Ramban on Numbers 16

Ramban on Numbers 16:1

וַיִּקַּח קֹרַח פָּרָשָׁה זוֹ יָפָה נִדְרֶשֶׁת בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (קרח ב): וַיִּקַּח קֹרַח - לָקַח עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד לִהְיוֹת נֶחְלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְעוֹרֵר עַל הַכְּהוּנָּה, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:א׳) ״וְאִתְפְּלֵג״ - נֶחְלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, וְכֵן ״מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ״ (איוב טו יב) - לוֹקֵחַ אוֹתְךָ לְהַפְלִיגְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:א׳). וְדַעַת הַמִּדְרָשׁ אֵינוֹ כְּפֵרוּשׁ הָרַב, אֲבָל אָמְרוּ שָׁם: אֵין "וַיִּקַּח" אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ", וְאֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁלָּקַח עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד. וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" אֵינוֹ שֶׁיִּקַּח אוֹתְךָ לְצַד אֶחָד לְהַפְלִיג עַצְמְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, אֲבָל כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ בְּ"וַיִּקַּח קֹרַח" שֶׁלָּקַח עֵצָה בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיְּסַפֵּר, כִּי הַלְּקִיחָה תֵּאָמֵר עַל הָעֵצָה וְהַמַּחְשָׁבָה. וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" - מַה מַחְשָׁבָה יִקַּח לְךָ לִבְּךָ שֶׁתַּחְשֹׁב בַּסֵּתֶר "לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן" וְלֹא תְּגַלֶּה אוֹתָהּ, אוֹ "מַה יִּרְמְזוּן עֵינֶיךָ" - שֶׁמִּתּוֹךְ רְמִיזוֹתֶיךָ נִכָּר שֶׁאַתָּה כּוֹפֵר בְּמִשְׁפַּט הָאֱלֹהִים וְלֹא תְּפָרֵשׁ זֶה, אֲבָל תִּקְרָא תִּגָּר כְּמַסְתִּיר עַצְמוֹ. וֶאֱלִיפַז אָמַר זֶה לְאִיּוֹב קֹדֶם שֶׁגִּלָּה אִיּוֹב מַחְשַׁבְתּוֹ בְּמַאֲמָר בָּרוּר שֶׁאֵין לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה בִּפְרָטֵי הַנִּבְרָאִים הַשְּׁפֵלִים, וּלְכָךְ אָמַר לוֹ (שם כב יג) ״וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפֹּט״, וְהוּא עִנְיַן הַמַּעֲנֶה הַהוּא לַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ. וְכֵן לְשׁוֹן לְקִיחָה בְּמַחֲשָׁבָה ״קְחוּ מוּסָרִי״ (משלי ח י), ״וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר״ (ירמיהו יז כג). אָמְרוּ עוֹד בַּמִּדְרָשׁ (רבה יח טז): ״וַיַּחֲלֹק" "וַיְדַבֵּר" "וַיְצַו קֹרַח" אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא "וַיִּקַּח", מַה לָקַח? לֹא לָקַח כְּלוּם, אֶלָּא לִבּוֹ נְטָלוֹ, אָמַר הַכָּתוּב ״מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ״, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי. וְאוּנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם ״וְאִתְפְּלֵג״ פָּתַר הָעִנְיָן לֹא הַלָּשׁוֹן כְּמִנְהָגוֹ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, וְכֵן תִּרְגֵּם ״עַל דְּבַר קֹרַח״ (במדבר י״ז:י״ד) ״עַל פְּלֻגְתָּא דְּקֹרַח״, וְתִרְגֵּם ״בִּדְבַר בִּלְעָם״ (במדבר ל״א:ט״ז) ״בְּעֵצַת בִּלְעָם״, כִּי הוּא מַזְכִּיר הָעִנְיָן בְּתַרְגּוּמוֹ. וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) ״וַיִּקַּח קֹרַח״ - אֲנָשִׁים, דֶּרֶךְ קְצָרָה כְּמוֹ ״חֲמוֹר לֶחֶם״ (שמואל א טז כ). וַאֲחֵרִים אָמְרוּ כִּי וְדָתָן כְּמוֹ ״וְאֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה״ (בראשית לו כד), וְתִקּוּנוֹ ״וַיִּקַּח קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם״. וּלְפִי דַעְתִּי אֵין צֹרֶךְ, כִּי הָגוּן הוּא בַּלָּשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר ״וַיִּקַּח קֹרַח וְדָתָן וַיָּקוּמוּ וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״, כִּי בְּכָל תְּחִלַּת מַעֲשֶׂה תָּבֹא לְקִיחָה, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְעוֹרְרוּת בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא. וְכֵן ״וְאַבְשָׁלוֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת״ (שמואל ב יח יח). וְאִם תַּחְפֹּץ לְפָרֵשׁ כִּי הַלְּקִיחָה עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַזְכִּיר אַחֲרֵי כֵן - וַיִּקַּח אַבְשָׁלוֹם אֶת הַמַּצֶּבֶת וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו, כָּךְ תְּפָרֵשׁ וַיִּקַּח קֹרַח אֶת הָאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם, וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וְאָמַר רַבִּי אַבְרָהָם (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) כִּי זֶה הַדָּבָר הָיָה בְּמִדְבַּר סִינַי כַּאֲשֶׁר נֶחְלְפוּ הַבְּכוֹרִים וְנִבְדְּלוּ הַלְוִיִּם, כִּי חָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲדוֹנֵנוּ מֹשֶׁה עָשָׂה זֶה מִדַּעְתּוֹ לָתֵת גְּדֻלָּה לְאָחִיו, גַּם לִבְנֵי קְהָת שֶׁהֵם קְרוֹבִים אֵלָיו וּלְכָל בְּנֵי לֵוִי שֶׁהֵם מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְהַלְוִיִּם קָשְׁרוּ עָלָיו בַּעֲבוּר הֱיוֹתָם נְתוּנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְקֶשֶׁר דָּתָן וַאֲבִירָם בַּעֲבוּר שֶׁהֵסִיר הַבְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן אֲבִיהֶם, גַּם קֹרַח בְּכוֹר הָיָה. וְזֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם שֶׁהוּא אוֹמֵר בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים ״אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה״ לִרְצוֹנוֹ, וּכְבָר כָּתַבְתִּי (במדבר ט׳:א׳) כִּי עַל דַּעְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כְּסֵדֶר זוּלָתִי בְּמָקוֹם אֲשֶׁר יְפָרֵשׁ הַכָּתוּב הַהַקְדָּמָה וְהָאִחוּר, וְגַם שָׁם לְצֹרֶךְ עִנְיָן וּלְטַעַם נָכוֹן. אֲבָל הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה בְּמִדְבַּר פָּארָן בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ אַחַר מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים. וְהַנָּכוֹן בַּדְּרָשׁ שֶׁכָּעַס קֹרַח עַל נְשִׂיאוּת אֶלְצָפָן כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא קרח א), וְקִנֵּא גַּם בְּאַהֲרֹן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה״ (במדבר ט״ז:י׳), וְנִמְשְׁכוּ דָּתָן וַאֲבִירָם עִמּוֹ, וְלֹא עַל הַבְּכוֹרָה כִּי יַעֲקֹב אֲבִיהֶם הוּא אֲשֶׁר נְטָלָהּ מֵרְאוּבֵן וּנְתָנָהּ לְיוֹסֵף, אֲבָל גַּם הֵם אָמְרוּ טַעֲנָתָם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (במדבר ט״ז:י״ג) וְ"לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ״ (במדבר ט״ז:י״ד). וְהִנֵּה יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִדְבַּר סִינַי לֹא אֵרַע לָהֶם שׁוּם רָעָה, כִּי גַּם בִּדְבַר הָעֵגֶל שֶׁהָיָה הַחֵטְא גָּדוֹל וּמְפֻרְסָם הָיוּ הַמֵּתִים מוּעָטִים, וְנִצְּלוּ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁהִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. וְהִנֵּה הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ כְּנַפְשָׁם וְשׁוֹמְעִים אֵלָיו, וְאִלּוּ הָיָה אָדָם מוֹרֵד עַל מֹשֶׁה בַּזְּמַן הַהוּא הָיָה הָעָם סוֹקְלִים אוֹתוֹ. וְלָכֵן סָבַל קֹרַח גְּדֻלַּת אַהֲרֹן, וְסָבְלוּ הַבְּכוֹרִים מַעֲלַת הַלְוִיִּם וְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁל מֹשֶׁה. אֲבָל בְּבוֹאָם אֶל מִדְבַּר פָּארָן וְנִשְׂרְפוּ בְּאֵשׁ תַּבְעֵרָה וּמֵתוּ בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה רַבִּים, וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בַּמְּרַגְּלִים לֹא הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְלֹא בָּטְלָה הַגְּזֵרָה מֵהֶם, וּמֵתוּ נְשִׂיאֵי כָּל הַשְּׁבָטִים בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' וְנִגְזַר עַל כָּל הָעָם שֶׁיִּתַּמּוּ בַמִּדְבָּר וְשָׁם יָמוּתוּ, אָז הָיְתָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם מָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּלִבָּם כִּי יָבוֹאוּ לָהֶם בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה תַּקָּלוֹת, וְאָז מָצָא קֹרַח מָקוֹם לַחְלֹק עַל מַעֲשָׂיו וְחָשַׁב כִּי יִשְׁמְעוּ אֵלָיו הָעָם. וְזֶה טַעַם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", אָמְרוּ, הִנֵּה הֵבֵאתָ אוֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא קִיַּמְתָּ בָּנוּ מַה שֶׁנָּדַרְתָּ לָתֵת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כִּי לֹא נָתַתָּ לָנוּ נַחֲלָה כְּלָל, אֲבָל נָמוּת בַּמִּדְבָּר וְנִהְיֶה כָּלִים שָׁם, כִּי גַּם זַרְעֵנוּ לֹא יֵצְאוּ מִן הַמִּדְבָּר לְעוֹלָם וְיִבָּטֵל מִן הַבָּנִים מַה שֶׁנָּדַרְתָּ לָהֶם כַּאֲשֶׁר נִתְבַּטֵּל מִן הָאָבוֹת. וְזֶה טַעַם תְּלוּנָתָם הֵנָּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה אַחַר גְּזֵרַת הַמְרַגְּלִים מִיָּד. וְהַקָּרוֹב כִּי הָיוּ אֵלֶּה הַנִּקְהָלִים כֻּלָּם בְּכוֹרוֹת, כִּי עַל כֵּן חָרָה לָהֶם עַל הַכְּהֻנָּה, וּלְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שֶׁיִּקְחוּ מַחְתּוֹת כְּמִנְהָגָם הָרִאשׁוֹן וְיִתְגַּלֶּה הַדָּבָר אִם יִבְחַר הַשֵּׁם בָּהֶם אוֹ בַּכֹּהֲנִים:

**«Kóraj tomó».** Esta sección está bellamente interpretada en el Midrash de Rabí Tanjumá: «Kóraj tomó» significa que se apartó hacia un lado, separándose de la congregación para provocar una disputa acerca del sacerdocio. Este es el sentido de la traducción de Onkelós: **«Se dividió»**, es decir, se separó de la congregación para mantenerse dentro de la disputa. Así también: «¿Adónde te lleva tu corazón?» (Job 15:12): tu corazón te lleva a apartarte de los demás seres humanos. Estas son las palabras de Rashí. Sin embargo, la opinión del Midrash no coincide con la explicación de Rashí. Allí dijeron: La expresión ויקח, «tomó», únicamente puede indicar una separación, pues su corazón lo tomó, como está escrito: «¿Adónde te lleva tu corazón?». No quisieron decir que se colocó físicamente a un lado. Tampoco «¿Adónde te lleva tu corazón?» significa que el corazón lo lleva hacia un lado para que se separe del resto de las personas. La intención del Midrash respecto de «Kóraj tomó» es que tomó consejo dentro de su corazón para realizar lo que la Escritura relatará, pues la expresión «tomar» puede aplicarse al consejo y al pensamiento. Así, «¿Adónde te lleva tu corazón?» significa: ¿qué pensamiento ha tomado para ti tu corazón, para que pienses secretamente que «no existe juicio ni Juez» sin expresarlo abiertamente? También: «¿Qué insinúan tus ojos?», significa que mediante tus gestos resulta evidente que niegas el juicio de Dios, aunque no lo manifiestes claramente, sino que formulas acusaciones como quien intenta ocultar su verdadera opinión. Elifaz dijo esto a Job antes de que Job revelara de manera explícita su pensamiento de que el Creador no ejerce providencia particular sobre las criaturas inferiores. Por eso posteriormente le dijo: «Tú dices: ¿Qué sabe Dios? ¿Puede juzgar a través de la oscuridad?» (Job 22:13). Este es el asunto tratado en aquella respuesta, para quien la examine atentamente. La expresión «tomar» se utiliza también respecto del pensamiento en: «Tomad mi instrucción» (Proverbios 8:10), y: «Se negaron a tomar instrucción» (Jeremías 17:23). Dijeron además en el Midrash: La Escritura no dice: «Kóraj disputó», «Kóraj habló» o «Kóraj ordenó», sino únicamente: «Kóraj tomó». ¿Qué tomó? No tomó ningún objeto, sino que su corazón lo tomó, como dice la Escritura: «¿Adónde te lleva tu corazón?». Esto coincide con lo que he explicado. Onkelós, al traducir: «Se dividió», explicó el contenido del acontecimiento, no el sentido literal de la palabra, como acostumbra a hacer en numerosos lugares. Así tradujo: «Por causa de Kóraj» (Números 17:14), como: «Por la disputa de Kóraj». También tradujo: «En el asunto de Bilam» (Números 31:16), como: «Por el consejo de Bilam», porque en su traducción expresa la naturaleza del asunto. Rabí Abraham ibn Ezra dijo que «Kóraj tomó» significa: tomó hombres. Se trata de una expresión abreviada, como: «Un asno cargado de pan» (I Samuel 16:20). Otros dijeron que la letra ו de «y Datán» funciona como en: «Estos son los hijos de Tzivón: Ayá y Aná» (Génesis 36:24), y que la frase debe entenderse: «Kóraj tomó a Datán y a Aviram». A mi entender, no existe necesidad de estas explicaciones. Es perfectamente correcto en la lengua bíblica decir: «Kóraj tomó, y Datán y Aviram se levantaron y se congregaron contra Moshé y Aharón». Al comienzo de toda acción puede utilizarse el verbo «tomar», como expresión del impulso que inicia aquel acto. Así está escrito: «Avshalom tomó y erigió para sí durante su vida una columna» (II Samuel 18:18). También puedes interpretar que la toma se refiere al objeto mencionado después: «Avshalom tomó la columna y la erigió para sí durante su vida». De la misma manera: «Kóraj tomó a los doscientos cincuenta hombres de los hijos de Israel, se levantaron delante de Moshé y se congregaron contra Moshé y Aharón». Rabí Abraham ibn Ezra dijo que este acontecimiento ocurrió en el desierto de Sinaí, cuando los primogénitos fueron sustituidos y los levitas fueron separados para el servicio. Según él, Israel pensó que nuestro maestro Moshé había actuado por iniciativa propia para conceder grandeza a su hermano, a los hijos de Kehat, que eran sus parientes, y a todos los hijos de Leví, que pertenecían a su familia. Los levitas conspiraron contra él por haber sido entregados al servicio de Aharón y sus hijos. Datán y Aviram conspiraron porque Moshé había retirado la primogenitura de su antepasado Reuvén, y Kóraj también era primogénito. Esto corresponde a la opinión de Rabí Abraham, quien en numerosos lugares afirma libremente que «no existe un orden cronológico obligatorio en la Torá». Ya he escrito que, a mi entender, toda la Torá se encuentra en orden, salvo cuando la propia Escritura explica que algo ocurrió antes o después, e incluso entonces la alteración responde a una necesidad temática y a una razón adecuada. Este acontecimiento ocurrió en el desierto de Parán, en Kadesh Barnea, después del episodio de los exploradores. La interpretación midráshica correcta es que Kóraj se enojó porque Eltzafán había sido designado príncipe, como dijeron nuestros Sabios. También sintió celos de Aharón, como está escrito: «¿Y buscáis también el sacerdocio?» (Números 16:10). Datán y Aviram se unieron a él, pero no a causa de la primogenitura, pues su padre Yaakov ya se la había quitado a Reuvén y se la había entregado a Yosef. Ellos expresaron su propia acusación: «Para hacernos morir en el desierto», y: «Tampoco nos has llevado a una tierra que mana leche y miel». Cuando Israel se encontraba en el desierto de Sinaí no le había ocurrido ninguna gran desgracia. Incluso en el episodio del becerro, aunque el pecado fue grave y público, los muertos fueron pocos, y el pueblo fue salvado mediante la oración de Moshé, quien se postró por ellos durante cuarenta días y cuarenta noches. Lo amaban como a su propia alma y escuchaban sus palabras. Si alguien se hubiera rebelado contra Moshé en aquella época, el propio pueblo lo habría apedreado. Por eso Kóraj toleró la grandeza de Aharón, los primogénitos toleraron la superioridad de los levitas y todos aceptaron las acciones de Moshé. Pero cuando llegaron al desierto de Parán, algunos fueron quemados por el fuego de Taverá y muchos murieron en Kivrot Hataavá. Después pecaron mediante los exploradores. Moshé no oró para anular completamente el decreto, murieron en la plaga los príncipes de todas las tribus y se decretó que toda aquella generación terminaría sus días y moriría en el desierto. Entonces el espíritu de todo el pueblo se volvió amargado. Comenzaron a pensar que las palabras de Moshé les traían desgracias. Kóraj encontró entonces una oportunidad para disputar sus acciones y pensó que el pueblo lo escucharía. Este es el significado de: «Para hacernos morir en el desierto». Dijeron: tú nos trajiste a este lugar y no cumpliste aquello que prometiste, entregarnos una tierra que mana leche y miel. No nos diste ninguna heredad, sino que moriremos y desapareceremos en el desierto. Incluso nuestra descendencia quizá nunca salga de él y se anulará respecto de los hijos aquello que prometiste, del mismo modo que ya fue anulado respecto de los padres. Esta es la razón por la cual su protesta aparece aquí, inmediatamente después del decreto provocado por los exploradores. Es probable que los hombres reunidos fueran todos primogénitos, pues por esa razón les molestaba la institución del sacerdocio. Moshé les ordenó tomar incensarios, como correspondía a su antiguo servicio, para que se revelara si el Eterno los escogía a ellos o a los sacerdotes:

Ramban on Numbers 16:2

וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו – וְלֹא ״וַיִּפְּלוּ״, כִּי אַהֲרֹן בְּמוּסָרוֹ וּבִקְדֻשָּׁתוֹ לֹא עָנָה דָּבָר בְּכָל הַמַּחְלֹקֶת הַזּוֹ, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ וּכְמוֹדֶה שֶׁמַּעֲלַת קֹרַח גְּדוֹלָה מִמַּעֲלָתוֹ, אֲבָל הוּא עוֹשֶׂה כִּדְבַר מֹשֶׁה וּמְקַיֵּם גְּזֵרַת מֶלֶךְ:

**«Cayó sobre su rostro».** No dice: «Cayeron», porque Aharón, debido a su humildad y santidad, no respondió nada durante toda esta disputa. Permaneció en silencio, como si admitiera que la categoría de Kóraj era superior a la suya. Él únicamente actuaba conforme a la palabra de Moshé y cumplía el decreto del Rey:

Ramban on Numbers 16:3

וְטַעַם וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ – לַעֲבוֹדַת לְוִיָּה, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ - לַכְּהֻנָּה. לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:ה׳), וְיָפֶה פֵּרֵשׁ. יֹאמַר הַכָּתוּב שֶׁיּוֹדִיעַ הַשֵּׁם אִם הַלְוִיִּם הֵם שֶׁלּוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם״, אוֹ עֲדַיִן הַבְּכוֹרוֹת שֶׁלּוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח׳:י״ד) ״כִּי לִי כָל בְּכוֹר״, שֶׁלֹּא יַחְלִיפֵם בַּלְוִיִּם. "וְאֶת הַקָּדוֹשׁ" - הֵם הַכֹּהֲנִים הַמְקֻדָּשִׁים לַעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״ (דברי הימים א כג יג). כִּי קֹרַח, כְּדֵי לֶאֱסֹף עָלָיו הָעָם, גַּם עַל הַלְוִיִּם יַחְלֹק, וְיִרְצֶה לְהַחְזִיר הָעֲבוֹדָה כֻּלָּהּ לַבְּכוֹרִים. וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר נִשְׂרְפוּ אֵלֶּה הַבְּכוֹרוֹת, נוֹדַע שֶׁלֹּא בָּחַר הַשֵּׁם בַּעֲבוֹדָתָם, וְכַאֲשֶׁר נִתְקַבֵּל קְטֹרֶת אַהֲרֹן נוֹדַע שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ:

**«El Eterno dará a conocer quién le pertenece».** Se refiere al servicio de los levitas. **«Y quién es el santo»**, se refiere al sacerdocio. Así explicó Rashí, y lo hizo correctamente. La Escritura dice que el Eterno revelará si los levitas son quienes le pertenecen, como está escrito: «Los levitas serán Míos», o si todavía le pertenecen los primogénitos, como dice: «Porque Mío es todo primogénito», sin haberlos sustituido realmente por los levitas. «Y quién es el santo» se refiere a los sacerdotes santificados para el servicio, como está escrito: «Aharón fue separado para ser santificado como santidad de santidades» (I Crónicas 23:13). Para reunir al pueblo a su alrededor, Kóraj disputó también contra la elección de los levitas y quiso devolver todo el servicio a los primogénitos. Cuando estos primogénitos fueron quemados, quedó demostrado que el Eterno no había escogido su servicio. Cuando el incienso de Aharón fue aceptado, se supo que él era el santo:

Ramban on Numbers 16:4

וְטַעַם וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו פַּעַם שֵׁנִית, שֶׁיּוֹדִיעַ הַשֵּׁם אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו מָחָר וְיִשְׁעֶה אֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל הָאֲחֵרִים וְאֶל מִנְחָתָם לֹא יִפְנֶה. וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ לְדוֹרוֹת לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לְפָנָיו הוּא וְזַרְעוֹ כָּל הַיָּמִים יַקְרִיב אֵלָיו מָחָר, לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם הַנִּסָּיוֹן הַזֶּה אוֹת לְדוֹרוֹת עוֹלָם שֶׁלֹּא יַחְלְקוּ לֹא עַל הַנִּבְחָר וְלֹא עַל זַרְעוֹ לְעוֹלָם. וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל כִּי אֵלֶּה הַנִּקְהָלִים כֻּלָּם הָיוּ לְוִיִּם מִשֵּׁבֶט קֹרַח, וְזֶה טַעַם ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״ (במדבר ט״ז:ז׳), ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״ (במדבר ט״ז:ח׳). אוּלַי חָשְׁבוּ כִּי כָל שִׁבְטָם נִבְחַר לַכְּהֻנָּה וּמֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ חָלַק כָּבוֹד לְאָחִיו, עַד כָּאן. וְחָלִילָה שֶׁהָיוּ בְּשֵׁבֶט מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים קְרוּאִים וּנְשִׂיאִים בְּנֵי מֶרִי מְבַעֲטִים בְּרַבָּם וּבִגְדוֹל שִׁבְטָם וּמַלִּינִים עַל ה׳! וְאִלּוּ הָיוּ מִן הַשֵּׁבֶט הַהוּא בִּלְבַד, לֹא הָיוּ כָל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְלוֹנְנִים מִמָּחֳרָת לֵאמֹר ״אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳״ (במדבר י״ז:ו׳), כִּי לֹא מֵת לָהֶם מֵת רַק מִשֵּׁבֶט מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וְגַם בְּאוֹת הַמַּטֶּה רְאָיָה כִּי הַמַּחְלֹקֶת מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הִיא. וְהַכָּתוּב פֵּרֵשׁ ״וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ט״ז:ב׳) לְהַגִּיד כִּי הָיוּ מִכָּל הַשְּׁבָטִים, לֹא מִן הַשְּׁנַיִם הַנִּזְכָּרִים בִּלְבַד. אֲבָל טַעַם ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״ בַּעֲבוּר כִּי קֹרַח הָיָה מְפַתֶּה לְכָל הַשְּׁבָטִים כִּי לִכְבוֹדָם רוֹצֶה לְהַחְזִיר הָעֲבוֹדָה לִבְכוֹרֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר אָמַר ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים״ (במדבר ט״ז:ג׳). וּמֹשֶׁה בְּחָכְמָתוֹ גִּלָּה מַצְפּוּן לִבּוֹ לְכָל הָעָם כִּי הוּא עַל כְּהֻנָּתוֹ צוֹעֵק, וְאָמַר שֶׁדַּי לוֹ בִּכְבוֹד שִׁבְטוֹ ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״. וְחָזַר וְאָמַר ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״ לְקֹרַח גְּדוֹלָם, וְזֶה טַעַם ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח״ (במדבר ט״ז:ח׳), אֲבָל כּוֹלֵל דְּבָרָיו עִם בְּנֵי לֵוִי, כִּי דִּבְרֵי מֹשֶׁה בְּחָכְמָתוֹ פִּיּוּס לוֹ וּלְכָל הַשֵּׁבֶט שֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְ אָדָם מֵהֶם אַחֲרָיו. וְהִנֵּה מֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ חָשַׁב הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת וְרָצָה בַּקְּטֹרֶת יוֹתֵר מִשְּׁאָר קָרְבָּנוֹת, כִּי רָאָה כְבָר בְּנָדָב וַאֲבִיהוּא כִּי בְּהַקְרִיבָם קְטֹרֶת זָרָה לִפְנֵי ה' נִשְׂרְפוּ, וְהִתִּיר לְאַהֲרֹן לְהַקְטִיר אוֹתָהּ לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטֹרֶת הַבֹּקֶר שֶׁהִקְטִיר בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת הַנֵּרוֹת כַּמִּשְׁפָּט. וּבָטַח מֹשֶׁה כִּי הַשֵּׁם מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו״ לִדְרֹשׁ אֶת הַשֵּׁם לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה, וְאָז נֶאֱמַר לוֹ ״בֹּקֶר וְיוֹדַע ה'״ וְגוֹ', וְלֹא נִזְכַּר זֶה רַק בְּסִפּוּר מֹשֶׁה לָעָם. וּכְבָר הֶרְאֵיתִיךָ כִּי בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים פַּעַם יַאֲרִיךְ בְּדִבּוּר הַשֵּׁם אֶל מֹשֶׁה וִיקַצֵּר בְּסִפּוּר מֹשֶׁה, וּפַעַם יַעֲשֶׂה בְּהֵפֶךְ, וְלִפְעָמִים לֹא יַזְכִּיר הָאֶחָד כְּלָל, כַּאֲשֶׁר בָּא בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁסִּפֵּר הַכָּתוּב הַמַּעֲשֶׂה בְּמֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ, וְהוּא נַעֲשָׂה עַל פִּי הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ״אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לַעֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה״ (במדבר ל״ב:ל״א), וְכָתוּב בִּיהוֹשֻׁעַ (כב ט) ״אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה״. וְאִם נֹאמַר שֶׁהָיָה כֵן מִפְּנֵי הַסְכָּמַת הַשֵּׁם, כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר ״זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אוֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה״ (במדבר ל״ד:י״ג), וְיִהְיֶה זֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ (שבת פז) - אֵינוֹ נָכוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה מֹשֶׁה דָּבָר בְּחִלּוּק הָאָרֶץ אֶלָּא בִּרְשׁוּת, כִּי הַכֹּל בְּמִצְוַת הַשֵּׁם יַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ וְגוֹ'. וְדַעְתִּי בָּזֶה וּבְמַה שֶׁאָמַר לְאַהֲרֹן ״קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְשִׂים קְטֹרֶת״ (במדבר י״ז:י״א), שֶׁהָיְתָה עָלָיו יַד ה' בָּהֶם, וְהוּא הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כָּעִנְיָן בְּסִפְרֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר ״רוּחַ הַשֵּׁם דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״ (שמואל ב' כג ב), כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּכָל בֵּיתוֹ נֶאֱמָן הוּא, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי עִנְיַן הַבַּיִת (שמות לג יט) וְהִזְכַּרְתִּיו פְּעָמִים רַבּוֹת, וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִדֶּרֶךְ נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הֻזְכַּר בָּהֶן דְּבַר ה'. וְרָאִיתִי בְּאוּנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם כָּל קְטֹרֶת הַנִּזְכֶּרֶת בַּפָּרָשָׁה "קְטֹרֶת" כִּלְשׁוֹנוֹ, לֹא אָמַר בּוֹ "קְטֹרֶת בּוּסְמִין" כְּמִנְהָגוֹ. נִרְאֶה שֶׁסָּבַר שֶׁלֹּא הָיָה קְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לְבוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ שֶׁהִקְטִיר לְנִסָּיוֹן. וְכֵן עָשָׂה בִּבְנֵי אַהֲרֹן (ויקרא י א). וְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה קְטֹרֶת הַקֹּדֶשׁ וְהוּא הַנָּכוֹן. וְאוּלַי לֹא יִרְצֶה אוּנְקְלוֹס לְשַׁבֵּחַ הַקְּטֹרֶת לְהוֹסִיף בּוֹ "בּוּסְמִין" רַק בְּהֵעָשׂוֹת עִנְיָנוֹ בְּמִצְוָה:

Ramban on Numbers 16:5

לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ – לָכֵן, בִּשְׁבִיל כָּךְ, אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנּוֹעָדִים עַל ה', כִּי בִּשְׁלִיחוּתוֹ עָשִׂיתִי לָתֵת כְּהוּנָּה לְאַהֲרֹן, וְלֹא לָנוּ הַמַּחְלֹקֶת הַזֶּה - לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:י״א). וְאִם כֵּן יֹאמַר: אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ אַתֶּם הַנּוֹעָדִים עַל ה', לֹא עַל אַהֲרֹן. וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:י״א) כִּי ה״א הַנּוֹעָדִים נוֹסָף. וְיִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר: לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנּוֹעָדִים עַל ה' - כִּי לֹא עַל אַהֲרֹן הָיוּ - לִפְנֵי הַשֵּׁם עִם אַהֲרֹן מָחָר, וּמִקְרָא קָצָר הוּא בַּתְּנָאִים אֲשֶׁר הִזְכִּיר. וְעִנְיַן הַכָּתוּב כִּי מִתְּחִלָּה דִּבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר: ״בֹּקֶר וְיוֹדַע ה'" וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְדַבֵּר עִם קֹרַח: ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״, וְאָמַר לְקֹרַח לְבַדּוֹ: ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״. וּלְכָךְ חָזַר וְאָמַר: ״אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנּוֹעָדִים עַל ה'״, כִּי אֵין עָלָיו לְבַדּוֹ הָעֹנֶשׁ, רַק עַל כָּל עֲדָתוֹ, כִּי כֻלָּם נוֹעָדִים עַל ה':

**«Por tanto, tú y toda tu congregación».** Rashí explica: Por esta razón, tú y toda tu congregación sois quienes os reunís contra el Eterno, porque por Su misión concedí el sacerdocio a Aharón. Esta disputa no está dirigida contra nosotros. Según esto, el significado sería: tú y toda tu congregación sois los que os habéis reunido contra el Eterno, no contra Aharón. Rabí Abraham ibn Ezra dijo que la letra ה de הנועדים, «los reunidos», es adicional. También puede interpretarse: «Por tanto, tú y toda tu congregación, que os habéis reunido contra el Eterno —pues la protesta no está realmente dirigida contra Aharón—, presentaos mañana delante del Eterno junto con Aharón». El versículo es abreviado y depende de las condiciones mencionadas anteriormente. La secuencia es la siguiente: Al comienzo Moshé habló a Kóraj y a toda su congregación: «Por la mañana el Eterno dará a conocer», etc. Después volvió a hablar específicamente a Kóraj: «¡Es demasiado para vosotros, hijos de Leví!». Después dijo solamente a Kóraj: «Escuchad ahora, hijos de Leví». Por eso volvió a incluir a todos diciendo: «Tú y toda tu congregación, reunidos contra el Eterno». El castigo no correspondía únicamente a Kóraj, sino a toda su congregación, pues todos ellos se habían reunido contra el Eterno:

Ramban on Numbers 16:6

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם הִנֵּה דָּתָן וַאֲבִירָם הֵם הָיוּ בַּעֲלֵי הַמַּחְלֹקֶת הַזּוֹ כְּקֹרַח, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וַיִּקַּח קֹרַח וְדָתָן וַאֲבִירָם וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ', שֶׁהֵם הַמַּקְהִילִים אוֹתָם עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וְהִנֵּה מֹשֶׁה דִּבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ וְאָמַר לוֹ עוֹד ״אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ״ (במדבר ט״ז:י״א), כִּי אֵלָיו דִּבֵּר תְּחִלָּה כִּי הוּא הַגָּדוֹל בָּהֶם. וְהִנֵּה הַנּוֹעָדִים הָיוּ עֲדַת דָּתָן וַאֲבִירָם גַּם כֵּן, וּלְכָךְ רָצָה עַתָּה לְדַבֵּר גַּם עִמָּהֶם וּלְהַזְהִירָם עַל עַצְמָם וְעַל כָּל הַנּוֹעָדִים שֶׁהֵם עֲדָתָם, וּלְפַיֵּס אוֹתָם בִּדְבָרִים טוֹבִים, דְּבָרִים נִחוּמִים לְיִשְׂרָאֵל, כִּי דְבָרָיו עִם קֹרַח פִּיּוּס לִבְנֵי לֵוִי לְבַדָּם. וְטַעַם וַיִּשְׁלַח כִּי הָלְכוּ מִלְּפָנָיו בְּדַבְּרוֹ עִם קֹרַח, וְאַחֲרֵי כֵן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח״ (במדבר ט״ז:ח׳) אֲשֶׁר הָיָה עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד לְפָנָיו שָׁם, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה קֹרַח לֵוִי עוֹמֵד בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה סָמוּךְ לְאֹהֶל מֹשֶׁה, כִּי כָּל זֶה הָיָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, כַּאֲשֶׁר אָמַר ״אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר״ (במדבר ט״ז:ט״ז), וְהוּא הַבֹּקֶר שֶׁאָמַר לָהֶם ״בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ״ (במדבר ט״ז:ה׳). וְיִתָּכֵן שֶׁהָיוּ דָתָן וַאֲבִירָם נְשִׂיאֵי עֵדָה חֲשׁוּבִים מֵאוֹן בֶּן פֶּלֶת, וְאִם הָיוּ הֵם מִתְרַצִּים אֵלָיו הָיָה אוֹן הוֹלֵךְ אַחַר עֲצָתָם, עַל כֵּן לֹא שָׁלַח אֵלָיו. וְהִנֵּה לֹא בָא וְלֹא הָיָה עִמָּהֶם וְלֹא עִם עֲדַת קֹרַח, כִּי הָלַךְ מִלְּפָנָיו כְּשֶׁהָלְכוּ לָהֶם דָּתָן וַאֲבִירָם כַּאֲשֶׁר נִתְוַכַּח עִם קֹרַח, וְלֹא הוּשַׁב שָׁם, שֶׁכְּבָר חָזַר בּוֹ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִצִּילַתּוּ כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין קט), כִּי הִנֵּה הַכָּתוּב לֹא הִזְכִּירוֹ שֶׁנִּבְלַע עִם דָּתָן וַאֲבִירָם, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בְּמַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת, כִּי הָיוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מִלְּבַד אַרְבָּעָה הַנִּזְכָּרִים תְּחִלָּה:

**«Moshé mandó llamar a Datán y a Aviram».** Datán y Aviram eran dirigentes de esta disputa junto con Kóraj. Así está escrito: «Kóraj tomó, junto con Datán y Aviram; se levantaron delante de Moshé con hombres de los hijos de Israel», etc. Ellos fueron quienes congregaron a aquellos hombres contra Moshé y Aharón. Moshé habló inicialmente a Kóraj y a toda su congregación y volvió a decirle: «Tú y toda tu congregación», porque primero se dirigió a él, pues era el principal de todos. Sin embargo, los reunidos formaban también la congregación de Datán y Aviram. Por eso quiso hablar ahora con ellos, advertirlos respecto de sí mismos y de todos los reunidos que pertenecían a su grupo, y apaciguarlos con palabras buenas y consoladoras para Israel. Sus palabras dirigidas a Kóraj únicamente podían apaciguar a los hijos de Leví. La expresión «mandó llamar» indica que Datán y Aviram se habían marchado mientras Moshé hablaba con Kóraj. Después dice: «Moshé dijo a Kóraj», quien todavía permanecía delante de él. Otra posibilidad es que Kóraj, por ser levita, permaneciera en el campamento de Leví, cerca de la tienda de Moshé. Todo esto ocurrió durante el primer día, pues Moshé dijo: «Tú, ellos y Aharón, mañana». Ese «mañana» era la mañana respecto de la cual había dicho: «Por la mañana el Eterno dará a conocer quién le pertenece». Es posible que Datán y Aviram fueran dirigentes de la congregación más importantes que On ben Pélet. Si ellos se hubieran reconciliado con Moshé, On habría seguido su consejo. Por eso Moshé no envió a llamarlo por separado. On no acudió y no estuvo con ellos ni con la congregación de Kóraj. Se había retirado cuando Datán y Aviram se marcharon durante la discusión con Kóraj y ya no regresó, pues había abandonado la disputa por consejo de su esposa, quien lo salvó, como enseñaron nuestros Sabios. La Escritura no menciona que On fuera tragado junto con Datán y Aviram. Tampoco se encontraba dentro de la congregación reunida contra el Eterno entre quienes ofrecieron incienso. Estos eran doscientos cincuenta, además de los cuatro hombres mencionados al comienzo:

Ramban on Numbers 16:7

וְטַעַם כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר – גַּם שְׂרָרוֹת רַבּוֹת, אוֹ אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ. לְשׁוֹן ר״א (אבן עזרא על במדבר ט״ז:י״ג). וּלְדַעְתִּי, גַּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה כְּטַעַם אֲפִלּוּ, וְכֵן ״אֵין גַּם אֶחָד״ (תהלים יד ג), ״גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ״ (משלי יד כ), וְדוֹמֵיהֶן. אָמְרוּ: הַמְעַט מִמְּךָ כִּי עָשִׂיתָ עִמָּנוּ רָעָה גְדוֹלָה לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, שֶׁהָיִינוּ רְאוּיִים לִרְגּוֹם אוֹתְךָ, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ אֲפִלּוּ שְׂרָרָה מוּעֶטֶת לִשְׁלֹחַ לָנוּ לַעֲלוֹת לְפָנֶיךָ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתִּמְלֹךְ וְתִתְנַשֵּׂא עָלֵינוּ!:

**«¿Es poco que pretendas incluso dominar sobre nosotros?»** Rabí Abraham ibn Ezra explica que puede significar: pretendes ejercer numerosos actos de autoridad sobre nosotros; o que se refiere a ti y a tu hermano Aharón. A mi entender, la palabra גם significa aquí «incluso», como en: «No hay ni siquiera uno», «El pobre es odiado incluso por su compañero» y expresiones semejantes. Ellos dijeron: ¿Es poco el gran mal que nos has causado, haciéndonos morir en el desierto, por lo cual merecerías que te apedreáramos? ¿Pretendes incluso ejercer sobre nosotros una autoridad mínima, como enviarnos una orden para que subamos ante ti? ¡Cuánto menos aceptaremos que reines y te exaltes sobre nosotros!:

Ramban on Numbers 16:8

אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם – לְפִי פְּשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ לְמָחָר אַל תֵּפֶן אֵלֶיהָ. וּמִדְרָשׁוֹ, אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִּתְמִידֵי צִבּוּר, חֶלְקָם לֹא יִקְרַב לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן. לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:ט״ו). וְאֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי שֶׁיִּהְיֶה עַל הַקְּטֹרֶת, לְפִי שֶׁעַל דָּתָן וַאֲבִירָם הוּא אוֹמֵר כֵּן שֶׁחָרָה לוֹ עַל דִּבְרֵיהֶם, וְהֵם לֹא הָיוּ בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים לְהַקְטִיר קְטֹרֶת. אֲבָל פְּשׁוּטוֹ כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ אֵלֶּה רוֹצִים בַּכְּהֻנָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּן, אָמַר מֹשֶׁה: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם", אַל תֵּפֶן אֶל קָרְבָּן שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ וְאֶל תְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ לְךָ, כִּי כָל הַקָּרְבָּנוֹת גַּם הַתְּפִלָּה יִקָּרְאוּ מִנְחָה בַּכָּתוּב. וְגַם אָמַר אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) "קֻרְבָּנְהוֹן", אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ:

**«No atiendas a su ofrenda».** Según el sentido sencillo, se refiere al incienso que ofrecerían delante de Ti al día siguiente: no lo aceptes. Según la interpretación midráshica, Moshé dijo: Sé que poseen una participación dentro de las ofrendas públicas diarias; que su parte no sea presentada favorablemente delante de Ti. Estas son las palabras de Rashí. No me parece correcto que se refiera al incienso, porque Moshé dijo esto específicamente respecto de Datán y Aviram, enojado por sus palabras, y ellos no se encontraban entre los hombres reunidos para ofrecer incienso. La explicación sencilla es que, debido a que estos hombres buscaban el sacerdocio para ofrecer sacrificios, Moshé dijo: «No atiendas a su ofrenda». No aceptes ningún sacrificio que presenten delante de Ti ni ninguna oración que eleven hacia Ti. En la Escritura, tanto los sacrificios como la oración reciben el nombre de «ofrenda». Onkelós tradujo también: «Sus sacrificios», es decir, cualquier cosa que presenten delante de Ti:

Ramban on Numbers 16:9

וְטַעַם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, אָמַר, מָה שְׂרָרָה אֲנִי מִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם, כִּי מֵעוֹלָם לֹא לָקַחְתִּי מֵהֶם אֲפִלּוּ חֲמוֹר אֶחָד לַעֲשׂוֹת צְרָכַי כְּדֶרֶךְ הַמְּלָכִים אוֹ הַשָּׂרִים, כִּי זֶה מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה, דִּכְתִיב: ״וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ״ (שמואל א ח טז). וְזֶה טַעַם שֶׁל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) "שַׁחַרִית", שֶׁכָּךְ נִקְרָא אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ שַׁחְוָר (ב״ב מז). הִזְכִּיר הַדָּבָר הַקָּטָן שֶׁבְּדִינֵי מַלְכוּת, וְחָזַר וְאָמַר "וְלֹא הֲרֵעוֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" לְשׂוּמוֹ בְּמֶרְכַּבְתִּי וּבִמְלַאכְתִּי כַּאֲשֶׁר יָאוֹת לְמֶלֶךְ, אוֹ לְהַטּוֹת דִּינוֹ וּלְבַזּוֹת עַל כְּבוֹדוֹ, כִּי כָּלַל הָרָעוֹת כֻּלָּן:

**«No tomé de ellos ni siquiera un asno».** Moshé dijo: ¿Qué autoridad he ejercido sobre ellos? Nunca tomé de ninguno ni siquiera un asno para realizar mis necesidades, como acostumbran los reyes y los gobernantes. Esta pertenece a las prerrogativas del rey, como está escrito: «Tomará vuestros asnos y los utilizará para su trabajo» (I Samuel 8:16). Este es el sentido de la traducción de Onkelós, que utiliza un término relacionado con la prestación obligatoria exigida por el rey. Moshé mencionó la más pequeña de las prerrogativas reales. Después añadió: **«No hice daño a ninguno de ellos»**. Nunca obligó a una persona a servir en su carruaje o en sus trabajos, como corresponde a un rey. Tampoco pervirtió su juicio ni humilló su dignidad. Con esta expresión incluyó toda clase de perjuicio:

Ramban on Numbers 16:10

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה׳ כָּתַב רַבִּי אַבְרָהָם (אבן עזרא על במדבר ט״ז:ט״ז): כְּבָר נֶאֱמַר כֵּן (לעיל פסוקים ה-ז), אֲבָל הַטַּעַם כַּאֲשֶׁר אָמַר מֹשֶׁה לְקֹרַח הֱיוּ לִפְנֵי ה׳, לָקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי מִתְּחִלָּה אָמַר לָהֶם: "זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ וְגוֹ׳, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ הוּא הַקָּדוֹשׁ", וְלֹא אָמַר שֶׁיִּהְיֶה אַהֲרֹן עִמָּהֶם. וְהֵם שָׁתְקוּ, וְאוּלַי לֹא נִתְרַצּוּ וְלֹא הוֹדוּ בְּכָךְ, כִּי חָשְׁבוּ אִם יִהְיֶה אַהֲרֹן עִמָּנוּ תֵּרֵד הָאֵשׁ לְכֻלָּנוּ אוֹ לֹא תֵרֵד כְּלָל וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ שָׁוִים, וְאִם לֹא יִהְיֶה אַהֲרֹן עִמָּנוּ וְלֹא תֵרֵד הָאֵשׁ יֹאמְרוּ כִּי לֹא בָחַר בָּנוּ, וְיַחְשְׁבוּ כִּי בּוֹ כְּבָר בָּחַר שֶׁיָּרְדָה הָאֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹתָיו בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם יֵשׁ לָנוּ טַעֲנָה עָלָיו שֶׁלֹּא הָיָה לִבְחֹר בְּאַהֲרֹן שֶׁיִּהְיֶה הוּא לְבַדּוֹ הַכֹּהֵן, רַק בִּזְכוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן, וּלְכָל שְׁלִיחַ צִבּוּר הָיָה יוֹרֵד, וַעֲדַיִן לֹא הוּחְלְפוּ הַבְּכוֹרִים בָּעֵת הַהִיא. עַל כֵּן לֹא הָיָה קֹרַח חָפֵץ לְנַסּוֹת דָּבָר בְּלֹא אַהֲרֹן. וְהָיוּ שָׁם דָּתָן וַאֲבִירָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם מֹשֶׁה כֵּן, וְהָיוּ הֵם בִּכְלַל מַה שֶׁאָמַר "קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (במדבר ט״ז:ו׳), וְכַאֲשֶׁר שָׁלַח לָהֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וְרָצָה לִגְזֹר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָמוּתוּ כְּמוֹת כָּל הָאָדָם, אָז חָזַר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח וְאָמַר: "קְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתּוֹת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ". וְהִנֵּה הוֹצִיא מִכְּלָלָם דָּתָן וַאֲבִירָם. וְזֶה טַעַם "חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתּוֹת", כִּי מַה צֹרֶךְ לְהַזְכִּיר הַמִּנְיָן בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְהִכְנִיס אַהֲרֹן שֶׁיִּהְיֶה עִמָּהֶם. אָז שָׁמַע קֹרַח אֵלָיו כִּי חָשַׁב שֶׁיִּשְׁתַּוֶּה הַמַּעֲשֶׂה בָּהֶם וּבְאַהֲרֹן:

**«Moshé dijo a Kóraj: Tú y toda tu congregación presentaos delante del Eterno».** Rabí Abraham ibn Ezra escribió: Esto ya había sido dicho anteriormente. El significado es que, cuando Moshé dijo a Kóraj: «Presentaos delante del Eterno», cada uno tomó su incensario. La explicación correcta, a mi entender, es que inicialmente Moshé les dijo: «Haced esto: tomad incensarios, Kóraj y toda su congregación… y el hombre que el Eterno escoja será el santo». Pero no dijo que Aharón estuviera con ellos. Ellos guardaron silencio y quizá no aceptaron ni estuvieron de acuerdo con la prueba. Pensaban: Si Aharón está con nosotros, quizá el fuego descienda para todos, o quizá no descienda en absoluto, y entonces todos seremos iguales. Pero si Aharón no participa y el fuego no desciende para nosotros, dirán que Dios no nos escogió y pensarán que ya escogió a Aharón, porque el fuego descendió sobre sus sacrificios durante el octavo día. Respecto de aquel día todavía podemos argumentar que Aharón no fue escogido para ser el único sacerdote. El fuego descendió por el mérito de Israel, que había construido el Mishkán, y habría descendido para cualquier representante de la comunidad. Además, los primogénitos todavía no habían sido sustituidos en aquella época. Por eso Kóraj no quería realizar la prueba sin la presencia de Aharón. Datán y Aviram se encontraban allí cuando Moshé pronunció las primeras palabras y estaban incluidos en la expresión: «Kóraj y toda su congregación». Después Moshé envió a llamarlos y ellos respondieron: «No subiremos». Moshé se enojó profundamente y quiso decretar que no murieran como mueren normalmente los seres humanos. Entonces regresó hacia Kóraj y dijo: «Que cada uno tome su incensario: doscientos cincuenta incensarios; tú y Aharón, cada uno con su incensario». De esta manera excluyó a Datán y Aviram. Esta es la razón por la cual menciona precisamente «doscientos cincuenta incensarios», pues de otro modo no habría sido necesario repetir aquí el número. Incluyó además a Aharón para que estuviera junto con ellos. Entonces Kóraj aceptó, pues pensó que el resultado sería igual para ellos y para Aharón:

Ramban on Numbers 16:11

וְטַעַם וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה – אֶת גְּדוֹלֵי הָעָם הַנּוֹעָדִים תָּמִיד אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְּכוֹרֵי כָל יִשְׂרָאֵל הָרְאוּיִים לָעֲבוֹדָה. וְלֹא הִזְכִּיר "הָעָם" כְּמוֹ בָּעֵגֶל וּבַמְּרַגְּלִים, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹמֵר "וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרֶגַע וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". וְכָל זֶה שֶׁהִזְכַּרְתִּי עַל הַבְּכוֹרִים (לעיל פסוקים א' ה') הוּא עַל דֶּרֶךְ רַבּוֹתֵינוּ (זבחים קי״ב) שֶׁאוֹמְרִים כִּי הָעֲבוֹדָה הָיְתָה לַבְּכוֹרוֹת, אֲבָל עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה רְאוּיִים לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי כֵּן הוּא הַדִּין לְעוֹלָם בְּבָמוֹת יָחִיד, וְנִבְחַר אַהֲרֹן לַעֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה קֹרַח טוֹעֵן עַל הַבְּחִירָה הַזֹּאת וְרוֹצֶה לְהַחְזִיר הָעֲבוֹדוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים:

**«Kóraj congregó contra ellos a toda la congregación».** Se refiere a los grandes del pueblo que acostumbraban reunirse a la entrada de la Tienda de Reunión. También puede referirse a los primogénitos de todo Israel que eran aptos para el servicio. No dice «el pueblo», como en el episodio del becerro o de los exploradores. Si se hubiera referido a todo Israel, el Eterno habría dicho: «Los destruiré en un instante y haré de ti una gran nación». Todo lo que he mencionado respecto de los primogénitos sigue la interpretación de nuestros Sabios, quienes enseñaron que inicialmente el servicio correspondía a ellos. Conforme al sentido sencillo, todo Israel era originalmente apto para ofrecer sacrificios, pues así es permanentemente la ley respecto de los altares privados. Aharón fue escogido para el servicio del Mishkán y del Santuario. Kóraj disputó esta elección y quiso devolver el servicio a todo Israel, alegando: «Toda la congregación, todos ellos, son santos»:

Ramban on Numbers 16:12

הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת – יֵשׁ לִשְׁאוֹל: אִם יִשְׂרָאֵל לֹא חָטְאוּ וְלֹא מָרְדוּ בְּרַבָּם, לָמָּה הָיָה הַקֶּצֶף עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ״וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע״? וְאִם גַּם הֵם מָרְדוּ כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אֵיךְ יֹאמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן ״הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף״? וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״ - עֲדַת קֹרַח וְלֹא עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. "וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר״ וְגוֹ' - מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כִּי לֹא כָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת, אֲבָל עֲדַת קֹרַח בִּלְבַד. לְפִיכָךְ פֵּרֵשׁ לוֹ: זֶה שֶׁאָמַרְתִּי הִבָּדְלוּ – ״הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם״, הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ. הִזְכִּיר לָהֶם "הֵעָלוּ מִסָּבִיב", אוּלַי כְּשֶׁיִּרְאוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ יָשׁוּבוּ. אֵלּוּ דְּבָרָיו, וְאֵינָם נְכוֹנִים, כִּי לֹא הָיָה רָאוּי לוֹמַר עַל קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה", כִּי אֵינָם עֵדָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, וְאַהֲרֹן עִם עֲדַת מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת הָיָה בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם. וְעוֹד, כִּי "הִבָּדְלוּ" רֶמֶז לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּלְבָד, כְּמוֹ ״הֵרֹמּוּ״ (במדבר י״ז:י׳), וְכֵן ״וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע״ רֶמֶז לַמַּגֵּפָה שֶׁתְּכַלֶּה עַם רַב וְעָצוּם כְּרָגַע. וְחָלִילָה שֶׁלֹּא יָבִין מֹשֶׁה נְבוּאָתוֹ וְיִטְעֶה בָּהּ. אֲבָל הַטַּעַם, כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה לֵב הָעָם אַחֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְכַאֲשֶׁר לָקְחוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְעָמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד עִם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָז קָרָא קֹרַח לְכָל הָעֵדָה וְאָמַר לָהֶם כִּי בִּכְבוֹד כֻּלָּם הוּא מְקַנֵּא, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם וְנִקְהֲלוּ כֻלָּם לִרְאוֹת אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְתָשׁוּב הָעֲבוֹדָה לִבְכוֹרֵיהֶם. וְזֶה טַעַם ״וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה״ (במדבר ט״ז:י״ט). וְהִנֵּה נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה, שֶׁהָיוּ מְהַרְהֲרִים אַחֲרֵי רַבָּם, וְהֵם כִּמְהַרְהֲרִים אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, וּמְוַתְּרִים עַל נְבוּאַת נָבִיא בְּלִבָּם, וְחַיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לִמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת, שֶׁלֹּא חָטָא בְּמַעֲשֶׂה אֶלָּא קֹרַח, וְהוּא הַגּוֹרֵם וְהוּא הַמְפַתֶּה אוֹתָם, וְרָאוּי הוּא שֶׁיָּמוּת לְבַדּוֹ לְפַרְסֵם וּלְהוֹדִיעַ עָנְשׁוֹ לָרַבִּים. וְזוֹ דֶּרֶךְ מְבַקְשֵׁי רַחֲמִים, שֶׁיָּקֵלּוּ הַחֵטְא מֵעַל הָעָם וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ עַל הַיָּחִיד הַגּוֹרֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל פָּנִים. וְכֵן אָמַר דָּוִד: ״הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי״ (שמואל ב כד יז). וְהָיָה הָעֹנֶשׁ הַהוּא עַל הָעָם גַּם בְּחֶטְאָם, שֶׁהָיָה לָהֶם לָתֵת הַשְּׁקָלִים מֵעַצְמָם, אִם הָעֹנֶשׁ הַהוּא עַל זֶה כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ברכות סב), כִּי לֹא צִוָּה אוֹתָם הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ הַשְּׁקָלִים, כִּי הוּא לָדַעַת הַמִּנְיָן בִּלְבַד הָיָה חָפֵץ, וְעָנְשָׁם וְעָנְשׁוֹ בָּזֶה שָׁוֶה הוּא. וְעוֹד, כִּי מִלְּבַד הַמִּנְיָן הָיָה עֹנֶשׁ עַל הָעָם מִתְּחִלַּת דָּבָר, כְּדִכְתִיב: ״וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם״ (שמואל ב כד א). וְכָתַב שָׁם רַשִׁ״י: ״לֹא יָדַעְתִּי עַל מָה״. וַאֲנִי אוֹמֵר בְּדֶרֶךְ סְבָרָא, שֶׁהָיָה עֹנֶשׁ עַל יִשְׂרָאֵל בְּהִתְאַחֵר בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה, שֶׁהָיָה הָאָרוֹן הוֹלֵךְ מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל כְּגֵר בָּאָרֶץ, וְאֵין הַשְּׁבָטִים מִתְעוֹרְרִים לֵאמֹר: ״נִדְרֹשׁ אֶת ה' וְנִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמוֹ״, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה״ (דברים יב ה). עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר דָּוִד לַדָּבָר מִיָּמִים רַבִּים וְלִזְמַן אָרֹךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה״ (ש״ב ז א-ב). וְהִנֵּה דָּוִד מְנָעוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִפְּנֵי שֶׁאָמַר: ״כִּי דָמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנַי״ (דברי הימים א כב ח), וְנִתְאַחֵר עוֹד הַבִּנְיָן עַד מְלֹךְ שְׁלֹמֹה. וְאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲפֵצִים בַּדָּבָר וְנִתְעוֹרְרוּ בּוֹ מִתְּחִלָּה, הָיָה נַעֲשֶׂה בִּימֵי אֶחָד מֵהַשּׁוֹפְטִים אוֹ בִּימֵי שָׁאוּל, אוֹ גַּם בִּימֵי דָוִד, כִּי אִם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מִתְעוֹרְרִים בַּדָּבָר, לֹא הָיָה הוּא הַבּוֹנֶה אֲבָל יִשְׂרָאֵל הֵם הָיוּ הַבּוֹנִים. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָעָם לֹא הִשְׁגִּיחוּ וְדָוִד הוּא הַמַּשְׁגִּיחַ וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהוּא אֲשֶׁר הֵכִין הַכֹּל, הָיָה הוּא הַבּוֹנֶה. וְהוּא אִישׁ מִשְׁפָּט וּמַחֲזִיק בְּמִדַּת הַדִּין, וְלֹא הוּכְשַׁר בְּבֵית הָרַחֲמִים. וְעַל כֵּן נִתְאַחֵר הַבִּנְיָן כָּל יְמֵי דָוִד בִּפְשִׁיעַת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן הָיָה הַקֶּצֶף עֲלֵיהֶם, וְעַל כֵּן הָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם נוֹדָע בְּעָנְשָׁם וּבְמַגֵּפָתָם. וְהַכָּתוּב יִרְמֹז כָּל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ וְגוֹ' בְּכָל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים״ (ש״ב ז ו-ז), הֲרֵי יַאֲשִׁים הַכָּתוּב כִּי הַשְּׁכִינָה מִתְהַלֶּכֶת בְּכָל יִשְׂרָאֵל מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן אֶל מִשְׁכָּן, וְלֹא הָיָה אֶחָד בְּכָל שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל הָרוֹעִים אוֹתָם מִתְעוֹרֵר בַּדָּבָר. וְאָמַר הַכָּתוּב עוֹד, כִּי גַּם הַשֵּׁם רָחַק מֵהֶם וְלֹא דִּבֵּר לְאֶחָד מִכֻּלָּם לִבְנוֹת הַבַּיִת, רַק עַתָּה שֶׁנִּתְעוֹרַרְתָּ "הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ״, וַאֲצַוֶּה עַתָּה לִבְנוֹתוֹ עַל יַד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ שָׁלוֹם:

Ramban on Numbers 16:13

וְאַל תִּגְּעוּ בְכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ – שִׁעוּר הַכָּתוּב: סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם, וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם. וְהַטַּעַם, שֶׁאִם לֹא יָסוּרוּ מִשָּׁם יִהְיוּ נִבְלָעִים בְּפִי הָאָרֶץ. וְיַזְהִירֵם שֶׁלֹּא יִגְּעוּ לְהַצִּיל מִמָּמוֹנָם דָּבָר וְלָקַחַת לָהֶם, כִּי חֵרֶם הוּא. וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:כ״ו) שֶׁאִם בָּאוּ לְהַצִּיל מָמוֹנָם יֵרְדוּ שְׁאוֹל כְּמוֹ הֵם, וְאִם כֵּן יִהְיֶה זֶה כְּטַעַם ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח״ (בראשית יט כו), כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי בְּטַעְמוֹ שָׁם (רמב״ן על במדבר ט״ז:י״ז):

**«No toquéis nada de lo que les pertenece, para que no seáis destruidos».** El orden del versículo debe entenderse: «Apartaos ahora de las tiendas de estos hombres malvados, para que no seáis destruidos por todos sus pecados, y no toquéis nada de lo que les pertenece». Si no se apartaban, serían tragados por la tierra. Además, les advirtió que no intentaran salvar ninguna parte de sus bienes ni tomarla para sí, porque todo había sido declarado jérem. Rabí Abraham ibn Ezra explicó que, si intentaban salvar sus posesiones, descenderían al Sheol junto con ellos. Según esto, se asemejaría a lo ocurrido con la esposa de Lot: «Miró hacia atrás y se convirtió en una columna de sal», conforme a la explicación que ofrecí allí:

Ramban on Numbers 16:14

אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה הִנֵּה גַּם רַבִּים בָּעָם אָמְרוּ לוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת "לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם", אֲבָל הָיָה הָעֹנֶשׁ עַל אֵלֶּה מִכָּל הָאָדָם בְּאָמְרָם ״כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר״ (במדבר ט״ז:י״ג), כִּי עָשׂוּ שְׁתַּיִם רָעוֹת: בִּזּוּ עַל כְּבוֹד הָרַב, וְכָפְרוּ בְּכָל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר, וְגַם בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם״ (שמות יט ט), וְהֵם אָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לְהִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם וְלֹא בָּא לָהֶם עַל יָדוֹ רַק רַע. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר (במדבר ט״ז:ט״ו) ״וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד״. וְגַם קֹרַח אָמַר (במדבר ט״ז:ג׳) ״וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ״, וְעַל כֵּן נִבְלַע אָהֳלוֹ עִמָּהֶם. וְזֶה טַעַם ״לֹא ה' שְׁלָחָנִי״ - שֶׁלֹּא שְׁלָחַנִי כְּלָל לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּטַעַם ״אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (דברים לד יא), ״וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ״ (שמות ג יב). וְכֵן ״כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה״ (במדבר ט״ז:כ״ח) - הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר רְאִיתֶם בְּעֵינֵיכֶם, רָמַז לְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה מִיּוֹם שֶׁאָמַר לוֹ ״לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה״ (שמות ג י), כִּי תְּחִלַּת בִּיאַת הַנָּבִיא יִקָּרֵא שְׁלִיחוּת, כְּעִנְיַן ״אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ״ (ישעיהו ו ח), ״וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם״ (מיכה ו ד). וְאֵין טַעַם "כָּל הַמַּעֲשִׂים" לְהַחֲלִיף הַבְּכוֹרִים לַלְוִיִּם וּכְהֻנַּת אַהֲרֹן כְּדִבְרֵי הַמְפָרְשִׁים, אֶלָּא לִכְלַל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי:

**«Si estos mueren como mueren todos los hombres».** Muchos miembros del pueblo habían dicho repetidamente: «¿Por qué nos hiciste subir de Egipto?». Sin embargo, estos hombres merecieron un castigo extraordinario por decir: «¿Pretendes incluso dominar sobre nosotros?». Cometieron dos grandes males: Despreciaron el honor de su maestro y negaron todas las obras del Eterno realizadas en Egipto y en el desierto. Negaron incluso la revelación del monte Sinaí, acerca de la cual había sido dicho a Moshé: «También en ti creerán para siempre». Ellos afirmaron que no era digno de gobernarlos y que únicamente les había traído desgracias. Por eso está escrito: «Moshé se enojó profundamente». También Kóraj había dicho: «¿Por qué os exaltáis?», y por esta razón su tienda fue tragada junto con las de ellos. Este es el significado de: **«El Eterno no me envió»**. No significa únicamente que no me envió para realizar esta elección particular, sino que no me envió en absoluto para sacarlos de Egipto. Así está escrito: «A quien el Eterno envió para realizar señales en la tierra de Egipto», y: «Esta será para ti la señal de que Yo te envié». También: «El Eterno me envió para realizar todas estas obras» significa todas las obras que habéis visto con vuestros propios ojos. Alude a todo lo que Moshé hizo desde el día en que Dios le dijo: «Ve, te enviaré al faraón». El comienzo de la misión de todo profeta recibe el nombre de «envío», como en: «¿A quién enviaré y quién irá por nosotros?», y: «Envié delante de ti a Moshé, Aharón y Miriam». «Todas estas obras» no se refiere únicamente a la sustitución de los primogénitos por los levitas y a la elección sacerdotal de Aharón, como explicaron algunos comentaristas. Se refiere a todas las obras que Moshé realizó delante de los ojos de Israel, como he explicado:

Ramban on Numbers 16:15

וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' – כָּתַב ר״א (אבן עזרא על במדבר ט״ז:ל׳): יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי בְּרִיאָה תּוֹרֶה עַל הִמָּצֵא יֵשׁ מֵאַיִן, וּכְבָר נִבְקְעוּ מְדִינוֹת רַבּוֹת וְיָרְדוּ הַדָּרִים בָּהֶן שְׁאוֹלָה. אֲבָל פֵּרוּשָׁהּ כְּטַעַם גְּזֵרָה, מִן ״וּבָרֵא אוֹתְהֶן״ (יחזקאל כג מז). וְהַנָּכוֹן שֶׁתֵּאָמֵר עַל הִמָּצֵא דָּבָר מֵאַיִן, כִּי אֵין אֶצְלֵנוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מוֹרֶה עַל זֶה זוּלָתִי הַמִּלָּה הַזֹּאת. אֲבָל הָעִנְיָן כִּי בְּקִיעַת הָאֲדָמָה אֵינָהּ בְּרִיאָה מְחֻדֶּשֶׁת, אֲבָל פְּתִיחַת הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ לִבְלֹעַ הוּא חִדּוּשׁ לֹא נִהְיָה מֵעוֹלָם, כִּי כַּאֲשֶׁר תִּבָּקַע הָאֲדָמָה כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה פְּעָמִים רַבּוֹת בָּרַעַשׁ הַנִּקְרָא "זַלְזַלַה", תִּשָּׁאֵר פְּתוּחָה, גַּם יִמָּלֵא הַבֶּקַע מַיִם וְיֵעָשֶׂה כַּאֲגַמִּים. אֲבָל שֶׁתִּפָּתַח וְתִסָּגֵר מִיָּד כְּאָדָם הַפּוֹתֵחַ פִּיו לִבְלֹעַ וְיִסְגֹּר אוֹתוֹ אַחֲרֵי בָּלְעוֹ - זֶה הַדָּבָר נִתְחַדֵּשׁ בַּיּוֹם הַהוּא כְּאִלּוּ הוּא נִבְרָא מֵאַיִן. וְזֶה טַעַם ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ (במדבר ט״ז:ל״ג), וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב אַחֲרֵי ״וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה״ (במדבר ט״ז:ל״א), ״וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אוֹתָם״ (במדבר ט״ז:ל״ב). וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין קי) בְּקֵרוּב פֶּתַח גֵּיהִנֹּם גַּם הוּא עִנְיָן נִתְחַדֵּשׁ לִשְׁעָתוֹ:

**«Pero si el Eterno crea una creación».** Rabí Abraham ibn Ezra escribió: Algunos dicen que la palabra «creación» indica la producción de algo a partir de la nada. Sin embargo, muchas regiones ya se han abierto y sus habitantes descendieron al Sheol. Por eso interpreta la expresión en el sentido de «decreto», relacionado con: «Córtalas». La explicación correcta es que la palabra בריאה sí se utiliza respecto de producir algo de la nada, pues no existe en la lengua sagrada otra palabra que indique esto con precisión. Sin embargo, la mera abertura de la tierra no era una creación completamente nueva. La novedad consistió en que la tierra abrió su boca para tragarlos. Cuando la tierra se abre, como ocurre muchas veces durante el terremoto denominado «zalzala», normalmente permanece abierta. La grieta puede llenarse de agua y convertirse en una laguna. Pero que se abra y se cierre inmediatamente, como un ser humano que abre su boca para tragar y la cierra después de haber tragado, era algo completamente nuevo, como si hubiera sido creado de la nada aquel día. Este es el significado de: «La tierra los cubrió». Por eso, después de decir: «El suelo se abrió», la Escritura añade: «La tierra abrió su boca y los tragó». Según nuestros Sabios, también la aproximación de la entrada del Guehinom fue una realidad nueva creada específicamente para aquel momento:

Ramban on Numbers 16:16

וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח – קָנָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיוּ לוֹ מִצְרִיִּים וְכוּשִׁיִּים וּכְנַעֲנִיִּים, קִנְיַן כַּסְפּוֹ, וְנֶעֶנְשׁוּ בִּכְלַל הָרְכוּשׁ שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם לָקוּ בְגוּפָם וּבְמָמוֹנָם. וְאוּלַי גַּם מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ בְבֵיתוֹ גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים וְנִמְשְׁכוּ אַחַר עֲצָתוֹ וְנֶעֶנְשׁוּ, כִּי אֵינֶנּוּ רוֹמֵז לְזַרְעוֹ דִּכְתִיב: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כ״ו:י״א), כִּי הָיוּ גְּדוֹלִים צַדִּיקִים וְטוֹבִים וּזְכוּתָם עָמְדָה לָהֶם, וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת קְטַנִּים כִּי לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב בְּקֹרַח טַף:

**«Y a todas las personas que pertenecían a Kóraj».** Kóraj había adquirido esclavos y esclavas. Había dentro de su casa egipcios, kushitas y cananeos adquiridos con su dinero. Fueron castigados junto con sus posesiones, porque Kóraj y los suyos fueron golpeados tanto en sus cuerpos como en sus bienes. Quizá había también dentro de su casa israelitas que residían con él y se habían unido a su consejo, y por eso fueron castigados. La expresión no se refiere a su descendencia, pues está escrito: «Los hijos de Kóraj no murieron». Eran adultos justos y buenos, y su mérito los protegió. Tampoco tenía hijos o hijas pequeños, pues la Escritura no menciona niños respecto de Kóraj:

Ramban on Numbers 16:17

וְטַעַם וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, שֶׁאָבְדוּ לְעֵינֵיהֶם בִּהְיוֹתָם בְּתוֹכָם עוֹמְדִים עִמָּהֶם, כִּי כְּרֶגַע פָּתְחָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וְסָגְרָה אוֹתָהּ עֲלֵיהֶם, וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמָם אַיֵּה הוּא. וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:ל״ג) בַּעֲבוּר מוֹת בְּנֵיהֶם הָעוֹמְדִים תַּחְתָּם:

**«Desaparecieron de en medio de la congregación».** Significa que desaparecieron delante de sus propios ojos mientras se encontraban en medio de ellos y permanecían junto a ellos. En un instante la tierra abrió su boca y volvió a cerrarla sobre ellos, sin que se supiera dónde había quedado su lugar. Rabí Abraham ibn Ezra explicó que la expresión se debe a la muerte de sus hijos que se encontraban bajo su autoridad: