Ramban on Deuteronomy 1
Ramban on Deuteronomy 1:1
אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כמו שאמר (דברים א׳:ה׳) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי על התורה ידבר ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (דברים א׳:ו׳) מלת אמירה וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב) כי אמר ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו' והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (דברים ד מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (דברים ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד) וכל המצות שבספר הזה ולכך יפרש בכאן אשר דבר משה אל כל ישראל ושם ויקרא משה אל כל ישראל כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (דברים ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים והזכיר (דברים ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון והיא ארץ מואב הנזכר בכאן כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג) והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם וידבר ה' אל משה ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם הואיל משה שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים:
La expresión «Estas son las palabras que Moshé habló a todo Israel» se refiere a los preceptos que mencionará a lo largo de todo este libro, comenzando por los Diez Mandamientos en la sección Vaetjanán, como dice: «Moshé comenzó a explicar esta Torá diciendo». Esto demuestra que hablará acerca de la Torá.
En el versículo «HaShem, nuestro Dios, nos habló en Jorev», falta la expresión «diciendo», como ocurre en: «porque Dios me hizo olvidar todo mi sufrimiento» y «porque Dios me hizo fructificar», donde debe entenderse «porque dijo».
La estructura de estos versículos es, por tanto, la siguiente:
«Estos son los preceptos que Moshé comunicó a todo Israel al otro lado del Yardén, en el año cuarenta desde su salida de Egipto, el primer día del undécimo mes, conforme a todo lo que HaShem le había ordenado respecto de ellos. Esto ocurrió después de derrotar a Sijón y a Og, en la tierra de Moav. Allí Moshé comenzó a explicarles esta Torá, diciendo: HaShem, nuestro Dios, nos habló en Jorev: ya habéis permanecido bastante tiempo en este monte…».
El sentido es que, cuando Moshé comenzó a explicarles los preceptos, les dijo al inicio de sus palabras: después de habernos entregado los Diez Mandamientos en Jorev, HaShem, nuestro Dios, nos ordenó conquistar inmediatamente la tierra y cruzar el Yardén; pero vuestros pecados os ocasionaron unas y otras calamidades.
Las palabras de esta introducción se prolongan hasta que las concluye con el versículo: «Guardarás Sus estatutos y Sus preceptos, que yo te ordeno hoy, para que te vaya bien a ti y a tus hijos después de ti, y para que prolongues tus días sobre la tierra que HaShem, tu Dios, te entrega para siempre».
Entonces Moshé convocó a todo Israel, que se encontraba delante de él, y dijo: «Escucha, Israel, los estatutos y las leyes que hoy proclamo ante vuestros oídos». Allí comenzó la explicación de la Torá mediante los Diez Mandamientos, para que los escucharan explicados por boca de quien los había recibido directamente del Santo, bendito sea.
Después les enseñó la unidad de HaShem: «Escucha, Israel: HaShem es nuestro Dios, HaShem es Uno», y todos los demás preceptos contenidos en este libro.
Por eso aquí dice: «que Moshé habló a todo Israel», y más adelante: «Moshé convocó a todo Israel», pues la explicación de la Torá y la culminación de los preceptos debían realizarse en presencia de todo Israel, tal como ocurrió en la entrega de la Torá.
Puesto que la Escritura se extendió en esta introducción, regresó después al punto donde había interrumpido el comienzo de la explicación de la Torá y dijo: «Esta es la Torá que Moshé puso delante de los hijos de Israel. Estos son los testimonios, los estatutos y las leyes que Moshé habló a los hijos de Israel cuando salieron de Egipto».
Mencionó además que esto ocurrió al otro lado del Yardén, en el valle, en la tierra de Sijón. Esta es la tierra de Moav mencionada aquí, pues Israel no entró en la propia tierra de Moav, sino solamente en aquella parte que quedó permitida para ellos mediante la conquista de Sijón, como fue explicado en el libro anterior.
La Escritura menciona aquí dos asuntos.
Primero dice que Moshé habló a los hijos de Israel conforme a todo lo que HaShem le había ordenado respecto de ellos. Esto alude a los preceptos que les comunicará en este libro y que hasta entonces no habían sido mencionados en la Torá. Afirma que todos ellos eran exactamente conforme a lo que HaShem le había ordenado: no añadió ni disminuyó nada de aquello que le fue mandado.
