Ramban on Leviticus 10

Ramban on Leviticus 10:1

ותצא אש מלפני ה' טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה' והמשכיל יתבונן שכבר פירשתי זה (שמות ל א) זה החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם והנה הם שמו קטרת על האש כענין שאמר הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך ולא שמו לבם רק לזאת והנה לא היה אשה ריח ניחוח וזה טעם "וישימו עליה קטרת" שלא אמר "וישימו עליהן" כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר טז ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת ושם עוד ונתתם עליהם קטרת (שם פסוק יז) אבל אמר בכאן "עליה" לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה שלא יעשוה זרה והוא מה שנאמר (ויקרא ט״ז:א׳) בקרבתם לפני ה' וימותו כי בהקריבם לפניו מתו:

«Salió un fuego de delante de HaShem». El sentido de «de delante de HaShem» es «procedente de la presencia de HaShem». Quien posea entendimiento reflexionará acerca de esto, pues ya lo expliqué. El pecado de Nadav y Avihú puede conocerse por lo escrito: «Presentaron delante de HaShem un fuego extraño», y no dice: «Presentaron delante de HaShem un incienso que Él no les había ordenado». Ellos colocaron incienso sobre el fuego, como está escrito: «Colocarán incienso delante de Ti». Pero solamente dirigieron su intención hacia el fuego. Aquello no fue una ofrenda de fuego de aroma agradable. Este es también el sentido de: «Colocaron sobre él incienso». No dice «sobre ellos», en plural, como está escrito respecto de la congregación de Kóraj: «Poned fuego en ellos y colocad incienso sobre ellos», y también: «Colocaréis incienso sobre ellos». Aquí dice «sobre él», en singular, para insinuar que colocaron el incienso únicamente sobre el fuego. Entonces salió un fuego de delante de HaShem y los consumió. Es posible que este asunto esté insinuado en lo escrito: «No haréis subir sobre él incienso extraño», es decir, no debían convertirlo en extraño mediante una intención indebida. Esto es lo que se expresa: «Al acercarse delante de HaShem, murieron». Murieron precisamente mediante su acercamiento delante de Él:

Ramban on Leviticus 10:2

הוא אשר דבר ה' לאמר היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כט מג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ג׳) ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב) ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב) וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד) זה הענין על דבר הכסף (בראשית מג יח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א טז לד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני:

«Esto es lo que HaShem había dicho: En quienes están cerca de Mí seré santificado…». Rashi preguntó: «¿Dónde lo había dicho? En: “Seré santificado mediante Mi gloria”. No leas “mediante Mi gloria”, sino “mediante Mis honrados”. Moshé dijo a Aharón: Aharón, hermano mío, yo sabía que la Casa sería santificada mediante alguien conocido y cercano al Santo, bendito sea. Pensaba que sería por medio de mí o de ti. Ahora veo que ellos son mayores que tú y que yo». Estas son las palabras de nuestros sabios en el Midrash. Conforme a ello, el sentido de «Seré santificado mediante Mi gloria» es que el Santuario será considerado santo ante todo el pueblo mediante la muerte de quienes son honrados delante de HaShem. Así sabrán que Él habita allí. Rabí Avraham explicó también: «Esto es lo que HaShem había dicho»: HaShem ya me había comunicado que manifestaría Su santidad mediante quienes están cerca de Él, como en: «Solamente a vosotros conocí entre todas las familias de la tierra». Cuando manifieste en ellos Mi santidad, seré honrado delante de todo el pueblo y todos Me temerán. Conforme a esta explicación, se trata de una comunicación divina que no fue escrita. HaShem le había dado a conocer Sus caminos y que esta es la forma en que actúa. A mi parecer, conforme al sentido literal, no existe necesidad de todas estas explicaciones. «La palabra de HaShem» puede significar Sus decretos, pensamientos y modos de actuar. La palabra «hablar» se utiliza respecto de todos estos conceptos. Así: «Hablé yo con mi corazón» significa: pensé este pensamiento. «Este es el asunto por el cual Yehoshúa los circuncidó» significa: esta es la causa. «Por causa del dinero» significa: respecto del asunto del dinero. También: «Que sea mujer del hijo de tu señor, como HaShem ha hablado» significa: como HaShem decretó. Es semejante a: «A costa de Aviram, su primogénito, colocó sus fundamentos, y a costa de Seguv, su hijo menor, levantó sus puertas, conforme a la palabra que HaShem había hablado por medio de Yehoshúa bin Nun». Moshé dijo entonces: Este acontecimiento es aquello que HaShem había decretado en Su pensamiento: «En quienes se acercan a Mi santidad seré santificado», de modo que no irrumpan sin límites dentro de Mi santidad. «Delante de todo el pueblo seré honrado», para que todos traten Mi Tabernáculo con honor:

Ramban on Leviticus 10:3

וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב יח):

El sentido de «Aharón guardó silencio» puede ser que antes estuviera llorando en voz alta y entonces callara. También puede poseer el sentido de: «No dejes en silencio la pupila de tu ojo», es decir, contuvo su llanto y permaneció inmóvil:

Ramban on Leviticus 10:4

קרבו שאו את אחיכם מצאתי בתורת כהנים בפרשת מלואים (ריש שמיני לה) רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא בחוץ מקום שהלוים מותרין שם ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם אם כן למה נאמר וימותו לפני ה' נגפם המלאך והוציאם לחוץ רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר וימותו לפני ה' אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם שהטילו בהם חכות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ ע"כ בברייתא והטעם שאע"פ שגם הכהנים אסורין לבא בהיכל אלא בשעת עבודה אינו אלא בביאה ריקנית אבל להוציא משם טומאה או לבדק הבית יכנס שכך שנינו בתורת כהנים (אמור פרק ג יא) יכול לא יכנס לעשות רקועות תלמוד לומר אך (ויקרא כ״א:כ״ג) כך היא מצותן הכהנים נכנסין שם אם אין שם כהנים נכנסין שם לוים אם אין טהורים נכנסים שם טמאים אם אין תמימים נכנסין שם בעלי מומין ועכשיו היום הזה אין שם כהנים שהרי נצטוו שלא יטמאו להם אבל כיון שהיה אפשר בחכות ובגרירה לא היו רשאין ליכנס שם ועל דעת רבי אליעזר מפני שאמר הכתוב ויקרבו סבר שהיו בחוץ ולכן לא אמר ויגררום בכתנותם וטעם בכתנותם כי היו לובשים בגדי כהונה והנה צוה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה ושם יפשיטום בגדי הכהונה וילבישום תכריכי המתים ויקברו אותם כמנהגם כשאר המתים במדבר והנה אחר כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכהנים:

«Acercaos y sacad a vuestros hermanos». Encontré en Torat Kohanim, en la sección de la investidura: «Rabí Eliezer dice: Los hijos de Aharón no murieron sino fuera del Santuario, en el lugar donde a los levitas les está permitido entrar, como está escrito: “Se acercaron y los transportaron con sus túnicas”. Si fue así, ¿por qué dice: “Murieron delante de HaShem”? El ángel los golpeó en el interior y los sacó fuera. Rabí Akivá dice: Solamente murieron dentro, como está escrito: “Murieron delante de HaShem”. Si fue así, ¿por qué dice: “Se acercaron y los transportaron con sus túnicas”? Lanzaron sobre ellos ganchos de hierro, los arrastraron y los sacaron fuera». Hasta aquí la baraita. La razón es que, aunque también los sacerdotes tienen prohibido entrar en el Santuario fuera del momento del servicio, la prohibición solamente se aplica a una entrada vacía y sin finalidad. Para retirar de allí una fuente de impureza o realizar reparaciones de la Casa, pueden entrar. Así enseñamos en Torat Kohanim: «Podría pensarse que no puede entrar para realizar las placas de reparación. Por eso dice “solamente”. Este es el orden correcto: primero entran los sacerdotes. Si no existen sacerdotes, entran los levitas. Si no existen personas puras, entran impuras. Si no existen personas sin defecto, entran quienes poseen defectos». Sin embargo, durante aquel día los sacerdotes no estaban disponibles, pues habían recibido la orden de no impurificarse por sus hermanos. Aun así, puesto que era posible retirar los cuerpos mediante ganchos y arrastrarlos, los levitas no estaban autorizados a entrar. Rabí Eliezer, por haber leído «se acercaron», entendió que los cuerpos ya se encontraban fuera. Por eso la Escritura no dice que los arrastraron mediante sus túnicas. El sentido de «con sus túnicas» es que todavía vestían las vestiduras sacerdotales. Moshé ordenó sacarlos fuera del campamento. Allí les quitarían las vestiduras sacerdotales, los vestirían con las mortajas de los muertos y los enterrarían conforme a la práctica aplicada a los demás muertos en el desierto. Posteriormente purificarían las vestiduras sagradas y podrían ser utilizadas por los demás sacerdotes:

Ramban on Leviticus 10:5

אל תפרעו אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום "ולא תמותו" הא אם תעשו תמותו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ו׳) וזה שאמר "מכאן שאבל אסור בתספורת" אסמכתא בעלמא היא ועוד כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו אבל יהיה רשות בבני אהרן שיאמר אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים "ולא תמותו" שלא תהיו חייבין מיתה בכך כי שאר האבלים חייבים אם לא עשו כן וכך אמרו בגמרא במשקין (מו"ק כד) אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן ושמע פירושו כבר אמרו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו שנאמר (להלן כא י יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן אמר בו הכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (שם יב) והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן וכיון שכן הוא אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין ואונן שעבד חלל והיו חייבים להטמא לאחיהם וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה ולא אתם והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל ויתכן שנצטוה משה בכך מפי הגבורה ואע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנצטוה (לעיל ח לה) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי "משמרת ה'" יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין ואע"פ כן צוה שלא יניחו המקדש א"כ לא יטמאו ולא יתאבלו כלל והנה בני אהרן הכהנים המשוחים אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול (הוריות ג ד) אבל אינו מקריב אונן וגם הם לא הקריבו באותו היום כמו שדרשו (זבחים קא) הן היום הקריבו את חטאתם וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים שכבר קרבו הקרבנות ולערב אכלום כולם הראוי לאכילה ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם וכבר הזכרתי (לעיל ח לה) הברייתא של תורת כהנים (ריש פרשת שמיני מב) שאמרה "ומפתח אהל מועד לא תצאו" יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כ״א:י״ב) אימתי לא יצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת העבודה "פן תמותו" ממשמע לאו אתה שומע הן "כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם וכן ראיתי עוד בתוספתא של סנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד והנה לפי זה האזהרה הזו והעונש היו באהרן ובניו שאם יצאו מפתח אוהל מועד בשעת עבודה יהו חייבין ואהרן היה מקריב ביום הזה והזהירו שלא יניח העבודה ויצא אבל בניו ביום הזה אוננין היו ואינם עובדין ואיך יהיו בכלל זה ואולי נאמר שמשה אמר לכולם ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת עבודה פן תמותו והם היודעים כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מעתה ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך ומפני זה אמר בכאן סתם ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא פירש עד מתי אם עד הערב או למחרתו כי הכונה שלא יניחו העבודה והיא מצוה נוהגת לדורות ויתכן שהיה לבנים הוראת שעה שלא יצאו משם ביום הזה כאביהם לכבוד השמחה אבל הכהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כי כל כהן שיצא ויניח עבודתו מחלל ולא הוצרכו ללמוד מכאן אלא העונש שנתרבה כל מניח עבודה ויוצא למיתה מכי שמן משחת ה' עליכם שהמשיחה לדורות היא עליהם כמו שנאמר (שמות מ טו) והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם וכך שנו שם בברייתא של תורת כהנים (ריש הפרשה כח) מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכים לבתינו ומתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש נראה מכאן שהיתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העבירות שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנהדרין מו) אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו זה שמחת אהל מועד (במדבר רבה יב ח):

Ramban on Leviticus 10:6

יין ושכר אל תשת יין דרך שכרותו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט׳) ופירושו שאם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור ודעתו של הרב שלא הוזהרו אלא על היין לא על שאר המשכרים ונלמוד שכר מן הנזיר (נזיר ד) וכן הדבר לפי דעתי אבל על דעת הרב ר' משה (בס' המצות ל"ת ע"ג ובהל' ביאת המקדש פ"א ה"ב) על שאר המשכרים באזהרה ושכר כפשוטו והטעם בצואה הזאת עתה שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה כאשר עשו בניו ויתכן כי מה שדרשו (ויק"ר יב א) שהיו נדב ואביהוא שתויי יין לומר כי מפני יינם טעו באש זרה לא שיהיה העונש מפני היין כי עדיין לא הוזהרו ממנו אבל עונשם שטעו באש ה' כאשר רמזתי (רמב"ן על ויקרא י׳:ב׳):

«No bebáis vino ni bebida embriagante». Rashi explicó: «Vino en una forma que produzca embriaguez». Significa que, si interrumpió su bebida o mezcló el vino con un poco de agua, queda exento. La opinión del maestro es que la advertencia solamente se refiere al vino, no a las demás bebidas embriagantes. La palabra «shejar» se interpreta a partir de las leyes del nazir. A mi parecer, esta es también la interpretación correcta. Sin embargo, conforme a Rabí Moshé, las demás bebidas embriagantes también están incluidas en la prohibición y «shejar» debe entenderse literalmente. La razón de comunicar ahora este mandamiento es evitar que el sacerdote se equivoque debido a la embriaguez del vino, llegue a un pensamiento inapropiado y muera por él, como ocurrió con los hijos de Aharón. Es posible que la interpretación de nuestros sabios según la cual Nadav y Avihú habían bebido vino signifique que, debido al vino, se equivocaron respecto del fuego extraño. No significa que fueran castigados por beber vino, pues todavía no habían sido advertidos acerca de ello. Su castigo fue por haberse equivocado respecto del fuego de HaShem, como ya insinué:

Ramban on Leviticus 10:7

בבאכם אל אהל מועד אין לי אלא בבואם להיכל בגשתם למזבח מנין נאמר כאן ביאת אהל ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל (שמות ל כ) מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט׳) ותורת כהנים (פרשה א ד) והנראה לפי ההקש הזה שאין הכהן חייב מיתה בגישת המזבח ולא בביאת האהל אלא אם כן עבד שם עבודה כדרך קידוש ידים שאין האזהרה שם אלא שלא יעבוד כדרך שנאמר (שמות ל כ) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ובלשון הזה שנוי שם בספרא רבי אומר נאמר כאן בבאכם אל אהל מועד ונאמר להלן (שם) בבואם אל אהל מועד מה להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף כאן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה כלומר שאין החיוב אלא שלא יעבוד בין שנכנס שכור או ששתה שם ועבד ושם (א ח) אמרו "חקת עולם" לרבות היציקות והבלילות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות המליקות וההזיות כי מפני שאמר הכתוב להקטיר אשה לה' (שמות ל כ) הוצרכו אלו לרבותם ונראה עוד שאין החיוב הזה במקריב בבמה ולכך אמרו שם אין לי אלא אהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים תלמוד לומר חוקת עולם כי האזהרה לכהנים בעבודתם ואין כהן בבמה והנה פירוש "בבאכם" כאשר תעבדו עבודה ואמר בלשון הזה כי כל העבודות שם היו או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד והכלל כי האזהרה והעונש באלו אינם אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים וכן מחוסר בגדים אבל על הכניסה אין בה בתורה שום מניעה מאלו ומה (כלים פ"א מ"ט) רבי יוסי אומר בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכולה מתניתין מעלות דרבנן הם ועל דעת הרב ר' משה (הל' ביאת המקדש פ"א הט"ו הט"ז) יש בכניסה בלא עבודה לאו שאין בו מיתה:

«Cuando entréis en la Tienda de Reunión». Rashi, siguiendo Torat Kohanim, explicó: «Solamente sé la prohibición cuando entran en el Santuario interior. ¿De dónde se aprende cuando se acercan al altar? Aquí se menciona la entrada en la Tienda, y respecto del lavado de manos y pies también se menciona la entrada en la Tienda. Así como allí la Escritura equipara la aproximación al altar con la entrada en la Tienda, también aquí equipara la aproximación al altar con la entrada en la Tienda». Conforme a esta comparación, parece que el sacerdote no incurre en muerte por aproximarse al altar ni por entrar en la Tienda, salvo que realice allí algún servicio. Así ocurre con el lavado de las manos, donde la advertencia solamente prohíbe realizar el servicio sin lavarse, como está escrito: «O cuando se acerquen al altar para servir, para quemar una ofrenda de fuego a HaShem». En el Sifrá se enseña expresamente: «Rabí dice: aquí está escrito “cuando entréis en la Tienda de Reunión”, y allí dice “cuando entren en la Tienda de Reunión”. Así como allí se equipara la salida a la entrada y el altar a la Tienda de Reunión, y solamente incurre durante el servicio, también aquí se equipara la salida a la entrada y el altar a la Tienda, y solamente incurre durante el servicio». Significa que la responsabilidad solamente existe cuando realiza el servicio, ya sea que entrara embriagado o que bebiera allí y después trabajara. Allí también dijeron: «“Estatuto perpetuo” incluye las aspersiones de aceite, las mezclas, los movimientos rituales, los acercamientos al altar, la toma del puñado, las quemas, el corte del cuello de las aves y las aspersiones de sangre». Puesto que el versículo relativo al lavado de manos dice: «Para quemar una ofrenda de fuego a HaShem», fue necesario incluir expresamente todos estos otros servicios. Parece además que esta responsabilidad no existe respecto de quien ofrece en un altar privado. Por eso dijeron allí: «Solamente sé la ley respecto de la Tienda de Reunión. ¿De dónde se incluyen Shiló y la Casa eterna? De “estatuto perpetuo”». La advertencia se dirige a los sacerdotes durante su servicio, y en un altar privado no es necesario que oficie un sacerdote. La expresión «cuando entréis» significa, por tanto, cuando realicéis el servicio. Habla en estos términos porque todos los servicios se realizaban o bien dentro de la Tienda o bien sobre el altar de la ofrenda de ascensión situado en la entrada de la Tienda de Reunión. En conclusión, la advertencia y el castigo en estos casos solamente prohíben servir después de beber vino, sin lavarse las manos y los pies o careciendo de las vestiduras sacerdotales. La Torá no contiene ninguna prohibición absoluta de entrar en esas condiciones cuando no se realiza servicio. La Mishná que dice: «Rabí Yosí afirma que en cinco aspectos el espacio entre el vestíbulo y el altar es semejante al Santuario interior: no pueden entrar allí quienes poseen defectos, quienes dejaron crecer su cabello ni quienes no lavaron sus manos y pies», y todas las demás categorías de aquella Mishná son elevaciones instituidas por los sabios. Conforme a Rabí Moshé, sin embargo, la entrada sin realizar servicio transgrede una prohibición negativa, aunque no incurre en muerte:

Ramban on Leviticus 10:8

שוק התרומה וחזה התנופה לשון אשר הונף ואשר הורם (שמות כט כז) תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו ששניהם בהרמה והנפה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט״ו) והנראה אלי בטעם זה כי במלואים היה השוק תרומה לה' והוקטר עם הלחם ועם החלבים והמורם מן השלמים יקרא תרומה כמו שנאמר (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' וכל שכן אלו שהעלו אותם לגבוה שהם כלם תרומה לה' ולא יקרא בשם תנופה כי תנופתו היתה עם החלבים והלחם כדי להקטירם לה' אבל החזה הונף בפני עצמו ולא היה חלוק משאר הבשר אלא בתנופה ובתנופה זו בלבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה ומפני שזכות אהרן ובניו בחזה ושוק לדורות היה מיום המלואים וזכו בשוק בתרומתו לה' ובחזה בתנופתו ושאר הבשר לבעלים יקרא לעולם השוק תרומה והחזה תנופה כאשר היה בהם ביום הזכות:

«La pierna de la contribución y el pecho del movimiento». Rashi explicó: «Estas expresiones significan “la pierna que fue elevada” y “el pecho que fue movido”. El movimiento ritual consiste en llevar hacia adelante y atrás. La elevación consiste en subir y bajar. No sabemos por qué la Escritura dividió las expresiones, aplicando “contribución” a la pierna y “movimiento” al pecho, pues ambos requieren elevación y movimiento». A mi parecer, la razón es la siguiente. Durante la investidura, la pierna fue una contribución para HaShem y se quemó junto con el pan y las grasas. Todo aquello que es elevado de las ofrendas de paz recibe el nombre de «contribución», como está escrito: «Presentará de él una pieza de cada ofrenda como contribución a HaShem». Con mayor razón se llaman «contribución a HaShem» aquellas partes que fueron elevadas al altar. La pierna no recibe allí el nombre de «movimiento» porque fue movida junto con las grasas y el pan con la finalidad de quemarla para HaShem. El pecho, en cambio, fue movido por separado. No se distinguió de las demás carnes sino mediante este movimiento. Solamente a través de aquel movimiento quedó santificado y Moshé adquirió el derecho de recibirlo como porción. El derecho de Aharón y sus hijos sobre el pecho y la pierna para todas las generaciones comenzó durante los días de investidura. Adquirieron la pierna mediante su elevación como contribución a HaShem, y el pecho mediante su movimiento. Las demás carnes pertenecían a los propietarios. Por eso, para siempre, la pierna recibe el nombre de «contribución» y el pecho el nombre de «movimiento», conforme a lo sucedido el día en que adquirieron aquel derecho:

Ramban on Leviticus 10:9

על אשי החלבים כמו על חלבי האשים מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט״ו) ואין צורך כי אשי תואר לחלבים כמו שאמר (דברים יח א) אשי ה' ונחלתו יאכלון ופירוש הכתוב הזה שהוא טעם למה שאמר (ויקרא י׳:י״ד) כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל ואמר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו אותם בני ישראל הנזכרים להניף תנופה לפני ה' שיהיו קדושים לפניו ויהיו לך ולבניך לחק עולם כי הצואה בתנופה אין זה מקומה אבל לפי דרכנו למדנו בה שהחלבים למטה בשעת תנופה:

«Sobre las ofrendas de fuego de las grasas». Rashi explicó: «Debe entenderse “sobre las grasas de las ofrendas de fuego”. De aquí se aprende que, durante el movimiento, las grasas se encontraban abajo». No existe necesidad de invertir la expresión. «Ofrendas de fuego» funciona como calificativo de las grasas, como en: «Comerán las ofrendas de fuego de HaShem y Su heredad». Este versículo explica la razón de lo dicho anteriormente: «Porque son tu porción y la porción de tus hijos, entregadas de los sacrificios de paz de los hijos de Israel». Dice: Los hijos de Israel mencionados llevarán la pierna de la contribución y el pecho del movimiento sobre las grasas destinadas al fuego, para moverlos delante de HaShem. De este modo quedarán santificados delante de Él y serán para ti y para tus hijos como estatuto perpetuo. La orden relativa al movimiento no corresponde propiamente a este lugar, pero conforme a nuestra interpretación aprendemos igualmente que las grasas estaban debajo durante el movimiento:

Ramban on Leviticus 10:10

שעיר החטאת שעיר מוספי ראש חודש ושלשה שעירים קרבו בו ביום קחו שעיר עזים לחטאת (ויקרא ט׳:ג׳) ושעיר נחשון (במדבר ז' טז) (ושעיר ראש חודש (שם כח טו) ומכולם לא נשרף אלא זה ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים מפני טומאה שנגעה בו נשרף ויש אומרים מפני אנינות נשרף לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט״ז) ועל דעת האומר מפני טומאה נשרף כתב הרב בפסוק ואכלתי חטאת היום (ויקרא י׳:י״ט) היום אסור אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה כי לפי זה אם מפני אנינות היה להם לאכלו בערב אלא קסבר אנינות לילה דאורייתא:

«El macho cabrío de la ofrenda por el pecado». Era el macho cabrío de la ofrenda adicional de Rosh Jódesh. Aquel día se presentaron tres machos cabríos: «Tomad un macho cabrío como ofrenda por el pecado»; el macho cabrío de Najshón; y el macho cabrío de Rosh Jódesh. De todos ellos, solamente este fue quemado. Los sabios de Israel discutieron acerca de la razón. Algunos dicen que fue quemado porque había entrado en contacto con impureza. Otros dicen que fue quemado debido al estado de onén de los sacerdotes. Hasta aquí las palabras de Rashi. Conforme a quien sostiene que fue quemado debido a la impureza, el maestro escribió respecto de: «Si hubiera comido hoy una ofrenda por el pecado…»: «Hoy está prohibido, pero durante la noche del duelo está permitido, porque la condición de onén solamente se aplica durante el día del entierro». Conforme a esta explicación, si la ofrenda hubiera sido quemada debido al duelo, podrían haberla comido al atardecer. Pero esta opinión sostiene que la condición de onén durante la noche es una prohibición de la Torá:

Ramban on Leviticus 10:11

הן היום הקריבו מהו אומר אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:י״ט) וכך הוא בגמרא בפרק טבול יום (זבחים קא) ודלמא אקריבתוה ופסלתוה ואני תמה שהרי קודם האנינות נעשו כל הקרבנות דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ויקרא ט׳:כ״ב) ואחר כן נכנסו לאהל מועד והתפללו ואח"כ ירדה האש לקרבנות ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זו ושמא לא היה משה רואה את מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו ואהרן אמר לו הלא הזריקה שלי היא וכשנזרקה מידי נזרקה ולא נפסלה באנינות ומשא ומתן של הלכה היה אבל לא נעשה בהן דבר באנינות כלל:

«He aquí, hoy presentaron su ofrenda por el pecado…». Rashi explicó: «¿Qué les estaba diciendo Moshé? Les preguntó: Quizá vosotros arrojasteis su sangre mientras erais onenim, pues un onén que realiza el servicio lo invalida. Aharón respondió: ¿Acaso ellos la presentaron, siendo sacerdotes ordinarios? Yo la presenté, porque soy sumo sacerdote y puedo presentar sacrificios siendo onén». Así aparece en el capítulo Tevul Yom del tratado Zevajim: «Quizá vosotros la presentasteis y la invalidasteis». Me sorprende esta explicación. Todos los sacrificios ya habían sido presentados antes de comenzar el estado de onén, como está escrito: «Descendió después de realizar la ofrenda por el pecado, la ofrenda de ascensión y las ofrendas de paz». Después Moshé y Aharón entraron en la Tienda de Reunión y oraron. Posteriormente descendió el fuego sobre los sacrificios. Solamente entonces Nadav y Avihú presentaron aquel incienso y murieron. Quizá Moshé no había observado todos sus actos y temió que hubieran encontrado la sangre de este macho cabrío todavía sin arrojar y la hubieran presentado después de la muerte de sus hermanos. Aharón le respondió: «La aspersión era responsabilidad mía. Cuando fue realizada, fue realizada por mi mano y no quedó invalidada por el estado de onén». Se trató entonces de una discusión teórica de halajá, pero en realidad ninguno de los servicios fue realizado por ellos durante su estado de duelo: