Ramban on Leviticus 21

Ramban on Leviticus 21:1

אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:א׳) מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״א:א׳) בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב) דברי וכן אמרים אמת (משלי כב כא) וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א) כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (ויקרא י׳:י״ב) כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיהו לד ב) שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך ( יד ד) כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו) ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה ( ו ב) בעלי גוים (ישעיהו טז ח) הנכבדים בהם או האדונים מלשון בעליו אין עמו (שמות כב יג) בעל הבית (שם פסוק ז) כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת (ויקרא כ״א:ט׳) ולא יחלל זרעו (ויקרא כ״א:ט״ו) וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובת"כ (אמור פרשה א טו) נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רש"י:

«Di… y les dirás». Rashi explicó, basándose en nuestros sabios: «Viene a advertir a los adultos acerca de los menores». Esta advertencia significa que no debemos ayudar activamente a los menores a impurificarse. Conforme a la interpretación de nuestros sabios, aparecen en la Torá varias advertencias semejantes respecto de la sangre, los reptiles y la impureza. A partir de ellas aprendemos respecto de todas las prohibiciones de la Torá que no debemos ayudar a los menores a transgredirlas. Sin embargo, si actúan por su propia voluntad, no estamos obligados por la Torá a separarlos de ellas. Conforme a esta interpretación, el sentido del versículo es: «Di a los sacerdotes y vuelve a decirles que no deben impurificarse». La repetición de las advertencias ordena advertirles de modo que todos los hijos de Aharón se protejan de esta impureza, incluidos los menores. Rabí Avraham explicó conforme al sentido literal: «“Di a los sacerdotes” se refiere a la sección mencionada anteriormente, porque ellos son quienes enseñan la Torá y advierten al pueblo. “Y les dirás” se refiere a los mandamientos que solamente ellos deben observar». Esto no es correcto. A mi parecer, conforme al sentido literal, la palabra «di» significa «habla». Es semejante a: «Escucha mis palabras, HaShem»; «Palabras de verdad»; «Ella escuchó todas las palabras de HaShem». También está escrito: «Ve al faraón y habla con él», con el mismo sentido que «le dirás». «Moshé habló a Aharón, Elazar e Itamar, sus hijos restantes: tomad la ofrenda vegetal», significa «Moshé les dijo». Existen muchos lugares que dicen: «Habla a los hijos de Israel y diles». Esta fórmula aparece en secciones en las que HaShem desea advertirles con especial severidad, ya sea por la gravedad del asunto o porque las personas acostumbran pecar en aquellas cosas. Así dice: «Di a los sacerdotes y les dirás». Es semejante a: «Así dice HaShem, Dios de Israel: ve y dile a Tzidkiyahu, rey de Yehudá, y le dirás: así dice HaShem…». Su sentido es: Habla con Tzidkiyahu. También: «La mujer de Tekoa habló al rey, cayó sobre su rostro, se inclinó y dijo: sálvame, rey». Significa: La mujer habló al rey y le dijo: «Sálvame, rey». Por tanto: «Di a los sacerdotes y les dirás» posee el mismo sentido que: «Habla a los sacerdotes y diles» o «habla a los hijos de Israel y diles». Su significado es: Habla al pueblo en Mi Nombre y diles lo siguiente. Algunos explican que «habla a los hijos de Israel» funciona como una convocatoria: Habla para que los hijos de Israel se reúnan ante ti y después diles lo siguiente. Así también: «Di a los sacerdotes», para que se congreguen y escuchen. La razón de llamarlos aquí «los sacerdotes» es la siguiente. En las secciones relativas a los sacrificios dice normalmente: «A Aharón y a sus hijos», y no los llama «los sacerdotes», porque aquellos asuntos se refieren a los sacrificios o a los diferentes niveles de santidad. Aquí, sin embargo, les advierte que nunca deben impurificarse por un muerto, incluso cuando no se dispongan a entrar en el Santuario. Esta es una elevación que les corresponde por su propia condición. Por eso la Escritura los llama «los sacerdotes», para decir que, puesto que son sacerdotes de HaShem y servidores de nuestro Dios, deben conducirse con honor y dignidad y no impurificarse jamás. Los jalalim quedan excluidos de esta categoría. El sentido de: «No se impurificará por una persona entre su pueblo», es que debes decirles que ninguno de ellos se impurifique por un muerto entre su pueblo. También puede estar unido a: «El señor entre su pueblo», mencionado posteriormente. La estructura sería: «Un señor entre su pueblo no se impurificará por un muerto». «Señor entre su pueblo» significa una de las personas importantes del pueblo, como en: «Los señores de Yehudá» y «los señores de las naciones». También puede significar los dirigentes, relacionado con: «Su propietario no está con él» y «el dueño de la casa». Las personas importantes reciben el nombre de señores. El versículo diría: Una persona honorable dentro de su pueblo no se impurificará, profanando su propia dignidad. La Escritura explica que, debido a la elevada condición del sacerdote, quien debe ser grande y honorable dentro de su pueblo, le prohíbe profanar su nivel mediante la impureza de los muertos. Con esto evita que pensemos que la advertencia solamente se aplica cuando entran en la Tienda de Reunión para servir en el Santuario. Toda la sección advierte por causa de su elevada condición: «A su padre profana»; «No profanará su descendencia». Así tradujo Onkelos: «El grande de su pueblo no se impurificará, profanándose». En Torat Kohanim, sin embargo, la palabra «señor» fue interpretada respecto de un esposo y su mujer, como escribió Rashi:

Ramban on Leviticus 21:2

קדשים יהיו לאלהיהם הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (רמב"ן על ויקרא י״ט:ב׳) יאמר שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות:

«Serán santos para su Dios». La santidad consiste en la abstención, como expliqué en la sección anterior. La Escritura dice que, incluso respecto de cosas permitidas a Israel, los sacerdotes deben mantenerse apartados. Deben separarse de la impureza producida por los muertos y de los matrimonios con mujeres que no son adecuadas para ellos, permaneciendo en pureza y limpieza:

Ramban on Leviticus 21:3

וטעם כי קדוש אני ה' מקדשכם עם הכהנים ידבר כאשר החל "אמור אל הכהנים" או "אני ה' מקדשכם" כלכם הכהנים והעם והטעם כי מאחר שהוא מקריב לחם אלהיך קדוש יהיה לך כי על ידו אני מקדש את כלכם ומשרה שכינתי במקדשכם ויתכן על דרך האמת שיחזור לראש הפסוק וכבר נתפרש:

El sentido de: «Porque santo soy Yo, HaShem, que os santifica», puede dirigirse a los sacerdotes, conforme al comienzo: «Di a los sacerdotes». También puede significar: «Yo soy HaShem que os santifica», tanto a vosotros, los sacerdotes, como a todo el pueblo. La razón es: Puesto que él presenta el pan de tu Dios, será santo para ti, porque mediante él Yo os santifico a todos y hago habitar Mi Presencia dentro de vuestro Santuario. Conforme al camino de la verdad, es posible que vuelva al comienzo del versículo. Este asunto ya fue explicado:

Ramban on Leviticus 21:4

את ראשו לא יפרע וגו' ועל כל נפשות מת נמשך לפניו עם "נפשות מת" יאמר שלא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת ולא יבא עליו:

«No dejará crecer el cabello de su cabeza… ni se acercará a ningún muerto». La expresión «por cualquier persona muerta» continúa también con las prohibiciones anteriores. El sentido es: No dejará crecer su cabello ni rasgará sus vestiduras por ninguna persona muerta, y tampoco se acercará a ella:

Ramban on Leviticus 21:5

ומן המקדש לא יצא אינו הולך אחר המטה (ת"כ כאן וסנהרין יט) ועוד מכאן למדו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן וכן משמעו אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה ולא יחלל את מקדש אלהיו שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן שהתיר לו הכתוב לעבוד הא הדיוט שעבד אונן חלל לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:י״ב) ושני המדרשים הללו חלוקים הם זה עם זה שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה וכן "לא יחלל את מקדש אלהיו" כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל ואם כן הכתוב הזה שלילות ולא אזהרה ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות ועוד שכבר כתבתי (רמב"ן על ויקרא י׳:ו׳) הברייתא שהיא שנויה בתורת כהנים (שמיני מילואים מב מג) ומפורש בה שהוא לאו גמור כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו (ויקרא ח׳:ל״ג) יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואין מחלל הוי אומר בשעת עבודה וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו' והרי הוא לאו גמור אזהרה שלא יניח עבודה ויצא לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים שעיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה אבל הזהירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש וזה הוא פירוש הכתוב הזה וכבר כתבתיו בסדר ויהי ביום השמיני ועוד מצינו שנחלקו רבותינו בפרק שני של מסכת זבחים (זבחים ט״ז) ואמרו אונן מנא לן דמחיל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ורבי אלעאי אמר מהכא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (ויקרא י׳:י״ט) אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבו שפיר וכו' ורבי אלעאי מאי טעמא לא אמר ומן המקדש לא יצא אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל והענין לומר כי כיון שאמר הכתוב אזהרה בכהן גדול שלא יצא ולא יחלל העבודה בהניחו אותה אין לכהן הדיוט במשמע הזה שיחלל כשיעבוד ומכאן ראיה עוד שאיננו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיעו שאין עבודתו מחוללת בכך כי היה יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה והנה יראה מזה בפשוטו כי על דעת הפירוש הראשון הוא שלילות בכהן גדול שאינו מחלל עבודתו כלשון רש"י אבל מפני שהברייתא מפורשת שהוא אזהרה נאמר שהם יסברו כי מאחר שאין האזהרה אלא בכהן גדול ומכלל שההדיוט יוצא ומניח העבודה מזה נלמוד שהיא מחוללת ואילו היתה כשרה לא יתיר לו להניחה וכך שנויה בתורת כהנים בפרשה הזאת (פרשה ב ו) ומניין שאם עבד עבודתו כשרה תלמוד לומר ולא יחלל את מקדש אלהיו הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה והסוגיא ששנויה בסנהדרין (יט) ומן המקדש לא יצא שאינו יוצא אחר המטה עמהם אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל שנאמר ומן המקדש לא יצא ופירשו בטעמו של רבי מאיר ו"מן המקדש" מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע כל זה אסמכתא מדבריהם הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה לפי שהוא אינו מטמא לקרובים ואדם בהול על מתו שמא יגע בהן כענין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א) אבל כהן הדיוט על קרוביו הוא מטמא ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד וכך מצאתי בתוספתא בסנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לרבי יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד ועוד שם בירושלמי (פ"ב ה"א) ראיות אין כאן מקום הזכרתם:

Ramban on Leviticus 21:6

והוא אשה בבתוליה יקח פירוש אבל לא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה ואחרי כן הזהיר בלאו על האלמנה והפסולות ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה לצוות עליו שיקחנה וזהו שאמרו רבותינו (הוריות יא) מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה וכך שנו בתורת כהנים (פרק ב ו) כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה:

«Tomará una mujer en su virginidad». Significa que no puede tomar a una mujer que haya mantenido relaciones anteriormente. Es una prohibición derivada de un precepto positivo. Posteriormente la Escritura establece una prohibición negativa expresa respecto de la viuda y de las demás mujeres inadecuadas. Después dice: «Solamente una virgen de su pueblo tomará como esposa», para ordenarle positivamente que la tome. Este es el sentido de lo dicho por nuestros sabios: «Está advertido respecto de la viuda y recibe un precepto positivo respecto de la virgen». Así enseñaron en Torat Kohanim: «“Solamente una virgen”: enseña que recibe un mandamiento positivo de casarse con una virgen»:

Ramban on Leviticus 21:7

ולא יחלל זרעו בעמיו הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:ט״ו) פירשו הרב לשלילות בלבד את אלה לא יקח שלא יתחלל זרעו ועל דעת רבותינו (קידושין עח) הוא לאו שני וכך אמרו קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואמרו בעל ולא קדש לוקה משום לא יחלל והנה הם שני לאוין ונדרש להם גם כן כטעם קדש ולא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל אם כן פירושו "את אלה לא יקח כי אני מזהירו בלא יחלל זרעו" ומאלינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל:

«No profanará su descendencia entre su pueblo». Rashi explicó: «Si toma a una de las mujeres inadecuadas, su descendencia de ella será jalal, apartada de la santidad sacerdotal». El maestro interpretó la frase solamente como una negación: No tomará a estas mujeres para que su descendencia no quede profanada. Conforme a nuestros sabios, constituye una segunda prohibición negativa. Así dijeron: «Si realiza kidushín y después mantiene relaciones, recibe dos series de azotes: una por “no tomará” y otra por “no profanará”. Si mantiene relaciones sin haber realizado kidushín, recibe azotes por “no profanará”». Por tanto, son dos prohibiciones diferentes. Nuestros sabios también interpretaron el vínculo entre ellas: «Si realizó kidushín, pero no mantuvo relaciones, no recibe azotes. ¿Cuál es la razón? La prohibición de “no tomará” existe por causa de “no profanará”». El sentido del versículo es: «No tomará a estas mujeres, porque Yo le advierto mediante “no profanará su descendencia”». A partir de ello aprendemos que la descendencia de aquellas mujeres queda profanada:

Ramban on Leviticus 21:8

דבר אל אהרן איש מזרעך לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן והטעם כי שם צוה בפרשיות הקרבנות זאת תורת העולה (ויקרא ו׳:ב׳) וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם וכיוצא בזה אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם" ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם ובפרשת הטומאה בסמוך (ויקרא כ״ב:ב׳) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא ואמר בסוף הפרשה (ויקרא כ״א:כ״ד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה ואמר כן לבני ישראל להזהיר ב"ד של ישראל על כך ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי כל איש מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (ויקרא כ״א:י״ח) וכן שנו שם (פרק ד א) זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר והוא צרוע או זב (ויקרא כ״ב:ד׳) ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת והוצרך לרבותו או שתרמוז דין אהרן עצמו כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס אבל כסתה על אהרן לכבודו ולרמוז לנו שלא יארע לו כן:

«Habla a Aharón: cualquier hombre de tu descendencia…». Aquí no dice: «Habla a Aharón y a sus hijos», como dice en todas las demás secciones. La razón es que, en las secciones relativas a los sacrificios, ordena: «Esta es la ley de la ofrenda de ascensión», «esta es la ley de la ofrenda por el pecado», de la ofrenda por la culpa y asuntos semejantes. Pero aquí, si hubiera dicho: «Habla a Aharón y a sus hijos», habría debido continuar: «Cualquier hombre de vosotros, durante vuestras generaciones…». No quiso advertir al propio Aharón mediante las leyes de los defectos físicos. Aharón era completamente santo para HaShem, hermoso en su totalidad, y ningún defecto existiría en él. En cambio, lo advierte respecto de su descendencia, para que él les enseñe y los prevenga durante todas las generaciones. En la sección siguiente, relativa a la impureza, dice: «Habla a Aharón y a sus hijos para que se aparten de las cosas sagradas de los hijos de Israel», porque también Aharón podía experimentar accidentalmente impureza por contacto con un muerto o un reptil. Cuando menciona la lepra y el flujo corporal, vuelve a decir: «Cualquier hombre de la descendencia de Aharón», porque estas cosas no ocurrirían en su propio cuerpo. Él era un ángel de HaShem de los Ejércitos. Al final de la sección dice: «Moshé habló a Aharón y a sus hijos», porque Moshé quiso advertir también a sus hijos para que recibieran la enseñanza directamente de su boca. «Y a todos los hijos de Israel», para advertir al tribunal de Israel acerca de la aplicación de estas leyes. Encontré en Torat Kohanim: «¿Qué enseña la expresión “cualquier hombre”? Puesto que dice “descendencia de Aharón”, solamente sé la ley respecto de sus descendientes. ¿De dónde se incluye al propio Aharón? Del versículo: “Cualquier hombre que posea un defecto”». También enseñaron allí: «“Descendencia de Aharón”. Solamente sé la ley respecto de sus descendientes. ¿De dónde se incluye al propio Aharón? De: “Si él posee tzaráat o flujo…”». «El propio Aharón» significa el sumo sacerdote que ocupe su lugar entre sus descendientes. Puesto que la Torá permitió al sumo sacerdote realizar el servicio siendo onén, podría pensarse que también le permitiría trabajar con un defecto, tzaráat o flujo. Por eso fue necesario incluirlo. También puede aludir literalmente a la ley del propio Aharón, porque la Torá no fundamenta sus advertencias en la expectativa de un milagro. Sin embargo, lo ocultó por respeto a Aharón y para insinuarnos que aquello nunca le ocurriría:

Ramban on Leviticus 21:9

חרם או שרוע כל שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:י״ח) ובתורת כהנים (פרשה ג ז) ובגמרא דבכורות (מג) שנינו חרום שחוטמו שקוע חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוטף מניין תלמוד לומר או חרום אבא יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת ולשון "חרום" מלשון כל חרם אשר יחרם (ויקרא כ״ז:כ״ט) והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ענין חרבן ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים כמו שאמרו (יבמות קכ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה וטעם או גבן (ויקרא כ״א:כ׳) נמשך אל מלת "בעינו" או שהוא גבן בעינו או דק או תבלול בעינו והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן מלשון גב המזבח (יחזקאל מג יג) על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג) והזכיר תחילה המום בחסרון האברים עור או פסח ואחרי כן בקטנות כגון החרום ובגודל כגון השרוע ואח"כ בשברון העצמות אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול ואח"כ פסל אפילו בכיעור התואר כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין ואחר כך בבשר הגוף כי צריך שיהיה נקי וחלק ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו אע"פ שהוא חולי נהוג בזקנים ואינו מום בעצם או בבשר ורבותינו ביארו (בכורות פרקים ו ז) מומים רבים נלמדים מאלה כי הנזכרים בתורה אבות להן:

«De nariz hundida o de miembro alargado…». Rashi, siguiendo Torat Kohanim, explicó: «Se refiere a quien posee la nariz hundida entre los ojos, de modo que puede aplicar cosmético a ambos ojos simultáneamente». En Torat Kohanim y en el tratado Bejorot enseñamos: «“Jarum”: quien posee la nariz hundida. ¿De dónde se incluyen quien tiene la nariz obstruida, levantada o colgante? Del versículo: “o jarum”. Abá Yosí dice: jarum solamente es quien puede aplicar cosmético a ambos ojos simultáneamente. Le respondieron: has exagerado; la prohibición se aplica aunque no pueda aplicar cosmético a ambos ojos a la vez». La palabra jarum procede de: «Todo lo condenado a destrucción» y «destruiré completamente sus ciudades». Indica destrucción o desolación. Recibe el nombre de jarum porque la nariz constituye el esplendor del rostro. Así dijeron nuestros sabios: «Solamente se acepta el testimonio de identificación mediante la forma del rostro junto con la nariz». Cuando la nariz no posee la forma habitual de los seres humanos, la apariencia del rostro queda desfigurada o destruida. El sentido de: «O de cejas prominentes», puede estar unido a la expresión «en su ojo»: «Quien posee una prominencia en el ojo, una membrana o una mancha dentro del ojo». Sería una persona cuyas cejas caen sobre los ojos. La palabra procede de: «La parte posterior del altar» y «los aradores araron sobre mi espalda». La Escritura menciona primero los defectos causados por la ausencia de miembros: Ciego o cojo. Después menciona una disminución de tamaño, como la nariz hundida, y una longitud excesiva, como un miembro alargado. Posteriormente menciona la fractura de los huesos. Aunque todos sus miembros continúen presentes, si uno de sus huesos está quebrado queda inhabilitado. Después invalida incluso por una apariencia desagradable, como quien posee cejas anormales o ciertos crecimientos en los ojos. A continuación menciona los defectos de la piel del cuerpo, porque esta debe ser limpia y lisa. Finalmente añade a quien posee una inflamación, cuyos testículos están hinchados. Aunque se trate de una enfermedad común entre los ancianos y no de un defecto permanente de los huesos o la carne, también lo inhabilita. Nuestros sabios explicaron numerosos defectos adicionales aprendidos de estos, pues los enumerados en la Torá constituyen categorías principales de las que se derivan los demás: