהן נבראות:
**«Labradas».** El sentido de la construcción gramatical es semejante a: «Su servidor Yehoshúa, hijo de Nun, era joven».
Así, el versículo significa: «No las construirás en forma de construcción de piedra labrada».
La palabra «labrada» procede de la misma raíz que «los esquiladores de sus ovejas», porque «cortado rápidamente» y «fueron cortados y pasaron» expresan también la idea de cortar.
El sentido es que deben utilizarse piedras enteras, tal como fueron creadas.
Ibn Ezra on Exodus 20:41
כי חרבך. שם חרב נפל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו, אולי נקראת כן החרב, כי היא מחרבת ובמקום אחר כתוב לא תניף עליהן ברזל (דבר' כז ה) על מזבח אבנים שבנו, ואין לנו לחפש על טעמי המצות, ועל דרך הסברא אולי היה כן כדרך הפגול בעבור שהיה קרב לגבי המזבח אין ראוי להיות הנשאר פגול, כי יחלל קדש שהקדיש, ישאר ממנו עד שיהיה פגול, וככה זה, אם יכרתו האבנים לבנות המזבח, אולי יחולל הנכרת מן האבנים לע"ג או למקום המטונף וזה אינו כבוד וראינו שהכהן צריך לכפר על המזבח:
**«Porque tu espada».** El nombre «espada» se aplica a una herramienta de hierro fabricada para cortar.
Tal vez la espada recibió este nombre porque destruye.
En otro lugar está escrito: «No alzarás hierro sobre ellas», refiriéndose al altar de piedras que construyeron.
No debemos buscar las razones de los preceptos. Sin embargo, a modo de razonamiento, quizá la explicación sea semejante a la del pigul.
Como la ofrenda fue acercada al altar, no es apropiado que lo restante se convierta en pigul, pues profanaría aquello que fue consagrado al permitir que permaneciera hasta llegar a ese estado.
Así también, si se cortaran piedras para construir el altar, quizá la porción desprendida de ellas fuera utilizada después para idolatría o colocada en un lugar sucio. Esto no sería honorable.
Vemos, además, que el kohén necesita realizar expiación por el altar.
Ibn Ezra on Exodus 20:42
תעלה. אמר בן זוטא, כי במעלות מגזרת "מעל" ולא פקח עיניו לראות, כי מ"ם "מעל" שרש והעד ומעלה בו מעל (במד' ה יב) והנה "מעל" במשקל "נעל" ולשון רבים שאינו סמוך ונעלות בלות ומטולאות (יהושע ט ה), והנה ראוי להיות בִמְעָלות חירק תחת הבי"ת וקמץ תחת העי"ן, רק פי' כמו ומעלות שבעה עלותיו (יחז' מ כו), והנה חשב בן זוטא לעלות בסלם חכמה בהבליו, ונגלתה ערותו עליו, וככה יקרא לכל אפיקורס אשר בדברי קדמונינו לא יאמין, וזאת מצות מעלות כוללת כל מזבח אדמה, אבנים או נחשת, כל מזבח שהוא עשוי לשם כאשר הוא כתוב מזבחי:
**«Subirás».** Ben Zuta afirmó que la palabra «escalones» procede de la raíz «traición». No abrió los ojos para ver que la mem de «traición» forma parte de la raíz.
La prueba es: «Y cometiera contra él una traición». La palabra maál posee la misma estructura que náal, «calzado». Su plural absoluto es: «Calzados gastados y remendados».
Si aquella palabra tuviera el significado que él propuso, debería vocalizarse bim’alot, con jírik bajo la bet y kamatz bajo la áyin.
Su verdadera explicación es semejante a: «Y sus escalones eran siete peldaños».
Ben Zuta creyó que ascendería por la escalera de la sabiduría mediante sus vanidades, pero su desnudez quedó descubierta sobre ella.
Así sucederá con todo hereje que no crea en las palabras de nuestros antiguos Sabios.
Este precepto acerca de los escalones se aplica a todo altar de tierra, piedras o cobre; a todo altar construido para el nombre del Eterno, como está escrito: «Mi altar».
