Ramban on Leviticus 19

Ramban on Leviticus 19:1

אל כל עדת בני ישראל כבר אמרו רבותינו (תו"כ ריש הפרשה) שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה וזה טעם "אל כל עדת בני ישראל" אבל הוזכרה כאן בתורת הכהנים מפני שידבר בה על קרבן השלמים ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות והעריות והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר:

«A toda la congregación de los hijos de Israel». Nuestros sabios ya dijeron que esta sección fue pronunciada ante toda la asamblea, porque la mayoría de los principios fundamentales de la Torá dependen de ella. Este es el sentido de la expresión «a toda la congregación de los hijos de Israel». Sin embargo, fue incluida aquí, dentro de Torat Kohanim, porque habla del sacrificio de paz y porque menciona las sentencias que deben aplicarse a quienes cometen las abominaciones anteriormente descritas. Las relaciones prohibidas y las demás abominaciones aparecen en este libro por la razón que explicamos al comienzo:

Ramban on Leviticus 19:2

קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:ב׳) אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז) וכל פה דובר נבלה ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו כמו שאמרו (ברכות נג) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות ועוד אפרש זה (רמב"ן על ויקרא כ״ג:כ״ד) בע"ה:

«Seréis santos». Rashi explicó: «Manteneos apartados de las relaciones prohibidas y de la transgresión, porque dondequiera que encuentras una barrera frente a la inmoralidad sexual encuentras santidad». Sin embargo, en Torat Kohanim vi que se enseña simplemente: «Seréis personas apartadas». También enseñaron allí: «“Os santificaréis y seréis santos, porque Yo soy santo”. Así como Yo soy santo, vosotros seréis santos; así como Yo estoy apartado, vosotros estaréis apartados». A mi parecer, esta abstención no consiste solamente en apartarse de las relaciones prohibidas, como dijo el maestro. Es la abstención mencionada constantemente en el Talmud, cuyos practicantes reciben el nombre de perushim, personas apartadas. La Torá prohibió las relaciones ilícitas y los alimentos prohibidos, pero permitió al hombre mantener relaciones con su esposa y consumir carne y vino. Por tanto, una persona dominada por el deseo podría encontrar espacio para entregarse excesivamente a las relaciones con su esposa o con sus numerosas mujeres; podría encontrarse entre quienes se embriagan con vino y se hartan de carne; y podría hablar conforme a su deseo mediante toda clase de expresiones vulgares, cuya prohibición no fue mencionada expresamente en la Torá. Así podría convertirse en una persona degenerada con autorización de la Torá. Por eso, después de enumerar detalladamente las cosas que prohibió por completo, la Escritura dio un mandamiento general: debemos apartarnos también de los excesos permitidos. La persona debe reducir las relaciones sexuales, como dijeron nuestros sabios: los estudiosos de la Torá no deben encontrarse constantemente junto a sus esposas como gallos, sino mantener relaciones únicamente en la medida necesaria para cumplir el precepto correspondiente. Debe santificarse mediante la moderación en el vino, como la Escritura llamó santo al nazir. Debe recordar los males producidos por el vino, mencionados por la Torá en los casos de Nóaj y Lot. Asimismo, debe apartarse de la impureza, aunque la Torá no nos haya ordenado evitar toda impureza, como dijeron: «Las vestiduras de una persona ignorante son consideradas impuras para los perushim». El nazir también recibe el nombre de santo porque se protege de la impureza producida por un muerto. Debe cuidar su boca y su lengua, evitando contaminarlas mediante la comida excesiva y grosera o el habla repugnante, como está escrito: «Toda boca habla vileza». Debe santificarse en todas estas cosas hasta alcanzar la abstención, como dijeron acerca de Rabí Jiyá, quien nunca pronunció una conversación inútil. Este mandamiento general fue dado respecto de estas y otras cosas semejantes, después de enumerar todas las transgresiones completamente prohibidas. También quedan incluidas en este mandamiento la limpieza de las manos y del cuerpo, como dijeron nuestros sabios: «“Os santificaréis”: se refiere al agua utilizada antes de comer. “Seréis santos”: se refiere al agua utilizada después de comer. “Porque santo”: se refiere al aceite perfumado». Aunque estas disposiciones son de origen rabínico, el sentido fundamental del versículo advierte acerca de cosas semejantes: debemos ser limpios, puros y apartados de la multitud que se ensucia mediante excesos y comportamientos repugnantes. Este es el modo de proceder de la Torá: primero enumera detalles y después establece un principio general. Así, después de advertir detalladamente acerca de las leyes de las transacciones entre las personas —«no robarás», «no despojarás», «no engañaréis» y las demás prohibiciones—, dice como principio general: «Harás lo recto y lo bueno». Este precepto positivo incluye la rectitud, la equidad y todo comportamiento que vaya más allá de la obligación estricta de la ley, buscando la buena voluntad de las demás personas, como explicaré con ayuda del Santo, bendito sea, cuando llegue a su lugar. Lo mismo ocurre respecto de Shabat. La Torá prohibió las labores mediante preceptos negativos y prohibió los esfuerzos excesivos mediante un precepto positivo general: «Descansarás». Con ayuda de HaShem explicaré también esto posteriormente:

Ramban on Leviticus 19:3

וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב) (ג) וצוה איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) כי שם צוה על הכבוד וכאן יצוה על המורא ואמר ואת שבתתי תשמרו כי שם צוה על הזכירה וכאן על השמירה וכבר פירשנו (שמות כ ח) ענין שניהם:

El sentido de «porque santo soy Yo, HaShem, vuestro Dios» es que mereceremos apegarnos a Él cuando nosotros mismos seamos santos. Esto es semejante al primer Mandamiento de los Diez Mandamientos. Aquí ordena: «Cada uno temerá a su madre y a su padre». Allí ordenó honrarlos; aquí ordena temerlos. También dice: «Guardaréis Mis Shabatot». Allí ordenó recordar Shabat; aquí ordena guardarlo. Ya explicamos el sentido de ambos conceptos:

Ramban on Leviticus 19:4

ואמר אל תפנו אל האלילם והוא מלשון ואם יפנה לבבך (דברים ל יז) אשר לבבו פונה היום (שם כט יז) יאמר שלא יפנה לבו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת או שיבאו העתידות אשר יתנבאו מהם אבל יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו ולא תבא עתידות רק בגזרת עליון וכך אמרו רבותינו (שבת קמט) דיוקנות עצמן אסור להסתכל בהן משום שנאמר אל תפנו אל האלילים הכניסו אפילו ההסתכלות בהן בכלל האיסור שלא יתן דעתו בענינם כלל ואמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם להזהיר עליהם משעת עשיה והאזהרות בעבודה זרה יבאו בתורה במקומות רבים ובמדרש ויקרא רבה (כד ה) הזכירו על הפרשה הזו רבי לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) וכתיב הכא אני ה' אלהיכם לא יהיה לך (שם כ ג) וכתיב הכא ואלהי מסכה לא תעשו לכם לא תשא (שם כ ז) וכתיב הכא (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר זכור את יום השבת (שם כ ח) וכתיב הכא ואת שבתותי תשמורו כבד את אביך ואת אמך (שם כ יב) וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו לא תרצח (שם כ יג) וכתיב הכא (ויקרא י״ט:ט״ז) לא תעמוד על דם רעך לא תנאף (שם כ יג) וכתיב הכא (ויקרא י״ט:כ״ט) אל תחלל את בתך להזנותה לא תגנוב (שם כ יג) וכתיב הכא (ויקרא י״ט:י״א) לא תגנבו לא תענה (שם כ יג) וכתיב הכא (ויקרא י״ט:ט״ז) לא תלך רכיל בעמך לא תחמוד (שם כ יד) וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) ע"כ במדרש:

Dice: «No os volváis hacia los ídolos». La expresión está relacionada con: «Si tu corazón se vuelve» y «cuyo corazón se aparta hoy». Significa que el corazón no debe dirigirse hacia los ídolos para creer que contienen alguna utilidad o que mediante ellos pueden conocerse los acontecimientos futuros que sus adoradores anuncian. Todos ellos y todas sus obras deben ser considerados por vosotros como nada y vacío. Los acontecimientos futuros solamente ocurren mediante el decreto del Altísimo. Así dijeron nuestros sabios: «Está prohibido contemplar las propias imágenes, porque está escrito: “No os volváis hacia los ídolos”». Incluyeron incluso la contemplación dentro de la prohibición, para que la persona no dirija en absoluto su atención hacia estos asuntos. Dice además: «No os fabricaréis dioses de fundición», para advertir acerca de ellos desde el momento mismo de su fabricación. Las advertencias contra la idolatría aparecen en numerosos lugares de la Torá. En el Midrash Vayikrá Rabá dijeron acerca de esta sección: Rabí Leví enseñó que contiene los Diez Mandamientos: «“Yo soy HaShem, tu Dios”, y aquí está escrito: “Yo soy HaShem, vuestro Dios”. “No tendrás otros dioses”, y aquí está escrito: “No os fabricaréis dioses de fundición”. “No pronunciarás el Nombre…”, y aquí está escrito: “No juraréis falsamente por Mi Nombre”. “Recuerda el día de Shabat”, y aquí está escrito: “Guardaréis Mis Shabatot”. “Honra a tu padre y a tu madre”, y aquí está escrito: “Cada uno temerá a su madre y a su padre”. “No asesinarás”, y aquí está escrito: “No permanecerás indiferente ante la sangre de tu prójimo”. “No cometerás adulterio”, y aquí está escrito: “No profanarás a tu hija, entregándola a la prostitución”. “No robarás”, y aquí está escrito: “No robaréis”. “No darás falso testimonio”, y aquí está escrito: “No andarás difundiendo calumnias entre tu pueblo”. “No codiciarás”, y aquí está escrito: “Amarás a tu prójimo como a ti mismo”». Hasta aquí las palabras del Midrash:

Ramban on Leviticus 19:5

ואמר וכי תזבחו זבח שלמים כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה וריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד אמר כי כאשר תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדניו בעשותו כל אשר יצונו כלשון ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א׳:ד׳) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) והטעם שלא תחשבו שיהיה בעבודה זרה שום תועלת ולא תעשו עבודת ה' הנכבד על מנת לקבל פרס אלא לעשות רצונו כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחייב ואומר זה בשלמים שהם הקדשים קלים הנאכלים לבעלים בעצמם שישמרו במחשבתם להיותם בכונה רצויה וכל שכן בקדשי הקדשים או מפני שהשלמים מדתן של ישראל כמו שאמרו רבותינו (זבחים קטז) לא הקריבו בני נח שלמים והמשכיל יבין ורבותינו אמרו (חולין יג) לרצונכם זבוחו שתזבחו לדעתכם שהמתעסק בקדשים פסול:

Dice: «Cuando sacrifiquéis un sacrificio de paz…». Después de prohibir el sacrificio y todo servicio dirigido a los ídolos y a los dioses de fundición, y de reservar todos los servicios para el Nombre especial, enseña que, cuando sacrifiquen para HaShem, deben hacerlo «conforme a vuestra aceptación». Es decir, vuestro servicio debe ser aceptable delante de Él y Él debe complacerse en vosotros, como un siervo obtiene el favor de su señor cuando realiza todo lo que le fue ordenado. Es semejante a: «Será aceptado para producir expiación por él» y «la luz de Tu rostro, porque los favoreciste». El sentido es que no debéis pensar que la idolatría contiene alguna utilidad ni realizar el servicio del Nombre glorioso con la intención de recibir una recompensa. Debéis hacerlo para cumplir Su voluntad, porque Su voluntad pura es aquello que es recto y obligatorio. La Escritura dice esto acerca de las ofrendas de paz, que son sacrificios de santidad menor consumidos por sus propios propietarios, para que vigilen sus pensamientos y los presenten con una intención aceptable. Con mayor razón se aplica a los sacrificios de santidad superior. También puede mencionarlo respecto de las ofrendas de paz porque estas corresponden especialmente a la cualidad de Israel, como dijeron nuestros sabios: «Los descendientes de Nóaj no presentaron ofrendas de paz». Quien posea entendimiento comprenderá. Nuestros sabios también interpretaron: «“Conforme a vuestra voluntad sacrificaréis”: debéis sacrificar conscientemente». Quien realiza accidentalmente las acciones del sacrificio, sin intención, lo invalida:

Ramban on Leviticus 19:6

ולא תשבעו בשמי לשקר למה נאמר לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול לא יהא חייב אלא על השם המיוחד מנין לרבות כל הכנויין תלמוד לומר לא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:י״ב) מתורת כהנים (פרשה ב ו) ועל דרך האמת לא תשבעו בשמי הוא השם המיוחד וחללת את שם אלהיך הוא האלהים שממנו נתרבו כל הכנויין ושם נאמר תחילה את שם ה' אלהיך וכי לא ינקה ה' בשמו הגדול המיוחד וזה טעם "וחללת" כי כאשר ישבע בשם המיוחד לשקר יהיה מחלל שם אלהיו:

«No juraréis falsamente por Mi Nombre». Rashi, basándose en Torat Kohanim, explicó: «¿Por qué fue dicho este versículo? Ya está escrito: “No pronunciarás en vano el Nombre de HaShem, tu Dios”. Podría pensarse que solamente se incurre por el Nombre especial. ¿De dónde se incluyen todos los demás apelativos divinos? Del versículo: “No juraréis falsamente por Mi Nombre”, es decir, por cualquier nombre que Me pertenece». Conforme al camino de la verdad, «no juraréis por Mi Nombre» se refiere al Nombre especial. «Profanarás el nombre de tu Dios» se refiere a Elohim, del que se derivan todos los demás apelativos. Allí también primero dice: «El Nombre de HaShem, tu Dios», y después: «HaShem no absolverá», utilizando Su gran Nombre especial. Este es el sentido de «profanarás»: quien jura falsamente por el Nombre especial profana el nombre de su Dios:

Ramban on Leviticus 19:7

לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר בעמך לא תאור (שמות כב כז) א"כ למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:י״ד) והוא שנוי בתורת כהנים (פרשה ב יג) אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו) אינו כן אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם הדיין והנשיא שאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וחזר והזהיר (כאן) באמללים שבעם והוא החרש ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה ומלת "בעמך" נדרש (בסנהדרין פה) בעושה מעשה עמך להוציא הרשעים ועל דרך הפשט הזכיר החרש בקללה כי אע"פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד ועוד כי יזהיר בהווה שאדם מקלל החרש ומכשיל העור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו על כן "ויראת מאלהיך" (כאן) שהוא רואה הנסתרות והוסיף לאו אחר במושלים הנשיא והדיין בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם והם במשפטם יעמידו ארץ:

«No maldecirás al sordo». Rashi explicó: «Solamente sé la prohibición respecto de un sordo. ¿De dónde se incluye a cualquier persona? Del versículo: “No maldecirás a un miembro de tu pueblo”. ¿Por qué se menciona entonces al sordo? Así como el sordo se distingue porque está vivo, queda excluido el muerto, que ya no está vivo». Así se enseña en Torat Kohanim. Sin embargo, la interpretación del Talmud no es así. La Escritura primero advirtió acerca de las personas honorables del pueblo, el juez y el dirigente: «No maldecirás a los jueces y no maldecirás al dirigente de tu pueblo». Después volvió a advertir acerca de los más desfavorecidos del pueblo, representados por el sordo. A partir de ambos extremos se establece un principio general para todos los demás integrantes del pueblo: desde quien se encuentra en la cima hasta quien está al final, todos están incluidos en la prohibición. La palabra «de tu pueblo» fue interpretada como: «Quien se comporta conforme a los actos de tu pueblo», excluyendo a los malvados. Conforme al sentido literal, la Escritura menciona al sordo porque, aunque no pueda escuchar ni enfurecerse por la maldición, la Torá la prohíbe. Con mayor razón está prohibido maldecir a quien escucha, porque se avergonzará y sentirá un gran dolor. Además, advierte acerca de una conducta habitual: una persona maldice al sordo o coloca un obstáculo ante el ciego porque no los teme, pues ellos no sabrán ni comprenderán lo que hizo. Por eso dice: «Temerás a tu Dios», que contempla las cosas ocultas. La Torá añadió otra prohibición específica respecto de los gobernantes, el dirigente y el juez, porque las personas acostumbran maldecirlos en la intimidad de sus habitaciones cuando el juez declara culpable a alguien. La maldición del dirigente o del juez puede producir numerosos males, porque las multitudes, debido a su ignorancia, llegan a odiarlos y pueden levantarse contra ellos. Sin embargo, mediante sus juicios ellos sostienen la tierra:

Ramban on Leviticus 19:8

לא תלך רכיל בעמך אומר אני, על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית ריעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים "הולכי רכיל", "הולכי רגילה" וכו'. וכן תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ט:ט״ז): "לא תיכול קורצין", (דניאל ג ח): "אכלו קרציהון דיהודאי", (בבא מציעא פו א): "אכלו קורצא בי מלכא". נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת. ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון (משלי ו יג): "קורץ בעיניו", שכן דרך הולך רכיל לקרוץ בעיניו ולרמוז דברי רכילות שלא יבינו השומעים; כל זה לשון הרב. ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת? ונבוכדנאצר, בהודאת הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם וגם לא האמין להם, אבל שאל (דניאל ג יד): "הצדא שדרך מישך וגו'", וציווה שישתחוו מכאן ואילך, והיה מעביר על מה שעברו. ודריוש לא היה מאכיל לו למלשיני דניאל רק לענה וראש, וכתוב בהן (דניאל ו׳:כ״ה): "די אכלו קרצוהי די דניאל". ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אמר "לא תלך רכיל בעמך", למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא ואין לאזהרה ענין בו? אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים (בבא בתרא ה א): "ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלויי", ותרגם יונתן: (ישעיהו נח א): "קרא בגרון" - "אכלי", (ישעיהו ה כו): "ושרק לו מקצה הארץ" - "ויכלי ליה", (ישעיהו ה ל): "וינהום עליו כנהמת ים" - "ויכלי עליהון", וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות, ולכן יאמר כן (בגמ' שם) בצועק לעזים הנכנסות בשדה, ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק. ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל, וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים "אוכלי קורצין", נוהמים ברמזים. ואונקלוס תרגם רכילות ענינו וכן שמו בלשון הארמית, ולא חשש לפרש לשון הכתוב, וכן דרכו תמיד, כי להבין הענין הוא מתכוין. אבל בלשון הקודש היו קורין אותם "הולכי רכיל", מן (שיר השירים ג ו): "אבקת רוכל", (יחזקאל כו יב): "רכלתך", כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן כמו שמזכירין חכמים (משנה מעשרות ב ג): "רוכלין המחזירין בעיירות". וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם היה שם זה "רוכל" פועל ושם זה "רכיל" שם תואר בעצמו, כמו "סריס", "נזיר", ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב:

«No andarás como calumniador entre tu pueblo». Rashi explicó: «A mi parecer, todos quienes provocan disputas y relatan maledicencia caminan por las casas de sus compañeros para espiar qué cosa mala pueden ver o escuchar y después contarla en el mercado. Por eso reciben el nombre de “quienes andan difundiendo habladurías”. Onkelos tradujo: “No comerás sus acusaciones”. Así aparece también en: “Comieron sus acusaciones contra los judíos” y “comieron una acusación en la casa del rey”. Me parece que la costumbre era que el receptor de sus palabras les ofreciera algún alimento. Este acto concluía y fortalecía el compromiso, confirmando sus palabras como verdaderas. Aquella comida recibía el nombre de “comer acusaciones”, relacionado con “hace señales con sus ojos”, pues quien difunde habladurías acostumbra guiñar los ojos y expresar sus insinuaciones mediante señales para que los demás no comprendan». Hasta aquí las palabras del maestro. Esta explicación de la traducción no posee ni sentido ni fundamento. Quien escucha a un calumniador no le jura que creerá sus palabras ni le entrega una señal o prueba. Tampoco el esclavo que acusa a alguien ante su señor recibe necesariamente la promesa de que este lo escuchará. ¿Qué sentido tendría entonces aquella comida? Nevujadnetzar actuó como actuó después de que los justos reconocieron su conducta. No alimentó a los acusadores ni juró creerles, y tampoco los creyó inmediatamente. Les preguntó: «¿Es verdad, Shadraj, Meshaj…?». Les ordenó que desde aquel momento se inclinaran, dispuesto a pasar por alto lo ocurrido anteriormente. Darío tampoco dio alimento a los acusadores de Daniel, sino amargura y veneno. Acerca de ellos está escrito: «Quienes habían comido la acusación contra Daniel». Incluso si realmente hubiera existido semejante costumbre en aquellos tiempos, después de que la Escritura dice «no andarás como calumniador entre tu pueblo», ¿por qué mencionaría Onkelos aquella costumbre absurda, que no forma parte de la prohibición? La expresión aramea empleada aquí significa fundamentalmente emitir un sonido. Es habitual en las palabras de nuestros sabios: «Las cabras no son expulsadas por sí mismas y se necesita a un hombre que les grite». Yonatán tradujo: «“Clama a voz en cuello”: grita». «“Silbará hacia él desde el extremo de la tierra”: le hará un llamado». «“Rugirá contra él como el rugido del mar”: rugirá contra ellos». Y así aparece en numerosos lugares. Se utiliza para cualquiera que emite un sonido y comunica su intención sin articular palabras. Por eso el Talmud emplea esta expresión para quien grita a las cabras que entran en un campo. Yonatán la utiliza respecto de quien silba, ruge o grita. Quienes difunden calumnias acostumbran presentarse ante muchas personas o ante el gobernante, rugir con su garganta y guiñar sus ojos, insinuando que han escuchado determinadas cosas, hasta que se insiste para que las revelen. Por eso reciben el nombre de «quienes emiten acusaciones»: quienes gruñen mediante insinuaciones. Onkelos tradujo el concepto de la calumnia y utilizó su nombre en arameo. No intentó explicar la raíz de la palabra hebrea. Este es siempre su modo de proceder: su intención es permitir que se comprenda el asunto. En la lengua sagrada, sin embargo, reciben el nombre de «quienes andan como vendedores ambulantes», relacionado con: «Los polvos del mercader» y «tus mercancías». El vendedor ambulante camina todo el día, compra aquí y allá y después vende en diferentes lugares, como mencionan los sabios: «Los vendedores ambulantes que recorren las ciudades». Este es el sentido de «entre tu pueblo»: camina entre muchas personas. Para distinguir entre ambos términos, «rojel», mercader, es un nombre de oficio, mientras que «rajil», calumniador, es una cualidad adherida a la propia persona, como «eunuco» o «nazir». El nombre indica que este comportamiento se encuentra en su propia alma y recae sobre él:

Ramban on Leviticus 19:9

לא תשנא את אחיך בלבבך בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו כד) בשפתיו ינכר שונא הזכיר הכתוב בהווה ואמר הוכח תוכיח את עמיתך מצוה אחרת ללמדו תוכחת מוסר "ולא תשא עליו חטא" שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו ולזה יטה לשון אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ט:י״ז) שאמר ולא תקבל על דיליה חובא שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו ואחרי כן צוה שתאהוב אותו והנה השונא את רעהו עובר בלאו והאוהב לו מקיים עשה והנכון בעיני כי "הוכח תוכיח" כמו והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כא כה) ויאמר הכתוב אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו:

«No odiarás a tu hermano en tu corazón». Puesto que los enemigos acostumbran ocultar el odio dentro de su corazón, como está escrito: «Quien odia se disfraza con sus labios», la Escritura habla del caso habitual. Después dice: «Ciertamente reprenderás a tu compañero». Este sería otro precepto: enseñarle una corrección moral. «Y no cargarás por su causa un pecado» significaría que la culpa recaerá sobre ti cuando él peque y tú no lo hayas reprendido. Hacia esta interpretación se inclina la traducción de Onkelos: «No recibirás un pecado por su causa», es decir, no recibirás tú un castigo por el pecado cometido por él. Después ordena amarlo. Por tanto, quien odia a su compañero transgrede un precepto negativo y quien lo ama cumple un precepto positivo. Sin embargo, a mi parecer, la explicación correcta es que «ciertamente lo reprenderás» significa algo semejante a: «Avraham reprendió a Avimélej». La Escritura dice: No odies a tu hermano dentro de tu corazón cuando haga contra ti algo que no deseas. Debes reprocharlo y preguntarle: «¿Por qué actuaste así conmigo?». «No cargarás por su causa un pecado» significa que no debes guardar tu odio oculto en el corazón sin comunicárselo. Cuando lo confrontes, podrá justificarse ante ti, arrepentirse o confesar su pecado, y entonces podrás perdonarlo. Después advierte que no debes vengarte de él ni guardar en tu corazón lo que te hizo. Una persona podría no odiar a su compañero y, sin embargo, conservar el recuerdo de su falta dentro del corazón. Por eso la Torá le ordena borrar de su corazón la transgresión y el pecado de su hermano. Después ordena amarlo como a sí mismo:

Ramban on Leviticus 19:10

וטעם ואהבת לרעך כמוך הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב) אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך" והשוה אותם במלת "לרעך" וכן ואהבת לו כמוך (ויקרא י״ט:ל״ד) דגר שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו' וענין הנקימה והנטירה כבר פירשוהו רבותינו (תו"כ קדושים ד י יא) שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון השאילני מגלך השאילני קרדומך כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן אינו מחוייב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו (ויקרא כ״ד:י״ט) והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל וכל שכן בענין נפש שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו על פי בית דין המורים במשפטי התורה:

El sentido de «amarás a tu prójimo como a ti mismo» es una expresión intensificada. El corazón humano no puede aceptar literalmente que se ame a otra persona exactamente con el mismo amor con que se ama la propia vida. Además, Rabí Akivá ya enseñó: «Tu vida tiene prioridad sobre la vida de tu compañero». El mandamiento de la Torá consiste en amar para el compañero, en todos los asuntos, el mismo bien que una persona desea para sí misma. Quizá, puesto que no dice «amarás a tu prójimo como a ti mismo», sino «amarás para tu prójimo como para ti», equipara ambos amores mediante la preposición «para». Así dice también respecto del converso: «Lo amarás como a ti mismo». El sentido es igualar en el pensamiento el deseo de bien para ambos. En ocasiones, una persona ama a su compañero solamente respecto de ciertos asuntos. Puede desear que posea riquezas, pero no sabiduría, o algo semejante. Incluso si lo ama en todos los ámbitos, podría desear que su compañero alcance riqueza, propiedades, honor, conocimiento y sabiduría, pero sin llegar a ser igual a él. Siempre desea en su corazón poseer más que el otro en cada cosa buena. La Escritura ordena que esta inferioridad nacida de la envidia no exista en su corazón. Debe desear que el bien de su compañero aumente del mismo modo que desea el aumento de su propio bien, sin establecer límites al amor. Por eso dice acerca de Yehonatán: «Lo amó como amaba su propia alma». Yehonatán eliminó de su corazón la cualidad de la envidia y dijo a David: «Tú reinarás sobre Israel…». Nuestros sabios ya explicaron que la venganza y el rencor mencionados aquí se aplican a asuntos que no implican una obligación monetaria: «Préstame tu hoz». «Préstame tu hacha». Pero cuando el compañero le debe dinero, por ejemplo debido a daños u obligaciones semejantes, no está obligado a renunciar a lo que le corresponde. Puede demandarlo ante un tribunal y recibir el pago, conforme al versículo: «Como hizo, así se hará con él». El propio responsable está obligado a pagar, del mismo modo que devuelve lo que tomó prestado o robó. Con mayor razón, en un asunto relacionado con una vida, puede mantener su reclamación hasta recuperar, mediante el tribunal que aplica las leyes de la Torá, la sangre de su hermano de manos del asesino:

Ramban on Leviticus 19:11

את חקותי תשמרו ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו' חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:י״ט) ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם אלא בלבישת שעטנז לא בכלאי הבהמה ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה) רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א) והנה צוה סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים" שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט) ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י׳:ו׳) אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו כי הם חקות שמים וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז) וכבר כתבתי בסדר בראשית (א כו) שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית:

«Guardaréis Mis estatutos. Estos son: no harás aparear animales de especies diferentes…». Rashi explicó: «Los estatutos son decretos del Rey que no poseen una razón conocida». Nuestros sabios no dijeron que la razón fuera desconocida y que la inclinación maligna y las naciones del mundo discutieran contra ellos sino respecto de la vestimenta de shaatnez, no respecto de la mezcla de animales. La intención tampoco es que el decreto del Rey de reyes carezca de razón en algún lugar, pues: «Toda palabra de Dios es refinada». Los jukim son decretos establecidos por el rey dentro de su reino sin revelar al pueblo su utilidad. El pueblo no percibe en ellos un beneficio semejante al que encuentra en las leyes racionales. Los cuestiona en su corazón, pero los acepta por temor a la autoridad real. Del mismo modo, los jukim del Santo, bendito sea, son Sus secretos dentro de la Torá. El pueblo no percibe su utilidad mediante su propio pensamiento, como ocurre con los mishpatim, pero todos poseen una razón correcta y una utilidad perfecta. La razón de la prohibición de las mezclas es la siguiente. HaShem creó en el mundo las diferentes especies de todas las criaturas vivientes: plantas y animales con movimiento. Colocó en ellas una capacidad reproductiva, para que las especies perduraran eternamente durante todo el tiempo que Él, bendito sea, deseara conservar el mundo. Ordenó a aquella capacidad producir conforme a sus especies y no cambiar jamás, como está escrito respecto de todas: «Según su especie». También dispuso la unión mediante la cual hacemos aparear a los animales para conservar las especies, del mismo modo que los hombres se unen con las mujeres para reproducirse. Quien mezcla dos especies altera y niega la obra de la creación, como si pensara que el Santo, bendito sea, no hubiera completado todo lo necesario en Su mundo y él quisiera ayudar en la creación, añadiendo nuevas criaturas. Las especies animales diferentes no producen descendencia entre sí. Incluso las especies cercanas por naturaleza que pueden engendrar juntas, como el caballo y el asno que producen mulas, producen una descendencia estéril que no puede reproducirse. Por ambas razones, el acto de mezclar especies es repugnante y vano. También las plantas injertadas, cuando una especie es mezclada con otra, no producen posteriormente frutos capaces de reproducirse. Así, su prohibición contiene igualmente las dos razones mencionadas. Este es el sentido de: «No sembrarás tu campo con mezclas», que conforme a nuestros sabios se refiere también al injerto. La Torá prohibió además sembrar juntas diferentes especies, porque cambian tanto en su naturaleza como en su apariencia cuando absorben alimento unas de otras. Cada semilla parece entonces como si estuviera compuesta de dos especies. Está prohibido arar con un toro y un asno porque todo agricultor acostumbra colocar a su pareja de animales dentro del mismo establo y podría llegar a hacerlos aparear. Uno de nuestros compañeros añade otra razón para la prohibición de las mezclas: no deben confundirse las fuerzas celestiales que hacen crecer las plantas, provocando que estas absorban unas de otras. Nuestros sabios dijeron en Bereshit Rabá: Rabí Shimón enseñó: «No existe una sola hierba abajo que no posea una constelación en el firmamento que la golpea y le dice: crece. Esto es lo que está escrito: “¿Conoces los estatutos de los cielos? ¿Puedes establecer su autoridad sobre la tierra?”». Quien injerta o siembra mezclas para que absorban unas de otras anula los estatutos celestiales. Por eso dice: «Guardaréis Mis estatutos», porque son estatutos de los cielos. Así dijo Rabí Janiná en nombre de Rabí Pinjás: «Por causa de los estatutos mediante los cuales establecí Mi mundo». Ya escribí en la sección Bereshit que todas las plantas poseen sus fundamentos en las realidades superiores y que desde allí HaShem les ordenó la bendición, vida para siempre. Quien mezcla especies niega y confunde la obra de la creación:

Ramban on Leviticus 19:12

ובגד כלאים שעטנז למה נאמר לפי שנאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן תלמוד לומר בגד מנין לרבות את הלבדים תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:י״ט) ואינו נכון בעיני שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים שאינן אלא שוע בלבד וכך שנינו (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדים אסורין מפני שהן שוע ובגמרא אמרו (נדה סא) ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ד יח) אין לי אלא בגד ומנין לרבות הלבדים תלמוד לומר שעטנז בא לרבות הדברים שאינן בגד מ"לא תלבש שעטנז" שלא הוזכר בגד והמדרש הוא עיקר שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (יבמות ה נדה סא) כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה ממה שאמרו (מנחות לט) שמע מינה קשר העליון בציצית דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה אע"פ שאינו נמלל ושזור זה עם זה אבל הענין כך הוא שאמר הכתוב "ובגד כלאים שעטנז" לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים שהוא ערובים ובמשנה תורה (דברים כב יא) הוסיף לבאר שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו "יחדו" כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו כי "יחדו" הוא הכלאים כמו שאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו כלומר קשורים ומחוברים והחבור בבגדים בשתי תכיפות כי מלשון "יחדו" למדו כן כי שתי תכיפות הן חבור ומשם למדו שהכלאים אסורין אע"פ שאינן בגד אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים אף על פי שאינו ארוג וכענין ששנינו (כלאים פ"ט מ"ט) לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו ולשון "נוז" מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת כמו הטווי שאין ממנו בה אלא הטי"ת וענינה לפי דעתי נלוז מלשון תועבת ה' נלוז (משלי ג לב) מטה ומעקם דרכיו ונלוזים במעגלותם (שם ב טו) פתלתולים ומטים כי כן הדבר השזור פתול ומעוקם וכמו ששנינו (כלאים פ"ט מ"ח) רבי שמעון אומר נלוז ומליז אביו שבשמים עליו מטה השם הנכבד מדרכי רחמיו עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל (תהלים יח כז) ובלשון חכמים משמשין בו בקוצר לבן מלכים שנוז לבו עליו ונטל את הצפורן לחתור על אביו (שמו"ר לז ב) שנטה לבו לדרך רעה ומזה אמרו בתלמוד סנהדרין (מא) מנזייתיה דמר לא אמרי ביה ולא מידי כלומר אם היית רוצה להתעקם ולהטות הדברים לא היינו יודעים לנגדך כלום נזייתיה כמו נלזייתיה כלומר הטייתו וזהו האמת והנכון בענין הזה ולפיכך הוצרך להתיר כלאים בציצית אע"פ שאין הציצית ארוג ואינו בגד וזהו דין תורה אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם או שוע או טווי או נוז ולפיכך שנינו (כלאים ט ט) הלבדים אסורין מפני שהן שועים פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוגרין בארוג והכל מדרבנן וטעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינין ואסר הרגילים להעשות מהן בגד והרב אמר במורה הנבוכים (ג לז) טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם ואמר שמצא זה כתוב בספריהם ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם:

Ramban on Leviticus 19:13

והיא שפחה נחרפת לאיש מיועדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ׳) והנראה אלי כי הוא מלשון כאשר הייתי בימי חרפי (איוב כט ד) בימי נעורי וכן לא יחרף לבבי מימי (שם כז ו) שלא יהיה לי לב נער ויקראו ימי הנעורים ימי חורף כי החורף בראשית השנים וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף יאמר הכתוב שהיא שפחה נערה לאיש ידוע כי הפילגש אשר היא משרת את האיש וישכב עמה תקרא נערה לו כי גם כל משרת האדם יקרא נערו ומורגל בלשון חכמים לאמר על השוכבת עם האיש משמשת עמו והיא נחרפת שנעשית נערה לאיש וידועה לו מנסיפד"ה בלע"ז וכן בלשון חכמים (סנהדרין נח) דקרו לה רביתא דפלניא והענין שאינה אשתו לגמרי אבל נתן לה קדושין והיא לו לנערה משמשת:

«Es una sierva desposada con un hombre». Rashi explicó: «Designada para un hombre. No conozco otro ejemplo de esta expresión en la Escritura». A mi parecer, la palabra procede de: «Como era yo en los días de mi juventud» y «mi corazón no se avergonzará durante mis días», es decir, no poseeré un corazón juvenil. Los días de juventud son llamados «días de invierno», porque el invierno se encuentra al comienzo del año, mientras que la vejez corresponde al verano, época de la recolección. La Escritura dice que es una joven esclava perteneciente a un hombre determinado. Una concubina que sirve a un hombre y se acuesta con él recibe el nombre de «joven» suya, porque todo servidor de una persona puede recibir el nombre de su muchacho o joven. En el lenguaje de nuestros sabios es habitual llamar a quien mantiene relaciones con un hombre «la que le sirve». Esta mujer es «nejeréfet», es decir, ha sido convertida en joven sirviente de un hombre y es conocida como perteneciente a él. En lengua romance se diría prometida o destinada. Así también dicen nuestros sabios: «La joven de fulano». El sentido es que todavía no es plenamente su esposa, pero él le entregó kidushín y ella está destinada a servirlo como su mujer:

Ramban on Leviticus 19:14

בקרת תהיה יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה "כי לא חפשה" ואין קדושיה גמורין לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ׳) וכן אמרו כל המפרשים ואם כן יזהיר הכתוב בבקור הזה מפני שהיא דומה לאשת איש אולי יטעו בה ואין פירושם מתוק בפי כי בידוע שיבוקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם וכן יבקרו בכל חייבי המיתות ואני סובר שהיא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו מלשון הפקר כי עיקר הלשון הבקר כמו שאמרו (פאה פ"ו מ"א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה ותנן נמי (שביעית פ"ט מ"ד) אוכלין על המובקר אבל לא על השמור ותרגם יונתן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) סריקין ובקרין כלומר בעלי הבקר בשקריהם ובפחזותם (ירמיהו כג לב) ובקרותהון ואמרו כי תשמטנה ונטשתה (שמות כג יא) תרגמו הירושלמי ותבקרנה וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי"ת אבל הרגילו בגמרא לומר ממנו הפקר כי האותיות האלה מתחלפות אצלם תמיד כאשר אומרים (פסחים מה) מן עבשו פרודות (יואל א יז) עפשו וכן בכתוב במקומות הרבה כמו שהזכרתי בפסוק נשפת ברוחך (שמות טו י) ופירוש הפסוק הזה שאמר בשפחה הזאת אע"פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו כלומר מופקרת תחשב אצלו ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש כי לא חפשה להיות אשתו גמורה אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ט:כ׳) שאמר בקורתא תהא לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל (שופטים ט ד) במלת בקרין:

«Habrá investigación». Rashi explicó: «El tribunal debe investigar el asunto para no condenarlos a muerte, porque ella no fue liberada y sus kidushín no son completos». Así explicaron todos los comentaristas. Conforme a ello, la Escritura advertiría específicamente acerca de investigar este caso porque se parece al de una mujer casada y podría producirse un error. Esta explicación no resulta agradable para mí. Es evidente que todo asunto debe ser investigado y que no se condenará a una persona gratuitamente. También se investigan todos los casos que podrían producir una pena de muerte. A mi parecer, esta palabra es única en la Escritura, pero es habitual en arameo y en las palabras de nuestros sabios, relacionada con hefker, abandono o falta de propietario. La forma fundamental es hevker, como dijeron: «Bet Shamai sostiene que aquello abandonado para los pobres se considera abandonado. Bet Hilel sostiene que debe ser abandonado también para los ricos, como ocurre durante el año sabático». También enseñamos: «Se puede comer basándose en lo abandonado, pero no en lo custodiado». Yonatán tradujo: «Hombres vacíos y desenfrenados» como «personas ociosas y abandonadas». Asimismo, «mediante sus falsedades y ligereza» fue traducido mediante una expresión semejante. La frase: «La dejarás descansar y la abandonarás» fue traducida en el Targum Yerushalmi como «la dejarás sin dueño». En la Mishná, la palabra aparece siempre con bet, pero en el Talmud acostumbraron pronunciar hefker con pe, porque estas letras se intercambian constantemente en su lenguaje. Así dicen «se pudrieron las semillas» utilizando una pe en lugar de la bet del versículo. En la Escritura existen muchos intercambios semejantes, como mencioné al explicar: «Soplaste con Tu viento». La explicación del versículo es: Aunque esta esclava esté destinada a un hombre, no será considerada plenamente su esposa. «Será abandonada para él», es decir, se considera respecto de él como una mujer sin el vínculo matrimonial completo. Por eso no serán ejecutados conforme a la ley del adúltero y la adúltera de una mujer casada, porque ella todavía no ha sido liberada para convertirse plenamente en su esposa. Sin embargo, él llevará una ofrenda por la culpa debido a que ella estaba destinada para otro hombre. Onkelos, que tradujo «habrá investigación» mediante una palabra aramea semejante, utilizó el mismo lenguaje de Yonatán ben Uziel al traducir «desenfrenados»:

Ramban on Leviticus 19:15

וערלתם ערלתו את פריו "ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתר מליהנות בו", לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ״ג), ויפה פירש. ואם כן, יהיה: (יחזקאל מד ט): "ערל לב" - סגור לב, כמו שנאמר (הושע יג ח): "ואקרע סגור לבם". וכן (ירמיהו ו י): "ערלה אזנם" - שהיא סגורה ואטומה, אין הקול נכנס בה. ו(שמות ו יב): "ערל שפתים" - סגור שפתים, כי העלגות אוטם וסגירות בגידי הלשון, ופעמים בגידי השפתים שלא יפתחו כראוי; והדבור יקרא פתיחה, (משלי לא ח): "פתח פיך לאלם", (איוב ג א): "פתח איוב את פיהו", (משלי ח ו): "ומפתח שפתי מישרים", (מיכה ז ה): "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך". והזכיר הכתוב אטימות בפרי הבא בתוך שלש שנים, לאסרו בהנאה. ולא יאמר כן בשאר אסורי הנאה, כי ביאת הפרי בתחילתו יקרא פתיחה, כמו שאמר (שיר השירים ז יג): "פתח הסמדר". ולכך אמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים", כאילו הפירות סגורים באילנות, לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר. וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה' והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה' והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים ואמת הדבר עוד כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה כדג שאין לו קשקשת (ויקרא י״א:ט׳) והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף והרב נתן גם בזה טעם במורה הנבוכים (ג לז) כטעמו ברוב המצות כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף יעשו אותם בעת נטיעת האילנות ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכשוף ההוא ולכך צותה התורה באסור הפרי הבא קודם שלש שנים שלא יבאו לעשות המעשים הרעים ההם כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית ושנאכלהו לפני השם היפך אכלם אותו לפני עבודה זרה:

«Consideraréis incircunciso su fruto». Rashi explicó: «Cerraréis su abertura; permanecerá cerrado y oculto, sin que pueda obtenerse beneficio de él». Explicó correctamente. Por tanto, «incircunciso de corazón» significa un corazón cerrado, como está escrito: «Rasgaré la clausura de su corazón». «Su oído está incircunciso» significa que está cerrado y sellado, de modo que la voz no entra en él. «Incircunciso de labios» significa que sus labios están cerrados. La dificultad para hablar procede de un cierre o bloqueo de los tendones de la lengua, y en ocasiones de los músculos de los labios, que no se abren correctamente. El habla recibe el nombre de «apertura»: «Abre tu boca por el mudo»; «Iyov abrió su boca»; «La apertura de mis labios pronunciará cosas rectas»; «Guarda las aperturas de tu boca de la mujer que yace en tu seno». La Escritura menciona el cierre respecto del fruto producido durante los primeros tres años para prohibir cualquier beneficio de él. No emplea esta expresión respecto de las demás prohibiciones de beneficio, porque el comienzo de la producción de un fruto recibe el nombre de «apertura», como está escrito: «Ha abierto la flor de la vid». Por eso dice: «Durante tres años será para vosotros incircunciso», como si los frutos permanecieran cerrados dentro de los árboles, sin producir flor ni abrir sus brotes. La razón de este mandamiento es honrar a HaShem mediante las primicias de toda nuestra producción, tanto del fruto de los árboles como de la cosecha de la viña. No comeremos de ellos hasta presentar durante un año todos sus frutos como alabanzas para HaShem. El fruto producido durante los primeros tres años no es digno de ser presentado ante el Nombre glorioso. Es escaso, y durante los primeros tres años el árbol todavía no proporciona a sus frutos un sabor o aroma bueno. La mayoría de los árboles ni siquiera producen fruto hasta el cuarto año. Por eso esperamos con todos ellos y no probamos nada de sus frutos hasta presentar como santidad delante de HaShem todo el primer fruto bueno de la plantación. Allí será comido y alabarán el Nombre de HaShem. Este mandamiento es semejante al precepto de las primicias. También es verdad que el fruto producido al comienzo de la plantación posee mucha humedad, es excesivamente pegajoso, perjudica al cuerpo y no es bueno para comer. Es semejante a los peces que carecen de escamas. Los alimentos prohibidos por la Torá también perjudican al cuerpo. El maestro ofreció además una explicación semejante a la que utiliza respecto de muchos preceptos en la Guía de los Perplejos. En aquella época, los astrólogos y hechiceros realizaban ciertos actos mágicos durante la plantación de los árboles y creían que mediante ellos el árbol produciría fruto antes del tiempo habitual establecido por la naturaleza. Cuando aparecía el fruto, lo ofrecían delante de la idolatría en cuyo nombre habían realizado aquel acto mágico. Por eso la Torá prohibió el fruto producido antes de transcurrir tres años, para que las personas no llegaran a realizar aquellas prácticas perversas. La mayoría de los árboles comienzan a dar fruto durante el cuarto año. La Torá ordenó comerlo delante de HaShem, en oposición a la costumbre de comerlo delante de la idolatría:

Ramban on Leviticus 19:16

לא תאכלו על הדם להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג) לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ״ו) והעולה משם לפי הסוגיא שהם כולם מן התורה שכלל הכתוב כל אכילת הדם בלאו אחד ואם כן מה שאמר הכתוב בשאול (שמואל א יד לג) הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם שהיו חוטאים באחד מן השמות הנכללים בלאו הזה כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה זהו מה שאמר (שם פסוק לב) ויעט העם אל השלל שהוא כעיט הדורס ואוכל ויקחו צאן ובקר וגו' וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם מרוב השלל בבהמות כשהיו שופכים דמם ארצה היו תולשים אבריהם ואוכלין קודם שימותו ועל דרך הפשט הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים כי הוא דבר למד מענינו והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים כמו שנאמר (שם פסוק לו) נקרבה הלום אל האלהים והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא ולכך אמר הכתוב (שם פסוק לג) ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם לומר הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום ואתם שואלים ללא אלהים בגידה היא זו ועוד אפרש איסור מעונן ומנחש (דברים יח ט):

«No comeréis sobre la sangre». Rashi explicó: «Fue interpretado de muchas maneras en el tratado Sanhedrín». De la discusión talmúdica se deduce que todas aquellas interpretaciones pertenecen a la Torá. La Escritura incluyó varias formas de alimentación relacionadas con la sangre dentro de una misma prohibición. Por tanto, cuando está escrito acerca de Shaúl: «El pueblo peca contra HaShem comiendo sobre la sangre», significa que transgredían una de las prohibiciones incluidas en este versículo. Comían de los animales antes de que saliera completamente su vida. Este es el sentido de: «El pueblo se lanzó sobre el botín», como un ave de presa que se arroja sobre su presa y come. «Tomaron ovejas, ganado vacuno… los degollaron sobre la tierra y el pueblo comió sobre la sangre». Debido a la abundancia del botín animal, mientras derramaban la sangre sobre la tierra, arrancaban sus miembros y los comían antes de que los animales murieran completamente. Conforme al sentido literal, sin embargo, este era uno de los procedimientos de hechicería o adivinación, pues el versículo debe comprenderse dentro de su contexto. Derramaban la sangre y la reunían dentro de un pozo. Según su creencia, los demonios se congregaban allí y comían junto a su mesa, comunicándoles los acontecimientos futuros. Cuando Israel se encontraba con Shaúl en aquel campamento, sentía un gran temor ante los filisteos. Shaúl no hacía nada sin consultar los Urim y Tumim, como está escrito: «Acerquémonos aquí a Dios». El pueblo, sin embargo, consultaba demonios o hechicerías para conocer el camino que debía seguir y lo que debía hacer. Comían sobre la sangre para realizar aquel procedimiento. Por eso dice: «Informaron a Shaúl diciendo: el pueblo está pecando contra HaShem, comiendo sobre la sangre». Shaúl respondió: «Habéis actuado con traición». HaShem os ha concedido hoy una gran salvación y vosotros consultáis a quienes no son Dios. Esto constituye una traición. Con ayuda de HaShem explicaré posteriormente las prohibiciones de calcular tiempos y practicar adivinaciones:

Ramban on Leviticus 19:17

אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם קדושין ולא תזנה הארץ אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותם במקום אחר ולא בארצכם וכן הוא אומר (ירמיהו ג ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו' לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ״ט) ולא הבינותי דעתו שאין זנות בתורה בפנויה שהלכה פסוקה היא (יבמות סא) פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות לא עשאה זונה ומפורש אמרו בסנהדרין (נ) ובת איש כהן כי תחל לזנות (ויקרא כ״א:ט׳) יכול אפילו פנויה והקשו והא "לזנות" כתיב ותירצו כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וכן אמרו אשה זונה וחללה לא יקחו (להלן כא ז) שאינו בפנויה אלא גיורת ומשוחררת או שנבעלה בעילת זנות ממי שאין קדושין תופסין בה כמו שמפורש ביבמות (שם) ובסיפרא (אמור פרק א ז) אשה זונה ר' יהודה אומר זו אילונית וחכמים אומרים אין זונה אלא הגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ר' אליעזר אומר אף פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות וכך אמרו (תמורה כט) לענין לא תביא אתנן זונה (דברים כג יט) שאינו בפנויה כלל אבל הברייתא השנויה בת"כ (פרק ז א) והנזכרת במסכת סנהדרין (סנהדרין ע״ו) או שהיא כרבי אליעזר ואינה הלכה או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות כגון כותי ועבד וחייבי כריתות ומיתות בית דין שזה נקרא זנות לדעת חכמים וזהו שאמרו במוסר את בתו פנויה שלא לשם אישות כלומר למי שאי אפשר להיות אישות ביניהם וכן מה ששנינו שם בסיפרא (שם ז ב) ולא תזנה הארץ מזנים הם הפירות והוא דרך אגדה נדרש ממלת הארץ מדלא כתיב ולא יזנו אנשי הארץ אבל עיקר הכתוב שהוא לאו שני וכבר מנאו בעל הלכות גדולות בחשבון הלאוין והיא אזהרה לאיש הזונה ולבת עצמה שלא תמסור עצמה לשם זנות ומכאן הוא שאמרו שם בברייתא (ת"כ שם ז א) וכן היא המוסרת עצמה שלא לשם אישות וטעם הכתוב כי בעבור שהבת ברשות אביה והוא רשאי בנעוריה לקדש אותה ולהכניסה לחופה והאונס והמפתה אותה נותן קנסה לאביה פירש הכתוב שאיננו רשאי למוסרה למי שיהיה זנות והזהירו מזה בלאו ואחרי אזהרת האב הזהיר גם הזונים עצמם האיש והאשה ורש"י כתב בפרשת אמור אל הכהנים (להלן כא ז) זונה שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר וזו הודאה ממנו שאין זנות בכשרין אלא שהוא מרבה בה אף חייבי לאוין וזה דעתו גם בפירושיו בגמרא (יבמות סא) וגם זה איננו נכון אלא מחייבי כריתות וכותי ועבד שאין קדושין בה היא נעשית זונה וכהן לוקה עליה משום זונה אבל מחייבי לאוין ממזר וגר ועמוני ומואבי אינה זונה ואינו לוקה עליה אלא שנפסלה מן התרומה ומן הכהונה דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ב) כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסולה (יבמות סח) ומחייבי לאוין שבכהונה נעשית חללה:

«No profanarás a tu hija entregándola a la prostitución». Rashi explicó: «Se refiere a quien entrega a su hija soltera a un hombre sin intención matrimonial. “Y la tierra no se prostituirá”: si haces esto, la tierra prostituirá sus frutos y los producirá en otro lugar, no en vuestra tierra. Así está escrito: “Las lluvias fueron retenidas y la lluvia tardía no llegó, pero tuviste frente de mujer prostituta…”». No comprendí su opinión. Conforme a la halajá establecida, una mujer soltera no adquiere la condición jurídica de zoná por mantener relaciones con un hombre soltero sin intención matrimonial. Está expresamente dicho en el tratado Sanhedrín, respecto de: «La hija de un sacerdote que comience a prostituirse». Podría pensarse que se refiere incluso a una soltera. El Talmud pregunta: «Pero está escrito “prostituirse”». Responde que sigue la opinión de Rabí Eliezer, quien sostiene que un soltero que mantiene relaciones con una soltera sin intención matrimonial la convierte en zoná. También respecto de: «No tomarán una mujer zoná o profanada», la palabra zoná no se refiere a una mujer soltera común, sino a una conversa, una esclava liberada o una mujer que mantuvo una relación ilícita con alguien con quien los kidushín no pueden surtir efecto. Así se explica en Yevamot y en el Sifrá: «“Una mujer zoná”. Rabí Yehudá dice: una mujer incapaz de tener hijos. Los sabios dicen: una zoná solamente es la conversa, la esclava liberada o quien mantuvo una relación ilícita. Rabí Eliezer dice: también una mujer soltera que mantuvo relaciones con un hombre soltero sin intención matrimonial». Lo mismo dijeron acerca de: «No llevarás al Santuario el pago de una zoná»: no se refiere en absoluto a una mujer soltera común. La baraita de Torat Kohanim mencionada en el tratado Sanhedrín sigue la opinión de Rabí Eliezer y no corresponde a la halajá. También puede referirse a quien entrega a su hija a alguien con quien no puede existir matrimonio, por ejemplo un gentil, un esclavo o alguien cuya relación produce karet o pena de muerte judicial. Esto recibe el nombre de prostitución conforme a la opinión de los sabios. Este es el sentido de: «Quien entrega a su hija soltera sin intención matrimonial»: a una persona con quien no puede existir un matrimonio válido. Lo enseñado en el Sifrá: «“La tierra no se prostituirá”: los frutos serán prostituidos», es una interpretación agádica derivada de la palabra «la tierra», pues no está escrito «los habitantes de la tierra no se prostituirán». Sin embargo, el sentido principal del versículo es que constituye una segunda prohibición independiente. El autor de Halajot Guedolot ya la contó entre las prohibiciones negativas. Es una advertencia dirigida al hombre que practica la prostitución y a la propia hija para que no se entregue a relaciones ilícitas. De aquí procede lo dicho en la baraita: «También ella, que se entrega a sí misma sin intención matrimonial». El sentido del versículo es el siguiente. Puesto que la hija se encuentra bajo la autoridad de su padre y este puede, mientras ella es joven, entregarla mediante kidushín y llevarla a la jupá, y puesto que quien la viola o seduce paga la multa a su padre, la Escritura explica que él no está autorizado a entregarla a una persona con quien la relación constituya prostitución. Lo advierte mediante un precepto negativo. Después de advertir al padre, advierte también a quienes cometen la relación, el hombre y la mujer. Rashi escribió en la sección Emor: «Una zoná es quien mantuvo una relación prohibida con un israelita, por ejemplo alguien sujeto a karet, un netín o un mamzer». Esto constituye un reconocimiento de que una relación entre personas aptas no la convierte en zoná. Sin embargo, incluyó también a quienes transgreden simples prohibiciones negativas. Esta es también su opinión en sus comentarios al Talmud. Tampoco esto es correcto. Solamente una relación con alguien sujeto a karet, un gentil o un esclavo, con quien los kidushín no tienen efecto, la convierte en zoná. Un sacerdote recibe azotes por casarse con ella debido a la prohibición de zoná. Pero si mantuvo relaciones con una persona prohibida solamente mediante un precepto negativo —un mamzer, un converso, un amonita o un moabita— no se convierte en zoná. Queda, sin embargo, inhabilitada para comer terumá y para el sacerdocio, como está escrito: «Cuando sea para un hombre extraño». Desde el momento en que mantiene relaciones con una persona inadecuada para ella queda inhabilitada. Cuando la relación prohibida es una de las prohibiciones particulares del sacerdocio, se convierte en jalalá:

Ramban on Leviticus 19:18

את שבתתי תשמרו האזהרות בשבת רבות בתורה כמו בעבודה זרה מפני שגם היא שקולה כנגד כל המצות כי מי שאינו משמר אותה מכחיש במעשה בראשית ואין לו תורה כלל ולרבותינו בהן מדרש אמרו בכאן יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' בתורת כהנים (פרק ז ו) ועל דרך האמת יצוה בשבת הגדול ובשבת שהוא מקדשו וצוה בו שמירה ומורא והנה אין מלאכת בית המקדש דוחה השבת והמקדש ואם תשכיל תבין:

«Guardaréis Mis Shabatot». Las advertencias acerca de Shabat aparecen muchas veces en la Torá, como ocurre con la idolatría. La razón es que también Shabat equivale al conjunto de todos los preceptos. Quien no lo guarda niega la obra de la creación y no posee Torá en absoluto. Nuestros sabios interpretaron aquí: «Podría pensarse que la construcción del Templo desplaza Shabat. Por eso dice: “Guardaréis Mis Shabatot y temeréis Mi Santuario. Yo soy HaShem”». Así aparece en Torat Kohanim. Conforme al camino de la verdad, ordena respecto del gran Shabat y respecto del Shabat que constituye Su Santuario. Ordenó acerca de él tanto la custodia como el temor. Por tanto, ni las labores de la Casa del Santuario desplazan Shabat ni el Santuario desplaza el Shabat. Si posees entendimiento, comprenderás:

Ramban on Leviticus 19:19

מפני שיבה תקום יכול מפני זקן אשמאי תלמוד לומר זקן אין זקן אלא שקנה חכמה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:ל״ב) ולשון תורת כהנים (פרק ז יא) והוא השנוי בגמרא במסכת קדושין (לב) תלמוד לומר זקן אין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ורבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה שנאמר (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו והנה לדברי שניהם אין המצוה אלא בחכם ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ט:ל״ב) אמר מן קדם דסבר באורייתא תקום ותהדר אפי סבא ומשמעות דבריו שגם הוא סובר כן ועם כל זה העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן שהרי אמרו (קידושין לב) איסי בן יהודה אומר כל שיבה במשמע ואמר רבי יוחנן (שם לג) הלכה כאיסי בן יהודה והנה יצוה בכל שיבה אפילו על אשמאי שהוא הבור ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה ואפילו יניק וחכים ויתכן שיהיה גם כן דעת אונקלוס אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה דאתא זקן וגלי בשיבה שבכללה כל השיבות בין שיבת התורה בין שיבת הימים:

«Delante de una persona de cabellos blancos te levantarás». Rashi explicó: «Podría pensarse que se refiere incluso a un anciano ignorante. Por eso dice “anciano”. Solamente se llama anciano a quien adquirió sabiduría». Así aparece en Torat Kohanim y en el tratado Kidushín. Allí enseñaron: «La palabra “anciano” solamente significa sabio, como está escrito: “Reúne para Mí setenta hombres de los ancianos de Israel”. Rabí Yosí Hagalil dice: solamente se llama anciano a quien adquirió sabiduría, como está escrito: “HaShem me adquirió al comienzo de Su camino”». Conforme a ambas opiniones, el mandamiento se aplicaría únicamente a una persona sabia. Onkelos tradujo: «Delante de quien estudió profundamente la Torá te levantarás, y honrarás el rostro del anciano». Parece que también él sostiene esta opinión. Sin embargo, la conclusión del Talmud conforme a la halajá establecida no es así. Allí dijeron: «Isí ben Yehudá enseña: la expresión “cabellos blancos” incluye a toda persona anciana». Rabí Yojanán dijo: «La halajá sigue a Isí ben Yehudá». Por tanto, la Torá ordena levantarse ante toda persona de edad avanzada, incluso si es un anciano ignorante. Después vuelve a ordenar honrar al «zakén», quien adquirió sabiduría, aunque sea joven y sabio. Es posible que esta sea también la opinión de Onkelos. Traduce al joven sabio mediante la primera parte del versículo, porque la palabra «anciano» posterior revela que «cabellos blancos» incluye todas las formas de vejez: tanto la vejez de la Torá como la vejez de los años: