Ramban on Numbers 11

Ramban on Numbers 11:1

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים – אָמַר ר״א (אבן עזרא על במדבר י״א:א׳) מִגִּזְרַת אָוֶן, וְכֵן ״מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ״ (ירמיהו ד יד), שֶׁדִּבְּרוּ דִּבְרֵי אָוֶן. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי לָמָּה יְכַסֶּה הַכָּתוּב עַל חֶטְאָם וְלֹא יַגִּידֶנּוּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי כַּאֲשֶׁר נִתְרַחֲקוּ מֵהַר סִינַי שֶׁהָיָה קָרוֹב לַיִּשּׁוּב וּבָאוּ בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בַּמַּסָּע הָרִאשׁוֹן, הָיוּ מִצְטַעֲרִים בְּעַצְמָם לֵאמֹר: ״מַה נַּעֲשֶׂה וְאֵיךְ נִחְיֶה בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּמַה נֹּאכַל וּמַה נִּשְׁתֶּה, וְאֵיךְ נִסְבֹּל הֶעָמָל וְהָעִנּוּי, וּמָתַי נֵצֵא מִמֶּנּוּ?״ מִלְּשׁוֹן ״מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו״ (איכה ג לט), שֶׁהוּא לְשׁוֹן כּוֹאֵב וּמִצְטַעֵר עַל עַצְמוֹ. וְכֵן ״בֶּן אוֹנִי״ (בראשית לה יח) - בֶּן צַעֲרִי, וְ״אָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ״ (ישעיהו יט ח). וְכַאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב כִּי הָיוּ כּוֹאֲבִים וּמִצְטַעֲרִים, כְּבָר הִזְכִּיר וְסִפֵּר הַחֵטְא וְאָמַר כְּמִתְאוֹנְנִים, כִּי הָיוּ מְדַבְּרִים בְּמַר נַפְשָׁם כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַכּוֹאֲבִים. וְהָיָה רַע בְּעֵינֵי ה', שֶׁהָיָה לָהֶם לָלֶכֶת אַחֲרָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כָּל טוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וְהֵם הָיוּ כַּאֲנוּסִים וּמֻכְרָחִין, מִתְאוֹנְנִים וּמִתְרַעֲמִים עַל עִנְיָנָם. וּלְכָךְ אָמַר בַּשְּׁנִיָּה: ״וַיָּשׁוּבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר י״א:ד׳), כִּי הָיָה חֶטְאָם הָרִאשׁוֹן לְהִתְרַעֵם עַל חֶסְרוֹן הֲנָאוֹתֵיהֶם בַּמִּדְבָּר, וַיָּשׁוּבוּ עוֹד לַעֲשׂוֹת כָּעִנְיָן הַהוּא, וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר עַל אֵשׁ הַשֵּׁם שֶׁבָּעֲרָה בָּם:

«Y sucedió que el pueblo estaba como quienes se lamentan». Rabí Abraham dijo que מִתְאֹנְנִים deriva de אָוֶן, “iniquidad”, como en «los pensamientos de tu iniquidad» (Jeremías 4:14), porque pronunciaron palabras inicuas. Esto no es correcto. ¿Por qué habría de ocultar la Escritura su pecado sin explicarlo, cuando en todos los demás lugares lo declara abiertamente? A mi juicio, la explicación correcta es que, cuando se alejaron del monte Sinaí —que estaba relativamente próximo a lugares habitados— y en su primer viaje entraron en el desierto grande y terrible, comenzaron a angustiarse interiormente y a decir: «¿Qué haremos? ¿Cómo podremos vivir en este desierto? ¿Qué comeremos y qué beberemos? ¿Cómo soportaremos este esfuerzo y esta aflicción? ¿Cuándo lograremos salir de aquí?». La palabra pertenece al mismo lenguaje que «¿por qué se lamentará el hombre viviente, el varón por sus pecados?» (Lamentaciones 3:39), donde significa que una persona siente dolor y se aflige por su propia situación. Así también «Ben Oní» (Génesis 35:18) significa “hijo de mi sufrimiento”, y «se lamentarán los pescadores y estarán de duelo» (Isaías 19:8). Al decir la Escritura que estaban doloridos y afligidos ya declaró y relató su pecado. Los llamó כְּמִתְאֹנְנִים, “como quienes se lamentan”, porque hablaban con amargura de espíritu como acostumbran hacer quienes sufren. Esto fue malo a los ojos del Eterno, porque debían caminar tras Él con alegría y buen corazón, agradecidos por toda la abundante bondad que les había concedido. Ellos, en cambio, actuaban como si fueran llevados por la fuerza y contra su voluntad, lamentándose y protestando por su condición. Por eso, en el segundo episodio, dice: «volvieron a llorar también los hijos de Israel» (Números 11:4). Su primer pecado había consistido en quejarse por la falta de placeres en el desierto. Después volvieron a comportarse de la misma manera y no aprendieron la lección del fuego del Eterno que había ardido entre ellos:

Ramban on Numbers 11:2

וְטַעַם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה – לַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָרְדָה בּוֹ הָאֵשׁ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה קָרְאוּ כֵן, וְלֹא נָסְעוּ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, רַק בַּחֲנָיָה הַהִיא הִתְאַוּוּ תַאֲוָה, וְקָרְאוּ שֵׁם הָעִיר אוֹ הַמָּקוֹם קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה:

El sentido de «llamó el nombre de aquel lugar Taverá» es que dieron ese nombre al sitio situado en el extremo del campamento donde había descendido el fuego. No partieron entonces de aquel lugar. Durante ese mismo campamento volvieron a sentir un deseo desordenado, y llamaron a la zona o al lugar קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, “las tumbas del deseo”:

Ramban on Numbers 11:3

וְטַעַם וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם חִסָּרוֹן בַּמִּדְבָּר, כִּי הָיָה לָהֶם הַמָּן לָשׂוֹבַע, וְהָיוּ עוֹשִׂים בּוֹ מַטְעַמִּים שׁוֹנִים בְּטַעַם חָשׁוּב מְאֹד כַּאֲשֶׁר יְסַפֵּר, אֲבָל הִמְשִׁילוּ בְּנַפְשׁוֹתָם תַּאֲוָה רַבָּה כַּמִּתְאַוִּים לֶאֱכֹל הַפֶּחָמִים וְהֶעָפָר וְהַמַּאֲכָלִים הַנִּבְאָשִׁים:

El sentido de «la multitud mezclada que estaba en medio de él sintió un deseo intenso» es que realmente no carecían de nada en el desierto. Tenían maná en abundancia y preparaban con él diversos platos de un sabor extraordinariamente apreciado, como la Escritura explicará. Sin embargo, introdujeron en sus almas un deseo desmedido, semejante al de quienes sienten deseos de comer carbón, tierra o alimentos podridos:

