Ramban on Deuteronomy 3
Ramban on Deuteronomy 3:1
צידנים יקראו לחרמון שרין ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד׳:מ״ח) עד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ארבע שמות להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך זה אומר על שמי יקרא וזה אומר על שמי יקרא לשון רש"י (רש"י על דברים ג׳:ט׳) מדברי אגדה (ספרי עקב לז) ויתכן שיהיה השבח הזה כך אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים בני בכור כנען יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים והאמורי היושב בה עכשיו אשר מהם ילכדו אותו ישראל יקראו לו שניר והוא שלג בלשון כנען כמו שרש"י מעיד עליו וכן תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ג׳:ט׳) ובעבור שהוא הר השלג ומפני הקרירות יהיה חרם יקרא חרמון והוא לו שם כנוי ואולי גם לשון שריון בלשון הצידונים שם שיורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר (שיר השירים ד ח) מראש שניר וחרמון יקראנו בשני כנויין מראש השלג והחרם או טעמו מראש שניר ומכל ההר וכן מה שאמר בדברי הימים (א ה כג) ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו גם כן פירושו ושניר וכל ההר שהוא הר חרמון אבל בעל חרמון עיר או מגדל קראו לו בעל או שהיה שם נעבד אחד מהבעלים ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ הוחלפו השמות קצת והיה ההר ההוא גדול וקראו לחלק הגבוה אשר בראשו שניר ולחלק השני חרמון או הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה ורבים כן וכן וחרמונים מהר מצער (תהלים מב ז):
«Los sidonios llaman al Jermón Sirión». En otro lugar dice: «hasta el monte Sión, que es Jermón». Por tanto, tenía cuatro nombres, lo cual enseña la alabanza de la Tierra de Israel: cuatro reinos se enorgullecían de poseer aquella montaña; cada uno decía que sería llamada por su nombre.
Estas son las palabras de Rashi, basadas en la agadá.
Es posible que esta fuera efectivamente una alabanza de la tierra. Sin embargo, el sentido principal del versículo es que los sidonios, descendientes del primogénito de Kenaan, llamaban al Jermón Sirión cuando antiguamente estaba en sus manos.
Los amorreos que habitaban allí en aquel momento, de quienes Israel lo conquistaría, lo llamaban Senir.
Senir significa nieve en la lengua cananea, como testimonia Rashi y como tradujo Onkelos.
Puesto que es una montaña nevada y debido al frío queda vedada o separada, recibió el nombre de Jermón, que sería un apelativo descriptivo.
Quizá también Sirión, en la lengua de los sidonios, era un nombre que indicaba esta característica.
El nombre propio de la montaña era Sión.
El versículo que dice: «desde la cumbre de Senir y Jermón» la llama mediante dos apelativos: desde la cumbre de la nieve y desde la montaña vedada. También puede significar: desde la cumbre de Senir y desde toda la montaña.
De igual modo, cuando dice en Divré Hayamim: «Los hijos de la media tribu de Menashé habitaron en la tierra desde Bashán hasta Baal Jermón, Senir y el monte Jermón; eran numerosos», significa: Senir y toda la montaña, que es el monte Jermón.
Baal Jermón, en cambio, era una ciudad o torre llamada «Baal», o quizá allí se adoraba a uno de los baales.
También es posible que, después de que Israel habitara en la tierra, los nombres cambiaran ligeramente. La montaña era grande y llamaron Senir a su parte más elevada, mientras que otra parte recibió el nombre de Jermón.
También podrían ser montañas diferentes a las que se dieron estos nombres después de la época de la Torá. Existen muchos casos semejantes.
Así debe entenderse también: «los Jermones desde el monte Mitzar»:
Ramban on Deuteronomy 3:2
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו' ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם הנה כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה:
«Solamente Og, rey de Bashán, había quedado del remanente de los refaítas; he aquí, su cama era una cama de hierro…».
La intención de la Escritura es enseñar que Og era llamado rey amorreo porque gobernaba sobre amorreos, pero él mismo pertenecía a los refaítas.
Para mostrar su altura y tamaño, pues los refaítas eran un pueblo grande y elevado como gigantes, dice que su cama era de hierro. Una cama de madera, como la de los demás seres humanos, no podía soportarlo.
Aquella cama se encontraba en la ciudad de Rabá, que había sido su lugar de residencia.
Cuando los hijos de Amón destruyeron a los refaítas, como fue mencionado anteriormente, y conquistaron su ciudad, solamente Og escapó de sus manos.
Este es el sentido de: «Solamente Og quedó del remanente de los refaítas».
Su cama quedó allí, en Rabá, ciudad que ahora pertenecía a los hijos de Amón. Los amonitas la conservaron como testimonio de que habían destruido a un pueblo grande y elevado y habían arrebatado su reino a aquel hombre poderoso, alto como los cedros y fuerte como los robles.
Este es el sentido de «he aquí»: la prueba todavía existe. Es una cama de hierro, extraordinariamente larga y ancha, que se conserva en Rabá de los hijos de Amón.
La cama que Og tenía en Ashtarot había sido tomada como botín y se había perdido:
Ramban on Deuteronomy 3:3
וטעם באמת איש הגדול בבני אדם כמו וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב ב) ועל דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ג׳:י״א) באמת איש באמת האיש ותרגום מלך וכן את הכבש אחד (במדבר כח ד) בלילה הוא (בראשית יט לג) וכן רבים כלומר באמת עוג עצמו:
El sentido de «según el codo de un hombre» es: según el codo de un hombre grande entre los seres humanos, como en «sé fuerte y conviértete en hombre».
Conforme a Onkelos, significa «según el codo del hombre», con el artículo implícito.
Existen en la Escritura muchos casos en los que una palabra definida aparece sin artículo, como «el rey» y «el cordero uno», o «aquella noche».
Significaría entonces: según el propio codo de Og:
Ramban on Deuteronomy 3:4
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא את הארץ הזאת האמורה למעלה מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו בעת ההיא: מערוער אשר על נחל ארנון אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על נתתי לראובני ולגדי אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה לשון רש"י. (רש"י על דברים ג׳:י״ב) והנכון בעיני כי יאמר ואת הארץ הזאת שירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני ולגדי וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה וכן רבים:
«Heredamos en aquel tiempo esta tierra». Se refiere a la tierra mencionada anteriormente, desde el río Arnón hasta el monte Jermón.
Rashi explicó:
«La expresión “desde Aroer, que está junto al río Arnón”, no está unida al comienzo del versículo, sino a su final: “entregué a los reuvenitas y a los gaditas”. Pero respecto de la conquista, heredaron hasta el monte Jermón».
A mi parecer, la explicación correcta es:
«Esta tierra que heredamos en aquel tiempo, desde Aroer, la entregué a los reuvenitas y gaditas».
Es una construcción semejante a: «les harás conocer el camino por el que deben andar», y muchas otras:
Ramban on Deuteronomy 3:5
כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי"א כו כח) ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז) שהה"א בהם במקום אשר וכן רבים והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:
«Toda la región de Argov, todo aquel Bashán, era llamada tierra de refaítas».
Significa: toda la región de Argov, todo el Bashán que era llamado tierra de refaítas.
La letra he cumple la función de «que», como en: «todo lo que consagraron Shemuel el vidente y Shaúl, hijo de Kish» y «los que hicieron habitar mujeres extranjeras», y muchos otros casos semejantes.
Bashán era considerado parte de la tierra de los refaítas por causa de Og, que reinaba allí, o porque originalmente había pertenecido a los refaítas y había quedado en manos de Og.
Él y el pueblo que habitaba allí pertenecían al remanente de los refaítas:
Ramban on Deuteronomy 3:6
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (דברים ג׳:כ״א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור וטעם בעת ההיא רמז לעת הגזרה שהזכיר (דברים א׳:ל״ז) גם בי התאנף ה' ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה והנכון כי בעת ההיא בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה כמו שנזכר שם (דברים ג׳:ט״ז) וזהו וצו את יהושע (דברים ג׳:כ״ח) אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה מתוכחותיו:
«Supliqué a HaShem en aquel tiempo diciendo». Después de mencionar la conquista de las tierras de Sijón y Og, y de decir: «Ordené a Yehoshúa en aquel tiempo», Moshé recuerda que él mismo no cruzaría hacia allí.
Suplicó al Nombre glorioso, pero no fue escuchado. HaShem le ordenó fortalecer a Yehoshúa, porque él sería quien cruzara.
La expresión «en aquel tiempo» podría aludir al momento del decreto mencionado anteriormente: «También contra mí se enojó HaShem». Allí no fue mencionada la súplica realizada en el día del acontecimiento.
Sin embargo, lo correcto es que «en aquel tiempo» se refiere al momento ya mencionado, cuando Moshé conquistó a Sijón y Og, comenzó a combatir contra los pueblos entregados a Israel y repartió la tierra entre las dos tribus y media.
Esto ocurrió cuando se le dijo: «Sube a este monte Avarim». Entonces pidió misericordia respecto de la decisión y elevó esta súplica.
Cuando HaShem no escuchó su petición, volvió a orar: «Que HaShem, Dios de los espíritus de toda carne, designe un hombre sobre la congregación», como se relata allí.
Este es el sentido de: «Ordena a Yehoshúa».
En aquel lugar, la Escritura menciona la oración que fue respondida. Aquí menciona la que no fue aceptada, para enseñar que la tierra era extremadamente amada por Moshé y que no tuvo el mérito de entrar en ella por causa del pueblo.
Todo esto forma parte de su reprensión:
Ramban on Deuteronomy 3:7
ה' אלהים רחום בדין לשון רש"י (רש"י על דברים ג׳:כ״ד) ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים אלהים זו מדת הדין אבל השמות הנזכרים כאן אדון במדת רחמים וכך אמרו בילמדנו אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו' וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א וענין הפרשה יובן בזה כי אמר ואתחנן ולא אמר ואתפלל כי ידבר בתחנה ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד אבל לשון ספרי (ואתחנן כד) כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון אלהים זו היא מדת הדין שנאמר עד האלהים יבוא דבר שניהם והכוונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים והוא השם המיוחד ושאר השמות כולן מדת הדין כמו אלהים שהוא שם גם לדיינים וכל שכן אל"ף דל"ת שהוא לשון אדונים והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם:
Rashi explicó la expresión «Señor HaShem» como «misericordioso en el juicio».
El maestro no prestó atención a que el primer Nombre está escrito con álef-dálet, mientras que el segundo está escrito con yod-he.
Acerca del segundo dijeron nuestros sabios: siempre que se dice el Nombre de cuatro letras, representa la cualidad de misericordia; «Elohim» representa la cualidad de juicio.
Pero los Nombres mencionados aquí significan: Señor que actúa con misericordia.
Así dijeron en el Midrash Yelamdenu:
«Moshé dijo: Señor del universo, si me corresponde conforme al juicio, concédemelo; y si no me corresponde conforme al juicio, ten misericordia de mí».
Es semejante a lo que dijo Avraham: «Señor HaShem, ¿qué me darás?». También allí el primer Nombre está escrito con álef-dálet y el segundo con yod-he.
Con esto se comprende el sentido de la sección.
Moshé dijo «supliqué» y no «oré», porque hablaba mediante una petición de gracia.
Dijo:
«Señor, en quien se encuentra la misericordia, Tú has comenzado a mostrar a Tu siervo…».
Es decir: el comienzo de mi profecía consistió en que me mostraste Tu gloria, como está escrito: «Moshé ocultó su rostro porque temió mirar hacia Dios».
También le mostraste la grandeza y el poder, para que conociera que no existe en los cielos ni en la tierra ningún poder del que puedan proceder obras tan grandes y actos tan poderosos como los Tuyos.
A partir de esto comprenderás además el motivo por el cual el Nombre glorioso se enojó con él.
El Sifré, sin embargo, enseña:
«Siempre que se dice HaShem, se refiere a la cualidad de misericordia, como está escrito: “HaShem, Dios misericordioso y compasivo”. Elohim representa la cualidad de juicio, como está escrito: “el asunto de ambos llegará ante los jueces”».
La intención es explicar que el segundo Nombre de este versículo es la cualidad de misericordia, el Nombre especial. Los demás nombres representan cualidades de juicio, como Elohim, que también se aplica a los jueces, y con mayor razón el Nombre escrito con álef-dálet, que significa señorío.
Moshé concluyó con esto sus palabras de reprensión. Les hizo saber que sus padres se habían causado daño a sí mismos y también habían provocado que él fuera castigado y no cruzara a la tierra.
Sin embargo, ellos, los hijos, cruzarían y la heredarían, siempre que no se comportaran como sus padres, una generación rebelde y desobediente.
Por eso comenzará ahora a advertirles acerca de los principios generales de los preceptos, para que no añadieran ni disminuyeran nada:
Ficha editorial de este texto