Esto se menciona porque, respecto de estos preceptos, la Escritura no dice expresamente: «HaShem habló a Moshé». Por eso ahora los incluye a todos en la declaración de que fueron transmitidos exactamente conforme a lo que el Santo, bendito sea, le había ordenado.
Después dice: «Moshé comenzó a explicar esta Torá». Esto alude a los preceptos que ya habían sido mencionados anteriormente, los cuales repetirá para explicarlos y añadir en ellos nuevos detalles.
El sentido de «Moshé comenzó» es que quiso explicarles la Torá. La Escritura lo menciona para enseñar que Moshé consideró apropiado hacerlo por iniciativa propia, y no porque HaShem se lo hubiera ordenado expresamente. Es semejante a: «consiente, por favor, en pasar aquí la noche» y «ojalá hubiéramos consentido en permanecer», y muchos otros casos semejantes:
Ramban on Deuteronomy 1:2
וטעם אחד עשר יום מחרב יודיענו הכתוב שיעור המדבר כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד כי קרוב הוא בדרך הר שעיר וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת דרש אונקלוס כי במדבר בערבה רמוזים הם לתוכחות ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה ושיעור הכתוב לדעתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם ויען ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וכך הוא נדרש בספרי (דברים א) על דעת רבי יהודה אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן:
El sentido de «once días desde Jorev» es que la Escritura nos informa acerca de la extensión del desierto. Desde Jorev, de donde salieron, hasta Kadesh Barnea había solamente once días de camino, porque el trayecto por el monte Seír era corto.
Kadesh Barnea se encontraba en el extremo del desierto, junto a la frontera del monte del amorreo, que formaba parte de la heredad de Israel. Allí se encontraban las tierras de Sijón y de Og, donde Moshé explicó la Torá, en el valle frente a Bet Peor.
Después dice que caminaron por el camino del monte del amorreo a través de todo aquel desierto grande y temible. A continuación relatará que, cuando llegaron a Kadesh Barnea, que ya se encontraba dentro del límite de su heredad, pidieron exploradores. Entonces su camino se desvió y marcharon hacia atrás, en dirección al mar de Juncos, y no hacia adelante, hasta completarse los cuarenta años.
Puesto que Israel ya no se encontraba entonces en el desierto, sino que había entrado en la mencionada tierra de Moav, Onkelos interpretó que las expresiones «en el desierto», «en la planicie» y las demás contienen alusiones a reproches.
Además, ¿por qué habría de mencionar todos esos lugares y dar más señales y límites que quien vende un campo?
Conforme a su interpretación, el sentido del versículo es:
«Estas son las palabras que Moshé habló a todo Israel al otro lado del Yardén. Habló acerca de lo ocurrido en el desierto, en la planicie, frente al mar de Juncos, entre Parán y Tófel, Laván, Jatzerot y Di Zahav, y acerca de los once días desde Jorev».
Es decir, les recordó todo lo que habían hecho en aquellos lugares.
Después dice la Escritura que allí, al otro lado del Yardén ya mencionado, Moshé comenzó a explicar la Torá, después de haberlos reprendido. Entonces prosiguió y dijo: «HaShem, nuestro Dios, nos habló en Jorev diciendo…».
Así es interpretado en el Sifré conforme a la opinión de Rabí Yehudá. Rabí Yosí ben Dormaskit, sin embargo, sostuvo que eran lugares que realmente recibían aquellos nombres:
Ramban on Deuteronomy 1:3
אשר יושב בחשבון שלא היתה שלו אבל לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלכות וכן אשר יושב בעשתרות באדרעי שהיתה ארץ רפאים והוא מלך האמורי (דברים ג׳:ח׳) כאשר אפרש בעה"י (להלן ב י ג יא) ומפני שאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי יורה כי עשתרות שם מקום אשר בו אדרעי ולשון ספרי (דברים ד) בעשתרות שהיה קשה כעשתרות באדרעי זה מקום מלכות וכתב רש"י (רש"י על דברים א׳:ד׳) עשתרות לשון צוקין וקושי ועשתרות זהו עשתרות קרנים שהיו בה רפאים שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים באדרעי שם מלכות וכן כתוב עשתרות צאנך (דברים ז׳:י״ג) כתרגומו ורבותינו אמרו (חולין פד) למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזקות אותן כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים והרב מרכיב בו שתי לשונות ולא ידענו מאיזה מקום הוציא שיהיה עשתרות שם צוקין וסלעים אבל יתכן שנאמר שהוא שם עדרי הצאן מלשון עושר כדברי חכמים ועשתרות קרנים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות כמו שידמה אותם לשנים כענין שנאמר (איוב לט כח) על שן סלע ומצודה וכן על קרנות המזבח (שמות כט יב) וכן בקרן בן שמן (ישעיהו ה א) אמר התרגום בטור רם בארעא שמינא ושם יעלו עשתרות הצאן התיישים והעזים והיעלים וכיוצא בהן ולכך יקרא עשתרות קרנים וכן לבעל ולעשתרות (שופטים ב יג) הע"ז העשויה כצורת הצאן (או) להגין עליהם כפי סכלותם ובשפלות ההר בנו עיר ושמה אדרעי והוא שנאמר (דברים ג׳:א׳) ויצא עוג מלך הבשן הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל חילו אל העיר אשר שם ארמון המלך וכסא המלכות וענין ספרי (שם) מדרשם אמרו ז"ל אשר יושב בעשתרות באדרעי אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות קשה היה שהמדינה קשה וכו' ולפיכך ידרשו בעשתרות שהיה קשה כעשתרות כלומר שהיה מקום מושבו כמו עשתרות קרנים העיר החזקה שהיה הוא ומשפחתו משם כי עתה איננו יושב בעשתרות כי בארץ אמורי הוא יושב ומקום מלכות כלומר המדינה שהיה יושב בה אדרעי כי שם ארץ מלכותו הבשן:
«Que habitaba en Jeshbón». Jeshbón no pertenecía originalmente a Sijón, sino que él la conquistó del rey de Moav y la reconstruyó para que fuera su capital.
De igual modo, «que habitaba en Ashtarot, en Edrei» se refiere a una tierra que había pertenecido a los refaítas, aunque Og era rey amorreo, como explicaré con ayuda de HaShem.
El hecho de que diga «que habitaba en Ashtarot, en Edrei» indica que Ashtarot era el nombre de una región dentro de la cual se encontraba Edrei.
El Sifré enseña:
«En Ashtarot: porque era fuerte como Ashtarot. En Edrei: este era el lugar de la monarquía».
Rashi escribió que Ashtarot significa peñascos y dureza, y que esta Ashtarot es Ashtarot Karnáyim, donde habitaban los refaítas, como está escrito: «derrotaron a los refaítas en Ashtarot Karnáyim». «En Edrei» significa que allí estaba la sede real.
También está escrito: «las riquezas de tu rebaño», conforme a su traducción. Nuestros sabios dijeron: «¿Por qué se llaman ashtarot? Porque enriquecen a sus propietarios y los fortalecen como aquellas ashtarot, que son rocas sólidas».
El maestro combina aquí dos explicaciones diferentes, y no sabemos de dónde obtuvo que Ashtarot significara peñascos y rocas.
Es posible, sin embargo, que sea el nombre de los rebaños, relacionado con riqueza, como dijeron nuestros sabios.
Ashtarot Karnáyim serían entonces montañas elevadas sobre las cuales había fortalezas de roca. La Escritura las compara con los cuernos de los animales, del mismo modo que compara montañas con dientes, como está escrito: «sobre el diente de la roca y la fortaleza», y también «sobre los cuernos del altar».
Así también, respecto de «el cuerno de un lugar fértil», el Targum traduce: «en una montaña elevada, en una tierra fértil».
A aquellas alturas subirían los rebaños llamados ashtarot: machos cabríos, cabras, cabras monteses y animales semejantes. Por eso el lugar recibió el nombre de Ashtarot Karnáyim.
De igual modo, las expresiones «Baal y Ashtarot» se refieren a una idolatría hecha con forma de rebaño, o destinada, conforme a su necedad, a proteger los rebaños.
En la parte baja de la montaña construyeron una ciudad llamada Edrei. Este es el sentido de: «Og, rey de Bashán, salió con todo su pueblo para combatir en Edrei». Reunió a todo su ejército en la ciudad donde se encontraban el palacio real y el trono del reino.
La enseñanza del Sifré pertenece a la interpretación midráshica. Dijeron nuestros sabios:
«“Que habitaba en Ashtarot, en Edrei”. Aunque Og no hubiera sido fuerte, el hecho de habitar en Ashtarot lo hacía fuerte, porque la provincia misma era fortificada».
Por eso interpretaron «en Ashtarot» como «era fuerte como Ashtarot». Es decir, su lugar de residencia era semejante a Ashtarot Karnáyim, la ciudad fortificada de la que procedían él y su familia.
En aquel momento ya no habitaba en Ashtarot, sino en la tierra del amorreo. «Lugar de la monarquía» significa la provincia donde residía, Edrei, pues allí se encontraba la tierra de su reino, Bashán:
Ramban on Deuteronomy 1:4
ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני ואמר הכתוב (שמות יט ב) ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני כי שם אילני הסנה רבים ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו והכתוב שאמר (שם ג א) ויבא אל הר האלהים חרבה שבא אל חורב אשר שם הר האלהים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר (שם פסוק ג) אסורה נא ואראה שיסור מחורב עד ההר ופעמים יקרא הכתוב ההר כן כמו שאמר (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה וכן זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב וראיתי בילמדנו מדרשם לא ידעת בסיני גם לא שמעת בחורב גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיהו מח ח) בערבות מואב רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד רק ר"א אמר (שמות ג א ב) כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם:
«HaShem, nuestro Dios, nos habló en Jorev diciendo». A mi parecer, Jorev era el nombre de un lugar cercano al monte Sinaí, donde Israel permaneció durante aquel año.
El desierto era muy extenso. Dentro de él se encontraba el monte que Dios deseó, cuyo nombre era Sinaí. Por eso todo el desierto recibió el nombre de desierto de Sinaí, como si significara «el desierto del monte Sinaí».
La Escritura dice: «Llegaron al desierto de Sinaí, acamparon en el desierto e Israel acampó allí frente al monte». Acamparon en el desierto, en el lugar llamado Jorev, que se encontraba frente al monte.
También es posible que tanto el monte como el desierto fueran llamados Sinaí, porque en aquel lugar abundaban los arbustos llamados sené.
Cerca del monte existía un lugar habitado, o quizá una ciudad, llamada Jorev. Allí se establecieron.
El versículo que dice: «llegó al monte de Dios, a Jorev» significa que llegó a Jorev, lugar donde se encontraba el monte de Dios. El arbusto ardiente estaba en el monte, mientras que Moshé se encontraba en Jorev, el lugar situado delante de él y cercano al monte, donde posteriormente permaneció durante un año el campamento de Israel.
Por eso dijo: «Me apartaré ahora y observaré», es decir, se apartaría de Jorev para acercarse al monte.
En ocasiones, la Escritura también llama al monte Jorev, como cuando dice: «los hijos de Israel se despojaron de sus adornos desde el monte Jorev». Significa desde el monte situado en Jorev, dentro de sus límites o delante de él.
También es posible que toda la región se llamara Jorev y que el monte estuviera dentro de ella.
De igual modo: «Recordad la Torá de Moshé, Mi siervo, que le ordené en Jorev para todo Israel, estatutos y leyes». Esto alude a todo aquello que le fue ordenado tanto en el monte como en la Tienda de Reunión situada allí, en Jorev.
Vi en el Midrash Yelamdenu la siguiente interpretación:
«“No lo supiste en Sinaí, tampoco lo escuchaste en Jorev, ni desde entonces fue abierto tu oído”. “Desde entonces” se refiere a las planicies de Moav».
Esto sugiere que Jorev era el lugar donde se encontraba la Tienda de Reunión.
Rabí Avraham, sin embargo, dijo que Jorev es el propio monte Sinaí, porque debido a la sequedad y aridez del lugar crecía allí el arbusto; el monte recibía dos nombres con un sentido semejante:
Ramban on Deuteronomy 1:5
פנו וסעו לכם הזכיר להם הארץ והדרך שילכו בה למסעיהם ואחרי כן אמר ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם באו ורשו את הארץ מצוה לא יעוד והבטחה כאשר פירשתי (במדבר לג נג):
«Volveos y partid». Les mencionó la tierra y el camino por el cual debían viajar en sus jornadas.
Después dijo: «Mira, he entregado la tierra delante de vosotros, la tierra que juré a vuestros padres. Entrad y poseedla».
Esto constituye un mandamiento, no solamente una predicción o una promesa, como ya expliqué:
Ramban on Deuteronomy 1:6
וטעם אשר נשבע ה' כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) ושם פירשתי:
El sentido de «que HaShem juró» es semejante a «y a Moshé dijo: sube hacia HaShem», como expliqué allí:
Ramban on Deuteronomy 1:7
ואמר אלכם בעת ההיא לאמר קודם שאמר לנו ה' בחורב רב לכם שבת בהר הזה על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו וטעם בעת ההיא בשבתנו בחורב אבל הזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין:
«Os dije en aquel tiempo». Esto ocurrió antes de que HaShem nos dijera en Jorev: «Ya habéis permanecido bastante tiempo en este monte», según la opinión de quienes sostienen que Yitró llegó antes de la entrega de la Torá.
El sentido de «en aquel tiempo» es: mientras permanecíamos en Jorev.
Moshé menciona esto aquí para decirles:
Ya habíamos recibido la Torá, y teníais jueces y funcionarios destinados a juzgaros y conduciros. Estábamos, por tanto, preparados y dispuestos para entrar en la tierra. Partimos de Jorev organizados bajo nuestros estandartes, acompañados por nuestros jueces y ancianos. Entonces todos vosotros, junto con vuestros sabios y dirigentes, os acercasteis a mí y pedisteis exploradores; de ese modo se arruinó el asunto:
Ramban on Deuteronomy 1:8
וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו) והזכירן לישראל ברמז אמר טרחכם כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז) כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם והזכיר משאכם כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו) שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם והוא מלשון ונשאת תפלה (מלכים ב יט ד) ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיהו ז טז) וריבכם כפשוטו עניני המשפטים ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד אבל אמר סתם ואשימם בראשיכם דרך ענוה ולשון רש"י (רש"י על דברים א׳:י״ב) מספרי (דברים יב) טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי' ואע"פ שג' כופין לדון בפניהם בשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נצטוינו שנאמר (דברים ט״ז:כ׳) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב) ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים:
El sentido literal de «vuestra carga, vuestro peso y vuestras disputas» es que Moshé aludió a las tres labores que dijo a Yitró que él realizaba para el pueblo, como expliqué allí.
Las mencionó a Israel de manera alusiva.
«Vuestra carga» corresponde a: «les hago conocer los estatutos de Dios y Sus enseñanzas», pues representaba un gran esfuerzo enseñar a quienes habían salido de Egipto los estatutos y las leyes, junto con su interpretación, explicación y secreto.
«Vuestro peso» corresponde a «consultar a Dios», que se refiere a la plegaria que Moshé elevaba por ellos. Está relacionado con expresiones como «quizá eleve una oración» y «no eleves por ellos súplica ni oración».
«Vuestras disputas» se refiere, conforme a su sentido simple, a los asuntos judiciales.
Después dijo: «Proporcionad hombres sabios, entendidos y conocidos», refiriéndose únicamente a los jueces. Sin embargo, por humildad expresó de forma general: «los colocaré como jefes sobre vosotros».
Rashi escribió, basándose en el Sifré:
«“Vuestra carga” enseña que eran personas molestas. Uno de ellos veía que su adversario estaba venciendo en el juicio y decía: tengo testigos que presentar; tengo pruebas que presentar; quiero que añadáis más jueces».
No comprendo esta norma: ¿cómo podría una de las partes exigir que se añadieran más de tres jueces en un litigio monetario, y con mayor razón después de haber presentado sus argumentos delante de ellos y haber visto que su adversario estaba venciendo?
Cuando una persona acepta como juez a un pariente o a alguien inhabilitado, puede retractarse antes de la sentencia definitiva, pero no después. Sin embargo, si los jueces son aptos, no puede retractarse de su aceptación.
Quizá aprendemos de aquí que una persona puede decir: yo escogeré dos jueces, tú escogerás otros dos, y ellos escogerán un quinto, de modo que el juicio sea resuelto por cinco o incluso por más.
Nuestros sabios dijeron que no es igual una sentencia decidida por cinco que una decidida por diez.
Aunque tres jueces pueden obligar a una persona a someterse a su tribunal cuando no quiere aceptar ningún juicio, si desea escoger un tribunal más numeroso, puede hacerlo.
Esto sería semejante a quien dice: «Vayamos al tribunal principal». Se lo escucha cuando no existe un esfuerzo excesivo, porque se nos ordenó: «Justicia, justicia perseguirás», que significa: «Ve detrás de un tribunal excelente».
Un tribunal compuesto por muchos sabios es un tribunal excelente.
En el desierto, los sabios se encontraban disponibles junto a ellos, por lo que podían decir: «Iremos ante los jefes de millares»:
Ramban on Deuteronomy 1:9
וידעים לשבטיכם "שיהיו ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא, אבל אתם מכירים אותו, שגדלתם אותו" לשון רש"י (רש"י על דברים א׳:י״ג) מספרי. ואם כן, יהיה לשבטיכם קשור עם וידועים. אבל על דרך הפשט, טעמו הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים. ועל דעתי, טעם וידועים שהם ידועים לשופטים, כלומר, שמעלתם ידועה וניכרת למנותם בה שופטים. וכלל מעלות השופטים במלת וידועים, כי השופטים צריכין להיות (שמות כא יח): "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע" כאשר אמר יתרו, ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה, כי היו הכל אומרים "ראוי זה להיות שופט".
«Conocidos entre vuestras tribus». Rashi explicó, basándose en el Sifré:
«Que sean conocidos por vosotros. Si comparece ante mí alguien envuelto en su manto, yo no sé quién es ni a qué tribu pertenece; pero vosotros lo conocéis, porque crecisteis junto a él».
Conforme a esto, la expresión «entre vuestras tribus» está unida a «conocidos».
Sin embargo, según el sentido literal, significa: «Proporcionad para vuestras tribus hombres sabios».
A mi parecer, «conocidos» significa que eran reconocidos como aptos para ser jueces; es decir, que su excelencia era conocida y manifiesta, de modo que pudieran ser nombrados para el cargo.
La palabra «conocidos» incluye todas las cualidades requeridas en los jueces, pues estos deben ser «hombres capaces, temerosos de Dios, hombres de verdad, enemigos de la ganancia», como dijo Yitró.
Estos hombres eran reconocidos desde el principio como aptos para ser jueces, pues todos decían: «Esta persona es digna de ser juez»:
Ramban on Deuteronomy 1:10
וטעם כי המשפט לאלהים הוא כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב יט ו) לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושקו ונתן אתכם במקומו ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו:
El sentido de «el juicio pertenece a Dios» es semejante a: «No juzgáis para el hombre, sino para HaShem, que está con vosotros en el asunto del juicio».
Significa que corresponde a Dios hacer justicia entre Sus criaturas, pues para ello las creó: para que existieran entre ellas rectitud y justicia, y para salvar al despojado de manos de quien lo oprime.
Él os ha colocado en Su lugar.
Si os atemorizáis y cometéis injusticia, habéis pecado contra HaShem, porque habéis traicionado la misión que os encomendó:
Ramban on Deuteronomy 1:11
ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות לשון רש"י (רש"י על דברים א׳:י״ח) מספרי (דברים יח) ואם כן עם השופטים הנזכרים ידבר ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו והטעם להזכיר זה כאן כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם ואמר לו (שם כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו' שילמדם הוא התורה אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו וכבר פרשתיו שם (רמב"ן על דברים א׳:כ׳) ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לענוותו או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר יב א) ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא:
«Os ordené en aquel tiempo todas las cosas que debíais hacer». Rashi, basándose en el Sifré, explicó que se refiere a las diez diferencias entre los procesos monetarios y los procesos capitales.
Conforme a ello, Moshé está hablando a los jueces mencionados, y la Escritura resume brevemente las diez normas, porque todas se deducen de los versículos.
Sin embargo, según el sentido literal, se refiere a los estatutos, las enseñanzas, el camino por el cual debían andar y la conducta que debían practicar. Moshé ordenaba, advertía y enseñaba personalmente a Israel todos estos asuntos.
La razón para mencionarlo aquí es que todos sabían que el nombramiento de jueces había sido consejo de Yitró.
Yitró dijo a Moshé: «Tú representarás al pueblo delante de Dios», para que orara por ellos en tiempos de angustia. También le dijo: «Les advertirás acerca de los estatutos y las enseñanzas», para que él mismo les enseñara la Torá.
Solamente respecto de la administración de justicia le aconsejó nombrar jueces que lo ayudaran. Ya expliqué este asunto allí.
Por eso Moshé relata aquí que, cuando nombró jefes de millares y de centenas, los nombró únicamente para administrar justicia, mientras que él mismo continuó enseñándoles todas las cosas que debían hacer conforme a la Torá.
Así siguió el consejo de su suegro e hizo todo lo que él había dicho.
Moshé no menciona aquí el consejo de Yitró ni atribuye ninguna palabra a su nombre.
A mi parecer, debido a su humildad no quiso mencionarlo en presencia de todo Israel. También puede ser que no fuera decoroso recordar delante de aquella generación que había tomado una mujer kushita.
Es posible, además, que la razón fuera que Moshé consultó a la Presencia Divina y que el asunto fue realizado por mandato del Poder Divino:
Ramban on Deuteronomy 1:12
את הדרך אשר נעלה בה אין דרך שאין בה עקמימות ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה לכבוש לשון רש"י (רש"י על דברים א׳:כ״ב) וכן בספרי (דברים כב) אין לך דרך שאין בה עקמימות אין לך דרך שאין בה כמנות אין לך דרך שאין בה פרשות ואת הערים אשר נבא אליהן לידע באי זה דרך אנו באין כלומר מאין נכנס בארץ שנכבוש אותן הערים תחלה והוא מה שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר יג ב) שלא בקשו ישראל מרגלים אלא להורות בפניהם הדרך:
«El camino por el que subiríamos». Rashi explicó: no existe camino sin curvas.
«Y las ciudades a las que entraríamos» significa las primeras ciudades que conquistaríamos.
Así también enseña el Sifré:
«No existe camino sin curvas; no existe camino sin peligros ocultos; no existe camino sin bifurcaciones. “Y las ciudades a las que entraríamos” significa conocer por qué ruta entraríamos».
Es decir, debían determinar por dónde entrarían en la tierra para conquistar primero aquellas ciudades.
Esto es lo que expliqué en la sección Shelaj Lejá: Israel no pidió exploradores para determinar si debía conquistar la tierra, sino solamente para que les mostraran el camino:
Ramban on Deuteronomy 1:13
ואקח מכם שנים עשר אנשים לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים:
«Tomé de entre vosotros doce hombres». Moshé no los elogió mencionando su dignidad principesca ni que eran jefes de los hijos de Israel, porque después de que actuaron perversamente no correspondía relatar alabanzas acerca de los malvados:
Ramban on Deuteronomy 1:14
ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב לשון רש"י (רש"י על דברים א׳:כ״ה) מספרי (דברים כה) ואני תמה אם כן מה הטענה הזאת עליהם וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב) שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז) באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם (דברים א׳:כ״ז) וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש אבל אמרו למשה (דברים א׳:כ״ח) אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ועל כן יאמר להם משה עתה אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה:
«Dijeron: buena es la tierra que HaShem, nuestro Dios, nos entrega». Rashi, basándose en el Sifré, pregunta quiénes afirmaron que era buena y responde: Yehoshúa y Kalev.
Me sorprende esta explicación. Si solamente ellos dos lo dijeron, ¿qué argumento podía presentar Moshé contra el pueblo? Parecería razonable creer a diez testigos antes que a dos.
Quizá el argumento era que, puesto que el Santo, bendito sea, ya os había informado que era una tierra buena, y los más importantes y justos entre los enviados también daban testimonio de ello, debíais haberlos creído y comprender que los demás hablaban por cobardía.
Lo correcto, sin embargo, es lo que expliqué allí: todos los exploradores reconocieron delante de Moshé, Aharón y toda la congregación que la tierra era buena. Dijeron: «Llegamos a la tierra a la que nos enviaste; ciertamente mana leche y miel, y este es su fruto».
Todos estaban de acuerdo acerca de la bondad de la tierra.
Lo que hicieron fue debilitar el corazón del pueblo al describir la fortaleza de sus habitantes.
Después, al ver que Yehoshúa y Kalev fortalecían al pueblo para la guerra, los demás exploradores fueron a los hijos de Israel cuando Moshé no estaba presente y difundieron una calumnia contra la tierra, diciendo que era una tierra que devoraba a sus habitantes.
Este es el sentido de «murmurasteis en vuestras tiendas».
El pueblo tampoco mencionó aquella calumnia delante de Moshé, porque él los habría contradicho: al principio no habían dicho eso, sino que habían reconocido que la tierra era buena y que además manaba leche y miel.
En lugar de ello dijeron a Moshé: «¿Adónde subiremos? Nuestros hermanos han derretido nuestro corazón diciendo: el pueblo es mayor y más alto que nosotros».
Por eso Moshé les dice ahora: es cierto, como afirmasteis, que aquel pueblo era grande y alto; pero HaShem habría combatido por vosotros, como hizo por vosotros desde Egipto hasta este momento.
Este es el sentido de: «En este asunto no creísteis en HaShem, vuestro Dios». El único impedimento fue vuestra falta de fe.
Toda la sección debe entenderse conforme a su sentido simple y directo:
Ramban on Deuteronomy 1:15
גם בי התאנף ה' בגללכם יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עונותיהם וכדי שיזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה' כחברו ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם וגם לא הזכיר הדבה כי לא ידבר בגנאי היחידים אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו וטעם בגללכם כי רבו בני ישראל את ה' וגו' (במדבר כ יג) ואירע כל זה בעבור מריבתכם או ירמוז שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו והעם הרהרו בדבר והוא מה שאמר (דברים לב נא) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם וכך אמר בספרי (האזינו נ) על אשר מעלתם בי (שם) אתם גרמתם למעול על אשר לא קדשתם אותי אתם גרמתם שלא לקדש אותי כאשר מריתם פי (במדבר כז יד) אתם גרמתם למרות את פי עשו כל הלשונות יוצאים אל ישראל וכבר פירשתי הענין (שם כ ח):
«También contra mí se enojó HaShem por causa vuestra». Moshé dice: los pecados que cometisteis entonces en el episodio de los exploradores os impidieron entrar en la tierra buena. Después añadisteis otro pecado, hasta provocar que también a mí me fuera impedido cruzar.
Quiso mencionar conjuntamente el castigo de todos aquellos que no entrarían en la tierra, porque todo se produjo como consecuencia de sus pecados.
También quería mencionar aquí el asunto de Yehoshúa: él sí entraría porque había seguido plenamente a HaShem, como su compañero Kalev. Además, tendría el mérito de entregar la tierra como herencia a la segunda generación, debido a que Moshé fue castigado y se decretó que no cruzaría.
Moshé relató todo aquel episodio excepto la plaga que afectó a los propios exploradores. Tampoco mencionó expresamente la calumnia que difundieron, porque no quería hablar de manera deshonrosa acerca de individuos particulares.
En cambio, reprendió a la colectividad, porque todos habían pecado y todos habían sido castigados.
El sentido de «por causa vuestra» es semejante a: «los hijos de Israel contendieron con HaShem». Todo aquello ocurrió como consecuencia de vuestra disputa.
También puede aludir a que la ira recayó sobre Moshé y Aharón porque golpearon dos veces la roca delante del pueblo y no actuaron conforme a lo que se les había ordenado, provocando que el pueblo dudara.
Este es el sentido de: «porque no Me santificasteis en medio de los hijos de Israel». El castigo existió únicamente porque el hecho ocurrió en medio de los hijos de Israel y el Honor Divino no fue santificado ante sus ojos.
Así también enseña el Sifré:
«“Porque cometisteis una infidelidad contra Mí”: vosotros provocasteis la infidelidad. “Porque no Me santificasteis”: vosotros provocasteis que no fuera santificado. “Porque os rebelasteis contra Mi palabra”: vosotros provocasteis la rebelión contra Mi palabra».
Todas estas expresiones hacen recaer la causa sobre Israel.
Ya expliqué el asunto allí:
Ramban on Deuteronomy 1:16
וטעם אנחנו בעצמנו נעלה ונלחמנו לא נניח הדבר לבנינו אחרינו כאשר אמרת:
El sentido de «nosotros mismos subiremos y combatiremos» es: no dejaremos esta misión para nuestros hijos después de nosotros, como tú has dicho:
Ramban on Deuteronomy 1:17
ותשבו ותבכו לפני ה' לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה שאין צורך להזכירו אבל משה הזכיר זה עתה לשבח כי נחמו על חטאתם ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא כי באה עליו השבועה הגדולה וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע (ר"ה יח):
«Os sentasteis y llorasteis delante de HaShem». En el relato original, la Escritura no mencionó este llanto porque no era necesario.
Moshé lo menciona ahora para reconocer algo favorable en ellos: se arrepintieron de su pecado.
Al mismo tiempo les enseña que aquel pecado era demasiado grave para ser perdonado, porque sobre él había recaído un gran juramento. Una sentencia divina acompañada de juramento no puede ser anulada:
