Ramban on Leviticus 14

Ramban on Leviticus 14:1

והובא אל הכהן יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו ואח"כ פירש כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה והוא לא יבא אליו אע"פ שנתרפא ומדרשו בתורת כהנים (פרשה א ג) והובא אל הכהן שלא ישהה ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כרחו אל הכהן וכן וכי יטהר הזב מזובו (ויקרא ט״ו:י״ג) ואם טהרה מזובה (שם טו כח) כשיפסקו ויהיו מנוקים ממנו כאשר פירשתי (רמב"ן על ויקרא ט״ו:י״א) והוא הנכון:

«Será llevado ante el sacerdote». La Escritura enseña que esta será la ley del metzorá el día en que desee purificarse: deberá ser llevado ante el sacerdote, pues nunca podrá alcanzar la purificación sino conforme a la decisión de este. Después explica que el sacerdote saldrá hasta el lugar donde el metzorá habita fuera del campamento. Aunque ya se haya curado, el metzorá todavía no podrá entrar para presentarse ante él. En Torat Cohanim interpretaron «Será llevado ante el sacerdote» en el sentido de que no se debe retrasar su purificación. Según esto, el versículo significa que el día en que quede puro, es decir, cuando sane de su afección, será llevado incluso contra su voluntad ante el sacerdote. Lo mismo ocurre con: «Cuando el zav quede puro de su flujo» y: «Cuando ella quede pura de su flujo». Significa que el flujo se detendrá y quedarán limpios de él, como ya expliqué. Esta es la interpretación correcta.

Ramban on Leviticus 14:2

חיות פרט לטרפות טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ד:ד׳) ומפני שאמר "טהורות פרט לעוף טמא" נלמד שאין הצפרים מין טהור ידוע אבל הוא שם כולל כל העופות אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש "חיות פרט לטרפות" יבא במחלוקת ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן ובתורת כהנים (פרשה א יב) חיות לא שחוטות טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח ט) כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית טו י) על תורים ובני יונה והנכון בעיני ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג) ישכים בבקר אמר "צפור שמים" עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף" (בראשית ז יד) שני מינין כל הקטנים וכל הגדולים כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) הם הקטנים שהן רבים שאפילו בקטניהם יחוס וכן אשר שם צפרים יקננו (תהלים קד יז) כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) שיתאספו אפילו הקטנים עליהם כי הטורפים יבאו מעצמם וכן התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ כט) כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן ולשון חכמים כך הוא כל שיש בידו מקל או צפור (עבודה זרה מ) האורג משער הנזיר כמלא הסיט בבגד בצפרתא (תמורה לד) ואמרו צפורת כרמים (שבת צ) ואמרו בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (ברכות נז) ואמר בכתוב (דברים יד יא) כל צפור טהורה תאכלו על המינין הרבים ההם ונתרבה של מצורע מ"כל" ואמר (שם פסוק יב) וזה אשר לא תאכלו מהם כאומר ואלה אשר לא תאכלו מבשרם ולכך דרשו "טהורות לא טמאות" ומכל מקום כלם בעלי פטפוט הם וכן גם כן גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פד ד) כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם וכן אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (שם קד יז) והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור דתניא בת"כ (פרק ה יד) ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (ויקרא י״ד:נ״ג) רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר ואי זו זה דרור ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כלם כשרין בו ולפיכך הוצרכו בת"כ (כאן) למעט טמאות וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א) ומביא שתי צפרים דרור ושנו עוד שם (משנה ה) שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אע"פ שאינן שוות כשרות שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות כשהן שני מינים פסולות ובפרק אלו טרפות (חולין סב) אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד ושאין מטהרין בכל עוף טהור אבל מצותו בכל עוף דרור כלומר שדרה בבית כבשדה ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד שכלן בכלל שתי צפרים טהורות ושנו בסיפרי (ראה קג) אמר רבי יאשיה כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר ואמר רבי יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור וטמא לא נקרא אלא עוף וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קלט) ושם העלו (קמ) כי "חיות" שחיין ראשי אברים שלהם למעוטי מחוסרות אבר וכן הטרפות פסולות בהן ודרשו "טהורות" למעט אסורות כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש והחליפן בע"ז ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו שאין צפור אלא עוף טהור ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (פ"א ה"א) שאמרו וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים אית תניי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (סוטה ט״ז) הבא מים שדם צפור נכר בהם וכמה הם רביעית ושאלו גדולה שדוחה את המים קטנה ונדחת מפני המים מהו ופירשו כל שיעורי חכמים כך הם בצפור דרור שערו חכמים אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ואלו היה כל עוף טהור כשר בו היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר' יוסי הגלילי וכבר הזכירו בגמרא (שבועות כט) ודילמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמל והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו (נגעים יד א) מצותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות כמו ששנינו בשוות (שם יד ה) וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת"כ "לא טמאות" מפני שיש אף בטמאין מינין שהם דרור כגון הסנונית לרבי אליעזר או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהן האסורות והטרפות כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קמ) וזהו ההגון בעיני ובהגדה דרבה (ויקרא רבה טז ז) אמר רבי יהודה ברבי סימון אילין צפריא קולנין זה האומר לשון הרע אמר הקב"ה יבא קול ויכפר על קול ור' יהושע בן לוי אמר צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו והלא דברים קל וחומר וכו':

«Vivas»: excluye las aves trefá. «Puras»: excluye las aves impuras. Rashi explica que, puesto que las afecciones de tzaráat llegan como castigo por la maledicencia, que consiste en un acto de parloteo, para su purificación se requieren aves que gorjean constantemente. Pero, puesto que dijo «“Puras”: excluye las aves impuras», se desprendería que «aves» no designa una especie pura determinada, sino que sería un nombre general para todas las aves. Si es así, ¿qué parloteo particular encontraron en ellas? Existen muchas aves que no abren el pico ni gorjean. Además, la interpretación «“Vivas”: excluye las trefá» depende de una discusión, pues según quien sostiene que un animal trefá puede seguir viviendo, esa explicación no es posible. En Torat Cohanim se enseña: «“Vivas”: que no estén degolladas. “Puras”: no impuras. “Puras”: no trefá». Los comentaristas del sentido literal dicen que toda ave recibe el nombre de «tzipor», basándose en expresiones como: «Las aves del cielo y los peces del mar»; «Toda ave de toda especie alada»; «Hijo de hombre, di a toda ave alada»; y: «Pero no partió el ave», que se refiere a tórtolas y pichones. Lo correcto, en mi opinión, es que el nombre «tzipor» se aplica en general a las aves pequeñas que se levantan por la mañana para gorjear y cantar. La palabra se relaciona con el arameo «tzafrá», mañana. Así, «Que regrese y se marche temprano» significa que madrugue. La expresión «aves del cielo» se aplica principalmente a estas pequeñas aves porque, en su mayoría, vuelan a gran altura. «Toda ave, toda criatura alada» menciona dos clases: todas las aves pequeñas y todas las grandes. Cuando dice: «Si encuentras delante de ti un nido de ave», se refiere a las aves pequeñas, que son numerosas. La Torá manifiesta compasión incluso respecto a sus pequeñas crías. Asimismo: «Allí anidarán las aves», porque son las que habitan entre las ramas de los cedros del Líbano. «Di a toda ave alada» significa que incluso las pequeñas se reunirán alrededor de los cadáveres, pues las aves de presa acudirán por sí mismas. También: «¿Jugarás con él como con un ave y lo atarás para tus niñas?», porque los niños acostumbran jugar con aves pequeñas. Así aparece también en el lenguaje de nuestros Sabios: «Todo el que tenga en su mano un bastón o un ave»; «Quien teje con el cabello de un nazir la medida de un hilo en una tela, en una red de aves»; «el ave de los viñedos»; y: «La carne de aves hace recaer al enfermo en su enfermedad». La Escritura dice: «Podrás comer toda ave pura» respecto a aquellas numerosas especies. Mediante la palabra «toda» se incluye también el ave requerida para el metzorá. Después dice: «Estas son las que no comeréis de ellas», como si dijera: «Estas son las aves cuya carne no comeréis». Por eso interpretaron: «“Puras”: no impuras». En cualquier caso, todas estas aves pequeñas gorjean. También parece demostrarlo el versículo: «Incluso el ave encontró una casa y el gorrión un nido para sí». Por tanto, no parece que «tzipor» sea un nombre general para absolutamente todas las aves. Igualmente: «Allí anidarán las aves; la cigüeña tiene su casa en los cipreses». Primero menciona las aves pequeñas y después una especie grande. Sin embargo, de las palabras de nuestros Sabios parece desprenderse que todas las aves puras reciben el nombre de «tzipor», aunque la mitzvá del metzorá debe realizarse específicamente con aves libres. En Torat Cohanim se enseña: «“Soltará el ave viva fuera de la ciudad, hacia el campo”. Rabí Yosí Haglilí dice: se refiere al ave que vive fuera de todas las ciudades. ¿Cuál es? El ave libre». A partir de esta enseñanza mencionaron su gorjeo. Es posible que esto sea únicamente un requisito ideal, pero que, después de hecho, todas las aves puras sean válidas. Por eso Torat Cohanim necesitó excluir las impuras. Así estudiamos en el tratado Negaim: «Trae dos aves libres». También allí se enseña: «Las dos aves deben ser iguales en apariencia, altura y valor, y deben ser adquiridas juntas. Aunque no sean iguales, son válidas. »Si degolló una de ellas y descubrió que no era un ave libre, comprará otra pareja para la segunda». La razón es que, aunque después de hecho diferentes especies de aves puras pudieran ser válidas, si las dos pertenecen a especies distintas serían inválidas. En el capítulo Elu Trefot se dice: «El ave que araña es válida para purificar con ella al metzorá». Esta es la golondrina blanca acerca de la cual discutieron Rabí Eliézer y los Sabios. De aquí se demuestra que las aves del metzorá no pertenecen a una única especie y que no se puede purificar con cualquier ave pura. La mitzvá debe realizarse con cualquier ave libre, es decir, con una especie que habita tanto dentro de la casa como en el campo. Por eso dijeron acerca de la golondrina que, puesto que según los Sabios es pura, resulta válida para la purificación, pues está incluida entre las aves libres. En cualquier caso, podría pensarse que todas las aves puras serían válidas después de hecho, porque todas están comprendidas en la expresión «dos aves puras». En el Sifré se enseña: «Rabí Yoshiyahu dice: siempre que la Escritura dice “tzipor”, habla de un ave pura. »Rabí Yitzjak dice: un ave pura recibe tanto el nombre de “of” como el de “tzipor”; una impura solo recibe el nombre de “of”». Así se menciona también en el Talmud, en el capítulo Shilúaj Haken. Allí concluyeron que «vivas» significa que las extremidades principales deben estar vivas e intactas, excluyendo las aves a las que les falta algún miembro. También las aves trefá son inválidas. Interpretaron «puras» para excluir aves cuya utilización está prohibida, como las aves de una ciudad desviada, un ave que mató a una persona o un ave entregada a cambio de idolatría. Esta interpretación se deriva del propio lenguaje, pues «tzipor» solo designaría un ave pura. Según esto, toda ave pura estaría incluida en el término. También vi en el Talmud de Jerusalén, en el tratado Nazir: «¿Acaso el nazir impuro trae “tziporim”? Lo que trae son tórtolas o pichones. »Algunos tanaítas enseñan que toda ave pura es llamada “tziporim”. Otros enseñan que todas las aves, puras o impuras, reciben el nombre de “tziporim”». Por tanto, el asunto permanece sujeto a discusión. En cualquier caso, es posible que el nombre se aplique únicamente a las aves pequeñas. Esto parece desprenderse también del Talmud, en el tratado Sotá, donde se dijo: «Trae una cantidad de agua en la que pueda distinguirse la sangre del ave. ¿Cuánta agua es? Un reviít. »Preguntaron: ¿qué sucede si se trata de un ave grande cuya sangre desplaza el agua, o de una pequeña cuya sangre queda anulada por el agua? »Respondieron: todas las medidas de los Sabios fueron establecidas de este modo. Los Sabios calcularon respecto a un ave libre que no existe una tan grande cuya sangre desplace el agua ni una tan pequeña cuya sangre quede anulada por ella». Si cualquier ave pura fuera válida, existirían aves cuya sangre desplazaría varios loguín de agua. Quizá dijeron esto específicamente respecto al ave libre, por ser la requerida idealmente según la enseñanza de Rabí Yosí Haglilí. También encontramos en el Talmud: «Quizá vio un ave muy grande y la llamó camello». La conclusión correcta de todo esto es que toda ave que no sea libre resulta inválida incluso después de realizado el procedimiento. La prueba es que nuestra Mishná no enseña: «La mitzvá es que sean aves libres, pero aunque no sean libres son válidas», como sí enseñó respecto a que fueran iguales. Todas las aves libres son especies que gorjean. Cuando Torat Cohanim dice: «No impuras», es porque incluso entre las impuras existen especies libres, como la golondrina según Rabí Eliézer. También puede significar que excluye las aves consideradas impuras para ti, es decir, aquellas cuya utilización está prohibida y las trefá, como concluyó el Talmud en el capítulo Shilúaj Haken. Esta explicación es la apropiada en mi opinión. En Vayikrá Rabá se dice: «Rabí Yehudá, hijo de Rabí Simón, dijo: estas aves son ruidosas. Respecto al que habló maledicencia, el Santo, bendito sea, dijo: que venga una voz y expíe por una voz. »Rabí Yehoshúa ben Leví dijo: se trata de aves libres, que comieron de su pan y bebieron de su agua. Siendo así, con mayor razón…».

Ramban on Leviticus 14:3

ועץ ארז ושני תולעת ואזוב אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ד:ד׳) הוא הגדול והקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה יג) והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה הם כדמות פסח מצרים וטעם על פני השדה (ויקרא י״ד:ז׳) מקום אשר אין שם ישוב שלא תדבק הצרעת ובת"כ (פרשה ב ה) אמרו על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגיבת וישלחנה למדבר ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה ועוד אפרש זה (רמב"ן על ויקרא ט״ז:ח׳) בע"ה:

«Madera de cedro, lana carmesí e hisopo». Rabí Avraham Ibn Ezra explicó que el cedro y el hisopo representan lo más grande y lo más pequeño entre las especies vegetales. La prueba está en lo dicho acerca de la sabiduría de Shelomó. La purificación del metzorá, la ley de la casa afectada y la impureza del muerto son asuntos próximos entre sí. También guardan semejanza con el Pésaj de Egipto. El sentido de «hacia el campo» es que debe soltar el ave en un lugar no habitado, para que la afección no se adhiera a ningún lugar poblado. En Torat Cohanim dijeron: «“Hacia el campo”: no debe permanecer en Yafo y soltarla hacia el mar, ni permanecer en Guivat y soltarla hacia el desierto». Según esto, el asunto posee un significado semejante al secreto del macho cabrío enviado: allí se envía hacia Azazel, al desierto, y aquí se envía a las aves que vuelan por el campo. Con la ayuda de Dios, explicaré esto nuevamente.

Ramban on Leviticus 14:4

את כל שערו כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער הנראה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ד:ט׳) אבל בת"כ (פרק ב ב ג) וגלח את שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף כל מקום כנוס שער בנראה מנין כנוס שער בשאינו נראה פזר שער בשאינו נראה ת"ל את כל שערו יגלח אבל הרב תפס מדרשו של רבי ישמעאל מאי הביא שער הרגלים ומאי הוציא דבית השחי ודכולי גופיה אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת או מפני שהלכה עוקבת את המדרש או מפני שהלכה כדברי רבי עקיבא ורבי דכולי גופיה ומיעט שבתוך החוטם בלבד וכן שנינו במשנתנו (נגעים פי"ד מ"ב) והעביר תער על כל בשרו ומפורש בפרק שני דסוטה (טז):

«Todo su cabello». Rashi explica que es una expresión general, seguida de detalles y nuevamente de una generalización, destinada a incluir todo lugar visible donde se acumule cabello. Pero en Torat Cohanim se enseña: «“Rasurará su cabello”. ¿Podría pensarse que también debe rasurar las partes ocultas? La Torá dice: “Sus cejas”. »Así como las cejas están en una parte visible, también “todo su cabello” se refiere a lo visible, excluyendo las partes ocultas. »¿Podría pensarse entonces que, así como las cejas son un lugar visible donde se concentra cabello, solo se incluyan los demás lugares visibles donde el cabello se concentra? »¿De dónde se incluyen los lugares ocultos donde se acumula cabello y los lugares ocultos donde el cabello está disperso? La Torá dice: “Rasurará todo su cabello”». El maestro adoptó la interpretación de Rabí Yishmael: ¿qué incluyó? El cabello de las piernas. ¿Qué excluyó? El de las axilas y el resto del cuerpo. Pero la halajá establece aquí que debe ser rasurado como una calabaza. Puede ser porque la halajá desplaza la interpretación textual, o porque la halajá sigue la opinión de Rabí Akiva y de Rabí, quienes incluyen todo el cuerpo y excluyen únicamente el interior de la nariz. Así estudiamos en la Mishná: «Pasará la navaja sobre toda su carne». Esto está explicado en el segundo capítulo del tratado Sotá.

Ramban on Leviticus 14:5

יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת לא פירש הכתוב מה יעשה בשני הכבשים וכבשה אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם (ויקרא י״ד:י״ב) והזכיר שיעשה החטאת ואחר ישחט העולה (ויקרא י״ד:י״ט) וזה בעבור שכבר הזכיר בפרשת ויקרא (ה-ו) בחטאת שתהיה נקבה והזכיר בכל עולה (שם א-ג ועוד) שהוא זכר לכך לא הוצרך להאריך כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה והכבשה היא החטאת:

«Tomará dos corderos sin defecto y una cordera». La Escritura no explica expresamente qué deberá hacerse con los dos corderos y la cordera. Respecto a uno de los corderos menciona que será ofrecido como asham. Después menciona que se ofrecerá la ofrenda por el pecado y, a continuación, que será degollado el holocausto. Esto se debe a que en la sección de Vayikrá ya había explicado que la ofrenda por el pecado debía ser una hembra, y respecto a todos los holocaustos había explicado que debían ser machos. Por ello no necesitó extenderse aquí. Se entiende que el segundo cordero será el holocausto y que la cordera será la ofrenda por el pecado.

Ramban on Leviticus 14:6

יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה' במעשה דם האשם והשמן תהיה הכפרה הזאת וכן לכפר עליו לפני ה' (ויקרא י״ד:כ״ט) ובתורת כהנים (פרק ג יב) והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי רבי עקיבא רבי יוחנן בן נורי אמר שירי מצוה הם בין שנתן בין שלא נתן כפר וא"כ על דעת ר' יוחנן בן נורי יהיה "וכפר עליו" על האשם והנה אמר הכתוב באשם "וכפר" וחזר ואמר (ויקרא י״ד:י״ט) בחטאת "וכפר על המטהר מטומאתו" ואמר עוד בעולה ובמנחה (ויקרא י״ד:כ׳) "וכפר עליו הכהן וטהר" ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים וזה טעם "מטומאתו" והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו ולכך אמר "וכפר עליו הכהן וטהר" ובת"כ (שם ג יג) ועשה הכהן את החטאת וכפר מה תלמוד לומר לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהו כולן מעכבים אותו ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה תלויה בחטאת ויתכן כי "וכפר עליו הכהן וטהר" רמז לכל הנעשה בו כי גם הצפרים יבואו לכפרה ולטהרה כי כן אמר בנגע הבית (ויקרא י״ד:נ״ג) וכפר על הבית וטהר:

«Lo pondrá sobre la cabeza de quien se purifica, y el sacerdote expiará por él delante de Hashem». Esta expiación se realizará mediante el procedimiento de la sangre del asham y el aceite. Así también: «Para expiar por él delante de Hashem». En Torat Cohanim se enseña: «“El resto del aceite que quede en la palma del sacerdote lo pondrá sobre la cabeza de quien se purifica, y expiará”. »Si lo puso, produjo expiación; si no lo puso, no produjo expiación. Estas son las palabras de Rabí Akiva. »Rabí Yojanán ben Nurí dice: se trata únicamente de los restos de una mitzvá; tanto si los puso como si no los puso, ya produjo expiación». Según Rabí Yojanán ben Nurí, «expiará por él» se refiere al asham. La Escritura dice «expiará» respecto al asham. Después vuelve a decir respecto a la ofrenda por el pecado: «Expiará por quien se purifica de su impureza». Añade respecto al holocausto y la ofrenda vegetal: «El sacerdote expiará por él, y quedará puro». No sabemos con certeza cuál es el significado de todas estas expiaciones. Quizá el asham expíe por la infidelidad que cometió antes de ser afectado. La ofrenda por el pecado expiaría por el pecado cometido durante los días de su afección. Tal vez, debido a su sufrimiento, pronunció palabras ofensivas contra Dios. Este sería el sentido de «de su impureza». El holocausto y la ofrenda vegetal serían un rescate por su alma, para que merezca quedar puro y regresar a su tienda. Por eso dice: «El sacerdote expiará por él, y quedará puro». En Torat Cohanim se enseña: «“El sacerdote hará la ofrenda por el pecado y expiará”. ¿Por qué es necesario decirlo? »Puesto que está escrito: “El sacerdote hará subir el holocausto y la ofrenda vegetal al altar”, podría pensarse que todos los sacrificios impiden su purificación hasta haber sido ofrecidos. »La Torá dice: “El sacerdote hará la ofrenda por el pecado y expiará”, enseñando que la expiación depende de la ofrenda por el pecado». También es posible que «El sacerdote expiará por él, y quedará puro» aluda a todo el procedimiento realizado con él. Las aves también vienen para producir expiación y purificación, pues respecto a la casa afectada está escrito: «Expiará por la casa, y quedará pura».

Ramban on Leviticus 14:7

אמר הכתוב בנגעי הבתים ונתתי נגע צרעת לרמוז כי יד ה' תעשה זאת לא טבע כלל כמו שפירשתי (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) ואמר כי תבואו אל ארץ כנען וגו' בבית ארץ אחוזתכם כי עם כל ישראל ידבר והיה ראוי אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן שיאמר דברו אל בני ישראל אבל יקצר הכתוב במובן או שידבר עמהם במקום כל ישראל וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו' כי להם צוה מתחלה המשפטים האלה:

Respecto a las afecciones de las casas, la Escritura dice: «Pondré una afección de tzaráat», para indicar que la mano de Hashem provoca este fenómeno y que no se trata en absoluto de un proceso natural, como ya expliqué. Dice: «Cuando entréis en la tierra de Kenaan… en una casa de la tierra de vuestra posesión», porque habla con todo Israel. Después de «Hashem habló a Moshé y a Aharón» habría sido apropiado decir: «Hablad a los hijos de Israel». Pero la Escritura abrevia aquello que se sobreentiende. También es posible que les hable a ellos en representación de todo Israel. Alude a que la intención actual es únicamente enseñarles todas las leyes de la tzaráat, para que ellos las transmitan a los sacerdotes. Moshé todavía no advertiría directamente a todo Israel. Advertiría posteriormente a quienes entrarían en la tierra: «Cuídate mucho respecto a la afección de tzaráat…». A ellos fueron ordenadas inicialmente estas leyes.

Ramban on Leviticus 14:8

ואם ישוב הנגע ופרח בבית הנה הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר איננו הנגע הראשון ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח ה' רעה במקום ההוא ובתורת כהנים (פרשה ז א) אמרו ואם ישוב הנגע ופרח בבית משל חזר איש פלוני למקומו והכוונה לומר שאין "ופרח" האמור כאן פשיון כמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (ויקרא י״ג:י״ב) אלא שהוא צומח במקום ההוא כענין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג) והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם וטעם הפריחה כבר פירשתיה וכן צרעת פורחת היא (ויקרא י״ג:נ״ז) בבגדים ולא אמר הכתוב "ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם" אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה וזהו טעם "בבית" כי בכל הבית יהיה דינו כן והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו וכן אמרו בת"כ (פרשה ז א ג) אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית אין לי אלא במראיו שלא במראיו מנין ת"ל ופרח ועניני הכתובים האלה כפי המדרש ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות והטוח או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון צרעת ממארת היא ונתץ את הבית לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם ולא הוצרך לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה כי הכתוב נמשך למעלה לאמר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון צרעת ממארת היא ואמר עוד (ויקרא י״ד:מ״ח) ואם בא יבוא הכהן בביאה השנית הנזכרת וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו כלומר שלא חזר בו ונלמד עתה שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ וזה תיקון המקראות כמדרשם שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמעם ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה כי פשה במקום הזה כטעם פרח ושניהם ענין צמיחה כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו כי הכל ענין גידול וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י) ונוספה נחלתן (במדבר לו ד) ויאמר בדבר החוזר כגון יוסיף ה' שנית ידו (ישעיהו יא יא) ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) לא חזרו עוד להנבא והנה ענינו שחזר הנגע והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה ענינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה ואם כן יאמר הכתוב ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו כי כל נגע החוזר טמא מוחלט ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא ואם לא חזר טהור אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו אבל נדון בו גזרה שוה זו היא ביאה זו היא שיבה (תורת כהנים ז ז) לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה אבל נלמד (בתורת כהנים שם ה-י) מגזירה שוה אחרת שאמר (ויקרא י״ד:מ״ח) ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני ומה שאמרו בת"כ (פרשה ז ז) במה הכתוב מדבר וכו' סמך מדבריהם שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה וכן מה שאמרו שם (בתורת כהנים פרשה ז ו) אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל:

Ramban on Leviticus 14:9

וכפר על הבית וטהר הנה הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה כענין הכפרה בשעיר המשתלח ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב:

«Expiará por la casa, y quedará pura». Esta expiación se realiza mediante el ave que es soltada. El ave lleva todas sus transgresiones fuera de la ciudad, hacia el campo, de manera semejante a la expiación realizada mediante el macho cabrío enviado. Como el castigo de una afección que aparece en la casa de una persona no es tan grave como la afección que aparece en su propio cuerpo, la Escritura no le exigió un asham ni una ofrenda por el pecado. Le basta la primera expiación que el metzorá trae para su purificación: las aves, la madera de cedro y el hisopo.

Ramban on Leviticus 14:10

זאת התורה לכל נגע הצרעת הוא צרעת השחין והמכוה והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותן ואחרי כן הזכיר הנתק שהוא גם כן מצוי ואחרי כן הזכיר צרעת הבגד והבית ואחרי כן אמר ולשאת ולספחת ולבהרת הם הנגעים הראשונים שפתח בהם (ויקרא י״ג:ב׳) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' ובכל מקום יאחר הבהרת בעבור שהיא העזה והקשה שבכולן:

«Esta es la ley para toda afección de tzaráat». Primero menciona aquí la tzaráat de la inflamación y de la quemadura porque son las más frecuentes. Después menciona el nétek, que también es habitual. Posteriormente menciona la tzaráat de la prenda y de la casa. Finalmente dice: «Para la elevación, la lesión y la mancha brillante». Estas son las primeras afecciones con las que comenzó la sección: «Cuando una persona tenga en la piel de su carne…». En todos los lugares menciona la mancha brillante al final porque es la más intensa y grave de todas.