Ramban on Numbers 11:4

וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר – כִּי לֹא הָיָה לְכָל הָעָם בָּשָׂר לֶאֱכֹל בְּכָל יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, וְהָיָה לְמִקְצָתָם מִקְנֶה וְאָכְלוּ מִמֶּנּוּ הַגְּדוֹלִים כְּמִנְהַג הַמַּחֲנוֹת וּמְקוֹמוֹת הַיּוֹקֶר, אֲבָל בַּדָּגִים אָמְרוּ ״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה״ (במדבר י״א:ה׳) כְּזוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת, כִּי לֹא אָכְלוּ דָגִים מִיּוֹם צֵאתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:

«Dijeron: ¿quién nos dará carne para comer?». No todo el pueblo disponía de carne para comer diariamente, aunque en muchas ocasiones sí habían comido carne. Algunos de ellos conservaban ganado y las personas importantes comían de él, conforme a la costumbre de los campamentos y de los lugares donde los alimentos son costosos. En cambio, respecto de los peces dijeron: «recordamos el pescado» (Números 11:5), como quien recuerda algo ya lejano y olvidado, porque no habían comido pescado desde el día en que salieron de Egipto hasta aquel momento:

Ramban on Numbers 11:5

וְטַעַם אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, לְפִי פְּשׁוּטוֹ - כִּי הָיוּ הַדַּיָּגִים הַמִּצְרִיִּים מַעֲבִידִין אוֹתָן לִמְשֹׁךְ הַדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בַּמְּצוּדָה וּבַמִּכְמוֹרוֹת, וְהָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם מִן הַדָּגִים כְּמִנְהַג כָּל פּוֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת. וְהַקִּשּׁוּאִים וְהָאֲבַטִּיחִים וְהֶחָצִיר וְהַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים בְּמִצְרַיִם הַרְבֵּה מְאֹד, כִּי הִיא כְּגַן הַיָּרָק, וְכַאֲשֶׁר הָיוּ חוֹפְרִין לָהֶן בַּגִּנּוֹת וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה הָיוּ אוֹכְלִין מִן הַיְּרָקוֹת. אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם יִשְׂרָאֵל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ עוֹשִׂים מְלַאכְתּוֹ, וְהָיָה מְפַרְנֵס אוֹתָם בְּלֶחֶם צַר וּבְמַיִם לַחַץ, וְהָיוּ נְפוֹצִים בָּעִיר וְנִכְנָסִין בַּגִּנּוֹת וּבַשָּׂדוֹת, וְהָיוּ אוֹכְלִין מִן הַיְּרָקוֹת וְאֵין מְכַלִּים דָּבָר כְּמִנְהַג עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְנוֹתְנִים לָהֶם עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר מִמְּנָת הַמֶּלֶךְ דָּגִים קְטַנִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם דָּמִים בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בְּסֵדֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת (א יא). וְזֹאת תְּלוּנַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא תְּלוּנַת הָאֲסַפְסוּף, וְהִנֵּה הָיוּ מִתְאוֹנְנִים עַל מֹשֶׁה וְצוֹעֲקִים עָלָיו "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה" כַּאֲשֶׁר יַזְכִּיר (במדבר י״א:י״ג):

El sentido sencillo de «que comíamos gratuitamente en Egipto» es que los pescadores egipcios los obligaban a trabajar sacando los peces atrapados en las redes y en las trampas, y les entregaban una parte del pescado, como acostumbran hacer todos los que utilizan redes de pesca. Los pepinos, las sandías, los puerros, las cebollas y los ajos eran muy abundantes en Egipto, porque aquella tierra era como un gran huerto de verduras. Cuando los israelitas cavaban en los jardines o realizaban cualquier otro trabajo en los campos, comían de las verduras. También es posible que Israel fuera allí un grupo de siervos del rey que realizaba sus trabajos. El rey los mantenía con pan escaso y agua limitada, y ellos se encontraban dispersos por la ciudad, entrando en jardines y campos y comiendo de las verduras sin agotarlas, conforme a la costumbre permitida a los siervos reales. También podían recibir junto a la ribera del Nilo, como parte de la provisión del rey, peces pequeños que en Egipto prácticamente carecían de valor, como expliqué en la sección «Estos son los nombres» (Éxodo 1:11). Esta era la queja de los hijos de Israel, no solamente la de la multitud mezclada. Se quejaban contra Moshé y clamaban ante él: «danos carne para que comamos», como se menciona más adelante (Números 11:13):

Ramban on Numbers 11:6

וְטַעַם נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה – שֶׁנִּתְחַמֵּם טִבְעָם מֵרוֹב הַתַּאֲווֹת וְיָבְשָׁה לָהּ, כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:ו׳). אוֹ נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה כִּי אֵין לָהּ כֹּל לְלַחְלֵחַ אוֹתָהּ, כִּי הַמַּאֲכָל מוֹלִיד הַלֵּחוֹת בַּגּוּף וְיָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ רָוָה. וְאָמְרוּ בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ – שֶׁאֲפִלּוּ הַמָּזוֹן אֲשֶׁר אָנוּ חַיִּים בּוֹ אֵינֶנּוּ בְּיָדֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה נַפְשֵׁנוּ דְּשֵׁנָה וּשְׂבֵעָה בּוֹ, אֲבָל נִתְאַוֶּה לוֹ וְנִשָּׂא עֵינֵינוּ אֵלָיו בְּכָל עֵת, כִּי בְּאוּלַי יָבֹא לָנוּ. וְהִנֵּה אֵין כֹּל בִּלְתִּי תּוֹחֶלֶת הַמָּן. אָמְרוּ הַמָּשָׁל הַיָּדוּעַ (יומא עד): אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. וְסִפֵּר הַכָּתוּב כַּמָּה מַעֲלוֹת בַּמָּן, וְאָמַר שֶׁטַּעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשֶּׁמֶן, לְהַגִּיד כִּי נֶפֶשׁ אוֹכְלָיו לֹא תִיבַשׁ, כִּי הוּא יְלַחְלֵחַ וְיַרְוֶה, וְתִהְיֶה נֶפֶשׁ אוֹכְלָיו כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם:

El sentido de «nuestra alma está seca» puede ser que su naturaleza se había calentado a causa de la intensidad de sus deseos y, por ello, se había secado, conforme a la traducción de Onkelos. También puede significar: nuestra alma está seca porque no posee nada que la humedezca. El alimento produce humedad en el cuerpo y devuelve al alma su estado de saciedad y frescura. Dijeron: «nuestros ojos no ven nada fuera del maná». Incluso el alimento mediante el cual vivimos no se encuentra almacenado en nuestras manos, de manera que nuestra alma pueda sentirse nutrida y satisfecha con él. Debemos desearlo y dirigir nuestros ojos hacia él constantemente, esperando que quizá llegue para nosotros. No poseemos nada fuera de la esperanza de recibir el maná. Este es el sentido del conocido proverbio de nuestros sabios: no se parece quien tiene pan en su cesta a quien no tiene pan en su cesta. La Escritura relata después las numerosas cualidades del maná y dice que su sabor era como el sabor de una pasta preparada con aceite. Con ello enseña que el alma de quienes lo comían no se secaba, porque el maná humedecía y saciaba. El alma de quien lo comía era «como un jardín bien regado y como un manantial cuyas aguas no faltan»:

Ramban on Numbers 11:7

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה – עַל דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ב), כְּמוֹ ״עַל בִּרְכוֹת הוֹרַי״ (בראשית מט כו), כִּי הָאָב יִקָּרֵא הוֹרֶה מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן וּמַזְמִין הַהֵרָיוֹן. יֹאמַר: אִם אֲנִי אֲבִיהֶם אוֹ אִמָּם שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָם. וּבַעֲלֵי הַפְּשָׁט אָמְרוּ בְּהֵפֶךְ: הֶאָנֹכִי אִמָּם שֶׁהָיִיתִי הָרָה בָהֶם וְיוֹלֶדֶת, וְכֵן ״וַתַּהַר אֶת מִרְיָם וְאֶת שַׁמַּי״ (דברי הימים א ד יז) שֶׁהָרְתָה וְיָלְדָה אוֹתָם. אוֹ אָנֹכִי אֲבִיהֶם שֶׁיְּלִדְתִּיהוּ, כְּמוֹ ״וַיּוֹלֶד נֹחַ״ (בראשית ו י), ״לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ״ (משלי כג כב) וְזוּלָתָם. וְאָמַר כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק - הָאָב אוֹ הָאֵם. וְעַל דַּעְתִּי הַכֹּל מְלִיצָה בָּאֵם, וְטַעְמוֹ כְּמוֹ הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה וְאָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ. וְהִזְכִּיר כֵּן כִּי הָאִשָּׁה תִּסְבֹּל צַעַר גָּדוֹל הַבָּנִים בְּזָכְרָהּ מַה שֶׁסָּבְלָה בָּהֶם מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן. וְאָמַר אוֹמֵן כִּי הוּא אוֹמֵן לֹא אוֹמֶנֶת:

«¿Acaso yo concebí a todo este pueblo?». Conforme a Onkelos, הָרִיתִי, “concebí”, se relaciona con «las bendiciones de mis progenitores» (Génesis 49:26), pues también el padre puede ser llamado progenitor porque proporciona y prepara la concepción. Moshé estaría diciendo: ¿acaso yo soy su padre o su madre y los he engendrado? Los comentaristas que siguen el sentido sencillo lo explican de manera inversa: ¿acaso soy yo su madre, que estuvo embarazada de ellos y los dio a luz? Así también: «concibió y dio a luz a Miriam y a Shamai» (I Crónicas 4:17). O bien: ¿acaso soy su padre, que los engendró?, como en «Nóaj engendró» (Génesis 6:10), «tu padre, que te engendró» (Proverbios 23:22) y otros pasajes semejantes. Después dice: «como lleva el cuidador al lactante», expresión que podría referirse al padre o a la madre. A mi juicio, toda la imagen se refiere metafóricamente a una madre. Su sentido es: ¿acaso yo concebí a todo este pueblo y lo di a luz? Menciona la maternidad porque la mujer soporta el gran sufrimiento que le causan sus hijos al recordar todo lo que padeció por ellos durante el parto, la gestación y el embarazo. Sin embargo, emplea la palabra אוֹמֵן, “cuidador”, en masculino y no אוֹמֶנֶת, en femenino:

Ramban on Numbers 11:8

וְטַעַם לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לֹא שֶׁיַּעַזְרוּהוּ הַזְּקֵנִים לָתֵת לָהֶם בָּשָׂר, כִּי מֵאַיִן לָהֶם. וְעוֹד, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹת לָהֶם פַּרְנָסִים רַבִּים לֹא יִתְלוֹנְנוּ רַק עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּמִנְהָגָם לֵאמֹר לוֹ "לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם", וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהֶם בִּתְפִלָּתוֹ כָּל מִשְׁאֲלוֹתָם וְתַאֲוָתָם יָבִיא לָהֶם. אֲבָל חָשַׁב מֹשֶׁה כִּי בִּהְיוֹת לָהֶם מַנְהִיגִים רַבִּים יְשַׁכְּכוּ חֲמָתָם וִידַבְּרוּ עַל לִבָּם בְּעֵת תְּלוּנָתָם. וְאֶפְשָׁר כִּי כַּאֲשֶׁר הִתְנַבְּאוּ הַזְּקֵנִים שֶׁנֶּאֱצַל עֲלֵיהֶם מִן הָרוּחַ וְיָדְעוּ הָעָם כִּי נֶאֱמָנִים הֵם לַנְּבִיאִים, לֹא יִתְאַסְּפוּ כֻּלָּם עַל מֹשֶׁה וְיִשְׁאֲלוּ תַּאֲוָתָם גַּם מֵהֶם.

El sentido de «yo solo no puedo» no es que los ancianos fueran a ayudarlo a proporcionar carne al pueblo, pues ¿de dónde la obtendrían? Además, aunque tuvieran muchos dirigentes, el pueblo continuaría quejándose principalmente contra Moshé, quien los había sacado de Egipto. Así era su costumbre: decirle «¿por qué nos hiciste subir de Egipto?». Esperaban que él, mediante su oración, les proporcionara todo lo que pedían y les hiciera llegar aquello que deseaban. Moshé pensó, sin embargo, que, al disponer el pueblo de numerosos dirigentes, estos lograrían calmar su furia y hablarles al corazón durante sus protestas. También es posible que, cuando los ancianos profetizaran al reposar sobre ellos el espíritu y el pueblo supiera que eran profetas dignos de confianza, no todos se congregaran exclusivamente contra Moshé para pedirle sus deseos, sino que se dirigieran también a ellos:

Ramban on Numbers 11:9

וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כִּנְקֵבָה, שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פֻּרְעָנוּת שֶׁהוּא עָתִיד לְהָבִיא עֲלֵיהֶם. עַל זֹאת אָמַר לְפָנָיו: אִם כֵּן הָרְגֵנִי נָא הָרוֹג, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״א:ט״ו). וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁכִּנּוּי "אַתְּ" כְּלַפֵּי מַעְלָה הוּא. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט מִנְהַג הַלָּשׁוֹן הוּא גַּם בְּזָכָר ״אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ״ (יחזקאל כח יד). וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, אִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - בְּמִדַּת הַדִּין יְדַבֵּר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד״ (במדבר י״א:י׳). וְכֵן ״וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ״ (דברים ה כד) - כִּנּוּי לָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁתְּדַבֵּר דִּבְרֵי הַשֵּׁם אֵלֵינוּ, וְשָׁמַעְנוּ מִפִּיךָ וְעָשִׂינוּ. וְכֵן ״אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח״ - בַּכְּרוּב הַשֵּׁנִי יִרְמֹז, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:

«Y si así Tú haces conmigo». Rashi explica que la fuerza de Moshé se debilitó como la de una mujer, porque el Santo, bendito sea, le mostró el castigo que estaba destinado a traer sobre ellos. Por eso Moshé dijo delante de Él: si así será, «mátame, por favor, mátame». No comprendí esta explicación, porque el pronombre femenino אַתְּ está dirigido hacia lo Alto, no hacia Moshé. Conforme al sentido sencillo, esta forma gramatical puede utilizarse también para un sujeto masculino, como en «tú eres el querubín ungido que protege» (Ezequiel 28:14). Conforme al camino de la verdad, «si así Tú haces conmigo» se dirige al atributo de justicia, como indica lo dicho anteriormente: «la ira del Eterno se encendió intensamente» (Números 11:10). Así también «y tú hablarás con nosotros» (Deuteronomio 5:24) se dirige al gran fuego, para que comunique al pueblo las palabras del Eterno: «escucharemos de tu boca y las cumpliremos». Y «tú eres el querubín ungido» alude al segundo querubín. Quien tenga entendimiento comprenderá:

Ramban on Numbers 11:10

וְטַעַם הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, שֶׁתִּשְׁלַח עָלַי הוֹרְגִים בַּחֶרֶב, כִּי טוֹב מוֹתִי אֲפִלּוּ בְּחֶרֶב אָדָם מֵחַיַּי בַּצַּעַר הַזֶּה. וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא כְּמוֹ הֲמִיתֵנִי, וְכֵן ״וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרוּגֵי מָוֶת, בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה״ (ירמיהו יח כא), וְכֵן ״וּפְחִי בַהֲרוּגִים הָאֵלֶּה״ (יחזקאל לז ט):

El sentido de «mátame, por favor, mátame» es: envía contra mí hombres que me maten con la espada, porque morir, incluso por la espada de un ser humano, es mejor para mí que vivir en medio de esta aflicción. También puede significar sencillamente «hazme morir». Así: «sus hombres serán muertos de muerte y sus jóvenes heridos por la espada en la guerra» (Jeremías 18:21), y «sopla sobre estos muertos» (Ezequiel 37:9):

Ramban on Numbers 11:11

אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל – כְּבָר הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵן בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, וְיֵשׁ לְכָל אַחַת וְאַחַת מַזָּל בָּרָקִיעַ וְשַׂר לְמַעְלָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל (י, יג): ״וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס״, וּכְתִיב (שם) אֵצֶל מַלְכֵי פָרַס, וְכֵן ״וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא״ (שם פסוק כ). וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כד, כא): ״יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם״ (מכילתא שירה ב). וְאָמְרוּ (סוכה נה) כִּי פָּרֵי הֶחָג יִרְמְזוּ בָּהֶם, וּבְפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פרק כד) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים מַלְאָכִים הַסּוֹבְבִים כִּסֵּא כְבוֹדוֹ: ״בּוֹאוּ וּנְבַלְבֵּל לְשׁוֹנָם״. וְלָכֵן הָיָה הַמִּסְפָּר בְּיוֹרְדֵי מִצְרַיִם שִׁבְעִים, וְצִוָּה הַמִּסְפָּר הַזֶּה בְּשׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי הַמִּסְפָּר הַזֶּה יִכְלֹל כָּל הַדֵּעוֹת בִּהְיוֹתוֹ כּוֹלֵל כָּל הַכֹּחוֹת וְלֹא יִפָּלֵא מֵהֶם כָּל דָּבָר. וְכֵן בְּמַתַּן תּוֹרָה ״וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כד, א), כִּי רָאוּי בַּמִּסְפָּר הַשָּׁלֵם הַזֶּה שֶׁיִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה כַּאֲשֶׁר הִיא בַּמַּחֲנֶה הָעֶלְיוֹן, כִּי יִשְׂרָאֵל צִבְאוֹת הַשֵּׁם בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּמִשְׁכָּן בִּדְמוּת הַמְשַׁמְּשִׁין בַּמָּרוֹם, וְנַעֲשׂוּ הַדְּגָלִים בְּדִמְיוֹן הַמֶּרְכָּבָה אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר הִיא שְׁכִינָה בַּשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מֹשֶׁה עַל גַּבֵּי שִׁבְעִים זְקֵנִים רֶמֶז לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְקִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין ב) כִּי כָל סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּבֵית הַשֵּׁם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשִׁכְנוֹ שָׁם כֵּן יִהְיֶה מִנְיָנָם שִׁבְעִים, וְהַנָּשִׂיא עַל גַּבֵּיהֶם כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וְהִנֵּה הֵם שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְכֵן הָאוֹתִיּוֹת בַּשֵּׁם הַגָּדוֹל הַמְפֹרָשׁ שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם כְּנֶגֶד הַשָּׂרִים וְהַשֵּׁם הַמְיֻחָד שֶׁהוּא אָדוֹן יָחִיד עַל כֻּלָּם. וְלָזֶה יִרְמֹז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״ (תהלים פב, א), כִּי הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם לְהַסְכִּים עַל יָדָם. וְאָמַר הַכָּתוּב: ״עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל״ (שם פסוק ב), יַזְהִיר בָּהֶם אַחֲרֵי שֶׁהַשֵּׁם הַנִּכְבָּד עִמָּהֶם בִּדְבַר הַמִּשְׁפָּט אֵיךְ לֹא תִירְאוּ מִמֶּנּוּ לְהַטּוֹת הַמִּשְׁפָּט, כְּטַעַם ״הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי״ (ישעיהו סה, ג). וְאוֹמֵר עוֹד (תהלים פב, ו): ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם״, כִּי מִסְפַּרְכֶם כְּמִסְפַּר שָׂרֵי מַעְלָה וְאָדוֹן הַיָּחִיד, וְאָמַרְתִּי שֶׁתֵּשְׁבוּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁגּוֹרַשׁ מִמְּקוֹמוֹ הַנִּכְבָּד וּמֵת, כֵּן תִּתְגָּרְשׁוּ מִבֵּית הַשֵּׁם וְתָמוּתוּ, וּכְאַחַד הַשָּׂרִים שֶׁל מַעְלָה הֱיִיתֶם וְתִפְּלוּ מִן הַמַּעֲלָה הַהִיא. וּכְבָר הִזְכַּרְתִּי מִן הָעִנְיָן הַזֶּה בְּסֵדֶר ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים״ (שמות כא, ו):

«Reúneme setenta hombres de los ancianos de Israel». Nuestros sabios ya mencionaron que existen setenta naciones correspondientes a setenta lenguas. Cada una posee un astro o una constelación en el firmamento y un príncipe espiritual en lo alto. Así se dice en Daniel: «el príncipe del reino de Persia» (Daniel 10:13), y también se habla allí de «los reyes de Persia». Del mismo modo: «el príncipe de Grecia vendrá» (versículo 20). A esto se refiere el versículo: «el Eterno castigará al ejército de lo alto en lo alto» (Isaías 24:21). Nuestros sabios dijeron que los setenta toros ofrecidos durante Sucot aluden a aquellas naciones. En Pirkei deRabí Eliezer se relata que el Santo, bendito sea, dijo a los setenta ángeles que rodean el trono de Su gloria: «venid y confundamos su lengua». Por eso el número de quienes descendieron a Egipto fue setenta. También ordenó este número para los jueces de Israel, porque contiene todas las opiniones al abarcar todas las fuerzas, de modo que ningún asunto les resulte extraordinario o imposible de resolver. Durante la entrega de la Torá también estuvieron presentes «setenta de los ancianos de Israel» (Éxodo 24:1). Era apropiado que sobre este número completo reposara la gloria de la Presencia divina, tal como se encuentra en el campamento celestial. Israel constituye los ejércitos del Eterno en la tierra. Por ello fueron construidos el Arca, el propiciatorio y el Tabernáculo conforme al modelo de los servidores celestiales. Los campamentos y estandartes fueron organizados conforme al modelo de la carroza que vio Yejezkel, para hacer reposar la Presencia divina sobre Israel en la tierra tal como reside en los cielos. Moshé por encima de los setenta ancianos alude a Israel, que es «una nación única en la tierra». Nuestros sabios recibieron por tradición que todo Gran Sanedrín que se sienta en la Casa del Eterno, en el lugar escogido para hacer habitar allí Su Nombre, debe estar compuesto por setenta jueces. Sobre ellos se encuentra el nasí, como Moshé nuestro maestro, de modo que en total son setenta y uno. Así también, las letras del gran Nombre explícito son setenta y dos, correspondientes a los príncipes y al Nombre único, Señor singular sobre todos ellos. A esto alude el versículo: «Dios está presente en la congregación divina; en medio de los jueces juzga» (Salmos 82:1), porque la Presencia divina está con ellos para confirmar sus decisiones. Después dice: «¿hasta cuándo juzgaréis injustamente?» (versículo 2). Los advierte: si el Nombre glorioso está con vosotros durante el juicio, ¿cómo no teméis desviarlo? Es semejante a «el pueblo que Me provoca a ira delante de Mi rostro» (Isaías 65:3). Después continúa: «Yo dije: dioses sois y todos vosotros hijos del Altísimo» (Salmos 82:6). Vuestro número corresponde al número de los príncipes superiores junto con el Señor único, y Yo dispuse que ocupaseis en la tierra el asiento de Dios. «Sin embargo, como un hombre moriréis»: como Adam, el primer hombre, que fue expulsado de su lugar glorioso y murió, también vosotros seréis expulsados de la Casa del Eterno y moriréis. «Y como uno de los príncipes caeréis»: erais comparables a uno de los príncipes celestiales, pero caeréis de aquella elevada posición. Ya mencioné parte de este asunto en la sección «Estos son los juicios» (Éxodo 21:6):

Ramban on Numbers 11:12

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי – עִנְיַן הַכָּתוּב לְהַגִּיד כִּי בְּעֵת הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה יִהְיֶה הָאֲצִילוּת וּמִמֶּנּוּ הוּא. וְכֵן אָמַר בַּמַּעֲשֶׂה (במדבר י״א:כ״ה): ״וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו״. וְלֹא פֵּרַשׁ הַכָּתוּב הַדִּבּוּר הַזֶּה מַה הָיָה, כַּאֲשֶׁר הוּא כָתוּב בְּכָל הַתּוֹרָה שֶׁיְּבָאֵר אַחֲרֵי כֵן מַה אָמַר וּמַה דִּבֶּר ה', כִּי הָעִנְיָן בְּכָאן כִּי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר אָמַר בָּהֶם שֶׁהִתְנַבְּאוּ לֹא שָׁמְעוּ דִּבּוּר מִפִּי הַשֵּׁם וְלֹא נִרְאָה לָהֶם בַּמַּרְאָה אוֹ בַּחֲלוֹם, אֲבָל הַשֵּׁם מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה וּמֵאֲצִילוּת רוּחַ מֹשֶׁה הֵם יוֹדְעִים הַנְּבוּאָה הַהִיא. וְזֶה טַעַם ״וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ״ (שם), שֶׁלֹּא יָסְפוּ לְהִתְנַבֵּא מֵעַצְמָם, אֲבָל בַּנְּבוּאָה שֶׁאָמַר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה בָּהּ לְבַדָּהּ הִתְנַבְּאוּ. וְזֶה טַעַם וְאָצַלְתִּי, שֶׁאָנִיחַ אֶצְלִי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר אֲנִי שָׂם עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וְאֵין זֶה כְּעִנְיָן ״וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו״ (במדבר כ״ז:כ׳), כִּי אֲצִילוּת בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן עִכּוּב אֶצְלוֹ, כִּלְשׁוֹן ״וְכָל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם״ (קהלת ב י), ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ (בראשית כז לו), וְכֵן ״עַל כֵּן נֶאֱצַל מֵהַתַּחְתּוֹנוֹת וּמֵהַתִּיכֹנוֹת מֵהָאָרֶץ״ (יחזקאל מב ו), שֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלָם מֵהַלְּשָׁכוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת וְהַתִּיכוֹנוֹת מֵהָאָרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הָאַתִּיקִים מֵהֵנָּה בָּעֶלְיוֹנוֹת. וְכֵן ״וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כד יא) - הַנִּשְׁאָרִים וְהַפְּרוּשִׁים מֵהֶם שֶׁנֶּאֱצָלִים אֶל עַצְמָן מִכְּלַל הֲמוֹן הָעָם, אוֹ שֶׁנִּקְרָאִים כֵּן הַגְּדוֹלִים שֶׁהַכֹּל בָּאִים אֶצְלָם. וְהַמַּעְתִּיקִים מִן הַלְּשׁוֹנוֹת אָמְרוּ "אֲצִילוּת" עַל יְצִיאַת כֹּחַ מִן הַכֹּחוֹת מֵאֵת הַבּוֹרֵא וּמִתְפַּשֵּׁט עַל הַנִּבְרָא, וְאוֹמְרִים בַּנֶּפֶשׁ "אֲצוּלָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ", כִּי הוּא אֶצְלָם לְשׁוֹן הַמְשָׁכָה. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן אֶצְלִי כִּי הָאֲצִילוּת יִהְיֶה הַמְשָׁכָה אוֹ הֲנָחָה וְהַפְרָשָׁה אֵצֶל הַנּוֹתֵן הוּא. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ז) יַעֲשֶׂה בּוֹ שְׁנֵי פָּנִים: תִּרְגֵּם כָּאן ״וַאֲרַבֵּי״, וְכֵן "וְאֶל אֲצִילֵי" – ״וּלְרַבְרְבֵי״, וְתִרְגֵּם ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ - ״שְׁבַקְתְּ״. נִרְאֶה שֶׁדַּעְתּוֹ בָּאֲצִילוּת שֶׁהוּא עִנְיַן הַמְשָׁכָה אוֹ מַאֲצִיל הַנּוֹתֵן עַל הַמְקַבֵּל, וְיֹאמַר בְּכָאן, אַמְשִׁיךְ מֵאֲשֶׁר אֶצְלְךָ מִן רוּחַ הַנְּבוּאָה וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנֶאֱמַר עוֹד עַל הַהַמְשָׁכָה שֶׁיַּמְשִׁיךְ הַנּוֹתֵן אֶצְלוֹ מִן הַדָּבָר הַנָּתוּן וְיִשָּׁאֵר עִמּוֹ, וְזֶה טַעַם ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ - שֶׁמָּשַׁכְתָּ לִי אֶצְלְךָ אַחַת מִן הַבְּרָכוֹת לְבָרְכֵנִי בָּהּ. וְעַל הַכְּלָל בַּזְּקֵנִים כִּי אֵין נְבוּאָתָם רַק מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּמֹשֶׁה וּמִמֶּנּוּ הוּא לָהֶם. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (סוף בהעלתך): מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר פַּרְדֵּס לְשׁוֹמֵר וְנָתַן לוֹ שְׂכַר הַשְּׁמִירָה. אַחַר זְמַן אָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר, אֵינִי יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ כֻּלּוֹ לְבַדִּי, הָבֵא עוֹד אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמִּי. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, נָתַתִּי לְךָ הַפַּרְדֵּס שֶׁלִּי לְשָׁמְרוֹ וְכָל פֵּרוֹת שְׁמִירָתוֹ נְתַתִּיו לְךָ, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר הָבֵא עוֹד אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמִּי? הֲרֵינִי מֵבִיא אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמְּךָ, וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר שְׁמִירָה מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא מִתּוֹךְ שָׂכָר שֶׁנָּתַתִּי לְךָ מִשָּׁם הֵם נוֹטְלִין שְׂכָרָן. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי נָתַתִּי לְךָ רוּחַ וָדַעַת לְפַרְנֵס אֶת בָּנַי וְלֹא הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ אַחֵר כְּדֵי שֶׁתִּתְיַחֵד אַתָּה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁמִירָה, וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ אַחֵר? תֵּדַע שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֵינָן נוֹטְלִין כְּלוּם, אֶלָּא "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם״. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא חָסַר מֹשֶׁה כְּלוּם. עַד כָּאן בַּמִּדְרָשׁ. וְהַקָּרוֹב אֵלַי כִּי כָל יְמֵי הַזְּקֵנִים נַעֲשָׂה לָהֶם כֵּן, שֶׁיֵּדְעוּ בְּכָל מַה שֶׁיְּצַוֶּה הַשֵּׁם לְיִשְׂרָאֵל בְּיַד מֹשֶׁה בְּצָרְכֵי שְׁעָתָם וְהַמִּקְרִים אֲשֶׁר יָבוֹאוּ לָהֶם בַּמִּדְבָּר. וְזֶה טַעַם ״וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם״, כִּי כָל מַה שֶׁיֹּאמַר מֹשֶׁה לָעָם יֵדְעוּ הֵם וְיִתְנַבְּאוּ בָּהֶם לָעָם כָּל אֶחָד בְּשִׁבְטוֹ וְאַלְפוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא יִשָּׂא מֹשֶׁה לְבַדּוֹ תְּלוּנוֹתָם:

Ramban on Numbers 11:13

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן – שִׁעוּרוֹ: לֹא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד תֹּאכְלוּ וְלֹא יוֹמַיִם בִּלְבַד. וְכָמוֹהוּ ״לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם״ (מלכים ב ו י), שֶׁאֵינָם אַחַת וּשְׁנַיִם בִּלְבַד. וְעַל דַּעְתִּי, הָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה דָּבָר יָמִים רַבִּים רְצוּפִים אֵינֶנּוּ נִקְרָא אוֹכֵל וְעוֹשֶׂה יוֹם אֶחָד, וְכֵן הָאוֹכֵל שְׁלֹשִׁים יוֹם רְצוּפִים אֵינֶנּוּ נִקְרָא אוֹכֵל עֶשְׂרִים יוֹם. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָ"אֶחָד" נִמְשָׁךְ - לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּ וְלֹא יוֹמַיִם וַעֲשָׂרָה וְעֶשְׂרִים יוֹם אֲחָדִים, רַק חֹדֶשׁ שָׁלֵם. וְהִנֵּה נָתַן לָהֶם תַּאֲוָתָם בַּבָּשָׂר וְלֹא בַּדָּגָה וְלֹא בַּיְּרָקוֹת, כִּי עִקַּר שְׁאֵלָתָם אֲשֶׁר יִבְכּוּ עָלָיו "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר" (במדבר י״א:י״ג). וְטַעַם עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר י״א:כ׳) - שֶׁיִּתֵּן לָהֶם בָּשָׂר הַרְבֵּה וְיֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ כָּל הַחֹדֶשׁ לָרֹב מְאֹד, עַד שֶׁיָּקוּצוּ בּוֹ וְיִהְיֶה לָהֶם כְּדָבָר נִתְעָב וְזָר שֶׁאֵינֶנּוּ נֶאֱכָל. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט כֵּן הָיָה: כִּי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הֻכּוּ מַכָּה רַבָּה וּמֵתוּ הָעָם הַמִּתְאַוִּים תְּחִלָּה, הֵם הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּרִים תְּחִלָּה שֶׁאָמְרוּ ״מִי יַאֲכִילֵנוּ בָּשָׂר״ (במדבר י״א:ד׳). וּשְׁאָר כָּל הָעָם אֲשֶׁר בָּכוּ אַחֲרֵי כֵן לְמִשְׁפְּחוֹתָם אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ (במדבר י״א:י׳), אָכְלוּ מִמֶּנּוּ חֹדֶשׁ יָמִים וְהָיָה לָהֶם לְזָרָא וְזָרְקוּ הַחֳמָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ לָהֶם מִמֶּנּוּ. וְכֵן אָמַר הַמִּזְמוֹר: ״וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וְגוֹ', וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִיא לָהֶם. לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם, עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם וְאַף אֱלֹהִים עָלָה" וְגוֹ' (תהלים עח כז-לא) - כִּי קְצָתָם אָכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד, וּבַעֲלֵי הַתַּאֲוָה לֹא נִפְרְדוּ מִתַּאֲוָתָם כְּלָל, כִּי בְּעוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם עָלָה בָּהֶם אַף ה'. וְאֵין מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְשֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא נְאוֹתִין לִלְשׁוֹן הַכָּתוּב, בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר: ״עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא״ (במדבר י״א:כ״ג). וּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאָמַר, דְּבָרִים כְּמַשְׁמָעָן - ״מִי מַסְפִּיק לָהֶם״ - הוּא מַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב בֶּאֱמֶת, וְהוּא דַעְתּוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס. אֲבָל הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ תֵּמַהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י״ב:ז׳) יֹאמַר אֵין הַמָּקוֹם מַסְפִּיק לָהֶם?! וְעוֹד, כִּי כֻלָּם רָאוּ כְּבָר נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ. וְר״א תֵּרֵץ כִּי מֹשֶׁה הָיָה חוֹשֵׁב שֶׁלֹּא יְחַדֵּשׁ הַשֵּׁם מוֹפֵת כִּי אִם לְהַצְדִּיק נְבִיאוֹ. וְגַם זֶה אֵינֶנּוּ נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי כְּבָר עָשָׂה עִמָּהֶם כָּזֶה בִּשְׂלָו רִאשׁוֹן (שמות טז יג), וְכֵן בַּמַּיִם (שם יז ו) וּבַמָּן (שם טז), כִּי כֻלָּם עַל תְּלוּנוֹתָם נִתְּנוּ לָהֶם. וְהַנָּכוֹן אֶצְלִי כִּי כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַשֵּׁם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים לְיִשְׂרָאֵל - חֶסֶד הֵם מֵאִתּוֹ וְכֻלָּן לְטוֹב לָהֶם, כִּי טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יֵצֵא הַקֶּצֶף עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם בְּאַף וּבְמִדַּת הַדִּין לְרָעָה גְּמוּרָה. וְהִנֵּה אֵין בַּנִּסִּים רַק טוֹבָה גְּמוּרָה שְׁלֵמָה בְּרַחֲמִים אוֹ נְקָמָה בְּמִדַּת הַדִּין. אֲבָל עַתָּה כְּשֶׁאָמַר לוֹ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם שְׁאֵלָתָם וְיֹאכְלוּ בָּשָׂר עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה אוֹת מֵאֵת הַשֵּׁם לִבְרֹאת לָהֶם בָּשָׂר כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם דְּגַן שָׁמַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁיֹּאמְרוּ חֲכָמִים (סנהדרין נט ב), אֵין דָּבָר טָמֵא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. וְעוֹד, כִּי כָל הַנִּסִּים יוֹדִיעֵם לְמֹשֶׁה: ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״ (שמות טז ד), ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר״ (שם יז ו). אֲבָל בְּכָאן שֶׁאָמַר לוֹ ״וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר״ וְלֹא הוֹדִיעוֹ - הֵבִין מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה בְּנֵס מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן שָׁאַל בִּתְמִיהָה: מַה יַעֲשֶׂה לָהֶם כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ? אִם יִשָּׁחֵט לָהֶם צֹאן וּבָקָר מִכָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם - לֹא יַסְפִּיק לָהֶם, וְאִם יֵאָסֵף לָהֶם כָּל דְּגֵי הַיָּם אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם הַהוּא הַקָּרוֹב לָהֶם - לֹא יַסְפִּיק לָהֶם. וְהַשֵּׁם הֱשִׁיבוֹ כִּי אֵין יַד הַשֵּׁם קְצָרָה לָתֵת לָהֶם שְׁאֵלָתָם גַּם בְּדֶרֶךְ הַמִּקְרִים. וְזֶה טַעַם "הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא". וְאָמַר ״הֲיַד ה' תִּקְצָר״ כִּלְשׁוֹן ״וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ״ (אסתר א ז). וְלֹא אָמַר ה' ״הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר״, כִּי לֹא יַעֲשֶׂה זֶה בְּמוֹפֵת. וְכֵן הָיָה, שֶׁנָּסַע רוּחַ מֵאֵת הַשֵּׁם (במדבר י״א:ל״א) כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם - לֹא ״רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד״ וְלֹא ״רוּחַ קָדִים עַזָּה״ כַּאֲשֶׁר יַזְכִּיר בַּמּוֹפְתִים (שמות י יט שם יד כא), אֲבָל רוּחַ סְתָם כַּנְּהוּגִים - "וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם", לֹא שֶׁנִּבְרְאוּ עַתָּה בַּעֲבוּרָם, וְאֵין בַּדָּבָר חִדּוּשׁ מִטִּבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְעוֹד שֶׁכְּבָר הָיָה לָהֶם כֵּן, וְלֹא חִדֵּשׁ עַתָּה רַק שֶׁיִּהְיוּ שַׂלְוִים רַבִּים מְאֹד:

Ramban on Numbers 11:14

אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם – הַטַּעַם בָּזֶה, כִּי מֹשֶׁה דִּבֵּר אֶל הָעָם אֶת דִּבְרֵי ה', כִּי הוּא יֶאֱצֹל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וְיִתֵּן עַל הַמִּתְיַצְּבִים עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְהִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אֶל הָאֹהֶל וְעוֹשִׂים עַצְמָן מִכְּלַל הַנֶּאֱצָלִים, כְּמַמְרִים בִּדְבָרָיו, וְלָכֵן אָמַר לוֹ כְּלָאֵם, כִּי אוּלַי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִיהֶם אוֹ רוּחַ רָעָה מְבַעֲתָם, וְהִנֵּה צְרִיכִין לְשׂוּמָם בְּבֵית הַכֶּלֶא כְּאִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא. וּמֹשֶׁה בְּעַנְוְתָנוּתוֹ הֵשִׁיב: ״וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״, כִּי הַשֵּׁם נָתַן עֲלֵיהֶם רוּחוֹ מִבִּלְתִּי אֲצִילוּת הָרוּחַ שֶׁעָלַי, וּמִי יִתֵּן וְיִהְיֶה זֶה בְּכָל הָעָם. אֲבָל מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ נִרְאֶה כִּי הָיָה הַמִּנְהָג בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְנַבֵּא אָדָם בַּעֲתִידוֹת בִּמְקוֹם נָבִיא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל הוֹלְכִים אַחֲרָיו כְּתַלְמִידָיו וְהֵם בְּנֵי הַנְּבִיאִים. כָּךְ אָמְרוּ בְּסַנְהֶדְרִין (י״ז): בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר "מֹשֶׁה מֵת" הַיְינוּ דְּקָאָמַר יְהוֹשֻׁעַ "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם", אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עַל עִסְקֵי שְׂלָיו אַמַּאי "כְּלָאֵם"? דַּהֲוָה לֵיהּ כְּמוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ. וְכֵן לְמַאן דְּאָמַר עַל גּוֹג וּמָגוֹג נִתְנַבְּאוּ. וְכָךְ הִזְכִּירוּ עוֹד בְּעִנְיַן דְּבוֹרָה בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (י״ד). וּמֹשֶׁה אָמַר כִּי הוּא הָרַב וּמָחַל עַל כְּבוֹדוֹ וּמִתְאַוֶּה וְשָׂמֵחַ בְּכָךְ. וּבְתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי רָאִיתִי שֶׁאָמַר ״כְּלָאֵם" - "מְנַע מִנְּהוֹן רוּחַ קֻדְשָׁא״. עֲשָׂאוֹ מִלְּשׁוֹן ״הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא״ (תהלים מ', י'), ״לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי״ (שם פסוק י״ב). וְטַעַם הָעִנְיָן, כִּי חָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בַּכְּתוּבִים הֵם מִתְנַבְּאִים, כִּי נֶאֱצַל רוּחַ מֹשֶׁה עַל כָּל הַכְּתוּבִים שֶׁעַל כֻּלָּם נִתְכַּוֵּן, וְלָכֵן אָמַר לוֹ אֵין נָכוֹן שֶׁיִּתְנַבְּאוּ הֵם בַּמַּחֲנֶה שֶׁלֹּא הֵקִימוּ דְּבַר ה' שֶׁצִּוָּה ״וְלָקַחְתָּ אוֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״ (במדבר י״א:ט״ז), וְהִנֵּה יֵרָאֶה שֶׁאֵין נְבוּאַת כֻּלָּם מֵאֲצִילוּת הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְרָאוּי לַאֲדוֹנִי לְהִתְכַּוֵּן בְּרוּחַ הָאֱלֹהִים לַהֲשִׁיבוֹ אֵלֶיךָ, לְבַל יֵאָצֵל מִמְּךָ רַק לָעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בִּדְבַר ה', כִּי בַּעֲבוּר שֶׁנִּתְכַּוַּנְתָּ מִתְּחִלָּה עַל כָּל הַכְּתוּבִים הָיָה מֵהוֹדְךָ עֲלֵיהֶם, וְאִם תִּתְכַּוֵּן עַתָּה לַהֲשִׁיבָה מֵהֶם תָּנוּחַ אֶל הָעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בִּלְבַד כִּדְבַר ה'. וּמֹשֶׁה אָמַר שֶׁלֹּא יְקַנֵּא לוֹ כִּי הוּא חָפֵץ שֶׁיִּתְנַבְּאוּ לְפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן ה' רוּחוֹ עֲלֵיהֶם בַּאֲצִילוּתוֹ מִמֹּשֶׁה אוֹ בִּלְתִּי אֲצִילוּת מִמֶּנּוּ:

«Mi señor Moshé, enciérralos». La razón de la petición de Yehoshúa es que Moshé había comunicado al pueblo las palabras del Eterno: Dios tomaría del espíritu que reposaba sobre él y lo pondría sobre quienes se presentaran con él en la Tienda de Reunión. Estos dos hombres no habían salido hacia la Tienda y, sin embargo, se presentaban como parte de quienes habían recibido aquel espíritu. Parecía que se rebelaban contra las palabras de Moshé. Por eso Yehoshúa dijo: «enciérralos». Quizá tenían en su boca un espíritu falso o estaban siendo aterrorizados por un espíritu maligno, y debían ser colocados en prisión como un demente que pretende profetizar. Moshé, en su humildad, respondió: «¡Ojalá todo el pueblo del Eterno fuera profeta, porque el Eterno pusiera Su espíritu sobre ellos!». Es decir, el Eterno les había concedido Su espíritu sin tomarlo necesariamente del espíritu que reposaba sobre Moshé. ¡Ojalá sucediera lo mismo con todo el pueblo! Sin embargo, de las palabras de nuestros sabios parece que existía en Israel la costumbre de que una persona no profetizara acontecimientos futuros en presencia de un profeta superior a ella. Debía acompañarlo como discípulo suyo, como hacían los llamados «hijos de los profetas». Así dijeron en Sanedrín: Conforme a quien sostiene que Eldad y Medad profetizaron «Moshé morirá», se comprende que Yehoshúa dijera: «mi señor Moshé, enciérralos». Pero conforme a quien sostiene que profetizaron acerca de las codornices, ¿por qué debía encerrarlos? Porque actuaron como quien dicta una decisión halájica en presencia de su maestro. Lo mismo se aplica conforme a quien sostiene que profetizaron acerca de Gog y Magog. También mencionaron este principio respecto de Devorá en el tratado Meguilá. Moshé respondió que él era el maestro y renunciaba a su honor. Más aún, deseaba y se alegraba de que profetizaran. En el Targum de Jerusalén vi que traduce כְּלָאֵם como «impide que permanezca sobre ellos el espíritu de santidad». Relaciona la palabra con «no cerraré mis labios» (Salmos 40:10) y «no retires de mí Tu compasión» (versículo 12). El sentido sería el siguiente. Yehoshúa pensó que Eldad y Medad profetizaban porque se encontraban incluidos entre los nombres escritos para la elección de los ancianos. Moshé había dirigido su intención espiritual hacia todos los nombres escritos y, por ello, parte de su espíritu se había transmitido a todos ellos. Yehoshúa le dijo: No es correcto que estos hombres profeticen dentro del campamento, pues no cumplieron la palabra del Eterno: «los llevarás a la Tienda de Reunión y se presentarán allí contigo» (Números 11:16). Su profecía haría parecer que no toda la profecía de los ancianos procedía de la transmisión del espíritu que reposaba sobre ti. Mi señor debe concentrarse mediante el espíritu de Dios y retirar de ellos aquella fuerza, para que solamente repose sobre quienes se presentan delante de ti conforme a la palabra del Eterno. Como al principio dirigiste tu intención hacia todos los nombres escritos, parte de tu esplendor reposó también sobre ellos. Pero si ahora diriges tu intención a retirarla, solamente permanecerá sobre quienes están delante de ti. Moshé respondió que Yehoshúa no debía sentir celos por él. Deseaba que todos profetizaran, ya fuera en su presencia o fuera de ella, siempre que el Eterno hubiera puesto Su espíritu sobre ellos, por transmisión desde Moshé o sin esa transmisión: